_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לא, סיר רולנד!

איתמר בן-אב"י

לתוכן הענינים

 

(אגרת למושל ירושלים)

 

דבר נורא נעשה בירושלים

דבר נורא נעשה בערב כפור זה, דבר שלא האמנוהו אף במירע סיוטינו מאז המאורעות המתחלפים בארץ ישראל: בשעה שעמדו מאה וחמשים יהודים ויהודיות, עטופי-טליתים ומזועזעי-לבבות, לרגלי הכותל המערבי, עם תפלותיהם הבוקעות למרומים הגבוהים –  התפרצו שוטרים ירושלמים תחת פקודת קצין אנגלי, אל חצר המתפללים האומללים ויגזלו מאתם את ספסליהם הגוהים, גם את הדומיהם ופחיהם השבורים.  לא הושמה פדות בין איש לאשה, בין צעיר לזקן, בין חולה לבריא, ובתוקף הכח אשר בידיהם, גם פקודת המושל אשר בכיסיהם, עמדו השוטרים על דעתם בעקשנות ארורה והחצר הצרה שליד הכותל העתיק נוקתה בלי רחמים מכל מושב ומשען: יעמדו להם היהודים והיהודיות האלה שעות ושעות אם זהו רצונם ותענוגם.  את מעט הנוחיות לחלושים ואת קצת הצרי לדואבים, בצורת ספסלים אמללים וקשים, לא יתנו להם ויהי מה! צריך העומד מן הצד, –אם גם אין הוא יהודי,– צריך השומע לקול הזועה שהגיחה מכל קצוי הפינה הנדחה ההיא,להתאבר בלבו ולהתגלד בדמיו ממש, לבלי הרגיש בעלבון הצורב, בעלבון המזעזע שבכל המאורע העגום הלזה לעם היהודי ב"ביתו הלאומי" בערב החג היותר קדוש אשר ליהודים בעולם כלו; ועל אחת כמה וכמה צריך שלא ישאר כל זיק של כבוד עצמי, כל ניצוץ של גאוה אישית באחרון היהודים וברפוית היהודיות, לבלי התקומם במלוא קומתם המוחה נגד מכת-לחי צוללת זו, שרק פעם העיזו לתת לעמנו כמותה התורקים האכזרים בימי שלטונם הכי עריץ לפני כמה וכמה שנים.  כי תזכרו אולי, רובכם הקוראים את הדברים האלה היום–מה גדולה היתה ההתרגשות, מה איתנה המחאה אז, בימי עבד-אלחמיד בעקב הכרזת ה"חושמה" התורקית לרגלי הנסיון הקל שנעשה על ידי פחה חסר-תבונה להפריע בעד הקדושה היהודית ליד הכותל.  אש הוצתה בכל אלפי העברים וכאיש אחד עמדו כלם להגנת זכותם,–זכות אבות,–על שריד זכרונותיהם זה בארץ הבנים.  "רק בכותל אל תניחו את ידיכם הטמאות"! נזעקה בת-קול אחת מכל אפסי ישראל והפחה, אשר גרם למדחה ההוא, הודח ממשרתו גם נענש כראוי, כי לא כירושלים שפטה קושטא, והתורקים הצעירים ידעו את אשר לפניהם בענין המדובר.

 

לא לצדק וליושר יחלנו

והנה באו האנגלים – האנגלים שאליהם כל-כך הרבה התגעגענו ושלבואם כל-כך הרבה חכינו;  האנגלים שמידיהם דרשנו רק אחת: אשור זכותנו לארץ הזאת בשל עזרתנו לעמים כלם בשעת המלחמה העולמית–והגנת ענינינו בכל מקום ובכל עת שיזדמנו לפניהם.

לא לצדק יחלנו – באשר ידענו כי עוד רחוק הוא מאתנו מאד.

לא ליושר ולמשפט שאפנו – באשר ידענו כי גם חבר הלאומים לא יעיז להתפאר עדיין בראשון גם להתימר בשני.

רק את החוב שחייבות לנו מעצמות ההסכמה דרשנו. רק את השטר שנחתם בלונדון על ידי לויד-ג'ורג' ולורד בלפור. רק את דבר המלך ג'ורג' במכתבו הגלוי לסיר הרברט סמואל עם ראשית נציבותו היהודית–רק אותם בקשנו ורק על הוצאתם לפועל קוינו.את אדמות הג'יפתליק העומדות שוממות לפנינו לא השגנו – ונשתק.  את הפרעות פה ושם חיינו בעצם בשרנו ועצמותינו – ונסלח. את הבית הלאומי ראינו בהתכוצו ובהצטמצמו עדי אפס – ונעבור אל סדר היום.  לא רצינו "להעמיד מקלות" באופני העגלה הממשלתית האנגלית.  לא אבינו להקשות על מושלינו, כיהודי וכאנגלי, את תפקידם הקשה.  כל באור קלוש, כל פלפול ילדותי, כל אבק בעינים היו לנו לסבות מספיקות בהחלטתנו להמנע מהפגנות בלתי רצויות – והמתונים אשר בנו, ידידי האנגלים מאז ומתמיד, עוד הרחיקו לכת ביעצם לנמנום רגעי שעתי, זמני של דעת-הקהל: אל נא – קראנו בכל עת מצוא– נחריד את ממשלת הממונות בדרישות אין גבול. קו לקו, צו לצו עלינו ללכת– יד ביד עם המושלים האנגלים ועם התושבים הערבים.  רק סבלנות והתאפקות, והכל יבוא על מקומו בשלום.

