_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

טעות נמהרה, או: איבוד עצמו לדעת

בן ציון אלפס

לתוכן הענינים

 

ראה זה חדש

תליפון קצר, אשר תועלתו לא תבצר

אנשים משכילים פולטים פעם מפיהם דברים

שהכסיל הכי גדול לא הי' מדבר כך, הסבה לזה היא,

מפני שלא הכניסו אצלם את התיליפון הזה.

 

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב לא לרבנים לבד, כי אם לכל ישראל.

הנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

(דברים כט, כח).

 

אנו רואים אנשים נטו מהדרך הישרה (ישרים דרכי ד') וכשנשאל אותם על מה ולמה? תשובתם בפיהם אנחנו לאומיים לא דתיים!

שימו אל לב בבקשה, מה אתם דוברים? לבד מה שאתם מעידים על נפשכם, שאתם "עברים" שאינם מאמינים "באלקי העברים", ואתם מוציאים עצמכם מכלל ישראל "מקבלי התורה", עוד אתם מחרפים ומגדפים את אבותיכם ואת אבות אבותיכם, ומעידים עליהם עדות שקר: שלא עמדו רגליהם על הר סיני, וגם שאינם מזרע אברהם אבינו, שכתוב בו עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, באופן שהשיג בשכלו האלקי הרם את כל מצות התורה עד שלא ניתנה, בהיות מצות התורה חיי האדם והעולם, כמ"ש אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

לזאת, לאהבת אחי ורעי, הנני נותן לפניכם היום ברכה, אשר לא תאבדו את רגש הכבוד שלכם, כמ"ש, אדם ביקר ולא יבין, עד אשר, נמשל כבהמות, ולא בהמות חיות, אלא, כבהמות נדמו, אלה המצוירות על הכותל.  ברכה זו היא, אשר תקשרו תיליפון מפיכם לאזניכם, כמ"ש חז"ל, "שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך", וכן אמר החכם מכל אדם שומר פיו (ממאכלות אסורות) ולשונו (מדבורים שאינם ראויים) שומר מצרות נפשו וחי לעולם!"

בבקשה, אל נא תישנו את שנתכם במאפל ההשכלה מבלי אור של אמונה, ואל נא תדברו דברים בטלים ותפלים המתבטאים מתוך שנת מות, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו!

 

אחיכם האוהב אתכם אהבה בלי מצרים

בן-ציון אלפס

 

 

טעות נמהרה

או

אבוד עצמו לדעת

שאפשר לאדם לטעות ולחיות בטעות כל ימי חייו, דבר זה ידוע ומפורסם.  הפתגם אומר: "האדם חי את חייו ומת כשהוא כסיל".  אבל להיות מונהג הנהגה מלאה טעות על כל צעד ושעל, על ידי מנהיגים מתעים ולא להתאות פעם לעמד על שרשרת זו של טעותים ולהוכח כי מנהיגים אלה בוגדים מוליכי שולל, דבר שכזה איננו נודע לנו בכל תולדתנו.

ולדאבוננו הגדול נהי' כדבר הזה בימינו בחיינו היום יומים והוא קים זה עשרות בשנים.  תעמולה רחבה נמשכה והיא נהפכה כבר לשיחה יסודית בפי פועלינו, כי הדת הישראלית וראשי הדת הם הם אויבי הפועל, הם עומדים תמיד מצדו של העשיר ותומכים בו ובחפצו.

הטעות הנמהרה הזאת, כשהיא לעצמה היא מספיקה כבר להביא הפסד גדול להיהדות.  היא קורעת ממנה חלק גדול מהנוער, והם הולכים תועה ומתרחקים בצעדים נמהרים ממחנה ישראל.

בשוותנו לנגד עינינו את התעמולה המסוכנה הזאת אשר יפיצוה בין הנוער והפועל, עולה על דעתנו, כי אין טעות מתעה זו אומרת כי אם שהשמש המאירה עם קרני אורה איננה מפיצה אור נוגה כי אם חשך אפלה.

תורה קדושה זו שנתנה את ה"צדק" לעולם, תורה זו שכל חוקיה אך חסד ורחמים, תורה זו אשר הוציאה ביחוד את המנשר "ביומו תתן שכרו" "לא תלין פעולת שכיר", "לא תהדר פני גדול", ולפי הרחבת התלמוד עוד יוצא חק כי "יד הפועל על העליונה", זאת אומרת, בכל הסכסוכים שבין הבעלים והפועל זכותו של הפועל קודמת על תורה זו מנהלים תעמולה שהיא תומכת את העשיר ואיננה עומדת להפועל הסובל בדחקו!?

על תעמולה מתעה כזו עם מנהלי' המתעים יכולים אנו להכריז "עמי מאשריך מתעים!" שמע ישראל, מנהיגיך אלה לא מנהיגים כי אם מוליכי שולל הם, עוכריך הם, בהאשמתם המזויפת אומרים הם להעתיק אותך ממקור החיים מקור חיי העם.

הם, המיטיבים החדשים הללו שלך, עוכריך הם, לא אור מכניסים הם בין המון הפועלים והנוער כי אם ענני חשך, העם מתרחק מאור תורתו ולעולם לא ימצא את ספוקו בההטבות החמריות שהללו מבטיחים.

לשם הדבר הזה, להבין אל נכון עד כמה התורה והתלמוד הם בעד זכותו של הפועל הסובל, לשם זה אנו מוציאים קונטרס זה, ומקוים, אשר דברינו שהם "דברים היוצאים מן הלב" יהיו גם "דברים הנכנסים אל הלב", ויביאו את התועלת המקווה. (מחתני בן רב).

אני מוכיח כאן באופן מוחש, אשר החלטתם בכלל, שהחוג של היהדות החרדית הוא בעד הצריזם, היא טעות מעיקרא, ואני אמיץ באמונתי, כי הפועל הישר, אותו שאינו אוהב לדחוק עצמו דוקא לכותל מזרח למעלה, והוא מתפלל בתחלת הכניסה, הוא ימצא שם (בראש התפלה, בתפלת "לעולם יהא אדם") שעיקר מעלתו של האדם להיות "ומודה על האמת", ויכניס בלבו את הדברים הנאמרים באמת מפי ידיד נאמן מי שהי' פועל.

                                                                                                                           בן ציון אלפס

 

* * * *

 

א. טעות של גזבר

הרטמן לאן אתה רץ כל כך נחפז מר פרידמן?

פרידמן בא מהר ונציל נפש גזבר האוצר של הבנק הממלכתי ממות.

(הם הלכו שניהם והצילו את נפשו ממות)

הרטמן מה קרה כאן? ספרה נא לי.

פרידמן מצאו היום על שולחנו של הגזבר פתקא, אשר בה מודיע כי הוא נאלץ לאבד את נפשו, הוא אינו יכול לסבול את החרפה, חבריו דלדלו אותו, לפי הפנקס חסרים לו שני אלפים שקל, והוא יודע בעצמו כי לא נגע בפרוטה קטנה, אין זאת כי אם מלאכתם של חבריו, ולפיכך שתה מי קרבול, אך למזלו עוד מצאוהו בחיים והצילו את נפשו.

הרטמן ומה מכח המעות?

פרידמן יום של תמול! אין כאן כי אם טעות פשוטה, הוא הי' קצת שתוי וטעה בסיכום החשבון, תודות לא' שהזמין לידינו את המצוה הגדולה של פקוח נפשות.

מחומם אני מאד ומכוסה זיעה מעבודה חביבה זו, ממשיך פרידמן, נלכה נא פה אל היער הקרוב לנוח מעט.

פרידמן והרטמן נכנסו אל היער וישבו להנפש תחת אחד העצים.

פרידמן רבי זכרונו לברכה למדני איזהו חכם הלומד מכל אדם, אדם פקח לוקח לו למוד של מוסר או מדה טובה מכל אדם ומכל ענין המזדמן לידו, וחושב אני, כי מאורע זה שנעשה עם הגזבר, ומה שאתה מר הרטמן נזדמנת לי בקשר עמו, דבר זה צריך שישמש תועלת לך ולחבריך.

הרטמן בבקשה אדוני, אדרבה, תאב אני לשמוע.

פרידמן אם לאיש משכיל כגזברנו יכלה לקרות טעות גסה כזו, אשר על ידה עלול הי' לאבד את חייו, גם אתם הפרולטרים והבונדאים רשאים אתם לשים לב, אולי טעיתם בחשבון, לפני שברחתם מאתנו לאבד עצמכם לדעת?

הרטמן מה דבר הזה שאתה אומר? וכי מאבדים עצמנו לדעת אנו?

פרידמן הדבר פשוט קרעתם עצמכם וברחתם מהיהודים האורתודוכסים ומהדת, מקור החיים והעדון בעולם הזה ואחרי זה בעולם הנצח.

הרטמן את השם אורתודוקס אל נא תזכיר לי, השם הזה דוקר באזני.

פרידמן אמר נא ידידי, אתה יודע מה באור השם הזה?

הרטמן מדוע לא? זהו השם שמכנים בו את היהודים הדתיים ואת הרבנים.

פרידמן ומדוע אתה נוטר כל כך שנאה בלבך עליהם?

הרטמן וכי איך אפשר לי לאהוב אותם בשעה שהם שונאים בנפש לנו? הם הלא היו כנגד הריבולוציא, והנה רצו שהצריזם לעולם יקום ויהי', ולא עוד אלא שבכל יום שבת היו מברכים את הצר בברכת "הנותן תשועה", וכיון שהיו בעד הצריזם ממילא היו בעד הבורז'ואים, וכמו שאנו רואים שהם תמיד בעד העשיר, גם מחלקים לו כבוד בבית הכנסת, זאת אומרת, ששלשה אלה, הממשלה הצרית הבורגנים והרבנים רצו לרכוב עלינו ולהשתלט בנו, ואיך נוכל לאהוב אותם?

פרידמן הוי אחים! טעות נוראה טעיתם, עוד יותר מבהילה מזו של גזבר הבנק הממשלתי.

הרטמן דבר אדרבה ונשמעה.

פרידמן וכי מי סבל מהצריזם יותר, אתם הפועלים, או אנחנו האורתודוכסים והרבנים? אתם הפועלים אך בגוף סבלתם, ואנחנו לבד מה שסבלנו בגופנו עוד יותר מכם, כי אתם היתה לכם זכות ישיבה בהרבה מקומות מה שלא הי' לנו, הנה לבד זה סבלנו נוראות בחיי רוחנו, על כל מחמדינו פרש הצר ידו על כל הדברים היקרים לנו מכל חיינו, הוא לא הרשה לנו רבנים חרדים, אך נתן לנו רבנים מטעם הממשלה, רבנים כאלה שהי' טעמם כטעם הממשלה, ממש כמו שרו של עשו בהגלותו על יעקב אבינו. כמ"ש, ויאבק איש עמו, ואומר במדרש,  שנדמה לו כגוי ונדמה לו כתלמיד חכם, הוא הראה לו אי אלה מלמדים שיתן לבניו בבתי תלמוד-תורה ואי אלה רבנים שיתן לקהלות בניו, בני דו-פרצופים, בלי אמונה בתורה מן השמים, בלי ציצית ותפלין, בלי שבת, בלי זקן ופאה, ובלי כל יהדות, גוי גמור בחיצוניותו ופנימיותו והוא יהי' התלמיד-חכם, מלמד לקטנים בתלמוד-תורה ורב מנהיג לגדולים בקהלה[i], כשסדר הרב החרדי קדושין בלי רשות הרב מטעם הממשלה הוצג למשפט פלילי בפני הממשלה, מדמינו (המסים שגבו מאתנו) לא היינו רשאים לשלם לרב חרדי כי אם לרב מטעם, דברים שהיו מכאיבים די את לבות היהודים הדתיים, ועד היום לא נקינו מהאבנים המנוגעות שכונן הצר בבתי התלמוד-תורה, ובערים רבות נשארו בנינו עמי הארץ ובורים גמורים מפני שמלמדים להועיל לא היו רשאים לדור במקומות ההם.

ואיה החרפה שנהג בה כלפי בנותינו? אשר בערים הגדולות פט"ב ומוסקובה לא הי' רשות דירה כי אם לאלה שנרשמו בניר הירוק, ואם נודע כי אין להן עסק עם זוהמא זו גרשו אותן משם (כדי בזיון וקצף).

במלה אחת, הצריזם הרס את מצבנו החומרי וביותר את מצבנו הרוחני, שלש פעמים ביום אנו מודים ומהללים את השי"ת אשר שחררנו מידו, ואתם יכולים עוד להגיד כי הרבנים והחרדים בקשו שממשלת הצר לעולם תקום!?

הרטמן   ואצלכם החרדים יש לנשים שווי זכיות? אתם מצרפים אותן למנין? אתם מברכים עוד בכל יום ברכת "שלא עשני אשה"! ובכלל איזה ערך יש לבנותיכם בעיניכם? בתורתכם כתוב, כי מכר לבן את שתי בנותיו ליעקב וקבל תמורתן עבודה של 14 שנה לרעות את צאנו![ii]

פרידמן   אם אתה בור כזה שאין אתה מבין מדוע אין אנו מצרפים את האשה למנין ומדוע אנו מברכים "שלא עשני אשה", עלינו להוסיף בברכותינו עוד ברכה "שלא עשני עם הארץ" (או "שלא עשני בונדאי"), אך חושב אני כי אפשר לנו לצאת ידי חובתנו זו בברכת "שלא עשני גוי".

הרטמן   אדרבה, בארה לי את הרעיון של "שלא עשני אשה".

פרידמן   אם הדבר הזה בעבור שאין להן זכות בחירה אצל הצר, מדוע אנו מברכים "שלא עשני גוי"? והלא הגוי ודאי יש לו זכות זו!

הרטמן   ומדוע אין אתם מצרפים אותן למנין?

פרידמן   מספרים הגדה, מלך החיות (הארי) חלה על לבו, ומצא לו רופאו הפרטי תרופה אשר יאכל לב של חיה, ויותר רצוי לב חיה פקחת.  הלכו והביאו שועל לפני הארי והוא הציע את דרישתו לפני השועל.   אדוני המלך, ענה השועל, בכל רצוני הייתי נותן לך את לבי, כי לכבוד גדול יחשב לי שהמלך הגדול נרפא על ידי, ואולם לדאבוני אי אפשר הדבר, כי שכחתי את לבי במעוני.

כן אנחנו, כשאנו באים לבית הכנסת להתפלל, עקר תפלתנו הוא הלב, "ולעבדו בכל לבבכם   זו תפלה", "רחמנא לבא בעי", "הביאה למוסר לבך", ועתה אם יבאו לבית הכנסת אנשים ונשים כאחד, איה איפה יהי' הלב, בתפלה או באיזה מקום אחר? הדבר הזה איננו איפוא דבר מתאים.  ואמנם נשים לעצמן רשאות לסדר להן תפלה בצבור עם ברכו וקדושה כמו אנשים, גם שלש נשים האוכלות כאחת עליהן לברך ב"זמון" כמו אנשים ממש.

וענין "שלא עשני אשה", כי התורה שחררה את הנשים מלמוד התורה ומכמה מצות בתורה, בהיותן טרודות בהריון וגדול בנים ובעבודות ביתיות, הן צריכות ללמוד (בשעה שהן פנויות) אך את הדינים הנחוצים להן, כמו: צניעות, חלה, נדה, הדלקה, וכשרות במטבח.  ולפי שלמוד התורה חשוב בעינינו למתנה יקרה מזהב ומפז שבאה לנו בחנינה מידי מלכו של עולם (מימינו אש דת למו), כמו שאנו אומרים, אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, ובמה הוכחת זה? בזה אשר, תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת! ונשים הלא פטורות מהחלק הכי גדול של תורה, על זה אנו מברכים "שלא עשני אשה", להראות, כי יודעים אנו להעריך את חין ערך המתנה היקרה של למוד התורה ושל מצות רבות שהאשה פטורה מהן, כמו ציצית תפלין וכדומה, ואולם אשה שיש לה פנאי ומבקשת ללמוד אין אסור בידה.  נשים רבות היו לפנים וגם היום שהן בקיאות בתנ"ך ואחדות יש להן גם ידיעה חשובה בתלמוד.  נשים רבות הגיעו להמעלה הכי נשאה בתורה עד אשר זכו לנבואה, כמו אמותינו, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חנה וחולדה הנביאה.  בעת קבלת התורה צוה הב"ה למשה אשר יציע הדבר בתחלה לנשי ישראל: כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ואחר כך ותגד לבני ישראל.  אילו באתי לחשוב את התכנית הרחבה שעל פיה נצטוינו בתורה להתהלך עם נשותינו במישרים ובעדינות הי' מתקבל ספר שלם.

ובנוגע למה שאתם מגלגלים עלינו חטא לבן הארמי אנו יכולים לחלק לכם את הכבוד שאנו מחלקים לו: "ולבן בקש לעקור את הכל".

אדרבה, מזה עצמו רואים את ישרם של הפועלים הדתיים איך מתהלכים עם הנשים.  יעקב אבינו הי' פועל, הוא הי' רועה צאן, וראו נא איך ידע להעריך חין ערך האשה, הוא הסכים לעבוד בעד רחל שבע שנים, ואחרי שלבן רמה אותו, עבד עוד שבע שנים שקט ומתוך יושר, וכשהוצרך לעשות צעד חשוב נמלך עם נשותיו (וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו), לא כמו מגוהצי זמננו שמעריכים את ערך עצמם, ועשו את הבת הישראלית לחמץ שיש למכרה לגוי ולהוסיף לו תשלומים בסכומים הגונים, והאב שיש לו בת מחומצת ביותר הוא מחפש אחרי גוי יותר גדול ומשלם בעשרות אלפים, חכמי התלמוד שלנו הללו את זה שהוא נושא אשה לא לשם ממון ולא לשם אהבה כי אם מתוך מחשבה טהורה ואצילה.

ועכשיו אני חוזר אל דברי הראשונים, גם אותו השם שנעשה שנאוי עליכם כל כך, השם "אורתודוכס", גם הוא יש בו משום שבח להדתיים ומחאה כנגדכם, שם זה מתחלק אור תודוכס, אם יש אור שוב יש דוכס ושר ("תו" זה "שוב" בארמית), וממילא מובן, שהכסיל ההולך בחשך הרי הוא נהפך לצר ואויב (צר וחשך בעריפי') כלום יש כסיל יותר גדול מזה שבונה את חייו על שכלו הפעוט ומחליט בעצמו על דבר שהוא האנושיות כולה?

ואני כופל ומשלש דברי, כי האורתודוכסים, האנשים הנאורים ומעולים ביותר בבני אדם, הם אוהביכם היותר נאמנים, יותר הרבה ממנהיגיכם, אשר הנהיגו אתכם אחר המדבר מתחת להרי חשך, כי לדאבון אתם חסרי ידיעה בדקדוק שפתינו ואתם קוראים "פרים" מלעיל [iii]...

הרטמן הוכיחה נא את דבריך ואראה, אולי הצדק אתכם?

פרידמן אתה יודע כי חלק גדול מהתנאים וחכמי התלמוד היו פועלים?

הרטמן כן, שמעתי על תנא בשם ר' יוחנן הסנדלר.

פרידמן היו אומנים שונים גם שכירי יום.

הרטמן איך אפשר לסנדלר להיות תנא. הלא אומרים שהתנא למדן גדול וצדיק יותר הרבה מכל הגאונים שבעולם!?

פרידמן גם אנכי לא הבינותי זה, עד אשר ראיתי בעיני בירושלם עה"ק (שנת תרל"ב), בהיותי באספה גדולה, אני שומע אומרים, אם אין ר' ניסן הסנדלר כאן, לא נבוא לידי גמר, אנכי התפלאתי, אשר לא יוכלו לגמור ענין הנוגע אל הכלל בלי ר' ניסן הסנדלר, שאלתי למעונו ובקרתי בביתו.

אני בא אל הבית ורואה מושב סנדלרות עם פועלים, הבעלים יושב עם סינר על חזהו ועם דף על שוקיו, ומחתך זוג של שולים, נוכחתי כי אדם זה אציל, גם העובדים אצלו אנשים שקטים ועדינים, אבל עד כמה ששמעתי עליו עוד לא ראיתי.  בקרתי שנית בביתו, אני מוצא אך את העובדים, אני שואל איה הבעלים ושותקים.  אני יושב מעט ושומע מהחדר הסמוך קול נעים של תורה, אני שואל אם יש רשות להכנס, ועונים כן! אני פותח את הדלת ורואה ר' ניסן יושב על גמרת ש"ס ולומד בקול נעים אשר התפשט ממש בכל אברי, זמן ממושך לא הפנה את עיניו מן הגמרא, אך אחרי כן כשהרגיש בי, קם ונתן לי שלום ובקשני לישב, בקצרה, נדבקתי בסנדלר זה, עוד יותר מבאחי, עד שהייתי בא אליו פעמים אחדות בשבוע ללמוד אתו שעות אחדות כאחד, וכאן ראיתי יהודי, לבד למדנותו הגדולה, צדקתו ויראתו את ד', הנה הי' מזג טוב, הוא הי' עלול לרוץ 3 פרסאות בלילה להשיג טובה ליהודי אחיהו, ואי' כבוד אם שלו? הוא הי' מחזיק אצלו אם זקנה, מיד שהיתה באה אצלו הי' קם בפני' ונותן לה כל דבר בידיו עצמו ולא על ידי מי שהוא.

עכשו אני רואה ר' יוחנן הסנדלר בדמות זעיר אנפין (אני חושב בלבי).  וככה מצאתי עוד איש צעיר סנדלר שהי' עובד חצי היום וחציו השני הי' לומד תורה, וכן מצאתי עוד רפדן איש ירא וחרד מגיד שעור של דף גמרא ותנ"ך בחברה ש"ס. 

אה! חושב אני בלבי, מה מאושרים היינו לפנים, איזה פועלים היו לנו אז, יכולנו להתפאר בהם, נוכחו כי אמנם "מלאכה היא מלוכה".

גם עכשו יש לנו חייטים סנדלרים, אך ההבדל ביניהם ובין אלה אשר לפנים, דבר והפוכו, ר' יוחנן הסנדלר והדומים אליו היו סנדלרים בידיהם, יראתם את ד' הביאה לזה אשר ידעו את מלאכתם היטב כי בפחדם אשר לא ירמו לבני אדם, למדו את המלאכה היטב עד אשר עשו ידיהם תושי', ואמנם בראשם ובפיהם היו תנאים, והיום עשו וחלופיהם בגולם, בידים מקולקלים[iv], ועיקר האומנות (אצל הרבה מהם) בראש ובפה (דברי הליצנות והנבול), נסה נא והחליף עמו דברים ותראה "חייט" "סנדלר"במלא מובן במלה, האין זאת?

הרטמן לחרפתי עלי לשתוק.

פרידמן ועכשו שחלק גדול מהתנאים וחכמי התלמוד היו בעלי אומנות ורבים היו עובדי אדמה, ורבנים וראשי ישיבות היו מעט, איך תוכלו לחשוב שהתלמודיים שונאים את המון העובדים?

הרטמן איך אפשר להיות? אתה שואל, והלא בעיניך אתה רואה שכן הוא, הם היו כנגד הריבולוציא והנה הם שונאינו!

פרידמן חשבון זה מזויף, אין חכם כבעל הנסיון, גם אנכי הייתי פועל זמן של 15 שנה, אנכי הנני אורתודוכס ואני אוהב את הפועלים כאחי, ועם כל זה הייתי כנגד הריבולוציא, כי שיטתנו ביחס להשתחרר מהצריזם אשר אותנו הדתיים רדף יותר מאשר אתכם היא אחרת לגמרי משלכם.

הרטמן אדרבה, הראה נא את שיטתכם ונדעה.

פרידמן אספר לך עובדא, ואתה תוציא משפט מי החכים לעשות, למדנו בקטנותנו בחדר, הרב הי' אדם חרוץ, הוא אהב אותנו כנפשו, על הרוב אהב את בני העניים יותר מבני העשירים כי בני העניים מזדרזים יותר בלמודים, הוא עשה את מלאכתו באמונה ורצה שהילדים ידעו את החומש והגמרא, הוא הי' נותן זמן לצחק ולהשתובב קצת אך בשעה שלומדים חפץ שיהי' למוד.

אך הילד הרי הוא ילד וככה היו חוטאים לפרקים, והיתה לרבי רצועה מפותלת והי' מצוה על הילד אשר יגש בעצמו אל הספסל לספוג ממנה את חלקו.  הילדים השקטים והפקחים היו נגשים ואומרים: רבי, העון הזה לא ישנה עוד.  והי' הרבי מוחל לרוב ולפעמים הי' מכה שתים שלש בהקפת יד, לא על העבר, כי אם בעבור העתיד, שאם תשכח ותחטא שוב תדע שדון.

ואולם אחדים מהם היו עקשים ונלוזים, ובשום אופן לא רצו לגשת מאליהם אל ספסל המוכים, כמובן נשאו אותם על כפים כאפרוחים אל הספסל וקבלו מנה יפה.

הקונדסים הקשים ביותר נפלו על המצאה, להשיג את המצלף ולחתכו דק דק, הללו קבלו את חלקם לא אחת ולא שתים כשהרגיש הרבי למה הם מתכונים.  אך לבסוף הצליח חלקם בידם, הם מצאו את המצלף כשהוא בולט למחצה מתוך הארגז, בסחבם אותו פצעו את ידיהם בחוטי הברזל שהקיפו את המקל, וכשנפל בידם האם השיגו כבר נצחון בזה? אוהו! הרבי יודע לפתול מצלף חדש כזה אשר יטיל אימה על המסתכל בו!

ועתה אמר בבקשה, מי החכים לעשות יותר, אנחנו הילדים השקטים או העקשים הנלוזים ההם?

הרטמן בטח שאתם השכלתם יותר לעשות, אך מה ענין המצלף לנו הבונדאים?

פרידמן דא עקא! מה שאתם אינכם מבינים.

הרטמן הבינני נא, אך ביחוד תענה לי על מה שאתם מתפללים בכל שבת "הנותן תשועה" בעד הצר.

פרידמן לכשתבינו מה שאנו אומרים ב"הנותן תשועה" הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, מה זאת חרב רעה? כלום יש חרב טובה? לכשתבינו ענין זה תבינו למה אנו מתכונים בתפלת הנותן תשועה ולא תחשדו בנו כי אנו בעד הצריזם.

עליכם לדעת, ממשיך פרידמן כי השי"ת הוא הרבי שלנו, כמו שהנביא אומר בשם ד' אני ד' מלמדך להועיל! ובתפלה אנו אומרים המלמד תורה לעמו ישראל, גם שלמה אומר כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.  וכשאנו מנסים לא לשמוע בקולו, אנו נוטים מדרך הישרה של התורה ותועים בדרכים חשוכים, בשעה זו יש לו מצלף, הוא הצר וסיעתו הרעה (הוי אשור שבט אפי), ומצוה למצלף להצליף.  שיטתנו באותה שעה, להתנפל לפני הרבי בתשובה, חרטה על העבר, וקבלה על להבא שלא נוסיף להשתובב עוד ונשמע בקולו לכל אשר יורנו.

אז יצוה על המצליף וירף ידו, הוא נותן בלב המלך ושריו רחמים לחוס עלינו (כי לב מלכים ושרים ביד ד' אל כל אשר יחפוץ יטנו), ולפעמים גם קורע את המצלף לחלוטין, כמו המצלף פרעה, המצלף הגדול המן האגגי, והדבר לא עלה לנו אף בטפת דם אחת, אך אדרבה השגנו נשיאות ראש בעיני העמים כלם, כמו בשעה שיצאנו ממצרים שעל זה המליץ הכתוב – מי זאת עולה מן המדבר, ובימי המן שאמר הכתוב – ורבים מעמי הארץ מתיהדים ומנשאים את היהודים.

אבל אתם העקשים לא רציתם להתנפל לפני הרבי להתחנן מלפניו על נפשכם, אך נפלתם על המצאה נמהרה לקרוע את המצלף, אה, בכמה דמים עלה הדבר לכם ולעם כולו בטרם עוד השגתם את המצלף, כמה פרעות נעשו בישראל בעשר השנים 1905-15, אתם משחתם את אופני הריבולוציא ממש בחביות של דם ישראל, ולבסוף אחרי שכבר קרעתם את המצלף בטוחים אתם כבר? או-הו, הרבי יודע לפתול מצלף אחר, להעמיד מלך קשה כהמן בשעתו ועוד צוררים אכזרים הדומים לו אשר בהזכירנו את שמם תרעדנה עצמותינו.

אני אומר כביכול שאתם קרעתם את המצלף, מסיים פרידמן, אבל אליבא דאמת אתם רק פצעתם את בשרכם בו אבל לקרוע הי' כאן אחר.

הרטמן  איך זה לא אנחנו? אלא מי הפיל את הצר מעל כסאו?

פרידמן אתם? יום תמול! נמלאה סאת צרותינו, לוקינו עד כמה שהחליטה ההשגחה העליונה, ואז שלח השי"ת את העש והוא אכל בכסא הצריזם עד שנפל.

הרטמן ומי הם התולעים הללו?

פרידמן זהו רעש-פוטין (רספוטין) אותו שההשגחה בחרה בו לנהל בימים האחרונים את כסא הצריזם, עד אשר הרגישו שרי המלוכה במהפכה שהכניס שם וקמה מהומה והסירו השרים את חסותם מהצר, האם אתם שלחתם את רעש-פוטין לשם?

הרטמן איך שיהי', מי שהפיל את כסא הצריזם, ובלבד שאנו השגנו את השלטון, ובנוגע למה שהרבי יכול לקלוע מצלף חדש, אין אנו יודעים מה שיהי', דיינו שלעת עתה השגנו ישועה, אנו יכולים לעשות שביתות, לקחת שכירות כמה שאנו רוצים, והצריזם איננה עומדת על דרכנו.

פרידמן מספרים כי בן כפר הביא עגלה מלאה מספוא לעיר, לא יכול לעבור דרך השער, נפל על המצאה, הוא יתן משקפים על עיניו ויגבה השער... מחו הפעוט לא יכול להבין כי אם השער נגבה גם המספוא נגבה עמו. 

כן אתם, אם הגדלתם משכרתו של הפועל, הנה עלו לעמת זה כל צרכי האדם ושכר הדירה והעצים, וכשתוסיפו להעלות את המשכרת יוסיפו כל הצרכים להתיקר לעמתה, ויהי' כמו שאומרים תן קמח ושפוך מים...

ובעצם ממשלת הפועלים, עד מה הוטב מצבכם שמה? הנה הריו ברשמיו מנסיעתו ברוסיא (אונזר פרינר תרפ"ג מספר 239): המסחר וחרשת המעשה הם במצב של קפאון, בחוג המוני הפועלים שוררים דוחק ודלות.

הרטמן יהי' איך שאתה אומר, שהעלאת שכר עבודה לא הביאה תועלת רצוי' אבל האם קביעת יום העבודה לשמנה שעות שנעשה בכחנו האם זה דבר קטן?

פרידמן אילו לא הייתם בורחים מהדת ומבית המדרש, היתה כאן אולי תועלת חשובה, אף שלכסות את ההפסדים, שפיכת הדמים שהוסבה מהריבולוציא, אין בכחה בשום אופן, אך בכל זאת היתה כאן איזו תועלת, היו לומדים שעורי-ערב, הייתם מזדככים קצת בתורה ודרך ארץ, לא כמו חלק גדול מהפועלים שהם מחוסרי דעה עמי-הארץ ובורים גמורים.  אבל עכשו שאתם בורחים מבית המדרש ומאנשים ישרים ואתם משרכים דרככם עם בונדאיות, הנה אתם מפסידים יותר ממה שנשכרתם, אתם מפסידים השקלים האחדים שהייתם חושׂכים לימי החולשה ומאבדים גם את בריאתכם, יפה כתב על זה בעל תשובה מבין אחיכם, מי שהי' בונדאי, בעיתון פורימי:

פרימן אמר נא חבר, מדוע מכים את המן?

שלפמן כי הי' בורגני, הוא התפאר בכבוד עשרו.

פרימן מדוע מכים השובבים את מרדכי, בשעה שקוראים "איש יהודי", "ומרדכי יצא מלפני המלך", ובסוף המגילה "כי מרדכי היהודי"?

שלפמן כי הוא צוה לתלות את עשרת בני המן שהיו פרולטרים, הם קצצו את האילנות בגנת ביתן המלך אחשורוש, ודלפון עוד הי' פרולטר מלידה, כי אילו הי' פעם בורגני לא הי' נשאר "דלפון" כזה ולא הי' צריך להיות תלוי בהמן.

פרימן מה אשם מרדכי, אם אסתר בקשה מאחשורוש לתלותם? אם יש להכות בעד דבר זה הלא אסתר היא הראוי' לזה?

שלפמן חכם שכמותך, אם נכה את אסתר, הנה כל הבונדאיות תברחנה מאתנו, הן תוכחנה עד כמה גסי הלב אנו, שאין אנו מכירים גם בזכות אשה, ועם מי נשרך את דרכינו בשוקים וביערים לאחרי יום העבודה של שמונה שעות?

מי שהי' בונדאי.

הרטמן מה שקעת כה במחשבות מר פרידמן?

פרידמן אני שומע קול עצי היער, איך הם מסדרים את רנתם לעתיד לבוא כשיבא משיח במהרה בימנו, כמו שנאמר, אז ירננו כל עצי היער לפני ד' כי בא לשפוט את הארץ.

הרטמן ומדוע ירננו דוקא עצי היער, החסרים חזנים ומשוררים בעולם?

פרידמן אספר לך ספור ותוכח כי יש לאילנות לשורר יותר מכל החזנים:

שודדים התלקטו ליער אחד במערה תחת האדמה אשר משם היו מפילים חתיתם על עוברי דרכים, והי' פתח המערה תחת אילן עבות אחד.  לקנות צרכי אוכל היו שולחים שליח אלם, היו נותנים בידו רשימה כתובה מצרכיהם.  המשרת הי' נער ישר ולא יכול לראות את הרצח של בעליו ונבלותם אשר היו מבלים בהם יומם ולילה, אך בהיותו אלם לא יכול להביע את כאב לבו המר.

ויהי היום, ועבר דרך היער גדוד של אנשי צבא והרגישו בדלת אשר תחת האילן, בקצרה, מצאו את החבורה הטובה הזאת אסרום בכבלים והובילום אל החדר.  הנער המשרת בא מן העיר והוא רואה איך מובילים את בעליו, והחל לרקד ולרנן על מפלתם של רשעים.

וכן האילנות האלמים האלה הם עדי ראי' להנבלות והזמה של אנשי ההפקר הנעשים בליל ונשפי הקיץ ביער, הם אינם יכולים לתנות את מר לבם לפני מי, כשיבא משיח והבורא יקח את שלטון הרשעים והנבלים מידיהם וישפטם כראוי להם, באותה שעה ירקדו וירננו עצי היער משמחה, כשיראו את הנבלים בחשך נדמים ולא תיראה עוד נבלות וזמה לנגד עיניהם (וכל הרשעה כלה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ).

הרטמן עלי לידום כמו אבן, אבל מה בנוגע ל"חרב רעה"?

 

_____________

 

ב. אם מרומה

פרידמן אני אבאר את ענינה ותבינו ענין תפלת "הנותן תשועה".  נקח למשל ראובן ושמעון יצאו למלחמת דו-קרב בחרבות בידיהם, דבר זה נקרא חרב רגילה, ראובן מניף חרבו על שמעון ושמעון על ראובן, ואולם אם ידו של ראובן חפשי' להניף חרבו על שמעון ושמעון ידיו אסורות, חרב ראובן היא אז חרב רעה לשמעון כי לא יוכל לענות עלי'.

וכן הי' עם דוד המלך ע"ה, כל מלחמותיו שעברו עליו בחייו היו חרב רגילה, ההוא הניף חרבו כנגדו והוא ענה לעמתו, אך פעמים נזדמנה לו "חרב רעה", פעם עם שאול המלך כשרדף אותו, אשר אם מצא אותו הי' מכהו נפש, ואילו דוד בנפשו העדינה לא יכול לעשות דבר זה לשאול, פעמים נפל שאול בידי דוד, במערה בצורי היעלים (ש"א כד) ובמדבר זיף (שם כו), ודוד אמר אז איך אשלח ידי במשיח ד'.  הפעם השנית היתה עם אבשלום, אשר אם אבשלום הי' משיג אותו הי' מעבירו מן העולם  למרות שהוא אביו, ואילו דוד הזהיר לשר צבאו לאט לי לנער לאבשלום, שתי החרבות הללו של שאול ושל אבשלום היו "חרב רעה" לדוד, כי היו ידיו אסורות ולא יכול לענות לעמתן, הוא אז הגין על נפשו אך בכח תפלתו [v].

וכן אתנו כשקם עלינו צר אכזר (אשור שבט אפי) אשר אצל עמים אחרים הרי זו חרב רגילה, כי יכולים לענות בהתקוממות, הנה אצלנו אין זו שיטה, לקרוע את המצלף, והרי צר זה "חרב רעה" לנו, ולפיכך אנו מתפללים רבש"ע! רחם עלינו והסר ממנו את החרב הרעה (תן בלב המלך ושריו רחמים עלינו) או עשה כמו שאתה מבין, מה שאין הפה יכול לדבר כי אם מתוך רמז ובא לציון גואל, ואז יהי' בית יעקב אש והחרב הרעה לקש...

פרידמן ממשיך כל באורי זה טבוע במאמר קצר של חכמינו התלמודיים, הם אומרים "כל הסומך גאולה לתפלה הרי הוא בן עולם הבא ואינו ניזוק כל היום", ולבד שמאמר זה הוא חק מחקי הדת איך להתנהג בתפלה, הנה רמוזה בזה עצה עמוקה: "גאולת ישראל", יהי' מאיזו צרה שתהי', אינה צריכה לבוא מתוך התקוממות ושפיכת דמים, כי אם מתוך "תפלה" לצור ישראל, ואז בטח "שאינו ניזוק כל היום" על ידי פרעות ורציחות, אך אדרבה עוד הוא "בן עולם הבא", הוא מגיע על ידי זה לעתיד מזהיר, דבר שעולם הבא רומז עליו.

הרטמן ומדוע יצאו החשמונאים בחרב וריבולוציא כנגד אנטיוכס?

פרידמן באותה שעה היינו אנחנו יושבים על אדמתנו והאויב בא עלינו והרי כאן דברים אחרים לגמרי, לא כן בשעה שאנו יושבים על אדמת אחרים, שאז עלינו להיות שפויים ולבקש רחמים מהרבי אשר יחוס עלינו ויעשה מה שנחוץ בשבילנו.

עם שאלתך, ממשיך פרידמן, נתישב לי, מדוע בפורים קוראים אנו "מגלת אסתר" בצבור ובחנוכה אין אנו קוראים "מגלת אנטיוכס"? אך קריאה בצבור מלמדת את הצבור איך להתנהג, והנה אי אפשר לקרוא "מגלת אנטיוכס" בצבור בגלותנו, כי שם ישבנו על אדמתנו והאויב התנפל עלינו ובקש לא לגזול חבל אדמה כי אם את נשמתנו (להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך) ויצאנו בחרף נפש כנגדו, אם כך או כך, או שחרר את נשמתנו, או קח גם את הגוף, כי אם אין נשמה (תורה ומצות) מה לנו הגוף הזה? האם לחיות כבהמות שדה או יער? ואולם "מגלת אסתר" שקרה המאורע בגלותנו בגלות מדי היא נקראת בצבור, למען נדע אשר בהגיע עת צרה חלילה, הרבי מניף שבטו עלינו, עלינו להתנפל לפניו בתשובה תפלה וצדקה בחרטה על העבר וקבלה על להבא אשר לא נשוב עוד לכסלתנו כמו שהי' בימי אסתר, ואז ישבר הרבי בעצמו את השבט ולנו לא יעלה הדבר בטפת דם אך אדרבה עוד נרים ראש לעיני העמים כלם.

ועתה אמור אתה, אם יש לך דבר מה כנגד הרבנים והאורתודוכסים? אתם לא שמעתם בקולם, האם באים הם בטרוניא עליכם?

ושואל אני עכשו מכם, מה ששאל השי"ת מעם ישראל על ידי ירמי' הנביא: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי"? איזה עול ראיתם בהרבנים והאורתודוכסים אשר תברחו מהם? ולאן אתם בורחים? "וילכו אחרי ההבל ויהבלו"!? אה, מדאיב מדאיב! אתם בורחים מאם רחמניה (התורה וחכמיה) ונמלטים לחיק אם חורגת אכזרי' (מנהיגיכם, נביאי הבעל והאשרה אוכלי שלחן איזבל)! ברחתם ממקור מים אשר לא יכזבו מימיו (אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים).  בורחים אתם מברית עולם (שבת ברית עולם) ונמלטים לברית עמים!?

בהסתכלי עליכם אני נזכר בטרגידיא שראיתי זה לא כבר, איך אשה נשאה ילד על זרועה והילד צועק בקולי קולות אבל הוליכיני אל אמי! הוא צועק ומכה את האשה בפני' והוא באחת אל אמי תשאיני!

 מה קרה כאן? אני שואל.

 הילד הזה בני הוא, עונה האשה, מינקת מעיר אחרת הביאה אותו תמול אלי, ילד חרוץ מאד, הודות להשי"ת, זה לו שנתים ויודע לדבר היטב, ומכה הוא אותי בפני, אשר אחזירנו אל אמו המדומה, המינקת.

מאורע זה מראה מלוטשת הוא עבורכם, בני ענק, אתם מתרדפים אחרי האם המדומה והאם האמתית האורתודוכסי (אל תטוש תורת אמך) אתם מכים אותה בפני', אה, עד כמה ילדותיים אתם, ובכל זאת מבקשים אתם מנה כמו לגדול.

ואחר כל אלה מביטים אנו עליכם בעיני ידידות, כאשר יביט אב על בנו השובב, אשר אם שהוא מסב לו כאב ותוגה, הנה אהבת-האב שבלבו חזקה כל כך עד, שעל כל פשעים תכסה אהבה זו, והוא דן אותו לכף זכות, שהילדות שבו וביחוד חבריו הרעים הם שהביאוהו לזה, חכמי התורה הם "אבות האומה" כמו שקרא אלישע הנביא לרבו אליהו  "אבי אבי", אל נא תרחיקו בנים לברוח! אל נא תברחו מאור האמת, אור התורה, קול התורה, אל האור המתעה, קול תורא! מה שאמות חורגות מבקשות להלעיט לכם, לסגור בעד בניכם את החדרים חדרי החכמה והמוסר ולמסרם לבתי ספר של הבל, לגדל בורים ועמי הארץ וכופרים בכל קדשי ישראל.

משולים אתם לשיה תועה, אשר חיות רעות הרחיקוה מעדרה, והנה היא רואה מרחוק שני שביבי אש, היא שמחה בהאמינה כי הגיעה לישוב, ולדאבונה הגדול, אין כאן כי אם שני זיקי אש יוצאות משתי עיני זאב ערבות, ולולא איש טוב שנזדמן לשם והצילה, לא הי' נשאר זכר ממנה.

גם אתם, בנים חביבים, אל נא תונו את עצמכם, בזיקי האור שהאם החורגת מוציאה לכם.  אין אלה כי אם עיני זאב, המלטו על נפשכם חזרה אל העדר של צאן קדשים, הצילו את גופכם עם נפשכם!

רשאים אתם להיות בחברה של פועלים, דבר שיש בו משום תועלת כלכלית.  כל איש מבקש להיטיב מצבו, ואולם לבית המדרש מה לכם   לחכמי התורה שאתם בורחים מהם? מה לכם להשבת כלת-העם החביבה, שהבונד חוגר און לערות אותה עד היסוד וחפץ לתת לכם תמורתה את יום ראשון? [vi]  הוי מה מדאיב החלוף, חלוף של "וחלופיהן בגולם", מרגלית שאין ערוך אליה בעגיל של זכוכית פשוטה   הוא מוציא מידכם המחאת בנק ממשלתי בת מיליוני פונט שטרלינג ונותן לכם תמורתה ניר לצור על פי צלוחית,   עוקרי שינים אלה עוקרים את רוח נשמתכם מקרבכם.

מספרים: רופא שינים בא לעיר, הדביק מודעות שהוא נותן תרופות לכאב שינים והוא אחראי לזה שלעולם לא יסבול עוד האיש מכאב שינים.  אם חפצים אתה לדעת את סוד תרופתו, שמעה ואגידה לך, הוא חותך את הראש, ובזה בטוחים כבר מכאב שינים.  וככה עושים לכם עוקרי שיניכם, הם עוקרים מכם את השבת, הראש והלב של היהדות, ומה נשאר לכם עוד? לא יהודי, לא נוצרי, כי אם אפס מוחלט! הנוצרי יום הראשון הוא אות אמונה לו, איך שיהי' הוא נולד באמונה זו ובה הוא חי, אבל אתם מה תעשו אתם ביום ראשון? להשתכר ולרקוד עם החצופות באולם הפועלים? מוסר נאה תקבלו שם, שקוי יקר יהי' יום ראשון לעצמותיכם! חרפה ובושה בפני מוסר כליותיכם! אלמלא שבת, כל התורה מתמוטטת, כל היהדות וכל המוסר והדרך ארץ!

האין זה נכון, שעל ידי טעותו של הגזבר (ראה פרק א.) עמד לאבד עצמו לדעת, אלא שאנשים טובים מהרו והצילו את חייו?

גם אתם, אחים, אל נא תוציאו את השבת מידכם, אחזו בו באומץ ובואו בקר וערב בבית המדרש ותצילו את נפשכם ותהיו לפאר לעמכם, כמו שהיו הפועלים הראשונים וכמו שגם עכשו לא אלמן ישראל מהם.

בעיר וילנא היתה קימת עוד מימים ראשונים "חברת פועלים" מעובדים צעירים (היום היא נקראת "תפארת בחורים") למדו להם חומש וחיי אדם וקצת מסילת ישרים (למוד דרך ארץ ומדות), נפשם התעדנה עד שהי' לענג להפגש אתם.  בחור מאותה החברה עבד בבית חרשת גדול לבגדים מתוקנים, בא לשם פעם ביום רביעי גינירל אחד הוא ואשתו והזמינו מעיל-אשה בתנאי אשר לא יאוחר מיום ששי לפנות ערב יהי' המעיל נגמר (כי צריכים הם לנסוע מכאן), מסרו את העבודה על ידי הבחור, כי העובדים האחרים היו עסוקים, בליל ששי ישב הבחור מאוחר בזמן שלו למען לא יצטרך לעבוד למחר ביום ששי מאוחר ביום חורף, ולמחר בשעה 2 הלך פקיד בית החרשת עם הבחור למלונו של הגנרל למסור לו את המעיל, אשת הגנרל לבשה אותו ומצאה אותו מתאים אלא שיש להעתיק את הכפתורים ברחוק קצת.  הפקיד צוה על הבחור לתקן, הבחור הוציא את שעונו מכיסו וראה שכבר הגיעה שקיעת החמה, הוא עונה, אסור לתפור מעתה.

 הגנרל הלא לא יקבל את הבגד, אמר לו הפקיד.   נכה לו רובל כסף אחד על חשבוני, ענה הבחור, וכשיבא לביתו יקרא לאומן והוא יעשה את העבודה הזאת בחצי רובל.   איזה רוח עבר עלי שלקחתי אתי את הבחור הזה בן "חברת הפועלים"? מצטער הפקיד, דע לך כי הגנרל רוצה לנכות לא פחות מ 10 רובל, אני אזקוף את עשרת הרובלים האלה על חשבונך!   יהי כן, ענה הבחור בקור רוח.  בקצור ניכו 10 רובל והגנרל שלם את השאר.

כשבא הבחור ביום ראשון אל העבודה, לעגו לו אחדים מהפועלים, הראיתם מרויח 10 רובל ב 5 דקים?  זה כבודי, ענה הבחור, אילו הי' מבקש יותר הייתי נותן יותר, למען כבוד כלת-אומתנו השבת אין דבר כבד ממני.

עברו שבועות אחדים והגנרל חזר דרך וילנא, הוא ואשתו בקרו שנית את בית החרשת והמעיל בידיו,  איה הבחור הפועל. הוא שואל,  הא לך בני עשרת הרובלים וקום העתק את הכפתורים! לאחרי זה הוסיף לו עוד 10 רובלים בתור "מתנה", באמרו אם בעד השבת שלך עלול אתה לשלם במחיר העולה על כחותיך הרי אתה יהודי נאמן וראוי לאות הצטינות!

מאז, הסתכלו בו כל פועלי הבית מתוך יראת הכבוד, הם קנאו בו על גודל הזכות שנתגלגלה על ידו לקדש שם שמים, הגנרל ראה מהו יהודי, ועתה צאו וחשבו, כמה טובות קבלו על ידי זה אנשי הצבא היהודים אשר במחנהו?

ועתה שנתרועע היסוד שהנחתם, הנה נפל כל בנינכם של תהו שהקימו לכם מנהיגיכם, שהרבנים הנם בעד הגבירים הבורגנים.  אספר לך ספור קצר ותוכח על טעותכם הגדולה גם מתוכו.

בבית הרב מבריסק (ר' יוסף בער זכרונו לברכה) היתה פעם אספה של אנשים אמידים בענין הכלל, כמובן היתה דעת הרב נוטה לחוג העניים, בינתים באה אשה זקנה עניה, היא חפצה דוקא שהרב יפתור את חלומה, הרב הרכין אזנו ושמע וענה לה.  רבי (אמר אחד האמידים אשר שמע המלים פתרון חלום) ספרה לי את החלום ואת פתרונו, הדבר מענין לשמוע.

היא יש לה בן יחיד באודיסה, ענה הרב, וחלם לה שסוחבים אותו בחוצות כשהוא שכור, ופג לבה מזה.  נו, ומה פתר לה הרב? אמרתי לה, זה מורה שהוא יהי' עשיר גדול, והעשירים הלא משוכרים הם!

הא לכם, איך הרבנים הגדולים מחניפים לעשירים ותומכים בהם.  לפני "עגל הזהב" מרקדים אך הערב-רב, אבל רבנים שהם "תלמידי משה רבנו", לבד שאינם מרקדים לפניו, אדרבה הם מעלים אותו עוד על המוקד, ביד אנשים עניים ופשיטא ביד עובדים תומכים הרבנים האמתיים יותר הרבה, בדעתם כי הם נהנים מיגיע כפים.  כמו שמלמדת המשנה אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, והתלמוד מלמד גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, לא השרה הב"ה את שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה (מלאכת המשכן) שאלו נא לעובדי לודז' ויספרו לכם, איך בעלי החרשת היהודים מיליונרים היו רותתים מפני הרב מלודז' רבנו אלי' חיים זצ"ל, הוא הי' בעד העובדים יותר הרבה מאשר בעד בעלי החרשת.

הרטמן פעם שמעתי לומדים "עין יעקב" ואמרו שרבי מכבד עשירים!?

פרידמן להבין את המאמר הזה אשאלך: אדם מלומד את מי אוהב יותר ומכבדו ביותר, את מי שעמד במבחנו או את מי שלא הצליח?

הרטמן בטח הוא חולק כבוד יותר למי שעמד במבחנו.

פרידמן הבורא ב"ה מעמיד את בניו לשני מבחנים, המבחן הראשון הוא הלחץ והעוני ח"ו, מי שהוא מאמין בהבורא ואינו מתרעם על מדותיו, אך מקבל באהבה ומתאמץ להשאר איש כשר וישר, כמו שאומר הפתגם, חיי דחק ובלבד כחק, המבחן הזה עד כמה שהוא כבד, בכל זאת עומדים בו רוב העניים ואחדים גם מקבלים מידליה של זהב לאות הצטינות.

ויותר קשה הוא הנסיון השני, כשהבורא מנסה למי בעושר מופרז, כאן הנסיון קשה, הוא נעשה גבה-לב, הוא חושב בלבו כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, בחכמתי ובחריצותי רכשתי לי את רכושי, וגאותו סוחבת אותו לתאות העולם ולחמדת הבצע, כמ"ש, ורם לבבך ושכחת את ד"א.

ומאחר שהחוג של עניים עומד לרוב בנסיונו, כמו למשל, אם שואלים לעני היש בורא לעולם? הוא עונה תיכף כן! הראית אותו פעם? או-הו אני רואה אותו לפעמים תכופות, אני עובר תקופה שאין אני יודע איך ומאין, החנונים הקטנים שכל רכוש חנותם אינו עולה על 100 רובל ניזונים ממנה הם עם מספר נפשות הגון, הדבר הזה הוא פשוט מַן השמים מאין (ואפס) יבא עזרי!

ואולם החוג של עשירים, כשתשאל למי מהם היש בורא לעולם? הוא עונה אומרים שיש, אנכי לא ראיתיו אף פעם, ומאין אתה חי? מה זאת אומרת מאין? אני חותך קופונים וחי! האם האיש הזה כבר "מחותן" עם הב"ה? [vii]

ומאחר שכן, אמור אתה, למי אוהבים הרבנים והיהודים הדתיים ביותר? האם לא לאלה מחוג העניים? כי אלה הלא עומדים בנסיון יותר מהחוג של אמידים, שהם משוכרים, ובניהם של מי אוהבים יותר? האם לא את בני העניים, כמו שהם אומרים מפורש: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"!?

הנה כי כן, כשם שהתלמיד שאינו מצליח במבחן, הכל מרוחקים ממנו, ולגנאי יחשב לדבר עמו, כן הי' ראוי לחשוב על אדות האמידים, והיהודי הדתי לא הי' כדאי לו להחליף דברים אתם, אך מאחר שיש אנשים ביניהם היודעים ומבינים את תפקידם, כי נתן להם העושר מאת השי"ת, לא למען לחיות חיי שעה, להוציא שנותיהם בהבל וריק, לקנות לוז בתיאטר, להרבות בנשפים העולים למאות, בעבור אורחים הבאים לשחק בשחוק הקלפים, לא על כל אלה נתן הב"ה את העושר אשר יהי' חלילה, "עושר שמור לבעליו לרעתו", שהתאוה והכבוד יוציאוהו מן העולם, לא, חלילה לא-ל מעול, אבל  גזבר הנהו העשיר על רכושו, כמו שאמר הברון הירש: "אני אך גזבר ממונה מאת הבנקאי העולמי, ועלי לשלם לכל הבא אלי בהמחאה חתומה מאתו, "אם כסף"  אם ברך אותך הב"ה בכסף, "תלוה את עמי", ואת מי, "את העני עמך", כי חלקו של עני בידך, ועליך לשלם לו כנגד המחאתי שאני כותב לך, "נתון תתן לו", ועלי להזהר בפקודתו, כי לולא כן, יכול הוא לפטרני ממשרתי ולשלחני לביתי (כי עפר אתה ואל עפר תשוב).

מיליונר כזה הי' רבנו הקדוש (נשיא ישראל), שלחנו הי' ערוך קיסרי, שהקיסר הרומאי (אנטונינוס) אכל אצלו פעמים אחדות, אבל מי נהנה משלחנו הערוך בכל טוב?  מאות עניים ותלמידי חכמים, והוא עצמו   הי' אוכל ארחת ירק ופרוסת לחם! כמו שהעיד על עצמו קודם פטירתו  לא נהניתי מן העוה"ז אפילו באצבע קטנה.  בשנות בצורת הי' פותח אוצרות תבואה ומחלק לעניים, לבד מה שהי' מרביץ תורה, מלמד בחנם לאלפי תלמידים עשרות בשנים.  לעשיר כזה יקרא עשיר, ועל ידי עשיר כזה חולקים כבוד לעשירים, וזה באור המאמר  רבי מכבד עשירים! הנהגתו הטובה של העשיר רבנו הקדוש היא המחייבת אותנו לא להרחיק את העשירים כי אם לכבדם, כי לא אלמן ישראל, ודור דור ועשיריו שהם אוהבי תורה ורודפי צדקה וחסד, ומכניסי אורחים ומבזבזים ממונם לטובת הכלל.[viii]

  בימי צר ומצוק אלה של המלחמה העולמית, כמה פזרו אמידי ישראל, דוקא הבורגנים, למיליונים, לעזרת האחים האומללים שנהרס מצבם.  האם הבונדאים והפרולטרים יכלו לעשות זה?

הרטמן   והלא סוף סוף אנו רואים, שכל הכבוד, המקומות הכי מעולים והעליות הכי חשובות בבית הכנסת, מחלקים להגבירים הבורגנים, ומדוע אין הרבנים כנגד כל זה?

פרידמן   האורתודוכסים היו תמיד כנגד זה, אך לא יכלו לעשות בנגוד לזה עד עכשו, ואולם תחת ממשלת קירינסקי, חגרו את כל כחותיהם, שבתי הכנסת יתכלכלו מהקהלה, למען לא יהיו זקוקים לנדבותיהם של הגבירים, אז יוכל בית הכנסת להתנהל באופן דמוקרטי, העני והפועל החשוב, יוכלו לעמד מעלה במזרח כאחד עם הגביר האציל, וכמותו יחלקו להם עליות חשובות בימים נוראים ובימים טובים, ואולם הגביר ההדיוט יעמד למטה, כספו לא הי' נחשב לכלום.         והנה באו מנהיגיכם וחגרו שארית כחותיהם להפך, להפריש את הדת מהקהלה, ובתי הכנסת יהיו דוקא זקוקים לנדבותיהם של הגבירים ולכספם בעד מקומות ועליות חשובות, ואתם תהיו דוקא זקוקים לעמוד למטה, ואמרו אתם מעכשיו  מי האוהבים אתכם ביותר, אם מנהיגיכם החשוכים או הרבנים?

_______________

 

ג. דרך ארוכה וקצרה

פרידמן  חכמי התלמוד מספרים על התנא הגדול ר' יהושע בן חנניא, שאמר: "מימי לא נצחני אדם", בכל הוכוחים שהיו לי עם המלומדים הכי גדולים, גם עם חכמי אתונה (פֿילוסופי יון) לא נצחני אדם מהם, ורק נער קטן נצחני, באתי למקום אחד שהסתעפו משם שני דרכים אל העיר, שאלתי להנער באיזה דרך אלך אל העיר? וענני   דרך זו היא ארוכה וקצרה, והשני' קצרה וארוכה.  הלכתי בשני', אני מגיע עד סמוך לעיר, אני רואה אותה גדורה מסביב בגדרים ואי אפשר להכנס לה, שבתי אל הנער ואמרתי לו: הזאת היא הדרך הקצרה שאמרת? והשיב לי הנער: הלא אמרתי לך כי דרך זו קצרה אבל ארוכה.  שבתי והלכתי בראשונה (ארוכה וקצרה) והגעתי ישר אל העיר.

כן אחים אהובים (חוג הפועלים), אוהביכם הנאמנים, חכמי התורה, יעצו לכם ללכת בדרך הראשונה (ארוכה וקצרה), ובחרתם לכם אתם להפך את הדרך שהיא קצרה וארוכה, כמו שיעצו לכם נביאי הבעל, עליכם יהי' סוף כל סוף לשוב על עקבותיכם וללכת בדרך שהיא ארוכה בתחלה אבל קצרה לבסוף באופן שתגיעו אל המטרה לאשרכם ולאושר העם כלו כמו שאבאר לכם:

עדיסון (הממציא האמריקאי הידוע) עמד פעם על שפת הים, בשעה שהתגועש ורעש לסערת רוח סערה וגליו התרוממו ונשאו את האניות שמימה והורידון תהומות (יעלו שמים ירדו תהומות), אמר לנפשו: אה! כח ענקי כרוח זה הנושב בים, הלא יכול להסב גלגלי מכוניות אין מספר ולהביא תועלת אין חקר, ולדאבון  עוד לא עמדנו על הסוד, איך להשתמש בכח זה לתועלת ולא ילך לאבדון!

ככה אני אומר   כח ענקי כזה של ארגון הפועלים, אילו היו מוציאים אותו בדרך של טובה, זאת אומרת, שמנהיגיכם היו אנשים דתיים, הלא הי' בונה עולמות ממש לגוף ולנפש, לאשרכם ולאושר כל העם העברי, בכח זה הלא יכלו להביא את כל היהדות אל דרך התורה, ואז הי' הכל על צד היותר טוב!  הביאו בחשבון: 1) שאלת העברת הרכוש הקים שהרעישה עולמות, 2) השנאה והקנאה מהחוג העני לחוג העשיר, 3) שנאת הפועל לבעלי החרשת.

1)  כשנושבו ישראל בארץ ישראל, סדרה התורה לחלק את האדמה שוה בשוה לכל נפש, לא יותר לאחד מאשר להשני.  ובהמשך הזמן, כשאדם יורד מהדרך הישרה, והוא משקיע עצמו בעצלות, או קנה לו טבעים רעים, להשתכר לצחק בקלפים וכדומה, ועל ידי זה העני עד שהוזקק למכור חלק מנחלתו, וכן השני והשלישי, באופן שאפשר שחלק גדול מן הארץ יפול בידי אנשים אמידים, עמדה התורה והעמידה תנאי של "יובל", ז"א, אחת לחמשים שנה, כל השדות הקנויות מוכרחות לשוב לבעליהן הראשונים (חנם אין כסף), באופן שכל איש נשאר שוב באחוזתו, היכלה עוד להולד שאלה של העברת רכוש קים?

2)  התורה האלוקית שמה לחוק, שעני ואביון גר יתום ואלמנה או סתם תשושי כח חסרי עזר, יהי' להם חלק בערך 20 אחוז בתבואה ופירות אשר ילקטו האמידים משדותיהם וכרמיהם, ואם גם לא טבלו אצבע במים קרים הנם שותפים במלא המובן בחומש היבול, חשוב: לקט שכחה פאה, מעשר עני, פרט ועוללות (לבד תרומות ומעשרות חלה וראשית הגז מתנות זרוע לחיים וקיבה שהללו ניתנים לכהנים ולויים שאין להם חלק בקרקע), כל אלה עולים ליותר מ 20% משדותיו של העשיר בעד החוג של עניים.

כל שבע שנים (שנת השמיטה) נשמטים חובותיהם של עניים שלוו מאת העשירים, התורה הא' הזהירה בתוקף "השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו והי' בך חטא, נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ד"א וגו' ", לאחרי סדר שכזה, התוכל עוד לשרור כל קנאה ושנאה בלבו של העני כלפי העשיר?

3)  התורה הא' הזהירה באזהרה חמורה, לא לעכב את משכרתו של הפועל "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו", ז"א, אל תחשוב, כי העסק שעשית עם הפועל, הרי הוא כמו העסק שסוחר עושה עם משנהו, ולכן, אין קפידא אם תעכב חשבונו לימים אחדים, לא כן הדבר, שמה העסק הוא עסק של ממון גרידא, פלוני נותן לך סחורה ואתה מחזיר לו כסף, ואולם הפועל, הוא נותן לך חלק מדמיו וחייו, ועליך להיות זהיר להרגיעו תיכף עם החזרת משכרתו.

אם פלוני עובד אצלך, עליך להתנהל אתו בעדינות ובאצילות בכל הפרטים "כי טוב לו עמך", כשהוא משלים זמן עבודתו, עליך להוציאו במתנות מביתך "הענק תעניק לו, מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ד"א תתן לו".

זה הכלל תכניתה של התורה: "צדק צדק תרדוף", צדק בעד הפועל, צדק בעד הבעלים.  צדק בעד הפועל, כי על הבעלים לראות שהעובדים והמשרתים ישבו בדירות יבשות מוארות (כי טוב לו עמך), יהי' להם מזונם בכבוד, בניהם יהיו בריאים ומחונכים כאנשים (ויצא מעמך הוא "ובניו" אתו, מלמד שכל הקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו, מזון הגוף והנפש), ילמדו עמהם תורה ושאר ענינים הכרחיים ויטעו בהם מדות טובות, אשר יהיו אנשים אשר יתפארו בהם א' ואנשים, כי טוב לו עמך על הבעלים לאהוב את משרתיהם ועובדיהם כאחים אמתיים, להתהלך עמהם באהבה ובכבוד.  תכנית כזאת שהוציאו התנ"ך והתלמוד [ix] בעד פועלים ועובדים, לא יוציאו מנהיגיכם הקורעים אתכם מן הדת גם לאחר מאה שנים.  וצדק בעד הבעלים, כי העובדים יש להם לאהוב את הבעלים ולהיות נאמנים להם, בזמן של עבודה אין לחשוב על שום דבר לבד מן העבודה באמונה (ד' מי יגור באהלך וגו' הולך תמים ופועל צדק), כמו שעבד יעקב אבינו אצל לבן, ולפיכך הצליחו הב"ה והעשירו, וכמו שעבד אבא חלקי' בשדה אחרים [x].

זהו מהצד החומרי, ועכשו מהצד המוסרי עם כח התאחדותכם הענקי אתם יכולים לפעול, שביום השבת לא יעבדו בשום מקום, וגם נוצרים לא יעבדו בו בבתי חרשת של יהודים וכל חנויות היהודים יהיו סגורים בשבת, ואם לפני יום מועד נדרשת העבודה בתכיפות, יעבדו מאוחר ביום חמישי ובחרף יבאו לעבוד שעות אחדות בליל מוצאי שבת וביום ראשון יעבדו ישראל בבתי חרשת של ישראל, וילמדו ישראל עבודת מכונה למען לא יחסרו ביום ראשון עובדים במכונה.

  מה אתה מסתכל כה מר פרידמן על היונה מתוך התפעלות? שואל הרטמן.

פרידמן: היונה הזאת הטיפה לנו מוסר יקר לפנים מה שנחוץ מאד לעת כזאת.

הרטמן אולי תמסור לי מעט ממוסרה?

פרידמן היונה עם עלה הזית אשר בפיה רמזה לנח ובניו אתה בן אדם, אם תרצה שאסון נורא כזה של המבול, שהציף והחריב את העולם כולו, לא ישונה עוד תשגיח היטב על דבר זה: תשנן בפיך תמיד "מוטב מזונות מרים כעלי זית זה מידי הב"ה ולא מזונות מתוקים מדבש אם הם מידי בן אדם".

וכיום היא אומרת דברים העולים בקל וחומר מאותם הדברים: אתם הפועלים התבוננו "האין טוב לכם עלה מתוק מידי הב"ה, הם החיים הדתיים המתוקים מדבש ונפת צופים, כמו שהמטריאליסטים מודים בעצמם ששביעת רצון מהחיים יש רק להמאמינים (הדתיים), האין טוב עלה זה מעלה מר, חיים בלי אמונה בלי נשמה ובלי שקוי, מידיו של הבונד?"

פרידמן אחזור לפניך על מאמר קצר וחריף מה שכתב פרולטר חכם (אבות פ"ד): ר' יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים, אילו הי' ארגון הפועלים שלכם לשם שמים, להעלות את הפועלים למעלה חשובה, שיהיו יהודים ואנשים,  סופה להתקיים, הייתם עומדים ברום העולם ומאירים כשמש, הייתם חיים חיים של שלוה ושל ענג כאשר יחיה האדם הדתי (ודורשי ד' לא יחסרו כל טוב), הענג הרוחני שיש למאמין אמתי רק ממצות שבת (יום מנוחה וקדושה לעמך נתת) לבדה כבר אין כח בעט סופר לתארו, ועכשו לעת זקנה, בעת שחושי האדם נעשים כהים ותענוגות בני האדם הגופנים אינם נאותים לו עוד, באותה שעה, האמונה היא ענג רוחני לו (זקני חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתיישבת עליהן), וחלילה בעת צרה העובדות החיות מוכיחות שכל המאמינים עמדו בנסיון ויצאו במידליות של זהב, וכי מי העביר את אבותינו הקדושים וביחוד את אבינו יעקב על המון כל צרותיהם ובלהות מות, אם לא אמונתם החזקה ובטחונם בהשי"ת (עזרי מעם ד')? וכי מי העביר את משה רבנו את פחד המות מידי חרב פרעה? ומי העביר את דוד המלך על כל פחדי מות מרדיפותיו של שאול ולבסוף מהתקוממותו הנוראה של אבשלום, אם לא אמונתו האמיצה (ויתחזק דוד בד' אלוקיו, לולא תורתך שעשועי כי אז אבדתי בעניי)? ומי העביר את דוד הכללי (עם ישראל) יותר מ 19 מאות שנים על כל פגעי מות ולבסוף על ההתקוממות כנגד מלכות שמים מבניו עצמו, אם לא האמונה (הנה עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב)? זה הכלל המאמין יש לו עבר עשיר ותקוה טובה לעתיד מזהיר ובזה הוא חי את חייו בהוה, כנסיה כזאת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ואולם כנסיה בדרך שמנהלים אותה מנהיגיכם כנסיה שאינה לשם שמים, להכחיש את העבר היהודי, לקרוע את ההוה, ולא לרצות לדעת מהעתיד המזהיר שהאומה הישראלית מקוה לו, כמו שהבטיחו לנו נביאינו מפי ד', כנסיה כזאת אין סופה להתקיים!  ויתפרדו כל פועלי און, הדבר יכול להגמר אך בירית אקדח חלילה.

הרטמן מה זאת רוחניות שאתם הדתיים מתפארים בה כל כך?

פרידמן הדבר הוא עדין ביותר מה שאך הנפש מרגישה בו, כמו למשל נגינה, שאף שאיננה נבלעת באברי הגוף הנה האדם מרגיש בה נועם רב, עד שאינו חפץ לא לאכול ולא לישן.  משל אחר עוד יותר גבוה אתם בעצמכם ראיתם עובדא חיה, שברוחניות מעטה ודוקה אסורה כלכלו עשרות אלפי פועלים יותר מחצי שנה!

הרטמן מה זאת רוחניות אסורה?

פרידמן זאת היא "נקמה"! כל מנהיגי הקומוניזם הריקו את כיסיהם של הבורגנים ושפכו לתוך כיסיהם [xi] ולכם הפועלים נתנו "תאנה", אתם רעבתם וסבלתם מחסור, ונתכלכלתם אך ב"נקמה" שראיתם בבורגנים, הרדיפום אל העבודה, לקחו אנשים עדינים ומסרו בידם עבודה קשה ומזוהמה שנהפכו המעים לראות בה, רבים כמעט שמתו על אתר, בנקמה זו פרנסו אתכם הפועלים יותר מחצי שנה ובערים אחדות קרוב לשנה, ואתם הייתם שבעים רצון, הרואים אתם מה זו רוחניות? ואם זה אמור ברוחניות אסורה וטמאה אף כי ברוחניות כשרה וטהורה, הענג הבא ממנה אין בכח אנוש לתארה.

הרטמן הראיתם פעם שבעל חרשת יכניס לבית חרשתו חומר ואחרי כן לא יעבד את החומר הזה? כן אתם הדתיים אומרים שהבורא ברא את האדם עם כל טבעיו אשר ביניהם גם ה"נקמה" ולבסןף נתן פקודה "לא תקום"!?

פרידמן אם האומן יודע לעשות מהחומר משי, ובא הדיוט ועושה ממנו סמרטוט שמאוס ליגע בו, מה תאמר על זה? וכן כאן: בר-דעת משתמש אמנם במדה זו של נקמה, אבל מתוך חכמה ופקחות, הוא חותה גחלים לוחשות על ראש שונאיו וידיו אינן נכוות, ז"א, כשעלה הדבר בידיכם, ואתם השגתם את השלטון, אילו הייתם עושים טובות עם בעלי החרשת, להרחיב את חרשת המעשה ולהיות שותפים בעסק ולהשגיח לעבוד ברצינות, אשר תביא העבודה פרי בין בעד הבעלים ובין בעדכם, היתה כאן נקמה פקחית, רואים אתם הפבריקאים? בשעה שהי' השלטון בידיכם רבים מכם לחצו אותנו ועכשו כשהשלטון בידינו אנו מתהלכים אתכם בעדינות ובלב טוב, באותה שעה היו כליותיהם מיסרות אותם ושמכם הי' יוצא לשם ולתהלה, כמו שהתנהל ר' שמואל הנגיד (שר השרים) עם שונאיו, ובאופן זה אפילו אם נהפך הגלגל עליכם והם נשאו ראש היו מסתכלים עליכם הפועלים ביראת הכבוד.  אבל אם אתם עיבדתם את החומר לסמרטוטים, הרסתם שברתם את כל בתי החרשת ובתי המסחר, עניתם את בעליהם בכל ענויים קשים ובעבודת פרך יותר מפרעה במצרים, מה התועלת שקבלתם מזה? כן, מנהיגיכם הוציאו תועלת מרובה, הם מלאו כיסיהם כסף וזהב ואבנים טובים, אבל אתם מה קבלתם? "תאנה" (אַ פֿייג) ולא יותר! אתם נשארתם בלי עבודה וסבלתם חרפת רעב, לקטתם פרורים רקובים של 5 רובל ליום, כסף גזלה ועל השאר כלכלתם נפשכם בפרוסה הנעימה של "נקמה", פרוסת רוחניות האסורה.

גם אותו העושר שקבצו מנהיגיכם השודדים גם הוא לא לארך ימים יהי', כבונה היכל בחרף על הנהר על הקרח העב, אשר מיד בזרוח עליו השמש תמס יהלך, וכן כשיזרח אור היושר והאמת, מיד ישקעו בתהום התהו, רבים מהם כבר נתפסו על אוצרותיהם ובהם נתקיים עושר שמור לבעליו לרעתו, ואת השאר סוף סוף תדביקם הרעה, מנוי וגמור הדבר העושר הבא מתוך גזל וחמס מבול ישטפהו אותו ואת בעליו, אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו.

העולה מדברי שבכח משותף כזה אילו נהלוהו בדרך אמת יכלו להוציא לפעל סדרים ותקונים מיוחדים במינם, מה שהי' טוב ויפה בעד עצמו וכנגד א' ואנשים, היתה יוצאה לפעל התשוקה הגדולה שמתפללים עלי' אלפי שנים "ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", אבל לדאבון לב, ישא רוח את הכח האדיר הזה אל הבל הבלים, הוא מסעיר את ים החיים ושובר אניות.

שימו אל לבכם בנים חביבים והתבוננו, כמה טובה יכלתם להביא לכם ולעולם כולו, אילו הלכתם בדרכנו דרך התורה.

ומה שנואלתם לחשוב, כי הרבנים רוצים להשתרר עליכם, הדבר הוא להפך ממש, מנהיגיכם (נביאי הבעל) רוצים להחזיק אתכם בחשך לרחק אתכם מ"אור התורה" למען יוכלו הם להשתרר עליכם.  ואולם הרבנים מבורכים במדה של "עין טובה", הם אומרים כמו שאמר משה רבנו    "ומי יתן והי' כל עם ד' נביאים", הם חפצים שתהיו אנשים נאורים, כשתתקרבו לאור התורה.  במלה אחת    כל המומים שהטילו מנהיגיכם ברבני ישראל וחכמי התורה אינם כי אם מומיהם הם (כל הפסול פוסל ובמומו פוסל), הם חפצים להחזיק אתכם בחשך למען השתרר עליכם ולהשפילכם תחתיכם.

ושמא הייתם שמים לבכם על הדבר הזה לפחות פעם בשנה ביום הכפורים בשעה שהאדם משתחרר מהחיים המגושמים ומתקרב ביותר לאור התורה, נמלכו בעצמם נביאיכם נביאי הבעל והרסו לגמרי את היום הקדוש הזה, למען לא תריחו לעולם לבית הכנסת, בפחדם על מי מכם, "פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו".  שימו על לב איפוא עד מה הרחיקו להתעותכם מדרך האמת לבאר שחת.

בעלי טובותיכם החשוכים אמרו אליכם כפקחים החילמים   למה לכם ללכת עם עם ישראל לאכל פרוסת "המוציא" טבולה בדבש פעמים שלש בשנה (ביום טוב), בואו אתנו ויהיה לכם בכל יום לחם טבול בדבש.  אם תרצו להכיר את לחם הדבש הזה צאו וקראו ב"אונזר טאג" מספר 1010 ותמצאו ידיעה מובאה מאותה המדינה החפשית, במקום שכל מיני חופש נשמרים, חופש הדבור(?), חופש המצפון, וחופש הדת, הידיעה מובאה תחת הכותרת "התנצלות" וכה יספר:

בה"עמעס" המוסקואי נתפרסמה הצהרה כרקטריסטית מקבוצה של מסדרי דפוס באותו עתון:

היות שב"עמעס" נזכר כי ביום הכפורים דאשתקד לא עבדו פועלי הדפוס והשנה כן, מצהירים בזה פועלי הדפוס מדוע לא חללו את יום הכפורים בשנה העברה, הדבר הי' לא ח"ו מטעם דתי, כי אם פשוט משום רעב, בשנה העברה היו כל כך נחלשים מהרעב עד שלא יכלו לעבוד והוכרחו להשתמש בכל הזדמנות בכדי להנפש מעט, ואולם השנה הענין שונה לגמרי, המצב האיקונמי   הם כותבים   כבר הוטב בהרבה (?), בכל אופן   רעב אינם סובלים, ולכן עבדו בשנה זו ביום הכפורים בדעת וברצון מלא.

מה תאמרו לפרוסת המוציא בדבש מעין זו המלאה הפקרות וחוצפה? כמדומה שאנטיוכס אפיפנוס, טורקוימדה וכל מוצצי דם ישראל הידועים ראויים כבר להשכח מלבנו, הם צריכים כבר להחשב לצדיקים, כשאנו מעלים על לב, מי הם הדיספוטים האלה המשתלטים על דת ישראל וכל קדשיו, שהם לאסוננו ולחרפה לעם ישראל כולו, לא אחרים כי אם משלנו, "בוגדינו" אנו, "מרשיעי ברית" משלנו הם אלה, הרשעים הלוחצים את הפועל היהודי, העומד בעצם רחוק מאד מכל הקומוניזם שלהם, אשר ילך ביחד אתם, נגדה נא הלך רוחו ומצפונו וכל רגש הכבוד שלו, אשר ירגיש לדתו נשואת-הכבוד בעיניו.

יודעים אנו היטב, כי פועלים רבים אינם חפצים לעבוד בבתי הדפוס שלהם גם בשבתות וימים טובים הפשוטים, אך בכל כרחם על ידי כל אמצעי לחץ הם מוצאים לעבודה, ואף כי ביום קדוש זה, ובטח שרבים מהפועלים הישרים בקשו לצאת במחאה כנגד הצהרה מחוצפה זו על יום הקדוש, אך לא מצאו עצה, כי עומדים הם תחת הלחץ של האינקביזיציה המודרנית.

מכירים אנו היטב את כלי-המעשה של מנהיגיכם החשוכים, הם חרוצים מאד להרוס, יותר הרבה מכל הפורעים והפראים, הם הרסו את בתי המסחר בתי החרשת וכל המבצרים, בזמן קצר יפלו ברוסיא הסוביטית חומות ומבצרים למאות, הם ערום עד היסוד, ולא נשאר להם עוד מה להרוס, ומה יעשו מעתה, אם לבנין אינם מוכשרים? נמנו וגמרו להרוס את חומת הדת (אני חומה זו תורה), הרסו את החדרים, את השבתות והחגים, ונזכרו כי יש עוד יום כפור בעולם היהדות ועמדו להרוס גם אותו, ומעתה מה יעשו עוד בעלי הטובות שלכם. מה ישברו עוד? אם לא את ראשיהם עצמם.

אל תחשבו כי אני אומר זה מתוך הלצה, לדאבון הרי הדבר צחוק מחשיך עינים, אבל הוא בדוק ומנוסה, הפייטן (ביוצר לפ' זכור) אומר: "ואם כל המועדים יהיו בטלים   ימי הפורים לעולם לא נבטלים", בקצרה, החגים הישראלים הם עמודי הדת הישראלית, "פסח" מלמד על "מציאות השם" כי יש בורא יחיד שברא את הטבע וכשהוצרכו שדד אותה לגאלנו ממצרים אשר נהי' לו לעבדים נאמנים, "שבועות" מלמד אותנו על "תורה מן השמים", השי"ת הופיע עלינו בהר סיני לעיני כל ישראל ודבר אתנו פנים אל פנים את עשרת הדברות, "סוכות" מלמד על "השגחה פרטית", אשר נהלנו 40 שנה במדבר ישימון מקום נחש שרף ועקרב וכלכלנו בכל הצטרכותינו כבארץ נושבת עד שהכניסנו אל הארץ ארץ זבת חלב ודבש, והקים לנו נביאים וחכמים מורים גדולים אשר נחיה חיים מאושרים בגוף ונפש (כימי השמים) גם בעולם הזה (על הארץ), ואותו עבר העשיר הוא המפיח תקוה בלבנו לקראת עתיד מזהיר, ואומר הפייטן: "ואם כל המועדים יהיו בטלים"   שמא יקומו מרשיעי ברית ויהרסו את עמודי הדת אלה (המועדים), אל תחשבו כי יצליח הדבר בידם חלילה, לא באלף, כי "ימי הפורים לא נבטלים", יש לו לבורא יום של "פורים", ובבקר לא עבות אחד צומח המן צורר "כל" היהודים, גם אלה שעלה בידיהם למחות מלבם כל נקודה של יהדות, והמן זה יזכירם, כי סוף סוף יהודים הם, ומי יהי' המן זה? דוקא שותפיהם האינם יהודים אשר ביחד אתם משתכרים הם ביום ראשון, הם ידקרום באמצע הרחוב.

ומי יעשה לאינם-יהודים אלה לשופכי דמים? אתם בעצמכם! כמו שהתורה הקדושה כותבת   "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ז"א, אתם ועמי הארץ אינכם יכולים לעמוד על מעלה אחת באנושיות, אבל   תמיד תהיו אתם במעלה יותר גבוהה מעמי הארץ, והנה ישנם בעולם: בהמות, חיות, אדם, ומבחר המין האנושי, בשעה שאתם "מבחר המין האנושי" כמו שדרש מכם הבורא ית'   "והייתם לי סגלה מכל העמים", באותה שעה שאר העמים הם במעלת "אדם" וחולקים כבוד לכם, כמ"ש, "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך (יראת הכבוד)", כשאתם יורדים מעלה אחת מ"מבחר המין האנושי" ל"אדם פשוט", יורדים אז "חבריכם" הנכרים גם הם מעלה (במוסריות) מ"אדם" ל"בהמה", וכשהתעו אתכם מנהיגיכם עוד יותר והשפילו אתכם ממעלת אדם למעלת בהמה, באופן שנעשתה מטרת חייכם אך לאכול פרוסת המוציא טבולה בדבש ולאחר המות יגדרו בעצמותיכם חומת בית-העלמין, בשעה זו יורדים "חבריכם" הנכרים במוסר מבהמה לחיה כמו שהי' במצרים (הפך לבם לשנוא עמו) והם יטרפו וידרסו אתכם עד שתשכו את בשרכם בשיניכם ואין עוזר חלילה.

הרטמן   דברו עם מנהיגינו, הסבירו להם את כל הדברים הללו, שמא תעלו אותם על הדרך הישרה, וכי מה נוכל אנחנו העובדים הפשוטים לעשות?

פרידמן   עם מי אפשר לדבר כאן, עם בטן ורגלים? לדבר אפשר רק אל המוח שבראש ואל התבונה שבלב.

הרטמן   באר לי את דבריך, מחי הפעוט אינו יורד לדבריך הסתומים.

פרידמן   בשעה שלמדנו "חומש", כשהגענו אל הענין שמשה רבנו כשראה את העגל השליך מידיו את הלוחות ושברם, שאלנו להרבי, והלא השי"ת כבר אמר למשה עוד בעמדו לפניו, "לך רד כי שחת עמך וגו' עשו להם עגל מסכה", ולמה לקח לכתחלה את הלוחות בידו? לא תקח ולא תשבר! וענה לנו הרבי: משה רבנו לא הי' פוחד מפני מוח ולב, הוא חשב כי טעו ישראל בשיטה מוטעת, ויבא ויברר להם את טעותם ואין עוד עגל, אך כשבא וראה את העגל והמחולות, כי עשו את העגל לשם תענוג למען יוכלו לצאת במחול, ז"א, שאין הם חפצים וזקוקים לראש ולב, כי אם לבטן ורגלים לזלול ולסבוא (וישב העם לאכל ושתו) ולרקוד ובטח גם רקודי-שעטנז (ויקומו לצחק), באותה שעה רפו ידי משה, כי עם מי ידבר? כמו שאומר הנביא ישעי'   "הוי! משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם, והי' כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פעל ד' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו", אנשים אשר לא יוכלו להשתלט בנפשם, אבל נפשם התאונית (של גזל ועריות) תשתלט בם, באופן שהם דורסים ברגל את הדת, למען יוכלו למלא תאותם במחול וזמה, למי אפשר לדבר? האם לנבל? והראה להם משה רבנו את טעותם הנמהרה [xii], אם בחרות אתם חפצים, אין זו כי אם בדרך התורה (חרות על הלוחות), התורה מדריכה אותנו בדרך שנוכל להשתלט בנפשנו, וכשנשליט אנו על תאות נפשנו, לא יוכל מי שהוא להשתלט בנו (בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך), ואולם אם אתם שוברים את הלוחות ונכנעים תחת יד התאוה, ימשלו בכם כל העמים הרוצים ושאינם רוצים.  וזה מאמר הכתוב: "נמשל"  מדוע מושלים בעמי אחרים? יען, "כבהמות נדמו"   מסרו את עצמם בידי התאוה כבהמות.  וכמו שהוכיחה התולדה היהודית הגדולה, שבשבעה עשר בתמוז, בו ביום שנשתברו הלוחות, ביום זה נשברה חרותם של ישראל, בין בימי בית ראשון (יום גבר האויב ותבקע העיר), בין בימי בית שני, וכן גם בגרוש ספרד (עיין ספר מיטב הגיון שהוצאתי לאור מכ"י הגאון ר' שמשון בן רפאל הירש צד 147 ויאירו עיניך).

ועתה אחי ואחיותי היקרים (הפועלים העברים), אחרי שהוכחתי לכם נאמנה, שהרבנים והאורתודוכסים היו אוהביכם תמיד, וגם עתה אם אמנם כי לא שמעתם בקולם והלכתם בדרך עקלתון נשארו אוהביכם הכי טובים, וכי בחנם הרעילו בעלי טובותיכם המדומים את נפשותיכם בשנאה כבושה לתורתנו הקדושה וללומדיה [xiii], קומו ושאו ידיכם קדש והודות על האמת ושובו חזרה מטעותכם הנוראה.  אם חפצים אתם לחיות כיהודים וכאנשים, מהרו ונוסו על נפשכם מעוכריכם, כמו שאמר שלמה המע"ה: "הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש", בטרם יכבו לכם את זיק יהדותכם האחרון, שאז יהי' הכל אבוד (כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים), מהרו ושובו אל העם הישראלי, לאותו העם הגדול, הנרדף תמיד אך בעד גדלו ומוסריותו הנשאה, שובו אל התורה היהודית, אל השבת והחגים הקדושים, אל יום הכפורים הקדוש והטהור ששונאיכם חללוהו כה מחוצף, שובו אל כל אשר קדוש יאמר לו בישראל, הפכו את כח הענקי של התאחדות הפועלים להוליכו בדרך טובה, אשר תקוים בנו עתירתנו   "ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", ואז תעלו מעלה מעלה עד למעלת "מבחר המין האנושי", ואז יעלו עמכם גם שאר העמים עד למדרגת "אדם", ויחלקו לכם את הכבוד הראוי.

___________

 

מרגניתא טבא

 

ראו, כי השם נתן לכם את השבת (שמות טו, כט.)

ראו, מרגניתא טבא דיהבית לכון (ילקוט שם.)

מכל מתנות הטובות, שתורת ישראל נתנה למחזיקים בה, אין מתנה טובה, המנחילה אושר החיים בשפע כל כך רב, כמצוה היותר קדומה, כמצות השבת.

טלו מיהודי את השבת ואתם נוטלים ממנו הפנינה היותר יקרה לו, וכל מה שתתנו לו תמורתה לא ימלא מקומה. טלו מיהודי את השבת ואתם נוטלים ממנו את רֵעוֹ היותר נאמן, גם אם תקיפו את היהודי רעים רבים.  הוא לא ימצא בם רֵעַ נאמן כיום השבת, גם אם תמציאו לו שמחה וגיל הרבה מאד, הוא לא ימצא בם קורת-רוח, כמו שהוא מוצא במנוחה הנעימה, בשלות-השקט של יום השבת. 

ככלה נאה וחסודה הוציא ד' את השבת לקראת בן-זוגה, היהודי, והביא את שניהם במסורת הברית.  אם עומד היהודי בנאמנותו לשבת ומסור הוא לה בכל לבבו ונפשו, אז הניה גם היא לו חברתו ובעלת בריתו היותר נאמנה.  בכל העתים ובכל הזמנים יש לה בשבילו עצה ותושיה, מרפא ותנחומים.  היא מוחה דמעה מעל פניו ומחבשת לעצבותיו.  אם איש עני הוא בעל בריתה, היא עושה אותו לעשיר ואם עשיר   לשליט על עשרו.  היא מחכימת פתי ונותנת לחכם ויחכם עוד.  את סוכתו הדלה של בעל בריתה היא מהפכת לו להיכל ואת חשכת הליל   לאור יומם.  בקצור, השבת מורידה ליהודי את השמים לארץ ואת הארץ היא עושה לו לגן-עדן.

אלה היהודים, שפונים עורף לרעיה הנחמדה הזאת, אינם יודעים איזו טובה המה מזניחים, אינם שמים לב שעושים את בניהם לעניים מרודים, אם אינם מורישים להם את השבת.  עשו את בניכם לעשירים, עשו אותם לחכמים, למשכילים, לישרים ומכובדים, לבריאים וחזקים והוספתם להם על כל אלה את השבת, את השבת של תורת ישראל, למדו אותם לשמור את השבת, ובהתמסרותכם אתם לשמירת השבת, היו לבניכם למופת, שמכם יראו וכן יעשו, אז נתתם קיום, חשיבות טעם ויסוד לחכמתם, לישרותם ולכבודם של בניכם.

ולהפך, אם תתנו לבניכם עושר וחכמה, גבורה וכבוד ועוד ועוד ותמנעו אותם מבוא בברית את השבת-מלכתא, הרי לא נתתם להם כלום, או יותר נכון: הרי נתתם את טובם ואשרם, מנוחתם ושלוותם של בניכם ביד המקרה, אשר אין לו קיום ובטחון.

 

השבת והמנוחה

          באה שבת באה מנוחה (סנהדרין לח, א.)

 

ואפילו אם לא היה יום השבת, בלתי יום מנוחה בלבד שנתנו ה' לישראל לנוח בו מעבודה, כפי שנראה בהשקפה שטחית, גם כן היה מביא אתו ברכה רבה.

כי אלמלא המנוחה ביום השבת, אימתי היית נח? אימתי היית בא אליך-עצמך? היית בא אל אשתך ובניך? אימתי היית בא אל השמים שלך שעל הארץ? כשיהיה לך פנאי? אבל אימתי יהיה לך פנאי? האם רשאי אתה שיהיה לך פנאי?

בלי הפסק עובד העולם מסביב לך.  האנשים יוצאים דחופים ומבוהלים ברדפם אחר רווח ופרנסה, אחר עושר וגדולה ולא ינוחו אף רגע.  כל אחד חוגר שארית כחו ללכת הלאה הלאה, לעבור את חברו.  מי שאינו הולך קדימה נסוג אחור; מי שמשרך דרכו נרמס תחת רגלי הזריזים, העוברים עליו במרוצתם, "יום ולילה לא ישבותו".  ואתה, בן אדם, היית רוצה לעמוד רגע, לנוח מעט, לנוח מעבודתך הקשה, מיגיעתך הרבה, מדאגתך הגדולה; היית חפץ, ולו גם רגע, לצוות על ידך, על ראשך, על נפשך להנפש; היית חפץ, לו גם פעם, ליבש את זיעת אפך, להחליק הקמטים שעל מצחך, היית חפץ, סוף סוף, שלא להביט בפחד וחרדה בפני העתיד.  אתה חפץ להביט בקורת-רוח אחריך, על העבר שלך, על מעשיך שכבר עשית; אתה רוצה להסיר מחשבתך מן העתיד-לבא ולשמוח במה שכבר בא, ובהוה, שצריך להיות הגן-עדן של האדם בארץ.

"גן-עדן"! מי יעיז לדבר על גן-עדן של האדם בעולם הזה. שערי הגן-עדן נסגרו אחרינו זה כבר.  מעת ההיא אינו צומח לאדם עץ-החיים מעצמו, קוץ ודרדר תצמיח לו האדמה מעצמה, והקוצים האלה עומדים מכשולים ואבני נגף על דרכו והאדם צריך להתגבר עליהם.  בזיעת אפיו הוא מוצא את לחמו ובדאגה ואנחה הוא אוכל אותו.  ואם אלפי אנשים, גדולי הרוח מיגעים את מוחם יום יום להוסיף את דעת האדם; ואם אלפי המצאות מוסיפים לו יום יום כח ועצמה, לא יותר מאושר עושה את האדם הדעת ולא יותר מנוחה מוסיפים לו המכונות; להפך, "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", יוסיף מכונות יוסיף עבודה ויגיעה, יוסיף המצאות יוסיף הצטרכיות.  הנאות ותענוגים לאלפים, שהאב התמים לא ידע מהם, מוכרח הבן החכם לבקשם ולרדוף אחריהם בזיעת אפיו, בכל כחו ואונו, בכל טפח וטפח של ימי חייו, כדי להמציאם, כדבר הכרחי, לו, לאשתו ולבניו.  האדם דואג כל כך הרבה לו, לאשתו ולבניו, עד שאין לו פנאי לזכור את עצמו, את אשתו ובניו.  המלה קיום (עקסיסטענץ) הלכה וגדלה בימינו והיתה לשליט יחידי בחיי האדם, עד שכל  חכמות החכמים, הממלאות היום את כל חללו של העולם, מתהום ארעא עד רום הרקיע, ממדינות רחוקות עד נבכי הימים, עומדות כולם לשרת לשלטון הזה –, ולא עוד אלא אפילו מוסר ומישרים וכל המדות שמנו חכמים, אפילו מדות שהכל מודים בהם, כגון חסד ורחמים, למשל, גם הם מוצאים מסילות בלבות בן הדור הזה, כמעט רק במדה שהוא מפיק מהם תועלת למלחמת הקיום שלו –.  ובכן "וישח אדם וישפל איש".  והאדם שנברא בצלם אלקים, בהוראה שיבקש תורה ודעת ושיאחוז בכל מדה נכונה, נעשה עבד נרצע לארץ ונושא את עולה הקשה על שכמו; ומקוצר-רוח ועבודה קשה כבדו אזניו לשמוע את קול ה' הקורא אליו: "אַיֶכּה, אַיֶכּה בן-אדם"!

וראה, הנה יורד מלאך ה' מן השמים, המלכה-שבת באת וקוראה אליך: "בן-אדם, עמוד! אף לא פסיעה אחת הלאה! אל לך לדאוג רק ללחם לבד, חוטא אתה לך לעצמך, לאשתך ובניך, אם לעולם תרים ידך ורגלך רק בשביל פרנסה, אם לעולם תיגע את מוחך רק בשביל לחם לאכול; "לא על הלחם לבדו יחיה האדם".  האם חסר לב הנך? האם רוח אין בך? האם אין נשמה בקרבך? הנשמה שעם היותה שוכנת בתוך גופך תרקיע שחקים? הנשמה, שבשבילה הנך "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"! ובעת שאתה מקדיש את כל כחך ואנך לפרנסת גופך וליפות אותו, תניח את נשמתך מבלי לתת לה מחיתה היא? עד כאן! רב לך, בן-אדם, עבוד! די לך, שששת ימים עבדת, נשאת ונתת באמונה ועשית כל מלאכתך, והיום, ביום השביעי צִוְּךָ ה' אלוקיך שלא לעשות כל מלאכה.  וזה לך ערובה נאמנה, שאינך צריך לעבוד, הלא ה' אלוקיך הוא שמצוך לעשות כן.  ואם אין אתה כופר בחלק הטוב והנצחי שבך, אם אין אתה כופר באלקיך, שצוך על השבת, הנח תיכף את מלאכתך ובא אתי אל ביתך".  

והנך בא עם המלכה-שבת הביתה, והנה, עולם חדש אתה רואה בביתך.  אין זכר בביתך לעולם של ששת ימי המעשה, עולם של דאגה ועצבות, יגון ואנחה.  השבת בקסם שבידה הפכה אותו לעולם שכולו טוב, לעולם של שלום ושלוה.  ראה, הנה ביתך מלא אורה ושמחה, אשתך כגפן פוריה, בניך כשתילי זיתים מסביב, עיניך מאירות, פניך צוהלים, כולך מלא נחת-רוח; ואתה מקשיב לקול הבא מגן-עדן שקורא אותך לחבק את המלכה-שבת בזרועותיך; עכשיו אתה רואה, אתה מרגיש בחוש, שהיום יום השבת, יום קדושה ומנוחה הוא.  ואתה מסיר את עול העבודה מעל שכמך, הנך מנער את אבק של ששת ימי המעשה מעליך, הקמטים שעל מצחך מתפשטים, נפשך שבה למנוחתה ודעתך מתישבת.  אל דאגות ואל דמעות, אל אנחות ואל עצבות! השבת פנתה את ביתך מכל אלה ותמורתם הביאה לך אורה ושמחה, מנוחת אהבה ושלות השקט; ולא לך לבדך היא עונג-שבת.  השבת משוה את כולם ומעשרת את כולם.

השבת מעשרת את כולם ומשוה את כולם, הנכסים שאדם מוצא בעבודתו ובמלחמת הקיום שלו בששת ימי המעשה, מחלקים את האנשים לעשירים ולעניים, לגדולים וקטנים, לתקיפים ולחלשים, כי לא כל אדם זוכה בשוה, ההצלחה יש לה איפה ואיפה.  אבל האוצרות, שהשבת נותנת בעין יפה וביד מלאה לבני אדם: המנוחה, השלוה, העונג, עונג-שבת, את אלה מודדת השבת במד השוה לכל אדם.  אה! "אלמלי שמרו ישראל שבת אחת כהלכתה, מיד היו נגאלין" (ילקוט תהלים צח).

אולם מעשה פלא זה יש רק ביד השבת שצוך ה' אלקיך לעשותה.  אם הוא מצוך לנוח, יש לך בטחון גמור לנוח מנוחה שלמה; אבל לשוא תבחר לך איזה יום שהוא בשבוע לנוח בו על דעתך ולפי חשבונך, ידך תשבות, רגלך תנוח, הגוף יהנה ממעדנים שתתן לו, אבל רוחך? אבל נפשך? אבל נשמתך? את אלה יכול רק ה' אלוקיך להרגיע.  רק כאשר ה' אלוקיך מצוה אותך לנוח, יש לך ערובה נאמנה, שאתה רשאי לנוח, שאתה יכול לנוח.

רק השבת לה' מנחילה לך מנוחה שלמה שאתה רוצה בה.  ע"כ מס' ענג שבת להגאון ר' שמשון ב"ר רפאל הירש ז"ל שתרגם הרב מחרקוב נ"י ועי' שם להלן ותרוה נחת.

_________

שני אלפים שנה עמדה השבת לפני כס-קבה בתלונה: לכל נתת בן-זוג ולי לא נתת בן-זוג [xiv]  וקומץ אחד של אנשים הי' אז (יוצאי ירך יעקב) שהידיעה ממציאת ה' עוד לא נשכחה כולה מלבם.  מסורה היתה בידם הידיעה הזאת מאבותיהם, את האנשים האלה הביא השם בכור הברזל במצרים, תחת ממשלת הפרעונים הכפויי טובה והאכזרים, מקום עבודת-אלילים היותר מכוערה, ומקום שם נתנו אנשים כבוד אלוה לכחות הטבע ויעבדו להם.  ויכבשו המצריים את קומץ האנשים ההם לעבדי עולם, וימררו את חייהם בעבודה קשה ויענום בסבלותם במשך מאות שנים, עד שלבסוף הראה השם למצרים את ידו החזקה, בעשותו בהם שפטים גדולים ונוראים ויוציא את ישראל מתוכם, וראו מושלי מצרים וכל העם כולו, המעריצים את כח הטבע, שנצוץ אחד טהור מידיעת ה' בלב העבד, משולל זכות והגנה, יותר תקיף ויותר חזק משלטון עריצים וממשלת זדון ומכל כחות הטבע האיתנים והאדירים גם יחד.  הים ראה את העבדים – בני חורין יוצאים ממצרים וינוס, הטבע נרתע לאחור, מרכבות פרעה וחילו רמה בים ואת ישראל העביר ה' בתוכו בחרבה ויביא אותם אל המדבר, שם ימצאו ישראל את השבת ובה, בשבת, יבא עם עולם לבשר גאולת עולם לכל העולם. –  

 

מכתבי הגאון ר' שמשון בן רפאל הירש ז"ל

בתרגום

הרב ר' אלי' אהרן נ"י מחרקוב

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  ידוע משאחז"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ, בטח יש הרבה רבנים מטעם שהם אנשים ישרים ומחזיקים במצות ובכ"ז הם בעצמם מודים שאין כתר "רב של תורה" הולמתם, חוץ מאלו שהיו או שהם גם עתה רב תורה ורב מטעם, ובכגון אלו אומרים "טעם כעיקר דאורייתא".

 

[ii]  דבר זה דרש בונדאי בבית מדרש גדול בעיר פ. להחניף לנשים לרכוש את קולותיהן להקונגרס היהודי.

 

[iii]  איש בריתי חיים בן הישיבה הפקח בא פעם ביום השבת לבית המדרש, והנה הוא רואה את כל המזרח, הגבאי והגבירים, משוחחים ביניהם בעת "קריאת התורה", ומאליו מובן שבהסתכל על המזרח גם הצפון והדרום מחקים את מעשיהם, חיים העיר למוסר אזנם בעדינות, כי לבד שזה עון גדול על פי התלמוד אין זה גם יפה, ולפיכך מכריז הקורא: "הכל הבו גודל לאלקינו ותנו כבוד לתורה" להעיר את אזני הקהל כי בשעת הקריאה החובה מוטלת עליהם לשבת שקט ולשמוע, אך מוסרו לא הועיל, והנה הגיעו אל המקרא ,ומנחתם ונסכיהם לפרים" (בפ' פנחס) ושומע חיים את הקורא מטעים את מלת "ולפרים" מלעיל (הנגינה למעלה על הפ'), חיים נגש אל הקורא אחר התפלה ואומר לו בלחש, כמדומני שיש להטעים מלת "ולפרים" מלרע (הנגינה בר' למטה), הלאה עם הדקדוק שלך! עונה הקורא מתוך רוגז.  עכשו אני מבין אומר חיים, איזו הנהגה יכולה להיות כאן אם אצלכם "פרים" מלעיל...

 

[iv]  רבים מהם אינם גומרים זמן למודם, כי איך יוכל לראות שהבעלים הבורגני ירויח בו בזמן האחרון? והנה הוא עובר על החוזה ויַא סַם סַפוז'ניק רובם יוצאים בעלי מומים במלאכתם.

 

[v]  משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה, הצילני מרודפי כי אמצו ממני, הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך (תהלים קמ"ב), וכלפי אבשלום ד' מה רבו צרי, רבים קמים עלי, קולי אל ד' אקרא ויענני מהר קדשו סלה (שם ג').

 

[vi]  בפטרוגרד באספת הבונד הכריזה בקולי קולות אסתרקה המשולחת של הבונד המינסקאי  אסור לנו להתאחד עם סיעה יהודית! עלינו דוקא לעבוד בשבת ולנוח ביום ראשון!

מוחה הפעוט של זו טעה טעותן של בנות לוט, שהעולם כבר גוע ואיננו ולא נשארו כי אם הן עם אביהן השכור, היא שכחה אשר לבד הגדוד הקטן של הבונד המינסקאי עוד ישנם המוני פועלים אשר השבת קדש  והדת בכלל יקרים להם עוד כבבת עינם, והנה חפצה היא לספוג בחרטומה את מי הים טפות טפות עד כדי להובישו, כמו שדמתה לעשות אותה הצפור הטפשית למי הים שהציפו את קנה, תורתנו עמוקה ורחבה עוד מני ים ועם קדוש עם ישראל עוד יש לו פועלים לאלפים שהתורה יקרה להם ומכריזים ברור כגבורינו בשעה שבא הנציב הרומי להעמיד את צלם הקיסר בהיכלנו: אשר כל זמן שישאר עוד ראש יהודי אחד מנושא על כתפיו הי' לא יהי' כדבר הזה! דרך ארץ בפני הדגל הקדוש (שבת אות ברית) המתהלכת יותר משלשת אלפי שנה במלחמה ואף פעם לא נוצחה!

 

[vii]  "כי רם ד'" ואם כן היה ראוי שהעשירים הרמים ירגישו בו יותר, ולבסוף "ושפל יראה", העני השפל הוא רואהו, "וגבוה" מי שהוא גבוה אך, "ממרחק ידוע" הוא שומע אך שיש א' והוא אינו מרגיש (בשם הגאון ר' יצחק בהגר"ח מולוזין).

 

[viii]  ביאור זה שמעתי מידיד נפשי היקר המנוח ר' בנימין שיק ז"ל, בן לאותו צדיק וגאון ר' אלי' שיק זצ"ל הנקרא ר' אלינקע לידר, מחבר "עין אליהו" על "עין יעקב".  ולשון התלמוד   רבי מכבד עשירים, ולא רבי "היה" מכבד עשירים, מורה על אמיתת באור זה.

ר' בנימין ז"ל הי' מזג טוב עד להפליא והי' מוהל אמן נפלא, והי' מקדיש רוב היום בעיר רבתי עם "ירושלם דליטא" להמצוה החביבה הזאת חנם אין כסף עד יום מותו בן 78 שנה,   הוא הי' מתרעם מאד על החדשים מקרוב באו (רובם היו תלמידיו) התובעים בפה מתן שכרם בצדם, והוא למדני האומנות הקדושה הזאת ת"ל זה ארבעים שנה אני הולך בעקבותיו ועושה מלאכתי באמונה שלא עמלק"פ וככחי אז כחי עתה בעזר השי"ת.

 

[ix]  התלמוד מספר (בבא מציעא פ"ג): פועלים העבירו חבית יין ממקום למקום ושברוה, עכב בעל היין בידיו את בגדיהם שישלמו לו בעד הנזק, ופסק הרב שיחזיר להם, תבעו הפועלים שכר עבודה ופסק הרב לתת להם, שאל בעל היין וכי כך הוא הדין אשר לא די שאינם משלמים בעד הנזק עוד אשלם להם שכר עבודה? והשיב הרב המלך שלמה אומר: למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור! ומה אתם אומרים פועלים על זה? כמדומה שמנהיגיכם לא היו עומדים על צדכם במדה כזו שעמדו הרבנים האמיתיים?

 

[x]  ונוכל להמליץ בזה ע"ד צחות: ישמחו השמים (הם הבעלים) ותגל הארץ (הפועלים) ויאמרו בגוים ד' מלך (התורה מולכת ומנהלת, כי קודשא בריך הוא ואורייתא חד).

 

[xi]  לבד כל השוד שהרבו ושינו את השם משוד להחרמה, עוד נתנו פקודה להכניס את כל המנופק טור ושאר מיני סחורות אליהם, והם יקצבו מחיר קבוע על כל דבר, וחשבו המסכנים כי ישלמו בעד הסחורות האלה לפחות מחיר מצער, ולבסוף גם פרוטה לא נתנו למי שהוא, לפחות היו נותנים לכם הפועלים רבע תריסר גרבים, אך לא באלף רבתי, הם מכרו את הכל ושפכו את המעות לכיסיהם, הם עשו ממש כמו שמספרים אגדה, ביום השני לבריאת עולם כשברא הב"ה את המלאכים, הביטו אחדים מהם משמים ארץ, הם רואים שאין הדבר חלק שם כי אם הרים ובקעות, ובקשו לתת להם רשות לרדת והם ישוו את פני הקרקע, יסירו ההרים וימלאו בהם את הבקעות, אך בחפרם בהרים ראו שאין כאן עפר פשוט כי אם עפרות זהב, אמרו לנפשם, מה לנו לשפוף אל הבקעות מוטב לנו לשפוך לתוך כיסינו, ונשארו הבקעות כמו שהיו.  (הנמשל) המדרש אומר שהאדם הוא עולם קטן וכשראו מנהיגי הקומוניסטים שבעולם הקטן יש ג"כ הרים (בורז'ואים) ובקעות (פרוליטארים) אמרו להשוות, ליקח מהבורז'ואים ולשפוך להפרוליטרים, ומה אנו רואים, הם הריקו את הבורז'ואים ושפכו לתוך כיסם, האין זאת?

 

[xii]  מעשה אבות סימן לבנים.  התלמוד מספר (ברכות נה) בשעה שישראל נסעו במדבר עקר עוג מלך הבשן הר גדול ונתנו על ראשו ובקש להשליכו על הכהנים נושאי הארון (עי' צל"ח שם) הזמין הב"ה תולעים והם עשו חור גדול באמצע ההר עד שנפל על כתפיו ושיניו נמשכו החוצה ועכבו בעד ההר לא להורידו ולא להעלותו, בינתים בא משה רבנו ונתן בגרזן בקרסוליו והמיתו.  בספור זה רואים אנו רמז להמופקרים של זמננו, יצר הרע של עריות וגזל (ר"ת עו"ג) המנהיג של חיי בהמה מלך (פרות-הבשן), מונחת לו התורה כהר על ראשו והוא מבקש להתנפל על האורתודוכסים (נושאי הארון) להחניק את הדת, ובזה יהיו ידיו מותרות לחמוס ולנאוף, אך הבורא ב"ה כרת ברית אתנו "כי לא תשכח (התורה) מפי זרעו" ומביא הוא עליו הפיות של תולעת יעקב וההר נופל על ראשו ושיניו יוצאות ונמשכות, אשר יראו הכל, כי אין כאן ממשות בטענתו כנגד הדת, כי אם מה שאיננה מרשה לו להיות חומס וזולל בשיניו הגסות ותלמידיו של משה משברים את קרסליו, אשר לא יוכל לצאת במחולות של זמה, ובזה בא הקץ לו. 

 

[xiii]  מנהיגיכם המה עמי הארץ ובורים גמורים אשר לא הוארו עיניהם מאור תורת ישראל, רק נתערבו בגוים וראו באיזה עמים שכהניהם יחניפו להאמידים כדי להשתרר על עמי הארץ והפועלים, טעו וחשבו שתורת ישראל ורבנינו (שהם כהני דתינו) עושים ג"כ כמעשיהם ונפלו על המציאה שתחת אשר כהנינו ואמידנו ישתררו עליכם טוב יותר שהמה ישתררו עליכם וימצצו שקוי עצמותיכם, אבל עליכם לברר לנפשכם את הטעות הגדולה הזאת ולהשתחרר מעול תועים ומתעים.

 

[xiv]  כי השבת אבדה מן הארץ ואתה יחד אבדה ההכרה בגבהות האדם וברוב מעלתו על כל הברואים, אתה יחד אבדה הידיעה שהאדם הוא היחיד מכל ברואי תבל, שהבורא עולם נפח באפיו "נשמת חיים", ושהנשמה ההיא עשתה את האדם לא לעבד נרצע לטבע ולטבעו לא לשודד רכוש חברו ולא אכזר שיתאכזר באחיו, בעצמו ובשרו, אלא שיהי' בדמותו וצלמו של הב"ה, כלומר כמו שהוא השם יחיד בעליונים כן עשה את האדם יחיד בתחתונים, ורק ביד האדם הפקיד את ענינים הרוחניים, שבלעדם אין כל ערך לחיי בני אדם על הארץ והעולם הווה לתוהו ובוהו, אבל האנשים שכחו את השבת ושכחו גם את תעודתם.