_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אֶצְבְּעוֹנִי  וְאַלּוֹנִי

תיאודור הרצל

לתוכן הענינים

 

(DAUMERLE  UND  BAUMERLE).

מחוץ לעיר,  במקום שמתנשאים עתה מעונות-קיץ כארמונות קטנים בתוך גנים ירוקים,  טִיְּלו ביום לא עבות אחד אצבעוני ואלוני.  אז,  לפני שלשים שנה,  היו שם שדות עטופים רק לבוש מתחלף לפי תקופות השנה. 

אצבעוני ואלוני    באמת היו להם שמות אחרים,  אבל בשביל ספורנו יספיק,  אם נקרא אותם בכנוייהם מלפנים,  שנתנו להם בימי-נעוריהם.  הן בחליפות העתים אחת היא,  איזה שם היה גם להם גם לנו. 

הנערים בבית-הספר רואים לפעמים מראש את כל האדם,  כשהם מתלוצצים על תכונותיו של אחד מחבריהם.  בעצם הדבר לא קשה כל כך להכיר את התישים,  בהיותם עוד גדיים.  אגב,  לא היה לכנויים אצבעוני ואלוני שום ערך חשוב.  אצבעוני היה קצר-קומה,  מדתו כמדת הזרת,  ואלוני היה כחוש,  ארוך,  כמטה הזה שמתעתד להיות לעץ.  מימי-נעוריהם של שני הנערים נשאר ספור המעשה,  כיצד החליטו לנסוע לארכה ולרחבה של אפריקה,  אותו חלק התבל,  שהיה עוד אז עטוף עלטה.  לשניהם יחדו היו עשרה זהובים.  את צידת-דרכם זו חצו לשנים.  במחיר החצי קנו מרגליות של זכוכית בצבעים שונים,  שהרי הכל יודעים,  כי במחירן אפשר להשיג הכל בארצות הפראים;  בחצי השני קנו נוקניקים לצידת-הדרך.  הנוקניקים היו ילדי-רוחו של אצבעוני והמרגליות פרי-עצתו של אלוני,  שהוא הוליד גם את הרעיון לנסוע ולגלות את אפריקה.  לא הגיעו אלא עד לנוקניק האחרון.  ואז נאלצו לשוב אל המכות הצפויות להם בבית אבותיהם.  אצבעוני נשבע בעצב,  לבלתי יוסיף עוד לגלות ארץ חדשה.  אלוני נדר נֶדֶר לקחת אתו בנסיעתו השניה רק מרגליות,  יען כי בראשונה היו תלויים במדה מרובה בנוניקים.  צריכים ללמוד מפי הנסיון.  חוץ מזה היה אלוני הארוך בשנות למודו בבית-הספר מאושר יותר מאצבעוני הקצר.  כי אלוני היה תמיד,  עשרה חדשים רצופים,  שמח בתקותו לימי החֹפש,  ורק בשבועות החֹפש היה מתעצב מאד בהרגישו את הלמוד העתיד כמשא כבד.  אולם אצבעוני התאנח בכל שעה ושעה קשה תחת עול הלמודים,  וירֹן מטוב לב,  כשנפסקו לזמן-מה. 

אחרי-כן היו להם מאורעות נפלאים.  למצער חשב הקצר,  כי מאורעות חייו אין להם דוגמא בעולם.  וכן חשב גם הארוך על דבר מאורעותיו.  אצבעוני הכיר לדעת בעלומיו עלמה בלה,  ויען כי היתה לה נדוניה קטנה,  מהר לקחתה לו לאשה.  את הדבר הזה גמר פתאם בלבו,  אחרי שהתיעץ עם רעו.  כי זה התנגד בהחלט לנשואים כאלה.  אצבעוני בז לו כל כך בלבו,  עד שחשב לדבר נבון באין ספק כל מה שהתנגד לו רעו הבטלו.  אבל אצבעוני היה רגיל מאד להתחרט,  ובהיות כבר ריחים בצוארו,  התאנח כפעם בפעם ויאמר:  "אח,  צדק אלוני!  אח,  צדק אלוני!"