אך במה דברים אמורים, סיר רונלד סטורס, שאליך דברים אלה מופנים היום?  כשאין השלטונות דורשים מאתנו את הבלתי אפשרי.  כשאין הם אומרים לנו: קחו את המאכלת ושיתו קץ לחייכם! וזהו, מושלנו הנאור, מה שעשית שלשום למתפללים היהודים ליד הכותל המערבי בערב כפורם הקדוש.  אף לרגע קל לא התחשבת עם רגשותיהם, אף לרגע קל לא נסית לחדור לנפשיותם.  את הקשה שבקציניך שלחת אליהם, ולכשבא שלישך לסדר קצת את הדברים –  קלקל עוד יותר, כי אחר את המועד גם לא ידע התמים כי קול המון הוא קול שדי...

 

היען לא נוצרים אנחנו?

שכחת סיר רולנד, כי היו ימים גם לאבותיך, אתה, לנוסעי הצלב של ריכרד לב האריה, שלא החשבון הפשוט והיבש היה משענם.  שכחת, כי בשל אות מרובעת אחת לבריתכם החדשה שפכו קודמיך הגדולים את דמיהם כפלגים ממש ברומא וירושלים שתיהן.

שכחת, כי אף יום לא תדע בריטניה הגדולה שקט ומנוחה אם ירהיב מישהו, – ולו יהיה המרהיב גדול הגדולים –, לפגוע במסורת הנוצרים אשר לעיר העולמים כאן.

ראה נא, סיר רולנד, מה שעושה אמרי בג'יניבה השויצית: בשל מוסול הרחוקה, הקדחנית, המדברית, "הופך הוא עולמות" ממש.

אין הוא מסכים בשום אופן לפשרה מידית ונוחה עם התורקים ובוחר הוא במדיניות שסופה מלחמה חדשה, אך ורק מפני שהתורקים מגרשים עשרת אלפים נוצרים, אשורים שאננים ותמימים מחבלי הצפון.  לא עוד אלא שפה-אחד הסכים כל חבר הלאומים לתקן את המעוות הגדול אשר נעשה לפני ארבע שנים לארמנים הרעוצים, וכל מדינות אירופה ואמריקה כלן, גדולות וקטנות, מוזמנות על ידי החבר לצאת חוצצות יחדיו בשביל להציל את שארית ארראט במרחקי קוקז השלוגים.

היען לא נוצרים אנחנו –  אחר הוא יחסך אלינו, סיר רולנד? היען היינו למרמס רגלים תמיד, ולא תמיד הרימונו ראש, חושב אתה, מושלה הראשון של ירושלעם המשוחררה, כי תוכל לעשות בנו כרצונך, כי תוכל להתמכר לעבודתך היום-יומית למרות העובדה שמאה מטובי המתפללים באו עדיך, עד למשרדיך הממשלתיים, לדרוש מידיך את זכותם, את צדקם מקדמת דנא?

ידעתי, אמנם ידעתי– וצלצולך אלי אתמול הדגיש את הדבר בפעם המאה ואחת –כי מנקודת מבט החוק הערבים הם אדוני המגרש מסביב וסימטת הכותל זכות הרבים היא שאין להכחישה.

  ידענו, אמנם ידענו, כי כבר פעמים ושלוש קרה  הדבר לכתלנו תחת ממשלתך, סיר רולנד, וגם בפעמים ההן הכרעת לטובת הערבים וכנגדנו.

עוד יותר: מודה הנני, ואתי יודו ודאי אלפי יהודים ויהודיות, כי צעד גדול צעדת אתמול בהרשותך, בטובך הגדול, לזקנים ולזקנות שישתמשו בכרים ובכסתות להקל עליהם את תפלתם לרגלי היקר והעתיק שבשרידי עברם. אפס, אם כבר יכלת לגשת לותור נאה זה, מדוע לא הלכת עוד צעד קדימה, מדוע לא נועזת לעשות את הצעד האחד והאחרון שהיה מחבבך על עמנו לדורי דורות ולנצחי נצחים?

 

קחוהו-נא, איפוא, אם תוכלו

מדוע כל הפקפוק, כל הספקות, כל הרתיעות וכל החצאיות שבהחלטותיך? מדוע לא מהלומה אחת – כאשר יודעים האנגלים לתתה בשעת רצונם? מדוע לא פקודה מצביאית, פלומרית, מאין כל מקום לטענות ומענות, ולשטנות?

הנה ראית את הארץ הזאת – ארץ ישראל לפנים והיום –כשכל הר וגבע, כל נחל ונהר נלקחו מאתנו.  על הר בהרי יהודה קבר נביאנו משה לא לנו הוא.  בפסגת בנימין מגדל נביאנו שמואל לערבים נשאר.  חומת דוד בירושלים אפסה מאתנו זה כמה.  על אמיר התבור, שהורישתנו דבורה, הוקמה כנסת קתולית רבתי בכנסיות.  במרומי העפל ובבקעת יהושפט, אל גדות הקישון ובהדר הכרמל, ברוכסי הגליל וברמות אפרים – בכל שעל וצעד כמעט אשר לאדמת החשמונאים ידי נכרים התאזרחו בכח ואון –ואנחנו – אין אנו מורדים.אדרבא – עוד נכנענו והסתגפנו ברצוננו להשלים עם רועצי עברנו ונוטרי מחרנו יחדיו.  רק ירושה אחת נשארה לנו.  רק שורת אבנים, חומה בודדה. רק אותו הסמל לעצמאותנו המזהירה–כותל המערבי בכל הדרו הקדמון והישיש–ואת שריד ענקים זה, את האבנים המאוזבות והמזויעות הללו, בשחור סימניהן על פניהן מאז החרבן הגדול ועד היום –גם אותו רוצים לשלול מאתנו בכח השלטון והשררה!

קחוהו נא, איפוא, אם תוכלו, בבת-אחת ולעולמים, אך אל-נא תגזלוה מאתנו רגב-רגב, פעם-אחר-פעם, להקניטנו, להשפילנו, לדכדכנו עד עפר.

כי את זאת בל נרשה.

 

נפרד אני מעליך היום – כל-עוד...

לא, סיר רולנד.

מה שלא יכלו לעשותו קיסרים רומאים בכל שנאתם לעם ישראל; מה שלא הספיקו להחליטו הצלבנים הקשים מצרפת, מאנגליה, מאיטליה ומגרמניה; מה שלא הצליחו בו הערבים אחר-כך והתורקים בזמן האחרון לא ירצו לעשותו יורשיהם היום – האנגלים.  כי קול גדול ישמע במרחקי התבל, לא בתפוצות ישראל בלבד, אלא ואולי ביחוד –בתפוצות העמים הנאורים כלם, קול זועה וחרדות, קול שיחריש אזני השומעים ויגיד להן לאמור:

הנה באה ארצה ישראל בריטניה הגדולה והאדירה.

הנה הכריזה בריטניה זאת חרות ליהודים אשר בה.

הנה שולט בירושלים מזה שבע שנים איש נפלא באמת מצד השכלתו וידיעותיו, כשרונו ושאיפותיו.  ובריטניה זו האדירה, ומושלה זה המפואר, לא ידעו לעמוד על הגובה הדרוש באחת השאלות הכי קדושות אשר לעם היהודים בארץ האבות–בשאלת הכותל המערבי.

תבוש נא אנגליה להחליט, כי אין היא יכולה להטיל את רצונה על קבוצה של שחצנים מקומיים, הדורסים את קדשי ישראל ברגל גאותם.  יבוש-נא מושלה בירושלים, סיר רונלד סטורס – שכותב הטורים האלה התפאר תמיד בידידותו אליו ולא האמין בכל השקרים אשר סופרו על אודותיו, – יבוש-נא סיר רונלד סטורס, במשרדו הרחב בצלצלו אליו לאמר: אין בידי כח לפעול.

אותה אנגליה שידעה ללכוד את ירושלים מידי התורקים; אותה אנגליה הדורשת את מוסול ואת סביבותיה לאשורים, –לא תוכל להכריז פעם אחת ולתמיד, כי ליהודים הוא הכותל המערבי?  וסיר רונלד סטורס המושל, שהיתה לו הזדמנות כפולה להתנצח בספרי דורותיה של בירת העבר והעתיד–הזדמנות המים והזדמנות הכותל – שולח את למונד ואת קסט לגזול מאת המתפללים, מול כתלם היקר, את ספסליהם ומשעניהם הדלים!

לא, סיר רונלד, לא!

אתך הייתי עד הלום, ולא יראתי לצאת להגנתך אף ברגעים היותר קשים למעמדך בירושלים.  הנני נפרד מעליך היום בעגמת נפש ובאכזבת-לב.  בל אוכל, אדוני המושל, להיות בתומכיך מחר ולא ארים קולי עבורך להבא כל עוד –

כל עוד, סיר רולנד, שלא תחזיר לנו את הכתל.

 

ירושלים, י' תשרי תרפ"ו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה