_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נאום הפתיחה לקונגרס הרביעי

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

קריאת הקונגרס הציוני הרביעי ללונדון מובנה היא מעצמה.  אנגליה היא אחד ממקומות-המפלט האחרונים, שבהם עוד לא מצאה השנאה ליהודים קן לה.  העובדה הזאת, שהכל מודים בה, מפיצה אור בהיר על מצבו המעציב של העם היהודי בהוה.  במלא רֹחב הארץ צריכים לחפש מקום, שבו אין עם-האלהים העתיק מאֹרר ונרדף.

אולם מזה, שיש ליהודים באנגליה הנהדרה חירות גמורה וזכיות אנושיות, אל נא יוציא מי שהוא מסקנות שאינן נכונות.  אוהב לא-טוב ליהודי הארץ ולאלה אשר מחוץ לה היה כל מי שהיה מיעץ לנרדפים להמלט הֵנָה.  אחינו שבארץ הזאת היו יכולים לשמוח רק מתוך חרדה על מצבם הטוב, לוּ היה הוא מושך אחריו את אחינו הנואשים.  הגרה כזו היתה מסוכנת גם ליושבים פה גם למהגרים.  כי אלה היו מביאים אתּם בצרורות-דלותם, שלא במתכוֵן, אותו הדבר שמפניו הם נמלטים – את האנטישמיות.  אבל רשות תהיה לנו לתקוע פה את האֹהל-הנודד בשביל מועצותינו לימים אחדים, יען כי רוצים אנו לדון בגלוי על פתרון שאלת-היהודים.

בזמן שבין קונגרס לקונגרס מתאמצים מתנגדינו בכל עֹז להאפיל על מחשבותינו בסבך באורים של שקר, עד שחובתנו הראשונה היא בכל אספה ואספה להרחיק בתנופות-גרזן מועטות את הסירים הסבוכים אשר מסביב לעץ.  אגב שמחים אנו לראות, עי עצנו הוא רענן וצומח.

הציונות חפצה לכונן בארץ-ישראל בּעד העם היהודי מקום מושב בטוח על ידי משפט גלוי! את התכנית הזאת התוינו לפני שלש שנים, התוינו לעולם.  החפץ הזה היה מתאים בודאי עם צֹרך מרגש מאד, שאלמלא כן לא היה מובן, כיצד היתה פעולתו כל כך כבירה.  אינני צריך לפרוט כבר היום את הפעולות האלה.  הכל יודעים אותן, הכל רואים ושומעים אותן.  לפני ארבע שנים אפשר היה שיפחד מי שהוא, פן יהיה לשחוק, אם ידבר על אֹדות העם היהודי.  היום יהיה לשחוק כל מי שיכחיש במציאות העם היהודי.  די להעיף עין על פני האולם הזה, שבו נאספו צירי עמנו מכל ארצות התבל, כדי להוָכח בזה.

אולם לעובדה הזאת יש ערך לא רק לנו בלבד אלא גם לאחרים.  בהבטיחה לארצות היחידות פתרון לשאלת-היהודים הקשה, באֹפן ראוי והגון למדת-האנושות, יש לה גם תקוות גדולות לעתיד בשביל ארצות המזרח.  שיבתנו לארץ אבותינו, שעליה נבאו כתבי-הקדש, עליה שרו המשוררים, אליה כלתה נפש העם האומלל בבכי ובדמעות, עליה שחקו מתלוצצים נבערים, – שיבתנו זו היא גם כן ענין מדיני ואַקטואַלי רב-ערך לכל הממלכות, שיש להן מה לבקש באזיה.

הרשוני לחזור על דברים אחדים מתוך נאום הפתיחה לקונגרס השני.  בשנת 1898 נאמר בבאזל: "הארץ (ארץ-ישראל) היא לא רק מולדתם של הדעות היותר נעלות ושל העם היותר אומלל, אלא חשובה היא מאד בערכה הגיאוגרפי לכל עמי אירופא.  דרך הארץ ההיא תהיה בזמן לא רחוק מסלת תרבות ומסחר לאזיה.  אזיה היא השאלה הדיפלומטית לעשר השנים הקרובות".

הדברים האלה, שנאמרו בשנת 1898, נראים היום כשיחת-תפל מיותרת, כל כך נתאשרו על ידי מקרי החדשים האחרונים.  השאלה האזיאטית נעשתה יותר חשובה מיום ליום, ולאיזה זמן תהיה, חוששני, גם מסוכנה במדה מרובה.  אולם יחד עם זה הולך ומתרבה חפצם של כל עמי-התרבות, כי בדרך המובילה לאזיה, בדרך היותר קצרה לאזיה, תוָצר תַחנה של תרבות, שתהיה לתועלת לכל בני האדם המנומסים.  התחנה הזאת היא ארץ-ישראל, ונושאי-התרבות, הנכונים להקריב נפשם ומאודם לבנינה, הנו אנחנו.  כל המֹחות המדיניים צריכים להשיג במהירות-הברק, כי נתּנה בזה הזדמנות רבת-ערך להתקרב לאזיה.  על תחנת-התרבות הזאת, אין סבה לשום ממלכה להביט בעיני-חשד.  ליהודים היתה זאת רְוָחה, אבל גם לאחרים; ויותר מכולם היתה מרויחה בזה טורקיה.

אנגליה הגדולה, אנגליה החפשית, אנגליה הצופיה על פני כל היַמים, תבין לנו ולשאיפותינו.  מפה ימהר ויתרומם הרעיון הציוני במעופו; בזאת אנו בטוחים.

והנה יבֹאו אנשי-המעשה, החכמים בעיניהם, וישאלו, איזו תועלת יש בדבר.  מכירים אנו כבר את האנשים האלה.  זוכרים אנו את כל אבני-הנגף אשר הניחו על דרכנו, את כל הרעות אשר יזמו לעשות ועשו לנו.  אלה הם אותם האנשים עצמם, שאינם חדלים לשאול, מה-זאת עשינו בעצם, לאן כבר הגענו, מתי נבֹא סוף סוף אל המטרה.  לו היו עוזרים לנו בכל כֹחותיהם תחת להפריענו בכל כֹחותיהם, גם אז לא יכלו לשאול בתאבון יותר גדול.  אלה המשתתפים בבנין, מן הראשונים ועד האחרונים, מן המפקחים על הבנין והעוזרים על ידם ועד נושאי הלבֵנים הענותנים והנאמנים, אין מי שירבה כל כך בשאלות.  אנו יודעים רק דבר אחד, כי חובתנו היא לעבוד, ועובדים אנו בלי-הרף, מלאי-תקוה והתלהבות.  הננו בונים, בונים, והבנין הולך הלך וגדל.  להבין דבר שלא נגמר, לא כל אדם מסוגל.  אבל בטוח הנני בזה, כי גם אותם היהודים, העומדים היום מנגד בבת-צחוק רעה או בחבוק-ידים, יחפצו לשבת בביתנו היפה.

יש שאלה חיובית אחת, אשר בשום אֹפן איננו אומרים לעבור עליה בשתיקה.  האם השגנו כבר את הטשארטר להתישב בארץ-ישראל? על זה אנו משיבים בקול רם ונשמע למרחוק:             לא! שאלה אחרת היא, אם בכל זאת עלינו להוסיף לקוות, להתמיד שאיפותינו, ולעבוד כדי להשיגו? על זה אנו משיבים גם כן בקול רם ונשמע: כן! לתביעותינו ולהצעותינו יש תקוה לצאת לפעולה, בה במדה שיגדל מספרנו ויעצמו כחותינו.  כבר היום רשאים אנו להיות שבעי-רצון מן היחס, שמתיחסים אל תביעותינו בחוגי הגדולים אשר בארץ.

יותר ממה שרמזתי בזה אל תדרשו מאת הועד-הפועל שלכם, שעליכם לבטוח בו בנדון זה בטחון גמור.  על כל יתר הפרטים יתן לפניכם דין-וחשבון.  במלה אחת אפשר לסכּם את פעולתנו והתמדתה: הננו מכשירים את היהודים לגורלם בעתיד.

אולם גם אנו רוצים לשאול פעם אחת.  רוצים אנו לשאול את מתנגדינו היהודים, מה-זה עשו הם במשך השנים האלה, כדי להקל את מצב העֹני הגדול של אחינו? איה הן תוצאות עבודתם? מה השיגו? איזה דבר מעשי יצרו? שומעים אנו תמיד על אֹדות ועדים, קבוץ סכומים גדולים ומוסדות.  הראונו את התוצאות! הראונו את הפעולות! חפצים היינו מאד להשתומם עליהם ולהודות להם בשם העניים.

ושאלה זו אינה באה מתוך קלות-דעת, אלא מתוך כֹבד-ראש נורא.  כולכם יודעים את המאורע האיום, אותה ההגרה של יהודי רומניה העקובה מדם, שנתפשטה בכל ארצות אירופא.  איפֹה היתה אז היהדות שהוחזקה עד כה לרשמית? איפֹה היו אלה, שהוחזקו לגדולי ישראל, לעמודי הצבור? בפרי עבודתם תכירו אותם.  אלפים אחדים של נודדים נעתקו ממקום למקום בעמל ויגיעה הרבה – ועתה הם אומרים, כי יותר מזה לא יוכלו לעשות.  הנודדים, שבאו אחריהם, נדחקו למאות ביד חזקה והובלו, כלעומת שבאו, במסעות מיוחדים לעבר הגבול, שממנו נמלטו בזעקת-שבר.  המסעות המיוחדים האלה היו ההתאמצות האחרונה של מדת-הרחמנות.

בין יתר נמוקי הציונות היה לנו עד כה נמוק אחד חזק מאד: פשיטת-הרגל של ההתבוללות.  עתה נוסף עוד נמוק חדש: פשיטת-הרגל של הנדיבים.  אך זוהי פשיטת-רגל! כשהעשירים פושטים את הרגל, אז יאבד הרבה.

לאסון כזה לא היינו מוכנים, יאמרו מנהלי חברות-הצדקה.  זאת היא אשמתם.  צריכים היו רק להקשיב בחסדם למועצות הקונגרסים שלנו.  בקונגרס הבזילאי הראשון, בשנת 1897, היו מונחים לפנינו חמשים אלף כתבי-בקשה מאת יהודי רומניה.  מתוך ענים הכי-גדול צעקו לעזרה.  הם לא יכלו לסבול עוד אף שעה אחת, ועוד סבלו שלש שנים, שלש שנים של צרת-המונים, שאת גדלה יכולים אנו לערוך היום בכל מוראו, אחרי שראינו אותם סוף סוף בנדודיהם.

על אֹדות זה עוד תוסיפו לשמוע במשך הוכוּחים.

והנה הדעת נותנת, כי כל אלה, העֹני האיום, אי-האפשרות להביא את הנודדים למקום אחר, אי-הצלחתם של מעשי-העזרה שנעשו עד כה, – כל אלה יוכיחו גם למתנגדינו הכי-קשים בעל-כרחם, כי רק אנחנו הציונים הוגים את רעיון-העזרה היחידי, האמתי.  לא! אותנו לא יתכן להצדיק.  להפך, אותנו מאשימים, כי אנחנו הסבונו בהגרה האומללה הזאת, כדי שיהיה לנו חֹמר לתעמולה.

הננו מוסרים בזה מודעה, כי לא נכון הדבר: מעולם לא עוררנו ולא הצדקנו הגרה כזו בלי תכנית לאיזה מקום שהוא.  על שאלות אין מספר מצד משתוקקים להגרה השיבונו תמיד באזהרות למתינות.  הזהרנו מפני האסונות העתידים לבֹא, אשר, לצערנו, יכֹלנו לראותן מראש, אם ינועו ממקומם אנשים שאין להם תכנית, מטרה ואמצעים.  אחרי שלא הועילו אזהרותינו, והנדחקים בענים התחילו לנוע, חשנו אמנם בכל זאת לעזרתם בכל אשר היה לאל ידנו.

חבל, שלא יכֹלנו לעשות הרבה, יען כי לא התעתדנו למעשי-צדקה.  אבל האסון הזה, שקשה להאמין שהוא האחרון ובכלל עודנו עומד וקים, צריך שיהיה אזהרה רבה גם לנו הציונים.  אין אנו רשאים להסתפק בזה, שנֵראה עליו כעל ראיה מוכיחה על צדקת תורותינו.  עלינו להוציא מזה גם מסקנות מעשיות.  לעתיד לא יוסיפו עוד מהגרים נואשים לצפות לחסד נדיבים שאינו בטוח.  מי יתן וראה הקונגרס הזה אחת מעבודותיו ביסוד הסתדריות כלכליות, שעל ידן יעמדו חברינו הציונים לעתיד איש לימין אחיו במדה ידועה בעתות של צרה.  בקרבנות קטנים, שכל אחד ואחד מקבל עליו, יכול הוא לחזק את הכח הצבורי, אשר אולי יביא תועלת לו לעצמו באחד הימים.  באֹפן זה קונים את הזכות לעזרה ואין עוד צֹרך לצפות לחסד.

אומנם מיגעת היא דרכנו ומלאה מכאובים, אבל בזה רק יבּחנו אמץ-רוחנו ואמוּן-לבנו.  השואפים לתוצאות של הרגע ישובו נא ויעזבו בהחבא את דגלנו.  ואם יהיה לנו לחכות עוד איזה זמן, עד שסוף סוף יצליח מפעלנו, אז יהיה לנו בתוך עני-עמנו החמרי לרשום למצער תועלת מוסרית.  מוכח יהיה, כי היהדות עוד יוצרת רעיונות אידיאליים, השוחקים לכל איד, מתגברת על כל מחסור ויש לה אותה המתינות הגדולה, שבה משיגים את המטרה הגדולה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה