_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שערורית הכתל המערבי

איתמר בן-אב"י

לתוכן הענינים

 

I

מכת-הלחי הצוללת

לרגלי האיסור שאסרה "המג'ליסאדארה" על היהודים להעמיד ספסלים בחצר כתל המערבי ולרגלי השמועות שעברו כי איסור זה הוא רק התחלה למעשים אחרים נגד זכויותינו על יד הכתל העתיק, רצינו שגליון זה יהיה גליון של מחאה ושיהא מוקדש כולו לעלבון הלאומי אשר נעלבנו בו.  ("האור", שנה ל' גל' נ"ב) [1].

 

השמעתם את הצלצול הרועש?

השמעתם היטב?

מכת-לחי צוללת קבלנו מיד הערבים, וירושלם היהודית עוד עומדת! בשרידה האחרון של גאות עברנו שמו אנשים את ידם, והעם היהודי אינו זז, אינו נרתע!

חמשים אלף יהודים אנחנו בציון ומאת אלף בארץ כלה.  עם קטן, עם שיכול להיות דבר-מה, עם שעברו אתו ושהגולה על גבו.  בראשינו המפולפלים, בנטיתנו לעבודה, בשארית התקוה תוך נפשנו החולה יכולים היינו להתעלות ולהתכבד על כל הסביבה.  אבל את סגולתנו המקוללת, אשר הורישתנו הגולה המרה, הבאנו אתנו לכאן והרינו מה שהננו היום – עדר אולי, לא עם בודי.

והאדון ענתבי יושב לו במשרדו ואין הוא נע; ודוד ילין עוסק בעיריה ואין הוא מתפטר; והחכם-באשי שותה את נרגילו ואין הוא צועק;  והעשיר ולירו מגלגל את מחרוזתו ואין הוא מקריב כל הונו; וכל היהודים העותומנים נושאים ונותנים ומתחבאים הם אל הכלים – והארץ על מקומה עומדת.

מה אומרים אתם לעשות, איפוא, להגנתכם?  איזו הדרך בה ילכו המדברים בשמכם, המשתררים עליכם, הנהנים מפרוטותיכם?

אכן, כשם שעמדנו מנגד בקבלנו על פנינו את הסטירה המפורסמה שבחצר-הרוסים בירושלם; כשם שלא נמצא גם אז בקרבנו איש אחד אפילו לתבוע את עלבוננו הקשה מידי אותם החצופים, אשר הכונו על לא חמס בכפינו–כן גם הפעם, במעשה הכתל המערבי, עומדים אנו עמוד ושותקים אנו כצללים.

כשכפול הכאב כל-כך הפעם הזאת, כשנוגע הוא שבעתים בנימי נפשנו הדעוכה פנימה–נמנעים אנחנו מתשובה. הן לא מכת-לחי נכרית, רוסית היא היא שהרגשנוה במלוא פנינו, בלתי-אם מכת לחי-שכנתית–של ידידים מאתמול שלשם, של אנשים אשר אתם אנחנו חיים באחוה ובשלום מזה מאות בשנים לפחות – מכת-לחי ערבית – או אם את האמת כולה תרצו לדעת לאמתה – מכת-לחי תורקית, עותומנית.

הנוכל לשער אף בחלום לילותינו, למשל, כי בן-ככב בגבורים ידע מכת-לחי מהי גם פעם אחת בימי חייו הקצרים? או נוכל להאמין לרגע קט, כי אילו הצליח מישהו לסטרו בלחיו סטירה גנובה ויחידה היה גבורנו זה טומן את ידיו בצלחתו, לבלי השיב עליה תחיבת חנית בחזה המכהו מיד?  הן גם האחרון לאחינו בימים המזהירים ההם לתולדותינו הנערצות –לא על נקלה היה "בולע" אף גרגיר של עלבון ממין זה מבלי הוקיע את מעליבהו מיד על מוט נקמתו הצורבה.

 

עם שפנים הוא העם הזה

אבל, הוא הדבר.

רחוקים, אהה!  רחוקים כל כך ימי הודנו מאתנו כיום, והעם שהיינוהו אז–אומת אריות ונמרים –הן חדלנו להיותו זה כמה על הררי יהודה ושמרון.  עדר של שפנים הננו עתה רק, מאין בנו גם הכח היצרי והחי המאחד את הכרסמניות הקטנות הללו לאחדה משותפה אחת, שממספרה, לפחות, יגורו אויביהן הגדולים מהן במחנה החי, תדיר.

ראונו-נא, אמנם, לאחר השערוריות האחרונות במרכזה של המדינה העברית מלפנים: הענינו במשהו לעושי הנבלה?  העוררנו תנועת עם, ההכינונו הפגנות ותהלוכות?

הן נדהמים אנחנו יחדיו כלאחרי רעם וברקים. הן סתומי-פה הננו כולנו ללא שמיעה ומוכי סנורים הננו עדין ללא ראות. לא עוד, אלא שבכדי להציל את מצחנו מחרפה ואת ערפנו מקללה עושים אנחנו את עצמנו כאילו אין אנו משיגים מה שקרה, כאילו לא אירעה בכלל המכשלה הזאת בחיי האומה האמולה; כאילו לא אנחנו היינו המוכים, כאילו לא אלינו בתור דת התכוננו המעליבים.  כאילו רק על יחידים, על בלתי-אחראים, על מחרחרי בלבולים מתוכנו תחול אשמת ההחלטה ה"אידארית" בפרסומה הבלתי-מצופה.

אם זוהי תורתנו החדשה בציון– הלאה! יקראו לה יחידי-הסגולה, שעוד דם אדום בעורקיהם נוזל, שעוד זיק מכבים בלבותיהם לוהב!

הלאה –תורות השפנות הנאלחה!

 

אילו במקומם הייתי

כי אילו במקומכם, הרוסים, הייתי אני, – לא רק בשבתות סגרתי את חצרכם היפה-פיה בפני שפני בני-עמי, בלתי-אם בכל מועד וחג, בכל ימות השנה כולם–כמחוץ לתחומי-המושב בארצכם "הקדושה"; אילו בראש המועצה ה"אידארית" נמצאתי אנכי, כי עתה לא רק בספסלים הצולעים אשר לכתל זה המערבי פגעתי בו גם נזפתי לבקרים, בלתי-אם בכל השייך בו ליהודים, באנשיהם ובנשיהם יחדיו, בלוחות החצר שאותו תקנו גם רצפו, בעצם אבני הכתל עם כל הדרן ופארן; אילו הפחה בכבודו ובעצמו הייתי היום – אילו כמוהו יודע הייתי מה כללי בעורקינו הרקבון והמותמה בדמינו מחלחל, כי עתה גולה חדשה יוצר הייתי בציון לעמי, גולה כבכל ארצות הנכר; כל מרחב וכל שער הייתי חוסם בפנינו, כל יקר וכל קדוש הייתי גוזל ממוסדותינו – כאשר עשו היונים והרומאים לפנים, הפרסים, הערבים והתורקים אחריהם. עד לבור הצלמות מורידם הייתי לבלי חת ויראה. 

הרוסים אתם–רמסונו רמס.

התורקים אתם–הכונו הכה.

רודפינו מימי הנדודים וידידינו אחרי ספרד – תנו-נא בנו את אגרופיכם, כי אין מונע בעדכם. כי כה ייעשה לעם אם עם שפנים הוא, אכן.

 

הן לא נוצרים אנחנו

ועוד יש בקרבנו תמימים, שהתריעו בקולי-קולות על אחדותנו המשובחה; ועוד נמצאים במחנותינו תולעים המדברות על גזעיותנו הגאה, על תחיתנו המפליאה, על לשוננו המחויה, על התקרקעותנו הבריאה.

ועוד חושבים אחדים מאתנו ברצינות, כי באי-כח לנו אמתיים; ועוד מאמינים יחידים מסביבנו באמונה שלמה, כי רבנים רבנינו וגאונים גאונינו, כי מורים מורינו ועסקנים עסקנינו; ועוד משלים אנו את עצמנו לרגעים בהשליות-שוא, כי ברגעי סכנה ובשעות חירום יימצאו אצלנו עשרה צדיקים וקרבנות חמשה –שייזבחו על מזבח העם.

הבלים!

הנה-נא הנוצרים החיים אתנו כיום.  הן גם מספרם לא רב ממספרנו אנו: ששים אלף או שמונים אלף לכל היותר. ינסו-נא, אבל, זרים להרגיזם, וראו מה תהיה תשובתם.  או תרהיב-נא המועצה האידארית הכבודה להסיר ספסלים על יד קדושיהם–והרגישה מיד את פעולתם.

התזכרו לפני שנתים את דבר הקטטה הגדולה במחנותיהם הירושלמים?  התזכרו כשיונים ביונים נלחמו וכשילידי הארץ הרימו יד בכומרים הנשלחים אליהם מחוץ? מה יפה ונהדר היה מחזה  המלחמה ביניהם. האורתודוכסים, ילידי ארץ-ישראל, טענו טען, כי בשום פנים לא יכנעו בבפני מנצליהם מאדמת יון. בגבריהם, בנשיהם, בטפם יצאו חוצצים נגד שנואיהם. שום דבר לא עצרם. שום פקפוק לא הססם. מוכנים היו יחדיו לכל פורעניות. "לנצח או למות!" – כה היתה שועתם.

וכשהגיעו למקום הקרב חיילים מטעם הממשלה וינסו להפחידם אז בכידוניהם המבהיקים ולהרתיעם בריח הברוד אשר לרוביהם המלאים, – או אז יחשפו הנוצרים המקומיים את חזיהם האבירים וקול אחד יקראו באזני החיילים הדהומים:

– הא לכם את חזינו – בתקום!

ככה מגן עם על כבודו. ככה עומד הוא על משמרתו. ככה מנצח הוא במלחמתו.

ואצלנו?

לאחר הדומיה, השתיקה, ההתרכנות, עוד אנו מרשים לשאננים שילחשו באזנינו לאמר:

– למה נריע בגת? למה נשחיז את האש? הן לא מתה ירושלם היהודיה ועוד חיה תחיה גם להבא.  הן עוד תצחק העיר הקדושה לאחר בכיתה.  כשם שהתרגלנו לאבדן אדמתנו והסכמנו לחרבן שנות-אלפים – כן נתרגל, אם רצה נרצה, כן נסכים, אם נצטרך בכך, לחיות בארצנו זאת גם מבלי כתלנו המערבי...  הן בין-כה-וכה לא לנו הוא עברנו כלו ולידי הנכרים, לכתותיהם, עבור עבר מאז:  מה יצלח לנו, אם-כן, ומה יועיל זה השריד האחרון לשרידינו הקדמונים? יקחוהו-נא, אם תשוקתם היא זאת.

 

חרפה רק בל נסבולה!

הדום לשפתים שכה דוברות!

אי השוקקים לדבר אדוני? אי העם שנעוררנו מתרדמתו?

התעודד-נא ישראל למעשים ולפעולות. אל-נא בטמבור הבטחון יטמברוך משקיטיך הטובים ולשלות שאננים אל-נא יכריחוך.

איש איש למלוי חובתו הקדושה.

עורו-נא אם רוצים אתם בקיומכם.  עורו והיו לאנשים.  הוכיחו לכל יודעיכם מסביב כי עוד נפש לכם ורצון, כי עוד כח לכם וחסון.  אם מקדשינו כולם עברו לאחרים, אם זכרונות נביאינו רובם הנם כיום מושלימים, אם הר ציון אפילו נשמט מידינו זה עכשיו והולך הוא להיות גרמני – את הכתל לפחות הצילו-נא בעוד המועד לפניכם. כי לנו הוא כאשר לערבים מקדש המוריה, לנו הוא כאשר לנוצרים קברו של ישוע, לנו הוא כאשר לרוסים חצרם הגדולה בלבה של העיר, כאשר לצרפתים מוסדותיהם לעשרות, כאשר לחבשים אפילו כנסיתם הגדולה בעיר החדשה.  מי ירהיב לקחתו מאתנו אם רק ידינו תושטנה להגנתו?  לא ראש העיר בחוצפתו, לא "מג'לסהאידארה" בשנאתה, לא פחת ירושלים בפקודותיו, לא אפילו הממשלה המרכזית בקושטאותה – כי הנה חלפו, לאשרנו ימי העריצות לעולמים ומתורקיה החושמאית לצדק ומיושר ניחל כולנו – מושלימים, נוצרים ועברים.  אם ברגלים ירמסונו, אם בנחושתים יסחבונו, אם לסבל את החרפה יכריחונו–נתן-נא למדרס את גופנו, נרשה-נא שבנחושתים יסחבונו–אך את החרפה סבל לא נסבלה! את חרפת הכתל העברי.    

 

עם הכתל נחיה ונמות

ולא זו בלבד שלא עשינו כלום כדי ליצור מסביב לכתל-הגבורים את הסביבה הנאה לו, אלא שאדרבה עוד געלנוהו בידינו עצמנו, והלב הערי מתפלץ ומת למראה הנאצה האיומה.  האם לא לסמל השפלות היהודית ולכלוכה היה כתלנו המערבי?  האם לא לסמל רפיונו הנוכחי של עמנו כלו היתה נקודת-הגבורה הלזו?  האם לא מרכז של אשפה, של רקבון, של דבר שאין לו כל שם עשינו ממרכז ההגה הלאומיתשמלפנים? ...           "כתל הבכיות" – כך קראו לו הנכרים כלם, – הצרפתים והאנגלים, הגרמנים והרוסים.

"כתל המתים" –כך קראו לו הערבים בבוזם,

"כתל הלכלוך" – כך הוסיפו עליהם התורקים.

והצדק עמהם, עם כלם!

כתל הבכיות, המתים והלכלוך!

הוי, הגבורים! אתם כלכם באשר הייתם, החשמונאים והמכבים, שרידי טיטוס ואנשי ביתר, –כל מי שראה בעיניו את העם היהודי, כל מי שעמד ברגליו על אבני החומה המערבית, כל מי ששפך מדמיו על מזבח העם העברי במלחמתו לקיומו ולהתמדתו עלי ארצנו זאת –איככה לא תרעדו בקברותיכם ממשא החטא אשר חטאנו לכם?

חומת-גבורים נתתם לנו, חומה חופשיה מפנים ומאחור, ואנחנו הרשינו להשחיתה, להעליבה, להמחיקה ולהביאה עד ללעלבון של היום הזה...

אך לא! כי יחד עם כתל המערבי נחיה או נמות.

נחיה –אם יהיה לפחות הוא לנו, אם יסמל לעינינו גם מחר, גם בעתיד כלו את שני הדברים המוזרים בדברי-ימינו –הלא עברנו יולד-ההוה ועתידנו יליד-העבר.

ונמות–אם יחדל הוא להיות שלנו. נמות אז, מפני שחסרון הכתל המערבי בחיינו, במחשבותינו, בחלומותינו היה יהיה למכה עצומה לישותנו. הכתל המערבי הוא לבנו – אחת היא אם אדוקים אנו ואם לאו, אם ספרדים אנו או אשכנזים, אם מאמינים או חפשים בדעות. רק כתלנו המערבי הוא לבה של כל היהדות כלה, מירושלם ועד וילנה. מניו-יורק ועד אוסתרליה.

בלי פחד, אפוא! בלי חשש ובלי נסיגה לאחור!

אפדו מתינות, גאוה והכרת הצדק, וסוף הנצחון לבוא.

 

II

יש "פירמן" לכתלנו

והנפלא אשר בכל הענין העגום הזה הוא, שאותו כתל מערבי, כתל-קדומים –שלנו הוא בהחלט,שלנו לגמרי, לא מצד בנינו על-ידי גבורי עברנו החפשי במרחקו הדוריי, בלבד, ולא מצד "חזקתנו" עליו באלפי שנות נדודינו המרות גם-כן, או מצד קדושתו העבריה שלא פגעו בה לרעה נוצרים ומושלימים עד כה, אלא–וזהו העיקר, האין זאת?  בימים אלה לשררת הנכרים בארצנו זו–מצד "פירמן" שולטני, "פירמן"יסודי שאין לפקפק בו כנראה כלל וכלל, "פירמן" שאין יד אשר תוכל לבטלו בהיותו מונח לפקדון-עולם באחד הארגזים ליהדות הארפית.

כי אמנם – לפני חמש וארבעים שנה, בשנת תשצ"ח לחורבן, קרה הדבר: העובדה! שלא יכל מי מאבותינו להאמין בימים ההם כי עוד חמש וארבעים שנה, יאריך חורבננו זה וכי הפך ייהפך דוקא פה, בארץ האבות, לגלות עוד יותר נוראה, לגלות עוד יותר עלובה ושפלה מאשר בארצות הגולה עצמה...

אם-כה ואם-כה – ובימים ההם יצא מזכירו של חכי"ח אז, האדון אלברט כהן, מפריז לארץ-ישראל.  בדרך נסיעתו עמד בקושטא, ברצותו להפגש בה עם השולטן עבד-אלעזיז, אשר מלך על תורקיה בצדק וביושר.  מזלו המוזר של אלברט כהן גרם לו אמנם, שבימי ילדותו למד בלונדון באותו בית-ספר אשר בו התחנך גם השולטן בימי בחרותו, ושתי הנפשות התקשרו יחד בעבותות חבה וידידות.

ויבא אלברט כהן אל הארמון, ויקבלהו השולטן בדבר פנים יפות, כיאות למושל אדיר שכמותו, אשר לא שכח, בתפארתו, את ידיד נעוריו בענותו. בתוך כדי שיחה שאל פתאם השולטן הזקן מהיהודי הישיש:

– ועתה, ידיד, הגד-נא לאן פניך מועדות?

– ירושלימה!

– אל העיר הקדושה שלכם, היהודים?

– הן, הוד מלכות.

– טוב, איפוא­–השיב השולטן בחדוה ובנחת מזרחיות כל-כך–שאל-נא מאתי מה שלשאל תרצה, בקש-נא ממני מה שלהשיג תבקש לעצמך שמה, בארץ קדשך זו–ואעשנו לך!

נדבנות כה מפתיעה בלבלה את אדוננו הכהן עד היסוד; ובאמת, – בימים ההם להתבוללות עצומה ולאפסות כל רגש לאמי בתפוצות ישראל מה יכול איש מסכן זה להגיד ולדרוש? כעבר רגעים-מה,אבל, התאושש לפתע ולאחר שהות קט למחשבה עמוקה השיב:

– עוד לא ביקרתי הוד מלכות, בירושלים הקדושה. זרה לי הארץ, זרים לי אנשיה ודרישותיהן ממני והלאה. אסע-נא לשמה, אתבונן-נא אל הכל, והיה כי אשוב צרפתה דרך סטמבול זו היפה ארשה לעצמי ליחל לחסדך כי גדול...

– כרצונך.

כה נגמרה השיחה, ובפקפוקו זה הגלותי,ובשפלותו זו היהודית יצא אלברט כהן ל"ארץ-האבות"...

 

בעיר הקודש תובב"א

ויבוא לעיר הקדש תובב"א....

הוא בא אליה, כאשר באו אליה היהודים כלם, כאשר באים אליה עוד אלפים ורבבות היום: בלבו רחמנות, במוחו ספקנות ומצפונו בל אתו. כי גם הוא, כגדולי היהודים כלם, רחם אז על אחיו שבקדש. אך גם הוא, כרוב באי-כחה של יהדות הגולה, נטה לזלזל קצת בכל קדושתנו העתיקה ובמטמוני לבו השבור התחרט אולי על אשר הואיל לותר על תענוגי פריז בכדי לנוד על דרדרי ציון וירושלים....

אפס, מה לא תעשה ציון למבקריה פתאם ואי הלב המאובן שלא יירך למחזה גדולתה?

כשהגיע אלברט כהן ירושלימה רעדו בו כל חושיו הרדומים. הוא ראה את עמו –זה גזעו – את אחיו בני-דמו יושבים לרוב בחלאה ובקלון. הוא שמע את הנאקה הגדולה והעצומה עולה עד לשמי העבר, ועל הכל–את הנורא שבכל – את הכתל המערבי ביגונו.

ואם כי היה לבו עוד אטום, ובקרבו אם כי עוד חי מרדו המתבולל –הוצת בו לפתע זיק אחרון ליהדותו החנוטה. למראה החרפה, התלבה וישתלהב.

וייזכר אז, הכהן את ידידו השולטן, וחיש מהר חזר לקושטא הבירה.

 

בת-קולה של ציון

– מה שלומך, ידידי, מה ראית בציון?

כה שאל השולטן ויצהל.

– אל תשאל, הוד מלכות, אל תשאל, אתחנן...

כה השיב הכהן, ויבך.

ויהיה כי ראה השולטן הצוהל את בכיות ידידו מנעוריו, ויושט לו את ידו, יד פקודות:

– רק דרש-נא – ואמלא!

אז יפול הכהן על ברכיו הכושלות לחבק את ברכי השולטן היציבות ובקולו הרועד שהרעיד את מלכו ספר את אשר ראה ושמע.

ספר כיהודי, שיהדותו לו גאון, ועבד-אלעזיז מתמוגג:

– ומה תרצה, איפוא, כי אעש?

– כי תשחרר את הכתל, את כתלנו היהודי, מחרפת גלותו השחורה.

– וכיצד אשחררנו, הגד!

– צו-נא "פירמן" לעבדך הכנוע עבור יהודי ירושלים, – "פירמן" לאות עולם, כי להם הוא הכתל, הכתל וכל סביבתו.

– הסכמתי!

ויתנער הכהן מעל רצפת הארמון, וישק את ידי נסיך-חסדו. ועוד בו ביום – ולבית-מלונו הובא המקווה ה"פירמן".

"פירמן" כלו הדור על קלף כלו לבן, בפקודה שחורה ובולטת. ארבע שורות בלבד, אך ארבע שורות של זהב:­ – לאשר את הכתל ליהודים.

ברצונו של עבד-אלעזיז השולטן...

 

"הפירמן" הנודד

ואלברט כהן, שרגש יהדותו שב אליו כה פתאם, יצא אז עלז ושמח מסטמבול הבירה, עם ה"פירמן" בכיסו ועם התקוה בלבו.

כי האמן האמין האומלל, שיחד עם השגת ה"פירמן" יקום גם עמו לעשות גדולות לכתלו;   כי כל גדולי ישראל נתו יתנו גם הם איש לרעהו יד עזרה נלהבה לפדיון אבניה כולם וכי כתל-הכתלים, הכתל המערבי, ישוב לתפארתו הקדומה.

האמין וטעה.

מכל אפסי הגולה לא נענתה עוד בת-קול אחת לקריאתו הגדולה כאשר לא נענה ישראל לקול קריאת נפוליון לפני-כך.

כה עבר ה"פירמן" השולטני למועצת המורשים היהודים. (Board of deputies) בלונדון, שבה הושם בקופסא יקרה, ובקופסא הבלה הזאת ישנה היא עוד את שנתה: מי דאג, מי נסה אפילו לחקור אחריה? ורק שמועה הורשתה לעבר מפה לפה, כי ב"מקום מן המקומות" בגולה הנצחית נח "פירמן" הכתל העברי.

 

אז ירצה הנדיב

ופתאם, בשנת תתי"ח, – חמש ועשרים שנה אחר-כך –החליט הנדיב הגדול, מיסד מושבותינו הראשונות ביהודה, לנסע ארצה ישראל, והיות שידע הברון גם על דבר ה"פירמן" הנזכר התחקה למחבואו מצאו בקופסתו ויקחנו אתו לדרכו.

זה היה, לדברי זקני הישוב, מאורע חשוב ונכבד בדברי-ימינו אז –מאורע לא קטן אולי מסיורו של הרצל הגדול חמש-עשרה שנה אחריו. כל העם היהודי הביט אליו כאל מושיעו הרם, והלבבות הירושלמיים, שהתרגלו לשתיקה, הלמו גם דפקו בחזקה ובאון: ימים של גאוה לאומית.

וובא הנדיב ציונה, בין חורבות העבר וניצוצות העתיד, תוך עמו הגוסס תחת עול כה כבד הציב הברון היהודי לשומעיו המושבעים את תכנית עבודתו להבא.

הוי, היום הדוריי ההוא.

הנדיב ישב באולם המלון היהודי היחידי אשר לימים ההם, הרחוקים כבר מאתנו כל-כך. על ידו ישב מזכירו הנאמן שייד ובא-כח חכי"ח בירושלים אז –נסים בכר. השעה היתה חצי יומית, ושמש גבורה הזהירה על פני ירושלים בחכיונה: דבר נצחי הלך והתרקם באופקים...

כי אמנם באו אל הנדיב, לשוחח אתו בעניין הזה, כל נכבדי היהודים בעיר-קדשנו. באו אליו רבני הספרדים והרה"ג יעקב שאול  אלישר המנוח בראשם. באו אליו רבני האשכנזים, והרה"גים שמואל סלנט ונסים באק נוהגים בם: וככה יחד, אל שלחן משלחנות המלון, בסתר ובסוד, דנו כלם ברצינות ובכובד-ראש בעניין החמור, כשאגדת הקופסא ואוצרה היקר מרחפת לעיניהם ברעדה:

אם כן יש לנו "פירמן" באמת? –חקרו הרבנים הגדולים את הברון המצטחק.

– יש, והוא בידי.

– ומה לעשות לו עתה?

– הציעו – השיב הברון – ומה שתחליטוהו אקיימנו ברצון.

– הן כסף רב נצטרך לכך – העיר מישהו מן הצד.

– דרשו, כי נתן אתן! רק נסיר-נא את החרפה מעל ראשינו הרכונים, רק יהי-נא הכתל לנו באמת ולתפארה לבנינו אחרינו גם הם.

ככה דנו הנדיב וכל המסובים אתו שעות ושעות מרובות. ככה קבעו את התנאים, ורשמו את הפרטים, גם החליטו את הדרך בה ילכו מישרים.

ולפתע צעד עם ישראל ביום ההוא צעד גדול קדימה אכן.

 

הפּיצויים לשכני הכתל

מירושלים נסע הברון דמשקה, אך בטרם יעלה למרכבתו בקש שיודיעוהו במברק מהיר מה היו תוצאות הדברים עם המעונינים המקומיים, גם הבטיח חגיגית שאם ייגמר הכל בכי טוב יסע סטמבולה ישר, יפזר בה את כספו, ישתמש בהשפעתו וישיג בזכות ה"פירמן" את הנחוץ להגשמת הרעיון. עוד הוסיף הנדיב לאמר, כי לשכני הכתל יתן פצוי רב ומאד, כי יעביר את הקדשם העתיק להקדש במקום אחר, כי יפצֵּם עבור הבנינים החרבים יותר מכפי שוים, כי ישתמש רק בבעלי-הבתים בתור פועלים להרחבת המקום, כי ימלא את רצון הממשלה מן הצד החוקי שבדבר וכי את הכל יעשה על הצד היותר טוב.

– רק מברק משמח שלחו-נא לי!

זאת היתה מלתו האחרונה.

ובימים ההם היה רעוף-פשה הפחה בירושלים העיר.  איש טוב, איש ישר, אך ערבי בגזעו ובקנאותו.  ביחוד –לא אהב את היהודים, לא רצה בטובתם וישתדל תמיד להציק להם בכל. ויהי בבוא באי-כח היהודים להגיש לפניו את תכניתם לשחרור הכתל בשלום לא הקשה תחילה את לבו, אף מהר לקראתם –שהן ידע את דבר ה"פירמן" מפי הברון בשעת ביקורו אצלו, כשהבטיחהו בטחון לעזרתו האישית. אפס, רבים מזמות בלב איש, ובלב פחה לא-כל-שכן. יום-יום דחה את הדבר, יום-יום הגיש תביעות חדשות.  לא רצה בזה או לא יכול את זאת.  עם כל אלה התקדם הענין לאט-לאט, ויום אחד נודע להם סוף-סוף כי עוד מעט ונגמר הענין.

 

ריקוד השטן מתוכנו

הענין כמעט שנגמר.

אך כמלפנים, בימי קדמוניותינו, כן גם הפעם הזאת: בו ברגע שהנצחון היה על צדנו, קם השטן מתוכנו לרקד לפנינו. למה נפרט כאן בשמות? למה נעורר מתים מקברותם? למה נרגיז אחדים מהחיים אתנו היום?  הן יותר מדי קדוש הענין לעשותו ללהג-הרחוב...

די אם נזכיר רק עובדה אחת: היות שבתכנית הנדיב הובעה הדרישה לנטיעת גן עממי גדול מסביב לכתל-הקדומים –רמזו אנשים אחדים באזני הפחה, כי כחילול-הקדש ייחשב דבר זה בעיני המאמינים:ישארהכתל במתכונתו, במיצרו, בצחנתו תמיד...

וישמע הפחה, וישמח תוך לבו, והענין צלל בתהום הנשיה...

המברק המיוחל לא נשלח לרוצ'ילד, דמשקה, שחזר דרך קושטא פריזה וידיו על ראשו.

הנה מדוע נעלבנו היום.  עוד דמעות ודם נשפכים ליד הכתל, ועוד החורבן נמשך כחרבנותינו עד כה; הנה מדוע מתגברת החלאה, בזים לנו התיירים, וכתלנו המערבי עודו קודר ובוכה.

 

האגדה והמציאות

כאגדה מזרחית וקוסמה אולי מצלצלים הדברים אשר ספרנו לעיל, אך אין הם פרי הדמיון, וזקני ירושלים מצד אחד וה"פירמן" עצמו מצד שני יעידו על אמתותם.  אולי היתה השיחה בין השולטן ואלברט הכהן יותר יבשה מעט וקצת פחות שירתית. עובדה היא, אבל, כי לרגלי המקרה המוזר בחיי שני עמיתים בבית-ספר לונדוני התראה יהודי מהיהודים עם השולטן של הימים ההם וישיג מאתו פתשגן לשחרור הכתל המערבי. אילו ידענו, על-כן להשתמש בטובתנו ברגע הנפשי, היה הכתל עתה שלנו לא רק בשל "חזקתו" מדורות ודורות אלא ודוקא גם בדרך חוקית ושולטנית.הכתל יכול היה להיות היום שלנו כמו שבית-המקדש הוא של המושלימים וכמו שקבר ישוע הוא של הנוצרים והדבר הזה היה נראה כל-כך ברור, כל-כך טבעי, כל-כך מובן מאליו בשל ה"פירמן" ההוא – שלא היה עולה על דעתו של מי שהוא גם הגדול שבצוררינו מצד ה"אדארה" המושלמית פה, לנסות לגזל מאתנו, באמצעות פקודות חשאיות, את אחרון שרידי עברנו.

 

III

לאחרי הנצחון

ולאחרי הנצחון שיבוא – שבא יבא בהכרח – הנלמד? אחרי הנצחוןהנתקן את אשר עוינו עד כה?

הנפדה את אחוזת הדורות? הנקריב עליה כל יקר, כל כסף, כל תכשיט? הנעמד כאיש אחד ונמחק את החלאה? הנשיב לכתל את הגבורה ונשחררנו מחרפת הגלות?

מאמין אני כי כן, אם אך נרצה באמת.

האח, מה יפה יהיה הדבר אם מעז יצא מתוק.

האח, מה נהדר יהיה הכתל של יום המחרת.

רואהו אני כבר בעיני הרוצות לראות.

משקיף אני אליו, כשלנו הוא אמנם.

כתל שלא יש כמותו בכל העולם כולו.

כתל עם מרחב מימין ועם מרחב גם משמאל.

כתל עם החצר לפניו רחבה, רחבה למאד.

אילנות, אם אפשר, ונרות גדולים, ומנורות זכרון, וקפות לצדקה אמתית, ופנות לתפלה מן הלב.  השמים מלמעלה עם צחוק תכול בקיץ, ובלילות רקיע שחור עם ככבי-מגן וירח.  בחרף מחסה מגשם, מחסה מבכית הטבע, והרוח אז תנשב כרצוננו ותזמזם לנו עבר שיהיה גם עתיד.

כתל שיהיה לגאוה, כתל שימשך רבבות.

כתל שיהיה למרכז, כתל שיהיה לנשמה.

וזקנים לא עוד יהיו יחידים בקרבתו.

וזקנות לא עוד תבקשנה לעצמן ולמשפחתן.

כל הדור העברי, מגדול ועד קטן; כל ירושלם המתחדשת בעבריותה הרעננה; כל הארץ כלה, ואתה כל הגולה; כל המשכיל והנאור, כל העובד והפועל – הכל ינהר אז באש אל הכתל המערבי. 

כתל של גבורה יהיה הכתל שנית.

כתל שגם הגויים יתפלאו להוד מראהו.

לא בבכיות נבוא אליו, והלב לא יעמד מיגון.

באמונת העתיד נגש אליו ומתוך כל אבן תגיח תקוה.

ושיר נשיר, וגיל נגיל לכתל שלנו –המערבי!

 

ירושלים, כ"א כסלו, אתתמ"ג לחרבן.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הערה קלה זאת, ב"האור" משנת אתתמ"ג, –  שהיה נתון אז תחת עריכתו של כותב הדברים האלה – היא, כמובן, קיצור נמרץ מתוך המון הידיעות המרעישות אשר נדפסו במועדן בעתון הירושלמי בקשר עם האסור הנזכר לעיל.  הידיעות ההן עוררו בשעתן סופה עצורה בכל רחבי הישוב העברי שמספרו בימים ההם היה קטן בערך – מאה אלף לכל היותר, ומחציתם אנשי-החלוקה.  באשר אמנם – זאת היתה הפעם הראשונה בדברי-ימי עותמניה השולטנית, – שהתמחתה מאז ומתמיד בידידותה לעם ישראל – לפגיעה כבדה, רשמית זאת בזכויות עמנו על כתלו האחד.  צריך לקרא את גליונות "האור" אשר לתקופה ההיא – שהיה העתוןהיומי הראשון האחד בארץ ישראל הצעירה – בשביל להאזין אף היום לבנות-קול ההתרגזות הכללית אשר נשבה במחנות עמנו לכל שדרותיו.  ביחוד, מפני שירחים אחדים לפני-כך הכריזה הנהלת החצר הרוסית המפורסמה, במרכזה של העיר, – שבה היו התושבים לדתותיהם מטיילים לרוח היום במועדיהם השונים – איסור מחלט נגד כניסת היהודים לתוכה בשבתות.  שתי מכות-לחי אלו, אשר התעקבו בזו אחר זו, הדהימו ממש את העם העברי בהריוןתחילתו הדלה ורק "האור" מצא עוז בנפשו לתת ארשת- שפתים להתקוממות הגאוה הלאומית הלזו נגד ה"חמס העותומני".  

מכאן, ערך מאמר זה, לדעתי, בחוברת זאת.  ייזכר- נא, אמנם, כי אפילו בימי "החושמה" העותמנית, שעוד משלו בהם התורקים הצעירים ממשל עריצים, לא נעצר קול נזיפה ונקם נגד מחבלי קדשנו העתיק.  כותב המשא הזה התחייב, כמובן, בראשו, והצלתו ממאסר ואולי גם מתליה הושגה רק הודות לעובדה החשובה, שהרבנות בקושטא אחזה מיד בצעדים נמרצים להגנת זכויותינו הנרמסות ושהפחה הירושלמי, אשר נתן את ידו לנבלה ההיא, נדחה ממשרתו בפקודה מגבוה שבועות אחדים לאחר מעשה.  

לשם השלמת הביאור דלעיל הנני לתת בזה גם את שורת הראשים שפורסמו לארך כל הגליון באותיות שמנות בסדר דלקמן:  "ענין הכתל המערבי" (באותיות הכי גדולות).  האגדה והמציאות.    אחרי מכת- הלחי הרוסית מכת- הלחי התורקית.    "עם של שפנים".    אין אפילו מי שידבר בשמנו.    לו כנוצרים היינו...    כתל המערבי שלנו הוא.    ה"פירמן" בידי אדמונד דה רוצ'ילד.    ספורו של הפירמן.    הנשתק עתה?    עם הכתל המערבי נמות או נחיה!  

לסוף אעיר עוד, כי המאמר הנמרץ ההוא הובא בחוברת זאת בשינויים שונים ובתיקונים לשוניים לרוב, שהוכנסו בו רובם כשבועות אחדים לאחר הופיעו ב"האור", כשאמר מחברו להדפיסו בחוברת מיוחדה.  בעצת ידידים, אבל, שחששו אז לתוצאות הענין ביחס לישוב העברי, נמנעתי ממזמתי זאת ואסגיר את כתב- הידבארגז, אשר בו נשאר עד ליום שהעתקתי חלק ממנו לשם פרסום ב"דאר היום" משנת תר"פ וחלקו השני מובא כאן.