_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הנאום באגודת המכבים

בנימין זאב הרצל

לתוכן הענינים

 

(לונדון 6 יולי 1896)

 

אדוני!

למן היום אשר נתכבדתי לדבר באזניכם באחרונה, עשה ענין-היהודים צעדים קדימה.  לא אוכל להגיד לכם היום פה הכל, יען כי הדברים היותר חשובים שנעשו, דורשים שיטפלו בהם בדעת-נקיה.  אבל לשלשה אנשים נכבדים בעיניכם גליתי דברים שאל נתנו להגלות.  שלשת האנשים המה: שר-הצבא גולדסמיד מר שמואל מנטאגיו והרב זינגר.  מה שאוכל אפוא רק לרמוז עליו או אנוס אני לעבור עליו בשתיקה, עומד תחת ערובתם המוסרית של שלשת האנשים האלה.

התקדמות לא-מצערה אני חושב לראות בזה, שעלתה הצעתי בדבר יסוד מדינת-יהודים לפני מושלי-ארץ, אשר נשאו ונתנו אתי על אדותה בשים לב.  הדבר יעורר תמהון בלב אלה, שמצאו לפני ירחים אחדים לנכון להביט בצחוק של לעג ובוז עלי ועל רעיוני המשוגע.  צחוק, גערות, חרפות וחשדים רגילים ללות כל רעיון חדש בדרכו, המלאה מכאובים וכעס.  כל אלה לא חשכו גם מפני.  העיקר הוא כי נלך הלאה מבלי משים.

בשעה שכתבתי את ספרי הקטן ע"ד מדינת-היהודים, חשבתי לי לערמה יתרה מה שנסיתי לסתור מראש כל מה שיכולים לטעון כנגדי.  אבל לא הועלתי בזה.  כל השאלות, שנסיתי להשיב עליהם בדברים של הגיון בספרי, נשאלו בכל זאת, מבלי שים לב אל אשר השיבותי עליהן מראש.  התבוננו וראו: נמוקי לא נסתרו, אלא לא שמו לב אליהם.  אנשים רבים לא יקראו בספר מה שכתוב בו, אלא מה שהם מכניסים לתוכו.  ויש אשר ידעו רק את שער הספר! אלה היו קשרים ביותר במשפטם.  מדינת-היהודים! האין זה רעיון-רוח או סכלות? או האין זה שחוק של לץ-יהיר שחמד לו לצון, כדי לבדח פעם את הבריות – על חשבונם של אחיו בני עמו האומללים?

הטענות בגנותו של ספרי עצמו מספר.  אחדות מהן מונחות אתי למשמרת והנה תהיינה למצבת-זכרון יפה למחבריהם, כאשר תקום מדינת-היהודים.  מה שמבדח ביותר את דעתי הוא, כי המבקרים מתנגדים יותר איש לרעהו מאשר לי.  אני עמדתי עם ספרי, כביכול, בתוך.  האחד נתן אותי לאופטומיסט נבער

והשני – לפסימיסט נמוג מפחד.  פעם היתה הצעתי חלום בערפל, ופעם – עסק של רמיה.

העמים, שאנו מפוזרים בקרבם, ישבעו רצון אם נעזוב את ארצם, אבל אנחנו לא נאבה לצאת.

לא,   ענה לעומתו השני ג"כ בבטחון גמור,   לא יתנו אותנו לצאת, אעפ"י שהיינו רוצים בכל לב.  כמובן, טפלו גם בי בעצמי, ושמועה נפוצה, כי שואף אני להיות מלך או שר-ממשלה במדינת-היהודים, בעת שאחרים נטו לדעה יותר ברורה, כי רוצה אני במשמרת-כהונה יהודית בחוץ לארץ, למשל, בתור ציר בווינא.  אי אפשר למצא חן בעיני כעל הבריות וגם בעיני אבא.

אבל אל נא תשפטו מזה, כי מתעקש אני להחזיק בכל מלה ומלה הכתובה במחברתי.  הרעיון הוא מדיני, ובפוליטיקה צריכים על פי הרוב להסתגל אל התועלת – מובן מאליו, מבלי לסור מן המטרה.

פעמים רבות נתתי את לבי להודות על שגיאותי.  בהצעתי באו איזו שנויים חשובים, הדרושים למען צאתה לפעולה מעשית.  הן כל חפצי היה רק לעורר, איך יכולים לרפא את פצעי עמנו העמוקים והישנים.  אבל שגיאותי הביאו תועלת לעניננו.  אנשים רבים, בעלי דעת רחבה, משתתפים עמי לתקן את שגיאותי.  בדבור ובכתב נשתכלל הרעיון של מדינת-היהודים ע"י טובי אחינו, והיום הוא מתנשא לעוף אל קצוי ארץ ואיים רחוקים.

וזו היתה הגדולה בשגיאותי, אשר בהכרתה הנני מאושר.  מתון הייתי בראשית דברי, ובזהירות בארתי לאמר: לא אדע, אם ספרי המדיני איננו רק רומן-מדיני.

וקול גדול של הסכמה קורא בחיל נשמע בכל המקומות, שהיהודים נתונים שם בצרה.  להתלהבות עצומה כזו לא קויתי גם אני, אעפ"י שההני – כנודע – אופטומיסט.  בהחלטות רבות של אגודות ואספות-עם דרשו ממני, כי בעקב ספרי יבא המעשה.  ובכן גמרתי ללכת הלאה בדרך המעשה, אעפ"י שהנני – כנודע – פסימיסט.

כל אלה ההסכמות, המכתבים, ההחלטות וחוות-דעת העתונים צברתי בשקידה.  בתחלה חשבתי להציעם בהזדמנות הראשונה לדבר בפומבי, אולם נראה היה הדבר כהתפארות, והיה עושה רשם, כאלו אני בעצמי מתקשט בתהלות שפזרו להענין.  את קבץ-הכתבים האלה אמסור לאגודת-היהודים העומדת עתה להוסד.  מזה יוצא לנו ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מדינת-היהודים איננה חלומו של יחיד, אלא חלומם של רבים ועצומים עד אין מספר.  לי נודע כבר היום, ומחר ידעו כל יושבי-תבל, כי היהודים חפצים במדינה, שבה יוכלו סוף סוף לחיות כבני-חורין ולעשות חיל.  רבים מעבירים עוד את התנומה מעפעפי-עיניהם בתמהון ושואלים: אם חולמים הם או אני הוא החולם? הרבה, הרבה שנים לא חדלנו מקרא: "לשנה הבאה בירושלים", והתרגלנו לראות בזה איזה פתגם או קריאה של אנחה.  והנה פתאום אפשר שיקום הדבר.  אפשר הוא, כמו שאפשר, שיקיצו אלה שלא מתו, אלא ישנים בלבד.  אפשר הוא, כמו שאפשר, שיתרפא החולה, שכֹּח חייו עודנו רחוק מכליון.  אפשר הוא, כמו שאפשר להתיר מבית האסורים את החבוש, שלא נגמר דינו לשבת במאסר עד יום מותו. 

היהודים חפצים להגאל מפחד הרדיפות המתחדשות יום יום.  כי גם בארצות, שבהן לא יסבלו עוד אחינו היום, ערבה שמחתם ותהי להם לחרדה, יש לי הרבה ראיות לזה.  כל מחאה, הבאה מצד אלה החיים בטובה, נגד הצעתי, ראיה מוכיחה היא.  הם חושבים, לא בצדק, כי אני מסכן את הסבלנות שהם נהנים ממנה, בדַבּרי על אדות מדינת-היהודים.  והיה בשמעם אך קול קריאה של שנאה מפי איזה יחיד, יזדעזעו ממנוחתם הדלה, ויביטו בפחד אל כל סביבותם: האמנם כבר החל הנגף?

אמרו, כי על ידי הצעת הרעיון של מדינת-היהודים – ימתח קו של חשד על אהבת-המולדת של היהודים בארצוֹת מושבותיהם.  החושבים כן לא שמעו כנראה, מעודם, מה שמדברים על אדותינו כזכרים נחשבנו; באֹפן היותר טוב כזרים, אשר יסבלו אותם – עד צאת פקודה חדשה.

באמת מגזימים היינו בהערכת ערכנו בעיני האחרים, לוּ חשבנו, כי לא יתנו אותנו בחפץ לב לצאת מאיזו ארץ.  אמנם, לו חפצו עשירינו לצאת והונם בידם, כי אז אולי עצרו בעדם, אך העשירים אינם חושבים ללכת אתנו.  אבל הצעתי נוסדה על הרעיון, כי עניינו יצאו אל המולדת החדשה, שהיא גם מולדתנו הישנה, והעשירים, שלא יפסידו כלום אלא עוד ירויחו בזה, יתמכו בידם, ובראשם ילכו נאורינו הבינונים, אשר רב מספרם יותר מדי והנעשים פרולטריים ע"י רדיפות היהודים במקומות מושבותיהם.

