_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בדרך במסע

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

אם לא שגיתי, מפעלנו הנהו נפלא במינו.  אלמלא היו הפרופיסורים בעלי-שכחה במדה נוראה כזו, שמניחים תמיד את המחסה-ממטר באיזו פנה משנות קדם, כי אז היו בעל-כרחם מתבוננים אל מעשינו, אם בחכמה או בסכלות אנו עושים.  גם משגיאותינו יכולים להוציא איזו תורה.  אבל האדונים הפרופיסורים, שאינם מבינים לעולם את ההוה, באים לאחר זמן;  ואז, כמובן, הם יודעים הכֹל יותר ממנו ומבארים לנו מה שכבר היה. 

ולפיכך, לא יהיה הציור, שמכינים מתנועה כתנועתנו הציונות, מדויק כל צרכו לדורות יבֹאו.  אלה, שאפשר היה להם להיות קרירים ו"מדעיים" למדי, כדי להתבונן במנוחה, אינם בכלל רואים זמן רב, כי דבר רב-ערך הולך ומתהוה.  והעוסקים בדבר מסורים כל כך אל מפעלם, עד שאי-אפשר להם, בכל שאיפתם אל האמת, למסור ידיעות נכונות. 

באחד הימים נגיע אל המטרה    אנו מקוים זאת בכל עֹז נפשנו    ואז אולי יהיו כל מקומות התחנה, כל מאורעות המסע, כל התקוות והדאגות, שמלאו במשך השנים את נפשותינו, נשכחים בבת-אחת.  בעבודות החדשות הכבירות, שנצפנו לנו שם, הדורשות כח ואומץ-רוח הרבה, אולי לא יהיה לנו עוד פנאי, להתבונן לאחור על המאורעות שעברו עלינו. 

אולם עתה הננו עוד בדרך במסע;  ואף אם הולכים אנו הלאה מבלי לנוח, בכל זאת יש רגעים, שבהם אנו חושבים על העבר ועל העתיד, וקודם-כל על השדות, שאנו עוברים על פניהם.  דומה הדבר להרגשה, שאנו מרגישים בנסיעה במסלת-הברזל.  אמנם אין אנו נוסעים במסלולים מוכנים, דרכנו איננה סלולה.  טוב איפֹא שנשתמש במשל יותר מתאים, העתיק יותר וערכו עוד לא אבד    במשל לאניה. 

כן הוא, מרגישים אנו, כאילו נוסעים אנו באניה ומפליגים לארץ עתיקה-חדשה.  ליורדי הים באניות יש עתים, שבהם אין רואים מסביב זולתי מים ורקיע.  מי שאיננו מכיר באותותיהם של המלחים יכול לחשוב, כי בכלל אין האניה זזה ממקומה.  אבל די לו לחובל להביט באורלוגין שלו, כדי שידע לא רק כי האניה נוסעת, אלא גם את מדת מהירותה.  ואם לא ישן החובל, ואם יודע הוא לאיזה רוח הוא פונה, אז בהכרח תבוא השעה, שבה יתנשא החוף מתוך הגלים.    

בכתבי זאת עולים על זכרוני מסעות בים, שנסעתי בפועל ולא רק במשל ובדמיון.  מהם היו גם מסעות בים התיכון, היפה ביַמים שאני מכיר אותם.  חופיו הם נעימים ונפלאים, כל נמל נהדר הוא, הכל מזהיר בזיו נגה השמש, וגם הדלים שבהם אינם נראים כאומללים, מפני שהטבע מסביב עשיר כל כך.  אני זוכר את איטליה, אשר חופיה היותר יפים שבקצה הדרום דומים לחופי פלשתינה. 

על פני איטליה עובר הנוסע מאירופא המערבית לארצות המזרח.  למצער עוד נוהגים כן עתה, כל זמן שמסלת בגדד עוד לא נבנתה.  בעוד שנים אחדות תהיה מיסופוטמיה    זו הארץ היפה והפוריה הקרובה לפלשתינה, ארץ מכֹרתם של היהודים, הארץ שבין חדקל ופרת, שבה נולד אברהם    בעוד שנים אחדות תהיה מיסופוטמיה פתוחה על ידי מסלת בגדד לחר-התבל החדש.  עד שתהיה דרך היבשה סלולה, אי אפשר לבני אירופא  המערבית לנסוע לארצות המזרח אלא דרך הים.  הנוסע, למשל, מאנגליה למצרים או לפלשתינה, להודו או לחינה, יורד אל האניה בסותמפטן, נוסע על ירכתי צרפת, ספרד ופורטוגל, עד שהוא מגיע דרך המצר גיבראלטר אל ים התיכון.  והנה יש בני-אדם, שאינם יורדים באניה המפליגה לארצות המזרח כבר בסותמפטן, אלא באיזה נמל אחר.  הסבות שונות הן.  יש שאינם יכולים לעמוד במסע ארוך על הים;  הם מפחדים מפני רעש הגלגלים המשתקשקים מתחת לאניה הנתונה בתוך גלי הים;  כסבורים הם שאין תקרות במים והם נפגעים במחלת-הים.  אחרים היו יכולים לעמוד במסע על הים, אולם האניה או רב-חובלה אינם מעוררים בטחון בלבם;  חפצים היו לראות מראש, אם תעמוד האניה בפני הסכנה ואם תשוט כשורה.  ואחרים אחרו את מועד צאת האניה מסותמפטן, או לא ידעו בתחלה, שאפשר להפליג משם.  ועוד יש כמה וכמה סבות לדבר, כי לא כל הנוסעים באניה השואפת מזרחה נמצאו בה כבר בסותמפטן.  אלה באים במסלת הברזל דרך צרפת ומפליגים במרסיל, אחרים מפליגים בגינוא או בדרומה בניאפול ... 

הנמלים האלה, אשר בדרך המסע לארצות המזרח, והנוסעים שנתאחרו עולים על זכרוני, כשאני רואה אנשים מפגרים, אשר בסותמפטן של הציונות עוד לא חפצו לדעת מאומה על דבר אניתנו הטובה, באים לאט לאט ונספחים אלינו.  הננו מקבלים את כלם בברכה.  יש מקום ועבודה לכולם.   

ושמחה יתרה היא כשרואים אנו, כי יתקרבו אלינו אנשים, אשר מחויבים היינו לכבדם גם אז, כשהתנגדו לנו.  עוד לא לנו הם, עוד אינם נמצאים בירכתי אניתנו;  אבל ניכר הדבר, כי הם נוסעים אחרינו, ואם לא ישיגו אותנו במרסיל, אז בודאי נפגוש אותם בגינוא או בניאפול.  חברים כאלה אנו רואים בחובבי-ציון של המהלך הישן. 

אבל יש עוד תופעות אחרות, המניחות את דעתנו.  שנים מבחירי היהודים באנגליה, אשר לפנים היו צוררים אותנו    קלוד מונטיפיורי ואוסווַלד דזון סימון    גלו את דעתם בעת האחרונה באפן שונה לגמרי מדעותיהם הקודמות.  אוסוולד סימון כתב בעתון אנגלי גדול אחרי הקונגרס הבזילאי השלישי דברים של חבה יתרה על שאיפותינו.  קלוד מונטיפיורי, שאתו הוכרחתי    לצערי    לפני ימים ושנים לערוך מלחמה ארוכה בעתונים, נשא זה לא כבר בתור ראש החברה הנכבדה לתולדות ישראל נאום על שאלת הלאומות היהודית, בדברים אשר עוררו בנו רגשי רצון וחבה.  אין כל ספק, כי קלוד מונטיפיורי, המשתתף גם בהנהלת אגודת-העזרה ליהודי אנגליה היותר גדולה, ושיש לו הזדמנות הרבה להכיר את כל הצרות החמריות והמוסריות, יסכים לפתרוננו יותר ויותר.  מקומו של האיש הנדיב הזה לא בין רבני-המחאה הוא.  הוא מתחיל להבין זאת. 

מה הועילו בעלי-המחאות, הסוציאליים והמתבוללים וכל אלה שהתנגדו לציונות המדינית שלנו בשנות קיומה של תנועתנו הנעלבה?   איזה פתרון הביאו או לפחות הציעו הם במקום פתרוננו?  לא עשו כלום ולא השיגו כלום.  הנסיונות, הנעשים בידי אלה, אשר בכלל ישימו לבם לצרות אחיהם האומללים, הם מעשי-צדקה, המשחיתים את המוסר, וערכם דל וקטן מאד לעומת הצרה הדורשת מרפא.  אבל מחלות גדולות אין מרפאים, –  לפי דברי היינה, –  לא בשמן-ורד ולא במושק.  דוקא בשנם האחרונות היו טרגדיות איומות בחיי היהודים.  באה העת, כי יפקחו מתנגדינו היהודים את עיניהם, אחרי שראו מאורעות כענין-דרייפוס, רדיפות היהודים באלגיר, הפרעות לרגל עלילות-הדם באוסטריה, המשבר הנורא הנוכחי ברומניה, המכריח הרבה אלפים לנוד ולנוע ולחזור על הפתחים.  ומי האיש אשר מלאו לבו או טחו עיניו במדה כזו שיחליט, כי צרותיו של עמנו באו עד קצן?   לא, עלינו להיות נכונים יום יום, כי במקומות חדשים או ישנים תפרוץ שוב השנאה ליהודים, והמצב ישוב להיות רע מזה.  כמה הרחקנו כבר ללכת, לו היו כל היהודים הנדיבים נספחים אלינו!   במדה שימהרו לבוא אלינו, בה במדה נמהר ונצליח בדרכנו לבוא אל המטרה. 

ובכל זאת, למרות שהמעצורים הפנימיים מכאיבים אותנו לפעמים, עלינו להגיד:   גם זו לטובה!   אמנם כן, לטובה היא, שדרך התנועה הציונית אינה סלולה, שהעצים אינם גדלים עד לב השמים, ו "היונים הצלויות אינן עפות לתוך הפה".  במשך העת, שעלינו לשבת ולחכות, יכולים ומחויבים אנו למשול ברוחנו ולהתמיד את עבודת החנוך הלאומי.  גם זו לא רעה היא, כי השתדלנים והפוליטיקאים שאומנותם בכך מתרחקים מעל תנועתנו.  אין פה מקום לעסקים, להשתכר בהבטחות על דבר איזו הכרה.  אחד מחברינו בקֶלן נוהג לענות את המחזירים על הפתחים, המתיצבים לפניו כציונים:   "האמנם?  ציוני אתה?  תן אפוא תרומתך לתנועתנו, אין לנו חפץ אלא באנשים הנכונים להביא קרבנות". 

יש בזה מעין בדיחות-דעת גלויה, אבל אמת גמורה היא ולטובה היא.  למועד-בחינה זקוקים כל אלה, העתידים לנהל את עניני הצבור היהודי.  ומכיון שאין קצבה למועד-הבחינה, יהיו הבאים בעלי-תכונה יותר טובה.  כשנגיע אל המטרה תהיינה עבודות רבות עד לאין מספר מוטלות עלינו, ולפי ערכן יהיו דרושים לנו אנשים הרבה.   מבין מנהלי התנועה הראשונים יהיו אז כאלה שתש כחם;  אחרים, ואולי לא מן הגרועים שבהם, חפצים לסלק ידם, אחרי שהעבודה הכי גסה תהיה נגמרת.  לעומת זאת יהיה אחרי-כן, אחרי שתהיה העבודה הכי קשה נגמרת בשעה מוצלחת, מספר  "מושיעי-העם"  גדול מאד.  אבל העם ידע איפה הם אוהביו הנאמנים:  בין אלה שלא עשו את התנועה הציונית קרדֹם לחפור בו;  בין אלה, שנלחמו וסבלו על הענין, בעת שלא נחלו בו כבוד אלא חרפות;  בעת שלא נהנו ממנו שום הנאה, אלא צריכים היו להביא קרבנות.  האנשים, היכולים להעיד על עצמם, כי כבר נמצאו באניה הראשונה, ולאשרנו מספרם רב, הם הערבים היותר בטוחים בשביל העתיד.  בשעה שהירידה אל החוף תהיה בטוחה, הלא תבאנה אניות רבות. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה