_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חזון הימים הבאים

איתמר בן-אב"י

לתוכן הענינים

 

האבל שהפך לששון

בל אנשה – את היום הנהדר ההוא, בשעות בין-הערבים, כשיחד עם חברי לדעה ולעט שוטטנו ברחובות ירושלם ודרכנו–אל עומת הכתל המערבי.  זו היתה השנה הראשונה לאחר הצהרתו של בלפור– השניה כמעט לאחר הכיבוש האנגלי, כשבהנהלת מחיה שפתנו, אשר חזר זה רק קט מגלותו הארוכה בניו-יורק, אמרנו ליצר בארצנו חג חדש אמנם –חג שקוינוהו הגדול למועדי ישראל במצב הדברים אז. לא את השני בנובמבר –כי במועד חדש זה לעמנו עשיר-החגים לא פקפק בקרבנו איש, ובעתון הירושלמי הגדול, יציר-כפיהם של ילידי הארץ בסאונותם המזרחית, רשָמו כבר עורכו אמנם בראש הגליונות לזכרון עולמים.  אם "אחת לחרות ישראל" טבעו המכבים במטבעותיהם, אם "אחת לשחרור יהודה" –  הלך בעקבותיהם בן-ככב –  "אחת להצהרת בלפור" – נהגנו גם אנחנו הירושלמים בהעזתנו הילידית, –  שהן לא שערנו, לא יכולים היינו גם לא רצינו לשער, כי תאריך נבוב וריק יהיה תאריך זה עוד מראשיתו אהה!

לא, לא לשני בנובמברו דאגנו, אותו שני אמלל ורחיף שאין איש מאתנו מעיז לחוגו מזה כמה שנים בחוצות ירושלם המתקרית "עבריה".  אנחנו לחג אחר נשאנו את נפשנו, לחג שחזוהו אבותינו בעיני רוחם מאז תחילתה של התחיה השלישית, לחג שהתעתדנו לקראתו בחדות-עלומים ובבטחון-נצחים למרות המאורע העגום, ליד כתלנו המערבי, בימי התורקים.

לחג התשיעי לירח אב.

חג הכתל  החפשי.

באשר אמנם – עייפי ימי אבל וצום היינו כבר על הררי ארצנו זאת, ובבקעותיה גם-כן.  הן החל עמנו שוב לחיות את חייו המחודשים ובצעדי ענק – כן בכל-אופן נדמה לנו הדבר –  צעדו כאן העברים לקראת עתידם המזהיר.  בכל כנפות המדינה, מדן ועד לבאר-שבע ממש (עציון גבר לא נכללה אז עדיין בגבולותיה הרשמיים) הן הכפלנו את מושבותינו בפחות מארבעים שנה.  עבריתנו המדוברת כמנצחת הן יצאה ממלחמתה הכבדה עם היהודים המגורמנים, ולמרות הסבל והרדיפות לשנות המלחמה העולמית – אם לא אולי דוקא בעקבותיהן –  הן הוכחנו לעולם בתהייתו המרובה כי אומה לכל היקפה אנחנואמנם בציון.  את כור-עָנינו חצינו, איפוא, בהצלחה אל-שניה ובחזרנו סוף-סוף לארץ האבות מי מגלות תורקיה ומי מגלות מצרים, מי ממרחקי המערב ומי מנבכי המזרח – הן האמנו כולנו, כי הנה נתממשו לעינינו, עוד הפעם בפעמים, ימי זרובבל, עזרא ונחמיה.  כחולמים היינו גם אנחנו אחריהם, ובהגיענו בערב הנהדר ההוא, עם דמדומי החמה, אל פנים העיר העתיקה, כשפעמינו אל תוך-תוכה, אל המקום הקדוש האחד שעוד האמנוהו בידינו, אל  הכתל המערבי בחכיון אלפים שנותיו האחרונות – כאילו התרומם מבטנו וימריא שחקים, כאילו טוהרו הסמטאות שגלגלונו מזרחה, ככאילו נמחקה כל הסביבה במושלמיותה ובנצרותה וידי הנדכאים בתפילותיהם כאילו הקרימו כנפי נשרים.  אי הלכלוך והקדרות? אי האיבה והטינה? הן גאה וחי התנוסס על מגדל דוד הדגל האנגלי בשלל גוניו וחיילי המלך ג'ורג', בכובעיהם המרומחים, הן עמד עמדו על המשמר לכל אורך הדרך העקלתונית בזרמי חוגגיה –  כשעיניהם לקראתנו מצטחקות ושפתותיהם לקראתנו דובבות:

– לכו, העברים, לקראת כלתכם ופנּי כתלכם קבלו בחדוה...

 

גדל רגעי ההוה

הוי, הרגע הגדול, הרגע האחד, הרגע שלא התחזר ביפעתו עוד הפעם בשנים שלאחריו.

כחיים זוכרים הננו את מחזותיו, שנחרתו עמוק-עמוק בקרום מוחותינו הלהומים.

הנה עמדנו בפניו –בפני הכתל הישיש.

הנה היינו שם אנחנו רק גרגירים אבודים אחדים בנחשול ישראל שהתגעגע אל כתלו הערב הזה עם הקרנים המזהיבות והרוחות המטריאים למרות השרב הרגיל לירח האש בתנורו.  שום חייל, שום שוטר, שום קצין לא הכתימו בשרדיהם את מחזה התפארה.  הזקנים, הנשים, – גם קצת פה וקצת שם בחורי משי ונערות קטיפה– עוד בכו כבימים קדמונים, עוד צרחו על עוונות מדומים, עוד ערבבו יחדיו, בקדושת הצום הקדמון, את הרהורי מכאוביהם האישיים ודמעות השליש שזלגו מעפעפיהם הכבדות האליחו את  שארית העיסה לגלות נשכחה ותלושינה בה  ככרי-מרורים.

אך מסביב להם, – מסביב-סביב – מקיפים אותם ומלפתים אותם מכל צד, חונים עליהם ונדחקים בקרבתם עד למחנק– מה הומה ומה מאושר היה המחנה האחר, המחנה החדש –ובתוכו גם אנחנו הפעם.  הוי אלה הראשים מתולתלי השערות, אלו הלחיים חלקות-הגלוח, אלו גננדרניותהעינים אשר לריבות הצעירות, אלו יוקדות השפתים אשר לנשים הבוגרות.  מה גבוהי-קומה וישרי-כתפים הבחורים רובם ומה חמודות-ירך וענוגות-רגלים הבחורות כולן.  כל הצבאיות העברית בהחלטתה, כל העלומים הסואנים לציוניותם, כל המכבים החדישים בגאותם: עשרת אלפים לפחות –  כה אמדו בעתונים את מספרם הכולל – כשמפיותיהם, במקהלה ענקית ואיתנה, בקעה למרומים שירת החלוץ העברי הגאה לבני יהודה המשוחררה.

 וכאילו זז הכתל אז ממקומו המיותד; וכאילו קבצו שלהבה אבניו הגדולות; וכאילו הגיחו מקרבו גבורי ישראל לרבבות –ברמחיהם ובחרבותיהם, בתותחיהם ובפיליהם, עם דוד ויואב, מתתיהו ויהודה מגוש חלב ובן-גוריון, עקיבא ובן-ככב.  וכאילו נמס כל הככר בפניהם, וכאילו אפסו הבנינים הגבוהים, רחבו הסמטאות החשוכות, התנחחוהצחנות הבאושות, התיערו ההרים המשוכללים והר-הזיתים גם הוא כאילו הקיא לקראתנו אז את רבבות מתיו לתחית-עולמים...

ויציפו קולות השירה מעל לכל ירושלם כולה–קולות אבירים בעבריותם הרעננה – את קינות המקוננים בכל בתי-הכנסיות שהפכו פתע לדברי תהלים, לשיר-השירים, להמנון גבורה ונצחון אין-כמותם[1] ביפים.

ויחדל הצום, והאבל נקבר.

בתשיעי באב זה, בשני להצהרה, אחרי אלף ושמנה מאות וחמשים שנות קדרות נשבר הצום, בוטל האבל, הוכרזו ששון וגיל.

ויסוים המאורע – על-ידי רוב החוגגים – באכילה ובשתיה, בריקודים ובהוללות עד לאשמורת הבקר אשר ביום המחרת, ועד לחשכת הערב אשר אחריו – באותן מסעדות וקהואות העיר החדשה שהבינו ביצריותם החיה את גודל הרגעים לעם מוקם ושחגגה אתנו יחד את חגה זה החדש לציון החפשיה.

 

"איכה" נשיר על סמטאות הכתל?

שתשע שנים אחרי היום הנהדר ההוא – ישתמט הכתל מבין ידינו שוב ואנחנו חסרי-אונים להחזיקו; שתשע שנים אחר יצירת בנימין-חגינו – חוזרים אנו לאבלנו, לבכיותינו, ליללותינו, לתפלותינו, ל"איכה ישבה בדד העיר רבתי-עם"; שתשע שנים אחרי מאמצים אראליים מצד ישראל במדיניות ובמסחר, בחקלאות ובעבודה, בספרות ובלשון–עם מכללתנו על הר הצופים, עם מאה וארבעים כפרינו ברצועה כמעט נמשכת מצפון לדרום, עם יותר ממליון דונמינו על פני העמק, השפלה והשרון, עם קרוב למאתים אלף עברים חיים ולא בני-החלוקה, עם הסוכנות היהודית כבר ממשות החיים ועם "כנסת ישראל" אפילו כגרעין לממשלתנו העתידה–שתשע שנים אחרי כל אלה עוד מוכרחים אנחנו, ניניהם ונכדיהם האחרונים של גולי יהודה בנדודיהם הרבים, לשאול היום את שאלתם הם אז: איך נשיר את שירי ציון על סמטאות הכתל – דבר הוא זה שאינו נכנס למח ראשנו, דבר הוא זה שלא נוכל אף לשערו במירע הרהורינו, דבר הוא זה הנדמה לנו, אמנם כעובר כל גבול המותר והאפשר.

האמנם – רק חולמים היינו את שיבת שבותנו, את אמת תחיתנו, את בטחון נצחוננו?

האמנם לא בלהה הוא כל המתארע, מזה שנה ביחוד, לעינינו הדהומות, וכל המתרחש לרעה בסביבותינו המעוכות לא סיוט?

האמנם בא הרעם וירעימנו, כה שסריסי תנועה והתאמצות הננו פתאם?

האמנם נגמר, נגמר הכל – והכתל, זה אחרון מחמדינו מימים נפלאים לא לנו הוא מעתה ועד ולנצח נצחים?

 

עוד כתלנו לא אבד!

כוס התעצומות הרפי-נא מעט!

חרף מרורות החג החדש שנהפך לאבל; חרף ההכרה המרה שאין הצהרתנו בלתי-אם סמרטוט וביתנו הלאמי בלתי-אם מלה כוזבה; חרף ההודאה הכללית, כי לא הנהלה היא ההנהלה הציונית ולא ועד הועד הלאמי; חרף התגלית –הוי מה צדק אורי-צבי בשאגתו!–כי אין רבנינו מאמינים באלהיהם מכיון שאין ביכלתם למות על קדושיהם; חרף הודאות שלא נוכל למצא בקרבנו אותו "ראשון לציון" היהודי אשר יסתגר ב"מקום הכתל" כאסיר לאומי לבלי צאתו מתוכו עד לפתרון השאלה החמורה בהתאם לדרישותינו המאוחדות כאשר עשוהו האפיפיורים הקתולים עד לכריתת האמנה עם מוסוליני –  כן, על אפן ועל חמתן של כל אכזבותינו אלו עוד כתלנו לא אבד!

בדררך נס אולי, אם תרצו, אבל בידינו ישאר.

נגד רצוננו אולי אפילו –  ככל הצלחותינו בארץ עד כה – אבל באחוזותינו יימנה.

שהרי עוד לא נכזבה שארית תקותנו באנגלים.  עוד רוצים אנו להאמין בזיק הנוצץ למעלה, למעלה, במרומי הקסרות הבריטית.  עוד בטוחים אנו, במלך ג'ורג', אביו  של יורש-העצר בשמו הדוידי – המלך אשר ממנו אישור ההצהרה וההכרזה הרשמית בתחילת הריונן הכללי – עוד בטוחים אנו בו כי השב לא ישיב את דברו.

ומאמינים אנחנו גם בהשגחה.

מאמינים אנחנו אף בנסים.

מאמינים אנחנו ביחוד, בארבעת אלפי שנותיו של עם זה בחירו, עם כל קטנותו ונוולותו, עם כל עורונו, רפיונו ויאושו.

וראה תראו, אמנם, אחים ואחיות לציון – ובני-ישראל לארבע כנפותיו–ראה תראו, אמנם, כיצד בקרוב מאד עוד יקרה הדבר, אירע פלא הפלאות, יתממש נס הנסים; כיצד מלונדון עצמה תצא הפקודה להרדות צדק בירושלם הנשחתה; כיצד נשיאה של המועצה המושלימית הוא הוא שיחל במצוה; כיצד המושלימים בארץ-ישראל כולם – שרידי היהודאים הקדמונים שהתמשלמו בעל-כרחם – הם הם שיגמרוה גמר.

לא תעבר שנה, וענין הכתל יפתר.

ויפתר בדרך אחת, מאין לו שניה.

 

אקרופוליס ירושלים הבנויה

כי למה לא יהיה מלצ'ט, הוא מונד, ליהודה וירושלים שתיהן[2] כזברוף היוני שגאל ובנה את הסטדיון ביון?

למה לא יהיה ג'ימס, בן הנדיב ונדיב אף הוא, כאבירוף היוני, אשר נתן לעמו את אבירת ספינות-מלחמתו?

לא "סטדיון" נחוץ לנו היום בארצנו, ולא ספינות-מלחמה.

את "מקום הכתל" יגאלו-נא לנו הרדינגים, הסמואלים, המרשלים, הורבורגים, הרוזנולדים–את "ותיקאניה" שלנו.  בכסף ירצפו-נא את מרצפתו ובזהב ימסמרו נא את בדקיו.

הן ב"אובול" הותיקאני–תרומת השקל לממשלת סן-פטר –הצילו האפיפיורים את קדושתם הקתולית בששים השנים האחרונות.

דולר לנפש אם יתן העם היהודי שנה-שנה ל"מקום-כתלו" – והספיק רכוש זה לכל מגמותינו הכתליות בשנים הבאות לקראתנו לטובה.

והיה אז כתלנו הטוב, זה הכתל האחד, כאקרופוליס הלבנה והמשוישת ליונים המאושרים באתונה;כ"פורורומאנו" באין-גבול עשרו לאיטלקים הגאים ברומא; כ"הרמים" השחורים והענקיים מצריים החדישים בקהיר; כ"זיגוראט" האפור באור-כשדים לאשורים הנוצרים בבבל; כהר-גריזים, לפחות, לשרידי השומרונים בשכם.

יחיד ומיוחד על כל סביבותיו ומשוחרר סוף-סוף מכל חיתוליו.

שאנן ברגלי המוריה – וגבוה למאד מאד לאחר שיעמיקו בונינו את תחתיתו הקדושה עד לאותם המעמקים הידועים לנו היטב מימי זרובבל משפצו הנערץ.

אל-נעלב עוד בשום פנים.

בטוח ומובטח רק לעם היהודים.

כה יפסק חבר-הלאמים בלי כל ספק.

כה תעיז עירית ירושלים–בתרכבתה החדשה מחר.

כה ירצה הנציב העליון, סיר ג'ון צ'נסלור, למרות פקידיו ושוטריו הקטנים.

כה יגזר המלך ג'ורג' בכבודו ובעצמו גם הוא.  וחזון הימים הבאים הושג!

 

ירושלים, ר"ח מנחם אב תרפ"ט

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]"כמות" במקור המודפס, צ"ל: כמותם    הערת פב"י.

[2]"שתיה" במקור המודפס, צ"ל: שתיהן    הערת פב"י.