_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעיר המלוכה

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

בשעה השישית בבקר באחד מימי אוקטובר, ואנחנו כלנו, היינו שלשת הנוסעים מאודיסה לפטרבורג, כבר עמדנו על רגלינו וחכינו בכליון עיניים מתי נבא העירה.   זה לנו שני לילות מאז הננו בדרך, ואל יהיה הדבר קל בעיניך, חביבי הקורא.  "ענה בדרך כחי", יכל לאמר, ובצדק, הנוסע מאודיסה לעיר המלוכה.  הן אמנם, מאז יצאה מסלת דרומית-מערבית מרשות-היחיד לרשות הממשלה, הוקלה הנסיעה, וחסד עשתה הממשלה עם הנוסעים בזאת, כי קצרה זמן נסיעתם בעשרים וארבע שעות, ותחת אשר לפנים שהו בדרך שלשה ימים ושלשה לילות, עתה נשהה רק ארבעים ושמונה שעות.  אלא כי האליה ההיא קוץ בה; כי לטובת הנוסעים ולהקל להם טלטול הדרך, נועדה מרכבה מיוחדה "אודיסה-פטרבורג".  המרכבה ההיא תלך כל הדרך הרב הזה, לא ימירוה ולא יחליפוה באחרת, וכאשר תבא בה באודיסה תצא ממנה בפטרבורג.  בודאי טוב ויפה התקון הזה, אלא כי קמצנות יתרה מרגשת, ועניות במקום העשירות, כאלו צרה עינה של הנהגת המסלה בנוסעים, אולי תהיה להם הרוחה, ותמצא תחבולות אחרות למרר את נסיעתם, כי יעדה לנוסעים בדרך הישר מרכבה מיוחדת, מרכבה אחת לשתי המחלקות הראשונה והשניה, מה שקוראים בלשונם "מרכבת תערובות", והיא המרכבה, היתה בעוכרינו, כי אין בה אף מעלה אחת של מרכבות מהמדרגה הראשונה טיש בה כל החסרונות של המדרגה השניה.

בשעה שלקחתי פתקא באודיסה, הגיד לי הגזבר, כי רק ארבעה נוסעים מאודיסה לפטרבורג, וכל המרכבה ברשותנו, כי לנוסעים אחרים, הנוסעים נסיעת ארעי, לא יתנו לבא את תוכה.  שמחתי על הבשורה ההיא ובלבי דמיתי מה טוב ומה נעים, רב המקום בעד ארבעה די והותר, יהיה מקום לשבת וגם לשכב ולנוח.  נכנסתי אל המרכבה ובה שני ספסלים, האחד ארוך בעל ארבעה מקומות, השני קצר ממנו, בעל שלשה מקומות, וכסא אחד אצל הדלת בביאה, ותא מיוחד לעזרת נשים.  ואנחנו – היינו שלשה נוסעים ו"נוסעת" אחת.  האחד היה זקן שבא בראשונה, יחד לו את הספסל הארוך, אנכי נכנסתי אחריו וכבשתי את הספסל הקצר, ואברך אחד הסתפק בכסא שבביאה ו"הנוסעת", כמובן ברשותה כל התא המיוחד.  הנה כי כן הכל עלה יפה וכל אחד בא על מקומו בשלום.   אפס כי שמחתנו ומנוחתנו היו עדי רגע, כי מתחנת "בירזולא" ואילך החלו הנוסעים לבא בגבולנו, ויבאו ויכבשו את כל המקומות, וימלאו את כל המרכבה, ועל טענתנו אנחנו, כי על המרכבה כתובה בפירוש "אודיסא-פטרבורג", ואין לנוסעים דרך ארעי הרשות להצר לנו ולהשבית מנוחתנו, – השיבו הם בקצרה, כי על הפתקאות לא כתוב שאסור להם לשבת פה, ובכלל מי שצר לו המקום יבקש לו מקום אחר.  אבל ביתר המרכבות של המחלקה השניה עוד גרוע המצב משהוא פה.  נסינו לדבר אל הקונדוקטור הראשי, אל פקידי התחנות, אבל לשוא.  צמצמנו את עצמנו עד מקום שידנו מגעת, ונשב דומם ויחיל עד אשר ייטב לנו. אפס כי בתחנות ז'מירינקא עוד הורע מצבנו, לא מצבנו כ"א "שבתנו", פגעים ונגעים חדשים נשלחו אלינו – פשוט, באו נשים בגבולנו.

יסלחו לי הקוראים, ואם ישנן, הקוראות, על ההברה הקשה ההיא "נשים פגעים"...  כידוע רק אשה אחת ישנה בתבל שפגיעתה רעה והיא, היא, פשוט, אשתו רעיתו של כל אחד ואחד, וכל יתר הנשים, גם כן כידוע, סמל התום והצניעות "פרחים יפים", "מרגליות טובות", בקצור: מלאכי מרום, אשר בחסד הבורא נשלחו ממרומים להמתיק לנו, "בעלי עברות נסים", את רגעי חיינו המרים.  כן הוא, חביבי.  אבל יש בתבל עוד אשה אחת שפגיעתה רעה, והיא אשה "במרכבת מסלת-הברזל".  גם בלעדיה צר המקום לשבת, וביד ובכתף תהדוף את שכנך והוא גם לא יקפיד בזה ויקבל באהבה את דחיפותך וטרחך...  והנה בא "הפרח היפה", המרגלית הטובה "המלאך ממרום" בשמלת אשה, והמון צרורותיה וחבילותיה לפניה. – ופנו מקום לה, לתכשיט הזה, תנו לה מקום בראש, הטיח את כבודך וקום ממקומך או התכוץ, הצטמצם, שב במנוחה, ואם על פי גם יפנה לך מקום על הספסל שכנגדך – אל תשתרע, אל תשכב, אל תגהק ואל תפהק.  בקצור: "ענוה ו"דרך-ארץ" כי התכשיט היקר, תפארת המין האנושי, יושב כנגדך!  ושנאתי בלבי את החברה היפה ההיא עם כל נמוסיה.  כמובן, רק בלבי שנאתי, ולא מן השפה ולחוץ.  הזקן שבנו אמנם נועד להגיד ל"מרגלית הטובה" כי תתנהג עמנו שלא כשורה, כי הלא תא מיוחד לנשים, אנו, אין לנו הרשות ליכנס ל"עזרתן", והיא תדחק את צעדינו, אבל היא לא השיבה דבר, רק הביטה עליו בעיניה (לא אזכור אם יפות היו או לא) ועשתה אותו לגל של עצמות, כאומרת: אי לך זקן, ואוי לך זקן, ומה לדבר עמך, וזקן הנך, גבר לא יצלח, בודאי לא למענך באתי הנה".  אנכי והאברך שכני הבינונו את המבט הנורא הזה, המכלה מנו ועד נפש, ונזהרנו בלשוננו, ונאמר בשפה יפה ולשון רכה: חלילה וחלילה, גברתי, אדרבא ואדרבא, ברוך בואך.  אפס, כי בלב שלחתי אותה לעזאזל...  הנשים כמו העשירים תורה אחת ומשפט אחד להם, אוהבי עשיר ומכבדיו רבים, ורבים מהם אוהבי נשים ומכבדיהן.  יודע הנך שקמצא ברי קמצא עכברא דשכיב אדינרי, בן נח שנהרג על פחות משוה פרוטה, מעודו לא נתן לך ולא יתן על כל צרה שלא תבא אפילו אגורה, ולא ילוה לך בשעת דחקך חצי השקל אף אם תעבוט אצלו את נשמתך, בכל זאת אם תזדמן אתו לפונדק אחד, תתאמץ ותצטמצם לפניו, תפנה לו מקום בראש, תקריב לו נתח מן המובחר, כי גדול כח הכסף.  בלבך תדמה: מי יודע אולי, אולי תהיה לי ברבות הימים איזו טובת-הנאה בתור מלוה או מתנה או פקודה לטוב, ובכלל ידע נא ה"גביר", שישנו בתבל איש אחד ששמו כך וכך, והוא בעל נמוס טוב ובעל מזג.  וככה הגן הנשים: יודע אתה שזה הפעם הראשונה ראית אותה, הפעם הראשונה והאחרונה, ובכל ימי חייך לא תוסיף ראות פניה, ובכל זאת תתאמץ להתודע אליה, להתהדר לפניה, לחלוק לה כבוד.  "האולי" הנסתר נוקף בלבך, מי יודע אולי? – לי אומרים, כי ה"ענוה" ההיא פרי ההשכלה והנמוס הטוב לכבד את החלש, לתמכהו ולסעדהו, ובאמת אמנם אין הדבר כן, כי הלא עם "זכר חלש" לא תתנהג ככה, ומפני שהוא זכר הפסיד, וכל "הנמוסים היפים" ואהבת האדם נצטמצמו רק בכבוד הנשים, הלא דבר הוא! – אבל "האולי" הנסתר של אפשרות טובת-הנאה יעשה פה את פעולתו.  רק באולי הנסתר הזה סוד "הנימוס" של אירופא עתה, אירופא אשר צמצמה את כל חכמתה והשכלתה ונמוסיה היפים בהלכות אשות.  עוד השתוות אחת בין ממשלת הנשים וממשלת הכסף: אין לך כל עסק עם פלוני העשיר ובכל זאת לא תחפץ לאבד בעיניו את אמונתך (קרידיט)...  ואין לך כל עסק עם האשה הבאה בחברתך, ובכל-זאת לא תחפוץ לאבד את אמונתך בעיניה...  לא תחפץ שהיא תביט עליך כעל זקן שאין לו כל נאמנות, והוא, "אי-חפץ" זה, שעמד לה להארורה שנכנסה בגבולנו ולא מחובה וקבלוה בספר-פנים-יפות, אף אם לא בלבב שלם.

ובכן ישבנו צפופים כל העת, תחת אשר במרכבות של המחלקה השלישית היו מקומות פנוים למכביר, וספסלים ארוכים שם, שכב והשתרע כאות נפשך והוד נחרתך אימה, ומה יסכנו לי הספסלים הרכים במחלקה השניה, אם גם מקום פנוי להשען אין ומוכרח אתה להתנמנם בישיבה.  לוּלי שלמתי בעד התעודה – ושכבתי פה וישנתי והקיצותי בתחנה האחרונה.  קנאתי בנוסעים ממדרגה השלישית.  יש, אמרתי בלבי, עושר שמור לבעליו לרעתו; המטבעות היתרות שהיו בכיסי לשלם בעד המחלקה השניה הועילו להותי ולעמלי.  בעד המחלקה השלישית מאודיסא לפטרבורג המחיר שנים עשר רו"כ ונוסעים ברוחה, ובעד השניה עשרים ואחד ויושבים צפופים.  והטעם פשוט, מיום שהורידו את מחיר המסעות נשתנו סדרי הנוסעים.  רוב הנוסעים סוחרים ובעל-בתים בינונים ממחלקה השלישית נדחקו למחלקה השניה, המחלקה השניה נכנסה למחלקה הראשונה.  ויען כי מחלקה רביעית אצלנו אין, אשר תמלא את חסרון המחלקה השלישית, נשארו במחלקה השלישית הרבה מקומות פנוים, תחת אשר "בשניה" נוספו כהמה וכהמה.  ובכל זאת משלמים כפלים, ונוסעים במחלקה השניה מפני הכבוד, כי מה יאמר פלוני ומה ידבר אלמוני, בראותו אותי נוסע במחלקה השלישית?  משלמים כפלים ויושבים צפופים וכפופים.  היתרון האחד כי במרכבה אחת תסע כל הדרך, גם הוא יצא שכרו בהפסדו.  אמת כי מאודיסא ועד ווילנא תשב במרכבה ההיא, אבל בווילנא יודיע לך הקנדוקטר, כי אם יש את לבבך לנסוע הלאה לפטרבורג, עליך לשלם הוספה שני רובלים ושלשים פרוטות, יען כי מאודיסא עד הנה נסעת במסע הפוסט ומפה הלאה במסע הממהר (קוריערצוג), וזכות מיוחדה יש להמסלה "פטרבורג-ווארשאווית" לקחת הוספה בעד המסע הממהר.  כמדומה לך, אחת היא, לקחת פתקא מאודיסא עד פטרבורג, ועל הפתקא כתוב כי יש לה "שהות" שבעה ימים, ובמשך העת ההיא הרשות בידך לנסוע בכל מסע ומסע שתחפוץ; מפטרבורג עד אודיסא כל הדרך דרך המלך, ושלטון אחד ומשטר אחד לכל המסלות.  ככה תחשוב – אבל תשגה.  הרשות בידך לנסוע בכל מסע שתחפוץ, אבל אם יצאת במסע הפוסט עליך לנסוע הלאה גם כן במסע הזה, ואם תחפוץ "להתענג" ולנסוע ב"מסע הרצים" עליך לשלם מס מיוחד בעד התענוג הזה, ואם לא, אם לא תוכל להבין זאת, איכה יבדילו בין "מסע" ל"מסע" בשעה שעל הפתקא אינו כתוב מאומה ולא תחפוץ לשלם את המס המיוחד, עזוב נא נוסע את המרכבה שנסעת בה, צא ממנה וחכה בווילנא עשרים רגעים, רק עשרים רגעים, בעוד עשרים רגעים ילך מזה מסע הפוסט, אפס כי "עשרים הרגעים האלה" יעלו לך בחצי היום; כי תחת אשר מסע הרצים שיצא מווילנא עשרים רגעים קודם יבא לפטרבורג בשעה העשירית בבקר, הנה מסע הפוסט שיצא עשרים רגעים אחריו יבא לפטרבורג בשעה הרביעית אחר חצות היום!  ממילא מובן כי כמה שסרבנו, סוף סוף אמנם שלמנו את ההוספה ונסענו הלאה וענינו את כחנו במרכבה ההיא במשך שני ימים ושני לילות.

ביחוד קשה הנסיעה במסלת-הברזל לנו בני הדרום, הדרים על חפי נהרות וימים ורגילים לנסוע באניות-הקיטור.  מפונקים הננו מאד, כי הנסיעה באניות-הקיטור תענוג הוא ממש גן-עדן לעומת הגיהנם של מסה"ב.  שם באניה יש לך גם במחלקה השניה מטה לשכב, ושלחן לאכול ולכתוב.  וכסא לשבת, חדר ומעקה לטייל ואולם מיוחד לשחוק בקלפים ולקרא וכל יתר הצרכים.  בקיצור, הרי אתה כמו בביתך, גם לא תרגיש כי בדרך הנך, ובימות החמה, עת מי הים שלוים ושקטים, נסיעה כזו הלא טיול של תענוג הוא.  כי ישנת את שנתך, ויצאת לשוח על המעקה העליון והתבוננת אל הדר הטבע, אל הים הגדול ושפעת מימיו, אשר כמדומה לך אין מדה וקצבה וערך וגבול להם ונשאת עיניך השמימה – וגם הם כמו מי הים עינם כעין התכלת, ושם הרחק הרחק בקצה האופק שמיא וימא נשקי אהדדי, והאניה נשאה בין המים והשמים; כמדומה לך, כי שמה, הרחק הרחק קערת השמים תחסום הדרך בעדה, או כי כה תלך ישר למערכת השמים, למים העליונים, מחזה שדי תחזה ובינתים תשתה טהי ותעשן סיגרא.   ואם עוד יש לך מזומנים בכיסך ועסקים טובים באודיסא, ותחכה ל"פגישות" טובות ובשורות נעימות, בודאי ובודאי לבך טוב עליך ותרגיש מעין מנוחת הנפש ותברך ברכת הנהנין, מה שאין כן פה במרכבת המסלה, צר וחושך ודחקות, את העולם תראה רק מבעד החלון הקטן, ועשן הסיגרים ואבק דרכים ימלאו את כל המרכבה, וכיסך ריק והמזומנים יתמעטו, ושם, שם אכסניות, ותשלומים, ועסקים בלתי נעימים, ולבך רע עליך מאד מאד.  ובמשך ארבעים ושמונה שעות נתדלדלו כחותינו ונתקלקלו קיבותינו ונתמעט כספנו, וכה ישבנו עכורים ועצובים ובכליון עינים חכינו – מתי תהיה אחרית נסיעתנו.

ואחרית נסיעתנו קרובה מאד.  הננו במרחק ארבע שעות מפטרבורג.  אפס כי פטרבורג טרם נראה וגם טרם נרגיש.  נפלא הדבר!  העיר הגדולה ההיא, מרכז החלק הרביעי של כדור הארץ, לא תפעל על שכונתה, בה במדה שצריכה היתה לפעול.  זאת לי הפעם השלישית פה, וכבר הסכנתי את עניות השכונה.  בפעם הראשונה אמנם לא האמנתי למראה עיני.  זכורני בימי ילדותי, ואנכי בן עיר מצער מאד, והעיר הגדולה, אז "העיר" סתם, כאשר קראו אותה אצלנו, היתה עיר המחוז וו.  במרחק כמה פרסאות מעירנו.  ובמרחק שתים שלש ווירסט מעיר המחוז כבר נכר היה, כי בקרוב תהיה "עיר".  הכפרים והחצרות שונו ויתיפו, הגגות והבתים היו שונים ויפים מאשר בתי-הכפרים בסביבותנו.  העיר סדריה ומשטריה פעלו את פעולתם על השכונה.  ובלבי דמיתי אז.  אם וו.  מרגשת במרחק שלש ווירסט, הנה פטרבורג – במרחק שלש מאות פרסא.  ומה התפלאתי לראות, כי פטרבורג במבוא דרך המסלה הווארשאית גם במרחק שלש ווירסט לא תתן אותותיה אותות, ועד שלא תבא לחצר מסלת הברזל, לא תדע ולא תרגיש כי בפטרבורג הנך.  החצרות ומעוני הקיץ כמו יפחדו מעין-הרע, ויסתרו בסבבי היערות הרחק מאדם העיר, לעין הרואים בצות ואגמי מים עד שערי העיר.  הנה עברנו את "כפר המלך", ו"כפר המלך" עיר בפני עצמו, עיר גדולה עם היכלות ובירניות ומגדלים.  העיר ההיא כמו פרור לפטרבורג, ובכל זאת אך יצאת את התחנה, ועוד הפעם ה"תבנית" הראשונה: בצות ואגמי מים וסבכי עצים, אין יער ואין גן, רק סבכי עצים מסביב לבצות.  ובבצות האלה יסד "פטר הגדול" את בירת ממלכתו!  פה קרע חלון לאירופא!  הוא רק חלון קרע להביט לאירופא, ואירופא עשתה לה דלת ושער ותבא הנה דרך החלון הזה, כי הכל צריכים למארי דחיטי.  הבצות והאגמים לא עצרו את בני אירופא המפונקים מבוא הנה; ויבאו הנה בהמון רב ויגדלו וירבו ויעצמו ויעשירו, ויבנו מגדלות והיכלים ותפרח העיר ותיף ותגדל.  ופטר הגדול והקיסרים שמלכו אחריו התאמצו לשכלל ולפאר את "הבירה" וישכללוה, ותעל בגדלה על כל יתר הערים, וביפיה גם על ערי אירופא.  אפס כי בכל תקפם ועוזם לא יכלו פטר הגדול והקיסרים אחריו לשנות את סדרי הטבע ותכונת המקום.  ויעשו שכר אגמי מים, ויחפרו תעלות, ויבנו גשרים – כל אלה אמנם רק בעיר, אבל מחוץ לעיר, הסביבה עודנה עתה כמו בימי "פטר" בצות ואגמי מים, ועד שלא תבא העירה לא תאמין, כי הנך בשערי פטרבורג.

"הממונה על המסע" כבר קבל את הפתקאות, הנוסעים כלם ארזו וחבשו את צרורותיהם, והנם  מוכנים ומזומנים לצאת, כשני צעדים הננו מעיר המלוכה, והעיר טרם נכרת.  המכונה השמיעה את שריקותיה ונבא באכסדרא של בית-הנתיבות.

ובית הנתיבות לדעתי גם כן לא לפי כבודה של עיר המלוכה.  אנחנו "המחוזאים" יש לנו מושג אחר על דבר "הבירה", מאשר דרי העיר ההיא.  אנחנו אשר בעינינו נראה, איך כל הנחלים מן הנחל הקטן אשר במורד ההר עד הנהר הגדול, הולכים עד הים הגדול הזה, נשער את "הים הגדול", כי אין לו קצב וגבול.  הנה היינו בכפר, בעיר מצער, בעיר המחוז, בעיר הפלך, בעיר הגליל, ובאשר היינו הרגשנו, כי ישנה עיר "הבירה" מרכז לכל אלה.  עשיתי אלפים וירסט בדרכי עד שבאתי הנה, ובבאי והנה בית-הנתיבות.  אבל בית-הנתיבות באודיסה יפה וגדול ממנו, ואודיסה הלא היא רק עיר המחוז בפלך חרסון; ב"קאזיאטין" בית-הנתיבות בודאי יפה מבית-הנתיבות בפטרבורג, וקאזאטין כפר, תחנה אחת מתחנות מסלת דרומית-מערבית.  ופה מרכז שני אלפים וירסט שנסעתי, ואלפים ורבבות וירסט שלא נסעיתי, ואלפים ורבבות וירסט שלא נסעיתי – ובית-הנתיבות פשוט מאד.  לא, בית-הנתיבות אינו לפי כבודה של עיר הבירה.  בפטרבורג צריך להיות "וואגזאל" אשר יפיל אימתה ופחד ויראת-הרוממות על האורח הבא.  ותחת כל אלה תבא ב"וואגזאל", אשר כמהו רבים.  הנה יצאת את בית-הנתיבות, ועוד הפעם מפח נפש: המשא ומתן עם הרכבים.  בפטרבורג אין קצבה נכונה (טקסא) לעגלות הרכבים, הרכב יבקש ממך רובל, וסוף סוף תסע בעד זהב.  המשא-ומתן אמנם יארך ולא במהרה תבא עמו "לעמק השוה".  בעיר כבר הסכינו עם הסדר האי נעים הזה.  הנך הולך ברחוב ותאמר בשפה רפה להרכב: "רחוב פלוני, מספר פלוני, בכמה? " – "ארבעה זהובים אדון".    לא, תשיב לו במנוחה, חצי הזהוב, ותלך הלאה.  הרכב יסע אחריך ויאמר: זול מאד, שלשה זהובים, אדון! – עשרים אגורות, תשיב לו אתה ותלך הלאה.  וכה תלך והוא יסע אחריך, וכאשר תעבור "רבע" או חצי הרבע, בראותו כי נכון אתה להתחיל משא ומתן חדש עם רכב אחר, סוף סוף תבאו ל"עמק השוה" ותסע במחיר זהוב אחד.  בעיר כבר הורגלו אל הסדר הפרוע הזה.  ולא יחוסו על עתותם ועל רגליהם, ונכון הוא הפטרבורג ללכת חצי הדרך ברגליו ולבלות בדרך שעה יתרה, אבל לא יתן להרכב אפילו פרוטה אחת יתרה.  אנחנו ה"מחזאים", אשר הרגלנו ל"קצבת הרכבים" ובלא אמר ודברים נשב במרכבה ונאמר: רכב, רחוב פלוני בית פלוני – קשה לנו מאד המשא ומתן הזה, ומה גם כי לנו בפטרבורג בודאי "העת ממון".  בעירנו, "במאורת הדובים שלנו", יש לנו פנאי לבטל מעבודתנו אפילו "עשרים וחמש שעות" ב"מעת לעת", אבל בבואנו הנה העת יקרה לנו מאד, יען כי כל שעה ושעה תעלה לנו בדמים מרובים, וזאת עוד כי הלא רגעינו ספורים ואין עתותינו בידנו לבא במשא-ומתן ארוך עם הרכב, ומה עוד פה על וואגזאל.  הגשם יורד, "נושא הסבל" עומד עליך וצרורותיך וחבילותיך בידו, העת עתה לחשוב חשבון הזהובים היתרים שתשלם?  ובכל זאת מוכרח הגד "לבא בדברים", כי הרכבים הפטרבורגים ערומים הם מאד.  ומיד יכירו את "המחזאי התם" שלא קצב מחיר נסיעתו, ויקחו ממנו אחרי כן על אחת שבע.  בפעם הראשונה, כאשר באתי הנה ולא ידעתי את אי-הסדרים ההם יצאתי מוואגזאל ובאין אומר ודברים ישבתי בעגלה וצויתי להרכב לנסוע, רק הגדתי לו הרחוב והחצר, ויקח ממני ארבעה וחמשה ועל כל דברי תשובה אחת מספקת לו: היה לאדוני "לקצוב המחיר".  ואנכי שלא קצבתי המחיר, ולא ידעתי את "סוד המו"מ" – הפסדתי, וידי על התחתונה ושלמתי ארבה וחמשה.  ועתה כאשר ידעתי את הסוד הזה, בכל זאת לא נעים לי לבא במשא-ומתן אחרי טלטול הדרך הרב הזה, ושלמתי להרכב יתר על המדה, ובלבד שיסע במהרה.

בכלל ההתפעלות הראשונה אינה לפי ערך העיר הגדולה והמהוללה ההיא.  האכסניות גם כן לא כמו שצריך להיות, פה הכל נעשה או בעד העשירים הגדולים, או בעד העניים, בעד הבינונים אמנם אין כל.   אחת משתי אלה: או עליך להתאכסן באכסניא מפוארה ולשלם מחיר גדול ו"להיות כאדון", אז להתגולל בחורים ובסדקים ואכסניות בינוניות אין.  אמת, כי גם בה"אכסניא הגדולה", בה"אכסניא הצפונית" ב"אירופא" ו"לונדון", ב"אכסניא המרכזית" וכדומה אפשר להשיג חדר בעד שני רובלים ליום, ואולי מעט פחות מזה, אלא כי עליך לטפס ולעלות במעלות אל העליה החמישית, מה שקשה מאד לנו דרי ערי מצער.  ובלעדי זאת לא ינעם לבעל-הבית בינוני להתאכסן באכסניא כזו.  הנה המשרתים כלם כבר הסכינו עם אילי הכסף, ובחוצפא יתרה יביטו עליך מגבוה כאומר: "טפש נורא, דלפון, מדוע סרת הלום"?  ואשר לזאת תמיד זה דרכי למנוע את רגלי מאכסניות "מיוחסות" כאלה.  בכל עיר ועיר מערי המדינה ואף בערים הגדולות, ערי המסחר והמרכלת, ישני אכסניות מדרגות מדרגות, ואמצא לי אכסניא לפי כסי וכבודי, רובל וחצי ליום, והגגן מן הראשונים, והמשרתים ישמעו בקולי לכל אשר אצום וזריזים הם במעשיהם.  יוליוס קיסר אמר: מוטב להיות ראשון בכפר, מהיות השני ברומא, ואם אפשר עוד להטיל ספק בדבריו, ואולי לא רע גם להיות שני ב"רומא", אבל הכל מודים כי מוטב להיות הראשון באכסניא בינונית, מאשר האחרון ב"אכסניא מיוחסת".  בפטרבורג אמנם מוכרח אנכי להיות האחרון באכסניא גדולה.  מתחלה אמנם דמיתי לסור לאכסניא עברית, וצויתי להרכב לנסוע ל"וואָזניסינסקי פרוספיקט", אבל שבתי מדעת,  ההיא, כי אף על פי שבאתי ברשות והרמנא, בכל זאת לא טוב התאכסן באכסניא עברית, כי פה מדקדקים יותר בהלכות התעודה מאשר באכסניא כללית.  עברתי דרך "רחוב הגן" והניווסקי פרוספיקט עד בואי אל "האכסניא הצפונית".

והאכסניא הצפונית מלאה אדם כילק.  בפטרבורג תמיד אורחים רבים ובשנה זו אמנם כפלי כפלים.  כי מכל ארבע כנפות רוסיא באות עתה בהמון משפחות, משפחות שלמות להתישב בעיר המלוכה.  הוגד לי כי יותר ממאת אלף נפש נתוספו בשנה, ושכר הדירות אשר גם בשנים כתקונן היה רב, עלה עתה עוד יותר, ובמה שיבנו בתים חדשים "תמו הדירות".  ממילא מובן, כי גם "שכר החדרים" בבתי-המלון עלה למעלה ראש.  בעד חדר קטן אמה על אמה בקומה הרביעית עליך לשלם במיטב כסף, ובעד חדר הגון במקומות המיוחסים צריך לשלם "נדוניא ליטאית".  המיוחסים שבאו הנה, כנראה, לא יעמדו על המקח וישלמו כמה שיבקשו.  ובאמת מה לו לגינראל ואציל עשיר, שהכנסותיו מרובות, אם ישלם עוד חמשה רובלים ליום, כמוהם כאין וישלם, ואחריהם נגררים גם הבינונים.  בין המון גיניראלים, יועצי סתרים, יועצים בפעל ויועצי מדינה, יועצים פשוטים וסתם מיוחסים, מצאתי כתוב על הטבלא של האורחים גם שמות הרבה מאחינו בג"י, כל מיני "האבנים" ו"ההרים", "המתכיות", "כהנים" ו"לוים" וכדומה.  מובן, כי אחינו לא ירגישו את "שטף המים" ולא באו הנה לבקש משרות נכבדות בעקב "השתנות המהלך", גם לא הביאו הנה את הצעותיהם ועצותיהם איך לתקן סדרים ידשים לטובת הארץ, כמו שיבאו הנה האצילים השונים, אשר הרגישו מעין "זרם חדש" ויבאו הנה בארבה לרב.  לא כאלה נחלת יעקב, גם אותו שטף כמעט הזרם החדש, שמועה שמע, כי הוקלה במעט "הכניסה", ושם, בתחום המושב, השעה דחוקה עד מאד והמשתכר משתכר אל צרור נקוב – ויבא הנה, אולי "ירויח מאומה".  פה נראה: קבלנים ישנים, שתדלנים חדשים, עורכי דין שיצאו זה עתה מתחת המחט, סרסרים וכדומה.  מכל אלה משך עליו פלוני את עיני.  על הטבלא ראיתי את שמו כתוב ב"קומה השניה" בין המיוחסים, בין גיניראלים ןיועצי סתרים, אפס כי האיש פשוט מאד, והוא רק סרסור למכירת קרקעות.  סרסורים כאלה רבים בקרבנו, כי מיום שהאצילים נתדלדלו והאכרים נתעשרו, מיום ששכר העבודה עלה ומחיר התבואות ירד, החלו האצילים למכור את נחלאותיהם.  ביחוד ימכרו את נחלאותיהם בנגד הארץ.  ישנם אצילים שיש להם פה "עשרות אלפים דעסיאטינות", אשר אף לא ראו אותן בעיניהם, וימכרו עתה את נחלת אבותיהם, נחלות ממש, בלא מצרים.  ויבאו "אכרים" וביחוד באו האשכנזים הרבים בפלכי הנגב, ויקחו את הארץ הטובה ההיא, ואנשי הבינים בין המוכרים והקונים על פי הרב מאחינו, ויש שעשו עושר.  ואחד מהם גם ""פלוני", מלבד עשרו אמנם עוד יש לו "ערך היסתורי".   כי על פי מקרה עלתה בידו למכור לאשכנזים במחיר טוב נחלה גדולה בת כמה "עשרות אלפים דיסיאטינות" של גרף מפורסם.  האדון הגדול הזה לא ימכור הלילה את נחלאותיו מפני ההכרח, כי יש לו רב, רק מפני מקח וממכר.  ואף כי, כמו שנודע לכלנו, לא יאהב אהבה נאמנה את "העם הנבחר", בכל זאת מצא היהודי הזה "חן בעיניו" ויאהבהו, ויכבדהו, והנהו עתה המוצא ומביא את כל עסקי נחלאותיו הרבות, גם יש לו "שטר אמנה" מאת רעיתו, לקנות ולמכור קרקעות ונחלאות בעדה לפי ראות עיניו בפלכי ח. י. וט. והגרף בעצמו ובכבודו כותב אליו: אהובי ויקירי.  כן הוא טבע האדונים האלה מאז ומעולם, כי היהודים כלם אחת דתם להמית, רק "יהודי" אחד יוצא מן הכלל, "היהודי שלו".  ובעקב התקרבותו אל האדון הגדול הזה נתודע עוד לאדונים גדולים והנה, עתה יוצא ונכנס אצלם, כי האדונים האלה מקרבים גם את היהודי להנאתם ולטובתם ויתהלכו כאח ורע עמו.  ומחשבות שונות עלו בלבו, עת ראיתי את הגרף הזה נותן שלום באהבה רבה ותוקע כפו ליהודי, ובלבי חשבתי חשבון עמנו: בכמה עלה לנו ה"שלום עליכם" הזה?  הטוב אמנם עוד, שלכל הפחות יהודי אחד יהנה ממנו, ומהיהודי הזה הלא יהנו גם יהודים אחרים...  ובכן תקבל כנסת ישראל הנאה פורתא ממנו.  ובשעה ששתיתי המים בחדרו של היהודי הזה, נהניתי הנאה מיוחדת מעין אותה הנאה שנהנו אבותינו מסעודתו של אחשורוש, ואמרתי בלבי: מי מלל ומי פלל להגרף הידוע, כי סופר עברי ישתה כוס המים משלו!  אבותינו לפנים לקו על כי נהנו מסעודתו של אחשורוש, ועתה העתים נשתנו, אנחנו כלנו יש לנו "רעבון גדול" ותאות האכילה נוראה, ולא רק מסעודתו של אחשורוש, אבל גם מסעודתם של "המן וזרש" נאכל אם רק יתנו לנו.  כלנו חפצים עתה ליהנות מסעודתו של אחשורוש, אבל אחשורוש טפש היה ונתן מלחמו ומסעודתו ליהודים, עתה חכמו השכילו, אף פרורים לא יתנו מסעודתם.  והננו שמחים עתה, אם עלתה בידנו לשתות כוס חמים משלהם, ובלבי דמיתי: מצוה לחסרו.  ואלו לא באתי הנה אלא מפני כוס חמים הזאת דייני.

מבית הנתיבות עד האכסניא הצפונית, בדרך שנסעתי אנכי סחור סחור, מרחק רב מאד, ואם לא כמו מהודו ועד כוש, אבל כמעט כמו מתפסח ועד עזה.  עברתי על פני חלק גדול מהעיר, ובהשקפה ראשונה לא מצאה העיר חן בעיני.  אמת כי הבנינים יפים עד מאד, לפי גדלם וקומתם והבניה והגזרה, ויצטיינו מהבנינים בערי הפלך, ובכל זאת לא ימלאו את נפשנו, וכל מה שנראה נדמה, כי פה צריך היה להיות באופן אחר; כי על כן הוא "קרית מלך רב"...  החסרון היותר נכר פה, ואשר ישלול מהעיר חלק גדול מיפיה, הוא חסרון "האלנות".  העצים הרבים בצדי הרחובות בערי הנגב ייפו את הערים ההן באופן נעלה מאד.  באודיסא, לדוגמא, כמעט שאין בנינים יפים, בכל רחבי "רחוב דיריבאס" המפורסם אין אף בית אחד כדבעי, ומה עוד ביתר הרחובות, אבל עצי השטים בשני עברי הרחובות יפארו וישכללו אותה, ויכסו בעליהם וענפיהם על כל המגרעות והחסרונות.  מבעד לסבכת העצים כמעט שלא נראה את הבתים, ונדמה כי בגן הטיילים הננו.  חרסון, לדוגמא, הלא היא כמו כפר לעומת פטרבורג, אבל באו נא שמה בירחי מאי ויוני ויולי, הלא כגן-עדן העיר לפניכם; וגם ערי המחוז אשר לא תאר ולא הדר להן, תתיפינה ותתהדרנה.  ופה, בפטרבורג, אין כל.  הבתים אמנם בנוים בגאוה, הרחובות, ביחוד הרחובות המיוחסים, רחבים, אפס כי הנם כמו "ראש קרח", ותרגיש בעצמך, כאלו "בחוץ" הם עומדים, ערטלאים, כאין כסות למערומיהם וכל מגרעותיהם.  שדרות האלונים בערי הנגב מוסיפות "פאר מליצי" על הערים, ופה תרגיש בתים נסים ופרוזה גסה.  שערו נא בנפשכם ה"גיבסקי פרוספיקט", החוף האנגלי והחוף אשר כנגדו באי וואסילי – הרחובות האלה לו היו להם שדרות אלונים משני עבריהם כי אז היו באמת לצעצועים ומכלל יופי – ועתה אבדו את כל יפעתם.  שוו נא את "בולוואר ניקולאי" באודיסא לעומת החוף האנגלי בפטרבורג.  ברחוב ניקולאי באודיסא אין אף בית אחד גבוה ומשלש קומות, והבניה והגזרה פשוטה עד מאד בתכלית הפשיטות, רק "ארגזים גבוהים" בעלי שלש קומות ולא יותר.  ובכל זאת מה נהדר הרחוב הזה בימות הקיץ, בימות האביב ובימות הבציר!  גם לא תשגיחו ולא תתבוננו למערכת הבתים, בניתם גזרתם, רק התבוננו אל הדר הטבע השפוך פה.  ו"החוף האנגלי" בפטרבורג, אין קץ להדר בניניו, יפי היכליו וטירותיו מעבר האחד, ומעבר השני הניווא תשא את מימיה הרבים והזכים, ובכל זאת אין לו אף החלק העשירי מתפארת רחוב ניקולאי באודיסא, כי אף עץ אחד אין בו.  כל מה שתראה ואפשר לראות – תראה מיד, ברגע הראשון, הכל גלוי לפניך, אין נעלם ואין נסתר, לא כן שדרות האלונים – הנה תכסינה טפח ותגלינה טפחים, ותמיד לא תשבע העין מראות.

הגדתי את דעתי זו לפטרבורג אדוק והודה לי, ובאנחה היוצאת מקירות לבבו אמר אלי: בודאי מה טוב ומה נעים, לו היו פה אלונים, ואפשר לטעת אותם, אבל, הוסיף באנחה, השמש, השמש!  שמש חסרה לנו, ולו יכלנו לגנוב מעט שמש, וגנבנו ושמנו ברחובותינו ובבתינו הלחים, ואתה אומר לטעת עצים ולהרבות צללים!  וצדק בדבריו: אין חום ואין שמש פה, ותמיד קור ולחלוחית ברחובות, ותמיד עליך לצאת בנעלי שרף על מנעליך.  "האדוקים" אמנם יפארו וירוממו את "הלילות הלבנים" בירחי יוני ויולי – עת בא השמש וזרח השמש, ובין השמשות כהרף עין, והיום והלילה כיומא אריכתא דמיא.  טוב לראות את העיר ההיא בחורף, אמר אלי המשורר פרוג, אשר למרות היותו "בר דרומא", אוהב הוא את העיר ההיא, יפה היא פטרבורג עת תתעטף בטלית של שלג, וצנה וכפור מסביב מסביב.  מאד אפשר, אף על פי שאינני מבין את ה"פואיזיה הקרה" ההיא, אנכי אמנם לא אוכל לשפוט על יפי "הלילות הלבנים" ו"טלית של שלג", כי ראיתי את העיר ההיא שלש פעמים, פעם ראשונה בסוף אפריל ותחלת מאי, פעם שניה בסוף ספטמבר ופעם שלישית באמצע אוקטובר, ובכל פעם ופעם חטפתי קרסם נורא, ה' ירחם ולא נרפאתי ממנו עדי באתי לאודיסה, כי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

אבל לא לספר על דבר פטרבורג באתי הפעם, כבר כתבו כתביא וספדו ספדיא על כל מה שראו ואפשר לראות בעיר הגדולה ההיא.  ולי מה יקרה רק פטרבורג העברית.

ומאכסניא הצפונית אשר במגרש ניקולאי, בקצה רחוב ניווסקי אצל בית-הנתיבות של מסה"ב הניקוליובית, עד המרכז של פטרבורג העברית תחנה גדולה.  בפטרבורג אמנם אין מרכז עברי, במושג המקובל אצלנו, אין פה ולא היה רחוב היהודים, גם חצר מיוחד ליהודים, כמו "זאראדיא" במוסקבה, אין ולא היה, ועדר ה' נפוץ על פני כל העיר.  מקצה ועד קצה, וישנם משכנות יעקב גם ברחובות "היותר מיוחסים", וישנם אהלי שם גם בהפרורים היותר רחוקים בין דלת העיר.  אבל קורא אנכי בשם "מרכז היהודים" את רחוב "גאלרגיא", יען כי ברחוב הזה בית הברון גינצבורג, ועד חברת מרבי ההשכלה, ועד חברת הפועלים ועובדי אדמה, "הועד הארגנטני" ועוד.  בקצור פה "נתרכזו" כל עניני היהודים, אבל לו היה ברחוב הזה רק בית הברון גינצבורג, די היה להקרא בשם מרכז פטרבורג העברית, ולא רק של יהודי עיר הבירה כי אם של כל יהודי ארצנו.  זה שנים הרבה מאז החל לקרוא בשם גינצבורג ברוסיא, ולא נעשה דבר גדול או קטן בחיי עמנו בלי השתתפות הבית הזה.  בעת הטובה אמנם היו אצלנו עוד גבירים, אשר נסו לחקות את מעשיו וללכת בדרכיו, אבל כקקיון דיונה בין לילה צמחו ונבלו ולא השאירו אחריהם שם וזכר ולא נכרה פעולתם.  ובית גינצבורג זה שנים הרבה נכון ונשא ופעלתו והדרו נראה על אבותינו ועלינו.  מה יקר הבית הזה וכבודו לבני עמנו, ראינו והרגשנו כלנו לפני איזו שנים, בעת אשר הבית הזה החל להתמוטט.  כל איש יהודי הרגיש מכאוב בלבו, כאלו נחרב דבר יקר מאד, הקרוב ללבו.  ונרגיש עתה עוד יותר עת בחסד ה' הבית הזה התרומם למעלת גדולתו בשכבר הימים.  כל אחד יתגאה ושמח שמחה פנימית, כי בית גינצבורג נכון ונשא.  הן אמנם כשאנכי לעצמי, מאמין אנכי, כי לא "בעשירים הישועה", וביחוד לא בעשירי עמנו, אשר לא התרוממו "לחיי לאומיות", לאחד את חייהם עם "עניני הלאם".  אבל בית גינצבורג שאני.  בית גינצבורג חי חיי העם, בית גינצבורג "התאחד את העם", בקיצור, חביבי, הבית הפונה במספר 20 לרחוב גאלירגיא ומספר 5 לרחוב קונגא-גווארדייסקא, יש לו ערך גדול בדברי ימינו בחצי המאה הנוכחית בכלל, ובדבר ימי ישוב היהודים בעיר הבירה בפרט, ודברי ימי בית גינצבורג מעורבים ומהותכים עם דברי ימי עמנו.  יותר מזה אמנם נרגשת "פעולתו הרוחנית", כי הבית הזה, אשר בו התאחדו תורה וגדולה במקום אחד, הוא למופת לכל היהודים אשר בעיר הבירה, אשר יתאמצו לחקות אותו בכל הליכותיו.  אין לך עיר בכל רחבי ארצנו, ואפילו בליטא, אשר פעולת האינטיליגנציא העברית תהי בולטת ונכרת ונכבדה, כמו בקרית מלך רב.  היודע ומכיר את גבירינו ו"פלוטוקרטינו" בתחום המושב, איך הם מתנאים בעשרת ומתנפחים כתרנגול-הודו וידמו כי הם ואפסם עוד, היודע ומכיר אותם, איך הם מביטים מלמעלה למטה על כל מי שאינו דומה להם ב"כיסו", וביחוד איך יבוזו בלבם לכל מי שיש לו נגיעה לספרות העברית: רב ומורה וסופר, ואפילו אם הם בעצמם, הגבירים, הנם יודעי-ספר – היודע כל אלה יתפלא לראות בעיר הבירה נטיה אחרת, לגמרי אחרת.  החוג שחגה לה הפלוטוקרטיא משלנו בתחום המושב, אינו פה, וכל אלה מבית גינצבורג לנו, כי אם בבית הזה יקבלו בסבר פנים יפות כל מי שיש לו נגיעה לחכמתנו וספרותנו ושפתנו – מי לא יקבל?  ולא אשנה אם אומר, כי התנועה והחיים שנראה בעולם היהודי בפטרבורג, בדרך ישר או מן הצד מבית גינצבורג באו לנו.

ובחברת "מרבי השכלה" גם כן מרגשת תנוה וחיים, וביחוד מאז הכניסה לקרבה "כחות חדשים" מאת טובי הצעירים.  אחרי התרדמה הארוכה הקיצה החברה לחיים חדשים ותאסוף את כל כחותיה ותתן את לבה לההשכלה האמתית, לחכמת ישראל.  וזה דרכן הנכון.  על החברה, אם חפצה חיים היא, ביחוד לשים לב להרחבת הספרות העברית, אשר מני ראשית התפתחות ההשכלה בארצנו ועד עתה – תרבה ההשכלה בין ילדי העברים.  על החברה ליסד קופה למשען סופרים, ולא לחכות עד אשר מ"פרוטות" יצברו קופה כזו.  "קופה" למשען הסופרים ו"מלון" כללי נחוצים מאד גם מפני הכבוד.  כמדומה לי, כי אנחנו העם היחידי, שאין לו שני דברים האלה.  ו"כדאית היא שפת עבר" בעיני "מפיצי השכלה ואוהביה" שיתמכו בידה ויחזיקו בה.  יאמרו מה שיאמרו "בעלי שפות אחרות", אבל ראשית הפצת ההשכלה היתה אך ורק על ידי השפה ההיא.  והדבר הזה ליסד קופה למשען סופרים ומלון כללי אינו מן הנמנעות.  כעת אמנם עוד לא תשים החברה את לבה לזה, ותחת כל אלה צמצמה את כחותיה לטובת "בתי הספר לעם" ופעלה לא נכר, כי צמצמה את כל כחותיה בהשכלה האופיציאלית.  כי ילמדו בנינו שפת המדינה, בודאי מה טוב ומה נעים, אך לזאת ימצאו דואגים אחרים, אבל מי ילמדו ילדי העברים עברית בבתי הספר האלה – מי ישים לנו לזה?  החברה תחזיק את בתי הספר האלה, אבל האם שמה לבה למצב הלמודים העברים בבתים הנתמכים על ידה?  האם תדע החברה כי הפרוגראמא העברית של בתי הספר האלה כחודו של מחט, והמורים עוד יתאמצו להקטין ולהכרית אותה, עד כי לשוא הם נקראים בתי הספר לעברים.  לי אומרים: המורים ידיהם אסורות והחברה ידיה אסורות, הדבר אמנם אינו כן, המורים העברים ידיהם אינם אסורות, והחברה בודאי ידיה אינן אסורות.  כעד נאמן להוכיח על אמתת דברי הנהו בית הספר של החברה בעיר המלוכה, אשר הרחיב במדה מרובה את מתכנת הלמודים העברים בלא כל הפסד להפרוגראמא הכללית.  העקר פה הרצון הטוב.  החברה אמנם לא תשים לבה לכל אלה, הפחד מפני הריאקציא גדול כל כך, עד כי נכונים אנחנו להרחיב השכלה אחת – בהפסד הלמודים העברים.  החברה ההיא יכלה באמת להיות מרכז לכל ענינינו הרוחנים, וכמו אפטרופסית לשפה העבריה, אלא כי מפני גרסא דינקותא, מפני מה יאמרו הבריות, ובימים האחרונים מפני פחד הריאקציא – הרחיקה מעט ללכת.  נקוה אמנם, כי ברבות הימים מעט מעט תשנה את דרכה ותהי באמת חברה למרבה "ההשכלה העברית".

ברחוב הזה גם הועד של החברה להרחבת עבודת וחרשת המעשה.  השכלה, עבודת האדמה וחרשת המעשה!  כמה מעלות טובות להחברות האלה!  אלו זכינו, אלו זכינו, והיו באמת מקור האושר לעמנו.  עכשיו אמנם שלא זכינו, הנה כל השכלתנו תרבה בבתי-הספר לעברים, וחרשת המעשה ועבודת האדמה – במאומה לא תתרחב.  ואם גם חברת מרבי השכלה לא תעקר הרים, אבל החברה להרחבת עבודת האדמה וחרשת המעשה מפני סבות הצוניות ופנימיות תנום לגמרי את שנתה והוד נחרתה אימה.  ומי יודע מתי תקוץ לתחיה?

להיות בפטרבורג ולא לראות את בית הכנסת לא רק לחרפה אבל גם לחטא יחשב.  הבית הזה באמת כלו מחמדים ואומר כבוד לאחינו בעיר הבירה, לטוב טעמם וטוב לבבם, מקדש מעט במלא מובן המלה.  מרחוק נראה את כפתו היפה, ובהתבוננו אליו מקרוב לא תשבע העין מראות, כי הוא בכלל אחד הבנינים המפוארים בעיר הבירה.  אפס כי החסרון המרגש בכל העיר, חסרון העצים – נרגיש גם פה.  אינני אדריכל וקשה לי לשפוט על דבר סגנון הבניה והגזרה, איך נחוץ לבנות "בית-הכנסת" בסגנון ה"ערבים-המוירים" בסגנון "הגותי" או ב"סגנונים" אחרים.  איך שיבנוהו, לדעתי נחוץ להקפיד ביותר על "מגרש הבית", על המקום שבו יבנה, מאשר על הבית בעצמו, אחינו אמנם יקפידו הרבה על הגזרה והבניה של הבית, על קירותיו וגנו, ואל "סביבותיו" לא ישימו לב.  חצרי בתי-כנסיות ובתי-מדרשות צרים וחשכים וריח רע על פי רוב נודף מהם, ואף בתי-הכנסיות לנאורים צר וחשך סביבם.  באודיסא לדוגמא, כאשר יסדו את העיר וחלקו אותה ל"רבעיה", הקצו רבע מיוחד לבנין בית תפלה לכל עם ועם, סמוך לרחוב הנקרא על שמו.  וגם להיהודים הקצו רבע מיוחד לבית הכנסת בקרן זוית "רחוב רישיליי ורחוב היהודים".  ובעת ההיא "המקומות בזול" ומי שחפץ לבנות לו בית השיג מקום בחנם או קנה בשכר מעט.  לו חכמו השכילו היהודים, כמו יתר בני הדתות השונות, לזכות במתנה ההיא ולהקדיש אף אם החצי ממדת הככר הזאת לחצר בית-הכנסת, כי אז היו עולות הכנסות בית הכנסת עתה לעשרות אלפים בשנה, וגם היה כר נרחב ומגרש לבית ה', כי אין קצבה ואין ערך למחיר הככר הזאת עתה, לא ישקל זהב מחירה, אבל עמא פזיזא היו זריזים בדבר, ויחטפו איש איש ויזכו מנחלת הצבור, איש ככל העולה על רוחו, ויבנו בחצר בית הכנסת פיתום ורעמסס, חנויות ובתי מרזח ועוד, עד כי אפס מקום ל"בית הכנסת" ו"חצרות ה'" כאלה כמעט בכל קהלה קדושה בישראל.  וגם בפטרבורג, אם כי החצר בערך רחב ידים, אבל נתנו את לבם ביותר ל"בית" מאשר למגרש סביבו.

והבית טרם נגמר כלו ומלאכתו טרם נשלמה מפנים ומחוץ.  עוד לא טחו אותו בחמר ושיר, עוד לא משחו אותו בששר, עוד לא בנו גדר סביבו, ומפנים גם כן עוד רבה העבודה לשכללהו ולפארהו, ועוד יוציאנו אחינו "עשרות אלפים" עדי יתם כל המלאכה.  אבל גם עתה בטרם נגמר, הוא אחד מהבנינים המצוינים אשר בו יתפאר ישראל נגד כל העמים היושבים בעיר המלוכה.  וכי יבואו בני הנכר לשמוע אל הרנה והתפלה ביומא דפגרא וביום גנוסיא, ויתנו כבוד לעמנו ויתנו צדקות אחינו.  ביום שבקרתי את הבית הזה עשו אחינו "אזכרת נשמות" לאשה גדולה אחת מאומות-העולם, מפורסמת באהבתה לההשכלה ואהבתה לבנות ישראל, ופעלה הרבה לטובת התלמידות העבריות בבתי-הספר הגבוהים.  אל "האזכרה" נקבצו ובאו הרבה מגדולי אחינו והרבה מגדוליהם ו"מפורסמיהם" וכל התלמידות השומעות לקח בבית הספר הגבוה לנשים.  האזכרה היתה כמו כל האזכרות, החזן עם משורריו שרו תפלת ההשכבה ו"אל מלא רחמים", הרב דרש בשבח הנפטרת.  מנורות הגז הפיצו אור כהה, ובכלל מערכת הבית היתה "נורא הוד", וכל הסדר היה יפה ונפלא, ומעיני רבים וביחוד "רבות" זלגו דמעות.  בין הבאים היו גם פרופיסורים וחכמים שונים וסופרים הרבה של מכה"ע הגדולים.  אחרי התפלה הלכו לראות את הבית, ויהללו את יפיו וגזרתו ובניתו.  ובאמת יפעל הבית הזה פעולה רבה על הבאים בתוכו, בני-ברית ושאינם בני-ברית.  ובכל חפצם של הבנאים לפאר ולרומם את בית ה', לא שכחו גם את הנפש החוטאת, את בן האדם תמותה, ויקצו גם למענו לשכה יפה בביאה.  הנני מדבר על דבר הלשכה הגדולה של "חתן וכלה".  ל"החופות" ו"הנשואים" יש בבית-הכנסת הזה ערך לא פחות מ"התפלה והעבודה", וישנם כאלה, אשר מלבד בימי "חופתם" או "חופת" אוהביהם, קרוביהם ומכיריהם לא דרכה כף רגלם על סף בית ה' בכל ימי חייתם.  מובן, כי נחוץ להמתיק וליפות להם את הרגעים האלה.  ובכן הקצו לשכה אחת גדולה לחתן וכלה ומחותנים, והלשכה משוחה בששר ו"רצופה באבן משכית" וכולה אומרת כבוד והדר.  לא אדע איך ירגיש עצמו בלשכה ההיא החתן הלוקח כלה מכוערת בלא נדוניא, אבל ברור הדבר בעיני, כי הלוקח כלה יפה עם מאת אלף נדוניא (בפטרבורג ישנם חתנים וכלות כאלה) בודאי ירגיש הרגשות נעימות מדי שבתו לפני החפה ואחר החופה "לקבל הברכות" בלשכה המפוארה ההיא.  וכל ימי חייו לא ישכח את הרגעים הנעימים האלה, וכטוב לבו יזכיר גם את בית-הכנסת, מה שהוא העקר.  ואף על פי שכונתם של בוני הבית היתה לטוב, לפעול פעולה טובה על הזוג והמחתנים בכדי לקרב אותם אל כנסת ישראל, הנה "המחוזאי" הבא לבקר את הבית הזה יתפלא לראות איך החתן והכלה יושבים "בבית ארזים" ספונים בלשכה מהודרה ומפוארה, ובית ה', בית התפלה בעצמו טרם נגמר וטרם ישוכלל.  האם לא תהי כפונדקית כהנת?

בכלל נבנה הבית ביד רחבה ולב טוב ועין יפה, מלבד בית-תפלה ולשכת החתנים עוד חדר האספות ומבואות ומסדרונות לעזרת נשים ומעלות ושלבים, הכל על פי חקי הבניה והגזרה החדשה, אפס כי להאי עלובתא דמתקריא ביבליאותיקא לא נמצא מקום ומנוח ויתנו אותה בחור אחד, בקרן-זוית, אשר רק בסכנת נפשות אפשר לבא שמה – ה' ירחם!

הנה כי כן, חביבי, הכל תלוי במזל, ואפילו ספר-תורה שבהיכל.  ישנה "תורה" מעולפת ספירים, בארון הקודש, בכותל המזרח, וישנה תורה מונחת בקרן-זוית.  נקוה אמנם, כי ברבות הימים יתקנו גם את המעות הזה ויפנו מקום מיוחד לביבליאותיקא לפי כבודה.

בכלל, פטרבורג-העברית, היינו "תריסר" הנותנים,  יסדו כל מה שנחוץ לקהלה מסודרת, ויסדו באופן היותר נעלה, ביד רחבה וסדר ומשטר.  בית-היתומים – מעטים כמהו, הילדים כלם בריאים ושלמים וחנוכם יפה וטוב, מקומו בחצר מיוחד השייך לקהל העברים דפטרבורג, וגן בחצר אשר בו ישתעשעו הילדים ובית-התפלה מהודר.  ראיתי את הילדים וכולם אדמונים ובריאים ומחונכים, ונזכרתי מה שאבי ז"ל היה אומר תמיד: אם ככה נגזרה ממרומים על איש יהודי שיהיה עני – יתאמץ להיות עני בעיר גדולה ולא בעיר מצער.  ואם נגזרה גזרה על איש יהודי שימות ובני היו יתומים – יהיו יתומים בעיר-המלוכה.  הרבה ילדי בעלי-בתים בערי התחום יקנאו ביתומים האלה.  ה' ד. פיינברג, שהראה לי את הבית הזה, הוסיף בגאון לאמר: "הזהרו בבני העניים האלה כי מהם תצא וכבר יצאה תורה, ישנם מהם רופאים, עורכי דין, מודדים וחכמי חרשים".  – בעיני לא יפלא הדבר, השיבותי לו: אחרי כי הילדים מתחנכים פה לפי כשרונותיהם, מאמין אנכי, כי רופאים ועורכי דין יצאו מהם, אבל אפונה, אם יצאו "רבנים" מהם, אחרי כי החסרון הזה, חסרון למוד שפת עבר, כללי הוא פה.  ויור ה' פיינברג באצבעו על הסופר אחד "מדרי מטה", אשר זה לא כבר נתנה על שכמו משרת מורה שפת עבר בבית היתומים, כאומר: זה ינחמנו, עתה יש לקוות, כי גם רבנים מפה יצאו.  נענעתי לו והאמנתי לדבריו.

ואם הסבר עוד מוטל בספק, אם תצא "תורה" מבית היתומים, הנה קרוב ל"ודאי", כי מבית-הספר אשר לחברת "מרבי השכלה" יצאו תלמידים יודעי תורה, כי מאז נמנה מנהל חדש ומורים חדשים וסדרים חדשים נסדרו בו עלו למעלה ראש הלמודים העברים.  בית הספר הזה סמוך ל"גשר המצרי" (לפי הלצת ידידי הד"ר קאצנילסון, זכר ליציאת מצרים) יצטין במינו מכל יתר בתי הספר בדומה לו.  נסיתי את התלמידים וידיעתם בשפת-עבר, ולא האמנתי למראה עיני ומשמע אזני, והמנהל הבטיחני, כי ברבות הימים עוד יגדילו את הפרוגרמא.  ולא לבד הנערים, כי גם לנערות ילמדו עברית, וגם להנערות הלומדות מלאכה במחלקת המלאכה אשר על יד בית הספר הזה.  בית הספר הזה יחייב את כל בתי הספר לעברים אשר בתחום המושב.  אם התלמידים שבכל בתי הספר ההם יודעים עברית מעט פחות "ממאכל בן דורסאי", וכמעט קרא עברית לא ידעו, לא הפרוגרמא אשמה בזה, כאשר יצטדקו המורים, כי התרשלותם בדבר.  ובכלל בית-הספר הזה יצטיין בטובו, וכאשר יעבור לדירתו הקבועה, אשר יאמרו מנהלי הקהלה לבנות בחצר בית-הכנסת, עוד יתקנו בו תקונים חדשים טובים.

אם בעל נפש הנך, חביבי הקורא, יודע ספר ואוהב ספרים, בלי תפונה תעבור את ה"ניווא" ותבקר חלק העיר הנקרא "אי-וואסילי", כי האי-וואסלי" ה"רבע הלאטיני" הפטרבורגי, פה האוניוורסיטט, האקדמיא לחכמות ומדעים, האקדמיא למלאכות היפות, בקיצור פה מרכז החכמה והדעת, וברבע ההוא גם אוצר ספרי שפת עבר, אוצר בלום, ספוני טמוני קדש, אשר יקר מזהב מחירם, והאוצר הזה מונח כמעט כאבן שאין לה הופכים בחדרי אופל בעליה השלישית של "המוזיאום האזיאטי"...  ה"מוזיאום האזיאטי" בפני עצמו, אף על פי שקבץ לתוכו כעמיר נורנה כל מה שנוגע לאזיא וכבושה, משתי שערותיו של "תמרלאן" עד בתי רגליו של "ירמאק", לא התאמץ לאסוף ביבליאותיקא עברית כזו.  רק איש יהודי אחד, אשר כל ימי חייו קמץ ואסף ספרים וכתבי יד יקרי המציאות, וברצותו בימיו האחרונים ל"נצח" ולפאר את שמו ולהתפרסם בין האומות, נתן את כל ספריו במתנה לבית הזה, בתנאי אשר יקראו על שמו.  בתר עניא – הביבליאותיקא העברית אשר אצל בית הכנסת –אזלא עניותא, ולא זכתה לכל הכבוד הזה, ובתר עשירא – המוזיאום האזיאטי – אזלא עשירותא.  כל הנחלים הולכים דוקא אל הים הגדול.  כן הוא טבע הדברים בעולם הזה, וביחוד כן הוא טבע הדברים בעולם היהודים.  איש עברי יאהב לדחוק את עצמו ולהכנס "דוקא" במקום שאין מכירים אותו ושלא יבקשו ל"הכירו".  הוא נותן את "נדבותיו הגדולות" למפעלים שאין לבן יעקב אפילו דריסת-הרגל, ואת כספו ישליך לכל עבר, רק לא ל"רחוב היהודים".  הוא גם לא יראה את "הפנים שמעמידים" בעת קבלת מתנותיו, לא ירגיש את השחוק של בזיון המרחף על השפתים, לא יראה את הבוז והנאצות הנוצצות מהעינים, כי אזניו הכבד ועיניו השע, יכוף כאגמון נבו ויתן, תצילנה שתי אזניו לקול צחוק המקבלים, ויכף כאגמון גבו ויחזור ויתן, יתן אלפים לנכרי בעין יפה ובלב טוב, ויתן "פרוטה" ליעקב כמו שכפאו שד.  וישלח לעזאזל את כל שנים עשר השבטים.  בושתי ונכלמתי הפעם עת הלכתי לבקש את הביבליאותיקא ההיא.

"איה פה הביבליאותיקא העברית?" – שאלתי את שומר הסף.  – הביבליאותיקא העברית?  ענני – כמדומה לי, היא בעליה השלישית.  עליתי לעליה, שם מר ש. וויניר עובד את עבודתו בסדור הספרים ההם, ובבית הזה כל טוב ספרותנו!  כי לא חס ולא חמל המנדב על כספו ועמלו ויאסף כל ימי חייו אוצר ספרים "נשמות חיינו" ולעת זקנתו, אחרי "גמרו את כל חשבונותיו" עם כל בעלי עסקיו, עשה חשבון נפשו, ויגמר אמר לצפון את "הנפש" שעשה ויקח את  אוצר ספריו, "ארבעה עשר אלף כרכים" במספר, ויניחם למשמרת "לעולם ועד" בהמוזיאום האזיאטי ומר וו. מפקח על האוצר ומסדר עתה אותו לאותותיו וסמניו.  וירא לי ה. וו. את נכאתו אל אלהי אבי!  מה רב האוצר הזה ומה גדל ערכו במקום אחר, אלו נאצר באחת הביבליאותיקאות אשר בתחום המושב, ומה קטן ודל הוא פה!  ויראני מר וו. ספרים יקרי ערך וכתבי-יד שונים וחומש אחד שנדפס בשנת 1491 על קלף באותיות יפות בעלות צבעים שונים, וכתבי-יד עתיקים מאד, ביניהם "תלמוד בבלי" עם רש"י ותוספות" מנוקדים.  בראותי כזאת מלא לבבי יראת הרוממות לאבותינו הטובים, בעלי הספרים ההם.  אנחנו החיים כעת בתקופת "הסטירוטיפ" והמכונות גם לא נרגיש את העבודה הרבה שעבדו אבותינו בכדי להגדיל תורה ולהאדירה, ואנחנו "תורתנו" נקנית בזול ואינה מתקימת בידנו, בעד שלשה רובלים אפשר לקנות עתה ש"ס עם רש"י ותוספות, ובכל זאת לא בכל בית יהודי תמצא את הספר הזה, ולו היתה התורה עוד עתה כתובה ונמצאה כמובן רק אחת בעיר ושתים במשפחה, ובערינו עתה ובמשפחתינו כהיום אף לא אחת.

ר' שמואל הנגיד ור' יוסף בנו הקצו בהיכליהם לשכות גדולות, חדרים מרוחים, והחזיקו בידי חכמים וסופרים שכתבו את התורה הכתובה והמסורה, ושלחו את ה"תורות" ביעקב והפיצו אותן בישראל...  מדי נקרא בדברי-הימים, נעבור על הספור הזה בקצרה, אבל עת בעינינו נראה "ספר כתוב" כזה ונתבונן אל מלאכתו, הנה יעמדו "הנגידים" האלה לפנינו בכל "גדלם" והדרם וזהרם.  כמה כח הסבל, "קשיות-עורף" ואהבת התורה נחוצים היו לכתוב את הספר הזה ולנקדהו, ובכמה עלה לבעליו?  ולא לשוא שרו את המשוררים שירים לכבודם, ולא בכדי ספדו ספדיא ויבכו כל בני ישראל את מותם.  לא "תפארת-המליצה" היתה בזה, לא מ"מיטב השיר", רק "מערכי לב" והשתפכות הנפש של עמנו אז, אשר הרה והנה ל"נגדיו" אלה.  אשער בנפשי מיניסטר יהודי עתה, או סתם "תקיף בחצר" –  הלא "ישנה את חוטמו" רק שלא להתראות כיהודי אפילו בחדרי-חדרים, ו"צא טמא!  יאמר לכל ספר עברי, סורו, סורו, למחברים, אל תגעו...  ואם על פי דרך גם ופלא יהיה לאומי ולבו טוב לעמו, גם אז, באופן היותר טוב, יתאמץ להכניס "יפיפותו של יפת באהלי שם"  ויקנה ספרים כתובים בלשון המדינה ויחלקם ביעקב ויפיצם בישראל.  ו"הנגידים" אז, בכל היותם טרודים "בעסקי החצר"  ועניני המלכות, הפנו את לבם מכל חבלי הזמן ויחזיקו על שולחנם חבר סופרים, לכתוב חומשים וכו'., גמרות וכדומה, בכדי לשלח את הספרים האלה לקהלות צרפת איטליא ומארוקא וטריפולי.  אמנם כן, היו אנשים, אנשים בישראל, "גבורים" "לא אתם"!  נאמר יחד את המשורר.  ובלבי דמיתי, עת החזקתי את הספר הזה בידי: מי יודע, אולי הוא מבית מדרשו של ר' שמואל הנגיד ובנו?  האם ידע אז, האם עלתה על לבו, כי יבא יום והספר הזה, שיקר מזהב מחירו, יהית לברוח לשני העכברים בהמוזיאום הזיאט בפטרבורג?

בין כתבי-היד השונים שראיתי בזה, מהם כאלה שחסרים בראש הספר, מהם שחסרים בסוף ומהם שחסרים באמצע, ומהם שחסרים בראש ובסוף ובאמצע, כי זה דרכם של כתבי-יד כאלה, אשר כל זמן שמזקינים ומתבלים וחסרים ביותר, יתיקרו.  בין כתבי-היד אלה נפל על פי מקרה לידי ספר אחד, חסר העלה הראשון, ומר וו.  הגיד לי, כי הוא ספר "שערי-אורה"; ועל אחד מעליו מצאתי כתוב לאמור: "ר"ח אייר תנ"ב פה מנהיים, הספר הקדוש הזה לא ידעתי אל מי אכנהו, כי בימי השמד בגליל רינוס ביום הרג רב הי"ד, היה בא עם שאר ספרי קדש לידי זרים, וא' מהלומדים מחק בסופו שם הסופר, ואין רשומו נכר, ועפ"י סבה בא ליד המורשה של כ' יודא צבי, וממנו קניתיו.  והנה נדבה רוחי אותי להיות נתון במתנה לביהמ"ד בית ד' כנסת הגדולה בעיה"ק ירושלים תובב"א.  הכ"ד נפתלי הירש בהגאון החסיד מוה' משה זצ"ל לבית קאצענעלענבויגען י"כ במדינת פפאלץ יע"ס.  ככה נתגלגל הספר הזה: ביום השמד "ברינוס"  "נפל לידי זרים", ועל פי סבה בא ליד המורשה של כ' יודא צבי, ומיודא צבי לנפתלי הירש בהגאון החסיד מוה' משה, וזה האחרון נדבה רוחו לתתו במתנה לכנסת הגדולה בירושלים ומ"כנסת הגדולה" נתגלגל לידי פ. עדי נפל שנית להמוזיאום האוזיטי!  ואידך גיסא, גם לא נוכל להאשים את פ.; הן "עם הספר" לא אהב ספרים וה"ביבליותיקא" שהניח אחריו ברכה הרה"ג מתתיהו שטראשון ליהודי ווילנא לא תמצא לה מנוח – ותתגלגל מיד ליד, מבית לבית, מקרן-זוית לקרן-זוית, מעליה לעליה, עדי כנראה סוף סוף תתגלגל לבית מקלט של נזירים, אשר בודאי יקבלו בכבוד ואהבה את "אוצר היהדות" הזה או ל"המוזיאום הליטאי", או למקום אחר בדומה לו, ואז יבאו "היהודים הכשרים" ו"היהודים הנאורים", פקידי העיר ואמרכליה, אל "הגמון הנזירים", אל המפקח על המוזיאים, או לפקיד אחר, ובדחילו ורחימו וגב כפוף יבקשו ממנו רשות והרמנא לעין בספר, והוא ברב חסדו יתן להם הרשות, אחרי אשר מקופת מכס-הבשר נלקח לבנות בנין מפואר בעד המחלקה העברית בהמוזיאום הליטאי.  ואולי לוא הביא פ.  את אוצר ספריו ל"עיר היהודים" היה מוכרח גם לשכור דירה בעדה.  אבל לא כווילנא פטרבורג, בווילנא אין מקום "לאוצר ספריו" של המנוח הרה"ג מתתיהו שטראשון, ובפטרבורג אף על פי שאוצר הספרים של ביהכ"נ הגדול בקרן-זוית בעליה החמשית, אבל להביבליותיקא הגדולה של פ.  בלי תפוגה נמצא מקום יותר טוב.

"אי-וואסילי" בכלל עשיר מאד בספרים עברים.  בשני צעדים מ"המוזיאום האזיאטי" מעבר השני, בשורה הרביעית ידור הברון דוד לבית גינצבורג, ובביתו אוצר ספרים עברים גדול הרבה מ"הביבליותיקא הפ."  "אוצר הספרים" של הברון אחר מהיותר מפורסמים ועשירים בפטרבורג ובכל רחבי ארצנו.  ועוד טרם ראיתיו שמעתי מספרים על אודותיו נפלאות, כי מחירו יעלה לכמה מאות אלף רובל וכמעט לא האמנתי למראה עיני, בראותי ב"רשות היחיד" ספרים עברים במספר רב כזה, ובהם ספרים יקרי הערך מאד, וכתבי-יד אש לא יסולה בזהב מחירם, יחידים ומיוחדים במינם, ואין דוגמתם אף בהביליותיקות היותר מפורסמות, כי לא חס הברון גינצבורג על כספו ועמלו ויצבור ויאסוף באוצרו, כל מה שאך ורק אפשר היה לצבור ולאסוף.  אינני בר סמכא, אבל מביני דבר הגידו לי, כי עולה היא הביבליותיקא של הברון על ה"יודאיקא" של הביבליותיקא הכללית בפטרבורג.  ומה שמחתי ביותר, כי בביתו ועל שלחנו ובארונות הספרים ראיתי ומצאתי ספרים הרבה מהספרות החדשה, עד האחרון שבאחרונים והחדשה שבחדשה, עד "ספרי אגורה", על פי הרב, המלומדים האלה, חובבי "חקרי קדמוניות", יוציאו חדש מפני ישן, ואת הספרות החדשה עם חלבה ושמנה יתנו במחיר ספר אחד ישן נושן, שאין בו לא טעם ולא ריח זולת "ריח בית הקברות".  לא כן הברון דוד גינצבורג, אשר בכל היותו נאמן בבית ספרותנו העתיקה ובכל היותו מסור אליה, אהב יאהב וכבר יכבר גם את הספרות החדשה ויעיין בה ויקרא אותה, ולא חסר בבית אוצר ספריו מאומה מכל מה שיראה בשוק הסופרים והספרים.  אחרי אשר הראנו הברון את כל בית נכאתו וטרם הפרדי מעליו אמרתי אליו: אקוה כי הביבליותיקא ההיא לעולם לא תצא מ"רשות היהודים".  וישחק הברון ויאמר: "גם אנכי כן אקוה".

אחרי אשר בליתי מספר שעות בין הספרים הבלים, "בחיי נשמות" ואויר קדומים, יצאתי לאויר העולם, ופניתי את לבי להבלי התבל והלכתי בדרך הישר אל מקור החיים והעושר, אל הבירוא, כי גם היא "ברבע הלטיני", ובשורה אחת עומדות: האקדמיא למלאכות היפות, האקדמיא הקיסרית לחכמות ומדעים, בית-ספר לתכסיסי מלחמה, האוניברסיטה והבירוא.  האחרונה כמו תרמוז לאמר: אם אין כסף אין תורה ואין חכמה, אין מלאכות היפות וגם מלחמה אין, הכסף יענה את הכל, הוא יענה את השלום, והוא יענה גם את המלחמה.  הכל נחוץ לי, יאמר בית-הספר לתכסיסי מלחמה; את הכל אדע, תאמר האקדמיא לחכמות ומדעים; את הכל אלמד, תאמר האוניברסיטה; את הכל אתאר ואצייר, תאמר האקדמיא למלאכות היפות; ואת כלבם אקנה-תאמר הבירוא...  ותקנה.

הבירוא כעת נתנה במרומים, והכל תכו לרגליה, וכל בני-בשר, ואף האצילים והמיוחסים יכרעו ברך טרם יבאו בשעריה.  ואם לא נתיהדה, כמו שאומרים צוררינו, ואי אפשר לה להתיהד.  אחרי כי אנחנו המעטים בין העמים הבאים שמה, אבל יש לנו שייכות אליה, ולהיות "בשכונתה" ולא לבקר אותה חשבתי להעדר הנימוס מצד "הספרות העברית".  אליל הממון, האדיר הזה, יוכל עוד להקפיד ולכעוס עלי, ומוטב שיכעסו עלי כל "האלילים" ו"האלילות" משיכעס האליל הזה, אשר במבט אחד יעשה לגל של עצמות ורגע באפו וחיים ברצונו, ואף גם זאת עוד, כי בירוא מסודרת כזו, בירוא כהלכתה, עם כל תרי"ג מצות התלויות בה, עוד לא ראיתי.  באודיסא אין כל בירוא, מקח וממכר התבואות, המסחר העקרי, אין לו מקום קבוע, ומקומו על פי הרב בבתי הקפה, אצל השלחן הקטן וצנצנת קפה יגמרו כל העסקים.  "שוק לכסף" אין באודיסא; כל עסקי הבנק שמה רק המחאות וגוביינות, חלופי מטבעות ופדיון שטרות, והולכת היא בענינים האלה בזנבה של קיוב...  בווארשא ובקיוב יש "שוק לכסף", אבל כמובן הנן רק "ידים שניות" שאינן מטמאות ביותר ואינן מטהרות, לא חמימות ולא קרירות, כל השפעתן תקבלנה מערי המלוכה, ולא יראה פעלן והדרן על ה"יריד" הזה.  מה שאין כן פטרבורג, אשר מיום שנעתק שוק "הספסרות" של שטרי ארצנו מברלין הנה-פה המקור הראשון, "יריד" כהלכתו, לכל פרטיו ודקדוקיו, עם כל שאונו והמונו, ויען כי על פי צואת ר' יהורא החסיד, כדאי להיות על כל "יריד" אולי תקרה "מציאה כשרה" – נשאתי את רגלי גם אל "היריד" הזה אולי "תזדמן" מציאה, ואעפ"י שבודאי לא תהיה "כשרה", אבל מי ישגיח עתה בכשרות?  העקר שתהיה "מציאה".

והבירוא בנין גדול מרובע, בשלבים יעלו בו ושדרות עמודים מכל רוחותיו, ופתח ומבוא לכל ארבע רבעותיו, כמו ביתו של אברהם אבינו.  נכונה היא לקבל אורחים מכל ארבע כנפות הארץ.  אם אך יבאו וכיסם מלא, כאומרת: כל דכפין לפרנסה, ייתי, כל דצריך לעסקים, לעשירות, למזומנים יבא הנה.  ויבאו הנה מארבע כנפות הארץ ומכל שבעים לשון ושבעים אומות, אין יהודי ואין "יוני" בהיכל אליל הממון.  על כלם יסוכך "מרקורי" באברתו ויכנסם תחת כנפיו, ויסתירם בסתר כנפיו ויצרור בצרור החיים את "נשמתם" – ממונם.  יש אשר מלאים "יבאו" עמוסים באלפים וברבבות, וריקם יצאו באין פרוטה לפורטה ומזון סעודה אחת, ויש אשר ריקם יבאו הנה רק בחמש אצבעותיהם, ומלאים יצאו מזה.  ומה נורא הבית הזה!  ממש כמו היכל אליל, ופה שער השמים, פה הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ובני אדם מטפסים ועולים בו, מטפסים ויורדים.  יש שבתחתית הסולם זוחל הוא כרמש על הארץ, מרכין את ראשו ואת גבו והוא מדרס לכל העוברים עליו, והוא מאסף את שארית כחותיו ומתאמץ לטפס ולעלות בסולם, לאט-לאט, עדי תעלה בידו לעמוד במעלה העליונה, ולפניו יכרעו ברך וישתחוו ויתנו כבוד לשמו: ויש אשר בסאון ורעש יעלה ויבא ממדרגה למדרגה ע המדרגה העליונה שבעליונות ועד עבים יגיע, יתן בשמים פיהו ויאמר אני ואפסי עוד, כל בני אדם תכו לרגליו, ופתאם נפל הלל בן שחר, נפל משמי מרום לבור עמוק, התעיף עינך בו ואיננו, גם לא נשאר שם וזכר לו, הנה הוא מתגלגל בתחתית הסולם, מרמס להמון הרב שיעפיל לעלות במעלות.  כזאת וכזאת נראה בשלבים העולים להבירוא, ופה לא יפלא דבר.  פעם אחת בקרתי את "חצר המטבעות" ונדמה בעיני כאלו הנני בבית מלאכת ההרכבה וההפרדה של "חלב ודם וזעת האדם", פה ב"הלברטוריא" ההיא יפרידו ליסודותיהם את ה"נפש והדם" והחלב והזעה, ומזה על פי הרכבות שונות מתהוות מטבעות שונות.  אבל "הליברטוריום" של "חצר המטבעות" כאין הוא נגד הלברטוריום של בית הבירוא.  שם יעשו שטרות בני אחד, חמשה, עשרה והגדול שבכלם – בן מאה, וימים וירחים יעברו, עדן ועדנין, טרם יצא מבית הדפוס "רובל" אחד כליל בהדרו.  לא כן פה, אשר בין רגע יתפרדו "מיליונים", יתפרדו ליסודותיהם – ויבראו כמו רגע חדשים; הללו נוצצים והללו נובלים, הללו נובלים והללו נוצצים, וכל אלה חדשים לבקרים, ואם אמרתי אספר כמו, הלא יקצר הגליון, אי לזאת רק "דומיה" תהלתך הבירוא – ואשוב לעיניני.

כחצות היום.  האולם הגדול כמעט מלא, "השוק במלואו", מרכבות ו"עולי רגלים" יבאו לרגעים, וכל אחד נכנס ויושב על מקומו.  "רצפת האולם" נחלקת למרובעים אמה על אמה, ותו ומספר לכל מרובע ומרובע.  כל אחד מהבאים התמידים זכה בד' אמותיו, ועל פי הדין עליו לעמוד דוקא במקום הזה, בכדי שבשעת רתחא ידעו איפה ימצאוהו.  הספסרים הגדולים ובתי הבנק יש להם שלחונות מיוחדים, אבל אין מקפידים בדבר וכל אחד יושב במקום שיחפץ.  דומיה בבית.  ובכל זאת היריד בכל תקפו, אפס כי סחורה לא תראה ולא תמצא פה, אין פה לא חבילות ולא ארגזים ולא חביות ולא שקים ממולאים, כל אלה אין, אבל יש פה אתא קלילא דלית ביה ממשא, "הן צדק"  ופנקס פתוח ועט עופרת, ובפנקס יכתבו ויחתמו מכירות וקניות על מליונים.  ופה, בחדר הסמוך, "ועד הבירוא" יושב ומעין בדבר ומשגיח בעינא פקיחא שלא ישנו ולא יחליפו ולא ימירו את דבריהם.  וכל מה שעשו עשו, ואין אחרי פנקסם של "הסרסורים" ולא כלום: רק "קנה ושלם", "מכור ושלם"!  תן מה שמכרת וקח מה שקנית, ואם אין לך הסחורה ההיא, שלם את הריוח או ההפסד, ומי שלא יעמוד בדבורו, שלוחי בית דין יורדין לנכסיו, וגובין ממנו הקרן והרבית וההוצאות, ואותו יפקיעו מהבירוא עולמית.  הסוחרים יושבים בכובד-ראש איש איש על מקומו, כל אחד תפוש במזמותיו, או בכדי להסיח את דעתם משוחחים חד את אחד, והסרסרים, "הארנבות" של הבירוא, כמו שקוראים אותם, רצים ושבים, שבים ורצים כמראה הבזק, מסוחר לסוחר, משולחן לשולחן, מחדר לחדר, מאיש לאיש.  הנה תרוץ  "הארנבת"  לפלוני ותלחש לו באזניו ותרשם בפנקס, ומיד, בזה הרגע, תרוץ להשני, וגם כן תלחש לו באזניו ותרשם בפנקס.  ושם סרסור אחר, מגבעתו נטויה הצדה, עיניו יבקשו, והוא ירוץ בחפזה, ובצד ובכתף יהדוף את ההמון, צועה ברב כחו, ובא אל האדיר ויתלחש ורץ כברק אל חדר הטלגרף, כי פה בחדר הסמוך גם לשכת ה"טלגרף".  טלגרמות פשוטות פה אין.  כל הטלגרמות נחוצות למועדן (cpomhbir), תעודה לא יתנו לך על קבלת הטלגרמה, כי אין עתותיהם של הפקידים בידם לכתוב "תעודות", וגם הטלפון יעבוד עבודתו בלא הרף ורבה המהומה, ובמשק גבים שוקק.  והסרסרים רצים מבוהלים ודחופים וכותבים בפנקסיהם קניות ומכירות על מאות אלפים, אשר בזה הרגע נתיקרו או ירד מחירן הרבה, אבל מה שעשו עשו, ומה שנכתב ב"עט עופרת" לא תוציאו אף בצבת של ברזל והכל שריר וקים.  מכירי, אחד מבאי הבית הזה, הראה לי את האריות שבחבורה: מנהלי "הבנקים הגדולים" גבורי הבירוא הם ישבו איש איש על מקומו, כאלו אין הדבר נוגע להם.  "המשחקים" הבינונים לא יכלו לשבת במנוחה והכרת פניהם ענתה בם העדר מנוחה, המשחקים הקטנים נבהלו נחפזו.  ובכלל מורגש היה, כי הבירוא אינה כסדרה, כי אם לא היום, הנה מחר או ביום השלישי תהיה סערה וסופה.  ב"סוד מתלחשים" נשמע תמיד: של "סאמארא" (מיני שטרות) הראשונה בכמה?  של "סאמארא" השניה בכמה?  נפוטיוויל?  והבריאנסקים?  ומאלצוב?  כי "שטרי מניות" של בתי מלאכת התכת הברזל, "ברזל עשות" ו"ברזל סינים", עלו בשנה האחרונה למעלה ראש.  "הקהל" דמה, כי בבתים האלה יהפכו ברזל סיגים לזהב טהור ושכרם יהיה מרובה, ויחטפו אותם ממש בידים.  "שטרי מניות", אשר מחירם העקרי מאה ר' , עלו היום למאה וחמשים, ומחר – לשתי מאות, ובעוד ירח ימים לשלש וארבע ויותר, וכל מי שקנה היום שטרות כאלה הרויח מחר על אחת שבע, וככה התנהג הענין בשנה שלמה.  ולרגלי העליות של "שטרות" אלה עלו גם שטרות יתר בתי-המלאכות, ו"הספסרות" עשתה את שלה, ותוסיף אש ועצים על המדורה, בכדי להגדיל את "ההתלהבות" בלב הקונים הפשוטים, החפצים להתעשר בפעם אחת וביום אחד.  והדוגמאות שראו, כי אלה "שנועזו לקנות" נתעשרו פעלו עוד יותר, ובכן קמה ונהיתה "ההתלהבות" הגדולה הידועה בלשון הסוחרים בשם "שרפה" – שרפה ממש, כי נשרפו "קפיטלים" כהרף-עין, העתודים העולים על הצאן, אילי הבירוא "מנהלי הרוחות" ידעו את סוד העליות האלה, וכמה באמת מחיר "שטרי מניות" האלה, ועד עדן ועדנין קנו ומכרו, מכרו וקנו, אבל הקיץ הקץ על "המלאכות" האלה.  הקול נשמע בין החיים, כי השטרות האלה יביאו רק ריוח מעט, ששה או שבעה למאה לא יותר, ואפס כסף, שבתה מדהבה.  אז באה הבירוא עד משבר ורבים חללים הפילה, רבים מתו או אבדו את כספם, מה שאחת היא, במגפה ההיא.

ומי יספור ומי ימנה את "החללים" בו ביום שהייתי אנכי בבית הזה?  עד חצות היום עוד לא היה נכר הסאון והמהומה, מחצי היום ואילך החלו השערוריות.  – הראית, אמר אלי מכירי, את האיש שנכנס זה עתה, והוא פסח ברגלו האחת, –  הוא מנהל הבנק של סוחרים במ. , הוא אחד "הספרים המסוכנים", יקנה וימכור במדה מרובה, ויעשה עליות וירידות באופן מבהיל, מיד תחל אנדרלמוסיא.  והאנדרלמוסיא החלה.  אך בא האיש הזה וישב אל הדלת אשר לחדר הטלגרף, ומימינו ומשמאלו שני עוזריו ופנקסים בידיהם, והמון סרסורים אצים רצים דחופים ומבוהלים, כל אחד קרא: עשרים שטרי מניות של ...  בארבע מאות!  לא, חמשים, יקרא השני, בשלש מאות ותשעים!  המחיר יורד, נשמע "זמזום"  בכל האולם, השטרות נופלים, משבר.  לאט לאט החלו גם יתר "האריות" להוריד המחיר ולהציע סחורתם, המשחקים הבינונים והקטנים אבדו את ראשם ולבבם, פחד נפל עליהם, השאת והשבר, ומכל עברים נשמעו קולות: שלש מאות וששים!  שלש מאות וחמשים!  – אנכי, יקרא האחד בקול נחר, הנני מוכר ששים "שטרי מניות" של ס.  בשלש מאות וארבעים וחמשה.  רבה המהומה, "חורת מות" כסתה את פני הנאספים, כל אחד הרגיש את עצמו, כמו מוטל באש, או באניה יורדת תהומות.  "הצילו, מי שאפשר בידו להציל! "    זה היה הפתגם הגור.  מכור, מי שיכל למכור, כל אחד חפץ למכור את שטרותיו, ומי שמכר ברגע הקודם זכה, כי בכל רגע ורגע ירדו המקחים פלאים.  והסרסורים ידיהם מלאות עבודה, רצים וכותבים ומחקים, והמוכרים צועקים, והקונים ישאנו – ממש כמו ב"יריד", מי שזכה במקחו, ומי שיצא בשן ועין.  המוכרים שמחו, כי היו שטרות כאלה שירד מחירם כדי שליש ורבע; והקונים עצבים, מחר אולי יהפך הסדר, מחר אולי על ידי התחכמות של ספסרים ערומים יהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה, ואלה "שנפלו" היום יעמדו מחר.  וכה חוזר חלילה.  אבל האוחז ביד – זו היא התפלה "היותר מסוגלת לעשירות".  מי שנתעשר היום, היום הוא עשיר, ומי שירד היום ממצבו, היום הוא עני, ומי יודע מה ילד מחר?  כמובן, התקוה לא תעזוב את הספסר עד הרגע האחרון, תמיד יקוה, כי מחר יהיה יום טוב אבל אוי ואבוי לו היום אם אבד את כספו ב"ספסרות" רעה: פיק-ברכים וחלחלה בני.  וזאת תורת הבירוא.  מכירי שנכנסתי עמו ל"מדהבה" השיאני בבקר לנסות את הצלחתי ו"למכור", כי עלה המחיר מאד.  ולו שמעתי בקולו, והרוחתי בשעה אחת הרבה יותר מאשר ארויח במלאכת הספרות בכל ימי חיי.  אבל נחוצים כחות אחרים, לגמרי אחרים, בכדי להיות מבאי הבית הזה.

נחוץ להכין עגלת-צב רתומה לסוסים אבירים ו"מקל עם תרמיל" – לאמר: אם זכית והצלחת, שב במרכבה, ואם לא, קח מקלך ותרמילך ולך ברגליך.  וכבר היה לעולמים כי מעגלת-צב נתגלגלו בדרך הישר למקל ותרמיל, וגם היה להפך, כי ממקל ותרמיל נתגלגלו לעגלת-צב.  פה הכל אפשר, על פי הרב אמנם סוף סוף יסיימו בתרמיל.  וגם ביום הזה היו, כנראה, גלגולים הרבה כאלה, גלגול מחילות ממרכבה רתומה לסוסים אבירים עד המקל והתרמיל.  לשוא נדמה, כי הלחם הזה, לחם הקלוקל הוא.  לא, חביבי, בנפשם בדמם, במוחם, בעצביהם יביאו את לחמם האנשים האלה.  להתרגש ולהתפעל ככה מדי יום ביומו, לעמוד "בגבהי מרומים ועל עברי פי פחת" בכל שעה ושעה, לאו מלתא זוטרא היא.  ואנכי, אף כי לא לקחתי חלק ב"טרגדיא ההיא" ורק לראות באתי, גם אנכי כל "עצבי רעשו" למחזה ההוא ומה עוד אלה אשר מבשרם חזו את המהפכה ההיא?  לא, חביבי, אל תקנא בהם יהיה להם אשר להם, בודאי טוב מאד להרויח, טוב ונעים, אבל רע ומר – להפסיד.  יודע אנכי את האחד שבא הנה לפני שנתים במקלו ותרמילו, ובמשך העת ההיא הרויח כחצי מיליון.    התדע, חביבי, מה הוא חצי מיליון?  מי שיש לו חצי מיליון.  אם אינו עוד ברקיע השביעי לעילא ולעילא אבל הוא כבר עומד בשמי מרומים וגבוהה גבוהה ישכן.  אינו עוד "אל אלים", אבל כבר הוא "חצי האלהים", לו יכרעו ברך, יקטירו קטרת, יקריבו קרבנות, יתנו כבוד לשמו, ויביעו בקהל תהלתו, משוררים ישירו וסופרים יספרו את פרשת גדולתו ורב מעשיו, וההמון הרב נכון לנשק את כנף בגדו.  ככה הוא חצי המיליון.  ופתאם נפל "חצי האלהים" הזה מגבהי מרומים לבירא עמיקתא, ובמשך ירח אחד אבד כמעט את "הונו" ורכושו.  השטרות אבדו את ערכם והיו כלא היו, הזה מתגלגל עתה באשפתות והנהו מרמס לכל עובר שערי הבירוא; בקיצור, הוא ככל בן אדם תמותה, שאין לו חצי מיליון.  מרמס לכל שור וחמור, ולכל בהמה וחיה גסה ועשירה.  ומה, האם חפצת חביבי, להתלבש בעורו?  להיות עשיר ברגע, ועני כל ימי חייך?  בודאי לא!  עני חשוב כמת, אבל עשיר, גביר כזה, שנהיה עני, חשוב לא רק כמת, אבל ככלב מת ונרקב, והארי החי, מי שזכה היום בשער, יעבור על פני הכלב המת, מי שהפסיד אתמול ויחשב לפחיתות-הכבוד גם לרמוס עליו.  את העבודה "היפה ההיא" ימסור להחיות הקטנות, השועלים העולים בפרצות הבירוא...  והוא יעבור בגאון להתגנח את הדובים והכפירים העזים שבחבורה, עדי ישתה גם הוא את הכוס הנוראה ויבא יומו, ויאסף אל עמו, עם לא היה, ויקבר בקבורתם בשדה הקברות אשר להבירוא.

ובאמת הבית הזה כבית הקברות נדמה בעיני, והמרובעים עם תוים ומספרים אשר על רצפת הבית כמצבות חיות הן.  כמדומה לך שתקרא לאמר: פ"נ "משחק" נפלא אשר כל ימיו הלך למעלה (a la hausse)  עדי ירד למטה ומת בחצי ימיו ונקבר בתכריכים זרים, בשנת...  ביום השבר הנורא".  "פ"נ "ספסר" אדיר, אשר כל ימיו ירד למטה (a la hausse), ו"עלה למרום"  ביום אחד ויצאה נשמתו ב"קורס גבוה" מאד, ונקבר "כדת ודין" ביום, בשנת ...  פ"נ סוחר גדול "שירד תהומות ועלה מרומים" ויצא בשלום מכל פגע רע, אפס כי בבוקר לא עבות אחד "נחנק" ב"טלגרמה" אחת מברלין ושבק חיים לכל חי, והניח אחריו המון "שטרות" לצור על פי צלוחיות, ונקבר ביום הגדול והנורא בשנת...  ינוח בשלום על משכבו".  "פה ינוחו כמה וכמה מיליונים שהלכו לטמיון בהמגפה הגדולה, ינוחו בשלום, ושלום לעפרם".  ועוד מצבות כאלה וכאלה, כי בית הקרבות פה, וצריך לאמר צדוק הדין, "ד' נתן וד' לקח"  יהי שמו מבורך.

ובכן אמרתי שלש פעמים: "בלע המות לנצח"  ו"קורסים רעים" לעולם ועד ו"קראכים" לנצח נצחים – ויצאתי בלב דוי מן הבית הזה.  עד כמה נתיהדה  הבירוא קשה לשפוט.  בודאי גם "קברות ישראל" נמצאו פה, ורבים מאחינו עוד יתהלכו בארצות החיים, וגם גבירים הרבה "נאספו" בשנה ההיא, שנה של ספסרות, אפס כי בכל אלה לא יראה פעלם והדרם בבית הזה.  ואף מלאך רע לא יקרא: היהוד הולך! והלואי שלא ילך!

ואנכי כבר עיפה נפשי.  מאז הבקר ועד עתה, השעה השלישית אחרי חצות היום, עוד לא בא אוכל אל פי.  הן אמנם, כי בשעות הראשונות אכלתי דגן שמים לחם אבירים על שלחן הספרות, בתי עקר הספרים, ואחרי כן במשך שתי שעות בלעתי אל קרבי "אבק שטרות", אפס כי מכל אלה, אם תמלא הנפש, אבל הבטן לא תמלא והנני רעב כמו "אורח טוב" אחרי סעודתו של "אריסטוקרט", רעב ועיף ויגע, ומפה עד בית אכל עברי, בסביבות ווזניסינסקי ורחוב הגנים – רב הדרך.  בפטרבורג, כמו שאמרתי אין רחוב היהודים ואין מקום מיוחד להם, בכל זאת אם לשפוט על פי בתי המאכל, אשר בלי תפוגה הנם ב"שכונת" העברים, הנה הרבע שבין הפונטנקה עד תעלת יקטרינא משני עברי הווזנסנסקי פרוספקט" – הגיטו הפטרבורגית.  וכאשר תהיה בקצה העיר נגבה צפונה מזרחה וימה, עליך לבוא הנה בקרן זוית זו, בכדי לסעוד את לבך.  מצד האחד אין הסדר עולה יפה, אבל אין רע בלא טוב, והטוב הצפון בזה, כי אף אם רק שלשה ימים תשהה בעיר הבירה, ובכל יום ויום תאכל רק סעודה אחת באחד משלשה בתי האוכל אשר להעברים, ותראה את כל האורחים העברים שבאו הנה מארבע כנפות ארמנו, תלמוד לדעת ארחם ורבעם, סחרם עסקיהם ומשפטיהם, וביחוד את משפטיהם.  אצל ס.  לדוגמא תפגוש את בני עליה, האורחים העשירים, הקבלנים הגדולים, או מי שהיו קבלנים ושתדלנים, וסוחרים גדולים מן ה"חדשים", אשר אף על פי "שעקר מזונותיהם" בבתי-האוכל שאצל בתי-המלון, בכל זאת יש שיבואו גם הנה.  כי פה נותנים גם פשטידא ו"רגל עגל" ודגים ממולאים ו"צימעס" פשוט, על טהרת האריסטוקרטיא.  אחד ממכירי, אשר בכל ששת ימי המעשה אכל על שלחן אינו-יהודי, הזמין אותי אל "שלש-סעודות" של שבת לס.  ודקדק מאד שתהיינה הסעודות מכוונות בכל פרטיהן ודקדוקיהן לסעודות הללו בבית אביו "בשנים הקודמות הטובות", דגים ממולאים, מרק "של מקרני" עם "עוף" ו"צימעס" ליטא בערב, ומאכלי שבת דוקא חמים טמונים מאתמול, ופשטידא ורגל עגל ו"דג נקפא" בבקר, ו"עוף קר" לשלש סעודות, הכל כאשר לכל, כמו אצל יהודים כשרים לפנים.  וכטוב לבו זמר זמרות בנגון הישן.  בעל בית-האכל הגיד לי כי זה דרכו מימים ימימה לסעוד אצלו מדי שבת בשבתו, וכמהו רבים.  וישנם גם כאלה, אשר כבר רגלם עומדת מחוץ לתחום היהדות – וגם הם עוד יבאו לפעמים ביום השבת לטעום מאכל עברי, מפני גרסא דינקותא...

בשני בתי-אוכל הנותרים יסעדו על פי הרב האורחים הבינונים, ומדי שבתך אל השלחן הגדול תוכל ללמוד פרק שלם ב"הליכות חיי היהודים".  זה יצא משם, וזה גלה מפה, זה מכפר וזה מעיר, זה "מתחום" וזה מחוץ ל"תחום" , פלוני יש לו עסק בהסינאט, ואלמוני באחד ה"מיניסטריום", וככה האורחים רובם ככלם בעלי דין קשה, סוחרים ואנשי מעשה מעטים מאד.  ופה אצל השלחן הערוך תוכלו לדעת גם את מצב הדברים ומאיזה צד "ינשבו הרוחות"; כל אחד יספר את נגעי לבבו ויציע את מצב הענינים כמו שהוא עתה.  "פלוני" בא הנה בלב נשבר ונדבה.  יודע הוא כי מצבו ברע, ואי אפשר לקרוע את גזר דינו.  אבל האדם, וביחוד היהודי, לא יתיאש, הנה הוא דופק על פתחי עורכי דין ויכתוב בקשות, ישים עליהן "מרקאות" ויושיטון, אולי... אלמוני ברור הדבר כשמש בעיניו, כי זכיותיו ישיבו לו, ובאמת לפי דבריו יכול הוא לנסוע היום ולשוב לביתו, ובטרם עוד יבא שמה וכבר תקבל "הרשות המקומית" את הפקודה להשיב אותו על מכונו, אבל, הוא יתמהמה עוד מספר ימים, בכדי לקחת אתו "שחור על גבי לבן".  השלישי תקיף מאד, המעט לו כי ישיבו לו זכיותיו, אבל הוא יתאמץ שישלחו לסיביר, דוקא לסיביר, את האיש אשר הסב לו את כל הרע וגרם לו בנזקין...  "תקיפים" כאלה רבים מאד – גדולה נקמה!  בין כה וכה והנם יושבים פה ומוציאים את פרוטותיהם על "מרקאות" ובקשות ושטרי קובלנא.  אם ישלחו את בעל-דבבם לסיביר, כמובן, מוטל בספק גדול, אבל ספק עוד יותר גדול, אלף פעמים מהספק הראשון, אם ישיבו להם את זכיותיהם.  בין כה וכה ובעקב המשפט הזה מצבם עוד יותר ירוע ויהרס ויתמוטט.  "המלחמה בעד המשפט"   Der Kampf um)) , לפי דברת "הפרופ. יערינג", מלחמה מצוה היא ומי שיוותר מזכותו מאומה, בלא מלחמה – אינו שוה כל זכות".  וממבט הראות הזה בודאי צדקו יחדו כל אלה "הנעלמים", אשר יבקשו משפטם במקום המשפט, בעיר המלוכה אבל זו רעה חולה אצלנו כי מ"משפט" עד "נקמה" רק צעד אחד לנו, ואם יראה לנו "האדון" פנים שוחקות, היינו שלא יגרש מיד בחרפה, נדמה כי הננו "תקיפים בחצר" תקיפים גדולים ונבקש נקמה.  גדולה נקמה, אבל עד מתי לא יבינו האנשים האלה, כי אין "תקיפים" בחצר...

הנה כי כן, חביבי הקורא, לא נחת ביעקב, ולא תהיה מדושן עונג מארוחה כזו, ובכל זאת, לי מה יקרו ימי היותי בעיר הבירה.  אמת כי את לחמי בחברת אחי אכלתי באנחות, אבל הלא לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ויש אשר נסיח את לבבו מ"דאגות הפרנסה" וגפן לענינינו הרוחנים, נבקש דגן שמים, לחם אבירים, מזון רוחני, ואותו נמצא פה, ובמדה מרובה, הרבה יותר מאשר בכל ערי הפלך; לבד מאשר נרגיש פה תנועה ומעט חיים ו"לב דופק", מה שלא נרגיש בערי הפלך.  הנה גם עתותיך תבלה פה ולא תבא לידי שממון.  אם אוהב ספר אתה, הנה "הביבליותיקות" הגדולות פתוחות לפניך, ביחוד הביבליותיקא הקיסריה, אשר שם החוקר המפורסם הדוקטור א.  הרכבי מרביץ תורה; אם תאבה לשמוע חדשות מעולם היהודים הנה שני בתי המערכות של העתונים העברים "המליץ" ו"הווסחוד" פתוחים לרוחה, וביחוד אם תחפוץ לבלות, איזה שעות של קורת רוח תבקר את הבית No. 7 ברחוב "ישמעאל", מקום משכן הד"ר ל. קאצנלסון, והבית No. 60 ברחוב הגנים מקום משכן הד"ר יצחק דמבו, פה בבתים האלה תרגיש עצמך כמו הדגה במים, ותשתה מים התלמוד וחכמת ישראל כנפשך שבעך, ותבלה את ערביך ולילותיך, מבלי להרגיש כי כבר עברה חצות.

שני הדוקטורים האלה – בהם עדת ישראל בפטרבורג תתפאר.  לא יפלא בעינינו, אם נראה חכמים כהד"ר הרכבי, הברון דוד גינצבורג ועוד, יושבים בישיבה ועוסקים בחכמת ישראל, אחרי שמלאכתם בכך, הנה למדו את הפילולוגיא המזרחית ויתקדשו למקצוע זה.  אבל הדוקטורים הנזכרים, רופאי בשר ומפליאי לעשות הם, איש איש במקצוע שבחר, הד"ר קאצנלסון ל"מחלות הפנימיות" והד"ר דמבו ל"מחלות הנשים", טרודים הם בעבודתם זו, ובכל זאת עשו את תורתם קבע, ובה הגיגם כל היום, ויכניסו את יפיפותו של יפת באהלי שם, ותורתו של שם באהלי יפת.  המחזה הזה חדש אצלנו, ויזכירנו את הימים הטובים לפני שנות מאות, עת גדולי הרופאים, רופאים בחצרות מלכים ואפיפיורים, היו גם כן גדולי הסופרים וההוראה, והספרות והרפואה תמים היו בידם.  אחרי כן נשתנו העתים, ספר הרפואות נגנז ונשכח לגמרי מבית המדרש הישן, ובכלל מרחוב היהודים.  עברו עוד שנים הרבה, – וספר הרפואות נמצא עוד הפעם ברחוב היהודים, רופאים משלנו עתה לרוב בכל עיר ועיר, אבל אין להם כל שייכות עם "בית המדרש".  כמעט חרפה נחשבה בכל עיר ועיר, אבל אין להם כל שייכות עם "בית המדרש".  כמעט חרפה נחשבה לדוקטור לדעת עברית.  על פי הרב גם לא ידעו אף אות אחת מהאלפא-ביתא העברית, ואם אולי ידעו מאומה מתורת בית רבן, התאמצו לשכח אותה, וישכחוה.  התורה אמנם מחזרת על אכסניא שלה, ולאט לאט תשוב תתאכסן בחדרי הרופאים.  וכבר ראינו פה ושם גם בערי הפלך רופאים שנסו להפיץ תורה ברבים ולכתוב הגיונותיהם עברית, אבל, כמו כל דבר וענין בערי השדה, לא עשה גם הדבר הזה פרי, עד שהחזירו את העטרה ליושנה בעיר הבירה.  "חברת מרבי השכלה" מעבר האחד, העתונים העברים "המליץ" ו"הווסחוד" מעבר השני, והמון מלומדים בכל מקצועות התורה והחכמה שנאספו הנה, עשו את עיר הבירה במושג ידוע מרכז לחכמת ישראל.  ומפטרבורג תצא תורה ונוכל לקות, כי אור חדש יופיע על ענפים הרבה של האילן הגדול הזה.  עורכי דת ודין בארו לנו את "משפטי ישראל", חוקרי קדמוניות ובעלי הלשון את ערך "ההגדה", אפס כי לעת נעשה הצעד הראשון – "לבאר" על פי המדעים בימינו אלה דיני שחיטה, בדיקה, טריפות וטומאה וטהרה.  הד"ר קאצנלסון באר לנו את חכמת הנתוח לפי התלמוד, ויגל את המאור שבתורתנו, כי אין נעלם ואין נסתר ממנה, וכל מה שחדש בהלכות האלה תלמיד ותיק בימינו, כבר גלוי וידוע היה לקדמונינו בשכבר הימים, וידו הדה על הלכות טומאה וטהרה, וירד לעמקן של ההלכות האלה, ויגל את מקורן, שבחן וטעמן ויחוסן למצב המדעים בימים ההם ובימינו אלה.  וביד הלשון הטובה עלינו אל נכון ישיר לנו שירה חדשה, כשירת הזמיר יפה ונעימה, גם המקצוע הזה.  כי הד"ר קאצנלסון מלבד גדלו בתורה ובחכמה הנהו כידוע אחד מטובי סופרינו, אחד מבעלי הלשון המצוינים, שפתו יפה וחזקה, תמה וברה, צחה ונעימה, וכמו שהוא כותב צחות, כן גם דובר מישרים שפת עבר, ולא פעם ושתים, כנוח עלינו הרוח כלינו שעות אחדות בדבור העברי.

והד"ר דמבו – מי לא ידע את הד"ר הזה?  הן הוא אחר מהאנשים היותר מפורסמים אצלנו!  מי לא שמע את שמעו ומי לא שמח למקרא הנצחונות שנצח את "צוררינו" ויקדש שם ישראל ושם שמים בארמצנו ובאירופא?  אבל אינה דומה שמיעה לראיה.  גם למקרא ספריו ומאמריו ולשמע שם עבודתו נתאר בנפשנו את העבודה הרבה ההיא שעבד על שדמות ישראל, אבל נחוץ לראות אותו בחדר עבודתו, בכדי לדעת  ולהבין מה זאת אומץ הלב ו"מסירות נפש" בעד רעיון קדוש הממלא את כל חדרי לבב איש.  שערו בנפשכם ד"ר מצוין, מלומד מפורסם, בעל חפץ כביר ונמרץ, מתמיד מופלג בלמודיו ועבודתו – זה האיש שיצא להגן על השחיטה, חמש שנים רצופות עבד עבודת הקודש, גם פה בארצנו ובחוץ לארץ, לא ידע מנוחה ביום ושנה בלילה, ויעש נסיונות ב"לברטריום" ויחקר וידרש וילחם, וככה חמש שנים רצופות!   ואף אם לא ראה שכר בעבודתו הרבה ועוד הפסיד הרבה בתור "רופא מעשי" , ושחיטת ישראל עלתה לו בדמים מרובים, בכל זאת נכון לבבי בטוח, כי אם נחוצות תהיינה לטובת הדבר הזה עוד חמש שנות עבודה קשה כזו, גם אז לא ישוב מדרכו ולא יתנחם על מעשיו ולא יעמוד בחצי הדרך, כי האור שבתורה ההיא, המאור שבתורתנו בכלל לקח את לבבו, את כל כחותיו וכשרונותיו.  כמו שתדעו, הקדיש הד"ר הזה את כל "עתותיו" להוכיח את צדקת תורתנו בדבר השחיטה, ומענין לענין עבר בכלל אל הלכות טרפות.  הוא לא הסתפק בזה שהוכיח לעין כל, כי השחיטה – המיתה הקלה בכל המיתות כי אם עוד יתאמץ להוכיח, כי אופני השחיטה מיוסרים על אדני ההיגיינא, ולא רק השחיטה, אבל גם כל הלכות טרפות.  והוא קנאי אדוק בדעתו ומאמין אמונה שלמה, כי נטיה קלה מהלכות אלה תזיק לבריאות, וכל הנוגע בהן לא ינקה.  – אדמה, ידיד הדוקטור, אמרתי אליו פעם אחת, אחרי שקלא וטריא אריכתא, אדמה, כי יבא יום ואתה "תוכיח", כי גם מצות "ציצית" יש לה "יסוד בחקי ההיגיינא" ושמירת הבריאות, "ומדוע לא, אמר הד"ר דמבו, ומדוע לא?  מאמין אנכי באמונה כי ישרים דרכי ד' וצדיקים ילכו בם, תורתנו תורת חיים היא וכל חקותיה ומשפטיה חיים, כל פקודיה כנים ונאמנים גם מצד החכמות והמדעים.  ואם עוד עתה אורם גנוז, יבא היום הגדול הזה, אשר יגלה ויראה האור הצפון בהם, לא ביום אחד ולא בלילה אחד באתי לידי מסקנא זו, אלא כי חמש שנות עבודתי, חמש שנות עבודה ב"עיון ובמעשה" פעלו עלי את הפעולה ההיא, "צעד אחר צעד" חקרתי ודרשתי בהלכות שחיטה, חקרתי ודרשתי בשבע עינים, עשיתי נסיונות.  הרכבתי, הפרדתי ובאתי לידי מסקנא כי כלן נכונות ואמתות על פי תורת החכמה וההיגיינא, הפיזיולוגיא וצער בעלי חיים.  הנה, הדינים הפוסלים את השחיטה: חלדה, דרסה, הגגרמה, שהיה, עקור.  הלא עד "קוצו של יוד" מדויקים המה על פי חקי הפיזיולוגיא וההיגיינא, ומדוע יגרע ערך יתר ההלכות מאלה?  אמנם כן, אהובי, ישנם בתבל דברים שלא חלמו על אדותם גם החכמים היותר גדולים.  כן, כן, גם החכמים היותר גדולים לא חלמו ולא עלתה על לבבם, כי החקים האלה מיוסדים בדיוק עפ"י הפיזיולוגיא".  לשמע דברים כאלה נסתתמו כל הטענות.  ובהיותך בחברתו תחל להאמין בכל אלה, כי יאצל מרוחו עליך, ולא דברים בעלמא ידבר, כי אם יוכיח באותות ובמופתים חותכים, שאין להרהר אחריהם כלל וכלל.

וספרו הגדול שידפיס עתה עתיד להפיץ אור גדול על הענינים ההם, וקנאת סופרים והתחרות למודית תרבה חכמה, ויבאו המה בעצמם, ואחריהם עוד ויבארו ויבררו וילבנו את דבריהם ויוסיפו ויגרעו, ומהם תסתייע שמעתתא, ויגדיל תורה ויאדיר.

והשעות שבליתי בחברת הדוקטורים ההם היו באמת שעות של קורת רוח, עד חצות הלילה, ולפעמים גם עד אור הבקר ישבתי בביתם, ונתפלפל ונתוכח בעינים העומדים ברומו של עולמנו, ובכל פעם, אחרי אשר יצאתי מהם, הרגשתי מעין התחדשות בקרבי כחות חדשים ונשמה יתרה והרמת הרוח.

בלא חמדה עזבתי את העיר, כי עוד יש ויש אל מה להתבונן ולהסתכל, אבל בבקר לא עבות אחד, הודיעני ה"משרת" כי "עבר זמני" ועת לנסוע...  ויען כי על פי טבעי אינני מבעלי ה"להכעיס", ובכן יצאתי את העיר.

אולי בעת מן העתים עוד שוב אשוב אליה, ואז, חביבי הקורא, נוסיף נדבר עוד.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה