_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחשבות ומעשים XLII

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

ובכן, כבר גלו גם את הציר הצפוני.

והעולם הפסיד בפעם אחת חלק מערכו וחשיבותו וירד מגדולתו, לכל הפחות, עשר מעלות.

גם בלאו הכי, גם לפנים, ידענו, כי "סדנא דארעא חד הוא", "ושם הטוב, באשר אנחנו איננו", אבל חלום חלמנו תמיד על דבר איים בודדים, על דבר פנות נסתרות, שעין לא ראתה אותם ולא דרכה בהם רגל אנוש; ושמה, בפנות הנסתרות האלה, עדיין יש מקום לנאנחים ונדכאים, לדוויים וסחופים ולכל אלה שצר להם המקום במקומות הישוב.

והחלומות האלה על דבר הפנות הנסתרות ההן הלא הם הנם "מלח העולם", התבלין הנותן טעם ושבח בקדרת החיים.  ומה הוה לעמק העכור הזה בלתם?

ובאו פתאום שני מופקרים, שהפקירו את עצמם והשליכו את חייהם מנגד, ללכת לנוע בערבות שלג, בין הררי קרח, על פני תהום במרחבי צפון בכדי...  לבטל את כל חלומותינו, בכדי להוכיח לנו בעליל, שסדנא דארעא חד הוא.

כמדומה לכם, כדאי היה כל העמל והטורח הזה, כדאי...

אם באמת הגיעו בדיוק לציר הצפוני ועמדו במעלת התשעים, או חלילה החסירו מעט, כשעור תחום שבת, לא איכפת לי כלל.  העיקר, ש"גוף האדמה" נתגלה ונחפש בכל הקיפו.

ועומדת היא הארץ לפנינו גלויה ופשוטה, ערומה וחשופה...  ורואים אנחנו אותה כמו שהיא, עם מחסוריה ומומיה הנסתרים, מן הקצה אל הקצה, מציר הצפוני עד הציר הדרומי, אין אבר אחד נעלם, אין נקודה נסתרה, הכל גלוי וחשוף עד לכאב עינים, עד לכאב לב.

וחס לי על "הכדור" האומלל שלנו, שכך הגיע לו.  זה לא כבר היה "הקורס" שלו עומד כל כך איתן, כל כך תקיף, ואיתני התבל הטריחו את עצמם טרחה גדולה וטלטלו את עצמם טלטול קשה ומסוכן, כדי להתאסף ולהתיעץ על דבר חלוקתו.

וסברא חזקה היא, שבכל טלטילם עדין לא התפשרו, וכל אחד מהם לא חפץ לותר אפילו כמלא השעל; ועכשו, אדרבא, נסו נא להציע לבן אדם פשוט כמוני את כל כדור הארץ עם שני ציריו: הצפוני והדרומי יחדיו, אם אתן לכם מחירו אפילו את "המניות של החברות הספרותיות" שלנו...

ולא רק אני, שבתור ציוני ו"חובב" ישן הנני מעט מפונק ורגיל בארץ זבת חלב ודבש, בארץ אשר לא יחסר כל בה, אלא אפילו הארציים שלנו, אשר, כידוע, אינם אסטניסים גדולים, ואינם מקפידים בדבר, ואדמות חול ושדמות ציה וצחיחי סלע – גם כן סחורה להם, ואילו בא אליהם איזה "לייטנאנט פירי" אשתקד והציע להם את "הציר הצפוני", היו מקבלים אותו בזרועות פתוחות והיו מרעישים שמים וארץ על דבר האוטנומיה העתידה ושבח הטיריטוריה החדשה, ותוקף האדירים שהבטיחו להם עזרתם, ורב עשרם...  עכשו גם הם לא יסכימו, מפני שגם הם בני אדם כמונו, "בשר-ודם" פשוטים ומדרך בני אדם לאהוב את הכמוס, את הנעלם, את הסוד.

המשיחיות, שכל כך מרבים להזכיר אותה בספרותנו בשנים האחרונות, נתפשטה בין הבריות ביחוד בגלל סודותיה.  התחילה, כידוע, בסוד, בסוד הלידה, נמשכה בסוד, ונגמרה בסוד...  וסודותיה אלה, לא מעלותיה ויתרונותיה, עמדו לה שהתפשטה בעולם.  דת היהדות היתה גלויה למדי, נראית למדי, פתוחה למדי: תורתם של ישראל נתבטאה בברור גמור, בלא סודות ובלא רמזים.  המצוות היו מפורשות, הכל היה ברור ומפורט.  לא י"ח גזירות, שהיו יותר גזרות של פוליטיקא משהיו של דת, ובודאי היו בעתן ובמקומן, לא המצוות והמעשים, לא הגדרים והסיגים דחו את העמים בעתם מקבלת היהדות, כמו שחפצים להוכיח לנו כמה מן הסופרים, אלא דוקא המאור שביהדות, מאור פשוטו כמשמעו,  דחה אותם; היהדות היתה אז "מוארה" ביותר, כל קרן זוית חשכה לא היתה בה, הכל היה נראה, נגלה ומובן; ומכיון שבא האחד והתחיל לדבר בסודות וברמזים, בדמיונות ובמשלים על דבר מלכות שמים והאב שבשמים וכדומה, נמשך ההמון אחריו.  נמשך, דוקא – מפני שדבריו לא היו ברורים, מפני שלא הבין אותם...

וכן הוא לעולם.  קחו את ספר ההיסטוריא בידיכם, התבוננו ותראו, שרק לעתים רחוקות מאד מצאו "המחות הצלולים", בעלי "השכל הישר" תלמידים מקשיבים לדעותיהם; ואם מצאו – רק מעטים היו במספרם.  תחת אשר בעלי הסוד מצאו מיד המון תלמידים שנמשכו אחריהם, וכל מי שהרבה בסודות וברמזים הרי משך אחריו את ההמון ביותר.  ורק אחרי כן, כאשר המעשה כבר נעשה, באים "בעלי מוחות" ומשתדלים למצא את "השכל" שבתנועה, כאילו היה איזה שכל בדבר; וכמובן, אם מבקשים – מוצאים, כי "אחרי המעשה" נקל למצוא את השכל...

ומאמין אנכי, שאז, בראשית צמיחת "המשיחיות", לא שמו "בעלי השכל" שבנו, המחות הגדולים והצלולים באמת, את לבם כלל לדבר הזה, מפני שגם לא האמינו, כי שיטה כזו תוכל להתפשט, ועל פי השכל כך צריך היה להיות, אלא שלא "השכל" שולט בעולם, אלא הדמיון והסוד...  ולאו דוקא המשיחיות, אלא כמה וכמה תנועות אחרות, ובמושג ידוע גם החסידות, שגם היא זכתה לכבוד בספרותנו בתקופה האחרונה, מקורה גם כן באהבת הסוד.

עוד הפעם, לא התלמוד עם הלכותיו היבשות דחו את ההמון, אלא דוקא המאור שבתורה, "בירור היהדות" דחה אותם.

הגיעו בעצמכם: את סדור התפילות צריך  היה להבין, פרק משניות ללמוד, דף גמרא להסביר, ואפילו לקושית התוספות צריך היה למצוא תירוץ, אין עם הארץ חסיד, ואין בור ירא חטא...  צריך היה ללמוד ולהבין.  הכל היה ברור ומפורש ומבואר, לא נשאר מקום כלל לסודות.

ובאו כאלה שהתחילו עוד הפעם לדרוש בסודות וברמזים על דבר אבא ואימא וספירות וצנורות והשפעה...  ואין כל פלא שנמשך ההמון אחריהם, וכמו לפנים, דוקא – מפני שלא הבין אותם...  ועכשו כבר באים תלמידי חכמים ומבארים את השכל שבחסידות...  כי אחרי המעשה נקל למצוא את השכל, כידוע.

ומר צייטלין, הגדול שבחבורת אלה, המבקשים את השכל של החסידות אחרי המעשה, כותב, כפי שמפרסמים בעלי הספרות, "ספר מדעי בשלשה חלקים, כולל ומקיף את החסידות לשיטותיה וזרמיה".  וכשם שלא הייתי מיעץ לה"ה פירי וקוק לגלות את הציר הצפוני, כך לא הייתי מיעץ גם למר צייטלין לכתוב את הספר הזה.  כמדומה לי שתועלת מרובה לא יביא לחסידות, כי אם נתחבבה החסידות על חוגים ידועים, הרי אין זאת אלא מפני שמעוטפה היא במעטה-הסוד.  אוהבים בני אדם לחשוב, שתחת הצעיף נמצא "איזה דבר" מלא חן ונמשכים אחריו, ונגררים אחריו – הנח להם בפנטזיותם.  וכי יסירו את הצעיף, מי יודע מה ימצאו.  ומי יודע, אולי גם השמים כל כך חשובים אצלנו, רק מאשר רחוקים הם מאתנו וטרם הספיקו להסתכל בהם כדבעי, והצעד הראשון שיעשה איזה "ראיט" או "ציפילין" במלכות שמים – יהיה אתחלתא דסיפא.  הפחד הזה, אמנם, לעת עתה פחד שוא הוא, יראים ושלמים, הדואגים תמיד לשלמא דקודשא בריך הוא שמא חלילה יגרעו מכבודו או שיגרמו לו איזה היזק, יכולים לישון במנוחה.  בני אדם כנראה עדיין רחוקים מהסתכלות זו.  "הנשרים המודרנים" לא ישאו עיניהם השמימה לבקש את ה' בהיכלו, אלא מורידים אותן דוקא למטה, לבקש אוכל, מרעה, ריוח, מיליונים, וישתמשו בהמצאותיהם לא לשם הסתכלות אלא לשם עסק וריוח.  ולא היתה עדיין המצאה אחת גדולה וחשובה, כמו זו של התעופה באויר, הגדולה, אולי, והחשובה שבכל ההמצאות, שמתחלת יצירתה כל כך נתגשמה והתחללה בכונות זרות של חולי-חולין.  ומי שראה את המגדלים הפורחים באויר, את "המונהגים" עם מנהיגיהם, ומי שהתבונן אל התפעלות הנאספים ותרועת ההמון – מיד הכיר והבין, כי לא היתה זאת התפעלות של עלית נשמה, של התרוממות הנפש המשכלת, המתפעלת למחזה יה, אלא דוקא התפעלות בהמית שפלה של כח אגרופי חזק, והתרועה – תרועת מלחמה.  כל כך הורגלנו בתקופת אספות השלום ברעיון מלחמה, עד שכל מחשבה אחרת לא עלתה אפילו בלבנו למראה המגדלים "המונהגים" המתנשאים ברומו של עולם ולמראה המונופלגים והדופלגים, השטים ומרחפים באויר ומקשקשים בכנפיהם, זולת מחשבות מלחמה: איך ומה תהיה פעולתם במלחמות הבאות, איך יתנגחו באויר "מונהגים" ב"מונהגים" ודופלגים" ב"דופלגים", ואיך מגובה של שלש מאות רגל ימטירו פחים וטורפדיות על מחנה האויב ויעשו בה שמות, ואיך יתחכם "האויב" להשיב מכלי התותח פצצות וכדורים, לבקע את "המונהגים" ולהפילם ארצה למשואות.  ובאחד ה"פפיליונים" "בתערוכה האוירית" אשר בפרנקפורט כבר הראו "צעצועים" כאלה: "ציפילין" פורח באויר, ומלמטה "משליך כדורים", מושיט את צוארו הארוך להשליך בו את כדוריו ולבקע אותו...  האשכנזים האמתים ובלתי אמתים – סתם אשכנזים בימים ההם הנם אמתים – התאנחו למחזה הזה; ותהי רק זאת נחמתם, כי זה וגם זה, היינו בעל "המגדל הפורח" והתותחני, שהמציא תותח מדויק כזה ונוח לתנועה, שיקלע למטרה מתנענעת ומתנדנדת ולא יחטיא – שניהם, "ציפילין" ו"קרופ", הנם בני ארץ המולדת, בנים נאמנים לה, ולא ימסרו את סודותיהם לעם אחר, והצלחת אשכנז במלחמותיה העתידות – בטוחה וודאית...  וכל כך היה הרעיון הזה, של מלחמה, שליט בכל ההמון, עד כי גם אני – הלא תאמינו לי שאינני אשכנזי כלל, ואני רודף שלום עד זבולא בתריתא, מאודיסא ועד מסקווא וקלוניא, ומארץ ישראל עד "ארם נהרים"...  ואיש מלחמות לא הייתי מנעורי, וזולת "מלחמה בדעותי" לא נלחמתי מעודי, – גם אני נסחפתי בזרם המחשבות האלה.

ועוד מחשבה אחת נקרה במחי: איך נשתמש אנחנו בהמצאה זו, האם תועיל לקבוץ או לפזור גלויות?–

זכורני, בימי ילדותי שמעתי "שיר עם" על דבר מסלת הברזל ותועלתה.  המשורר, שבודאי לא היה ציוני במושגנו אנחנו, התפעל מאד מההמצאה ההיא, אשר תועיל הרבה ל"הכשרת הישוב".  אני זוכר בפרטות את הפזמון הזה, תכנו אמנם היה כך: עד עתה קשה היתה הנסיעה לארץ-ישראל, קשה היה טלטול הדרך ועוד יותר קשה היה לאיש יהודי להשאיר חפציו ומטלטליו, שכל כך הורגל בהם.

כרים, כסתות, מטות, מנורות,

פכים, מחבת, אלפס, קדרות,

קערות, מזלגות, דודים, כפות,

ספסלים, שולחנות, ארגזים, ספות

ועוד כלי בית שונים, – על כלם חס הוא להשאירם.  בכמה מהם קשורים זכרונות של חיי משפחה; ואם יאמר למכרם האם ימצאו קונים? ואם ימצא, ימעיטו את המחיר עשרת מונים; ובשביל כל אלה נמנעו רבים מנסיעה זו.

מה שאין כן עתה – קורא המשורר בהתלהבות עצומה – בתקופת מסלת הברזל.  טלטול הדרך הוקל הרבה.  והעיקר, כל אחד יכול להוביל אתו את צרור מטלטליו, מעמיסם במסלת הברזל ישר לארץ ישראל, ובא הוא שמה בעל-הבית מוכן ומזומן.

כמו שתראו, פרספקטיבה משמחת.

אבוי, המשורר דנן, המשורר התמים, לא היה כלל נביא, ולא ראה את הנולד.  המסלה, אמנם, כבר סלולה, מסלות הברזל עוברות בכל תפוצות הגלות.  טלטול הדרך בודאי שהוקל, אבל פכים קטנים עוד עתה מעכבים את הגאולה...  ומסלת הברזל, כמדומה לי, הועילה עוד יותר לפזר את עמנו, מאשר לקבצו...

ובראותי "בתערוכות האויריות" את אמצעי הנסיעה החדשים עלה בזכרוני אותו השיר.  וכל העת לא עזבני הרעיון הזה: איך נשתמש אנחנו בהאמצעים החדשים האלה? הם יועילו לקבוץ גליותינו או אולי עוד יותר לפזורינו בין הגוים? – איש יהודי ירחף באויר ויתור לו קרן-זוית שעדין פנויה מיהודים – ויקבע שמה ישיבתו "ויעשה לו פרנסה"...  כי נמשלו בני ישראל לעפר הארץ וכוכבי שמים.  – כעפר הארץ – ביחס לאומות העולם, כעפר הארץ, פשוטו כמשמעו: מרמס לכל סנדל גס...  וככוכבי השמים – ביחוסם איש לרעהו: מה כוכבי השמים אינם יכולים לדור במסבה אחת, אלא כל אחד ואחד במרחק הגון מחברו, כך גם בני ישראל...  אוהבים ואויבים משיאים אותם להתרחק מסביבה יהודית, פן חלילה ימשכו עליהם את עיני השכנים ויקפחו פרנסתם.  לפיכך, הן יחידים והן חברות, כל אחד בפני עצמו ובצבור, משתדלים להפיצנו בין הגוים.  וחברות שלמות לסדור האימיגראציא מפזרות את ישראל בגלווסטון, בברזיליא ועוד.  ועם ישראל מתפזר ומתפרד ומתפורר פרורים פרורים בכל קצוי תבל.

המחשבות האלה עלו בלבי בשעה שעמדתי על ככר התערוכה לראות במחזה תעופת ה"מגדלים" וה"מונופלגים".  אף-על-פי שכל אלה הם לפי שעה, רק הלכתא למשיחא, לעת עתה כל אותו הענין לא יצא עדיין מבחינת צעצועים, נסיעה של תינוק לאיזו שעות, ועוד רב הדרך לנסיעה של ישוב ארץ ישראל, וכמדומה לי אני, שעל הקונגרס הבא עוד אסע במסילת הברזל, ולקונגרס הקולטורי, אם יהיה בירושלים, – ומן הדין ומן היושר, ומן השכל, כך צריך להיות – עוד אסע באנית הקיטור.  ותשומת לב הקהל לההמצאה החדשה ההיא אינה כל-כך מפני התקוות הנשקפות מזה, וגם לא מפני התועלת שתצא, כמו מפני הסוד, סוד כפול: סוד מצד הספירה שבה פועלת המכונה – האויר, שהוא מלא סודות – ומפני המכונה בעצמה, שממציאה מחזיקה בסוד גדול.  ואשכנזי ערום אחד התחכם להוציא ספר בשם: "המכונה של ציפלין, לנתחיה, לאבריה, לפרטיה", נמכרת במחיר חמש מרקים, רק "לאשכנזים אמתים", שלא יגלו את הסוד, וההמצאה הפשוטה ההיא הצליחה: המו"ס עשה עסק טוב, הספר נמכר במספר רב, לא מפני שרבים הם "האשכנזים האמתים", אלא מפני שרבים קופצים לדעת את הסוד; ויודע אנכי רבים מן המבקרים את התערוכה, אשכנזים אמתים, כמוני כמוך, חביבי הקורא, שגם הם הכניסו את מרקיהם לאוצר המו"ס הזה.  גם הם היו "בעלנים" לדעת את הסוד...

הסוד –הוא ענין גדול, באמונה, בדת, בחיים, בספרות, באומנות ובחברה.

גלו את הסוד, הסירו את הצעיף מכמה וכמה ענינים, חשובים מאד לכאורה, – ומיד יפסידו הרבה בערכם.

הנה למשל, חברת כל ישראל חברים.  מיום הראשון להוסדה – מעטה תהלה וענני כבוד היו פרושים עליה ומשכה אליה את כל הלבבות ואת כל העינים.  מעין יראת הכבוד הרגישו בני עמנו אליה.  זכורני, בימי נעורי, ספרו לי, כי בעיר הקרובה נמצא עשיר אחד משכיל שהוא חבר לחברת כל ישראל, ויום טוב היה לי היום הזה, כשזכיתי לראות את פני האדון הזה, כאילו ראיתי שר וגדול בישראל.  ולא אנכי בלבד, אלא כמעט כל הקהלה שלנו הרגישה רגש הכבוד להחבר של "חברת כל ישראל חברים".

השם הזה בלבד כמה היה שוה? השם הזה באמת מדבר ומגיד הרבה, הרבה...  אוהבים ואויבים התחשבו את החברה ההיא, וחשבו אותה לפטרונה של ישראל.  שונאינו מזכירים עוד עתה את שמה בחריקת שינים וחושבים אותה לממשלה בתוך ממשלה.  אנחנו היהודים יודעים היטב את "הממשלה ההיא" וערכה עתה בימינו...

אבל לפנים גם אנחנו חשבנו ככה.  וכמדומה לי שמעולם לא היתה אצלנו חברה פופולירית כזו.  וצריך היה שתבוא כל אותה ההנהגה המקולקלת של ראשי החברה ומנהיגיה בכדי להמעיט את דמותה...  לאט לאט נגלה הסוד, כי החברה אינה כלל פטרונה של ישראל, וכי יש אשר היא יותר מזיקה משהיא מועלת...  הורם המסך, נפל הצעיף והקורס שלה ירד, ירד והגיע הדבר לידי כך, עד שהחלו לחשוד  את "פטרונה" של ישראל בכמה וכמה מעשים בלתי יפים, והעיקר, מכל הצדדים מראים עליה באצבע שהיא חברה אסימיליציונית שבכונה היא מפנה דרך להתבוללות.  ואנחנו עוד יכולים לסלוח לה את חולשתה, את רפיונה, את אפיסת כחותיה.  יודעים אנחנו, שהגיעו ימים כאלה שלא ברוח יגבר איש רק בחיל ובכח.  בודאי עוד עתה על כל צרה שלא תבא, ראשי החברה  על פי זכרון קדומים, דופקים את דלתות המיניסטרים וצירי הממלכות השונים...  אבל דבריהם אינם נשמעים: אמת, לא הם אשמים בדבר.  אבל לא נוכל לסלוח להם את שאיפותיהם האסימיליציוניות.  וכי שאיפות כאלה ישנן, לכל הפחות היו עד עתה, אין כל ספק.  לשוא משתדל מר שליט להוכיח את צדקתו, מפני שלפי דעתו "האסימילציא מצוירת רק בסביבה קונקרטית, מוחשית, הגורם הראשי של התבוללות היא השפה.  ומכיון ששפת הלמודים בבית הספר של החברה אינה שפת המדינה, שפת הסביבה, רק השפה הפרנצית שאין לה כל שליטה בסביבה, נמצא שאינה מזיקה לנו כלל".  כי עם מי יתערבו, עם הערביים שאינם שומעים את לשונם? או עם הצרפתים – שאינם בארץ המזרח...  כך הוא, כך, אבל לא כל כך, כמו שאומרים בארץ-ישראל.

את הערבים לא יתבוללו אף על פי שבשכונתם הם דרים מפני שהם, תלמידי האלליאנס, הנם בעלי קולטורא יותר גבוהה מהם, ואת הצרפתים יתבוללו אף-על-פי שרחוקים הם מהלך ת"ק פרסאות.

הא כיצד?

הרשוני, חביבי, לספר לכם אנקדוטה פשוטה, ואפשר מעט גסה, אבל מבארת את הענין.

זכורני לפני כמה וכמה שנים, בעת שהייתי עדיין תלמיד הרפואה בחרקוב, נכנסה אשה צעירה אחת להקליניקא בשעת קבלת החולים והתאוננה, כי היא "מרגשת בהילות-נפש ומרגשת כאב תחת מפתח הלב ועוד, ובכלל לא טוב לה"...  ובאשר היתה צעירה ויפה ופטפטנית, נכנסו התלמידים עמה בדברים על אודות מחלתה, וספרה להם בין כך את תולדות ימי חייה, כי היא "חיילית" (солдатка) וזה כשתי שנים אשר בעלה נלקח לצבא ונשלח למדינה רחוקה, ולא ראתה אותו כל העת ההיא, ועזבה את הכפר ובאה לשרת בעיר וכדומה.  וכאשר בקרה הפרופיסר מצא בה מחלה אחרת לגמרי, פשוט שהיא מעוברת.

ואיככה זה, מרתי, שאל אותה אחד השומעים, אפשר כדבר הזה? הלא הגדת שזה שתי שנים אשר...

– אין בכך כלום, הפסיקה היא את דבריו, אין בכך כלום: אנחנו באים תמיד

בכתובים עמו, כמעט מדי חדש בחדשו מחליפים אנחנו מכתבים...

אם באמת, נתעברה "הבחורה" ההיא בכתב על ידי מכתבים, מובן, שלא אוכל לערוב.  ההיסטוריא הלא מספרת לנו על דבר "הריון" עוד יותר "דק" מזה שבכתב...  וההריון הזה, כידוע, תופס מקום גדול בהיסטוריא האנושית ומקום עוד יותר גדול בההיסטוריא שלנו...  אבל אם אי אפשר, ובכל אופן קשה מאוד, להתעבר בכתב ועל ידי הכתב, אפשר ונקל להתבולל בכתב ועל ידי הכתב.

כי ישנם שני מיני התבוללות, התבוללות מעשית והתבוללות ספרותית, רוחנית.

התבוללות מעשית היא מובנה ונראית ופשוטה מאד: אדם פשוט מתבולל בין שכניו אם טובים ואם רעים; והתבוללות ספרותית, יותר דקה ויותר רוחנית, זו היא התבוללות שבכתב.  אדם מתבולל לא את שכניו הקרובים אליו, שנופלים ממנו בהשכלה ובדעת, אבל מתבולל הוא את "הבלתי ידוע" לו, הרחוק ממנו מהלך כמה ימים, ששמע על אדותיו הרבה, קרא את ספריו ומכבד ומוקיר אותו ואת סופריו ואת חכמיו ומרגיש סימפטיה מיוחדת אליו בעצמו, אל סדרי חייו, אל שפתו וספרותו.

כאמור, אין תלמידי האלליאַנס מתבוללים את הערביים הגסים, עמי-הארץ, אבל מתבוללים הם את הצרפתים הרחוקים, אף-על-פי שיודעים הם אותם רק בכתב, על פי ספרותם, כמו שהיו אצלנו, לפני דור אחד, בראשית צמיחת ההשכלה הברלינית, מתבוללים אשכנזים, ומתבוללים גמורים, בדעותיהם, אף-על-פי שלא ראו אשכנזי מימיהם...  המה התבוללו על ידי הספרות האשכנזית שכל-כך היתה חביבה עליהם...  וכמו שישנם עכשו, בימינו, מתבוללים רוסים באמיריקא ואפילו...  בארץ-ישראל, אלה החיים "ברוח" ומפרנסים את נשמתם – רק בהספרות הרוסית.

ההתבוללות ההיא, אם אינה מזקת תיכף ומיד בזה הרגע, גדולה בכל זאת הסכנה הנשקפת ממנה; זה הוא המצב הידוע ברפואה בשם: הכשרת המחלה.  האדם אינו חולה, היינו, כל סמני מחלה מובהקים לא נכרו בו עדיין, אבל גופו התרופף מאוד ועלול הוא לכל מחלה, או למחלה מיוחדה, ובכל שעה ושעה אפשר לו שיחלה.

האנשים האלה עדין לא התבוללו את עמי הארץ, אבל עלולים הם כבר להתבולל, והלואי שאשקר, סופם להתבולל.

וכאשר אחזה לי אני, ההתבוללות ההיא, היינו ההתבוללות שבכתב, קשה אולי מההתבוללות הפשוטה, הגסה, ההתבוללות המעשית, ההתבוללות "בסביבה" הסמוכה.

מפני שההתבוללות המעשית, ההתבוללות של הסביבה הסמוכה, נתונה לבקרת וזו שבכתב הרחוקה – אינה נתונה לבקרת.  רואים אנו את שכנינו בסביבה יום יום, רואים אנו אותם כמו שהם, בצבעם האמתי, בלא כחל ובלא פרכוס ובלא אידיאַליזאציה, אלא "כלה כמו שהיא", לפעמים, ולפעמים לא רחוקות, בגסות, בנולות, בכעור...  ועל צד האמת, הנה מצב כזה אינו מסוגל כלל להתבוללות; ובעל נפש, בעל שכל, איש הרוח, בעל המחשבות, אינו יכול להתבולל את שכניו...  ואם יש אשר יתבולל – אין זה אלא על פי ההוכחה של אותו המומר של "בוקצציא".

זוכרים אתם את הספור היפה של "בוקצציא" על דבר מומר אחד מפריז? –

מעשה בשני סוחרים, האחד יהודי והשני קטולי, שגרו בפריז וסחרו יחדו והיו אוהבים וטובים זה לזה ומכירים מימים רבים.  וקשה היה להנוצרי לראות את חברו ביהדותו והיה מפתה אותו תמיד בדברים, שימיר את דתו.  הלז השיב את פניו ולא נאות אליו.  פעם אחת, כאשר הציק לו מאד בדברים, השיב לו היהודי, שקודם שיהיה בעצמו ברומי העיר ויראה בעיניו את הקטוליות במקורה הראשון, לא יעשה כדבר הזה בשום פנים.  וכמה שהשתדל הנוצרי להעבירו על מחשבתו זו, מפני שירא, שמא בהיותו ברומי ויראה בעיניו את כל המעשים "היפים" שנעשים שמה, ישוב ממחשבתו, – כמה שהשתדל, לא עלה הדבר בידו.  היהודי באחת: כל זמן שלא יבקר בעצמו את "רומי" לא יחליף את דתו.  ובראות "הקטולי" שלא יכול לו, "התיאש" מהמרתו ושוב לא דבר עמו מאומה על הענין הזה.

לימים נודע לו להסוחר הנוצרי, שידידו היהודי נסע לרומי וכבר שב משם.  בשמעו כזאת, פג לבו.  אם רק היה ברומי, חשב בלבו, וראה את כל הנעשה שמה במקורו הראשון, ודאי לא ימיר את דתו.  והשתדל להתרחק מן היהודי, שלא לפגוש אותו, כי בוש להביט בפניו.  פעם אחת נזדמן עמו על פי מקרה לפונדק אחד.  ומה מאוד השתומם לשמוע מן היהודי, כי היה ברומי ושמה קבל את דתם...

ולא האמין למשמע אזניו.  "היתכן – שאל אותו בתמהון – היית ברומי ולא חזרת ממחשבתך? – אין זאת כי אם רומי וכל קדושיה מצאו חן בעיניך, "ורוח-הקדש" המרחף שמה, פעל עליך"...

– אף לא במקצת – השיב היהודי – אלא בהיותי עמכם פה, בסביבתכם,

והתבוננתי לסדרי חייכם, לעבודתכם, לאומנתכם, ובכלל, לכל המעשים הנעשים אצלכם, אמרתי בלבי: אין זאת, כי בזכות "רומי" אתם חיים וקיימים, כי אתם בעצמכם בודאי שאין לכם כל זכות, ורק רומי מצלי ומגני עליכם.  וכאשר באתי ל"רומי" והסתכלתי והתבוננתי לכל המעשים שנעשים שמה, בקודש הקדשים שלכם...  שהנם עוד גרועים מכם, ואם בכל זאת אתם עדיין חיים וקיימים ולא נהפכתם זה כבר כסדום ועמורה,  כראוי לכם – אין זאת שיש איזה כח נסתר המהוה ומקיים אתכם.  ובשביל הכח הנסתר הזה קבלתי את אמונתכם...

– ואם ישנם בינינו עכשיו מתבוללים, הם גם-כן רק על פי הכלל הזה;

וההתבוללות ההיא אינה מסוכנה כל כך, סוף-סוף בעל נפש, בעל מחשבה מתרחק ממנה...

מה שאין כן התבוללות מרחוק, התבוללות שבכתב, זו היא התבוללות רוחנית אידיאלית.  מרחוק הרי אצלם, אצל אומות העולם, ובנדון דידן אצל הצרפתים, הכל כל-כך יפה, כל-כך טוב, כל-כך מתוקן, כל כך מושך את הלב.  ומתבולל הוא היהודי שבאפריקא ושבאסיא הקטנה עם צרפתים, עם הרוח הצרפתי, יותר אולי מאשר היהודי הצרפתי שבצרפת גופא...  ואת האסימילציא ההיא, הרוחנית, האידיאלית נטעה "חברה כל ישראל", ומוסיפה לטעת עוד עתה, בבתי-ספריה אשר בארץ הקדם.

מה הם הפירות שיביאו נטיעות כאלה? – המעט מהם כבר ראינו, ומסתמא, אם נחיה, עוד נזכה לראות.

הנה כי כן, חביבי הקורא, אין לקבוע תחומין באסימילציא ואין לסמן את גבולותיה.  כי אלו הם דברים שאין להם שעור.  בטעמא תליא מלתא ועוד יותר בריחא, מה שקוראים bouquet, על דרך: "יש שמאכיל לאביו פסיונים ומטרידו מחיי העולם הבא, ויש שמטחינו בריחים ומביאו לידי עולם הבא".  דוקא בהגימנזיה העברית שביפו מלמדים את התלמיד ערבית, שפת הסביבה, ואין אנכי חושש בכל זאת להתבוללות, ובבתי-הספר של "חברת כל ישראל חברים" אין מלמדים את שפת הסביבה ומפטמים את התלמידים בשפה המהלכת במרחק של תתק"ן פרסאות מהם, בצרפת המדינה, וחושש אנכי בכל זאת, ויש לחשוש, להתבוללות...

בגימנזיה העברית, כידוע, אין מדקדקים כל כך בשמירת המצוות ובהלכות תפלה – (אם טוב ואם רע הוא – זוהי שאלה אחרת, שאין כאן המקום לדבר בה) ואין בודקין בציציותיהם של התלמידים – ואין אנכי חושש להתבוללות; ובבתי-הספר של ה"חברה" מדקדקים במצוות ובודקין בציצית, ובכל זאת יש לחשוש, הוי, כמה יש לחשוש! –

מפני שיש איזה bouquet מיוחד בכל אותה היהדות של האלליאנס, bouquet חשוד מאד...

אבל, איך אומרים הבריות, "אין לדין את הנשמה היהודית".  ומר "שליט", סניגורה של החברה ההיא, מבטיח לנו, ומתוך הדין-וחשבון שהוציאה בשנה הנוכחית באמת נראה, שהתחילה להרהר בתשובה, כי נמצאים בו, בדין-וחשבון הזה, טורים אחדים כתובים ברוח לאומי נלהב.

הבה נקוה, שתגיע גם לנו העת אשר "מתינו יקיצו"...  ואף-על-פי שאין אנכי חובב ביותר את בעלי התשובות, וביחוד את המהרהרים בתשובה, ולפעמים מוטב לי רשע גמור, העומד ברשעו, ממהרהר בתשובה וחושב שכבר יצא ידי חובתו – בכל זאת מחכה אני ליום, אשר "חברת כל ישראל חברים" באמת תעשה תשובה.  וכמה שאינה נעימה הזקנה, חפץ הייתי להזדקן בשנה אחת ולראות את הדוה"ח של השנה הבאה: איך ובמה התקינה את עצמה החברה ההיא, שכל-כך כבדתי אותה בילדותי ויש לה שם כל-כך יפה וטוב...

כשנחיה – נראה. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה