_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מיומונה של ירושלמית

אירה יאן

לתוכן הענינים

 

פורסם במקור ב"הפועל הצעיר", 27.10.1908; 2.12.1908; 11.1.1909

(פיליטון קטן)

 

I

מכרי הציעו לפני לסור ביתה-העם.  כל נאום או הרצאה לא נערכו אמנם מראש, והנאספים באו בלי כל מטרה ברורה, בעיקר רק להתראות איש את חברו ולבדר קצת את נפשם.  המוסד בית העם חביב עלי, הלא הוא אחד מיקרי המציאות בין המוסדים, המנחילים אחדות והשכלה לשדרות ההמון הירושלמי.  ברצון רב אני מבלה שם שעה, שעתים, וגם להסתכל בפרצופי אנשים בשעת אספה הלֹא מענין מאד – ואאות  לעצת חברי, ויחד אתם הלכתי ביתה-העם. –

בהכנסי, עדין לא הודלקו המנורות.  עלמות צעירות שלובות-זרוע תעו בין כתלי החדרים האפלוליים, ועל המעקה לאור הירח התאספו צעירים קבוצות – קבוצות, וביחד יפה ורציני היה הדור הצעיר, החי והרענן הזה.

המנורות הודלקו.  באולם נעשה אור יותר, ולאור המנורות התחילו מתבלטים המון פנים משעממים ונדמה היה, שכל השעמום הולך ומכסה את כל הנאספים והשממון התחיל מתגבר.

פתאום ובמח אחד המשעממים ביותר, עלתה מחשבה לבדח ולענין קצת את הנאספים, ויציע להמציא נואם, שידבר לפני הקהל.  ההצעה נתקבלה ולא הרבו לחשוב אל מי לפנות – גם הנואם נמצא.

כמו באחד המקומות השוממים בטבע, אנו מתפגשים לפעמים את אשד בודד, המעלה את קצפו וזרמת מימיו שוטפת ביחידות;  שוטפת – זורמת ונופלת תהומה, – כן לפרקים אנו נפגשים בפנות הבודדות של החיים, באנשים גלמודים, שדמי לבם זורמים ומפכים בהכנעה, לגורל העור, שאינו נושא כל פרי ואינו מביא כל תועלת. –

מאד יוכל היות שגם למפל-מים ישנה איזו תעודה רחוקה ונסתרת שעליו למלאותה.  אפשר שגם "זרמי-דמי-הלב" אינם הולכים לאבוד ולכליון, הצד השוה שבהם, ששניהם מבדחים את דעת המפהקים, המוצאים בהופעות האלו – חזיונות לראוה.

השעמום התגבר, וסוף-סוף פנו אל הנואם הנשבע, שבעירנו בבקשה בלי סרובים רבים להגיד דבר-מה.  "דבר-מה"!.. לא בכל פעם עולה בנקל ובלי כל יגיעה להגיד "דבר-מה" ל"לב-הזורם-דם".  בפרט בתקופתנו הקונסטיטוציונית, בשעה שהעם הנבחר הכריז בקול כל כך איום את הבנקרוט הנורא שלו... להגיד "דבר-מה" – בלי כל ספק רק לזיק, לשביב מקוה ההמון, – לאחר כך בודאי תתלקח השלהבת – חשב הנואם, והלב סאן ביותר ובחזקה, וטפות דם רותח התחילו מתיזות.

שום איש לא ראה בזה כל חדוש, "כך-נושן";  "כך נושן"...!

רק "הברוד" יש לו כוח מלהיב.  המלה אינה אבק-שרפה, המלה – צפור-דרור. וכשהיא טסה באויר נשמע שקשוק כנפיה, בהתרוממה במרחב גם רעש כל שהוא לא ישמע – ולעמוד נטויי צואר ולזרוק מבט אחרי טיסות מעופה – זה מלאה ומעורר שעמום... –

היא הגביהה עוף – שמה הלא גם דרכה... אין דבר, עוד מעט ותחזור אלינו, ותשב על המוט בכלובה – וכשתאבד... הלא בין כך וכך הסוף יבא.  ואת כל גמר צריך ללות במחיאות כפים;  כך מנהגו של עולם.  ובאמת, עוד לא הספיק הנואם לגמר את דבריו והקהל כבר כבד אותו ברעש של מחיאת-כפים (לא כנפים).

דברי הנואם לא נתעכלו עדין, עוד לא ידעו אם כדאי לענות, עוד לא חשבו אם בכלל צריך לענות ומה להשיב, ובמהירות הבזק, על פי רצון אנשים אחדים, על  הבמה הופיע פתאום צעיר, וכאלו מפחד היה שמא יגזלו ממנו דבר-מה או שמא יאחר דבר-מה, התחיל מקריא אחד מספורי "שלום-עליכם" בנוגע לעירה בעלת שם מגוחך, (איני זכרת כיצד שמה) רק מדומה לי, שלא שם ירושלים הזכיר.

אגב אורחא בנוגע לשלום-עליכם:

זקננו החביב מנדלי, בישבו בין מכירים, בשיחה פרטית, העביר קו בין יצירתו של ביליק ושלום עליכם, והשתמש במשל כגון זה:  "כשיודע לנו, מוקירי שירתו של ביליק, שהאחרון מתכונן ליצירה, אז תוקף אותנו רגש של כליון-עינים.  כמו בבית יולדת אנו צועדים על ראשי הבהונות ולוחשים חד לרעהו: טס... טס... הנה איש יולד!  ולפתע באותו הרגע הנשגב, מתגנבת תרנגולת לחדר, עוברת ומטילה ביצה".  ביצה זו היא בעיני מנדלי יצירותיו של שלום-עליכם.

אין לקנא גם בנו אם כבדו אותנו בביצת-תרנגולת, בדמות ספורו של שלום עליכם, גם בערב הזה.  באותה השעה, שבין הדברים של הנואם, בין פרזותיו הנלהבות, החולניות הבריקה בכל פעם קרן אור, נשמע הד-קול-מבשר של איזה דבר מתחדש מתגלם, שואף לתחיה, באה התרנגולת והטילה בצתה לשמחתם של כל הנאספים, שהרעישו את כתלי האולם במחיאותיהם הסואנות.  וזה שנתעורר בלבב רבים אחרי נאומו של הקודם, אבד וכלה בתוך נבכי התהום בצריחת-מר: עד אימתי!

כך, עד אימתי אנחנו הראשים הגאיונים של העם הנבחר, נערבב את הטרגדיות בפרסים, באדישות ובשויון נפש נבלע אחד אחרי אחד כמאכלים בשעת המשתה.  ואימתי נהי מסגלים לדרוש לא תבשילים בעלמא, אלא מזון, מזון אמתי, ממשי המשתיק את הרעבון?  כחלכאים חדלנו כבר לחוש את הרעבון.  בקיבתנו אנו מרגישים שאיזה דבר תובע... מוצץ וזה הוא הרעבון בעינינו.  ובלי כל לעיסה, בלי לברר תחלה אנו להוטים אחרי המאכלים, שנזרקים לתוך קיבתנו, רק כדי למלאות את פינו ולצאת ידי חובת אכילה.  והרי הביצה לפנינו כהרי לב האדם, בלי כל הפרש, בתאבון שוה הננו בולעים הכל ולכל אחד אנו סופקים כף. – –

ובאולם נדעכו המנורות.

לכתחילה למה הודלקו – ישאל צעיר תמים.

כך.  הלא האנשים רק באו להתבדר קצת. –

ובפעם זו על פי מקרה לאור המנורות מופיע בלי-משים ראי נורא, איום בשביל זה שזכה לראותו (אם לא לטובתו) – ושאלה נוראה נולדת אז למה הוא אינו גלוי לכל אחד, זה הראי המבהיל עד כדי רעד עצמות, למה אינו מעורר זה בלב כל אחד את אותו הפחד, את אותו היאוש הקורא לחיים? –

והתשובה לזה מאין תמצא?                                                                אירה – יַן

 

II

זה כארבעה ירחים לא תרפני מחלת המלריה.  שאון-אזני, אשר הארוכות והרפואות השונות הסבו אותו, יהיה לי מעין חיץ אשר יבדילני מעל כל התבל ומלואה ואשר ישקיעני באיזה מין עולם משונה ומבלבל של חזיונות משעממים וקולות וחלומות חולנים, שכפלים לקחה הזיתם הפראית מיד מדת-החם הגבהה, העיפות המרובה על המדה, או מיד ההתעוררות הפתאומית של שטת-העצבים, שבמצב כזה הנה שכיחה בה במדה, לרקום דמיונות מבהילים כדמיונות לבבים ומשעשעים את הנפש.  האלים והשדים יצאו לפני במחול, פעם יפקדוני בבת-צחוק ופעם יוליכו עלי אימים, בני-אדם וחיות יחלפו על פני – ושורותיהם הישרות והמסודרות תהפכנה בין רגע לאיזה גוש יחיד ומיוחד חסר-התבנית והפרצוף.  ביחוד יציקני ויכביד עלי את ידו הפחד, הפחד הבלתי ברור מפני איזה סתום ההולך וקרב, הכמוס והכבד כחלום-בלהות וחשוך הפתרון כנצחיות.  לי אבד הכשרון להבחין ולהבדיל בין עולם-הדמיון לעולם-המציאות, ופעם – כי המעשים והעצמים הממשיים אינם אלא ילידי דמיוני החולה.

מחלתי החלה ביום הנתן מגלת הקונסטיטוציה הטורקית.  המוני אדם רב אצלו מהתרגשוּתם המכסמת גם עלי ויוליכוני שבי בחזיונות של הפזוז המלחמתי עם חרבות ביד ושל מהירות היהודים הספרדים בתרגילי ההתעמלות, כמו לו נשתמרה בקרבם תפארת הגבורה שבתנועות אבותיהם הגבורים.  כל הששון המשכר הזה תחת שמי-תכלת בהירים, המואר באור שמש זהב, אור שבעתים, עודד את רוחי וישקהו יין-תקוה, אמונה ותוחלתמתקוה, – וצמאון צורב צמאתי.  אחד מאותם שהיו לי באותו מעמד הגיש לי מים קרים – ואשת, והנה, כמדומה לי, מהעת ההיא הנני שרויה בצפרני מחלה זו – ואין מציל.  נורא הדבר!  בארץ הזאת הלקויה מכת מלריה, אין רופא, אשר ידיעותיו תעמודנה לו להעלות ארוכה למין המחלה שבו חליתי!  – "הרופא!  החש מזור למפרע לעצמך!"  – כה עז חפצך לקרא בקול לכל עדת-הרופאים דהכא – כל-כך היא תשושת-כח וחסרת-אונים במלחמתה עם מחלתי האיומה!

וחולה, נדכאה ואין-איל הנני נתונה לטרף לשני חזיונות זועה.

ואת הגבול בין המציאות והחלום – מי חכם ויראני, מי נבון ויודיעני?

המציאות או החלום-בלהות הוא שעם ישראל – עם סגולה, שעם ישראל הוא הנאלח והנמבזה בעמים?  המציאות או חלום-בלהות הוא שהציונים הם השאור שבעיסה הישראלית, נשמת רוח ישראל הנשא והנשגב ובן-אל-המות ומיטב פרי-טפוחיו, פרי-חמדו לגאון ולתפארת, שהציונים הם קמץ פעוט הסרוח לו בתרדמה הרת רקבוןוקפאון על כסתות הבטחה, החשבונות הפעוטים והסגידה לאליל-העצמי?  המציאות או חלום-בלהות הוא, שארץ-ישראל, הודות אך ורק לעמל בניה, יהודיהחונני עפרה, לא השיגה ידה לשלח אל הפרלמנט העותומני הראשון מורשה עברי?  שהסעיף היותר רע ומר בכתב הקונסטיטוציה לזרע המכבים הוא אותו של חובת עבודת הצבא הכללית?  ששלשים וחמשה איש בחור שולף חרב נדהמו מפני הסעיף הזה, ובעזרת הכסף, שנאסף ע"י אחיהם היהודים באהבת-אחים אמתית, ברחו לאפריקה הדרומית?  הזה רק בחלום או בשוט ממש, בשוט ארך, ארך תחזק ידי – והשוט מגיע עד גביהם אחוזי-הפלצות של הבורחים הנבזים והנני מכה בהם, כדי שירחיקו לברוח עוד מאפריקה הדרומית, לפי שבאשת-רקבונם מגעת משם עד חוש-ריחי המעורר והמגורה למדי בשפעת ריחות שונים משונים?  המציאות או חלום-זועה הוא, שמלת היאוש, הנובעת מקרב ולב פצוע ומרגיש, תפגש לא בהד של שקלא וטריא רצינית, של כבד-ראש לו גם זהיר כל שהוא, של תשומת-לב למצער כל שהיא, אלא בפחד בהמי, בחריקת-שנים ובקתון של שופכין, הא דקריינאאינשי "גשם נדבות"?

אינני יודעת!  אינני יודעת!

אבל הנה, כמדומני, באמת מציאות!  כן, כמדומה לי, לא בדמיון, לא בחזון-ליל, כי אם באמת ובממשיות הנני אוחזת גליון של עתון המוצא לאור ע"י יהודי צרפת, ובו הנני קוראת רשימה אחת, חוזרת עליה וגם משלשת בקול:

"משדה-מלחמת הבחירות של שלשת מורשי ירושלם לפרלמנט העותומני שבו הציונים מנוצחים לגמרי.  אלה האחרונים נתנו יד לכחות האפלים והריאקציוניים של הישוב בתקותם להגיש את זר הנצחון לאחד מורשיהם, מר לוי, מנהל הבנק הלאומי.  שלשה מושלמים נבחרו – כך הוא הנוסח של ה"יישר" אשר הציונים צריכים לברך את עצמם לרגלי מפלתם זו.  כפי הנראה, אבדו ללאומינו כל השנסים, נסגרה בפניהם כל פתח-תקוה להגשים את חלומותיהם הנשגבים בתוגרמה הקונסטיטוציונית המחדשת נעוריה".(Isr. Univ. № 8).

קראתי את הרשימה מלה במלה והנני יודעת ברי שמוחי החולה לא הגזים כלום, אלא שאיזו תמונה מוזרה וכהה – פרצופה של אשת-אופיציר רוסי מפורסמה, שגזרה על עצמה גזר-עונשין של מלקות ובעצמה קימתהו – הולכת משום-מה ומצטירת בדמיוני, טסה לפני עיני, רועדת, נעשית כהה וקלושה – ולבסוף נעלמת, ומקומה תירש תמונה אחרת המפתיעה להתנוסס בבהירותה, אשר כאלו יש בה איזה צד שוה עם אותה שקדמה לה, אבל לגמרי אחרת, ונוראה ואיומה היא מאד: לפני ספינקס מאליף הראשים, – ובעוד אשר לאלה מראשיו פנים בעלי תוים אסיים, הנה האחרים ישוו מופתים לכל טפוסי אירופה.  לספינקס הלזה, כלכל בני מינו, גוף לא של אדם, אבל האותו של ארי?  – לא, לא, כמדומה לי, לא של ארי, – לא, לא – הנני רואה עכשו ברור, – מובן מאליו, הגוף גוף חיה, אבל גוף כלב כחוש, רזה ופצוע, כלב מרוסק-האברים, שרבות הנחילוהו מכות ומהלומות, רובץ סרוח על פני הארץ.  כמה נקל לחשוב את היצור המוזר והמשונה הזה לנבלה ולפגר מובס לולא זנבו המכשכש כפעם בפעם על ברכיו, כשבט-מוסר מפקפק ומוג-לב, לולא בת-צחוקו הנכנעת, אשר על כל פניו האסיים-האירופים, המעידה כי עוד חי הנהו.  כן, הבריה הבלה הזאת עוד בחיים חיתה, עוד חי הכלב הזה בן-אלפי-הראשים המניע בזנבו, – ובהכותו בו את עצמו, ומלאו פצעי גוו את האויר אבק-טפות-רקבון-תועבה המלכלכות כל הנגש אליו והנוגע בו בשגגה.  וחידה נוראה יחוד הספינקס לכל הנגש אליו, – ואוי ואבוי לה לנפש, אשר לא תמצא את פתרונה!  כליון ואבדון הם מנת-חלקה!

הערה אני או חולמת?

ובהזית-דמיוני תתחלפנה התמונות במהירות-הבזק אשהכאחותה: הנה אני רואה כבר עץ עתיק-יומין מאד, מאד, עץ יבש ובלה מזקן פה ושם, הפורש חדל-אונים את ענפיו השמימה ושרשיו הגוועים מתעכבים באדמה באיזו זחלנות נתעבה ומעוררת געל נפש, אין לראות כל אותות חיים בעץ, הכל, הכל, מאמין אתה, הלך למיתה ואין פה למאומה חזרה ותקנה, ולפתע פתאם יתנוססו כנגד עיני מקלפתו היבשה שנים שלשה נצנים!  הם ככה נוגעים עד הנפש בתחנתם החשאית לחיים, לצמיחה, לפריחה!  צבורים צבורים של עלים יבשים יורדים ונושרים עליהם, והם, הנצניםהרכים האלה, הרטובים מטל הלילה, כיורדים דמעות מזהירות, ישגשגו ויבריקו בירקונם בחשאי ולא יחדלו מתחנתם הנשגבהוהאלמת.  למה מקוים הציצים האלה?  היש את נפשם לחדש בטפות עסיסם את נעורי העץ הבלה?  המחכים הם לגננים, אשר באהבת המישרים שיאהבום יחושו לעזרתם וינקפו ויזמרו מן העץ כל אשר אבדה לו כל תקוה לשוב לתחיה וימצאו את הרז איך להחיות בו כל המסוגל אולי לחיים?

"הו, גננים, גננים!  איכם?  המצאו לדורשיכם!"  כאלו יקראו הם, – "האומנם נאטמו אזניכם?  האמנם נכרתם מארץ ואין עוד בחיים חיתכם?  או אולי הנכם כבר פה?ומדוע איפה אין אנחנו מרגישים בכם, מדוע לא תשזפכם עיננו?"

"מפה, מלב התבל, מארץ ישראל, הננו קוראים לכם: איכם?  בואו הנה!"

ומה סוף סוף יעשה בעץ הזה, אשר חבלנו וילדנו והוא-הוא גם המרעיל את דמנו – מה יעשה במשכיות-מצפוניו?  – הרועש הוא בהעקרו משרש?  הנופל הוא?  המתחדש הוא?

צלצול אזנים, מרירות, מרירות איומה ומשברי הזיה חדשים יסחפוני ושיאוני עם סופות סרעפי – ורגשותי ארצות ואיים רחוקים של חזיונות חדשים.  לי נדמה כבר, כי הנצנים הקטנים צומחים מאליהם בלי עזרת הגננים, יעלו פרחים אדומים כשושנות דם מחוננות דרדרים חדים וארוכים – ובאו הדרדרים, המלאים על כל גדותיהם רעל חריף, אשר לא ראינו עוד כמוהו מימינו, בלבב האויבים וביתר עזמה ומרץ יביאו כקטב מרירי בעצמותיהםובלבותיהם של אותם "הגננים" עצמם, אשר חלמו לפנים חלום נשגב על אותם הנצנים הרכּים והנחמדים בלחש של תפלת-קדש על שפתותיהם, – ומי יודע, אם לא בכּחו של חלומם וסוד-שיח תפלתם הושבו לתחיה, – ועתה הנם מטילים אנה ואנה שם, הרחק, בצל הקר של גנים, כשרגליהם נעולות ערדלים וגרבים חמים, ובמים חמוצים מתוקים הם משקים את הצמחים הזרים.

הלהמשיך עוד בספור של המשעמם המבהיל והמדהים אשר לא תחדלנה מראות עיני?  לא!  לא רכת לב אנכי ואולם חרדת פלצות תאחזני גם אני!...

אירה ין.

 

III

הנני מעלעלת את יומוני. הרבה, הרבה  עמודים כבר נכתבו בו פנים ואחור, האחדים באותיות דקות וצפופות, האחרים בכתב גס ומרוח, הנני מהפכת בעליו שלא נרשמו אלא במלה אחת, בקריאה אחת.בראשונה יבואו היום, החדש והשנה נרשמים בדיקנות נמרצה ומיוחדה, ורק אחרי-כן מתחיל להפקד מקומם–פעם של היום והחדש ופעם של השנה, לפי שמאז השתקעי בירושלים אין מוחי קולט אותם. העת חוזרת פה על גלגלה בכבדות כל כך מונוטונית ובת-גון אחד, שהשבועות והירחים החולפים לא ישתנו במאומה איש מרעהו והזכרון אינו מכבד איש על פני אחיו, תמוז או אלול? אב או תשרי? גם זאת לא תמיד יעלה בידך לזכר! הנה שמות הימים, לעומת זאת, הנני אוצרת בזכרוני  יותר נקל אולי גם משום זה שמתחלת אני את מנין הימים מיום השבת...

כששופר השמש מתחיל בקול ענות יגון לקרא לבני-יעקב לעבודת הבורא, וידעתי שבמשך כל אותו היום לא נחוץ לפתח את תריסי החלונות כדי שלא יראני החנוני, המורה או הרופא, העוברים על פני ביתי, בשעת קלקלתי, כשאני מבשלת תה בעדי, או כשהנני כותבת ביום השבת.

במאומה,במאומה לא יצטינו הימים בירושלים, הם נדמו לשורות, שורות של שבלולים שקועים בתרדמה, שאולי גם לא יחלמו חלום תחיתם העתידה לבוא.

הנני מעלעלת את יומוני, עמוד אחרי משנהו.

העמוד ה20–לא כלום.

העמוד  21–לא כלום.

הנני מהפכת מספר עלים: לא כלום.

העמוד ה100: קונסטיטוציה! האפשר הדבר?

העמוד ה101: קונסטיטוציה! ובכן אמת הוא?

העמוד ה102: קונסטיטוציה! האח, האח! אכן זאת היא עובדא!

העמוד ה103 ומספר עמודים הבאים אחריו: לא כלום...............................................................

 

והנה עמודים אחדים המטפלים בהנץ-החמה, בשקיעת החמה, נץ-החמה הוא נשגב ונהדר, ושקיעתה מלאה המון קסמים, טמירים וכמוסים. שוב על הנץ החמה, שוב על שקיעתה.

העמוד ה200: על אוהבי גרגרי השני בירושלים שוב על גרגרי השני.

העמוד ה205:על שקיעת החמה. שוב על שקיעת החמה... עוד על שקיעת החמה!

העמוד ה300: שביתת פועלי -הדפוס![i]

העמוד ה301: "הרוב המאוחד והמאוגד".

המעוד ה302: רעב.

העמוד ה303: אנשים! איפה הם האנשים? אנשים!

העמוד ה304: אין בירושלים אנשים, יש רק טובי-העיר ירושלים". אמנם היו שתים-שלש חתימות תחת מחאה אחת שלא זכתה לראות אור... גם שמו של ילד אחד היה בתוכן. ילד? מי זה לא ידע את הenfant terrible  של עיר ירושלים? כשרק יראוהו "טובי ירושלים" ובעלי המעמד שלה מרחוק, ואמרו, בימי השלום, מתוך איזה טוב-לב: זהו ילדנו הירושלמי... מעט סואן אך זה לא כלום, כשהוא צועק ובוכה, אזי אנחנו, האנשים המגודלים, נצחק בינינו לבין עצמנו... לעתים הוא יפריע... ואף על פי כן אוהבים אנחנו אותו, העבודה! אוהבים אנחנו אותו מאד, מאד!... זהו ילדנו צהוב-השערות, וביפו,–היודעים אתם?–ביפו ישנו שחום-השערות...

העמוד ה305. החסרון הירושלמי ימלא. בדקו ומצאו כי ליפו יש שפעת אינטליגנציה די והותר וכי עודפה זה תשלח לנו מדי פעם בפעם בשעת הצרך הגדול. הנה הולכת הלך וקרב אלינו האינטליגנציה היפואית הנדגלה!

העמוד ה306: הנה בוא באה!

הנני מהפכת בעלי היומון, עמודים, עמודים כתובים בכתב עקלקל וצפוף, אשר אני בעצמי אינני מבינה בהם לחלוטין מאומה. מה זה, באיזה חלום-בלהות נכתב זה על ידי?–"אחדות האנטי-ציוניות עם הציוניות בענתבי-זם והאוביקטיב-זם של היפואי-זם והריאלי-זם בתוך האידיאלי-זם של האינטליגנציה הציונית הכלל-ישראלית".

חלום-זועה! צלמי-בלהות! צלמי-בלהות אדומים ושחורים אפפוני!

וחוזרים חלילה עמודים, עמודים של כתב צפוף ומעוקל.

כן, תמונה! אילוסטרציה משורטטת בעפרון, איזה הדרך נזדמנה אל עלי המחברת הזאת? מי זה צירה? כמה מן האומנות בה! כמה מלאת-חיים הנה! הנה הם, מורשי יפו, הנה הם עוברים ברחובות עירנו הקדושה וענפי זית בידיהם. אור שלום וצדק ילין על ראשם ומעיניהם נשקפת ידיעת מצפונות ושמורות אשר אין להם חקר, כל חרז ותעלומה לפניהם הם גלויים וידועים, וחודשים הם ללבב בני תמותה. בחשיבות גאיונית הנה הולכים ועוברים מבית-האכסניא שלהם עד משכן-כבודו של ידיד העם ענתבי ומבית מנוחתו כבוד של ידיד העם ענתבי אל בית-האכסניא שלהם, כשהכרה פנימית על גדל ערכה של השליחות ההסטורית הגדולה אשר ניטלה עליהם, כשההכרה,  כי ההסטוריה בת-אל-מות ברגע זה ממרומי-עד בעיניה תשורם–ממלאה את לבם על כל גדותיו. כיסי בגדיהם בולטים מאד, כי שמונה מושכלים ראשונים מוצקים בנחשת החבאו בהם.

המושכלים הראשונים:

א) אי-שבע-הרצון ואי-סדרים הם שמות נרדפים.

ב) מכיון שהושב הסדר על כנו, הוסר אי-שבע-הרצון.

ג) לקבע סדר הוא יותר נקל בשעה שאין מפריעים בדבר.

ד) אין איש מפריע כשהכל מאמינים.

ה) כשהכל מאמינים נקל מאד מכפל 2 על נ2 לקבל נר-סטיארין.

ו) לאור נר-הסטיארין גם לבנים צהובים ילבינו כשלג.

ז) אל לציוני להחליף ולכבד את לבניו הצהובים, אלא די לו בכסוי של מעיל שחור מלבר ובנעלים מגוהצים.

ח) על הציוני לכסות את ראשו בצילינדר, בירמולקה או בתרבוש, הכל לפי הצרך. לכן שמעו אתם כלכם, המתלוננים בירושלים, המושכל הראשון סימן ג' גוזר עליכם–השומעים אתם? אל תתערבו! וגם, אתה, הבנק הלאומי, אל תתערב! נחור נא, רבותי, ונלבן את הכל ולא נשוב: בנק מה הוא? הבנק הוא ראשית כל–בנק! הוא איננו צריך לחשב, כי הוא מוסד עממי, מוסד ציוני. מה זה עם? מה היא ציוניות? האמת צריכה להאמר, וכמובן בינינו לבין עצמנו–הן כל זה נעשה לאחר פטירתו של הרצל למין של... של.. איך להביא זאת ברך האפשרי,–של טרמינולוגיה בלתי ברורה כל-כך... מדוע זה תברקנה עיניך בקצף, ילד צהוב-השערות? אך תלאה ומצוקה תנחילנו אתה, ה enfant terrible! באיזה ענג שרויה יפו כעת: ילדה שחום-השערות איננו עכשיו כלל בארץ-ישראל... היודע אתה מה? לך גם אתה מפה, לך ואלהים עמך, לא עולמית, כמובן , אלא כך... לשם טיול. הנה לדוגמא ליריחו... ליריחו החמה, הירוקה המלבבת בשלל קסמיה.. אינך רוצה? לא תלך? אם כן איפא, חיב אתה להאמין ולבטח בנו,–התזכר? בהיותנו עוד אתך בחתולינו, איך בכינו באקורד יחד אתך! התזכר, איזו בנים נחמדים, ברי-לבב וקשורים בחבלי אהבת-מישרים היינו אז? איך איפא תוכל ואיך תעיז לבלי האמן בנו?

הילד נכלם ואמונה בנצחון נקבעה בלבו.

הנה גם אתם, פועלים חביבים, רעה חולה בשלכם. מדוע הנכם כל-כך קצרי-סבלנות? האמינו בנו וראיתם מה טיבה של אחוה ציונית, וראיתם מה יגדיל לעשות דגלה של הציוניות הגדולה, הנשגבה והרודפת שלום?... הבטיחו איפא לנו, כי עד פסק דיננו אף בקש לא תבקשו את מפירי השביתה כי יחדלו מעבוד... יושב נא רק השלום על כנו, תושב נא הדממה, וראיתם איך תיכף כדי דבור יפרש כנפיו הצדר, אשר ככה הפלתם את חתיתכם עליו.

הפועלים נכלמים ונצחון האמונה המוחלטת נקבע גם הפעם.

הנני מהפכת בעלי יומוני. עמודים כתובים כתב צפוף ופתלתל, אשר לא יקרא... העמוד ה399: אהא, האספה, אשר הבטחה לפועלים בשתוף חברים מהם!

העמוד ה400: אבל מדוע איפא לא יתנו לפועלים להכנס לאספה, אשר קראו בשבילם?

העמוד ה401: מדוע לא יתנו גם למסור מכתב הפועלים למורשה האינטליגנציה היפואית?

העמוד ה402: מדוע התפרץ בחזקה אל אולם האריאופג יהודי-ספרדי בעל פנים חורים ופאות ארוכות ובהניעו במכתבו אשר בידו, הריק על ראש המורשה היפואי נהרי-נחלי האשמה ונזיפה?

על דבר מה התחילו להתלחש בזויות במרך-לב המורשים הנכבדים? האפשר למצא זה ע"פ תשובתם זאת: אך לשוא הנך מתרגש, ידיד חביב! הגע בעצמך: הן זאת היא אספת טובי-העיר ירושלים, ואתם, הפועלים, איזו טובי-העיר הנכם?

התור תשובה על מחאת הפועל על דבר-מה התחיל עוד הפעם להתלחש המורשים היפואים-הירושלמים?

האפשר לצאת וללמד זאת מתושבתם זו:"נו, טוב, שנים–שלשה אנשים אנחנו אולי נסכים להכניס מהפועלים, אולם לא בתור מורשים, שכם אחד עמנו אלא כך,–אם נצרכים הם... ואחרי-כן" אין הם צריכים לשכח, כי אין אנחנו מזמינים אותם! יחרתו נא זאת על לוח לבם! אין אנחנו מ–זמי–נים אותם!

הנני מהפכת בעלי יומוני.

העמוד ה499: הפסק של בית-הדין.

העמוד ה500: איך התיחסה לפסק הזה ולכל התפתחות הענין האינטלגנציה הציונית?

העמוד ה525: מה עמדה ותקנה יפו היפה, העגבנית?

העמוד ה550: על גרגרי-השני, שוב על גרגרי-השני.

העמוד ה600: על שקיעת-החמה. עוד על שקיעת-החמה. שוב על שקיעת-החמה.

הוי, שקעי איפא את, השמש, ואל תוסיפו לעלות ואל תוסיפי לזרח ולהאיר לארץ, לעמק הבכא והקלון הלזה, לעמק הקלון והחרפה הנצחית של כלל-ישראל!

 

אירה-יאן.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] ע' הוספה להצבי גליון 86 וגליונות ה60, הפוה"צ נו' 4 –הכותבת.