ואלוני נהג בעצמו כמו שיעץ לרעו.  לא נשא בחפזון איזה פרצוף יפה או צרור של כסף.  הוא הרהר בלבו,  בחן ובדק בכל פעם,  שבא לידי הזדמנות או לידי נסיון. 

ויהי היום,  למועד האביב,  וילכו שניהם יחדו לשוח.  אלוני התפלסף כדרכו.  אמר אל רעו המעונה בעול הריחים שבצוארו:  "נושאים אשה לא רק בשביל  "שבועות הדבש",  אלא גם בשביל כל הימים והלילות העתידים לבא.  מי שרוצה אפוא לבחור כהוגן,  לא יתן עיניו בעלמה,  אלא באִמה". 

אבל במקרה לא היה לאצבעוני באותו היום כל רֹגז בביתו,  ולבו היה טוב עליו.  ובכן אמר:  "אם כן,  קח את חמותך לאשה,  אם אלמנה היא". 

ואלוני השיב בחכמה:  "חביבי,  כל איש נושא את חמותו,  אלא שברגע הראשון איננו מרגיש בדבר.  אמנם לי אי אפשר שיארע דבר כזה.  אני נתרגלתי לראות בבני-האדם לא מה שהם עתה,  אלא את תארם,  שיהיה להם בימים יבאו". 

"ברק ורעם!"  קרא אצבעוני.  אולם לא הוברר,  אם נמלטה הקריאה מפיו בגלל חכמת רעו או בגלל אשה אחת,  שעברה,  והוא סקר אחריה בעינים בוחנות. 

"אמנם כן",  הוסיף אלוני,  "הגעתי לכך.  אני חושב,  כי רק לפעמים רחוקות יגיע האיש למדרגה כזו.  יכול אני לתאר לי את העתיד". 

"ומה בכך!"  ענה אצבעוני. 

"אָהאָ!  במטותא:  אל יהא דבר זה קל בעיניך.  רואה אני בנער את האיש ובאיש את השׂב". 

"ומה הועלת בזה?"

אלוני לא מצא תיכף מענה:  "מה הועלתי?  הרשני,  הרשני!  הלא טוב הוא בכל אֹפן לראות את הנולד". 

"איזו תועלת יש בזה?"  שאל השני כמתעקש. 

הפעם נצח אלוני בתשובתו:  "התועלת היא,  שאין נופלים בשוחה    כמו שקרה את אחד ממיודעי,  האוהב לראות רק את טובות הרגע". 

אצבעוני השפיל את עיניו ויצעד הלאה בכעס עצור.  כעבור רגע התחיל משוחח בענין אחר:  "האינך מוצא,  כי ריח רע נודף פה ברחובות הצרים?"

"בודאי,  שאני מוצא זאת",  הסכים אלוני בסבר פנים יפות.  "נראה לי,  שסבת הדבר היא,  שבני-אדם פותחים את החלונות באביב.  האויר הרע יוצא מן הבתים אל הרחוב.  בני-האדם מכינים סמי-רעל כך הרבה זה לזה". 

"גם זה הוא אחד מבאוריך",  שחק אצבעוני. 

אולם הארוך עמד מלכת ויבט בעינים שוממות אל המרחק:  "בא ואראך דבר מה". 

בו ברגע עברה על פניהם עגלת-אָמניבּוּס.  נתנו אות והעגלון עצה את סוסיו הכחושים.  בפנים הקרון היו עוד שני מקומות פנויים מששת המקומות.  עלה לו לביש-גדא,  לאצבעוני,  לשבת על יד אשה צעירה,  אשר יכול היה להרגיש בעדנת יצורי-גוה העגולים והמלאים,  בכל עת שנדחפה  העגלה על ידי תנועה חזקה.  והעלמה אשר ממולו היתה בת עינים עליזות,  ולה גומות בלחייה,  וקוֻצּות שערותיה השתפכו כחוטי זהב מתחת לכובע הקטן.  בִּן-רגע נכנס בשיחה עם שתיהן,  ולבו היה מרפרף בין שתיהן.  זה היה מסע נעים ומאושר. 

"כן,  פה נרד",  עורר אותו קול רעו. 

אצבעוני בוש להגיד,  כי עוד איזה ענין לו בעגלה.  בעל-אשה!   ובכן עזב את העגלה באנחה,  ונפשו השתפכה במבט-הפרידה,  שמצא מענה בבת-צחוק של האשה ובהתאדמות פני העלמה. 

"האמנם נדמה לך המסע ארוך ביותר?",  שאל אלוני.

"כלל וכלל לא.  ולך?" 

"אה,  לי לא תארך העת מעודי.  אני מתבונן אל הנוסעים אתי". 

"מה כַּוָּנתך בזה?"  שאל אצבעוני במסופק קצת. 

אולם המתבונן הגדול לא ראה כלום כדרכו,  ויאמר:  "כשאני נמצא בחברת בני-אדם הרבה,  אני מנסה לציֵּר לי את אשר יקרה אותם בעתיד.  דבר אחד ברי הוא,  ועליו אפשר לבנות את המחשבות הכי-יפות:  כי כלם ימותו.  אחרי שלשים,  ארבעים,  לכל היותר אחרי חמשים שנה יהיו בכל אֹפן מתים.  שער בנפשך:  אנחנו הששה,  שישבנו זה עתה בקרון יחדו,  מה רב יהיה המרחק בין קברינו?  ואיפה נקבר?"  

"חדל לך!"  אמר אצבעוני.  "מוטב היה,  לו נסעתי הלאה עם הנשים,  ולא שמעתי מפיך דברי בלהות כאלה". 

"מוג-לב!  המות הוא בן-לויתי בכל שעה ושעה.  הוא הוא העוצר בעד תענוגי,  אבל גם הרופא למכאובי.  אין לך מנוס ממנו,  ולפיכך התרגל אליו.  הנה,  נסענו לפני זה עם עלמה צעירה ונעימה..." 

"בן-אדם,  הגם אתה התבוננת אליה?"  

"אם התבוננתי אליה?  השתעשעתי בזה,  שצירתי לי את תֹאר פניה לאחר מותה.  לו מתה היום,  כי אז היתה יפה מאין כמוה.  קויה כל כך טהורים.  צַיֵּר לך אותה בהוד עלומיה זה שנקפאה.  אין צַיָּר,  שיוכל לציר תמונה יותר עדינה מן הגוף החִוֶּר הזה.  אבל אחרית נפלאה כזו לא תהיה לה.  היא תיבש או תשמן,  ותאר פניה יהיה מכֹער..."

"די!"  צעק השני.  אם אתה מוצא שעשועים בזה,  אותי איננו משעשע.  האם לבעבור זאת פתיתני ללכת אתך הנה,  כדי להפיל עלי אימה?   לא תוסיף עוד לפתותני עד עולם". 

"לא,  לא",  הרגיע אותו אלוני.  "לא לזאת נתכונתי...  אחרת היא.  הביטה מסביב לך.  מה אתה רואה פה?" 

"שדות",  ענה אצבעוני. 

"ולא יותר?" 

"לא יותר...  אמנם כן,  שם עומדים בתי העיר הקיצונים.  ופה לא הייתי חפץ ללכת לבדי משתחשך."  

"עינים טחות!  הבה ואראך את העתיד!" 

"אבל במטותא,  לא איזה דבר מעורר זְוָעָה!  אותו לא אסבול!" 

"אל תירא!  להפך,  רוצה אני להראותך את החיים,  במקום שהם פורחים ביותר.  בעוד שנים אחדות ישבו פה בני-אדם היותר אצילים". 

"הא-הא-הא,  בשדות האלה?  עוד אינני רואה את האהלים הנטויים". 

"מי הגיד לך על דבר אהלים?  פה יעמדו בתים נחמדים,  וגנים סביב להם.  הלא אתה בעצמך הרגשת את הריח הרע,  הנודף ברחובות הצרים.  בני-האדם יושבים שם צפופים ודחוקים.  זה מזיק להם.  הם חולים ומתים בלא-עת!"          

"עודך מוסיף!"

"סלח-נא!  נאמר במלים אחרות,  אינם חיים בטובה ואינם מאריכים ימים באותה מדה שהיו יכולים.  מטעים,  חיות זקוקים לאויר ולאור.  גם בני-האדם.  העיר צריכה להתרחב,  מוכרחה,  עתידה היא להתרחב.  הידעת,  איך אני קורא לשדות הריקים האלה,  שעליהם יתנשאו לעתיד כמה וכמה בנינים מפֹארים?  אני קורא להם:  העתיד!   פה יהיה נְוֵהֶם של בני-אדם מאושרים,  נוה מבושם מריח הטבע,  מרומם בידי האמנות.  פה ינטעו המטעים הכי נהדרים,  ובמחיר מצער". 

"במחיר מצער!"  לחש הקטן כחולם. 

"כן,  במחיר מצער מאד.  בעיר צריכים להרוס מקדם בית,  כשרוצים לבנות בית אחר.  ולפיכך מחיר הקרקעות גדול מאד.  מחיר השדות פה הוא כמעט כאין.  הגע בעצמך,  אם יתנו לשוכרי-הדירות האמללים שבעיר פה,  במקום הזה,  דירות נהדרות באותו המחיר או במחיר עוד נמוך,  הן לא יחשכו רגליהם מלכת את מעט הדרך". 

"הנסיעה באָמניבוס היא יותר נעימה",  נזכר אצבעוני.  רעיון נצנץ במחו,  בשמעו את דברי רעו הנלהבים.  אבל כאיש-מעשה חפץ קדם כל לתת לדמיונותיו של רעו צורה של מספרים נכונים,  קבועים ואיתנים:  חסר לו הבטחון מאז,  למן הנסיעה לאפריקה,  שלא הגיעה אלא עד לנוקניק האחרון.  חשבונותיו הראו על רֶוַח הגון.  ואצבעוני נבעת:   אפשר שכבר עלתה המחשבה הנהדרה גם בלב בעלי-ערמה אחרים.  צריכים לחקור את הדבר תכף ומיד,  וכן עשו בלי עכוב.  האכר,  שלו היו השדות,  נמצא תכף.  עד מהרה התפשרו אתו ויזמינו אותו העירה ליום המחרת,  כדי לעשות אתו חוזה.  באותו הלילה נדדה שנתו של אצבעוני:  אפשר,  שיחזור בו האכר.  לא,  הוא בא,  והעסק נגמר. 

עד כאן התנהל העסק במהירות,  לפי הערך.  העתיד היה להם.  אלוני ואצבעוני השקיעו בהתלהבותם את כל רכושם בעסק זה.  צריך היה אפוא לבקש את יתר האמצעים לשכלולו של הרעיון,  ופה נפגשו במכשולים.  אצבעוני רץ הנה לוהנה ויבקש לו שותפים.  אך לא שבע נחת.  זה הוא רעיון-רוח ושגעון.  שום אדם לא יתרחק כל כך ממרכז העיר.  הוא התאמץ לחקות את בחינתו הרגשנית של אלוני ונתלהב מהדר העתיד.  אנשי-המעשה שחקו לעגו לו.  כבודו ירד בעיניהם.  ובהתאמצות זו,  שלא הביאה שום תועלת,  נתמלא מיום ליום חֵמָה על אותו השוטה,  שהוליך אותו שולל.  אלוני הניע בגאוה את כתפיו:  אין סכלותם של בינונים מוכיחה כלום.  הוא הביא דוגמאות מן ההיסטוריה.  לרגע הצליח לשכך את חמתו של רעו הנואש,  עד שגם תנחומותיו לא הועילו עוד.  עברו ימים רבים,  ולא ראו עוד את אחוזתם.  ובשעה אחת של עצב הציע אצבעוני ללכת ולבקר את עתידם. 

שוב נסעו בעגלה מתנודדת כזו אל מחוץ לעיר.  בפעם הזאת לא היתה סיעת-הנוסעים נעימה,  מטר נתך ארצה,  והימים ימי סתו.  אז נפקחו עיני אצבעוני.  אמנם,  רב היה המרחק.  הדבר היה אי-אפשרי.  ואז פרצה מריבה חזקה בין שני הרעים.  אצבעוני הציק לרעו מאד,  עד שנתרצה זה להסתלק מן העתיד.  זאת יכלו לבצע רק בהפסד מרובה.  באו אל בית האכר,  וזה נאות להם לקחת בחזרה את השדות בחצי המחיר ששלמו בעדם.  אלוני לקח לעצמו כברת-ארץ קטנה בחלק הקיצוני,  מפני שהיה בדעתו לבנות לו שם בית קטן.  כי הוא האמין באמונה שלמה בעתיד.  גם התחיל לבנות לו בית. 

אחרי שנגמר הבנין ויקבע שם את מושבו הבודד.  בינו ובין העיר היו השדות,  אשר רק לתקופות השנה החליפו את לבושם.  אם נשאל אצבעוני לשלום רעו,  ענה:  "שוטה גמור!"   שנים רבות לא ראו איש את אחיו.  בינתים הופיע בימי הקיץ עוד משוגע אחד בקצה העיר,  נטע לו שם גן לויבן בתוכו את מעון הקיץ הראשון.  במשך כמה שנים היה זה דוגמא בודדת,  ויהי לשחוק.  אחרי-כן בא השני.  לא ארכו הימים,   וקבוצה חשדה של מתישבים הופיעה.  ומכיון שכבר נתישבו אחדים,  לא נראה עוד הדבר כשגעון.  הרבים מוכיחים לנו תמיד,  מה שהוא נבון.  לבסוף היו חכמים אותם בני-האדם,  שעזבו את הרחובות הצרים ויבקשו להם חיי-חפש בירקרק-האדמה.  ולאט-לאט נתהוה דבר נפלא.  דומה היה,  כאִלּו זזו הבתים האחרונים ממקומותיהם,  כי הרֶוַח שבין ביתו של אלוני ובין העיר נעשה צר יותר ויותר.  נדמה,  כאִלּו זוטו של ים הולך ונעלם.  השלולית הלכה והתקרבה. 

וכשהיתה כבר קרובה,  כל כך קרובה,  עד שעמד ביתו הדל של אלוני בקצה רחוב,  בקר בביתו איש קטן,  אשר שיבה זרקה בו.  זה היה השני,  בעל-החשבונות,  איש-המעשה,  הרגיל בחרטה.  אמנם בפעם הזאת התחרט על דבר אחר.  אבל בכל זאת חמד לו לצון על העתים שעברו ועל השגגות שמלפנים.  ואחרי-כן הוסיף: 

"הגידה-נא לי,  איפה היו שדותינו.  אינני זוכר עוד.  הלא אתה נשארת פה ותחכה לבני העיר.  איזהו השטח שהיה לנו?  אם לא מן המקום שעליו עומד ארמון-הראקוקו הקטן עד למעון-הקיץ האדום?  הגידה לי,  איפֹה היא עתה התקוה?"

אבל בעל-הבית נהג אותו אל חלון אחד,  הנשקף לצד השני הנפנה מן העיר.  שם נראו רק שדות ריקים,  שהשתרעו עד קצה האופק.  אלוני נטה את זרועו:

"שם!"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה