רקע
אלתר לוין
תלג'יה

חִוְּרִית, יָפָה וַעֲדִינָה,

גִּזְרָה דַקָה בַּת הַקְּסָמִים;

עֵינָהּ גַּחַל, שְׁחוֹרַת שֵׂעָר,

לִבְנַת עוֹר: הַבַּת תַּלְגִּ’יָּה1 !

לְבֶן הַשּׁלָגִים בַּת תַּלְגִּ’יָּה!

הִיא מִנֵּצֶר הַמְּאֻשּׁרוֹת,

הָעֲתִידוֹת לַמַּאֲמִינִים

בָּעוֹלָם יָבוֹא, גְּמוּל צִדְקָתָם.

בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה,

בּוֹ בַּיֶּרַח חֲתוּלִים יוֹלְדוֹת;

וּשְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת הִיא הֵבִיאָה

בְּיֶרַח שֶׁמֶשׁ, חֹדֶש אֲדָר.

שְׁבָט עוֹד חֹרֶף אֲדָר כְּבָר זִיו–

אִמָּהוֹת לָכֵן תֹּאמַרְנָה:

שֶׁמֶש שְׁבָט לִפְנֵי כַּלָּתִי,

לִפְנֵי בִּתִי שֶׁמֶשׁ אֲדָר!

יַעַן נָגְהֵי שְׁבָט מַשְׁחִירִים,

שֶׁמֶשׁ אֲדָר זִיו מַבְהִיקָה;

מַה שֶׁהִשְׁחִיר יֶרַח שְׁבָט–

הִבְהִיק אֲדָר לְבַת תַּלְגִּ’יָּה.

לֹא בִשְׁלשָׁה הָרִאשׁוֹנִים

שֶׁל אֲדָר נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה,

אַף כִּי שְׁלשָׁה אֵלֶּה שַׁיָּכִים

לְחֹדֶשׁ שְבָט, עַל שְׁמוֹ נִקְרָאִים.

אַל מוּסְתַּקְרִידָת-הַשּׁאוּלִים –

לִשְלשָׁה אֵלֶּה יִקְרָאוּ:

יַעַן נָדִיב לְבַב הַיְרָחִים,

חֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ יַשְׁאִיל יָמִים.

כִּי בְּוַאדִי2, בָּעֲמָקִים

אֲשֶׁר בִּסְבִיבוֹת יַם הַמֶּלַח

רָעֲתָה פַעַם לָהּ בֶּדֶּוִית3,

רוֹעָה זְקֵנָה הָעֲדָרִים.

וַיִּשְׁמַע יֶרַח שְׁבָט וְהִנֵּה

הַבֶּדֶּוִית מִתְלוֹצֶצֶת:

"שְׁבָט אַיֶּכָּה? כִּי אֶחֱרוּ

מִטְרוֹתֶיךָ לָבוֹא הֵנָּה."

חֵמָה נִמְלָא שְׁבָט הַיֶּרַח

וַיִּפְנֶה לַאֲדָר אָחִיהוּ:

"אָחִי, אָחִי, בְּבַקָּשָׁתִי

הַשְׁאִלֵני שְׁלשֶׁת יָמִים!

"שׁלשֶׁת יָמִים לִי נִשְׁאָרוּ,

אוּלָם אֵלֶּה לֹא יַסְפִּיקוּ

"לִי הִנָּקֵם בַּבֶּדֶּוִית–

“הַשְׁאִלֵנִי שְׁלשֶת יָמִים!”

וַיְּמַלֵּא חֶפְצוֹ הָאֲדָר:

וַיִּשְׁלַח שְׁבָט מִטְרוֹת זַעַף

יוֹם וָלַיְלָה, שֵׁשֶׁת יָמִים,

עַל הֶהָרִים, עַל הַבְּקָעוֹת.

זִרְמֵי עֵמֶק, מַפְּלֵי הָרִים

צָפוּ, סָחֲבוּ, בָּלְעוּ לָמוֹ

אֶת הָרוֹעָה הַבֶּדֶּוִית,

אֶת הַכְּבָשִׂים, עֶדְרֵי צֹאנָהּ. –

לֹא בִשְׁלֹשָה הָרִאשׁוֹנִים

שֶׁל אֲדָר נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה,

כִּי בַחֲמִשּׁה עָשָׂר בּו

שְׂעָרוֹת שְׁתַּיִם לָהּ הֵבִיאָה.

עֵת הָאָרֶץ תִּצְנֹף יֶרֶק

כַּדַּרְוִישׁ4 לוֹ יִצְנֹף לָפֶה;

עֵת הַלַּבָּן5 מִן הַכַּדִים

עוֹלֶה, נֶאֱסָר עַל הַכּוֹפְרִים.

עֵת עֵינַים זוֹלְפוֹת חֶמְדָה,

יוֹצְאוֹת מִמִּסְגֶּרֶת חַיִּק6,

לוֹטְפוֹת פִּרְחֵי אֲדָר וּדְשָׁאָיו,

לוֹטְפוֹת מַבַּט עֶלֶם רַעֲנָן.

עֵת הַסְּיָחָה תִנְהֹם, תִצְהָל,

מִתְגָּהּ רָתוּם אֶל הַיָּתֵד

וּבָאֹהֶל, בֵּין הַיְרִיעָה

לוֹ יָנוּחַ הָאֹרֵחַ.

עֵת לִכְבוֹדוֹ בַּמַּדַּפֶה7,

רַק לִכְבוֹדוֹ עָשוּי קַהֲוֶה,

קַהֲוֶה מַכֶּה8 הַמְּבֻשָּׂמָה,

הַנִּמְתָּקָה בֶּאָבִיב.

עֵת כִּי יִצְלו הַגַּרְעִינִים

תּוֹךְ הַמַּכְבֵּש, מַחְמַשֶׂה9,

הַבֻּקַרְגְּ'10 בָּאָח לוֹ תוֹסֵס

וּמִתְמַלְאִים הַבְּזִיכִים!

וּמִתְמַלֵא פִנְגָּ’ן11 קַהֲוֶה:

בָּזִיךְ רִאשׁוֹן לָאוֹרֵחַ,

בָּזִיךְ שֵׁנִי לָעַלִּיזוּת,

בָּזִיךְ שְׁלִישִׁי לַסָּיִף!

וּמִי שׁוֹתֶה בָּזִיךְ אַחֲרוֹן?

אַחֲרוֹן בָּזִיךְ לְשַׁדִּילִי,

שֵׁיךְ שַׁדִּילִי12, אַב פַּטְרוֹנִים

לִבְנֵי אֹהֶל שׁוֹתֵי קַהֲוֶה.

אָז הֵבִיאָה שְׂעָרוֹת שְׁתַּיִם

וְגוּמֵי דְמוּמִית בִּלְחָיֶיהָ;

בּשְׁתֵּי רִיסֵי עֵינֶיהָ כַּחַל,

כְּנַף אַרְגָּמָן בַּצִּפֹּרֶן.

כֻּלָּהּ שׂשוֹן כִּשְׂדֵה כוֹבֵס,

בִּיר אַיּוּבְּ13, בַעֲלוֹת הַבְּרֵכָה;

כְּתֶלֶם פּוֹרֶה בִכְפַר שִׂלְוָן14,

צִיצֵי זַהֲרַתְּ15 בַּשּׂדֶה.

נֹפֶת, עִנְבָּר, צוּף בַּקְלַוָה16

זוֹלְפָה, זוֹלְפָה לָהּ תַּלְגִּ’יָּה:

קִירַתְּ17 אֶחָד לָהּ לֹא יחסר

מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שֶׁל יֹפִי!

שְׁלשָׁה שְׁלָגִים אָז יָרָדוּ

כַּאֲשֶׁר אִמָּהּ תַּחַת לִבָּהּ

בְּאַהֲבָה גְדוֹלָה נְשָׂאַתָּהּ–

שְׁלשָׁה שְׁלָגִים אָז יָרָדוּ.

לָכֵן זְקֶנְתָּהּ שְׁמָה תַּלְגִּ’יָּה

קָרְאָה; כִּי בַנְּשִיקָה יָצְאָה

נֶפֶש אִמָּהּ אַחֲרֵי לִדְתָּהּ–

אֶת הַקְּטַנָּה, בַּת תַּלְגִּ’יָּה.

לֹא רַק שְׁמָה לָהּ נָתְנָה זְקֶנְתָּהּ,

בֵּין בִּרְכֶּיהָ גַּם גִּדְלַתָּהּ

וַתְּשׁוֹרֵר שִׁירַת עַרְשָׂהּ

וַתְּקַלַע לָהּ קְוֻצּוֹתֶיהָ.

הִיא השָּׂבָה, הִיא אֹמַנְתָּהּ

אֲשֶׁר אָפְתָה רְקִיקֵי שֶׁמֶן,

אֲשֶׁר לָשָׁה לָהּ הַכֻּזְבָּה18

לְבַת בִּתָּהּ, בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה.

בָּעֲרָבִים עֵת עַרְפָּלִים

לוֹבְשִׁים זָהָב עִם הַשּׁקִיעָה

וּבַלַּיְלָה עֵת עַרְפָּלִים

לוֹבְשִׁים כֶּסֶף עִם יָרֵחַ.

אָז הַשּׂבָה, אָז אֹמַנְתָּהּ

שָׂחָה לָהּ אֲגָדוֹתֶיהָ,

סַפֵּר סִפְּרָה לָהּ אֶת לִבָּה

גַּם הִגִּידָה סִפּוּרֶיהָ.

עַל הָאָדָם, רֹאׁש לַיְצוּרִים,

אִשְׁתּוֹ חַוָּה אֵם הַחַיִּים;

עַל שֵׁיךְ נֹחַ צַדִּיק תָּמִים,

אֶחָד מִנְּבִיאֵי הַשּׁשּׁה–

סַפְרָא רַבָּא; וְאִם לֹא הִשְׁאִיר

כְּתָב וְסֵפֶר אַחֲרֵי מוֹתוֹ:

הֲלֹא גַם זְקֵנוֹ שֵׁיךְ אִדְרִיס19

כְּלָל לֹא הִשְׁאִיר כְּתָבָיו לָנוּ;

וְעַל הַגִּבּוֹר בָּעֲנָקִים

עוֹג שֶׁחָי לִפְנֵי הַמַּבּוּל,

עוֹג שֶׁחָי אַחֲרֵי הַמַּבּוּל,

יַעַן כַּאֲשֶׁר גָּאוּ מָיִם–

רַק לְיֶרֶך עוֹג הִגִּיעוּ.

וּמִי שָׂם קֵץ לְמַבּוּל מָיִם?

עוֹג שָׂם קֵץ לְמַבּוּל מַיִם:

בְּשָׂמוֹ כַפוֹ מוּל שָׁמַיִם–

סָגַר אֶת אֲרֻבּוֹתֵיהֶם;

אַחֲרֵי סָגְרוֹ הִשְׁתַּטֵּחַ,

רֹאשׁוֹ נָח בִּמְעָרַת בַּנְיָה

וּמַרְגְּלֹתָיו עַל מֵרוֹם.

אָז לוֹ יִפְנֶה אֶל גַּמָּלִים

אֲשֶׁר יוֹרְדִים מִן הַלְּבָנוֹן:

"בְּהַגִּיעֲכֶם לְמַרְגְּלוֹתָי

“אָנָא גַרְשׁוּ אֶת הַיִתּוּשִׁים”

עַל כִּנֶּרֶת הַגַּמָּלִים

אָכֵן עָבְרוּ, אָכֵן גֵּרְשׁוּ

חֵיל שׁוּעָלִים שֶׁהִתְלַבְּטוּ

בִּשְׂרוֹךְ נַעַל עוֹג, בֵּין רַגְלָיו.

רַק יַד קָדְשׁוֹ, יָד חֲזָקָה

שֶׁל רַבֵּנוּ סִידְנַה מֻשַׂה20,

שָׁמָה קֵץ לְחַיָּיו, הָרְגָה

אֶת הַגּבּוֹר בָּעֲנָקִים;

וְעַל אִבְּרַהִים כַלִיל אַלְלָה21,

יְדִידְיָהּ, עֶבֶד הָאֱלֹהִים

אֲשֶׁר נָתַץ פְּסִילֵי אָבִיו,

שָׂם לָאַל אֱלִילֵי נִמְרֹד;

אֲשֶׁר הוֹרָה לִבְנֵי גֶּ’בֶּל22

הַכְנֵס אֹרֵחַ, פְּתִיחַת שַׁעַר,

אֶשְׁפַּר כֵּרָה, בְּחִיר הַכְּבָשִׁים

לִנְטוּי אֹהֶל, לָאֹרֵחַ.

מִשְׁמַן קְדֵרָה, מַאֲכַל לִסְטִים,

צְלִי הֶהָרִים וּמְדוּרָתָם,

לִכְבוֹד עוֹבֵר דֶרֶך, נוֹדֵד

אֲשֶׁר נָט לוֹ אֶל הַגֶּ’בֶּל;

אֲשֶׁר בָּנָה אֶת הַקַּעְבָּה23

בְּקִרְיַת מַכֶּה קִיר הַנָּבִיא,

שָׁמָה הִקְרִיב אֶת יְחִידוֹ

אֶת יִשְׁמָעאֵל הַבֵּן יַקִּיר;

אֲשֶׁר בָּנָה בֵּיתְּ אַל מַקְדָּשׂ24

עַל מוֹרִיָּה זְבוּל אַל קֻדְשׁ25,

אֲשֶׁר בָּנָה אֶת הַחַרָם26

בְּמשְׁכַּן חֶבְרוֹן, קִרְיַת אַרְבָּע.

מִי כְאִבְּרַהִים כַלִיל אַלְלָה?

הוּא הַנִּגְלֶה לַצַּדִּיקִים

בִּדְמוּת זָקֵן אִישׁ הַשֵּיבָה

לְהוֹשִׁיעָם מִכָּל צָרוֹתָם.

וְעַל בֶּן אָחִיו, לוֹט בֶּן נִעֶם

בְּגֶ’בֶּל אֻסְדֻם עֵצוֹ נָטַע

אַחֲרֵי אֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ הָיְתָה

לִנְצִיב מֶלַח בְּגֶּ’בֶּל אֻסְדֻם.

עֵץ זֶה הֻשְׁלָךְ בִּידֵי מַלְאָךְ,

בִּידֵי מַלְאָךְ יְרוּשָׁלַיְמָה;

גֶּשֶׁר רָחָב עַל הִקִּדְרוֹן

נֶעֱשָׂה עֵצוֹ שֶׁל בֶּן נִעֶם.

בֵּלְכִּיס מַלְכַּת שְׁבָא מִמֶּרְחָק

בָּאָה לִרְאוֹת אֶת שֻׂלַיְמָן;

לוֹט זֶה זָכָה כִּי עַל עֵצוֹ

דָּרְכָה רֶגֶל מַלְכָּה, בֵּלְכִּיס;

וְעַל סִידְנָה נֶבִּיא דַהוּד27

אֲשֶׁר לַיְלָה מִדִּמְעוֹתָיו

בִּרְכַּת אֶ-שֻׂלְטָן28 וּבִרְכַּת

חֲמַם אַל בַּטְרָק29 תִּתְמַלֶּאנָה.

מִן הַבְּרֵכוֹת טַל הַלֵּילוֹת

עוֹלֶה, נוֹפֵל עַל הַקִּרְיָה:

הוּא הַמִּזְמוֹר שִׁיר לַנְּבִיאִים

הַמִּשְׁתַּפֵּךְ עַל בֵּיתְּ אַלְלָה.

הוּא הַמִּזְמוֹר אֲשֶׁר הִנְחִיל

לִבְּנוֹ שֻׂלַיְמָן אַל חַכִּים30,

אֶת מַמְלֶכֶת כָּל עוֹלָמִים

שֶׁבָּאָדָם, שֶׁבַּטֶּבַע.

הוּא שֻׂלַיְמָן אֲשֶׁר עָשָׂה

מִקְלְעוֹתָיו בִבְשַׂר מַרְמָר,

אֶצְבְּעֹתָיו לָשׁוּ שַׁיִשׁ

בְּעַמוּדֵי מִסְגַּד עוֹמָר31 – –

בִּדְמִי נֶשֶׁף, בִּנְפֹל צִלְלֵי

עַמּוּדֵי בַּעַלְבֵּךְ, שָׁם בְּתַדְמוּר,

אָרְגָה זְקֶנְתָּהּ, זוֹ פָטִימָה,

הָאֲגָדוֹת לְתַלְגִּ’יָּה.

כַּאֲשֶׁר תַּנִּים עִם הַשַּׁחַר

בְּכִתְפֵי הָרִים יִצְטַיָּרוּ,

כַּאֲשֶׁר יִכְבֶּה אוֹר הַיַּהֲלֹם

עִם יְתוֹמֵי לֵיל הֶחָזוֹן.

פְּתִיל הַשּׁמֶן לֹא יִכְבֶּה,

כַּד הַמַּיִם כִּי יְבֹרָךְ;

בּידֵי זְקֶנְתָּה הַמַּסַבִּי32

וּבְפִיהָ מַרְגָּלִיּוֹת.

עֵת יָרוּצוּ הַכִּידוֹנִים

מֵאַגָּן מְאַזֵּר זִקּוֹת

הַמִּתְפַּלֵּץ בְּאַף הֶהָרִים,

מַפִּיל שְׁבָרָיו עַל הָאָרֶץ.

וּמַלְאָכִים טוֹבְלִים שַׁחֲרִית

בִּנְהַר רִגְיוֹן נְהַר דִּינוּרָא

וּמַתִּיזִים בִּטְבִילָתָם

הַנִּצּוֹצוֹת עַל הָאָרֶץ.

אָז פָטִימָה בַּחֲלוֹמָהּ

דּוֹאָה עַל גַּפּוֹת הַשַׁחַר,

בְּנִדְבוֹת זָהָב אֲשׁוּרֶיהָ,

סִלְסוּלֶיָה עִם הַבֹּקֶר.

זָהָב, זָהָב! גַּם פָטִימָה,

גַּם הַשּׁמֶש מִשּׁמַיִם,

גַּם הָרֹתֶם שֶׁבָּאָרֶץ,

כֻּלָּם, כֻּלָּם שׁוֹפְכִים זָהָב!

זָהָב, אֶפֶס הַמַּבּוּעַ

יוֹם לוֹ יֵשׁ אֲשֶׁר יִכָּלֶה;

הֲכִי יִכָּזֵב תְּהוֹם הַמַּעְיָן?

אוֹ הָאֶבֶן יְכַסֶּה עָלָיו?

הוּא הָאֵשֶׁל תַּמַרִסְקִי

הַמְּלַחֵשׁ לוֹ בַלֵּילוֹת:

מִתְאַנֵּח עַל הָאֹשֶר

אֲשֶׁר גָּלָה מִבְּני אָדָם.

הוּא הָאֵשֶׁל תַּמַרִסְקִי

שׁוֹמֵר צַעֲדֵי שֵׁיךְ אִבְּלִיס33,

זֶה הַשּׂטָן רוֹקֵם רֶשֶׁת

לַיְלָה, לַיְלָה לִבְנֵי אָדָם.

בָּא הַיּוֹם. אֲבִי תַּלְגִּ’יָּה

אִשּׁה לָקַח וְלָהּ שְׁתֵּי בָנוֹת;

הַחֹרֶגֶת וּבְנוֹתֶיהָ

יָרְדוּ לְחַיֵּי בִנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה.

אֶת זְקֶנְתָּהּ, אֶת פָטִימָה

גֵּרְשׁוּ מַהֵר מִן הַבָּיִת;

אֶת בַּת בִּתָּהּ, אֶת תַּלְגִּ’יָּה,

הֶעֱבִידוּ אָז בְּפָרֶךְ.

הִיא אֲשֶׁר אָפְתָה אֶת הַפַּת,

אֲשֶׁר הִסִּיקָה הַתַּבּוּן34,

אֲשֶׁר הֵדִּיקָּה הָדֵק הֵיטֵב

לַמִּמְכָּרִים אֶת הַחַמְרָה35.

גַּם בַּכֶּרֶם זִמְּרָה זְמוֹרוֹת,

לֶקֶט לָקְטָה בֵּין הַזֵּיתִים;

הִיא גַם יָצְאָה לַחַצִּ’ידָה36,

הִיא גַם דָּשָׁה בָּעֲדָשִׁים.

בָּעֲמָלָהּ יוֹם וָלֵיל

הָיְתָה תָמִיד מְשׁוֹרֶרֶת:

כּי הָאָדָם אַל יִתְקַצָּף

בָּעֲמָלוֹ עַל אֲדָמוֹת.

בִּרְעוֹתָהּ עֵדֶר בֶּהָרִים

הוֹלְכוֹת הָיוּ זְמִירוֹתֶיהָ

לְכָל אָזְנֵי עוֹבְרֵי דֶרֶךְ –

שֵׁמַע הִטּוּ אֶל שִׁירָתָהּ:

"אַתֶּן יוֹנוֹת אִמִי, אָבִי,

"דִּרְשׁוּ בִשְׁלוֹם אִמִּי, אָבִי,

"אִמְרוּ לָמוֹ כִּי תַּלְגִּ’יָּה

“נוֹטְרָה עֵדֶר בָעֲלִיָּה!”

גַּם הָרוֹעִים וּבֵינֵיהֶם

עָלִי וָזְוָז גַּם זַמְבֻּבִּי,

עוֹנִים הָיו: “אַךְ, יַ-אַלְלָה!”

אַחֲרֵי שִׁירַת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה.

כָּל יַלְדוּתָהּ לְפָנֶיהָ

בִּקְסָמֶיהָ לָהּ נִצָּבָה:

הַחַלַוָה, הַמֻּלַּבָּס37,

וְהַנַּרְגִּיל וְהַבָּטְנִים –

כִּי הִפְצִיעוּ לְפָנֶיהָ!

זָכְרָה כַאֲשֶׁר שִׁנָּהּ נָפְלָה,

זְקֶנְתָּהּ לִמְדַתָּהּ לְהַגִּיד

עֵת תִּפֹּלְנָה שִׁנֵּי יַלְדָה –

מוּל הַשּׁמֶשׁ לִזְרֹק, לֵאמֹר:

"שֶׁמֶשׁ, שֶׁמֶש קְחִי אֶת שִׁנִּי

"שֵׁן הַחֲמוֹר וּתְנִי לִי, תֵּנִי

"אַחַת מִשּׁנֵּי אַיָּלָה! – –

בִּיפִי קוֹלָהּ, נְגִינוֹתֶיהָ

קַנֵּא קִנְּאוּ בְנוֹת חוֹרַגְתָּהּ;

בּיוֹם בָּהִיר עִם הַבֹּקֶר

גָּרֵשׁ גֵּרְשׁוּ אֶת תַּלְגִּיָּה.

כַּדְכֹּד דֶּמַע עַל הַלֶּחִי –

לָנוּד יָצְאָה הַמִסְכֵּנָה!

שִׁיר תַּמְרוּרִים עַל הַשּׂפָה –

כָּכָה עָזְבָה בֵּית אָבִיהָ.

הִכְעִיסוּהָ עַל הַדֶּרֶךְ

פִּרְחֵי שָׂדֶה וְהַגִּנּוֹת;

אִם אֲמֻלָה לֵב תַּלְגִּ’יָּה

לָמָּה פְרָחִים עוֹד יִפְרָחוּ?

פִּרְחִי, פִּרְחִי, קְרוּנְפוֹל, קְרוּנְפוֹל –

"הַעוֹד תִּצְמַח לְהַוָּתִי?

"הֲגַם אַתָּה כְּלִיל-הֶהָרִים

"חָנֵף תִּשְׁלַח לְאַף תַּלְגִּ’יָּה?

"הֱיִי הַגִּנָּה כְּקַלְעַתְּ גֻּ’נְּדָל38

"שָׁמָּה נִקְבַּר גִּבּוֹר נִמְרֹד,

"שָׁם הַטְּלָלִים בַּל יֵרֵדוּ–

“לֹא עָלַיִךְ טַל שָׁמָיִם!”

זוּהִי קִינַת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה

לָהּ תְקוֹנֵן עַל הַדֶּרֶךְ,

עֵת הַשּׁחָקִים דָּלְפוּ, דָּלְפוּ,

עֵת לְפֶתַע אָבְדָה נָעַל.

אָכֵן אֶחָד מֵאֶפְרָתִים

נַעֲלָהּ מָצָא וַיְשִׂימֵהוּ

בְּתוֹךְ חֵיקוֹ לְמִשְׁמֶרֶת–

חֵן גִּזְרָתוֹ הִקְסִימָהוּ.

מִשּׁמַיִם חָפְצוּ אֲשֶׁר

עַל הָאֹהֶל בּוֹ פָטִימָה

טָוֹה טָוְתָה צֶמֶר, פִּשְׁתִּים–

תַּעֲמוֹד לָהּ הַבַּת תַּלְגִּ’יָּה.

טָוְתָה זְקֶנְתָּה הָעַבַּיָּה39,

הָאַדֶּרֶת הַמְּצֻיֶּצֶת,

לְאֶפֶנְדִי40 צָעִיר אֶחָד,

בֶּן נְגִידִים מִן הַגֶּ’בֶּל.

בֶּן נְגִידִים מִן הַגֶּ’בֶּל

אֶת אַדַּרְתּוֹ בָא לָקַחַת

וּלְאָזְנוֹ צְלִיל הִגִּיעַ

מִמַּנְגִּינוֹת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה.

"יַ-פָטִימָה! יַ-פָטִימָה!

“מֶה הַקּוֹל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל?”

"קוֹל שַׁלְגִּיָּה, הִיא שַׁלְגִּיָּה

“אֲשֶׁר יָלְדָה לִי בַת אוֹנִי!”

"יַ-פָטִימָה! יַ-פָטִימָה!

"שַׁאֲלִי, שַׁאֲלִי אֶת תַּלְגִּ’יָּה

“הֲכִי לֹא נֶאֱבַד לָהּ הַנָּעַל?”

“אָמְנָם, אָמְנָם, יַ-אֱפֶנְדִי!”

"בִּשֶׂם אַלְלָה41 וּמֻחַמָּד!

"מִשּׁמַיִם לִי יָעָדוּ

"אֶת שַׁלְגִּיָּה, הִיא תַלְגִּ’יָּה

“אֲשֶׁר יָלְדָה לָךְ בַּת אוֹנֵךְ!”

וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה עָבַר

הֵד הַזֶפֶה42 עַל הַגֶּבֶּל,

סִלְסוּל זַרַלוּתְּ43 לֹא חָסַר,

לֹא תֶחֱסַרְנָה הָאֲבוּקוֹת.

לִפְנֵי אַפַּדָן הַכַּלָּה

זְקֶנְתָּהּ, הִיא פַטִימָה, שָׁחָה:

“יַ-דֻסְתֻּרְכּוּם! יַ-דֻסְתֻּרְכּוּם!”44

מְגַרֶשֶׁת כָּל הָרוּחוֹת.

בְּנוֹת הֶהָרִים כַּךְ תֹּאמַרְנָה:

אֵין הָאֲמִיר מִדַּבֵּק

אֶלָא אִם הַנָּבִיא יָעַד

וְלוּ גַם כַּפְרִית תְּהֵא כַלָּתוֹ!

לִבְנַת עוֹר הִיא בַת הַשּׁלָגִים,

לִבְנת רוּחַ גַּם הַלֵּבָב:

לָכֵן זָכְתָה בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה

לְחַסְדֵי אֲמִיר, שֵׁיךְ הֶהָרִים!


  1. תַּלְגִּ'יָה: בת השלג, תלגיא.  ↩

  2. וַאדִי: עמק, מעבר בין הרים.  ↩

  3. בֶּדְוִית: אשה משבטי הבדוים. בדוים: ערבים יושבי אהלים שבמדבר, רועי צאן וגמלים, בני חורין ויוצאים בגדוד.  ↩

  4. דַּרְוִישִׁים, פַקִּירִים: כהנים מחמדים המבלים את ימיהם בפרישות ובסגופים. מגדלים פרע, פורמים את מדם. מתגודדים ונופלים גלויי עינים.  ↩

  5. לַבָּן: חלב חמוץ, קום של חלב.  ↩

  6. חַיִּק: הלבוש החצוני שבו מתעטפות נשות הערבים, בנות העיר, המכסה את כל הגוף וגם את הראש והוא בד לבן, חיק: מטוה.  ↩

  7. מַדַּפֶה: בית אשל לאורחים. מקום שבו מתכנשים עוברי דרכים.  ↩

  8. מַכֶּה: העיר היותר מפורסמת בערב, בחבל החג'ז. עיר מולדת הנביא מחמד. עיר הקדש למחמדים. דת האשלם מצוה על כל משלמיני לבקר, לפחות פעם אחת בחייו, את מכה.  ↩

  9. מַחְמַשֶׂה: האגן שצולים עליו גרעיני הקהוה.  ↩

  10. בֻּקַרְגְ': הצלחת שבו מבשלים את הקהוה.  ↩

  11. פִנְגָּ'ן: בזיך, כוס קטנה.  ↩

  12. שֵׁיךְ שַׁדִּילִי: אגדות רבות עוברות על חשבון הממציא את שתית הקהוה. על פיהן מוצא צמח הקהוה הוא מארץ כוש. האגדה מספרת שכהנים מצריים שסבלו מרדיפות בארצם ברחו לאבסיניה והתארחו שם בתור עובדי אדמה ורועי צאן. פעם הרגישו שהעדר נשאר ער בלילה, רקד ועשה תנועות משונות. למחרתו ראה הכהן הרועה שהצאן אכל מעלי צמח אחד. הכהן עצמו טעם מן העלים וירא לתמהונו שבח לצמח הזה לגרש את התנומה ולחזק את העצבים. מאותו יום בא הקהוה לעולם. מארץ כוש בא הקהוה לארץ ערב, לפני תור מחמד, בתקופת מסע הצלב של מלך אבסיניא אלשבען או “כליב נגוס” נגד המלך היהודי יוסף ירוש שבערב. הנאת הקהוה היתה ע“י אכילה פשוטה עד שבא ג'מל־דין מעדן ונהג בה שתיה. פקר־דין הכניס את הקהוה למכה ומדינה. באלקהירא נפוצה ג”כ השתיה עד שחכמים אסרוה. אח“כ בא שלים הראשון והכריז עליה היתר. שתית הקהוה אצל הערבים היא כצרמוניה דתית והכרחית. כל ערבי קשור בה למאד. לכן השתדלו לעשות שם לממציא המשקה הזה ואגדות רבות יצרו את השם ”שיך שדילי" בתור פטרון ופורש שלום על כל שותי קהוה. מסרת היא להקריב לו תמיד, בכנופיא של שותי קהוה, בזיך מלא. בזה משלמים לו גמול המצאתו וטובו שהנחיל לעולם. אם כלה עוברת על פני בית־הקהוה אז ממהר בעל בית־הקהוה ושופך בזיך מלא על המקום שעברה בו. בזה הוא מפיס את שיך שדילי ומעורר את הגנתו לטובתה של הכלה.  ↩

  13. בִּיר אַיוּבְּ: עין רוגל.  ↩

  14. שִׂלְוַן: כפר שלוח לרגלי הר הזתים.  ↩

  15. זַהַרַתְּ: פרחים, ורדים.  ↩

  16. בַּקְלַוָה: מעשה קמח בחמאה ואגוזים מטוגן בהרבה סוכר.  ↩

  17. קִירַתְּ: נוהגים במזרח לחלק כל דבר לעשרים וארבעה חלק. כל חלק וחלק נקרא “קירת” והוא אחד מעשרים וארבעה שבאמה. הקרקע, הנחלה וכו' נחלקת לכ“ד קירת. להמספר הזה יש, כידוע, שש ידות בחשבון. גם המערב השתמש בזה, למשל: ”י“ח קירת של זהב” אולי הוא על יסוד כ"ד שעות שבעת־לעת?  ↩

  18. כֻּזְבֶּה: פסלת של שמן שמשמין.  ↩

  19. שֵׁיךְ אִדְרִיס: חנוך.  ↩

  20. סִידְנַה מֻשַׂה: משה רבינו.  ↩

  21. כַלִיל אַלְלָה: אהוב עליון, ידיד־יה.  ↩

  22. גֶּ‘בֶּל: הר, כנוי מיוחד לרמת חברון. את שלשלות הרי יהודה ואפרים מחלק הערבי לרמות: א. ג’בל כליל (רמת חברון); ב. ג‘בל אל־קודש (רמת ירושלם); ג. ג’בל נבלוס (רמת שכם); מלבד זה יש ג‘בל לִבְנַן (הר הלבנון) וכו’.  ↩

  23. הַקַּעְבָּה: בנין קטן מרובע הנמצא בתוך המסגד הגדול שבמכה ששם האבן השחורה הקדושה להערבים מימות קדומים. המחמדים פונים בתפלתם מול הקעבה.  ↩

  24. בֵּית אַל מַקְדָשׁ: בית המקדש.  ↩

  25. אַל קוּדְשׂ: עיר הקדש, ירושלם.  ↩

  26. חַרָם: מקום הקדש והמסגדים שעל מערת המכפלה נקרא “חרם”. “חרם־א־שריף” נקרא הר הבית שבירושלם, לאמר: המקדש העליון.  ↩

  27. סִידְנָה נֶבִּיא דַהוּד: אדוננו הנביא דוד.  ↩

  28. בִּרְכַּת־אֶ־שֻׂלְטָן: הברכה התחתונה.  ↩

  29. בִּרְכַּת חֲמַם־אֶל־בַּטְרָק: הברכה של מרחץ האב (פטריק). “ברכת חזקיה” בפי ההמון העברי. לפי דעת החוקרים היא ברכת השקדים הנזכרת ביוסיפון.  ↩

  30. שֻׂלַיְמָן אַל חַכִּים: שלמה החכם.  ↩

  31. מִסְגַּד עוֹמָר: המסגד המפאר המכסה על אבן השתיה שבהר־הבית. קוראים לו “קבת־אל־סכרה”, כלומר: כפת־הסלע או קפול־השתיה. הכליף עומר טהר את מקום המסגד; עבדול־מלך הקים את הבנין בשנת 688; אל־מאמון בדק ותקן אותו בשנת 931; חוסין, בן השלטן חכם, פאר אותו בעבודת עץ משכללה. נקר־אל־דין והשלטנים: שלימן, מחמוד ועבדול־עזיז הוסיפו לפאר את המסגד. הצלבנים בנו מזבח על אבן השתיה וצפו אותו, אבל צלח־אל־דין הרס את המזבח וגלה שוב את פני האבן כמו שהיא, בהוסיפו במסגד עבודה במרמר וארגמנתים יקרים. בשנת 1016 נהרס חלק מן הבנין ע"י רעידת אדמה. אחר זה הוקבעה במסגד המוזאיקא היקרה. הגזרה היא מעורבת מסבת ידי הכובשים השונים ששלטו בה, אבל הגזרה העקרית היא סרצינית מפני שהערבים השתמשו אז בבנאים ביצנציים טרם שיצרו אדרכליות משלהם.  ↩

  32. מַסַבִּי: מחרוזת ענברים או אלמוגים קטנים שבידי המחמדים.  ↩

  33. שֵׁיךְ אִבְּלִיס: השטן.  ↩

  34. תַּבּוּן: כירה.  ↩

  35. חַמְרָה: פתוחי חמר אדום מכתתים, שברי רעפים או כלי חרס מהדקים הדק היטב.  ↩

  36. חַצִ'ידָה: הקציר.  ↩

  37. מֻלַּבָּס: סוכריות. תוך אגוזים ושקדים מלבש בקרום סוכר, “מלובש”.  ↩

  38. קַלְעַתְּ גֻ'נְדָל: דרומית מזרחית לרגלי הר חרמון. שמועה בפי הערבים ששם נקבר נמרד והאלהים ארר את המקום הזה ומנע ממנו טל שמים לעולמים.  ↩

  39. עַבַּיָּה אוֹ עַבַּה: אדרת משמשת לערבי כבגד חצוני, היא בגדו בקיץ ובחורף שאינה יורדה מכתפיו עולמית. משמשת גם לשמיכה כי בה הוא מתעטף בלילה. אולי זהו “העבוט” שבתורה “השב תשב לו את העבוט בבא השמש ושכב בשמלתו”.  ↩

  40. אֶפֶנְדִי: תאר לבן עליה.  ↩

  41. בִּשֶׂם אַלְלָה: בשם אלהים.  ↩

  42. זֶפֶה: הליכה־בסך וחינגא בשעת החופה.  ↩

  43. זַרַלוּתְּ, זַרַרִיתְּ: סלסולי קולות של הנשים המלוות את הכלה תחת חפתה.  ↩

  44. דֻּסְתֻּרְכּוּם: “ברשותכם” “התכבדו” אמצעי לגרש באמרה זו את הרוחות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!