_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דפים מיומני הארץ-ישראלי ומיומנים אחרים

נפתלי הרץ אימבר

לתוכן הענינים

א

בשנת 1882 נמניתי עם אותם האנשים, אשר תנועת העליה היהודית הלאומית העירה את ליבם ונשׂאתם על גליה ועל גלי הים לארץ-ישראל.  בחסות משפחת לוֹרֶנס אוֹליפַנט הנודעה הפלגתי מקושטא לארץ-הקודש בספינת-קיטור אוֹסטרית.  לאחר נסיעה נעדרת-הרפתקות, עוררתני בוקר אחד מרת אוליפנט (אשר נפטרה – אוֹיה! – לפני שנתים ימים) באָמרה: "הֶרצל, כבר קרובים אנו אל חיפה!  קום וראה את הר חרמון ואת הר הלבנון.  מביאים אנו אותך אל ארץ-אבותיך".  אין לך ראיה טובה יותר לאהבה שרחשה הגברת המנוחה לעמנו ממלות-נועם מעטות אלה.  כמה שונה היה מנהגה ממנהגו של מר שייד – הממונה בזמן ההוא על המושבה שיסד הבּרוֹן אדמונד דה רוטשילד[1], אשר על חשבונו זוקפים את המימרה הנאה: "Die Jüden mussen Krepiren" (לוּ יתפגרו להם היהודים!)

כַיפה, חיפא או חיפה היא עיירה קטנה עתיקת-יומין, הנזכרת בתלמוד: רבי יצחק איש חיפא. חיפה נקראה כך על-שום חוֹפה, הוא נמל טוב מן הטבע.  ואם נכתב שְׁמה כיפא, הרי שנגזר מן הסלעים שבחוף (כיפה = סלע, אבן).  גידוּלה של העיר החל מזמן שנתיַשבו בה הגרמנים.  העליה הביאה רבים מאחינו למושבה זכרון יעקב, שאמוּרה היתה לקום, אלא שמר שייד ונאמניו לא היו רחבי-לב דיים להניח למושבה הזדמנות ראויה.  בברוֹן נמצא לנו זרבבל חדש, אך לא היה לנו עזרא או נחמיה להנהיגנו.

האוכלוסים היהודים הם ספרדים.  הם חנוונים וסוחרים.  כבני-המקום חביבה גם עליהם ה-dolce far niente[2] – עישון הנַרגילוֹת ולגימת קפה.  חרוצים יותר הם יהודי "המַגרֶבּ" (המערב), בני טוּניסיה ובני מרוֹקוֹ.  על הר הכרמל, אשר אליהו הנביא בעוז-רוחו הוציא את שמו לתהילה, כהר סיני לפניו, כמקום אשר בו נודע כי ה' הוא האלוהים, עומד עתה בית-נזירים קאתולי, שיושבים בו ה"כַּרמֶליטים", ואילו על הר סיני נבנה בית-נזירים יווני.

למרגלות הר הכרמל ישנה מערה, אשר לתוכה נמלט, על-פי המסורת, אליהו הנביא מפני איזבל אשת אחאב.  בעיני בני-המקום, ערביים ויהודים, דרוזים ונוצרים, קדושה עד מאוד המערה הזאת, הקרויה בפיהם "חדר".  לכל עדה יומה המיוחד לה בשנה, אשר בו תעלה שמה לרגל ותעשה שם לילה שלם בתפילות ובשירוֹת. מאמינים הם כי איש חולה העושה שם את הלילה, קם מחליוֹ.  בשבת שלאחר הצום הגדול באים יהודי פקיעין – עיירה קטנה, מהלך כמה שעות מחיפה – עם נשיהם וטפם ועורכים שם תפילה ומקריבים טלה או כבש לכבודו של "מר אֶליאס" (האדון אליהו).  סבורני שקהילה קטנה זו היא שׂריד-אמת של עשרת השבטים. אין בהם מחריפוּת השׂכל של הפולנים, אף לא מעצלותם של הספרדים.  הם חיים על אדמתם.  נדמה לי שחקירתו של הישוב בפקיעין עשויה להיות מעניינת יותר מחקירת גונדאר, והעזרה לאנשי פקיעין – נבונה יותר מן העזרה ליהודי חבש שיהדותם מפוקפקת.

 

ב

הר הכרמל אין לו הכבוד המוטל בספק להיזכר בספר מלכים כמקום הקשור לאיזו עלילה עקוּבה מדם. שלא כגלבוע, אין לו גיבור-חיִל כשאוּל, ושלא כהר תבור, אין לו אשה גיבורה כדבורה.  אמנם קשור הוא למלחמה ולגיבור, אלא שהמלחמה הזאת היתה "מלחמה בשלום" [כך במקור!], ותולדותיו אינן כתובות באותיות של דם כי-אם באש-ה'.  כי יום תמים ניטשה המערכה בין האמת ובין השקר, בין האור ובין החושך. כאן נישא דגל ישראל – "יה נִסי" [כך במקור!] – בידי המנצח, הלוא הוא אליהו הנביא.  המסורת אומרת כי הוא עודנו חי, ואכן, דמותו ותורתו של החוזה עוֹדן חיות בלב הבריות.  בראש מגדל בית-הנזירים שעל הר הכרמל בוערת משוּאה להנחוֹת את דרכן של הספינות התועות בחשכת הימים.  האם לא נצדק באָמרנו, כי ממש כך זורח לעד אורה של דת-האמת מן ההר הזה – להנחות דרך את בני ישראל במשברי ים הגלות?

יש אומרים כי השם כרמל נגזר מן המלה "כרם" [כך במקור!], ואילו אני גורס שפירושו כפשוטו: היינו הר-תבואה ("כרמל" בעברית תבואה), כי ברמה עולה יפה גידול התבואה, ואילו הגפן עושה שם פירות דלים.  הגיר, שהוא אחד מיסודות הקרקע, יפה הרבה יותר לגידול הזית, והזיתים מצויים בשפע לחוף ים כנרת.

בימי-קדם היתה על ההר אוכלוסיה גדולה, שנחלקה לשבטים רבים וסרה למרוּתוֹ של אחד ממלכי הברית, שבראשה עמד מלך ירושלים, מבית "צדק".

לפנים נבנו ערים וכפרים רבים על מדרונותיו, ובפרשת מלחמתו הגדולה של יהושע ב-36 מלכי כנען, נזכר בין המלכים אנשי-המלחמה גם מלך יקנעם לכרמל.

מה שומם ההר עתה!  מקום שהיה לפנים הומה מאדם, שוקק חיים ומעשים, הוא עתה כמעט כמדבר לא-נושב.  דממת עצבות שוררת כאן, ואך מזמן לזמן תפירנה זמרתם החדגוֹנית, הנכאה של הכרמליטים, או נחרתו הפראית של חזיר-הבר, המתרוצץ על-פני ההר.  מכל עריו נשארו רק שתיִם – גל-עד להדרוֹ שפנה – עספיה ודליה; וזו האחרונה נזכרת בתלמוד: אבא הכוהן איש-דליה.

דליה היושבת על פיסגת הכרמל, היא כפר קטן ונחמד. כאן יש לו ללורנס אוליפנט נוה-קיץ, "הרחק מן ההמון הנסער", וכאן כותב הוא את הרומאנים שלו ושוקע בהגיגיו המיסטיים העמוקים על מהוּתם האלוהית של הדברים, הגיגים אשר הובאו לפני העולם ב-"Subnumita"[3] שלו ובשאר ספריו.  כמה הרביתי לעמוד אצל הבית, תחת תאנה, משפיל עיני אל השרון, שם שרה לפנים השולמית הנאוה שיר-אהבה לקול רינת הזמיר ביער, או מביט אל עמק יזרעאל, שם שפכו גיבורי יהודה את דמם למען עמם וארצם.

בעמדי שם, בנוגה-הכסף של הירח, הרביתי לחלום על ימים עברו, ימים של זהב, והגיתי באימי הזמן הזה.  מתי יבוא הקץ לגלוּתנו? מתי ישוּב החתן, ישוּרוּן, אל חיק בחירת-לבו, ציוֹן, לשכון עמה לנצח.  הוֹ, לאלוהים פתרונים!

 

ג

יושבי הכרמל, אנשי ההר, הם הדרוּזים.  זהו ענף מלבב של משפחת בני-שֵׁם הגדולה.  מושבם הקבוע הוא בהרי ה"חוֹרן" (כך קרוי החבל הזה) ובהר הלבנון.  בלבם של בני השבט הזה חיה ויוקדת אהבת החופש והדרור.  גם הם, ככל אנשי-ההר, גיבורי-מלחמה.  חרוצים הם יותר מן הערביים ומכניסי-אורחים יותר מבני-המקום הנוצריים.  חיים הם חיים פשוטים עד מאוד; אינם שותים שכר או יי"ש כנוצרים, אף אינם מעשנים טבק, כתורכים, אלא ממלאים את ה"נַרגילוֹת" שלהם בעשב מיוחד הצומח רק בפרס. מסורת היא בידי הספרדים היושבים כאן, כי אלה הם שרידי הפלשתים, שישבו בארץ בימי דוד, בברית של חמש ערים, כמשפט ערי ההאנזה בימינו.  את שרשה האֶטימוֹלוֹגי של המלה "דרוּזי" איני יודע, אך סבורני שאינה אלא סירוּס של המלה הגרמנית Druden  או Druden-fuss, שפירושה רגל-השטן.  (ה-"d" הרכה בערבית נשמעת כ-"s" הגרמנית או האנגלית).  רעיון זה נראה לי, כי בימי-הביניִם סברוּ שהדרוזים עובדים במסתרים את השׂטן.  אולם בענין זה של דתם נחלקוּ הדעות מאד.  הספרדים בני דורנו סבורים שהם עובדים עגל (סמוך ובטוח אני שאין זה עגל-הזהב).   הערביים והנוצרים מאמינים שהם עובדים את ה"נשיוּת" (מושג שהוא קרוב, כנראה, ל- "das ewig weibliche" [4]  של גיתה). 

אפשר שרעיון זה לידתו בעובדה שנשי הדרוזים לוקחות חלק בטקסי הדת יחד עם הגברים – דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הרגשתם של בני-שֵׁם בענינים אלה.  אבל אני כשלעצמי אין לי ספק שלא כך הוא פולחנם ושאין להם שום עסק עם השבט הקרוּי "עבּדין אל-פארז" (עוֹבדי הנשיוּת), היושבים בצפונה של ארץ-ישראל, בחבל שליד בּיירוּת.  כל האגדות על דת הדרוזים מתארות אותה כסוד.  סוד היא, איפוא, אבל "סוד גלוי".  יודעים אנו כי הם מאמינים ב"חַכּים", מי שהיה מלך מצרים ומוֹשלה, כמין קאיוס קליגוּלה ערבי.  חכים זה התאמר כי הוא אֵל והכביד מאד את ידו על היהודים בממלכתו.  נתמזל המזל ופקד גם אותו גורל כל העריצים.  קמה מרידה, והשליט נפל.  אבל הדרוזים מאמינים כי עודנו חי וכי באחרית-הימים יחזור ויהיה מושל חילוֹני ודתי לעולם כולו.

 

ד

האיש שנתן לדרוזים את תורתם הוא הַמזָה, אשר היה, לפי אמונתם, איש-אלוהים ומסר בידיהם את "ספרי-הסוֹד" הקדושים.  בהנהגת גיבורם, "פַקיר אֶדין", הם פּרצו לארץ ישראל ובחרו להם את ההרים למוֹשבם. שֵׁם אלוהים בפיהם הוא "קדימה" [כך במקור!], ומלה זו תהיה לנו מַפתח לפתוח בו את חדרי-החושך של "דת-הסוד" שלהם.  שהרי "קדם" [כך במקור!], פירושה בעברית "מזרח", ובכשׂדית-ארמית "ימים עברו". הפועל "יקד" [כך במקור!] משמעו "לבעור", או "להאיר".  מכאן שהמלה העברית המורה על צד-מזרח נגזרת מרעיון עליית החמה.  והנה, אמונה עתיקת-יומין היא כי האדם, ככל שאר העצמים, מורכב מ"ארבעת היסודות", שאחד מהם היא האש.  זרתוסטרא מדבר על צמד העיקרים: אור וחושך.  מבין שני האֵלים הנגדיים במאניכאיזם הפרסי, אורמוז ואהרימן, אור-מוז הוא אל-האור, ואילו השני (שההברה הראשונה בשמו אף היא נקשרת עם "אור", אשר על-פי התלמוד פירושה גם "חושך" וגם "אור") הוא אֵל-החושך.  גם משה ממשיל את אלוהים ל"אש אוכלת אש".

מכאן נבין, מדוע זה נחל קישוֹן, שמוצאו מהר תבור והוא הולך בתוך עמק יזרעאל עד הישפכוֹ לים, בין עכו לחיפה, נקרא גם "נחל קדומים". [כך במקור!]  זאת ודאי על שום השבט העתיק של "עובדי-האֵש" אשר ישבו לגדותיו.  כך נוּכל, לאוֹרה של "קדימה", להתבונן ב"סוד" דתם של הדרוזים, אבל לא בסודות הפולחן שלהם – טקסי הדת שלהם הם עדיין כספר החתוּם.

 

ה

לפני שאוסיף להכניס את הקורא באלף קסמיה של ארץ-הקודש שבאסיה, אשטח לפניו בקשתי להתלווֹת אלי בטובו אל ארץ-מולדתי ב"חצי-אסיה", כמות שהיא קרויה בפיו של בן-ארצי הנודע קארל אֶמיל פראנצוֹס.  אכן, "חצי-אסיה" היא ל"אסיה" כפתח-דבר לספר; זהו תלמוד-תורה לדרדקים, אשר בו יכין עצמו האדם להיכנס לאולפנא השֵׁמית הגדולה: אסיה.  מראה תנועותיהם המהירוֹת של יהודי גליציה, שעה שהם מתרוצצים ברחובות קראקוב ולֶמברג בקפוֹטוֹתיהם השחורות הארוכות, יכשיר את הנוסע להבין את התנועות והמחווֹת הדומות לאלה – הגם שהן מתונות יותר – של אחינו הישמעאלים המתהלכים בראש חוצות, בארצות המזרח, ב"טאלארים" הארוכים ובתרבושים העליזים שלהם.

הגעתי לגליציה מן העולם הטמיר שהתגוררתי בו לפני היוָלדי, בשנת 1855.  שֵׁם עיר-מולדתי הוא זלוֹצ'וֹב. נתחנכתי ככל ילדי היהודים בגליציה, והצטיינתי באותם לימודים מיוחדים, אשר אליהם משכתני אהבתי לספרי תורת הרָזין.  משחר-ילדותי לא חדלתי להגות בירושלים כל היום וכל הלילה.  ספר "הבריאה" לאברבנאל היה הספר הראשון של חכמה חילונית שלמדתי עם מוֹרי בן-ציון דרייפוּס.  בכוח ההשפעה שהשפיעו עלי אשה עשירה ויִראת-שמים, ומשכילה בכל החכמות החדשות, הֵסָה אוארבך, וקצין אוסטרי (שלימדני את הלשון הגרמנית), עקרתי ללמברג, לאחר שיצא לי בעירי גם שֵׁם של יודע-ח"ן וגם שֵׁם של אפיקורוס.  בלמברג שילם הפילוסוף המהולל אברהם קרוֹכמַל את דמי הוצאת חיבורי הספרותי הראשון – קונטרס עברי קטן של 20 עמודים, בשם "אוֹסטריה", ובו שירי-ברכה לכבוד מלאות חצי יובל שנים לעלייתו של הקיסר על כס-המלוכה; שירים שראוי, אולי, להזכירם עתה, בזמן שהקיר"ה חוגג את יובלו.

בלמברג התחלתי להכשיר עצמי להיכנס אל הגימנסיוֹן.  בכך סייעוני האגודה המדינית "שומר ישראל" וד"ר לוונשטיין, המשמש, כאז כן עתה, כרבה של למברג.  קיצצתי את פיאותי והתקנתי לי בגדים על-פי הנוסח הגרמני החדש.  בשמעה זאת, באה אמי בבהלה גדולה לעיר והחזירתני לזלוצ'וב.  ואף-על-פי שהייתי תמיד חסיד נלהב של תורת הקבלה בנוסח הבעל-שם-טוב, נעשיתי מוֹקיע נלהב לא פחות להונאותיהם של הרביים עושי-המופתים השורצים בגליציה, אשר השחיתו את תורתו הטהורה של אבי החסידות.  תכלית הקבלה היא להכין את האדם להיכנס בסוד המהוּת האלוהית, לקשור קשרים עם הרוחות (השֵׁדים), שהם החוליה שבין בני-האדם והמלאכים, ולקנות שליטה על כוחות-הטבע.  שלוש דרכים בקבלה.  הראשונה היא דרכם של קורדובאי ודונאלה, שעל-פיה אפשר להגיע לתכליוֹת האלה על-ידי התפשטות הנפש מכל גשמיוּת והתרכזוּת בתורת הדברים שבקדושה.  השניה, דרכו של יצחק לוריא, דורשת להשתחרר מכל תאוָה של החושים, לחיות בפרישוּת מן העולם, לסגף את הגוף, לטבול טבילוֹת מיוחדות, וכדומה.  השלישית, שהיא דרכו של הבעל-שם-טוב, היא להרבות שמחה.  בהתענגנו בתבונה על כל מה שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא, אנחנו עובדים אותו כפי מיטב יכלתנו.  רק כאשר בריאים אנחנו בגופנו, יכולים אנחנו לקבל את "השכינה" (את האלוהי – בלשון נקבה).  כאן ראוי להביא מימרה אחת שלוֹ, משונה וסגוּלית לו: "כאשר נהנה אני מקיטור מקטרתי, אני מסב להקב"ה קורת-רוח יותר משמסיבים לו רביים ידועים בתפילותיהם".  דברים אלה צריכים להבין כרוּחם, ולא כדברים של יוהרה.  "הכל טהור לטהורים".  התלהבותי לתורתו זו של הבעש"ט, היא שעוררה בי את הזעם שאני שופך עתה על עיווּתיה וסילופיה שפשוּ בעם.

 

ו

ישראל בעל-שם-טוב, אבי החסידות, היה אוהב-אדם לאמיתו.  גדולים היו בעיניו גמילות החסדים וביקור החולים.  כמשה בשעתו לא הוריש גם הוא את כסאו לבנו, אלא בחר לו כיורש את תלמידו ר' בֶּר ממֶזֶריץ'. ומה לנו ראָיה טובה יותר מזו לנשמתו הטהורה והטובה.  שונים תכלית השינוי הם הרביים עושי-המופתים החדשים; הם אמנם מתאמרים ללכת בדרכיו, אבל כל מעייניהם רק בעשיית עושר מן המוניטין שלהם, כמו הדאַיל-להמה [כך!] של טיבֶּט, שלעולם אין לראתו פנים אלא בעזרת הזהב.  שערי השמיִם של אנשים אלה נפתחים על-נקלה במפתח של זהב.  קצתם הם רביים עושי-מופתים, הנוסעים ממקום למקום ומוכרים את ברכותיהם לשוטי הכפרים, כאלכימאים הנוֹדדים וכנוכלים של ימי-הביניִם.  מוטב היה לוּ נתחייבו רוכלים אלה, כשאר עמיתיהם, לקבל רשיון לממכר ברכות.  בכל שאר המובנים, הרבי עושה-המופתים הוא דמות ציוּרית מאד.  הוא לובש קפוֹטה ארוכה של משי שחור: פיאותיו ארוכות יותר מרעמת הסוס; חזהו חשׂוּף תמיד כחזהו של רופא-האליל או הלוליָן בימינו.  חדר-הכניסה שבביתו הוא מקום-מושבו של "הלבלר".  קהל גדול, אנשים ונשים, צובא על שולחנו של הלבלר, וכל אחד מַרצה לפניו את בקשתו, והוא רוֹשמהּ על פתקה.  כאן בא משהו מנוסח הפניה אל הרב-מג: "אני, חנה בת מרים, מבקשת ללדת ילדים". ולאחר שהיא משלמת כמה קרוֹיצר ללבלר, היא נכנסת ובקשתה בידה אל הרבי.  בפתח חדרו של הרבי ניצב על דרכה עוד מישהו – שאינו איש-עסק העומד ברשות עצמו כלבלר, שקיומו על מתן כתב-הבקשה הראוי, אלא איש מאנשי פמלייתו של הרבי – שגם הוא תובע את שִׁקלוֹ.  בהיכנסה נגלה לפניה מחזה נורא-הוֹד.  הרבי יושב לו באותה ארשת של למדן מַתמיד, שאנו יודעים אותה מן התמונות של המחזה "פאוּסט", ולפניו פתוח אחד מספרי הקבלה.  היא מניחה לפניו את הפתקה ועמה עוד כמה פיסות-ניר ששוֹויָן גדול יותר.  ואז עוצם הרבי את עיניו כשוקע בעליית-הנשמה וממלמל דיבורים שוודאי "לא יבינם העם" וקרוב לוודאי ש"לא יבינם" גם הוא עצמו.  זאת היא הברכה; והחסידה הנאמנה, לאחר שהיא זוכה בברכה, הולכת לה שמחה וטובת-לב, ומפנה את מקומה לשוֹטה אחרת כמוֹתה.  לעתים יבואו סוחרים – יהודים ונכרים – להיוָעץ ברבי בעניני עסקיהם.  או-אז ידמו מאוד דיבורי הרבי לדיבורי האוֹראקל בדֶלפי, בימי-קדם – כלומר, מקוטעים, מחוכמים וניתנים להתפרש לפָנים הרבה, על פי הענין הנדון.  וכאשר מתפלל הרבי עושה-המופתים לעצמו, באה התעלוּת-רוחו לכלל הבּעה בכרכורים ופיזוזים, בצעקות, בזמרה ובדילוגים.  ולפעמים יאחז את כל החסידים בולמוס מטורף של עבודת-אלוהים, אשר גם תלמידיו של הגנרל בּוּת יוכלו ללמוד ממנו לקח.

אבל החשוּבה שבכל תפילותיהם של החסידים היא, כמדומה, סעודת השבת.  לאחר שמברך הרב על הלחם, רוחשים המון חסידיו סביב לשולחן,ואז פורצת מלחמה גדולה על ה"קוּגל" (פשטידת השבת).  מי שעולה בידו לחטוף פרוסה קטנה של "קוּגל" מאושר יותר מאיש אנגלי המוצא אבן-טובה.  הרבי של נאדוורנה שומר את ה"קוּגל" שלו ימים רבים לאחר השבת, וכבוד גדול הוא בעיני חסידיו לזכות בכמה פירורים, לפי שמאמינים הם כי באלה קונים הם להם מקום בסעודת לוויתן שלעתיד לבוא.  את ה"הבדלה" עושה הוא אור לרביעי בשבת.  עליו ייאמר בלשון הנביא: "משוגע הנביא, אויל איש-הרוח" [כך!].

 

ז.  דברים אחדים על לורנס אוליפנט המנוח

הידיעה על מות ידידי ואיש-חסדי מר אוֹליפנט, אשר לוֹ הקדשתי את ספר שירי ("ברקאי"), היתה לי מהלומה כבדה.  עמדתי בקשר תמיד עם המשפחה כל עת מחלתו – אשר ממנה, למרבה הדאבה, לא קם עוד – והחדשות האחרונות היו נותנות-תקוָה, לכן היכתני ככה, בחָזרה בכל תָקפה לפתע-פתאום. יחסי עמו ועם משפחתו יצוּירו בּעִתָם ב"דפים[5] מיומני", אבל עתה מבקש אני לומר דבר-מה על האיש עצמו.  הוא המשיל עצמו כאבן מתגלגלת.  ואף אני כאבן מתגלגלת נמשלתי.  ואם, כמאמר הבריות, אבנים מתגלגלות אינן מעלות טחב, הרי מכל-מקום נתקלות הן זוֹ בזוֹ; וכך נתגלגלה לידי הזכות להתוודע אליו.

לפני עשרים וחמש שנים פנה עורף לאמונת הנוצרים בהשפעת ידידו מר האריס – אמריקני, איש-דת לשעבר, אשר עודנו חי.  מר האריס הוא איש שניחן בכשרון שירי יוצא מגדר הרגיל.  עיקר תורתו היא שאלוהים הוא זכר ונקבה – זיווג שלא נעלם גם מעיניהם של חכמי התלמוּד והקבלה.  וכבורא כן בריאתו.  בזכר יש מיסוד הנקבוּת ובנקבה יש מיסוד הזכרוּת. תורות-סוד אלה מקושרות בחזיונות של התחדשות חברת בני-האדם, והחוזה קורא אל אחיו

               "לחוּש בסדר העולם החדש

                כמו באש, ובחיים, וביַיִן".

הוא מעוֹררם

               "לדבוק בטבע חפשיים",

ולהודות ל"אחד שהוא שנַיִם" הגדול על פלאי הבריאה.

מר אליפנט ואשתו נמשכו אחרי הרעיונות האלה והרחיבוּם.  אהבת-הזולת התמה והישרה, העבודה המסורה בלב ונפש למען אחרים – זו היתה לדידוֹ הדרך היותר טובה, דרך-האמת היחידה לעבודת-אלוהים. "דת העבודה" – זה  השם אשר קרא לאמוּנה החדשה, ושבע שנים עבדו הוא ואשתו עבודה קשה, מלאכת-כפּיִם, וכל מאכלם לחם ותפוחי-אדמה, כדי להטהר מן התאווֹת הגשמיות ולהתקין עצמם להתמזג עם המהוּת האלוהית.  לראשונה נתוודעתי אליו ואל אשתו בשנת 1882, בקושטא.  אין ספק, שחכמת הקבלה שלי לא חלפה על-פניו בלי להטביע בו את רישוּמה, והוא החל לכתוב ב"אי הנסיך" (ליד קושטא) את Altiora Peto שלו, שהוא לאמיתו של דבר אוֹת-מבשׂר לחיבורו Sympneumata. ספר זה האחרון, תחילת כתיבתו בחיפה והוא בעיקרוֹ פרי-עטה של אשתו – גאוֹן אמיתי כשלעצמה.  בספר זה גם לי חלק-מה, כשותף לעבודה, מאחר שמר אוליפנט עשה שימוש באותן ידיעות שהיו לי בעיקרי הקבלה של ה-Pneuma.  כשמתה עליו אשתו הראשונה, החל לכתוב במצוַת רוּחה, כך האמין, את ספר-המופת שלו בתורת-הסוד, אשר יצא לאור זה לא כבר.  דרכינו נפרדו כאשר עמד בחצי הספר – אבל על כך אוסיף לספר ב"דפים מיומני".

הערצתו לדת ישראל ואהבתו לעם ישראל היו עזוֹת מאד.  נסיעתו לארץ-ישראל לא באה אלא משום קשרו לתנועת ההתנחלות בארץ-הקודש.  הוא האמין כי לא יבוא השלום לעולם עד אשר יתקיימו דבריהם של נביאי ישראל ובני ישראל ישובו לארצם.  לפני שנתן הברון אדמונד דה רוטשילד את חסותו לשמונים המשפחות שבחיפה, הן באו עד כיכר-לחם ומר אוליפנט סעד אותן ביד רחבה חדשים אחדים בכסף ובמלבושים, ודלתוֹ היתה פתוחה לרווחה לפני כל רעֵב וצמא.  פעם אחת, הביא גרמני באישוֹן-לילה כמעט שני מניָנים של מתיַשבים יהודיים, אנשים, נשים וטף, תשושים מרעב וניחרים מצמא, רטובים ויגעים מן הדרך, והאדון והגברת אוליפנט ואני עצמי קמנו ממשכבינו, והכנונו למענם קפה ובגדים חמים ויבשים.  "הרצל", אמרה לי הגברת אוליפנט, "הלא איש גומל-חסדים אתה, רוּצה נא אל ה"'הוֹטל כַּרמל' והבא משם את כל הלחם אשר להם, כי אחיך מתים ברעב".  במו ידיה שירתה אותם והגישה את הקפה ודברי המאכל למעוּנים עלובים אלה.

היו יהודים שחשבו את מר אוליפנט למיסיוֹנֶר – ואולי אף טבעי הדבר שחשבו כך, בראותם את כל מעשי החסד והצדקה ששקד לעשותם.  ראָיה כי לא כן הדבר – אם אמנם נדרשת לכך ראָיה – הוא המקרה דלקמן: כשהיה מר אוליפנט בן 30, שימש כציר ארצוֹ ביפאן.  כעבור שנים, והוא כבר מתגורר שוב בלונדון, באו שני בניו של אחד משׂרי אותה מדינה, שעמוֹ קשר קשרי ידידוּת בשבתו ביפאן, לתור את המטרופולין הגדולה.  תפארתהּ שבתה את לבם ועָשרה עיור את עיניהם, והם חיפשו אחר מר אוליפנט מוֹדעם וביקשוהו כי יביאם בחיק הנצרוּת, לפי שסמוכים ובטוחים היו כי אך בכוח דתוֹ זכה העם האנגלי לכל האושר וההצלחה הגדולה הזאת.  מר אוליפנט שמע את בקשתם ולא חלק עליהם אפילו במלה אחת; הוא אך שׂכר שוטר-חרש אשר הוליך את האורחים לכל משכנות-העוני של לונדון והראה להם את כל הסחי והמאוֹס אשר ב"עיר הלילה הנורא".  ואז חזרו בהם שני המזרחיים הצעירים ואמרו: "אכן, טובה תורתו הטהורה של קוֹנפוּציוּס מן הדת הרמה והנשׂגבה אשר בצלה עשויים לפרוח דברים כמו אלה".

 

*

עתה זה הלכתי לראות בפעם האחרונה את ידידי ומיטיבי.  שוכב הוא, כישן שנת-ישרים, על מיטתו בבית סֵר מאוּנטסטיוּארט גראנט דאַף אשר בטוויקנהאם, בחדר רם ומלא אורה.  בהתבונני נסער ונרגש בפניו הנאצלים, חלף בזכרוני כל מה שהיה וכל מה שעשה למעני; ושפתי לחשו אותו מאמר עברי נעלה: "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא".  אצל מיטתו מונחים היו ספריו וכתבי-ידו.  ודאי עבד ממש עד ליציאת נשמתו.  הלוויתו (אשר הגברת אוליפנט הואילה להזמינני להשתתף בה, ואשר נועדה להיות פרטית בהחלט) תיערך בבית-העלמין של טוויקנהאם בחצות-היום, ב-27 בחודש זה.  שלום לעפרוֹ!

 

ח

העידית שבין הרבּיים עושי-המופתים של גליציה הם שלושת האחים אשר בצ'וֹרטקוב, בהוּסאטין ובסאדגוֹרה.  עשירים מופלגים הם וכפרים שלמים שייכים להם.  אין הם חייבים לחיות חיי נדוּדים כעמיתיהם.  מעיליהם תפורים לפי הנוסח החדש.  גרים הם בארמונות כנסיכים, שירתם וריקודיהם אינם עולים לאותה מדרגה של דבקות מטורפה כשל עמיתיהם הקטנים מהם.  אבל המתנות הניתנות להם שונות אף הן, אך להיפך – הפחוּת בשכרם (סלחו לי, במתנתם) גדול ממירב שכרם של הרביים עושי-המופתים הפשוטים.  25 רובל הוא הסכום היותר קטן שאפשר לשקול על ידם.  וכפי המסתבר מן האמוּר לעיל, נבערים הם אף יותר משאר בני-אומנותם.  תנאי גידולם והחינוך שנתחנכו משחר ימיהם הם סיבה מספיקה לבוּרוּתם.  מיום שיצאו לאויר העולם נחשבו כפלא-הבריאה, בינקוּתם כבר באו לשחר את פניהם המוני חסידים, אשר בעיניהם היה כל חיוך שלהם וכל פטפוט-של-תינוקות מלא משמעות נבואית – ומנַיִן יימצא לילדי-טיפוחים אשר כאלה הזמן והחשק לשקוד על הלימודים הרציניים כשאר בני-גילם?  אך מלאו להם שלוש-עשרה שנים וכבר משׂיאים להם נשים וכך מטילים עליהם משא שהוא יותר מכפי שנוֹתיהם, והלא אין לבקש מהם להדיר עצמם מן ההנאות של חברת-בני-אדם, לשון-הרע והחנוּפה

"לבוּז לתַענוּגוֹת ולחיוֹת חיי עָמָל".

סאדגורה היא לחסידים כמין מֶכּה.  בבואי לצ'רנוביץ', עיר-הבירה של בּוּקוֹבינה, שם הלכתי למכור את קונטרסי "אוסטריה" (ושם העניקה לי מועצת העיר ברוב חסדה תמיכה), יעצוני ידידי ללכת אל מי שהיה בזמן ההוא הרבי עושה-המופתים של סאדגוֹרה.  כשהבאתי לו את ספרי, שמודפס היה כדרך דברי-השיר ולפיכך היה בבחינת חידוּש בעיני הרבי, תמה עליו תמיהה גדולה וזמן-מה היה מתבונן בו במהוּפך.   ואני, מסתיר את צחוקי, קראתי: "במחילה מכבודך, רבי; הספר הפוך בידך", ויִשרתי את הספר עד שהשור והבית [כך!] ושאר האותיות שוב לא עמדו עליונים למטה ותחתונים למעלה.  בעבור ספרי נתן לי הרבי שטר של חמישה רוּבּלים.  בצאתי הלך אחרי איש עשיר-למראה, שחזותו כשל קבלן ממשלתי רוסי, וביקשני שאמכור לו את שטר חמשת הרובלים במחיר עשרה רובלים.  "שכּן", כך אמר, "זו לי הפעם הראשונה שאני רואה מַטבע שנתן הרבי לאדם; אכן, איש דגוּל אתה ודאי, אם היתה לך ה'זכיה' [כך במקור!] לקבל סכום-כסף מכיסוֹ של הרבי.  אנא מכור לי אותו, כי אין שום ספק שזהו קמיע אדיר-כוח".  נעניתי לו בתנאי שנחתום את העסקא בכוס של יין-טוקאי (על חשבונו, כמובן). ולאחר שנעשו החליפין, הרמתי כוס של ברכה לכבוד "הפּתאים – אשר עליהם כל פרנסתנו".

 

ט

עוררתי את העם כנגד הרביים עושי-המופתים בדרכים שהיו פשוטות בתכלית ואף-על-פי-כן מועילות.  מאחר שהייתי מגיד שיעור באגדה לפני קהילת יהודי זלוצ'וב, לא החמצתי שום שעת-כושר להביא, ולפעמים בדרכים עקלקלות עד מאד, לידי קטרוּג עליהם.  למשל: אותו מעשה בשלמה המלך שציוָה לאנשיו להתקין עירוּבין [במקור: עריבון] (תחום-שבת, שכל הנושא חפץ מחוצה לו מחלל את השבת), ונשמעה בת-קול [כך במקור] שאמרה: "חכם בני ושמח לבי", פירשתי כך: יודעים אנחנו ששלמה המלך נעשה עריץ לעת זקנתו ומן המקרא למדנו שרבים חרשו מזימות עליו, אבל שלמה ידע את בני-עמו.  הוא ידע שבימות החול טרודים הכל בעבודתם ואינם נותנים דעתם על כך, אבל ביום השבת, כשמתקהלים הם בבית-המקדש וזמנם ודעתם פנויים לחשוב על עוֹל השלטון המוטל עליהם, גדולה הסכנה שיתקוממו כנגדו.  לפיכך ציוָה לתחוֹם את הרחובות בעירובין שמחוצה להם אסור יהיה לשׂאת כלי זיִן.  את האמצעי המדיני הזה הסמיך על האיסור הדתי: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי".  מכאן למדתי גזירה שווה על הגשמיוּת המתעטפת פעמים רבות באיצטלה של אמונה, וגיניתי את האיסור שהטילו הרביים עושי-המופתים על לימוד התורה שסיבתו בחשש שהם חוששים, שמא יגלו חסידיהם, לאחר שיטיבו יותר לדעת את הדת לאמיתה, את אחיזת-העינַיִם אשר בתורת האמונות התפלוֹת שלהם.  הפועל-היוצא של עקשנותי זו היה שצעירים רבים, שנתחנכו חינוך חסידי (?), נהרו אלי ללמוד מפי תורה ולשון עברית חדשה.  כל אותו זמן עסקתי אני עצמי בלימוד קבלה ממש, ב"ספר יצירה" [כך במקור!], אשר לפי האגדה הוא הספר היותר עתיק בספרותנו המהוללה, ומיַחסים אותו לאברהם אבינו בכבודו ובעצמו – אבי עמנו, עם-עולם.  כרך קטן זה יש בו בשנים-שלושה מעמודיו חכמה ותורת-אמת יותר מאשר בכל הכרכים שבבתי-הספרים בעולם כולו, ו"המוזיאון הבריטי" בכלל זה.  הספר הזה הוא מעיין הקבלה ומקורה הראשון – ולא ה"זוהר", שהוא זיווּג של סברות ופירושים עם תורת-סוד אגדית ואינו זיווּג מן השמים. לאחר שנלאיתי לשמש כמוֹכיח-בשער, הלכתי לברוֹדי ליטול פרידה מידידי הַשי שוֹר, ה"נֶסטור" של יהדות גליציה ועורך "החלוץ", כי היה בדעתי לעלות לארץ-ישראל.  בלמברג נפרדתי לשלום מידידי הד"ר לוונשטיין, המשורר שמואלי שפֶּרלינג וש. בוּבר (חכם המדרשים).  כיסי לא היה ריק, משום שהקיסר העניק לי פעם אחת 50 פלורינים ופעם אחרת 25 פלורינים, וכשבידי כל אלה וסכומים אחרים וכן מיטב ברכותיהם של ידידי ורעי, יצאתי ברכבת לעיר-הבירה בּוּדא-פֶּשט.  אבל כאן שׂכרוּני הבנקאים בראון ושות' לשמש להם סוכן בבוּלגריה וברומניה.  שנה תמימה עבדתי בארצות-הבלקן.  בעת ישיבתי ברומניה הדפיס ד"ר שוורצפלד הנודע בספר-השנה שלו "Annuare Pentru Israelit " את תרגומי העברי שזכה בפרס לפואימה הרומנית Ginta Latina" (משהו מפרי-עטו של הד"ר גַסטר הופיע גם הוא, אם זכרוני אינו מטעני, באותו גליון), לאחר שהפסדתי כסף רב, נסעתי מווארנה לעיר-המלוכה, מוֹשב השוּלטן, קושטא.

 

י. קושטא

והנה אני בקושטא, היא קוֹנסטאנטינוֹפוֹל, עירו של קוֹנסטאנטין, או איסטמבוּל, כשמהּ בפי התורכים.  כאשר כבשו גדודי התורכים, ובראשם מוחמד השלישי, את העיר, היו מתרוצצים ושואלים בלשונם: "איסטמבּוּל", רוצה לומר, "היכן היא העיר?" כי קושטא מחולקת היתה לשתי ערים, ומאז נקראת קושטא בפי התורכים איסטמבּוּל – כך סיפר לי תורכי זקן.  כרוֹמי, היושבת על שבע גבעות, כך יושבת גם עירו של השולטן על כמה גבעות, העוטרות לה כמגדלי זהב; ברק יַרקוּתן והדר מסגדיהן הרבים-מספור, המשתקפים בתוך הים, הם תאוָה לעינים.  על גבול שני העולמות, לחופי שני הימים, עולה כלילת-היוֹפי, מתנשאת כאילו נתמנתה למלוך על כל ערי תבל.  בתולדות עמנו נוֹעד לה לעיר זו תפקיד מכאיב ומצער.  התלמוד מספר שבשעה שנשא המלך שלמה את בת פרעה, מלך מצרים, ירד המלאך גבריאל ונעץ קנה בים, וכך נוסד כרך גדול שברומי [כך במקור!].  פירושה של אגדה זו מסתבר מתולדותיו של קונסטאנטין הגדול, הקיסר הנוצרי הראשון וצורר עמנו.  המלך שלמה הוא בתלמוד סמל לאמונה באלוהים, ובת פרעה, לאמוּנת הנוצרים (על-פי התלמוד למד אבי הנצרוּת במצרים).[6]  הקנה, על-פי הנזירים הנוצרים, סימל את ישו עצמו.  בימי-קדם האמינו היהודים כי כל אומה יש לה המלאך המליץ שלה, וכאשר שתי אומות נלחמות זו בזו, נלחמים גם המלאכים שלהן בשמים, והמלאך היוצא וידו על העליונה, אומתו מנצחת.  על ארבע האומות הגדולות – היהודים, היוונים, הרומיים והפרסים – הופקדו, לפי המסורת, ארבעת מלאכי-הפנים לשמרן.  המלאך מיכאל הוא שומרם של בני ישראל (מיכאל פירושו: מי כאלוהינו – שהרי ישראל נבחרו לבשׂר את בריתוֹ של אלוהים); גבריאל הוא מגינם של היוונים (גבריאל פירושו כוח-הגברוּת); רפאל – של הרוֹמיים (רפאל פירושו ענק או גיבור-חיל); ואוריאל – של הפרסים ("אוּר" פירושו אש, והפרסים היו עובדים לאש).

ועתה, לאחר שהסברנו כל זאת, נוכל להבין את האגדה התלמודית.  כאשר נתחזקה הנצרות, הניף קונסטאנטין הגדול, אשר בחר לו את קונסטאנטינופול כמקום-מושבו, את נס הנצרוּת (זאת מתארת, בלשון-הסמל, ירידתו של גבריאל כדי לנעוץ את הקנה בים).  ולהלן מוסיף התלמוד ומתאר בלשן-רמזים את תולדות העיר קושטא מימי קונסטאנטין.

 

יא.  גידופי העמים

כשם שבימי-קדם, לפני זמן הנוצרים, היתה קושטא המקום אשר בו נפגשו יחד הבארבאריזם של קרים עם שׂכיוֹת האמנות והדעת של יוון, כך היא במאה התשע-עשרה מקום החיבוּר של תרבות המערב עם הפאנאטיוּת של המזרח.  ה"צילינדר" השחור של בני אירופה זריזי הצעד קד לתרבוש האדום של המוסלמים כבדי-הראש, המהלכים בעצלתיִם.  כמה אנשים מצויים בקושטא – רק אַלָה הוא היודע.  לדעת מחברים אחדים (ובֵּדֶקר בכללם) גדול מספר היושבים בה ישיבת-קבע למעלה ממיליון נפש, אלא ששטף הזרים הנוהר מדי יום ביומו אל "קרן-הזהב", מגדיל הרבה את מספר האנשים בעיר בכל יום.  ארבעה לאומים יושבים בקושטא – תורכים, יוונים, יהודים וארמנים.  התורכים הם ענף מן הגזע המוֹנגוֹלי-הטאטארי.  לא רופא אני, לא אָתנולוג אף לא פרֶנוֹלוג, ואיני יכול להגיד מוצאו של אדם על-פי צורת גוּלגָלתוֹ.  לפיכך ניצנץ רעיון במוחי לגלות מוצאו של כל איש ואיש על פי גידופיו.  כך מצאתי כי הרוסים, הההונגרים והתורכים בני גזע אחד המה, היינו: הגזע המונגולי-הטאטארי.

דבר-גסוּת אחיד ומיוחד העולה על שפתיהם של כל השלושה, אף על שׂפתיו של בן-הטובים, מלמד על קרבת-הדם העמוקה של שילוּש-הלאומים הזה.  לגרמנים ולאנגלים הרבה חרפות משותפות.  הערבים שבאסיה, יהודי פולין שבחצי-אסיה (גליציה) וברוסיה מצטיינים באחדוּת קללותיהם, שסיבתה הוודאית הוא מוֹצאם השֵׁמי המשותף.  "אִין אַלָה בּוּק" הערבי הוא "אַ רוח אין דיין טאָטן אַריין" של הפולנים, ושניהם משמעם: "תיכנס הרוח (השד) באביך".  אף ראיתי כי הקללות השגורות בפי הערבים שבאפריקה שונות הן מקללות אחיהם שבאסיה.  כך, על-דרך ההיקש, מאששים את הבדלי הגזעים גם דברי-הימים, שלימדונו, כי אלה הקרויים הערבים והמאַוּרים שבאפריקה היו ב"יבשת השחורה" לפני שפשטו לאפריקה הערבים בני-אסיה.  עוד הערה אחרונה לענין מעניין זה: חרפוֹתיהם של הספרדים (יהודי ספרד ופורטוגל) שונות מחרפות אחיהם, בני גליציה ורוסיה.  ועל כך לא נתמה, כי מסורת היא בידינו שיהודי פולין באו מאסיה דרך הקאוקז והים הכספי.

האשכנזים (יהודי גרמניה) שמרו על מנהגי אבותיהם השֵׁמיים ועל צביונם; שלא כספרדים, אשר מחמת חייהם בסביבה שונה והגלייתם לספרד – היא סיביר של רומי העתיקה – נתחוללו בהם התמורות הנובעות מכך.  על זאת יעידו דברי-הימים, האגדה והתעודות החקוקות באבן ובברזל.  עדוּת לקיומה הממושך והמתמיד של יהדות גרמניה הוא קודם-כל בית הכנסת הישן-החדש שבפראג, שהוקם במאות השנים הראשונות לנצרוּת, והוא הבנין היהודי היותר ישן בעולם הנכרי-השֵׁמי, אשר אבני-יסודו הן, לפי המסורת, מאבני בית-המקדש, וכן המטבעות הפולניים העתיקים עם הכתובות העבריות שעליהם; שנית, ספר דברי-ימי פולין, המסַפּר כי זמן רב לפני שנתנצרו הפולנים, חיוּ בתוכם סוחרי-עבדים יהודיים, וכי כמה הגמוֹנים רומיים אדוקים-בדתם יצאו לאותה מדינה לפדות את העבדים; שלישית, האגדה שבזמן שנשפט ישוּ לפני בית-הדין הגדול בירושלים, שלחה הסנהדרין שליח לבית-הדין היהודי של וורמייזא, העתיקה שבקהילות ישראל באירופה, לשאול כיצד לנהוג עם בן סורר ומורה זה שבקהלם, והעצה היעוצה להם היתה: "אם רוח אלוהים מפעמתו, אין בכוח איש לעצרו; ואם לאו, ילך לו בדרכו עדי אובד".  (אם תניחוּ לו חבל ארוך דיוֹ, יתלה את עצמו).[7]

 

יב. על התוּרכים

רוב מנינם של יושבי קושטא הם, כמובן, התורכים.  ואף-על-פי שהתורכים הם עַם של אנשי-מלחמה, הם אנשים טובי-לב ולשונם כה רכה וערבה – ממש תאוָה לאזני הזר.  בזכות נועם לשונם ואורחותיהם, חן לבושם (שאינו נבדל ממלבושיהם של יושבי-קרנות שבבּוֹנד-סטריט או בבוּלוואַר איטַלין, אלא בתרבוש ובצורת חלקוֹ העליון של המעיל) ונקיון גופם, אכן ראויים הם להיקרא הצרפתים של ארצות-המזרח.  עַם מצוין ועז הם, ותהילת נשיהם שרו בצדק משוררים לאין-ספור.  עיקר יָפין בעניהן המצודדות; אכן, תכלת עיניהן היא ממש כתכלת השמים ומבטן המכשף מלא קסם טמיר.  פניהן מכוסים כפניהם של אלוהי המצרים, בשעה שהן מהלכות בחוצות.  ידוע ידע מוחמד את עמו, שעה שתיכּן את גן-העדן שלו.  הואיל והתורכים הם בני הגזע הטאטארי-המונגולי, נבדלים הם במנהגיהם ובעיסוקיהם מבני-דתם הערבים.  אפשר שמחמת דלוּת ספרותם החילוֹנית הם קנאים יותר בדתם מן הערבים, אשר להם ספרוּת חילונית נהדרה.

צרוּת-דעת זו מתגלה במנהג שהם נוהגים עם נשיהם.  שום אשה רווקה אינה רשאית לצאת החוצה ללא רעלה של משי.  הערבים, לעומת זאת, לא הטילו איסור כזה על בנות המין החלש.  רבות מן הנשים התורכיות אין כל חן בתנועותיהן, וזה מחמת חיי העצלוּת שנגזרו עליהן; האשה הערביה, הלוקחת חלק בעבודת הבית והשדה, כאשה האנגליה שלנו, הילוּכה חי וקל.  תורכים רבים עובדים בשירוּת הממלכה – הם משמשים כפחווֹת, כפקידים נכבדים, וכדומה; אך ערביים לא תמצא בכל המשׂרות האלה, כי אין הרָשות בוטחת בהם.  אותם התורכים שאינם פקידי הרשוּת, הם רובם ככולם חנוונים או בעלי-מלאכה; אין להם כשרון-הסוחרים המצוּין אשר לערבים, שכן זו סגולתם וייחודם של בני-שֵׁם.

דתם של התורכים היא, כידוע לכול, כדתם של הערבים – דת האיסלם.  מאמינים הם באֵל אחד, שהם קוראים לו באחד ממאה השמות שנתכנה בקוראן – אַלָה, הקרוב כמובן ל"אלוהים" העברי.  קוראן משמעו "קריאה", כאחד השמות שניתנו גם בעברית לכתבי-הקודש – "מקרא".  עיקרי הענינים שבהם דומים ונחלקים היהדוּת והאיסלם, ידועים היטב ולא ארחיב עליהם כאן את הדיבור, ואף-על-פי-כן ראוי לעמוד בקיצור על ענין אחד או שני ענינים.  הכבוד שחולקים המוסלמים בפומבי לנביאם גדול הרבה יותר מן הכבוד שאנו חולקים למשה רבנו.  אמנם נערץ בעינינו מאד רבנו הגדול, ובכל-זאת אינו נחשב אלא כשלוּחוֹ של אלוהים; אף איננו חוגגים שום מאורע ממאורעות חייו, כשם שחוגגים המוסלמים את ה"הגירה" – הבריחה שברח מוחמד ממֶכּה למדינה.  כאשר קורא ה"מוזֶם" [מואזין] את המאמינים לתפילה חמש פעמים ביום מעל צריח המסגד, "לֵי אָלה אַלה, לאַ מוחמד ראסוּלאַלה!" [כך במקור!] היינו: "אַלה הוא אלוהינו ומוחמד הוא שלוּחוֹ", איני יכול שלא לומר בלבי, כי בה-בשעה שבארצות הנוצרים או המוסלמים חייבים להקהיל את המתפללים בקול פעמונים מצלצלים או בקול צעקה, הרי לא צריכים היו היהודים מעולם שיזכירוּם כי הגיעה השעה לחלוֹת את פני אלוהיהם.

אות אחר לכבוד הגדול שמכבדים את מוחמד היא החובה שמרגיש בלבו כל מוסלמי (מוּשׁלם" – כמו שכל עַם מכנה עצמו) נאמן לעלות לרגל, לפחות פעם אחת בחייו, ולהשתטח על קברוֹ.  אבל מסתבר שהעליה לרגל נעשית לשמה של ה"כַּעבָּה", לא פחות משהיא נעשית לשמוֹ של קבר הנביא.  ה"כּעבּה" היא אבן שחורה, אשר לפי אמונתם הורידהּ גבריאל מן השמים עוד לפני זמנו של מוחמד.  אבן זו היתה מקודשת כל-כך בעיני הערבים, שכבר אז היו עולים אליה לרגל, עד שמוחמד, שוודאי הבין כי לא יוכל להוציא מלבם את האמונה בה, עשאה חלק מתורתו.  האמת שבשורש המסורת הזאת – כך סבור אני – היא שה"כּעבה" היא אבן של כוכב נוֹפל, אשר בנפילתה חזו כמה ערבים בעלי אמונות תפלות.  הם מונים את שנותיהם למן ה"הגירה" כשם שהנוצרים מונים אותן למן הולדתו של ישו.  ואף-על-פי שהמוסלמים מאמינים באֵל אחד, כמונו, הריהם מאמינים גם בַּ"קיסמֶט" (הגורל), אשר האמונה בו היא רבב על התיאוֹלוֹגיה שלהם וסוד קפאונם המדיני והחברתי.

 

יג. קיסמט ובקשיש

קיסמֶט משמעו כמשמע המלה העברית "מזל" (כוכב), ללמדך שגוֹרלם של אנשים וממלכות נחרץ מראש בהשפעתם של גרמי-השמים.  כאשר ה"סיארדֶר", ראש הצבא, מובס בקרב, אין הוא מטריח עצמו לחקור ולדרוש, שמא גבר עליו אויבו בכוח טכסיסי-המלחמה שלו או במספר חייליו, אלא הוא פוֹרש לאהלו, מצית לו את הנַרגילה, לוגם מן הקפה השחור וממלמל: "זהו הקיסמט".  וכך כל איש ואיש בחיי-המעשה שלו נכנע פעמים רבות בלי מלחמה.  האמונה בקיסמט היא שריד מן הזמן שלפני האיסלם, כאשר עבודת הכוכבים והמזלות עדיין משלה בכיפה, ממש כשם שצמח הדַבקוֹן עודנו סמל מקודש בעיני כמה עמים, אשר להלכה כבר חדלו להאמין באל "תוֹר" וקיבלו עליהם את דתו של ישו.  גם משוררנו המהולל אבן-עזרא מאמין בכוחם זה של גרמי-השמים, אמונה שאכן היתה רוֹוחת מאד בימי-הבינַיִם, אבל התלמוד יוצא בתקיפות גדולה כנגד התורה המשַׁתקת הזאת.  "אין מזל לישראל" – אין כוכבים ומזלות חורצים את גורלו של עם ישראל, בידיו של הקדוש-ברוך-הוא אנחנו, העושה בטבע כרצונו.

התורכים מכנים עצמם עוֹתוֹמנים, על שם עוֹתמן שׂוּלטנם הראשון.  מנהגי תפילתם פשוטים מאד.  כמו כל עמי שֵׁם, אין להם כמרים.  הגיעה שעת התפילה, מיד פותחים כל הנאספים במסגד בתפילה בלי שימתינו לשום כומר, ובכל מקום שנמצא המוסלמי – אם בשוק, אם ברחוב ואם בבית-המרחץ – הוא רוחץ את ידיו ואת פניו פעמים אחדות (כדרך החסידים), רחיצה שתחילתה שטיפת המרפק, ואחר-כך כורע ברך ומכוון פניו לעֵבר מֶכּה.  בבתי-המסחר שלהם תוכל לראותם קוראים ב"קוראן", מזמרים אותו בנוסח המקובל עליהם ומתנועעים אגב כך, כשם שאחיהם היהודים לומדים גמרא.  ראש-דתם הוא ה"שֵׁיח' אוּל איסלם".  זהו כמין כוהן גדול של הדת הכללית ואחד מתפקידיו הוא להודיע על ימי החג, כי התורכים קובעים את מולד הלבנה על-פי עדותם של עדי-ראִיה, כיהודים בימי-קדם וכקראים בימינו.

דברי-קטרוג רבים על אורחותיה של הרשות התורכית נכתבים בעתונים האנגלים.  על-ידי תיאור קצר, מתכוון אני להראות היכן שורש מגרעותיהם.  התורכים נטלו להם את שיטותיהם של הערביים, אשר מקוֹרן בחוקי תורתנו, שנחקקו בעצת יתרוֹ, כמסופר בספר שמות.  הכליף (הקרוי עתה שׂוּלטן, שהוא שלטן בעברית, היינו מושל) הוא אבי המאמינים ומגן הדת.  שלטונו הוא שלטון עריץ, אשר רק הצורך להישמע כלפי חוץ למצווֹת הדת שׂם לו סייג.  המלה "כליף" פירושה "הראשון", והיא קשורה עם האות אל"ף העברית (האלפא היוונית), אשר משמעה במקורה הוא העַתוּד ההולך בראש העדר.  האל"ף בעברית משמעו בהשאלה גם "נסיך" או "מושל", ותרגומו בנוסח האנגלי לכתבי הקודש duke [דוכס].  מועצת השׂרים נקראת "דיואן", שפירושו "אסיפה"; בית-המשפט קרוי "שער", המזכירנוּ את כל המקומות הרבים שבהם מספר המקרא על המשפטים שנערכו בשערי הערים.

בעניני הציבור נתמלאה עצת יתרוֹ כרוחה, ואילו בעניני הצבא היא נתמלאה ככתבה וכלשונה.  לכל עשרה חילים שׂר-עשרה, לכל חמישים – שׂרי-חמישים, וכן הלאה.  אלא שאיתרע מזלם והם שכחו לקבל את התנאי היחיד שהעמיד יתרו, אשר בלעדיו אין קיום לכל המערכה הסדורה הזאת – הם לא דאגו לכך שמעשיהם של היסודות האנושיים אשר בה לא ישתבשו מחמת פעולתו המשחיתה של הזהב.  ה"בקשיש"  (Trinkgeld, Pourboire) הוא לשלטון כ"קיסמט" לדת.  השחיתוּת מושלת בכול.  לא "פי שלושה חמוּש הוא זה אשר בצדק יריב את ריבוֹ" – את כף הזכות והחובה במשפט מכריע הכסף הנשקל על ידיהם של השופטים.  הרעה החולה הזאת אין ספק שיש לה איזוֹ נגיעה בדרך שבה ממנים את פקידי הרשות; האֶפֶנדים, כלומר רמי-היחשׂ, הם היחידים אשר מבחר המשׂרות בממשלה פתוחות לפניהם.

החייל התורכי הוא אמיץ-לב ונאמן.  לעולם לא יתלונן על הרשוּת, אפילו בשעה ששׂכרו אינו ניתן לו בעתוֹ.  כל דבר משביעו רצון ושום דבר אינו ממרידוֹ.  חיי הצבא התורכי שונים הם מחיי הצבא בשאר ארצות אירופה.  לא תמצא קצין פרוּסי או אנגלי היושב לשולחן אחד עם חייל פשוט; אבל בבית-קפה תורכי ייראו חיילים מכל מַדרגות הצבא לוגמים קפה בצותא, מתחברים עם כל אדם ומשׂחקים ב"שֵׁשׁ-בֶּש".  אחוָה זו מצמיחה צייתנות מרצון, שהיא צייתנות נכונה יותר מאשר המשמעת הקשיחה של הצבאות האַרִיים.

החומר של הצבא התורכי הוא, איפוא, מצוּין; אך לרוע המזל, הפחווֹת, כלומר המפקדים, נבחרים, כאמור לעיל, רק בזכות ייחוּסם.  לאחר שיתקבל בממלכה התורכית המנהג להעלות את האדם בסולם-הדרגות בזכות מעלותיו, שוב יזהיר חצי-הסהר שעל נסוֹ של המלך על פני הקיסרות כבראשונה.  הקרב של פלֶונה במלחמה האחרונה עם רוסיה הוכיח בעליל את יתרונו של מצביא כעוֹתמן-פחה איש-העם.  האומה מטיבה לדעת היכן מקום התוּרפה שלה.  יום אחד, כשהייתי מהלך בחוצות קושטא, ראיתי זמר סוּמא מנגן בעוּד ומוקף כרגיל בקהל של מאזינים.  וזה היה שירוֹ:

                           פַּשַׁהלִי

                           יוֹקַרדִיה,

                           נַרגילִיה,

                           אישתיה,

                           מוֹסקוֹב טרַפטָר

                           גלדִיה.

"הפחה על הגזוּזטרא מעשן את נרגילתוֹ.  מדרום בא הצבא הרוסי".  אבל פשוטי-העם אינם טורחים לשים קץ לשלטון הזה.  העם ממלמלים בריבוֹאוֹת קולותיהם "קיסמט"; והפחוות משיבים באלף לשונותיהם "בַּקשיש".  שאלוּ תייר אנגלי שחזר ממסעותיו בארצות-המזרח, היש עוד תקוה לתורכיה; והוא השיב: "כן, אם הם יפתחו את הרמונותיהם ויסגרו את ספרי הקוראן שלהם".  אבל נבצר מבינתי, כיצד יש בכוחם של ההרמון והקוראן להשפיע על המצב הכלכלי של הממשלה.  לעניוּת דעתי יש תקוה לתורכיה רק אם ישברו פשוטי-העם את עוֹל הפאטאליזם וישכחו את המלה "קיסמט" והפחווֹת ימחקו מאוצר-המלים השגורות בפיהם יום-יום את המלה "בקשיש".

 

יד.  הערב-רב של קושטא

שניִים לתורכים במעלת-חשיבותם בכלל האוכלוסיה של קושטא הם היוונים.  מתגוררים הם בעיקר ב"גאלאטה" – שכונה שיסדוּה יוונים בני גאלטה.  אותם תמצא בכל בית-יין ובכל בית-שעשועים נודע לשמצה.  מבלים הם את ימיהם בשתיה ובמשחק בקוּביא, ומזמן לזמן רוצחים זה את זה.  בניהַ המנוּונים של הֵלאַס העתיקה, שאין בהם אף זכר למזג האמנותי או לאהבת הספרות של אבותיהם הקלאסיים, ולא נחלו אלא את הרגל הקלֵפּטוֹמַניה, שאפשר בא להם בעטיוֹ של הטיפוח שטיפחו בני ספארטה את האמנות לגנוב מבלי להיתפס בכף, כשחוקי ליקוּרגוּס מחזקים ידיהם בכך.  בקיצור, אפשר לומר עליהם בלשון, שאמנם אינה נקיה אך ברורה, שהם "בריוֹת חשודות".  וכשם שאין אשה יווניה מהלכת בלא צלב, כך אין יווני המהלך בלא סכין, ופעמים רבות אף יארוב בסמטאות אפלות לעוברי-אורח תמימים כדי להתנפל עליהם.

לא בנדיר מסתיימת מריבה הפורצת באחת ממאוּרוֹת-השכרות שלהם בקרב של סכינים.

"כאשר נפגשים שני יוונים, מתלקחת תגרה" –

כלשון הפתגם העממי, שאין ציטוטו מדויק, אבל במובן אחר.  לאחר שעושה היווני מעשה-רצח, הוא מקפיד לנקות את סכינו בפיו, מתוך האמונה התפלה כי אם כך יעשה, הרצח לא "יצא החוּצה".  אין כל פלא, איפוא, שרבים מהם נשׂכרים לעשות מלאכות שפלות.  בכל מה שנוגע לדת, גדולה קנאוּתם לא פחות מבערוּתם.  הרצח, הגניבה והגזל הם עבירות קלות בהשוָאה עם החטא שבאכילת בשר ביום-צום.  בני-דתם הרוסים, וכן היהודים, מכנים אותם בבוז ה"מוּמלחים", על שום מנהגם להמליח את גופו של הרך הנולד.  גם היהודים הקדמונים החזיקו במנהג זה, כנזכר ביחזקאל.  היוונים של קושטא רוחשים ידידות לתושביה היהודים-הפולנים יותר מאשר לספרדים.

הארמנים, ענף צדדי מן הגזע השֵׁמי, גם הם מרוּבּים בעירו של קונסטאנטין.  זהו עם חסון מאד ולמרביתם כתפים רחבות מאד.  בכל שנה בא זרם-אדם גדול מארץ-מולדתם, ארם-נהרים, ליד הר אררט, שפניו מועדות אל עיר-בירתה של תורכיה.  זרם מהגרים זה סיבתו בלחץ הקשה-מנשוא שלוחצים אותם שכניהם הנוודים, הפושטים עליהם תדיר מארץ הכּוּרדים ובוֹזזים אותם.  בקושטא מתפרנסים הם כסבּלים וכמשרתים בבתים.  אורחותיהם שלווים, אבל לשונם גסה ומשונה.

יותר מכל הזרים מתבלטים כאן הגרמנים והאנגלים.  כוח-השפעתם של הסוחרים הצרפתים מתמעט יום-יום; המסחר נתון כמעט כולו בידי האוֹסטרים, שספינות-המשׂא שלהם נאמנות על כל ארצות הליבאנט.  היהודים רבים מאד.  הם מונים למעלה מ-100,000 איש – ספרדים, אשכנזים וקראים.  הספרדים – או ה"ספניוֹלים", כמו שהם נקראים כאן – הם רוב מנינה של האוכלוסיה היהודית, כי נמלטו לכאן בעת הגירוש הגדול מספרד ומפורטוגל בשנת 1492.  בעיקרם יושבים הם בשכונות קטנות כהַסקה קוּסטנג'וּק.  בתיהם קטנים אבל נקיים; הרצפות מרופדות במרבדים, ורהיטיהם – ספה קטנה, כמה שרפרפים שכאילו נועדו בשביל ילדים, אספקלריה, ספרים אחדים, כמה נרגילות, תנור שאינו קבוע במקומו ו"מזרח" [כך במקור!].  "מזרח" זה, ככל ה"מזרחים" שביבשת ובארצות-הקדם, כתוּב בו רק פסוק אחד בן שתי שורות: "אדם דואג על איבוּד דמיו ואינו דואג על איבוּד ימיו; דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים".  רק הפולנים, אשר אינם מחמירים בלאו של לא תעשה לך פסל ומסכה, מקשטים את ה"מזרח" בתמונה הידועה של משה רבנו שעטרה לראשו ושל אהרן הכוהן שזקנו יורד לו על-פי מידותיו.

ה"ספּניולים" הם סבלים, משיטי-גוֹנדוֹלוֹת, וירקנים, ורבים מהם חלפנים.  במרחקים קצובים לאורך כל הרחובות שבין גאלאטה ואיסטנבוּל, תוכל לראותם עם שולחניהם הקטנים, עליהם תיבות של זכוכית ובהן שטרי-כסף ומטבעות זהב וכסף ונחושת.  כאשר ראיתים לראשונה הבנתי מדוע נקראו החלפנים בתלמוד "שוּלחנים".  כבורסה ל-la haute finance כן החלפנים האלה לעסקי יום-יום של אנשי המזרח. 

הספרדים רובם עניים ורובם אדוקים בדת.  כמה חבל שאדיקותם היא מצוַת אנשים מלומדה ולא התלהבות דתית אמיתית.  הם חיים בדת, אך הדת אינה חיה בהם.  כשם שבקרב הנבערים שבבני פולין היהדות פירושה פיאוֹת ארוכות וקפוטות ארוכות, כך פירושה בין הספרדים אמירת תהילים וקריאה בספרי קבלה.  ומה בכך אם אינם מבינים מה שהם ממלמלים? ואף-על-פי-כן עונג הוא לבקר בבית-כנסת של ספרדים ולשמוע את כל הקהל לוקח חלק בשירת התפילות.  מרבית מנגינותיהם הן "שירי גוֹלה" עצובים בסולם המינורי – שירים ערֵבים ונוגים, הממוגגים את הלב בעוֹצם רגשותיהם.  כשקמים הם לתפילת "שמונה-עשרה" בלחש, פונה תחילה כל אחד מהם לכל שכן ושכן ומרים את ידו בתנועה מזרחית, כמבקש מחילה על חוסר-דרך-ארץ זה שהוא אנוּס לנהוג כלפי אחיו.   גם ההגינוּת רבה יותר בבתי-הכנסת הספרדיים מאשר באשכנזיים.

 

טו.  עוד על ה"ספניוֹלים"

בראש כל קהילה מקהילות ה"ספניוֹלים" שבקושטא עומד "חכם", ולפעמים "חכמים" אחדים, וכל אלה שומרים אמוּנים ל"חכם באשי" היושב בקוֹסטנג'וּק והוא נשיאם של כל היהודים שבממלכת חצי-הסהר.  בידי ה"חכם באשי" נתנה הרשוּת כוח-שלטון רב.  בחדר-המבוא שבביתו הותקן כלא, ששני חיילים שומרים עליו, ובו מוּרשה הוא לכלוא עבריינים יהודים.  לעתים מזומנות הוא נקרא אל השׂוּלטן בעניניהם של היהודים, שהוא בא-כוחם הרשמי.  כך היה בימי-קדם מעמדו של ה"ריש-גלותא" בחצרו של מלך פרס.  אך עיקר עיסוקיו הם אלה הנובעים מהיותו הרב הראשי של הקהילה.  גדולי האמוראים בסוּרא ובפּוּמבּדיתא היו דורשים בציבור רק פעמיִם בשנה ושאר זמנם היו מקדישים להוראה.  אפשר שסיבה אחת לירידתה של יהדות ביזנטיוֹן היא היפוכו של המנהג הזה.  אמנם נכון הוא שבכללו של דבר עושים רוֹעי-העדה הספרדיים למען צאן-מרעיתם יותר מן האנגליים; הם אינם נחפזים כמוֹתם מסעוּדה לסעודה ומנשף-מחולות לנשף-מחולות; ועם-זאת אינם מקפידים על החינוך היהודי כשם שמקפידים עליו אחיהם שבלונדון.  גם כאשר מיַסדת חברת "כל ישראל חברים" בתי-ספר, מונעים כאן רוב היהודים הדתיים את ילדיהם מלבקר בהם.  והם צודקים.  שכּן, בתי-הספר של "כל ישראל חברים" שבארצות-המזרח, כמוֹהם כבנין שגדל יתר-על-המידה אשר בבֶל-לֶין, אשר יהדות אנגליה באיולתה כה גאה עליו, מזיקים יותר משהם מועילים.  המורים רוּבם בחורים צעירים שנתחנכו בפאריס וכל סגולתם היא הלשון הצרפתית השגורה בפיהם.  הם מביאים לתוך חדרי-הלימודים את האוירה החוֹלה של בבל חדשה זו, ותוּ לא.  כאשר מסיים הילד את את חוק-לימודיו, הוא מגלה שתלמודו אין בו כדי לפרנסוֹ, כי רוב אנשי המזרח בקיאים בשפות רבות ובפטפוטיו בלשון-צרפת לא ישׂתכּר כלום.  אף יהודי טוב לא יוכל להיות, כי הרוח החמרנית של "עיר-התענוגות", נושאת-דברה שואפת-המותרות של תורת "אכול ושתה כי מחר נמות", מרעילה את מעיינות היהדות.  המיליונים של "כל ישראל חברים" היו מביאים תועלת הרבה יותר גדולה אילו השתמשו בהם ליסוד מושבות למען היהודים היוצאים מאירופה, לנטיעת עץ-החיים, ולא לנטיעת עץ הדעת אשר כזה, שפריוֹ  ממית את כל אוכליו.

אף-על-פי שרוב ה"ספניולים" הם עניים מרודים, גומלי חסדים הם מטבעם, ככל בני-שֵׁם.  המצוינת שבחברות-הצדקה הרבות שלהם היא "חברה קדישא", החברה הקדושה, מאחר שהמצוָה לדאוג גם לדל ולאביון שייקבר בכבוד, נחשבת כמצוה גדולה וקדושה. אמרתי גומלי חסדים מטבעם ככל בני-שם, ואכן, עוד קודם שנפוצו בני-התרבות היושבים לחופה הדרומי של אירופה במרבית היבשת, כבר היו קיימים ופועלים בקרב היהודים רוב המוסדות, אשר לפי המקובל הביאוּם לשם לא מכבר הנוצרים.  גם עכשיו, כאשר מיַסדים בני העמים האָריים את יישוביהם, נגלים חיי הקהילה קודם-כל באגודות של מוסיקה, גימנַסטיקה או ספורט; ואילו היהודים מציינים התחברוּתה של קהילה חדשה בייסוּד "חברה קדישא".

אפשר שאהלי-שֵׁם וארמנות-האבן של העמים האַריים אך סמל הם לרכוּת מזגם של אלה ולקשיחותם של אלה.  בנות המין היפה בעדת ה"ספניולים" הן מזיגה של יפי הנשים התורכיות וחינן של הצרפתיות.  עיניהן הכהות היפות של הנשים הספרדיות בקושטא יש להן אותו הכוח המושך, אשר לפי האגדה הקדמונית הנודעה יש לוֹ להר-המסתורין – חרדת כל יורדי-הים.  הן קורנות אור יקרות כברק אבני-חן נהדרות.  רפאל או פידיאס שמחים היו אילוּ ישבה לפניהם אחת מבנות-ישראל אלה.  לא זו בלבד שחין-תארה גדול משל בת-תחרוּתה התורכיה, אלא אף תנועותיה חיוּניוֹת וגמישות משלה.  על נשים כמוֹתה כתב המשורר:

                           "אָפוּף יִפעֶה הוּא הִלוּכָהּ

                            כּסַהַר צַח וּשְמֵי כּוֹכָב".

כי הילוּכה הקל יש בו אותו קסם לא-מוּחש שרצה ביירוֹן למסרוֹ בציור הנחמד הזה.

בשבתות ובמועדים מכסות הנשים את ראשיהן במצנפות שחורות, רקומות בזהב או  כסף.  השחור הוא סימן לאבל על חורבן הבית; גם על "החכמים" חביב הצבע הזה.  מוזר הדבר שבכל שעות היום אוהבות הן להתלבש במה שקרוי באנגליה "שׂמלת-ערב", אשר מחשׂופה עמוק עד מאד.  על הגבירות האָריוֹת חביבות השמלות ברוח האפנה האחרונה, ואילו הגבירה השֵׁמית חומדת אריגים יקרים ותכשיטי פאר.  ענקים של מטבעות זהב וכסף עוטרים את צואריהן של נשים ספרדיות רבות.  אהובות עליהן גם הנעלים הקטנות והעדינות.

ואולם, הן עצמן ראויות לשבח הרבה יותר מתבשיליהן.  שלא כמבחר המאכלים של עקרת-הבית הפוֹלניה, יודעות הן רק מין חדגוני אחד של מזונות שַׁמניים.  רק שֶמֶן ושֶמֶן בכל; כאילו חיוֹת היו, ממש כדגי-הסרדינים, בתוך שמן. בני השכבה הבינונית והנמוכה ממעטים מאד לאכול; הבשר עולה על שולחנם (בתוך שמן, כמובן) רק פעם אחת בשבוע.  עיקר מזונם פירות ודגים. אך כילתה עקרת-הבית להכין את סעודת הדגים השַׁמנית על הכירה וכבר היא באה אצל חבורה של הולכות-רכיל, או שהן באות אצלה, ועמהן היא לוגמת קפה, מעשנת את נרגילתה, ומספרת ושומעת את אלף-הסיפור-והסיפור של ארצות-המזרח, אשר לעולם לא יהיו לזרא.  בהתכנסן כך בתוך בתיהן נתונות רגליהן בסנדלים ולא בנעליהן הקטנות והעדינות.

אותו זמן עסוּק הבעל בעבודתו מחוץ לבית.  לעת הארוחה הוא קונה מעט לחם ודגים בחנות או מעט לחם ומין דבר-מתיקה ממוסמס, ובאלה שובר הוא את רעבונו עד לערב; אז מביא הוא הביתה נתח של כבד או של טחוֹל ואותו שורה אשתו בשמן ומבשלת לסעודת-ערבית.  וכך חולפים החיים.

וכך חולף גם היוֹפי; זוהר נשיוּתן מתעמם; הנישוּאים בעודן באִבּן, חיי העצלוּת והמזון הדל מעַבּים את תווי-הפנים ומטשטשים את חן הגזרה.  אבוי! הבליָה נותנת אותותיה בכל דבר נחמד ונהדר –

               "הפֶּרַח הַפּוֹרֵח הַיוֹם, מָחָר יִבּוֹל".

 

טז.  על יהודי אוֹסטריה ופוֹלין אשר בקושטא

קהילת האשכנזים בקושטא מונה כאלף נפש.  היא נחלקת לשתי עדוֹת, שהחשובה בהן היא עדת יהודי אוסטריה.  יהודים אלה הם סוחרים, חנוונים, בנקאים, רופאים, בעלי-סדנאות, מנהלי-פנקסים, וכיוצא בזה.  יש להם בית-כנסת קטן ונאה ובית-ספר, אשר מלמדים בו עברית, גרמנית תורכית ולימודי-חוֹבה אחרים.  החינוך הזה עולה לאין ערוך על החינוך בבתי-הספר של "כל ישראל חברים".  הוא מוחזק בממוֹנם של אנשי העדה, ונעזר בסכום קטן, הניתן בעצלתיִם על-ידי חברת כל ישראל חברים.  העדה האוסטרית היא קהילה שהיהדוּת היתה משתבחת בה בכל ארץ.  העדה השניה היא עדה מעורבת עד מאד ויש בה יהודים מכל הגלויות.  רוב אנשיה הם פונדקאים, חייטים, סנדלרים, בעלי אכסניות או בתי-אוכל, ויתרם נמנים עם "הבריוֹת החשודות", שכבר הזכרנום לעיל.  העדה הזאת אינה מאוּחדת באמת; אין לה בנין בית-כנסת משלה, אלא כמה בתי-תפילה ארעיים.  אבל כל מיני מוסדות-צדקה קטנים לעזרת המהגרים והאביונים משׂגשׂים שם.  יהודי פולין נתיַשבו בקושטא מקרוב, בימי מלחמת-קרים.  בקרבות של בּאלאקלאבָה וסֶבאסטוֹפוֹל שָׁבוּ התורכים כמה חיילים יהודים שבצבא רוסיה והביאום לקושטא.  כאן התפרנסו מחייטות ומסנדלרות, אף חסכו להם קצת כסף, גידלו את ילדיהם וכך החלה קהילתם הקטנה לגדוֹל.  זהו איפוא ישוב שקם בכוחותיו הוא ומתפתח תדיר; כבר יש להם בית-ספר טוב ובית-תפילה קטן ונאה.

להוותנו אין הספרדים והאשכנזים חיים אלה עם אלה חיי שלום וידידות, כמו שראוי היה שיחיו, אבל בכך אשמים בעיקר ה"חכמים" וה"רבנים".  אכן, מאחר ששרויים אנו בגלות ושונאים אנטי-שמיים סובבים אותנו מכל צד, היה עלינו לפחות לשמור לנו אותו כוח שמקורו באחדוּת.  מנהיגינו יכולים היו למצוא להם עיסוּק אחר במקום המלחמה על סיסמאות.  כבר הגיעה השעה שיקום יהודה ויתן רסן על מנהיגיו, כדי שהעם אשר אלוהיו אחד, יהיה גם הוא אחד.  לבד מההבדלים מעשי-ידיהם, ישנם גם הבדלים טבעיים בין הספרדים לאשכנזים – הבדלים של אורח-חיים והבדלים גופניים.  הראשונים חביבה עליהם יותר הבדידוּת, והאחרונים – החיים בחברותא.  הפולנים, שאינם נותנים את דעתם על סידורי הסַניטציה במעונותיהם, מקפידים מאד על נקיון גופם; ה"ספניולים", לעומתם, בתיהם נקיים, אבל הם מתעצלים ומתרשלים בכל הנוגע לנקיון גופם.  זוהי חידה, שאף אינני מתאמר לפתרה.  הראשונים יושבים בחלק האירופי הנוצרי של העיר; האחרונים – בשכונות המזוהמות של ביזנטיון, בסמוך מאד לתורכים.  נישואי-תערובת בן שתי העדות הם חזון לא נפרץ. אבל המריבות הן מעשה-בכל-יום, ולכל אחת כינוי-הגנאי החביב עליה להטיחו בחברתה.

נדמה לי כי העמוקים בהבדלים שבין שתי העדוֹת שרשיהם בקורות-חייהן.  בה-בשעה שהיהודי הספרדי עדיין ניכרים בו פצעיהם של כבלי העבדוּת הרומיים, הרי נשתמר ביהודי הפולני-הגרמני במידה גדולה יותר הטבע השֵׁמי המקורי, משום שהוא יצא מן הארץ מרצונו, לאחר מלחמת בר-כוכבא הנוראה.  גם אפשר שזה האחרון הוא מבני עשרת השבטים.  כראָיה לסברה הזאת אביא את עגוֹתיהם השונות.  במקומות ידועים אינם יכולים לבטא את השׁין אלא כשׂין, כבני אפרים בפרשת "שיבולת" המפורסמת.  חלקם מגלגלים בריש גרוֹנית מופלגת.  משיחה שהיתה לי לפני שתים-עשרה שנים עם הפרופסור קאופמן בבּודא-פֶשט, נסתבר לי שהוא מסכים עמי כי ההברה האשכנזית נכונה יותר מן ההברה הספרדית.  לפי הבדלי עגוֹתיהם של היהודים הפולנים-הגרמנים יכול אדם להכיר את מוֹצאם של בני הקהילות השונות; ואילו ה"ספניוֹלים" מדברים כולם בעגה אחת – בלשונו המסוֹרסת של "אֶל סיד".  לראשונים גם חוש-הסוחרים, אשר ירשוהו מאבותיהם יושבי החוֹפים; והאחרונים, שהם מבני יהודה ובנימין, אשר ישבו בפנים הארץ, אין להם החוּש הנמרץ הזה.  כן אין לו ליהודי הספרדי הרגשות הלאומיים והגזעיים אשר לאחיו האשכנזי, שכל חייו היו מסכת אחת של רדיפות מצד נוסעי-הצלב, השופטים ועמי-הארץ, בה-בשעה שחייו שלו עברו עליו בשלוַת צלוֹ של חצי-הסהר, אשר רק מזמן לזמן הפריעתה חמת-זעמו של אחשדרפן עריץ.

 

יז.  היד הכחוּלה ועין-הרע

היהודי הספרדי אמנם פטוּר הוא מאותה כת של מוֹצצי-דם בצורת רביים עושי-מופתים, אך עבד הוא לאמונה בחכמת כף-היד. כל תורכי זקן או תורכיה זקנה המעמידים פנים שבכוחם לומר את העתיד על-פי קוי כף-היד מוצאים להם אזנַיִם קשובות ולב מלא אמונה ויראת-כבוד.  בכל אחד מבתי היהודים הספרדים בארצות המזרח תמצא על כל מזוזה חתימת כף-יד כחולה פשׂוקת אצבעותיה.  כמעט נוטה אדם לחשוב שהבתים סומנו כך בידי כנופייה ככנופיית "ארבעים השודדים" המפורסמת.  אבל טביעת כף-היד, כפרסת-הסוסים אצל האנגלים, נקבעת שם בידי הדיירים עצמם.  זהו כביכול קמיע כנגד עין-הרע.  אני סבור שהרעיון לקמיע זה יסודו אגדה שבתלמוד, אגדה זו כך לשונה:

               מִי שֶמתיָרֵא מֵעַיִן רָעָה

               אֶל הַנחִיר יַגִיעַ אֶצבָּעוֹ;

               "אַנִי מִזַרעוֹ שֶׁל יוֹסֵף", יִקרָא,

               שֶׁאֵין עֵין-הָרָע שׁוֹלֶטת בּוֹ.

בלשון-הסמלים של הקבלה, הדלת היא רמז לחטמו של אדם – החלק היותר קדמי של בית-הגוף.  הצבע שנתייחד לשבט יוסף הוא הצבע הכחול.  והזיווּג של שני אלה הוא שהצמיח מעשה-אמנות מגוחך זה, הנראה על כל בתיהם של ה"ספניולים".

היהודים הפולנים, ככל בני-שֵׁם, מאמינים גם הם בעין-הרע.  כאשר ילד נופל למשכב, מזעיקים אליו זקנות חכמות, הקרויות "Absprechen", היינוּ "מגרשות-שדים".  וכך נעשה גירוש השדים: הזקנה גוחנת אל הילד, אחר-כך רוקקת שלוש פעמים לצדדין ומפזמת לחש שראשיתו כדלהלן:

               שלוֹש נשים עומדות על צוּק.

               הראשונה אומרת "אני חולָה"

               השניה אומרת "אינני חולה";

               השלישית אומרת "אני חולה".

את המשכוֹ של הלחש איני זוכר, אך סיומו בערך כך: "לאן אתה הולך? לך למדבר.  הואיל ואינך יכול לשתות מים מן הים, לא תוכל לשתות את דמוֹ של הילד הזה".  מסתבר שנתערבה כאן, ברעיון הזה, אגדת-מסתורין על העַרפָד.

האמונה בעין-הרע ימיה כימי כל דת.  פעמים רבות אמר אלוהים בלשון-המליצה המקראית: "ושׂמתי עיני עליהם" – לטובה או לרעה.

ועתה, אוֹדה ואתוודה כי תמיד רחשתי אהדה נסתרה לאמונה בכוחן של העין הטובה והעין הרעה.  ומדוע לא? אם קסם מבטה של אשה כבר גרם לאנשים שיקריבו את אָשרם, עשרם וחייהם, מדוע לא יהיה ככוח הזה גם לעין הרעה.  הכוח הקוסם אשר באדם מתרכז בבבת-העין – וראָיה לכך הסיפורים המופלאים על כוחו של מבט נעוץ להדביר חיוֹת משתוללות.  אין כל ספק שכוחו של מאלף-האריוֹת תלוי במידה רבה בטבע מבטו.  אבל אינני מסכים עם אחי-לאמוּנה השׂמים מבטחם בקיוּמוֹ של איזה קמיע בעל כוח נגדי.

האמונה התפלה השומרת את צעדיהם בעודם בחיים, מלווה אותם עד לקברם.  בחציה האסיאני של קושטא נמצא בית-הקברות הגדול "בית-עלמין" (בית-הנצח, כמו שקראוהו גם המצרים הקדמונים).  דרך-אגב, גם התורכים נוֹטים לעשות את מסעם לשמים דרך אסיה.  את הסיבה לכך, ראוי לבקש בפולקלור של עמם.  התורכים מאמינים כי יבוא יום ובני-עמם יצאו מאירופה וישובו לאסיה – ערש-מולדתם.  יש המסבירים גם את רצוֹנם של היהודים הספרדיים להיקבר באסיה בנטיית-לב כזאת.  אבל אני סבור ששרשו באמונה המקובלת כי ביום-הדין יתגלגלו כל המתים עד שיגיעו להר הזיתים ורק אז יוּשבוּ         להם הנשמות – ומשום כך נוח להם שיימצאו קרוב לשם ככל האפשר.  חוששים הם מפני הגלגול תחת הים הרוגש.

 

י. כיוֹס

Und die Sonne Homerus sie lächelt mir auch

(שילר)

בכרך גדול כביזנטיוֹן, בסבך כזה של רחובות הרריים ומפותלים, אין חייו של מורה פרטי חיים שראוי להתקנא בהם.  חוץ מזה, גם רוחי לא ידעה שלוָה באותו זמן וגופי היה עלי דוי.  ידעתי צער געגועים על חיבתה והשפעתה של הֶסֶה אוארבך, ידידתי ומגינתי, ובכלל הייתי במצב חלוּש.  לפיכך נטלתי לי, בעצת ידיד, חופשה של ששה חדשים בכיוֹס.  חדשים אחדים קודם-לכן פקד את המקום ההוא הרעש של שנת 1881 והחריב כמעט את כל בתי האי ואת המבצר הפיל ארצה.  מספר ההרוגים והפצועים הגיע עד 40,000; רק אחדים מבתי-הקפה שעל שפת-הים לא נחרבוּ.  מאחר שעליתי לחוף בלילה, מצאתי לי מקום באחד מבתי-הקפה האלה וחיכיתי לזריחת החמה.  לבסוף היה שׂכר לאורך-רוחי, כאשר זרם נאדר של אור ארגווני הציף את המזרח, ועתה יכולתי לומר כלשונו של שילר: "שמשוֹ של הומרוס חייכה גם אלי".

אבל האור גילה לעיני גם את החורבן שחוללו הכוחות אשר מתחת לפני האדמה – לא בתים ולא ארמונות, אלא גלי אבנים, ותו לא.  למרבה הפלא, נשארו העצים מושרשים היטב באדמה.  בצלם של עצים אלה סודרו סידורים של בתי-קפה "תחת-כיפת-השמים".  שותקים ישבו האורחים ולגמו את המשקה הריחני.  על ענפי הגג תלויים היו קניניהם החמריים של הבעלים.  על ענף אחד ראיתי כינור אשר רוח הבוקר הקרה עברה במיתריו.  כמו חי ניצב לפני ציורו של משורר תהילים: "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון; על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו".  שקוע במחשבות נוּגוֹת שׂמתי פני אל הרובע היהודי הנקרא מאהלאז'.  לא נשאר שום סימן שיעיד כי היה כאן ישוב יהודי.  25 משפחותיו נסו אל אחינו נדיבי-הלב שבאיזמיר.  לבסוף, מצאתי בסוכה קטנה "חכם" זקן עם אשתו וילדיו.  לאחר שבירכנו איש את רעהו בברכה המקובלת "סַלם עַליכּוּם", סיפר לי בקול-בוכים כל מה שעבר עליו בעת הרעש.  אמרתי לו כי מוטב להם ליהודים שיעזבו מקום זה הזרוע הרי-געש.  והוא השיב בדבקוּת: "לא כן הדבר.  לא האש שבתוך האדמה היא שהמיטה עלינו את האסון הזה, כי-אם הלוויתן.  תנועת זנבו היא שחוללה את כל החורבן.  הלוויתן – אותו דג אדיר שהעולם נשען עליו.  יודע אתה שכדור-הארץ שלנו מוקף מכל צדדיו במים והלויתן שוכב על-פניהם שקוע בתרדמה.  וכשהוא זע מפעם לפעם מתוך שנתוֹ, נרעד העולם".  הסברתי לו את פשר הדבר לפי תורתם של הגיאולוגים, ולא קיבל.  רק כאשר העמדתיו על כך שדבריו של משורר תהילים סותרים לחלוטין את סברתו ("המביט לארץ ותרעד; יגע בהרים ויעשנו"), נראה מוכן ומזומן למשוך את ידיו ממנה.  אבל נדמה לי שהאור החדש הרעישו יותר מן הרעש.

איש אחד מאנשי המקום, מבני הֶלאס העתיקה, פירש לי את סיבת הרעש כך: "האֵלים הקדמונים שלנו, זֶוס בר-המזל ואָרֶס האמיץ ובאכּכוס היפה, וכל בנות החמד של האוֹלימפוּס, אשר האֵל החדש ושליחיו גירשוּם מעל פני האדמה, קבעו את משכנם באיזה בור-כלא שמימי שמתחת לפני האדמה, מתחת לאִינוּ האהוב.  אבל מפעם לפעם, מעוֹצם אהבתם לבני-עמנו, יוצאי חלציהם, הם מתאמצים לשוב ולפרוץ להם דרך אל האויר העליון, כדי להביא לבני-חלוף את אור החדוָה של הימים ההם.  אבל עדיין אין השעה כשרה.  הרוחות הרעות יוצאות כנגדם, ואגב מלחמתם מזדעזע האי עד יסודו".  כששאלתיו כיצד יכול הוא, כאיש נוצרי, להאמין בדבר אשר כזה, השיב לי: "האם לא הוקירו אריסטו וסוקראטס שלנו את האֵלים, והאם לא הוקירו הנוצרים את אריסטו וסוקראטס שלנו? אין ספק שיש מידה של אמת באמונה באלים הקדמונים".

כִּיוּס הוא אי יווני בים האֶגיאי.  לפנים היה מיושב בצפיפות, אבל מאז המהפכה של שנת 1882 והטבח בימי קאפדוּן פחה, פחתו אוכלוסיו עד 100,000 נפש.  עיר-הבירה של כיוֹס, סאקיס, יושבת לחוף הים.

רוב מנינם של התושבים הם יוונים.  לפנים היתה שם קהילה יהודית גדולה – עֵד אילם לכך הוא עץ ברוש הפורשׂ את בדיו על קברוֹ של הרב והגיאומטרן  הגדול, רבי יעקב, הנודע בכינויו בעל-הטורים.  הרעשים התכופים ודאי רוקנו אותו בהדרגה מיהודיו, עד שבבואי לשם, נשאר באי רק "חכם" אחד בלא קהילה.

בכיוֹס מרובים ההרים, וכולם הרי-געש.  קרוב לוודאי שמשופעים הם במחצבים, הגם שמקפידים שלא לגעת בהם.  ביערותיו עצים רבים – עצי זית ועצים הנותנים שׂרָף.  מוֹהַל זה, השרף, הוא מסחורותיו העיקריות הנשלחות לחוץ-לארץ.  זהו, סבורני, אותו "שרף", שעליו אומרת המשנה שהוא נוטף מעץ-הקטָף, אשר שימש בבית-המקדש.  ואפשר שה"קטף" אינו אלא סירוּס שסירסו בעברית את השום כיוֹס. בני-המקום משתמשים במוהל זה להתקנת יי"ש, הקרוי בכל בתי-היין שבארצות המזרח בשם "שרף".

 

יט. גביע של יין כיוֹס

Kein tropfen geht verloren

Von dem, was weise trinken

(מירזה שאפי)

כיוֹס הוא אחד המקומות שלפי טענתם נולד בהם הוֹמרוּס.  ואכן, לפי דעתי אין כמקום הזה ראוי להפעים את רוחו של משורר גדול.  הטבע, האשה והיין – אלה שלושת מעוררי השיר הגדולים – נאים וטובים הם כולם באי העליז הזה.

הנה, למשל, היין.  מעורר-השראה זה מלא יקוֹד כאדמת-הגעש שהגפנים צומחות מתוכה.  מאליו מובן שמאז ומעולם יצא שמו לתהילה.  כּשֶבֶת המלך כּמבּיזֶס במועצת אחשדרפניו לתכּן מסע-מלחמה חדש, שיקוי זה הוא שהעיר את רוחו לקרב.  גביע של יין כיוֹס הוא-הוא שבתוכו המיסה קליאופטרה את הפנינה, שהאמגוּש הציעה לפניה לשתוֹתה.  בעת מלחמת היהודים ברומאים, העבירו יוספוס פלאביוס, ראש חיל-המגן בגליל, וקציניו את לילותיהם בסביאת היין הזה.  התלמוד מספר כי בשל תרנגולת ואפרוחיה חרבה העיר הישראלית טוּר-מלכא (הר-המלך), וכי מעוזו האחרון של בר-כוכבא נפל בשל אשקא דרספק.  לדוגמאות מאלפות אלה, המלמדות "כיצד מאורעות גדולים סיבתם דברים של מה-בכך", ארשה לעצמי להוסיף כי גלותנו מארצנו ואלפים שנות נדודינו לא באו אלא בגלל גביע של יין (כנראה יין-כיוֹס).  כאשר פרצה המלחמה בין היהודים ובין אדוני-העולם, הרוֹמיים, ואספסיאנוס הפליג בדרכו לנמל עכו בראש ארבעה ריבוא חיילים, מינתה הסנהדרין (בית הדין העליון) בירושלים את יוספוס כשר-הצבא בגליל.

והנה יוספוס זה, תהיה גדוּלתו כסופר אשר תהיה, אין ספק שהמוּסר לא היה נר לרגליו ושהרגש הלאומי לא פיעמוֹ – וראָיה לכך, שהתחתן במחנם של הרומאים בעת רעב ומגיפה.  במאוחר עמדו בסנהדרין על הטעות שטעו במנותם אדם שכזה ולפיכך גמרו אומר להחליפו באחר.  כתבו לו, איפוא, איגרת מחוכמת והזמינוהו לבוא לירושלים ולהיוָעד עמם.  השאר יסוּפר בלשונו של יוספוס עצמו, ואף-על-פי שאינו נוקב בשם היין, כמעט אין ספק, מאחר שפעמים תכופות מזכיר הוא את חיבתו ליין-כיוס כי זה המשקה ששתו באותה מסיבה:

"את המכתב הביא פרש אמיץ-לב, צעיר לימים מאד, אחד מאנשי צבא המלך לפנים.  היתה אז השעה השניה של הלילה ואני הסבתי לסעודה עם רעי ועם ראשי הגליל.  אחד ממשרתי הודיעני, כי בא פרש יהודי.  ציויתי להביאוֹ לפני.  הוא לא בירך אותי, רק מסר את המכתב ואמר: 'את (המכתב) הזה שלחו לך האנשים אשר באו מירושלים.  כתוב נא גם אתה חיש מהר, כי אץ אני לשוב אליהם'.  המסובים השתוממו על עזוּת מצחו של הפרש, אולם אני ביקשתיו לשבת ולסעוד אתנו.  הוא מיאן.  את המכתב החזקתי בידי כל הזמן כפי שקיבלתיו, ושוחחתי עם ידידי על ענינים אחרים.  אחרי שעה קלה קמתי ושלחתי את האנשים לישון ורק לארבעה מרעי הקרובים ללבי ציויתי להישאר, ועל עבדי פקדתי להכין יין.  באין איש רואה פתחתי את האגרת וממנה הכרתי את מחשבת האנשים אשר כתבוּה.  ואחרי-כן חתמתיה כבראשונה – כאילו לא קראתי אותה, ובאחזי אותה בידי כבראשונה ציויתי לתת לפרש עשרים דרכמונים להוצאות הדרך.  הוא קיבל את הכסף בתודה ובזה הכרתי בו, כי הנהו רודף בצע ושאפשר ללכדו בזה.  אז אמרתי: 'אכן, אם תאבה לשתות עמנו יחד, תקבל בעד כל כוס דרכמון אחד'. הוא הסכים בחפץ-לב והרבה לשתות יין למען יקבל כסף יותר.  כאשר השתכר לא יכול כבר לשמור סוד, ובלי שנשאל גילה את הערמה אשר חיבלו (אנשי ירושלים עלי) וכי הוציאו עלי משפט מוות.  אחרי שמעי את זאת, עניתי להם כדברים האלה: 'יוסף (אומר) ליונתן ולחבריו שלום.  לשמחת לבי שמעתי כי באתם אל הגליל בשלום, ויותר מזה (אשמח), כי אוכל למסור בידכם את הפיקוח על עניני הארץ הזאת ולשוב למולדתי – את זאת חפצתי לעשות מכבר.  הייתי בא אליכם, איפוא, לא רק לכסָלוֹת כי אם גם למקום רחוק מזה, בלי כל דרישה מצדכם.  אולם הנני מבקש סליחה, על אשר לא אוכל לעשות כזאת, יען כי מתחקה אני בריגוּל אחרי עקבות פלקידוס, האומר לעלות על הגליל.  ובכן, בואו נא אתם אלי, אחרי קראכם את המכתב הזה.  היו שלום'."[8]

כך השאיר בידיו יוספוס את המנהיגות ועמה את היכולת לבגוד בעמו, אשר לא התמהמה לנצלה, וכך הוטבעה בגביע של יין כיוֹס כל תפארת ירושלים.  גם אני עצמי חשתי בכוחו של יין כיוֹס.  בשתותי ממנו כאילו עטוּ עלי צללי המסתורין שעסקתי בו לפנים; בכעין חלום מוזר כאילו נמשכו הגיגי אל שתי נשים.  אחת מהן ידעתי – זו היתה הֵסֵה אוארבך.  השניה – מי היתה?

מחלומותי אלה עוררתני סערת הרדיפות שפרצה ברוסיה כנגד בני-עמי האומללים.  יום אחד, בטיילי על שפת-הים, נשאתי את עניני והנה שתי ספינות חולפות זו על-פני זו בים המתנוצץ.  האחת דחוּסה היתה קרבנות יהודיים עלובים, אשר גורשו מרוסיה בקנאותה של הכנסיה היוונית; והשניה נשאה את הקרבנות היווניים העלובים, שגורשו ממצרים בקנאותו של עַרבּי פחה.  מעטים הם המראוֹת מעוררי-המחשבה כמראה הזה שראיתי בחיי – דוגמה ממשית כזאת ללעגה של ההיסטוריה: בני-שֵׁם הנופלים קרבן ליוונים, יוונים הנופלים קרבן לבני-שֵׁם; רדיפת המערב ורדפת המזרח אהדדי.  האין יד עליונה המניעה את הבוּבוֹת?

 

כ. הקוֹל-קורא הלאומי היהודי

Volksstimme ist Gottesstimme""

(פתגם עתיק)

על חופיו היפים של הבּוֹספוֹרוּס, בבז'וּקדֶרי, בחדר-מועצה מפואר, סביב לשולחן הירוק, נועדו יחד שגרירי המעצמות הנכבדים כדי לחרוץ את גורלה של ארץ-הנילוס. אצל שער-הזהב של דוֹלמָה בּאצ'ה עמד איש-חסד נוצרי, לורנס אוליפנט, והמתין עד שתבוא שעתו להיראות לפני השׂולטן ולהפציר בו שיתן לגולים יהודים מקלט בארץ-הקודש, שהיתה לפנים ארצם.  ובאותה שנה עצמה, 1882, באכסניה קטנה בגאלאטה, נתכנסה אסיפה של ישראלים צעירים.  רוב הנאספים היו סטודנטים, בעלי-מלאכה או תלמידי-חכמים.  יותר מעשרים פַטריוטים יהודיים באו לאסיפה הסודית הזאת.  מימי לא שמעתי דברים לוהטים יותר, מימי לא ראיתי התלהבות בעינים ובלשון ובהתנהגות, כרוח אשר פיעמה את הנואמים בחדר הדל ההוא.  תוצאתה של האספה היתה שהוקמה אגודה לאומית יהודית בשם "בילו", שהוא ראשי-תיבות של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה".  לאגודה סניפים רבים, אשר לכל אחד מהם שם מפורסם בדברי-ימי-ישראל, כגון "כרתי ופלתי".  היה גם סניף של בעלי-מלאכה שנקרא "החרש והמסגר".  אחר-כך נוסד בקטוֹביץ שבפרוסיה סניף שנקרא "חובבי ציון", שעודנו משגשג ופורח.  מן המרכז יצא הנוסח העברי המשובב-נפש הזה:[9]

 

קול קורא

אל אחינו ואחיותינו בארצות גלוּתם, שלום עליכם.

"אם אין אני לי, מי לי?" (הלל)

כמעט אלפיִם שנה עברו למן אותו יום מר ונמהר, אשר בו עלתה באש, לאחר מלחמת גבורה, תפארת בית-מקדשנו, ועל מלכינו וזקנינו הושמו אזיקי הגלות תחת כתריהם ונזריהם.  ארצנו, אשר בה ישבו אבותינו האהובים, אבדה לנו.  אל הגלות נטלנו עמנו, מכל חמודותינו, רק זיק אחד מן האש, אשר עטרה את בית-מקדשנו, משכן אלוהינו, והזיק הקטן הזה שמר על קיומנו עת מצוּדוֹת צרינו התפוררו לאבק, והזיק הזה היה לשלהבת-יה, שהאירה את פני גיבורי עמנו ונתנה בהם את הכוח לשׂאת את אימי "מחול המוות" ואת עינויי האוֹטוֹ-דאַ-פֶה.  ועתה שוב מתלקח הזיק הזה ויאיר לנו, כעמוד-האש ההולך לפנינו, את הדרך לציון, בעוד מאחורינו עמוד-הענן, עמוד-הענוּת, המאיים עלינו להשמידנו.  הנרדם אתה עַמנו?  ומה עשית עד שנת 1882?  האם ישנת וחלמת את חלום-השוא של "ההתבוללות"?  עתה, תוֹדה לאל, הקיצות מתרדמת העצלוּת.   כנופיות הקוזאקים הפראים עוררוך משנתך הכשופה.  עיניך נפקחו לראות את הבלוּת תקוַת-התעתועים.  התוכל לשמוע את דברי הרהב והקלס של אויביך ולהחריש?  התכוֹף ראשך לפני חסנם של פראים גסי-רוח?  איה גאוותך הישנה, הרוח שפיעמתך לפנים?  זכור כי היית עַם אשר נתברך בדת חכמה, בתורה ובמצווֹת, בבית-מקדש לאלוהים, אשר כתלו עודנו עומד כעֵד אילם לתפארת העבר, כי בארמונות ובמצודות ישבו בניך ועריך הזהירו בזוהר התרבות, עת כל אויביך הפראים האלה התפלשו כחיות בבצוֹת נאלחות בצל יעריך העבותים.  עת עטו בניך בוּץ וארגמן, לבשו הם פרווֹת שועלים ודובים.  האם לא תבוש, איפוא, לקבל את מרוּתם?

נוֹאש הוא מצבך בארצות המערב; כוכב עתידך זורח במזרח.  מתוך ידיעה עמוקה של כל זאת וברוח תורתו של חכמנו הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי?" נמנינו וגמרנו להקים את האגודה הזאת לשם התכליות הלאומיות: –

1.  שם האגודה יהיה ביל"ו, על-פי הפסוק "בית יהודה לכו ונלכה!" והיא

     תתחלק לסניפים, לפי מספר החברים בכל מקום ומקום.

2.  מקום-מושבו של הוועד יהיה בירושלים.

3.  לנדבות ולתרומות לא תהיה מכסה ולא יהיה סייג.

בזאת אנו רוצים:

א.  כי ארצנו שוב תהיה לנו לנחלה.  אלוהים נתנה לנו והיא שייכת לנו ככתוב

     בגנזי דברי-הימים.

ב.  לבקש זאת מן השׂולטן, ואם לא יינתן לנו הדבר, לבקש כי יורשה לנו לכל

     הפחות להתנחל בה כמדינה בתוך מדינה גדולה ממנה: ההנהלה

     הפנימית תהיה בידינו, יינתנו לנו זכויותינו האזרחיות והמדיניות, ונפעל

     עם הקיסרות התורכית רק בענינים חיצוניים, כדי לעזור לישמעאל אחינו

     בשעת דחקוֹ.

מקווים אנו כי טובת עמנו הדגוּל תעורר את הרוח הלאומית בעשירים ובאדירי-הכוח, וכי הכול, כעשיר כעני, יתנוּ את מיטב חילם לענין הקדוש הזה.

היו ברוכים, אחינו ואחיותינו היקרים.

שמע, ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד, וציון ארצנו תוחלתנו האחת.

יהי אלוהים עמנו!

 

חלוּצי ביל"ו

מאז הוציא כורש מלך פרס את הכרזתו לא השפיע שום קול-קורא על בני-עמנו כקול-קורא הזה.  כברק-חשמל עבר בארצות הגולה ונסך בכל מקום חיים חדשים ועוז.  סניפי האגודה הלאומית צצו בעיירות ובערים למאות.  ברוסיה נתרוקנו אוניברסיטאות רבות מן הנוער היהודי.  רבים מאלה אשר בעטיין של הרדיפות הסתירו את יהדוּתם, נהפכו לפטריוֹטים נלהבים, ואפילו קנאים, הנכונים לשפוך את טיפת דמם האחרונה למען עמם.  רבים עלו לארץ-ישראל מתוך כוונה לצאת למדבר שבערב, כדי לחיות חיי פשטוּת כבדואים, ללמוד את אורחותיהם של בני המקום, ואף לחקור את מצבם של יהודי חיבר ולעשותם בני-ברית לתנועת שיבת-ציון. אל מעבר לים-השיש שטף זרם התקוָה וההתלהבות, אבל לשוא היתה הסתערותו – הוא התנפץ אל לב-האבן אשר למר הירש, שהוא כאז כן עתה, מנהל בית הספר החקלאי של "כל ישראל חברים".  אדון זה, אשר כל גדולתו בכך ששירת בצבא הצרפתי, ואשר אין לו, כפי הנראה, שוּם רגש לאומי, יצא בעוז כנגד אנשי ביל"ו, עד שרבים מהם נפל לבם והם הפליגו לאמריקה, הארץ שאין בה רוח-שירה, והניצוֹץ האלוהי כבה.  בייחוד אני זוכר סטודנט אחד של היידלברג, אשר בטיילוֹ עמי יום אחד בירושלים, שאלני: "מתי, סבור אתה, תחול שיבת-ציון?" "אלוהים היודע", השבתי לו.  "בתוך שנתיִם", קרא בהתלהבות.  פטריוט זה הוא עכשיו בנקאי עושה-חיל ביפו.  ו"כל ישראל חברים", אשר ברפוֹתה את ידי העליה הלאומית לארץ-ישראל, היא האשמה העיקרית בכך, שהמוני יהודי רוסיה נשארו בחוסר-ישע בצרפת, עם יבוֹש זרם העליה, ממלאה את כל העתונים בקינוֹת על עָניים הגדל והולך של היהודים.  איתרע מזלנו ובשעה שנועדו יחד שגרירי המעצמות כדי ליַשב את השאלה היהודית, לא נמצא לנו ברוֹן הירש להציג לפניהם את משׂאת-הנפש היהודית ועמו גם את הפתרון היהודי.  השעה באה, אך לא נמצא האיש.  אשר לי, הביאתני התנועה הזאת אל אחת הפרשיות המוּפלאות בחיי.  על-ידיה נתוודעתי אל לורנס אוליפנט המנוח.

 

כא. האדון והגברת אליפנט

הֶכּרוּתי עם לוֹרנס אוליפנט לא החלה בטוב.  אותו זמן הייתי לאומי קנאי כל-כך, שכעסתי בשמעי כי איש נוצרי כאוליפנט מערב עצמו בעניני התנועה הלאומית היהודית.  מה לנוצרי ולענינינו? אמרתי בלבי, ונמניתי וגמרתי ללכת אל הנוצרי הזה ולדבר משפטים אתו.  הנה כי כן, הפלגתי בבוקר קיץ נאה אחד בספינת-קיטור ההולכת לבז'וקדרי ובעלותי אל החוף מיד שׂמתי פני אל ביתו של בעל-דבבי אוהב-הבריות.  אחד המשרתים הוליכני לטרקלין קטן.  בהיכנסי ראו עיני בפעם הראשונה את מרת אוליפנט, ובראותי אותה חשתי כי הלכתי שבי אחר אותו קסם מוּפלא, אשר נעמה השרה על כל מי שבא במחיצתה.  נדמה לי אז כי מבין אני מי היתה אותה אשה שניה בחלום-המסתורין שלי, חשתי כי מכאן ואילך עתידים חייה להשפיע על חיי.

מרת אוליפנט, שהיתה ישוּבה על ספה, לא אמרה דבר.  בעלה הוא שפתח בשיחה.

"מה רצונך?" שאל, כמובן.

"לא כלום", השבתי.  "רציתי רק לדעת מדוע אתה, איש נוצרי, מתערב בשאלה היהודית?"

"האם גדולה קנאותך עד כדי כך, שאתה מתנגד לזה?"

"אינני קנאי כל-עיקר", השבתי, "אך הבן לא אוּכל מה זכותו של אדם, אשר לא זו בלבד שאינו יהודי, אלא הוא נוצרי, להתערב בדבר".

כמענה, הוציא לורנס אוליפנט מתוך מגירה גליון של ה-"Neue Freie Presse"  והצביע על אחת הפסקאות.  נטלתי את העתון וקראתי הודעה מפרי-עטו, כי הוא ואשתו נטשו לצמיתות את הנצרוּת לפני 25 שנים.

"נחה דעתך?" שאל בנועם-לשון.  ואחר-כך הוסיף: "בעת מסעוֹתי על-פני אירופה, נפגשתי ברבים מבני-עמך, אך כל מי שבא אלי, בא לקבל טובת הנאה – זה כסף, זה בגדים וזה עצה.  אתה הראשון הבא אלי שלא בעניניו.  מאחר שעשית עלי רושם, התרשני לשאול אותך לדעותיך ולאמונותיך בדבר אלוהים, האדם, העוֹלם ופשר החיים?,

"בחפץ-לב", השבתי.  "יהודי אני וחי על פי ההלכה.  אני מאמין באֵל אחד ובקדושת ה'שכינה', שהוא הזיווּג הנזכר בתלמוד ומבוֹאר בקבלה.  הקדוש-ברוך-הוא, שהוא עיקר-העיקרים, יש בו כל היסודות, כשם שאפילו בגבר יש משהו מטבע האשה, ולהיפך".

"וזה מנַיִן לך?" שאל בענין רב.

"וכי לא סיפרה התורה, שאדם הראשון כבר נכללה בו האשה?  בכמה מקומות בתלמוד נאמר שאדם נברא דוּ-פרצופין.  במסכת סנהדרין הוא נזכר כ'מין' – מלה שמשמעה 'זוג' ". את דברי חיזקתי בעובדות גופניות.

בשעה שביארתי את ביאורי החליפו ביניהם מר אוליפנט ורעייתו מבטים של פתיעה והנאה, וכשכיליתי לדבר, אמרו בקול, כמה נפלא הדבר שפגשוני, שהרי גם הם מאמינים בטבעוֹ הדו-מיני הזה של אלוהים.  אין זאת כי-אם אלוהים הוא שלחני אליהם – כך אמרו.  הם הזמינוני לסעוד אתם, ואחר-כך רשמו לפניהם את כתובתי.  בהיפרדי מעליהם, נשקתי למארחי ולמארחתי כמנהג ארצות-המזרח.  למן היום ההוא נעשיתי עבד וידיד נאמן למרת אוליפנט אצילת-הלב.  הגיתי בה יומם ולילה.  כמעט שלוש שנים כבר חלפו מאז נפטרה לעולם שכולו טוב, אך בלבבי עודנה חיה ועדיין מרגיש אני ברוח הטובה שנסכה על נפשי.

כעבור ימים אחדים קיבלתי מברק ממר אוליפנט, שקראני לבוא אליו.  נעניתי לו.  בפעם הזאת שאלני אם אֵאוֹת לגוּר עמו.  הסכמתי. ואז סיפר לי ששכר בית ב"אי-הנסיך".  חזרתי לקושטא ובכיסי כסף שנתן לי כדי ליַשב בו את עניני וכעבור שמונה ימים קבעתי את מושבי בביתו של מר אוליפנט, כאחד מבני-המשפחה.

 

כב. הנביא הריס

Wer Calderon versteht

Der weiss was Hafis gesungen

(גיתה)

כך החלו חיי החדשים ב"אי-הנסיכים".  ניתן לי חדר נוח ויפה-רהיטים בקומת-הקרקע.  ידידי החדשים, חברי לדירה, קראו לי הֶרצל.  מרת אוליפנט שאלתני, לפי דרכה הנשית המלבבת, באיזה שם קראה לי אמי.  אמרתי לה שקראה לי הרצל, והיא גזרה כי זה יהיה שמי.  הסבת-שם זו היתה לה משמעות מיוחדת בעיניהם: סבורים היו כי את השינוי ביחסים יש להטעים על-ידי שינוי השם.  כאשר דבקו לראשונה בתורתו של מר הריס הסבו גם הם את שמותיהם הפרטיים: הוא מלורנס ל"ווּדבּיין" והיא מאֵליס ל"לילית" – פילגשו של אדם הראשון, לפי האגדה. נראה כי מרת אוליפנט לא ידעה את השם הרע שיצא לה לאדוֹנית הזאת בקרב היולדות היהודיות.

על הנסיבות שהביאו את מר אוליפנט לדבוק בתורתו של הריס סיפר לי פעם אחת כך: "אליס ואנוכי", אמר, "הלכנו פעם אחת לאסיפה לשמוע דרשה מפי מר הריס, ונפקחו עינינו.  בו במקום החלטנו לנטוש את הנצרוּת  ולהצטרף אל אנשי חבורתו, 'אגודת החיים החדשים'.  שבע שנים עבדנו בפרך בעידוּר האדמה וכדומה, ועיקר מזוננו היה חלב ותפוחי-אדמה. עבודת-כפיִם זאת קיבלנו עלינו במצוַת אבינו הרוחני החדש, כדי שניטהר מן התאווֹת החמריות".  סבורני כי בתום תקופת ההיטהרוּת, יסד אוליפנט חברה משלו, על-פי אותם עקרונות, בברוּקטוֹן – נחלתו אשר באמריקה.  אפשר שאֵילו חילוקי-דעות קלי-ערך בין הרב לתלמידו החישו פרידה זו, לפי שאוליפנט אמר לי פעם אחת: "הגם שיש לי עילה לרגוז על מר הריס בגלל ענינים של ממוֹן, בכל-זאת אני מעריצוֹ ומכבדוֹ, משום שהוא נביאנו".

משנתו של הנביא הריס מעורפלת ולוּטה סוד, אולם הבקי בתלמוד ובקבלה קל לו יותר להגיע לחקרה.  הנביא, שהיה לפנים איש-דת בקליפוֹרניה, השאיר אחריו ספרים אחדים, כולם בלשון השירה.  במובן זה הלך בדרכו של מוּחמד, אשר פרקי ה"קוראן" שלו קרויים "סוּרה" – חרוזים.  לגבי מהוּת האלוהים, דומים עיקרי תורתו לאלה שכבר נזכרו לעיל.  האלוהים הוא דו-מיני; בכל גבר ישנו חלק משלים מן הנקבה, ובכל אשה – חלק משלים מן הזכר.  ככל שמטהרים אנחנו את נפשותינו מן התאווֹת החמריות, כן מתקרבים אנחנו אל המלאכים במידות הטוהר והזוהר.  יש כאן יותר משמינית של סוֶדֶנבּוֹרגיוּת בתורה זו.  באחד משיריו הוא כותב (אני מצטט על-פי הזכרון):

"חדות העולם החלה, / עמנוּ היא נולדת; / ברכת ה'שניִם שב'אחד', / מֶתק העליצות. / אנו, שבודדים היינו, / כבוּלים אל שער הקדושים המעוּנים, / מתנשאים למדרגת כלולותינו / הוֹ, אדם עלי אדמות".

אחר-כך הוא ממשיך ומוֹחה כנגד פולחנו של "צלוּב".  לדידו, בכל רגע שעושים אנו לכיבוש תאווֹתינו, אנו נצלבים.  דברי-מחאתו נפתחים במלים: "לא עוֹד עטרת קוצים".  ולאחר שהוא יוצא כך כנגד הנצרוּת, הוא מבשׂר את תפארתו של יסוד-האשה האלוֹהי בזיווּג הגדול.  ובדברו על ה- Ewige weibliches [הנשיי הנצחי] הזה בטבע הוא אומר:

"לא בבית-לחם הגוֹועת ברעב, / לא שם היא מופיעה; / לא ירושלים הקודרת / מקצרת את שנוֹתיה. / לה היא האדמה לקחת / עוללים אל חיקה, לעורר/ שתוּקים מפחדיהם".

קדושיו אינם לא פאוּלוּס ולא פֶּטרוּס, כי-אם גאריבּאלדי וקוֹשוּט – גיבורי החירות.  אותם מרוֹמם הוא בשיריו.  בעיניו כל עריץ כמוהו כאנטיכריסטוּס בסכימה הנוצרית.  עבודת-האדמה המטהרת היא הדרך שבה מתקין עצמו האדם לקבל את הכלה – את יסוֹד-האשה האלוהי.  מעניין שגם בתלמוד (אבות דר' נתן) מצאנו: "לא השרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתוֹ על ישראל עד שעשו מלאכה".

כל אדם חושב יסכים עם "הנביא" לגבי הצורך לטהר את יצרינו.  "חובות הלבבות" קשות הרבה יותר מ"חובות האברים".  לאהוב את הכל, לעבוד למען הכל, לשמוח בכל – שילוש זה עשוי להפוך בשר-ודם למלאך-אלוהים. התלמוד אומר: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו"; אגדה נפלאה מספרת כי בארץ-השחר חי רב-מג אחד, כַּימוּל שמו, אשר על-פי הקווים שבכף-ידו של אדם יכול היה להגיד את טבעוֹ, תולדותיו ומחשבותיו הנסתרות.  שמע הרב-מג על הנסים והנפלאות שחולל משה רבנו ויצא אל המדבר כדי לראות פנים את המחוקק ולחקור את סוד כוחו.  בבואו אל המדבר הלך לאהלו של משה, ובאחזו בכף-ידו כדי לברכוֹ מצא לו שעת-כושר לבחון את הקווים החרוצים בה.  קריאת תמהון נפלטה מפיו.  ובנעצו עיניו בעיני מחוקקנו האלוהי, שאל: "האומנם אתה הוא משה, עושה-הנסים? לא ייתכן כי ניחנת בכוחות אלוֹהיים, כי אתה רוצח".  "כן, רוצח אני", השיב משה בשלוַת-נפש.  "נולדתי במזל מאדים, ונגזר עלי שאהיה שופך דם.  כשהייתי בן שמונה-עשרה שנים הרגתי אדם.  אבל דוקא בזה סוד כוחי – אני, שנוצרתי להיות רוצח, פרצתי את גדר טבעי והתגברתי על ההשפעה הרעה שבצלהּ נולדתי.  לכן נעשיתי מחוקק".  בשמעו זאת נפל הרב-מג אפיִם ארצה לפני משה, וקרא: "לא אדם אתה, כי-אם מלאך עלי אדמות.  רק אתה לבדך תוכל להגיע עד חקר סודות הזמן.  אך כל נסיך ונפלאותיך כאין וכאפס הם לעומת הנס הגדול הזה – כי קנית לך שליטה על עצמך".

 

כג. יום של דיג עם לורנס אוליפנט

"איזהו חכם? הלומד מכל אדם"

(פרקי אבוֹת)

"אי-הנסיכים" הוא אי יפה, שאדמתו אדמת טרשים.  כאן בנו להם הסוחרים העשירים הגדולים את נווֹת-הקיץ שלהם.  המקום נקרא כך משום שאליו נהגו להגלוֹת את הנסיכים העותומניים, לאחר שדוכאו מהפיכות-החצר.  ספינות-קיטור קטנות מהלכות בין האי למטרוֹפוֹלין – שהמרחק ביניהם אינו אלא שלושים מילין אנגליים.  בית משפחת אוליפנט היה על החוף, ושכן היה לנו באכּר פחה הנודע.  כאן התנהלו חיי לפי הסֶדר הזה.  הייתי קם משנתי בשעה שש בבוקר.  לאחר פת-שחרית הייתי פורש לחדרי ללמוד אנגלית.  אמנם קשה לדבּר "אנגלית כלשונה", אך קשה שבעתים לקרוא נכונה "אנגלית ככתבה".   בלימוד לשון נוראה זו הייתי מתיַגע עד לצהרים.  כאשר היתה מרת אוליפנט בקו הבריאות, היתה מנחה אותי בסבך הזה.  לפני סעודת-הצהרים הייתי הולך לגנו של באכּר פחה לרחוץ בים.  לאחר הסעודה, נהגתי לבקר ידיד אחד, איש גרמני, ששימש אותו זמן כמוֹרה של המוּדיר (כעין ראש-עיר אצלנו) של קושטא.  המוּדיר הזה היה לפנים שגרירה של תורכיה בארצות-הברית.  אוליפנט היה מיוּדד עמו, ובהשפעתו נתבקש המורה הגרמני ללמדני לרכוב על סוס.  שלושה ימים בשבוע לימדני.  מדבר היה תמיד בתפארתה של גרמניה שלמן 1870, ובכך עוררני לחלום על "הרסטוֹראציה הלאומית" של עמי שלי.  כמה פעמים ביליתי בנעימים את שעות אחר-הצהרים במשחקים עם ילדי המוּדיר.  כשהיה היום נאה, היינו שלשתנו, מר אוליפנט, מרת אוליפנט ואנוכי, הולכים לטייל.  יום אחד הזמינני מר אוליפנט להתלווֹת אליו בהפלגה של דיג.  כאשר כבר היינו מרוחקים מרחק הגון בתוך הים, התחיל פתאום לגוֹלל באָזני את תולדות-חייו.  "נולדתי בסקוֹטלנד", אמר.  "משחר ילדותי עשו עלי רושם חזק לימוד כתבי-הקודש והקריאה בסיפורי-הנפלאות של ארצות הקדם; ולפיכך נעשיתי להוּט אחר מסעות.  בהיותי בן תשע-עשרה ערכתי את מסעי הראשון וכתבתי על ספר את קורותיו.  אותו זמן שימש אבי כאב-בית-דין בציילון ולכן פניתי לעסקי הפוליטיקה, ודרכי זו הוליכתני ממקום למקום.  נעשיתי נע-ונד.  אין לך כמעט מקום על-פני האדמה שכף-רגלי לא דרכה בו.  עקב נסיעותי הרבות נתוודעתי אל בני-עמך המופלאים.  הייתי ברומא ומצאתי שם רק בנינים חרבים, ואף לא זֵכר לרומאים האדירים.  הייתי בארצו של פרעה, ומצאתי שם רק חנוטים מלוכלכים, ולא את בני-עמו הנבוֹנים והחרוצים של רָע.  אבל את זרעו של אברהם מצאתי בכל אתר ואתר ביבשת שלנו, ממש כמוֹת שהיו לפני אלפּיִם שנה.  סוד קיוּמם הוא סוד אלוֹהי; ברכת אלוהים היא ששמרה אותם, כהבטחת הנביא הגדול ישעיהו: 'אני ה' לא שָׁניתי, ואתם בני-יעקב לא כליתם'.[10]  ראיתי כי אכן קיים אלוהים את הבטחתו.  התחלתי להתעמק בכתבי-הקודש ובתולדות עמך ובאתי לכלל מסקנה כי חוקי ישראל הם-הם חוקי-אלוהים.  חוקי הרומאים, שהם יסוד עקרונות המשפט החדש שלנו, חלו בהם תמורות.  אין כוחם יפה לגבי כל הזמנים, כל התקופות וכל המדינות.  אך חוקי ישראל כוחם עומד לעולמים ומתאימים הם לַכּל, כי חוקי אלוהים הם".

כאן הרהבתי עוז להיכנס לתוך דבריו ולספר לו אגדה מן המדרש.  אמר הקיסר דיקליטיאנוס לאחד מרבוֹתינו: "טוב אני ממשה, שנאמר: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת". "לא ולא", אמר רבנו, "אתה שקיים אתה, אין הבריות מקיימים את גזירתך, ואילו משה גזירותיו מתקיימות גם אלפי שנים לאחר שמת; למשל, שמירת השבת".  אמר לו דיקליטיאנוס שהנה יַראֶה לוֹ בעליל כיצד בני-עמו מקיימים את מצווֹתיו ויום אחד גזר שאיש לא ידליק אש בביתו.  אחר-כך הזמין את רבנו שיצא עמו לרחובות העיר ויראה שאיש אינו עובר על מצוַת פיו.  עד-מהרה הגיעו לבית, שאש עליזה מבוֹערת בו.  "מה זאת?" שאל דיקליטיאנוס, "האם לא שמעתם את מצוַת הקיסר?" "כן", השיב בעל-הבית, "אבל אשתי חלתה והרופא ציוה עליה שתרחץ באמבט חם".  המשיכו המלך והרב את דרכם.  עד-מהרה באו לבית אַחר, שגם שם הפירו את דבר המלך.  וכששאל אותה שאלה, השיבו לו: "כן, אבל אשתי כרעה ללדת והרופא ציוה לחמם את חדרה".  אמר הרב: "תישברנה עצמותיו של האיש, שגזירותיו אינן מתקיימות אפילו יום אחד והוא אומר 'טוב אני ממשה', אשר גזר: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', וגזירתו מתקיימת בעולם כולו".

כל-כך נהנה מר אוליפנט מן המעשיה הזאת, עד שאמר לי כמה הוא מצטער שאינו יודע כלל את ספרוּת התלמוּד.  לאחר רגעים אחדים המשיך את סיפורו. "כשיצאתי ליפּאן כמזכיר הראשון אצל השגריר הלורד אֶלג'ין, למדתי לדעת את דתם של בני-המקום ואת מנהגיהם.  כבר קודם-לכן הייתי מעריץ נלהב של קוֹנפוּציוּס הנאוֹר, מיַסד דת-המוסר.  באותו ליל-אימים, כאשר תקפו בני-המקום את מחננו" (כאן חדל כדי להראותני צלקת בידו הימנית) "באותו ליל-בלהות ניצנץ רעיון במוחי, שאפילו הגדול שבחכמי המוּסר אינו יכול לבַשׂם את עמו בלי ניחוֹח האלוֹהוּת.  גדול הוא קונפוציוס, אבל תמורות כבּירות יתחוללו בעמו בכוח-השפעתה של הציביליזציה החדשה.  משה הוא מחוקק אלוהי ועמו יתקיים כל עוד ירצה בכך 'שומרם ומגינם'.  מה שניבאתי בלבי אותו לילה ליפאן אמנם התקיים – יפאן שוב איננה היום מה שהיתה לפני שלושים שנה.  תור-הזהב של יפאן נסתיים ובא תור-הברזל של התותח והכידון.  אבל אותו יהודי שראה את זריחת החמה על הר המוריה, מתבונן עתה, כמוֹת שהיה, בשקיעת החמה בארץ-ישראל".

 

כד.  יום של דיג עם לורנס אוליפנט (המשך)

"החטא הקדמון", המשיך מר אוליפנט, לאחר שהיה תפוס בשׂרעפיו שעה קלה, "המתואר בכתבי-הקודש, שאף מצאתיו באוצר האגדות של כל העמים, אפילו אצל היפאנים, ודאי שנסמך על איזו עובדה מן המציאוּת.  נפילה-לחטא דורשת תגוּבה, חייבת לבוא בעקבותיה עליִָה. לפיכך הרביתי לחשוֹב על הדרך אשר בה יוכל אדם להתעלוֹת משפל החטא.  בשוּבי לאירופה צללתי בעמקי המסתורין של הזֶנד-אָוֶסטָה.  כשהירהרתי בדבר, נראתה לי תורתו של זרתוּסתרא בדבר שני היסודות, הטוב והרע, תורת-אמת.  בכל דבר שבעולם מתגלים שני הקצווֹת האלה.  אבל לאחר שהוספתי להרהר בזה, היוּ שני האֵלים (אורמוז ואהרימן) מגוחכים בעיני; שהרי, אם עשויים להיות אֵלים בני-תחרוּת, להיות שרויים תמיד במחלוֹקת – במה טובים הם מבשר-ודם? לפיכך הנחתי לשני האלים האלה לריב את ריבם ואילו אני נפניתי למלחמה שבין שני הכוחות שבנפשי.  אבל לא מצאתי לי מנוחה עד שהצטרפתי לאגודתו של הנביא הריס.  הוא-הוא שפקח את עיני להבין את מסתרי הבריאה ולראות את הסולם אשר בו חייב אדם לטפס כדי שיגיע למצבו הראשון.  אחר-כך מצאתי כי תורת הסוֹד של הריס דומה לתורת הקבלה.  והנה, הרצל, שלחךָ אלוהים אלי לחזק את לבי בתורת-האמת.  זה הפלא – שאתה, יהודי צעיר-לימים שהלשון אשר בה בישר נביאנו (הריס) את תפארת האמת זרה לך, תבוא לכלל אותה מסקנה עצמה לגבי סוד הזיווּג האלוהי, כאחד מחברי האגוּדה.  לפיכך מאמין אני, שנשלחת אלי מאת אלוהים, אשר גם עורר בלבך את החיבה אל מרת אוֹליפנט.  הבטיחני נא, איפוא, כי תחיה על-פי אמונתך ותכבוש את יצריך ותתעלה ממדרגה של בשר-ודם למדרגה של מלאך – כמו שהיה האדם קודם 'החטא'.  את עמך בחר לו אלוהים להיות שלוחו ולהפיץ את תורתו בכל העולם.  יודע אני, הרצל, את דעתך על ישוּ, שכופר אתה בעצם קיומו ושלדידך אין הוא אלא רעיון משיחי, שדמיון העם עשאוֹ בשר-ודם.  אשר לי, מאמין אני שאמנם אדם כזה היה קיים, אבל איני מאמין באלוֹהיוּתוֹ.  מאחר שהיה בן לאב יהודי, והוא עצמו היה יהודי, נעשה בעקיפין מורה לעכּו"ם, כלי לקרב בוֹ את עובדי-האלילים צעד אחד אל האמת.  אדם, שהיה כלוּא שנים רבות באפילה, אם מעמידים אותו באור-הצהרים, הוא מתעוור.  עיניו צריכות להתרגל לאור בהדרגה.  כך גם נתקרבו בהדרגה עובדי-האלילים אל אמיתה של דת ישראל דרך המיתוֹס הנוצרי.  אינך יכול להסביר את שפינוֹזה לילד; תוּכל רק לספר לו את קורות רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ. הוא הדין באותם ילדים מגודלים עובדי-הכוכבים-והמזלות.  אֵלים כיוּפיטר, כרוֹנוֹס, בכּכוס או מוֹלך, אשר בילו את כל זמנם באכילה ושתיה וקטילה, אֵלים אשר אחד מהם הרג את ילדיו והשני שאף בהנאה את הריח שעלה מגופות בני-האדם הנצלים באש אשר הוקרבו על מזבחו, היו נדונים בעת החדשה למוות, חרף אלוֹהיוּתם.  אכן, אלוהים שילדיו הורגים אותו הוא עליה לגבי אלוהים ההורג את ילדיו, והאמוּנה בוֹ חייבת להכשיר את נפשות עובדי-האלילים לתפיסת האלוֹהוּת האמיתית.  ישוּ האמיתי הוא עַמךָ – הנרדף שבכל העמים, כי הוא-הוא השליח המביא אליהם את בשׂורת האמת.  הרדיפות שרדפו את בני-עמך שברוסיה נזירים קנאים, אשר הוֹקיעו אותם על הצלב, לא יוכלו למנעם מלקוּם לתחיה ומלחדש את ימיהם כקדם בארץ-ישראל.  לפיכך הלכתי אל השּׂוּלטן להשתדל למען היהודים. השׂוּלטן קיבלני בסבר פנים יפות, ואף נתן לי במתנה קופסת זהב לטבק-הרחה.  אלא שהוד-מלכותו הטה את אזנו למפריחי בדוּתוֹת ולמלעיזי לעז – אם יהודים ואם נוצרים, איני יודע, כי לא טרחתי לחקור בדבר.  (כאשר נמניתי עם חברי הפרלמנט, הייתי שם חבר שתקן עד מאד, כי יותר מדי הייתי שקוע במחשבות על ה'אני' הקטן שלי מִשאֵתֵן את דעתי על עניניהם של אנשים אחרים).  אבל אפילו אוֹרחם-ורבעם של הסנבלטים החדשים נותן בלבי אמונה כי קרוב היום שבו ישובו היהודים לציון".  הסירה, שעלתה על חופו של אי אחר, הפסיקה את שטף וידויו של מר אוליפנט.  עלינו לחוף והתכבדנו בקפה ובנרגילות, ואחר-כך ביקשני מר אוליפנט לגמול לו ולספר בקצרה את קורות דרכי הרוחנית.  לאחר שתיארתי במלים ספורות את יציאתי מן הקנאוּת ושנאת-הנשים אל רחבוּת-הדעת והערצת "הנשיי הנצחי", קרא אוליפנט: "אתה היית אַלטיוֹרה פֶטו".

בדרך חזירתנו צד אוליפנט דג קטן אחד ויחיד והגישו לי.  בשובנו אמרה מרת אוליפנט: "ובכן, מה העליתם בחכתכם?" "זאת", אמרתי והראיתי לה את הדג הקטן.  "ואתה?" אמרה ופנתה אל בעלה. "אֶת אלטיורה פֶטוֹ", השיב, ולמן אותו ערב החל לחבר אותו רומאן מפורסם שלו.

 

כה.  "לילית" אוליפנט

מארחתי, מרת אוליפנט, היתה אשה משׂכלת מאד, שנתמזגו בה החיוניות הקלה והנימוסים הנאים של יפהפיה צרפתיה עם החן והנדיבות של גברת אנגליה.  היא היטיבה לדבר ולכתוב צרפתית, גרמנית ואיטלקית.  יתר-על-כן, היא אף היתה זמרת ומחוֹללת משובחת ומנגנת מצוינת בפסנתר.  וכשם שידעה לכהן בטרקלין, כן ידעה למשול במטבח.  שם היתה ממש ספר-בישול מהלך על שתיִם.  מתוך נאמנות למצוָה המשולשת של הריס – לאהוב את הכל, לשמוח בכל ולעבוד למען הכל – הקדישה את רוב זמנה למעשים המביאים אושר לבני-אדם.  פעם אחת, לאחר שעות מרובות של עבודה במטבח, החלה לתקן את כותונתי.  אמרתי לה שמוטב לה שתנוח.  "לא", השיבה לי בחיוּכה המצודד, "בעבודה אני נחה.  הדבר היחיד המעייפני הוא הבטלה.  אין לי הנאה וקורת רוח גדולות מאלה שבעבודה למען זוּלתי.  מטבחי הוא כנסייתי ובישול מאכל עָרֵב – תפילתי.  התיקון שאני מתקנת את כותנותיך הוא לרצון לאלוהים יותר מכל התשבחות שממללות לו שפתי אנוש". (זו גירסה שונה למימרתו של ישראל בעל-שם-טוב בדבר הקיטוּר במקטרתו, ואף נעלה הימנה מבחינה מוסרית).  את טוּב-לבה אין הפה יכול להגיד.  זכּה ותמה היתה כמלאך-אלוהים. וסגולות-רוחה לא נפלו במאום מטוהר-נפשה.  חלק רב לה ב"סימפנוֹימאטה" – ספר המסתורין אשר גם אני השתתפתי במידת-מה בחיבורו.  כאן ניכרים ביותר עומק מחשבתה וחיבתה לעיון המופשט.  וכגולת-הכותרת לכל זאת, היה בה מין נועם של מזג, אשר צודד לב כל אדם שבא במחיצתה.  אפילו שונא-הנשים הגדול, הגנרל גורדון, הלך שבי אחרי עדינוּתה ורחש לה ידידות והערצה.  על רגשותי שלי כלפיה, חושש אני לדבר.  כל דבר מרושע וטמא שבּי נצרף באש הצחה של מבטה.  מכל השעות הנעימות שביליתי בחברתה, אשר לא תישכחנה מלבי, אספר רק על אחת או על שתיִם.  יום אחד, יצא מר אוליפנט לקושטא להביא לביתם גברת אחת – מרת קאתברט, ידידה ישנה של משפחת אוֹליפנט וחברת האגודה, אשר עבדה יחד אתם במצוַת ה"חוֹזה" בעת ההיטהרוּת.  כעת עזבה את אמריקה ובאה לגוּר עמנו.

מרת אוליפנט קראתני אליה.  היא לא חשה בטוב ונתאוותה לגלגל שיחה.  זו היתה הפעם הראשונה שדיברנו זה עם זה באריכוּת ומתוך חירוּת.  "הרצל", אמרה, "יודעת אני כמה גדולה אהבתך אלי.  לא אחקור ולא אדרוש מה זאת 'אהבה'.  לא נוכל להגדירה כשם שלא נוכל להגדיר את מהותו של החשמל.  זהו ניצוֹץ שמימי, פרי המגע של שתי מהויות נגדיוֹת – החיובי והשלילי.  אך הדבר המפליאני הוא זה שאתה כיהודי אשר נתחנך בתחומה הצר של דת קנאית ולוּמד לראות את האשה כיצוּר נחוּת, בכל-זאת נתעוררה בך חיבה כלפי, אני שאפילו אינני מבנות עם-הסגוּלה, ולפני שידעת דבר על טבעי.  אמנם מעריצה אני את דתך ואת עמך, אבל כאשה נעלבת אני בחשבי כמה השפילו משה וחכמי התלמוד את בנות-מיני.  משה קבע כי אשה נקנית בשלושים שקל, והתלמוד פוסל את האשה לעדוּת.  פירוש הדבר שהיא נחשבת שקרנית.  אבל חוה, חרף אשמתה הכבדה, דיברה אמת.  על-פי התלמוד אף פטוּרה האשה מלקחת חלק בכל עניני הדת.  המצווֹת שנתחייבו בהן הגברים אינן חלות עליהן.  אסור להן לשמש בכהוּנה וללמוד תורה.  כמה סוֹתר הדבר לרוח המקרא!  דבורה, חולדה ומרים נתברכו במיטב המעלות ורוח אלוהים נחה עליהן.  ביקשתי רבנים רבים הבקיאים בתלמוד שיישבו לי את הסתירה הזאת, אך איש מהם לא הצליח לעשות זאת".  לאחר שהירהרתי בדבר כמה רגעים, השיבותי: "אמא יקרה,[11] אם נעיין עיין היטב במצב המין החלש ובמעמדוֹ, לפי תורת-משה ולפי ההלכה, נגיע לכלל מסקנה כי משה וחכמי התלמוד העריכו את האשה יותר מכפי שמעריכים אותן אבירי-הנשים ומגיני זכויותיהן החדשים.  לא זו בלבד שהאשה לא הושפלה בעולם היהודי, אלא שחלקה בו היה חשוב אף יותר מחלקוֹ של הגבר – וזאת אנסה להוכיח לך.  היא אינה כאותה זוּליכּה, הכבולה בכבלי-הפאר של ההרמוֹן, אלא כשולמית, המהלכת ככוהנת קדושה בהיכלי החירות. זכרי נא, אמי היקרה, כי בימי משה (ואפילו בימינו) היו הנישואין בעיני אנשי המזרח כמין עיסקה.

 

כו. "לילית" אוליפינט (המשך)

"זכרי נא, אמי היקרה, כי בימי משה (ואפילו בימינו) היוּ הנישואין בעיני אנשי המזרח כמין עיסקה.  מי שרצה לשׂאת לו אשה הלך אצל אביה של בחירת-לבו וקנה אותה כמו שקונים שור או סוס.  אף הכמות נחשבה בקביעת המחיר: כלה שמנה היתה יקרה יותר מכלה כחוּשה.  אבל משה נתן זכויות שווֹת לגבר ולאשה.  הוא גמר אומר שלא לערב עניני ממון בעניני נישואין.  מכאן ואילך נקנתה האשה באהבה ולא בכסף.  שלושים השקל ששילם החתן לא היו מחיר כלתוֹ, אלא סכום-כסף לתשלום הוצאות העברתה לביתה החדש.  המלה 'נדה' [כך במקור!], או בלשוֹן העם "נדן" [כך במקור!], פירושה דמי נסיעה או העברה, והמס הזה מוטל היה על העשיר ועל העני כאחת, ללמד שאין קונים את האשה כבהמה. לכן גם לא התירה התורה לאשה לרשת את נכסי אביה.  טוהר האשה הוא היה רכושה, ואם טהרה אבד לה, אכן דלה היתה".

" 'תערוּכת הכלות' הנודעת שערכו היהודים בזמן שבית-המקדש היה קיים פעמים בשנה, באב ובתשרי, מעידה כי אכן מקובל היה שהאשה נקנית באהבה ולא בכסף.  התלמוד מספר כי בנות ישראל היו נאספות בשלוש חבורות בכרמי שילה או 'עין גדי' ומחוללות תחת כיפת השמים, ואותה שעה היו הבחורים עומדים ומביטים בקליידסקופ החי, המסַנוֵר עינַיִם.  בשעה שהיו הבנות יוצאות במחול-המעגל העממי, היו המיוּחסות שרות שיר עממי, אשר רק פזמונו החוזר נשתמר בידינו.

               'בחור שׂא עיניך וּראֵה,

               תן עיניך במשפחה,

               תן עיניך בנוֹי'.

ואילו בנותיהם של פשוטי-העם היו שרות:

               'שקר החן והבל היופי,

               אשה יראת ה' היא תתהלל'.

"רק כדי שתישאר האשה מופת נעלה, נפש טהורה אשר הצדדים השפלים שבחיים לא הטילוּ בה רבב, נפסלה האשה לעדוּת, וכדי שלא תהיה לה שום נגיעה בהוויוֹת הבזויות של גניבה ורצח.  עומדת היתה בספירה גבוהה יותר ונבדלת לעצמה.  לכן גם לא ניתן לה חלק בחיי הדת של הגבר, כדי שלא תבוא במגע עם הגברים שאמונתם היא פעמים רבות רק מַסוֶה לכל הגשמיות שבחיים.  אבל העובדה שבידיה הפקיד התלמוד את חינוך הילדים תוֹכיח, כי לא זילזלוּ בערכה כמעוֹררת ומכוונת.  אלא שכאן עסקה בטהור ובישר בלבד.

"קראתי פעם בספר עתיק, כי בשעה שצרוּ התורכים על ביזנטיון, פרץ רעב בעיר.  הלך אחד מאבות בתי-הנזירים לאיש יווני אחד, בן-דתוֹ, לבקש ממנו הלואה של 5,000 דרכמונים.  הסוחר נענה לו והנזיר נתן לו שטר-חוב לחדשיִם ימים.  כתום המועד הזה, בא הסוחר בתום-לב אל הנזיר ודרש את כספו, אבל הלה קרע את השטר וגירש את הסוחר מן הבית.  רק זקנה אחת, משרתת אצל ראש-הנזירים, היתה עדה למעשה הזה.  הסוחר, שנזדעזע עד עומק לבו, תבע את ראש המנזר לדין לפני הסינוֹד הקדוש.  כאשר שאלוהו, אם יש לו עדים, השיב כי זקנה אחת היתה שם בשעת-מעשה.  על כך השיבוּ לו כי אשה פסוּלה לעדוּת והתביעה מתבטלת.  'כך!' הרעים עליהם בקולו הסוחר, 'אם אשה פסוּלה לעדוּת כיצד תוכלו להאמין בנצרוּת? כי מיהו שהעיד על תחייתוֹ של ישו? האם לא מרים המגדלית? אני אמנם מאבד בשל כך 5,000 דרכמונים, אבל אתם תאבדו 5,000 מאמינים' ".

 

כז.  "לילית" אוליפנט (המשך)

"הסיפור שסיפרתי לא זו בלבד שהוא מלמד שלא רק היהודים פסלו את הנשים לעדוּת, אלא אף מסתבר לנו ממנו, שהיהודים (והרי הנוצרים הראשונים היו כולם יהודים) לא זילזלוּ כך בעדות כזאת.

"זכרי נא גם זאת, אמא יקרה, כי עוד בימי-הביניִם דנה מועצה שמינה האפיפיור בשאלה, האם האשה היא מן החיוֹת או מבני-האדם!

"על-פי התלמוד", המשכתי לבאר למרת אוליפנט את יחסו של הספר הזה לשאלת האשה, "שייכת האשה לספירה אחרת, גבוהה יותר.  וכיצד יסבירו אלה הכופרים בכך את הדרשה שדרש רבּא הגדול לפני שומעיו בעיר מחוזא (שבבבל), את הפסוק: 'כבדו את נשיכם ותעשו עושר'? התלמוד אומר: 'אין חכמה לאשה אלא בפלך'.  האם זה גינוי?  אדרבא, כלום אין זה קרוב לדעתכם שלכם, כי העבודה המועילה טובה יותר בעיני אלוהים מכל שירי-ההלל של כל הכוֹהנים?  כל התקנות האלה לא הותקנו אלא כדי לשמור על טהרתה של בת ישראל ועל צניעוּתה; לשמור על מקור הרגשות הטבעיים שלא ייטמא ושלא ייבש בעֶטיוֹ של הלימוד, ואפילו הוא לימוד תורה.  אלף נשים היו לו למלך שלמה, ואף-על-פי-כן רק אחת מהן – האשה החרוּצה – היא שעוררתו לומר אותם דברי-שיר בני אלמוות, אותו תיאור מופלא של 'אשת החיל'.  היש ספרות אחרת שציירה תמונה נאה יותר של האשה המופתית מזו שנתן לעולם אותו עם שטוענים כנגדו כי הוא מקל בערכה של האשה? ושיר זה לא נשאר גנוז לתפארת באות המתה של הספר, אלא נכנס ללבם של בני העם היהודי; הוא נעשה חלק מן התפילה.  בערבי שבתות, לאחר שמכבדת האשה את הבית ועורכת את השולחן ומדליקה את הנרות ומלבישה את עצמה ואת ילדיה במיטב מלבושיהם לכבוד שבת המלכה, והבעל שב הביתה ורואה את המראה היפה והמרומם הזה, הוא פותח בשיר-הלל נפלא זה לאשה המסוּרה, שכתב המלך-המשורר לפני אלפי שנים".

"די. שיכנעת אותי", אמרה מרת אוליפנט, מחייכת כדרכה במתק ובחיבה.  "נפלאה היא היהדות ביחסה אל האשה, כמו בכל שאר אורחותיה בחיי המעשה".

 

כח. הנסיעה לארץ-ישראל

"Von zwei Jungfrauen nehme ich Abschied, von Europa und von Dir"

משתי עלמות נוטל אני פרידה – מאירופה וממך".  במלותיו אלה של היינריך היינה הגדול בישׂרתי לידידתי היקרה הֵסֶה אוארבך על כוונתי לצאת מאירופה.  מה נסער ונרגש הייתי בכתבי זאת, שהרי למחרת היום עמדתי להפליג אל "ארץ זבת חלב ודבש".  לעולם לא אשכח אותו לילה שבו גמרנו אומר לצאת לדרך.  הלילה היה ליל ספטמבר שקט ושליו.  מר אוליפנט קראני אל חדרו.  מצאתיו קורן מאושר, אך סמוּק כלשהו ונצנוץ של בעל-חזון בעיניו.  עשרים דקות ישבתי שותק בין הבעל לאשתו.  מר אוֹליפנט עצם את עיניו כמביט אל עולם-הרוחות הטמיר.  לבסוף פנה אלי ואמר: "הרצל, אלוהים העיר את רוחי וציוָני לצאת מן המקום הזה וללכת לארץ-ישראל לגור שם.  ראיתי את מלאכךָ הטוב והוא שמח מאד שפינית לו סוף סוף מקום בתוך גופך לשכון בו, אחר כל נדודיו הרבים באין מעון לו.  כן נצטויתי ללכת לחיפה.  מצויה שם מושבה גרמנית ואתה תוּכל לדבר שם בשפת-אמך".  כאן נשתתק מר אוליפנט והניח לאשתו להמשיך את דבריו. "יש בדעתנו להתגורר", כך אמרה, "בביתו של בן-המקום, של ערבי.  יודעת אני כי ביום מן הימים עתידים אנו להתרושש, ואז ניזון בתפוחי-אדמה כאיכרים שבאירלנד".  "ומה בכך?" נכנסתי לתוך דבריה, "כל עוד סמוכים אל שולחננו אנשים בני עמים שונים, שכולם רוחשים זה לזה ידידות ואהבה.  זו היה לנו כעין חזרה לגן-העדן".  "סמוכה ובטוחה אני, הרצל", אמרה, "כי יהיה בכוחך לעמוד בנסיון ההיטהרוּת הזה.  אתה תרבה לסבול כמו שסבלנו אנו כאשר סרנוּ למשמעתו של הנביא הריס.  אולי יישרתי קצת למענך את ההדוּרים; עתה תיישרם אתה למען אחרים, כדי שיוכלו בני-אדם להיכנס לגן-העדן בעודם בחיים".  "אמן", עניתי אחריה בהתלהבות.

לאחר שנתנו בידי כסף והוֹרוּ לי מה לעשות, שכבתי לישון.  למחרת בבוקר, לאחר שבקרתי, רכוב על סוס, בכל המקומות החביבים עלי באי כיוֹס הנחמד, נסעתי לקושטא, עשיתי שם את כל ההכנות הנחוצות ושוב נצטרפתי למשפחת אוליפנט וירדתי עמהם בספינת-קיטור אוֹסטרית גדולה.  בשעה ארבע אחר-הצהרים יצאה מפלצתנו בכוח קיטוֹרהּ מתוך הנמל בלוויית דולפינים רבים, אשר התאמצוּ שלא לפגר אחריה.  אותו זמן ממש הפליג הלורד דאפרין להודו, כדי לקבל לידיו את המשׂרה שיוּעדה לו שם.  איני יודע אם נמצא בספינתנו; מכל-מקום היו שם בין הנוסעים כמה וכמה אנשי-שם, רוּבּם אנגליים.  מר אוליפנט הציגני לפני סופר של ה"טיימס", שיצא להודו כדי "לכסות" את טקס-קבלת-המשרה של הלורד דאפרין.  שמו, אם זכרוני אינו מטעני, היה וייס.  שבע שנים עשה ברוסיה וכתב ספר יקר-ערך על הארץ ועל עַמה.  את מרבית זמני העברתי בשיחוֹת עם האיש הזה.  על שפת-עֵבר, היהדוּת וטבעם המופלא של דברי-ימי-ישראל – על אלה בעיקר נסבוּ כל שיחותינו.  מדי פעם לקחו חלק בוויכוחים מר ומרת אוליפנט.

"רגלי יורד-הים" אשר לי עמדו לי ולא נפלתי קרבן למגיפה הפורצת ברגיל בספינותינו החדישות.  בערבים הייתי פורש לתאי כדי לשחק בדוֹמינוֹ וללגום יין בחברתו של אדון קשיש, שנתוודעתי אליו בעת הנסיעה.  הוא היה חייל משוחרר, מוותיקי הצבא הבּאווארי, אשר הלך אחר המלך אוטו ליוון.  הוא היה מאַיוֹר.  על אף זקנתו המופלגת – כבן שמונים היה – עדיין היה עז-נפש וחסוֹן, כאחד המַצילים הפוֹמֶרניים.  עדיין היה בכוחו לדבר את אויביו בשער.  לאחר שהיה היין מלהיטוֹ, היתה ניעורה בו רוחו של איש-הצבא הוותיק והיה משעשעני בסיפורים ומעשיות על מסע-הכיבושים המפורסם ביוון.

"כאשר עבר גדודנו את גבולה של קוֹרינתוֹס", כך פתח אחד מסיפוריו, "מצאנו ארץ שוממה.  לא היו שם בתי-אוכל להרטיב את לוֹעינו הניחרים.  שקועים עד ברכינו בבוץ צעדנו בתוך הביצות הנאלחות.  רוח-המלחמה שלנו ירדה מַטה-מטה; והנה, שורו וראו: אחד האנשים פורץ מן השורה וצועק: עמוֹד!  עמדנו והוא פנה אלינו ואמר: 'אחי הלוחמים! יודעים אתם מדוע כתב פאולוס הקדוש את האיגרת שלו אל הקורינתיים?' 'לא', השבנו.  'ובכן', אמר, 'הבה ואסביר לכם: הוא כתב אותה, משום שאיש אינו מוכן לבוא בכבודו ובעצמו למקום מתועב כקורינתוס'.  צחוק מר פרץ מעברים; ואנו המשכנו צעידתנו ברוח קל יותר".

 

כט.  הנסיעה לארץ-ישראל  (המשך)

באיזמיר עליתי ליבשה והתהלכתי קצת על החוף בחברתה של מרת קאתבֶּרט.  בזמן שהיא עסוקה היתה בשרטוט פניה של אחת מנשי המקום, ניצלתי את שעת-הכושר לחקוֹר את מצבם של בני-דתי בעירו של משיח-השקר שבתי צבי.

איזמיר היא עיר עתיקה מאד.  היא נזכרת בספר "החזיון" – עדוּת ברורה לכך שישבו שם יהודים בימים קדומים מאד.  מן המפורסמות הוא שחסידיו של משיח-השקר שבתי צבי עדיין מצויים בקרב מאמיני שלוש דתות.  חלקם מתקיימים ככת-סתרים בקרב המוסלמים בסאלוניקי, חלקם הצטרפו לחסידים, וחלקם יסדוּ כת נוצרית, הידועה בשם "שבתיינים" ברוסיה, בפולין ובהונגריה.

הכוח המניע להתעוררות המשיחית הזאת היה העיסוּק בקבלה, שעוֹדנה עיקר תלמוּדם של יהודי איזמיר.  יהודים אלה עולים הרבה בכוח שׂכליוּתם על אחיהם בני-המזרח.  קהילתם מאורגנת היטב ורוב מוסדותיהם יָעיד על חריצוּתם ומרצם.  אף-על-פי שאיזמיר היא עיר-הנמל היותר חשובה באסיה הקטנה והתנועה רבה בה עד מאד, קפאו שם שמריהם יותר מ-25,000 יהודים במשך זמן ניכר ולא התקדמו עם התקדמות התרבות.  דבר זה אפשר להסבירוֹ בחלוּקתה של העיר לרובעים (כל עם ועם – תורכים, יוונים ויהודים – יש לו שכוּנה משלו) ובכך שלא ישבו שם, באותו זמן, יהודים פולנים.

אבל כאשר נשא זרם ההגירה את אחינו אל-תוך גבולות אסיה, חלה איזו תמורה.  הרבה מן המנהגים הישנים הושלכו אחר גֵו ורוח של חיוּת נעוֹרה בלב יהודי המקום.  חייהם נשתפרו עוד יותר כאשר נטלוּ דוגמה מעשרים המשפחות היהודיוֹת הפולניות, אשר נתיישבו בעיר ואשר תודות לכשרון-הסוחרים שלהם ובקיאוּתם בלשונות הם מתקדמים במהירות רבה מאד.  אין לי שום ספק שבזמן קצר תהיה הקהילה הזאת העשירה בקהילות יהודי פולין בכל אסיה הקטנה.  הנהירה הזאת של יהוּדי פולין חשיבותה רבה ליהודים הספרדים בני-המקום והיא משפיעה עליהם הן ברוח והן בחומר.  מועדונים לתכליוֹת פוליטיות ולהפצת שפת-עבר נוסדו כאן, ומאז נודע לי שכבר יש להם עתה כתב-עת משלהם, הנדפס בתוּרכית באותיות עבריות.  השפעתם הממשית תיראה בדור הבא, עקב נישואי-התערובת בין שתי העדוֹת.

הפלגנו מאיזמיר לרוח-בריזָה נעימה ואני יצאתי משם מלא אמוּנה כי עתידים יהודי איזמיר לשגשג ולפרוח.  בלילה שכבתי והירהרתי בדרך-חייו של שבתי צבי.  בעל-כרחי באתי לכלל דעה כי שתי סיבות עיקריות היוּ לאי-הצלחתו.  ראשית, הוא היה בעל-חלומות, איש חסר כל חוש מעשי, כי בשעה ששלושים אלף חסידים חיכו למוֹצא-פיו, נכוֹנים לבוא למענו באש ובמים, הוא נשאר כל הזמן בכעין הזיה דתית, חוזה חזיונות, מתפלל ומרקד.  שנית, הוא נשא לו אשה פולניה בשם שרה, שלא היה בה שוּם כוח-אישיות והיתה להוטה אחר תענוגות גשמיים פשוּטים.

בקפריסין ערכנו, מר אוליפנט וסופרו של ה"טיימס" ואנוכי, שני מסעות כדי לתוּר את האי הזה, שאנגליה רכשה לה לא מכבר.  כאשר הגיעה התנועה הלאומית לשׂיאה, בשנת 1882, עשו בריטים טובים רבים לקיבוּץ נידחי ישראל.  ביניהם היתה גברת משכילה אחת, מיס פִין, בקיאה גדולה בלשון העברית, אשר יסדה אגודה יהודית להקמת יישוב של יהודים באי שרכש היהודי ביקוֹנספילד.

 

ל. שיחת-חולין עם הגנרל גוֹרדוֹן

בהציגי את כף-רגלי על אדמת הגליל, היתה מחשבתי הראשונה: כיצד זה הצליח אספסיאנוס להעלות 40,000 איש בחוֹפה של עכו? הים שם רוגש והחוֹף הררי.  בצפון מתנשׂא הר הלבנון האדיר, שראשו מעוטר שלג-עולמים.  העיר עצמה היא מצוּדה חזקה מאד, אף-על-פי שממשלת תורכיה הזניחה למרבה הצער את ביצוּריה ועתה הם צריכים מאד תיקון.  על עמדה זו הרבּו להשׂתער נוסעי-הצלב בימי-הביניִם ואנשי-מלחמה חדשים (ובכללם בּוֹנאפארטה הגדול עצמו) ולא יכלו לה.  מוּל עכו, מהלך שלוש שעות מעבר למפרץ, יושבת חיפה (שם ירדה חבוּרתנו מן האניה), אשר חוף החול שלה סכנתוֹ אינה פחותה מסכנת סלעה של עכו.  נחל קישון הנוֹדע, שבן שתי אלה, כמעט חרב בקיץ, אבל בחורף הוא גוֹאה כל-כך, שקשרי הדואר בין שתי הערים ניתקים אז לעתים תכופות.  הרים צוֹבאים עליהן מכל עבר; וכיצד הצליח אספסיאנוס, לאחר שעלה לחוף, לפרוץ לו דרך בין ההרים ועל-פני המצודות עד לירושלים – גם זהו אחד מפלאי תוֹרת-המלחמה.  בין המבצרים החרבים שלאורך החוף תמצא גם את ביתר – מעוּזוֹ האחרון של בר-כוכבא במרד שחולל בכל הארץ נגד אדריאנוּס.  דרכי-הלעג המוזרות של ההיסטוריה גרמו שהמושבה היהודית הראשונה נוסדה לא מכבר ממש באותו מקום שבו נפל המבצר היהודי האחרון.

אותו יום נכספה נפשי לחירוּת ישראל, ובמרירות חשבתי על אותו חייל-היסטוריון בוגד יוספוס, שאלמלא הוא אולי בכל-זאת היה העם היהודי נשאר בארצו ואחינו האומללים לא היו סובלים את תלאות 1800 השנים האחרונות.  הלהט שבלבי מצא לו פורקן בשיר.  כתבתי פואימה בשם "הבוגד, או טל-החרמון", אשר תירגמתיה למר אוליפנט, וממעריץ של פלביוּס יוֹספוס הוא נהפך מיד לאחר משׂונאיו.

לעולם לא אשכח אותן שעות של אחר-הצהריִם שבהן ישבתי במחיצתו של גנרל גורדון בן-האלמוות על חולות חופה של חיפה.  על ראשינו הצלה תאנה וגלים השתעשעו לרגלינו.  שיחתנו סבבה על עצם השאלה אשר ניקרה במוחי – שאלת הגנתה של ארץ-ישראל.  ענין זה משך את לבו לא רק מצד משלח-ידו, אלא גם משום שהוא, כידוּע לכל העולם, התענייין כל חייו בארץ התנ"ך.  בפתח שיחתנו ציטטתי פסוק מן התלמוד, שלפיו לא הציף המבול את ארץ-ישראל משום שהיא מוקפת הרים.  אחר-כך נסבה שיחתנו על הגנת ארץ-ישראל בימי-קדם מפני מבוּל הקלגסים הרומיים ועל הקלוּת או הקוֹשי שבהגנת חוף-הים מיפו לעכו (מסע של 24 שעות ביבשה ו-12 שעות בים, בספינותיה של רומי העתיקה).

ה"פחה" (כך קרוי היה גורדון בפי אנשי-המזרח) השיב בקול שקט ובכובד-ראש: "את מלחמת היהודים בטיטוס ואספסיאנוס אני חוקר זה שנים רבות.  תמיד נתקשיתי להבין את הנצחון הקל, ביחס, שנחל הצבא הזר; וקושיותי רַבוּ כאשר באתי לארץ-ישראל וראיתי כיצד גונן הטבע על עמך בשתי ידיו (ביבשה ובים).  הבן לא אוּכל כיצד עלה בידי האויב להבקיע כה בנקל לתוך הארץ כאשר עמד כנגדוֹ עַם גיבור כעמך (ובימי-קדם היה כל יהודי גיבור ותופשׂ-חרב), ובראשו איש צדיק וירא-ה' (לפי דברי יוספוס עצמו)".  הטעמתי באזני ה"פחה" כי אהבת-המולדת אין לה כלום עם הדת ואמרתי: "גם עתה רבים היהודים שהם אדוּקים בדתם ואף-על-פי-כן אין בלבם רגש לאומי חזק.  ומאידך גיסא, ליהודים רבים הדת היא דבר שאבד עליו כלח, ובכל-זאת לבם חרד לעמם".

גנרל גורדון יצא ללמד סניגוריה על יוספוס ואמר: "מצבו של המתגונן שונה הוא וקשה הרבה יותר ממצבו של המצביא המשתער.  מעודי לא נקלעתי למצב כזה.  אילו נקלעתי, אפשר שלא הייתי מצליח כמו שהצלחתי בהתקפה". (איזוֹ נבואה מרה צפונה היתה בלא-יודעין במלותיו אלה!)  "בדברי-הימים למדנו כי גדוֹלי הכובשים היו הגרועים שבמתגוננים.  הנה, למשל, נאפוליון הראשון.  הוא היה אלוף התוקפים.  הוא עשה מלחמה עם אירופה כולה.  כנשר היה בהשתערוֹ.  אבל בשעה ששׂם עליו צבא הברית מצוֹר בעיר לייפציג, הוכיחה טעותו בדבר הגשר כי בהגנה אין כוחו גדול.  מחבר צרפתי נודע סבור שגורלה המר של מלחמת היהודים נחרץ משום שלא היה להם ליהודים חיל-פרשים.  לעניוּת דעתי, סיבה כבדה יותר לכך היא שיוספוס, המפקד הנבחר, היה אז צעיר לימים ולא היה מנוּסה בעניני צבא – דבר שהיה בו כמובן להשפילו בעיני החיילים; ושלא היה להם צי-מלחמה.  מוזר הדבר שהיהודים, אשר ארצם יושבת לחוף הים, לא העלו על דעתם, לא בתקופת המלוּכה ולא בתקופת הרפובליקה, להחזיק צי ממלכתי אדיר.  פליאני על מלך כהורדוס, אשר הירבה לעשות למען נתיניו, שלא זכר כי המושל בימים מושל גם בהרים.  יהודה מוכשרת היתה להחזיק צי אדיר יותר מאשר רוֹמי או צור.  אילו נעזרו בצי קטן, די היה ב-15,000 חייל להגן על ארץ-ישראל מפני הרומאים.  כיום יכול הייתי, בעזרת צבא של 10,000 איש וציוד של טורפידות ואניות-שריון וכל כלי-המלחמה החדשים, להגן על הארץ הזאת מחיפה ועד יפו, אפילו כנגד מדינה כבריטניה הגדולה".

השבתי לו כי אפשר שכך הדבר כאשר המדוּבר באויב הבא מצד הים ומנסה לעלות על החוף באחד המקומות; אך מה יקרה אם יבוא הפוֹלש ממצרים – כבימים עברו?

"כך ירע לוֹ עוד יותר לפוֹלש", השיב הגנרל גורדון.  "מאל-עריש, גבול ארץ פלישתים, ועד מצרים, הכוֹל כמדבר.  החול, ההרים והדרך הצרה מכבידים מאד על ההליכה – דוקא משום כך בחר אספסיאנוס בדרך הים".

אחר כך ניסיתי להוכיח לוֹ כי יוספוס היה בוגד.  לבסוף הוצאתי את שירי "הבוגד" וקראתי אותו, קרוא ותרגם.  "הפחה" נתרשם ואמר: "שירך מעלה הוכחות חותכות יותר מטענותיו של מצביא".  הוא אף תירגם חלק ממנו והצטער שלא שקד יותר על לימוד לשון-הקודש, אשר לדידוֹ חייב כל איש נוצרי ללָמדה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] זכרון-יעקב.

[2] הבטלה הנעימה, החיים ללא דאגות. (המתרגם)

[3] נראה שהכוונה לספר sympneumata (הערת פב"י)

[4] הנשיי הנצחי. (המתרגם)

[5] במקור המודפס: דפי (הערת פב"י)

[6] מוטל בספק. (הערת עורך העתון)

[7] מעניין שתשובה דומה השיב, לפי האַבנגליון, רבן גמליאל.  סופו של דבר, כך מספרת האגדה, שעצה זו הגיעה לירושלים במאוחר, הואיל והנסיעה לוורמייזא ובחזרה נמשכה שנתיים ימים. (הערת עורך העתון).

[8] על-פי "חיי יוסף", עברית: ד"ר מנחם שטיין, הוצאת שטיבל, תרצ"ט (המתרגם)

[9] ככל שחיפשנו את המקור העברי של הכרוּז הזה, גם בספרות הדנה בנושא וגם בעתונות התקופה, לא עלה בידינו למצאו, והוא ניתן כאן בלית ברירה בתרגום מאנגלית. (המע')

[10] מלאכי ג, ו. (המתרגם)

[11] לשון-פניה שנטלתי לי לפי בקשתה המפורשת. (המחבר)