לא, לא! אני נוטה יותר להאמין, כי בארצות, שבהן מביטים בעין רעה על היהודים – וגם ביתר הארצות – יחשבו לנו למפעל פטריוטי, אם נביא סוף סוף פתרון לשאלת היהודים המעיקה, ובהרחיקנו את היהודים, אשר לא תכיל אותם הארץ, ובזאת נסיר גם את סכנת המהפכה, אשר תחל ביהודים, ומי יודע איפה תכלה.

יכול אני להגיד, כי אנוס הייתי לשמוע הרבה טענות, אך מצד אי-יהודים לא דנו אותי לכף חובה על מחשבתי ליסד מדינה יהודית.  ונהפוך הוא, מתיחסים אליה בחבה, אלא שחושבים, כי היהודים בעצמם לא יחפצו בה.  ולא לפלא הוא, אם אד לנו במשך דורות רבים של צרות ורדיפות אֹמץ-הרוח המדיני.  אבל זה היה הטעם ההיסטורי לשחרור היהודים, להשיב לנו על ידה את אֹמץ הרוח המדיני.  כי אין ביד האמנציפציה להביאנו לידי טמיעה, וכי לא בשביל כך באה, זאת תוכיח ההתפתחות בעשרים השנים האחרונות.  כל ארץ תכיל איזה מספר של יהודים, ואלה יכולים להתבולל מבלי שיוָדַע כי נבלעו.

אולם בעבר המספר הזה את הגבול, תרעם האנטישמיות בקולה: עד פה תבא ולא תוסיף! אני חושב, כי מדינתה-היהודים תביא ביחוד תועלת לארצות, שאין בהן אנטישמיות עד היום.  צאו וראו: לקול השמועה, כי טוב ליהודים באיזה מן המקומות יֵעורו האומללים, ויצאו שמה.  אך אוי להם, אם ישארו בענים וישפילו בהסתפקותם בתנאי-חייהם את משכרת העבודה – אז יחבלו להאזרחים.  ואי להם, להגרים, גם אז, כשיתעשרו – כי אז ימֹצו את דמי העם.

ועל כן צריכים אני למולדת בשביל עניינו, לארץ שתהיה אחוזתנו על פי משפטי העמים.  עמים קטנים ממנו הראו אֹמץ-רוח לדרוש להם אחוזה מדינית באיזה חבל אדמה.  ויען כי מלאם לבם, ויהי להם אֹמץ-הרוח  המדיני, הצליח חפצם בידם.  ולעמנו, המהולל והאומלל כאחד, אשר קורותיו נחרתו בכתבי-הקדש, לא תהיה הרשות להביא דרישתו זאת? האמנם לא יבינו היהודים, המתנגדים אל מדינת-היהודים, כי הבעת דרישתנו לבדה תספיק להרבות כבודנו בעיני העמים? למצער, יש לנו הצדקה, לא פחות מאשר לאחרים, לדרוש לנו ארץ שבה תתגשם ישותנו הלאומית.  רכשנו לנו את הזכות הזאת בענויים קשים, שאין דוגמתם בדברי-הימים של המין האנושי.  נהרי נחלי דם לווּנו במשך הדורות.  לא היה טעם לאותם היסורים, לולא סבלנו אותם בתקותנו לגאולת ארצנו.  הבה, נשליך את יהדותנו מעלינו כשמלה בלה, אם מדינת-היהודים רחוקה ממחשבתנו!

אבל, האין זה חלום של דברים בטלים?

מי אומר כזאת?

בשעה זו, שאני מדבר באזניכם, עוסקים בהצעתי אדירי ארץ בכֹבד-ראש.  באיזו צורה תצא לפעולה? זאת לא אדע.  אבל יצא תצא לפעולה, זאת נוכחתי בעמקי נפשי.  אלה ששחקו עוד אתמול להזיתנו, תכסה מחר כלמה את פניהם.

בשום אֹפן לא עלה על לבי להחזיק את כל המתנגדים להצעתנו לשוטים או לרשעים.  יש בהם אנשים ישרים ונדיבי-לב, אשר בתודה אתפלא על פעולותיהם לטובת אחינו העננים.  חבל, כי המה – נדיבים יותר מדי.  יש בזה מעין זרות פרדוכסית.  עם לא יוָשע במעשי-צדקה, אלא בדרך מדיני בלבד.  הנדיבים האלה אין דעתם נוחה במדה ידועה מן הרעיון המדיני-היהודי, בדאגתם, פן יבולע למעשה הישוב המועיל, אם יוָדע בחוגי-המושלים, כי היהודים מתכונים לשם יסוד מדינה.  יכול אני להרגיע את רוח מיסדי המושבות, יען כי הנני שב מקונסטנטינופול.  לב השולטן טוב הוא ליהודים.  אף זאת הנני מעיז להחליט, כי אין עכשו ליהודים במלא-רוחב התבל ידיד יותר נדיב מהוד מלכות השולטן המושל עתה.

נעלה הוא כבר היום מעל כל ספק, כי לא הרעותי במאומה למעשה הישוב בצורתו, שהיתה לו עד עכשו.  אמת היא, כי אחשבהו לבלתי-מספיק, בכל הנדיבות הרבה האצורה בקרבו.  כי שאלת-היהודים לא תפתר בזה, אם נושיב איזו מאות או אלפי יהודים בארץ ישראל.  אני חושב, להפך, כי רבה הסכנה בעד המתישבים, בה במדה שיגדל מספרם מבלי חסות מדינית עצמית, כי אז תלויים הם בחסד המושלים ההולכים ובאים.  מושל אחד הוא נדיב, והבא אחריו קשה – כמה פעמים עלתה להם כך ליהודים.

בשום אֹפן לא יועיל לעצום את העינים מפני העובדות ותוצאותיהן ההכרחיות, שכל היודע פרק בהיסטוריה צריך שיכירן הכרה ברורה.

בעד הישוב הפעוט של עכשו לא ישימו, כאשר אקוה, מעצורם חדשים מצד השער הגבוה.  אולם חושב אני, כי להגרה במדה יותר גדולה לא יסכימו, מבלי שנלמד מזה על שנאה כל שהיא ליהודים.  הגרה במדה מרובה תוכל להתבסס רק על הרעיון המדיני, ואם בכלל יסכימו ליסוד מדינה יהודית, שתעמוד יותר או פחות ברשות עצמה, הרי אי אפשר שינתן לנו הדבר הזה, שערכו חשוב לנו כל כך, כמתנת חנם.  וזה הוא מדרכי היושר וגם לטובתנו אנו.  עלינו יהיה לשלם, גם נשלם בעד אחוזת האדמה, שתנתן לנו עפ"י משפטי-העמים – אם בארץ-ישראל או בארץ אחרת – תשלומי ממון גדולים; אלא, שעלינו יהיה להתנות, גם נתנה תנאי ע"ד כל אותן הערובות הדרושות לקיומנו הלאומי, כדי שיהיה סוף-סוף בטוח לעתיד.  המגרעת היותר קשה שבישוב הנדיבי היא, כי איננו מביא בחשבון את שנוי-הדעת, שאפשר לבא לאחר איזה זמן, ביחס אל המתישבים בארץ החדשה.  אם יתנו לאנשים, העוזבים את ארצם מפני הרדיפות, מולדת חדשה – לו גם מולדתם ההיסטורית – נחוץ שיוכלו להבטיחם למצער, כי לא יוסיפו עוד להיות נרדפים על דתם ולאומיותם.  הבטחה כזו מונחת ברעיוננו הפוליטי של מדינת-היהודים.  רק זאת יבטיח ולא יותר.  כי אין בו שום תגרנות-קולנית.  אין אנו מבטיחים להוריד לחם מן השמים.  גם במדינת-היהודים יהיו אמללים, חולים ואביונים.  אבל הלחץ, המגדיל את מרירות כל עוני, יחדל, ושום איש לא יאבד בכשרונו, מפני שיהודי הוא.  זאת יחושו בנפשם אחינו הצעירים והעניים, ועל כן התלקח בלבם הרעיון כאשר עצורה.  וכל החפץ להוֹשיע לעניינו וצעירינו בפועל, עליו לעבור מן הציונות הנדיבית אל המדינית.

אל תחשבו, כי אני אומר זאת, כדי לכבוש גם את הכחות האלה של עם היהודים תחת הנהגתי.  להפך, אני חפץ בכל לבי לסלק את ידי מהנהגת התנועה הזאת, שעליהו להיות כלה בלתי-תלויה בשום איש, נקיה וכבירה.  רק סופר אני.  רעיון מדינת-היהודית טלטלני מחדר-עבודתי, ובעצם הדבר הנני משתומם לראות את עצמי נואם ברבים כבאספה זו, ולהתיצב לפני מושלי ארץ.  כמעט שמלאני לבי להודות בפני אחד מידידינו, שהיתה לי אתמול שיחה אתו, כי בא אני בדברים גם עם בעלי-הון.  לפי דעתי יועיל או יזיק הכסף בה במדה שמשתמשים בו לטוב או לרע.  יפה מזה היה, לוּ יכלנו לרכוש לנו את הארץ למדינתנו באֹפן רומנטי על ידי מלחמת-חרב.  אבל רק צעיר בן עשרים שנה יחשוב את הדבר לאפשרי.  לא, רק בדרך תבונה, באותם האמצעים שישנם בידינו ובגבולות הפוליטיקה המעשית צריך שיקום הדבר.  נחוץ, שכל כחותינו המשובחים יתנו ידם לעבוד יחד לטובת הרעיון הנזגב.  וכדי להסיר כל הספקות מראש, הנני קובע את תכנית עבודתה של אגודת-היהודים העומדת להוסד בקרב הימים באֹפן זה:

אגודת-היהודים שמה לה למטרה לרכוש ארץ עפ"י משפטי-העמים בשביל היהודים, שאינם יכולים להתבולל.

לתכנית זו יסכימו, כמדומני, גם הפטריוטים היותר גדולים שבכל הארצות.  אין מן הצרך להיות דוקא יהודי, כדי להסכים לה.  אם לא טועה אני, יהיה מר הולמן הונט מוכן לזה תכף.  ובראש כולם היה בודאי חותם עליה אחד ומיוחד, לוּ זכה לראות בחייו את מאורעות הירחים האחרונים.

קשה לדבר באספה יהודית בשנת אבלו של הבּאַרון הירש, מבלי להזכיר שם האיש הזה, רב הוא, מספיק הוא, אם יכולים לספר בשבחו של איש: לבו היה נתון לאחיו העניים.  ועל זאת לא תמחה תמונתו של הבארון הירש לעולם מזכרון עמו.  אמנם, הוא חשב, שאפשר להושיע ליהודים במעשי-צדקה, אבל רוח תבונתו רחבה עד כדי שיפנה לבו גם אל הציונית המדינית, לוּ ראה, כי הממשלות עוסקות בענין זה בכובד-ראש.  ביום אביב אחד בשנה זו הפתיעה אותי, גם אתכם, השמועה, כי מת הבּאַרון הירש והרעישה עמקי לבבי.  ובדרך פלא נפגשו המקרים זה בזה: בו ביום נקראתי להתיצב לפני מושל אחד ולהציע לפניו את ענין היהודים.  באותו יום האביב שמתה הציונות הנדיבית, נולדה הציונות המדינית.  את תכן הראיון ההוא לא אוכל למסור לע"ע, מפני שהמושל ההוא, התומך אותנו ברוחו הנדיבה, דואג בישרת-לבו, פן יתעו יהודי ארצו בשוא להאמין, כי משנאתו ליהודים יאמר לתמוך את מדינת-היהודים.

נחוץ לפשט קודם כל את העקמימיות שבלב.  נחוץ שכל העולם יכיר בהכרה ברורה את חפצנו, ואם גם נחל ונעסוק בדבר בכל הזהירות הדרושה למשא ומתן מדיני, בכל זאת אין לנו מה להסתיר.

נחוץ שיעבור הרעיון הבהיר והמאַשֵר מתוך חוגי הנאורים שבנו אל קרב עמנו, אל כל יתר העמים.  על כן אני משתמש במקרה לדבר באזניכם באגודת המכבים.  תעודת אגודתכם היתה להראות גלוי לכל, כי יש ליהודים עוד ענינים אחרים מלבד הממון.  הן עלינו להרוס הרבה הגדות-של-שטנה נושנות, בטרם יאמינו, כי לא נופלים אנחנו מיתר בני האדם.  ועד כמה שמושבות-האכרים של הברון רוטשילד עלולות להרוס את ההגדה ע"ד אי-רצונם של היהודים בעבודת-הגוף, הננו מברכם גם אותן בהכרה של תודה.  בתערוכה שנעשתה עתה בברלין רואים המבקרים בתמהון, ואולי גם בבשת-פנים את פרי חריצות היהודים במושבות.  ויש בהן מושבה אחת העומדת להיות לשם ולתהלה בארץ: ראשון לציון!

הנרדפים העניים, שבאו שמה, יושבים כבר היום לבטח, חפשים ומאושרים על אדמתם הברוכה, שהיא אדמת אחוזתם.  בראשון-לציון ידברו היום אחינו העניים בהתרגשות, שיש בה הרבה תקוה.

ובכן, ארץ אבותינו ישנה עוד היום במציאות.  לא בעמקי תהום היא.  יש אנשים, החיים עליה ושמחים בעבודתה.  האדמה העתיקה תחדש שם נעוריה תחת הידים החרוצות.  עוד תצמיח פרחים, עוד תשא פרי-תבואה, ואולי יבא יום, יום יפה ובהיר,והצמיחה גם אושר וכבוד ליהודים. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה