_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחשבות ומעשים XLIX

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

     את זה לעומת זה עשה אלהים.   

בה בשעה,  שבצרפת מצטערים על המעטת הדמות,  והעם והממשלה מתכנסים ומטכסים עצות,  איך להרבות את העם ולהגדיל את מספר הנולדים,  ומבטיחים פרסים לכל המרבה בולדות,    בה בשעה נתאספו באמשטרדם אשר בהולאנד המדינה צירי החבורות של ה"מאַלתּוּסינים החדשים"  לטכס עצה ולבקש תחבולות,  איך להמעיט את הדמות ולהפחית את מספר הנולדים. 

כי הנה ברא אלהים את האדם,  את העולם הקטן הזה,  ישר,  והוא בעצמו,  העולם הקטן הזה,  אינו יודע מה לעשות בכחותיו,  איך להשתמש בהם לטובתו ולהנאתו,  ומבקש חשבונות רבים.   

מבקש    ואינו מוצא.   

ובוא וראה כמה כרכורים הוא מכרכר מסביב לכח היותר טבעי והיותר איתן בקרבו    כח המוליד.   הנה באו הקדמונים,  שלא גרסו שום התחכמות ושום פילוסופיה ב"ענינים האלה",  ואמרו:  "פרו ורבו ומלאו את הארץ".   ואלפי שנים קיים האדם תורה זו פשוטה כמשמעה,  ופרה ורבה בלא שום חשבונות ובלא שום דאגות,  ובאמת מלא את הארץ בכל פנותיה.   עד שבא מאלתוס וגזר על פריה-ורביה והוכיח באותות ובמופתים ובמספרים,  שהרבוי הטבעי של בני-האדם אינו מתאים לכח-הכלכלה של האדמה,  ואם יחיה האדם בלא חשבון ויתרבה בלא קצב ובלא מדה,  קרוב היום,  שתחדל האדמה מתת את כחה ולא יספיק יבולה לכלכל האדם,  שהרי בני-האדם מתרבים במדה יותר מרובה מיבול האדמה.   וכאנגלי דייקן הביא את הדבר בחשבון ברור וחזק את דעתו במספרים חותכים,  והכל שיר וקיים. 

וימים ושנים חלפוּ ושיטתו של מאלתוס נתפשטה ונתקבלה בחברה,  ונמצאו תלמידים,   שהעמיקו והרחיבו אותה,  ובארוה ודרשוה כמין חומר,  באופן שהשיטה הכלכלית חדרה גם לחדר-המטות... 

הוי יקחם אופל,  את האנגלים האלה עם חשבונותיהם!   בכל פנה שאתה פונה הם באים חשבון ואין לך מקצוע של חיים,  שלא חנטו אותה על-פי ארבעת כללי החשבון.   על כל חתיכה וחתיכה של  "עולם-הזה"  הם באים בפתקאותיהם ורשימותיהם לאמר:  על-פי כללי חבור,  חסור,  כפל וחלוק דבר זה מותר לך ודבר זה אסור לך;  אין לך רשות ליהנות מן העולם-הזה כל זמן שאין לך חשבון.   את כל החיים העמידו על ה"בוכהאַלטונג הכפולה"  וחדרו בחשבונותיהם גם לתוך החדרים האפלים,  שכדומה לך אין בהם מקום לחשבונות...  ועל ידי זה כמעט שגזרו כליה על האנושיות.   תיפח רוחם של מחשבי-קצין אלה!  

ואולם ברבות הימים באו חוקרים חדשים ובדקו את שיטתו של מאַלתּוס ובאו לידי מסקנא,  ש"אין השד נורא"  כמו שתאר אותו רבם,  והוכיחו גם כן באותות ובמספרים,  שאין קץ ואין קצבה לכח האדמה ולמדת יבולה ותוצאותיה,  וברבות בני-אדם,  וברבות העבודה,  תרב גם הטובה;  ובכן מצד זה,  כלומר מצד הכלכלה,  אין לחשוש כלל.   

                 Da steh' ich nun,  ich armer Thor, 

                 Und bin so klug als wie zuvor …

ועומד האדם בין שתי שיטות,  בין גלים של חשבונות,  ואינו יודע בעצמו איך להתנהג... 

ומפני שהשכל נוטה תמיד להאמין במה שהלב חומד,  התחילו בני-אדם להאמין בסברות החדשות,  שאין להטיל ספק בכח האדמה לתת את יבולה די צורך בני-אדם,  ואפילו אם יתרבו כפלי-כפלים.   וכבר היתה שיטתו של מאַלתוס קרובה להבטל,  אילמלא בא אנגלי אחר,  וג'ורג דריזדל שמו,  שתקן את תורת רבו ויסד את  "המאַלתּוסינות החדשה".   

בעיקרו של דבר אין בין השיטה הישנה והחדשה,  בין הרב ותלמידו,  ולא כלום,  אלא שהראשון גזר על הולדות מרוב עוני,  מפחד הרעב,  והשני    מרוב טובה.   יסוד אמונתו החדשה של השני היא:  בריאות-הגוף.   "ונשמרתם לגופכם"    זוהי העיקר היותר גדול באמונה החדשה,  ואידך פירושא הוא.   כל מה שמהנה לגוף    הרי זו מצוה,  וכל מה שמזיק לגוף    הרי זו עבירה.   חולה ובעל-יסורים    בודאי שהוא בעל-עבירה,  וכל מי שמחלתו אנושה ביותר ויסוריו מרובים,  בידוע שהוא בעל-עבירה חמור ובודאי עבר על כמה וכמה מצוות עשה ולא תעשה של בריאות הגוף.   וכלל גדול הוא בספרו  "הדת הגופנית",  שאין יסורים בלא חטא לשמירות הבריאות ואין מיתה בלא עוון.   ומאחר שההריון והלידה מזיקים מאוד לבריאות-גופה של האשה,  מתישים את כחה ומזקינים אותה קודם שמנה,  הרי שאין לו להבעל שום  "זכות מוסרית"  לגרום יסורים לאשתו ולהתיש את כחה בהריון ולידה,  ואין לה אף להאשים עצמה שום רשות מוסרית לקבל על עצמה עול כבד זה,  שמתיש את כחה ומזקינה בלא עת ושולל ממנה את כל מנעמי החיים.   אלא שמפני תקון-העולם רשאים הם להרשות לעצמם זוג ילדים,  זוג ולא יותר...  וכדי לצאת גם ידי חובת יצר-הרע,  התירו להם תלמידי-מאלתוס את כל האמצעים המלאכותיים,  שנתחדשו ושעדיין עתידים להתחדש בכדי למנוע את ההריון.   ולא רק התירו,  אלא גם מצוה בכך.   

  אמת הדבר    טוענים הם    חשבונותיו של מאלתוס אינם נכונים,  האדמה עוד לא תש כחה ולא נס ליחה ועתידה היא להוציא אפילו גלוסקאות ומיני מזונות חדשים,  שלא שערנו אנחנו ואבותינו,  ורבה הטובה ברבות אוכליה,  ובכן משום זה אין לחשוש;  אבל האדם הפרטי אינו מחויב להספיק אזרחים בקבלנות.   האדם הפרטי מוזהר ועומד הוא להיות בריא ושלם,  וכל מה שמזיק לבריאותו ומפריע את שלומו,  צריך הוא,  מחויב הוא להתרחק ממנו.   

ובכן,  בשעה שהצרפתים יושבים על מדוכה זו של פחתת-האומה,  צועקים ככרוכיא על הסכנה הנשקפת לעמם ומבקשים אמצעים להרבות את אוכלוסיהם ולתכלית זו הם מבטיחים פרסים לכל המרבה בולדות,  ולא רק פרס של כסף,  אלא גם    מה שמגוחך ביותר    משפט-הבכורה במשרות הממשלה,  כאילו כל המסוגל לולדות מסוגל גם להיות שר ושופט ויועץ-מדיני,    בה בשעה מתכנסים בני הכת של  "המאַלתוסינים החדשים",  ודורשים בשבחה של תורתם החדשה,  ומכריזים עליה בקולי קולות...

את זה לעומת זה עשה האדם. 

וכמדומה לי לעצמי,  שעוד יותר מן הצרפתים צריכים אנו,  בני ישראל,  להתענין בשאלה זו.   הצרפתים סוף-סוף בארצם הם יושבים,  ואם לא יתרבו מדי שנה בשנה,  לא יהיו להם די אוכלוסין להלחם מלחמות תגרה ולהכניס את עצמם באַפירות מדיניות,  אבל מנחלתם לעולם לא יעבירו אותם.   וחוץ מזה הרי יש להם אפשרות להרבות בפרסים,  הן של כסף והן של משרות שונות,  ומי החפץ להפטר ממסים וארנוניות, ומי החפץ להיות שר ושוטר,    ילך ויעסוק בפריה-ורביה.   "בלענים"  כאלה בודאי ימצאו בארץ הברוכה,  ויפרה העם וירבה,  ויהיה לו גם די  "בשר כלי-תותח"  בשביל אבנטורות מדיניות מוטלות בספק...  ואולם אנו ארץ אין לנו ופרסים,  חוץ מגבאות בבתי-כנסיות,  שהיא סגולה למכות-לחי כידוע,  ומהתמנות ציונית בועד-הפועל הגדול,  שמכבדים אנו בה את כל הבא בידינו,    גם-כן אין לנו.   והרי סוד גלוי הוא,  ששיטתם של  "מאלתוס-הישן"  ושל תלמידיו החדשים לא מצאה בשום אומה תלמידים מקשיבים במספר כל-כך עצום כמו שמצאה בתוכנו.   ורואים אנו בעינינו,  איך זרעו של אברהם אבינו הולך וכלה מאליו.   

זה לא מכבר נתפרסמה הסטאַטיסטיקה של היהודים באונגריה וראינו,  איך מספרם פוחת והולך מדי שנה בשנה;  וכן הדבר גם בפרוסיה.   וחוששני,  שגם ב"אוצר-היהדות"    ב"תחום"  המבורך,  גם-כן מספרנו פוחת והולך.   גדולים ומרובים אנו בעיני צוררינו,  שנדמה להם תמיד,  כאילו ממלאים אנחנו את חללו של עולם,  אבל אם נבוא חשבון,  מאוד אפשר שיתברר לנו,  כי לפי הערך מספרנו נתמעט.   והשכל מחייב כך.   חוץ מקשי השעבוד וקשי הפרנסה,  שהם בודאי גורמים גדולים ועצומים למעט את הדמות    הימים הטובים של מצרים  "וכאשר יענו אותם כן ירבו"  חלפו זה כבר!    הנה עוזבים בני ישראל את  "מאורותיהם"  בכפרים ובערים הקטנות ומתישבים בערים הגדולות,  וישיבת כרכים קשה,  ישיבת כרכים גורמת מפני כמה וכמה טעמים להמעיט את הבנים ומביאה לידי שיטת-מאלתוס.   וכשאנו מסתכלים עכשיו בחיי-האשות של אחינו בערים הגדולות ומתבוננים אל הבחורים הזקנים,  שכבר אכלום עש ורקב וכבר נס ליחם ותש כחם,  אל הבתולות הבלות ובכלל אל  "החתונות המאוחרות",    אתה שואל את עצמך:  הלהם נעגנה?  ההם יבנו את בית ישראל?  

ואם תדבר עם אדם מישראל על שאלה ארורה זו,  תשובתו בצדו:  שאינו מחויב כלל להעמיד  "דורות"  לעמו ואינו קבלן אצל הקדוש-ברוך-הוא להספיק יהודים לעולם.   שמא תאמרו:  מבני השדירות הנמוכות תבוא הישועה?    הם,  התמימים,  הפשוטים,  אינם מתחכמים הרבה וחיים כמו שצוה האל,    תשגו חביבי!  גם אלה הפשוטים והתמימים כבר אבדו את פשטותם ואת תומתם ומשתדלים לחקות את אחיהם היותר מאושרים.   עדה היא הספרות השלמה,  שנבראה על  "ענין"  זה בלשון המדוברת בין המוננו ונתפשטה בתוכו במדה מרובה,  שגם הוא כבר טעם  "מעץ-הדעת",  וכמובן,  לפי דרכו והשגתו,  במדה מרובה וגסה עוד יותר...  ואם התפארו ה"מאלתוסינים"  בשעת ועידתם בחיל שעשו ואמרו,  שעלה בידם בשנה שעברה להפחית את מספר הנולדים  "בעשרים ואחד מיליון"  נפש  (דייקנים הם האדונים האלה:  חשבו ומצאו,  שהפחיתו עשרים ואחד מיליון,  לא פחות ולא יותר!...),  הנה גם אנחנו,  בני ישראל,  כבר באנו בחשבונם,  ואולי,  לפי הערך,  במספר מרובה מכל העמים,  ואם מתפארים הם בתקון-העולם ויש להם תביעות על פרס-השלום מיסודו של  נובל,  אפשר שראויים הם בפרס זה גם מצד תקון עולמנו שלנו.   

ועל הפרס של נובל יש להם תביעות חזקות,  ולדעתי הצדק אתם.   טעמם ונמוקם הם    שאין פורענות באה לעולם,  אין לך מריבה וקטטה ותקלה אלא בשביל רבוי בני-האדם.   כי פרה ורבה האדם במדה גדולה וצר לו המקום לשבת;  ובצד לו הוא מנגח צפונה ונגבה,  קדמה וימה,  ואינו מבחין בין אוהב לאויב,  ובלבד שיפנה מקום לעצמו.   האשכנזים,  למשל,  הם בעלי פריה-ורביה ממדרגה הראשונה.   הם מתרבים בכל שנה ושנה באופן גוזמאי וכבר צר להם המקום בגבולותיהם.   ובשביל זה הלכו לנוע על אפריקא     לכבוש את קאַמירון,  ובשביל זה נעצו קנה גם בים הצהוב,  על קצה גבולם של הסינים,  ובשביל זה נעצו את חטמם גם במארוקו,  ובשביל זה הם אומרים לנשל את הפולנים מנחלת אבותיהם במחוז פוזנא ולהושיב שמה אשכנזים,  ובשביל זה מוכרחים הם לבנות אניות-מלחמה ולהתיך כלי תותח משונים.   כי מה לא יעשה  "בעל-מטופל"  בשביל משפחתו?    ואילו אפשר היה להמעיט את מספר האשכנזים,  בודאי היו נותנים לישב בשלוה לשחורים באפריקה,  לצהובים באץ-סינים ולפולנים בפוזנא,  וגם לא היו נועצים את חטמםבמאַרוקו,  ולא היו בונים אניות-מלחמה ומתיכים כלי-תותח משונים,  והיו יושבים במנוחה ובדרך-ארץ ב"פאטרלאַנד"  שלהם ואוכלים נקניקים ממולאים,  ושותים שכר,  ומזמרים זמירות לכבוד ארץ-המולדת,  וה"קיסר"  היה נוסע מעיר לעיר ודורש דרשות ונואם נאומים מבלי לפגוע בכבודו של מי שהוא,  והיתה הנאה להם והנאה לשכניהם והנאה לכל האנושיות כולה.   

האסון האנושי היותר גדול הוא    הרבוי הנפרז של העם הזה וגדולו המשונה.   בכל שנה ושנה נבראים אשכנזים קטנטנים במדה יותר מרובה משנבראים צרפתים ואנגלים ואיטלקים קטנים.   פרים-ורבים הם האשכנזים כעל-פי הזמנה מיוחדת,  כעל-פי צו מגבוה,  כעל-פי פקודת ה"קיסר"...  ומוחל אני להם את קרופ ואת תותחיו,  את חילם הגדול בים וביבשה,  גם על  "ציפילין"  ומגדליו הפורחים באויר אני מוותר    אני מבכר את הביפלאַנים והמוֹנופלאַנים הצרפתיים    אבל בבקשה מהם,  שלא יתרבו ביותר ויתנו לעשות זאת להצרפתים הבוכים על משפחותיהם.   והיה כי יתמעטו מעט האשכנזים ויתרבו מעט הצרפתים,  והיה זה שווי-המשקל היותר מדויק באירופה,  מדויק יותר מן הבריתות  "הכפולות"  ו"המשולשות",  שאין לעמוד על אָפין האמתי.   מצד אחד הרי לכאורה  "ברית משולשת"  בצורה כמבצר וקשה כברזל ומתחדשת בכל שנה תמיד,  בנגוד ל"הברית הכפולה",  שגם היא בצורה וקשה וגם-כן מתחדשת בכל יום תמיד...  ומצד אחד רואים אנו,  שמתחתן  "שני בשלישי"  ו"שלישי בשני",  ולפעמים נדמה לנו,  שבעלי-הברית עושים  "מעין להכעיס"  איש לרעהו,  והענינים כל-כך מסובכים,  עד שהשטן בעצמו לא ימצא לו דרך לעבור בבריתות בין הבתרים האלה,  ו"שווי-המשקל"  הזה נוטה תמיד להכריע את כף-המאזנים לצד אחד,  כמובן     לצד היותר כבד וקשה...

כך הוא מצב הענינים באירופה,  ולא טוב ממנו גם במזרח הרחוק,  באַסיה.   היאפונים,  למשל,  גם-כן נתרבו מאד בשנים האחרונות וצר להם המקום באייהם,  ועל כן למען ירוח להם,  הלכו לבקש נחלה ובאו ו"יִבּמוּ"  את קוריאה;  מתחילה רק מעט,  מה שנקרא בלשון הדיפלומאטים  "כניסה לספירת עניניה",  ועכשיו  "יִבּמו"  אותה לגמרי.   כי עם חכם ונבון הם הדיפלומאטים,  והעיקר    "בלשנים"  גדולים הם:  תמיד הם מוצאים את הבטוי הנכון ברגע הנכון.   כמה יפה הוא,  לדוגמא,  הבטוי  "כניסה לספירת הענינים"!  כמה הוא גמיש ורך!  למראית-עין הלא אין כל:  אין כאן גניבה,  אין כאן גזלה,  אין כאן כלום,  חוץ מ"כניסה לספירת-הענינים",    ואף-על-פי-כן מה אי-אפשר להכניס לתוך מובנו של בטוי זה!    כך הכניסו את קוריאה לתוך  "ספירת-עניניה"  של יאפוֹן,  את מאנדשוריה    לתוך ספירת-עניניה של רוסיה,  את מארוקו    לתוך ספירת-עניניה של צרפת,  את מצרים    לתוך ספירת-עניניה של אנגליה,  את חצי-האי הבאַלקאני    לתוך ספירת-עניניה של אויסטריה,  את איי הפיליפינים לתוך ספירת-עניניה של אמיריקה הצפונית ואת כל העולם לתוך ספירת-עניניה של גרמניה...  ואחרי ה"כניסה לספירות"  באה המלה הקלילה והיפה  "אנכסיה"  (בעברית לדעתי  "יִבּוּם").   גם היא רכה,  חלקה כמחמאה:  אין כאן גזילה ורציחה לאור היום,  לעיני כל האנושיות,  ויש רק  "אַנכסיה"  בלבד    ולא יותר.   ומה יש כאן לזעוק חמס ולהתמרמר?...  ומתפלא אני על כשרונם הבלשני של הדיפלומאַטים.   כי חכמים הם אנשי-המעלה האלה    ידעתי מכבר,  אבל מאין באה להם תורה זו?  הרי בהפבריקאות לתעשית-הדיפלומאטים,  כלומר,  ב"הליציאונים"  ממדרגה ראשונה אין מדקדקים הרבה בבלשנות,  כידוע...  אין זאת,  כי מכיון שאדם זוכה ועולה לגדולה,  הרי הוא ונעשה מלומד ומסוגל אפילו להמציא מגדל פורח באויר.   

ו"המלות הקלילות"  האלה נתקבלו והיו לאותיות פורחות,  שהכל משתמשים בהן.   למשל,  גם הדיפלומאטיה שלנו,  הדיפלומאטיה הציונית,  כבר היא משתמשת בהן.   את הבאנק שלנו הכניסה לתוך ספירת-הענינים של הועד-הפועל ואת הקרן הלאומית    לתוך ספירת-הענינים של הבאנק ואת ה"פקידות הפלישתינית"    לתוך ספירת-הענינים של הקרן הקיימת הלאומית...  ומי אינו יודע,  שכל הפוליטיקה שלנו היא ביסודה רק מחלוקת המפרשים בדבר המובן של לספירות-הענינים השונות... 

אבל נחזור לעניננו.   העיקר הוא    שהיאפונים נתרבו וצר להם המקום בגבולותיהם,  ובכן הלכו ו"יבמו" את קוריאה.   אילמלא נתרבו היאפונים כל-כך ולא היה צר להם המקום בארצם,  לא היו נותנים עיניהם בקוריאה ולא היתה מתפרצת מלחמת הסינים והיאפונים לפני כמה שנים,  וגם לא המלחמה הנוראה בין הרוסים והיאפונים לפני שנים אחדות,  ולא היה אולי מקום לחוש לכמה וכמה מלחמות עוד יותר נוראות בעתיד,  שהרי ספרי-הברית המרובים והשונים שבימינו ריח של אבק-שריפה נודף מהם...   והוא הדין בנוגע לפינלאנד ולמחוז פוזנא ולכל שאר ה"אנכּסיות",  שנתרבו כל-כך בשנים האחרונות,  דוקא ב"תקופת התחיה" של הלאומיות:  מקור כולן,  כמקור כל המלחמות,  הוא הרבוי הטבעי של העמים,  ואילו נמצאו אמצעים כשרים לשים גבול לרבוי זה,  בודאי היו העמים יושבים עם ועם בגבולותיו הטבעיים והיו מסתפקים במה שיש להם,  והיה שלום גמור בעולם... 

כמו שאתם רואים,  תביעותיה של חבורת  "המאלתוסינים החדשים"   על פרס השלום מיסודו של נובל יש להן על מה שתסמוכנה.   וחושב אני,  שהצדק עם ה"מאלתוסינים".   על-כל-פנים צדקו הרבה יותר מאלה הנאספים באסיפת-השלום האחרונה.   ובודאי יותר מועיל היה,  אם תחת האסיפה של שלום,  שנכנסה זה לא כבר לישיבה בקופנהאגן וסך-הכל שלה הוא    אפס,  שהרי בה בשעה שהאסיפה נתאספה גזרו כליה על פינלאנד וקוריאה,  בלי בושה כל-שהיא,    היו חברי אסיפת-השלום באים גם-כן לאמשטרדם לקחת חלק באסיפה רבה של  "המאלתוסינים החדשים".   על-כל-פנים לא היו עוסקים בפטפוטים של מה-בכך.   

הוי,  כבר בחלה נפשי באסיפות האלו,  בצעצועים הללו של בני-אדם,  שבשעה שמתם מוטל לפניהם הם מתנחמים בתנחומים של הבל,  שהם  "עושים"  איזה דבר ל"הציל"  את המת או להציל עתידים למות,  בעוד שנראה בחוש,  כי אינם מסוגלים אפילו להפחיד זבוב.   התקופה שלנו התפארה תמיד ב"תחיותיה"  וקראה לעצמה תקופת-התחיה של עמים ולאומים:  היונים קמו לתחיה,  הבולגארים,  הסרבים...  ובה בתקופה עמים יורדים מעל הבמה ואובדים את קוממיותם:  פינלאנד מפרפרת בין המות ובין החיים וקוריאה נמחקה מעל מפת-העולם    ובני-אדם מאירופה ואמריקה מתאספים ומשחקים בצעצועים של שלום...  אין זאת,  כי לתחית עמי הבאלקנים גרמה דוקא המלחמה ולא השלום... 

ואילו הייתי אני תקיף ובעל-דעה במוסד של נובל בשטוקהולם,  לא הייתי נותן את פרס-השלום שלו אף לאחד מן הנאספים בקונגרס;  די להם בפגישת-הכבוד,  שפגשו אותם בהארוחות השמנות ערב ובוקר וצהרים,  שערכו לכבודם,  וביין-שאַמפאַניה,  ששתו לטובת השלום,    די והותר.   ואת הפרס הייתי נותן דוקא להנאספים באמשטרדם:  אלה ראויים לכך.   אלה הם,  לכל הפחות,  אנשים בני דעה,  שיודעים מה שהם רוצים ומה שהם דורשים.   הקונגרס של שלום לא יציל את קוריאה מידי יאַפון,  ואת פינלאַנד בודאי לא,  אבל אילמלא היה העם הצפוני כל-כך פרוץ בפריה-ורביה ולא היה מתרבה כל-כך,  לא היו לו תביעות על פינלאנד ואולי גם לא היה מציק לשאר העמים המשועבדים ולא היה לוטש את עיניו על מאנדשוריה,  ובכל אופן היה אז יותר ענותן משהוא עתה,  כי מפני שהוא מתרבה כל-כך,  הוא חצוף כולי האי.   

ובכלל חבל שאיני תקיף ובעל-שעה במוסדו של נובל...  מוחל אני להם את הפרסים של פיזיקה וכימיה ושל המצאות חדשות;  ואפילו על הפרס הספרותי אני מוותר,  אף-על-פי שלמרות  "חצי-המיליון הברלני"  עדיין היה יכול גם הפרס להיות לנו לתועלת ויכולנו להשתמש בו עד שיתבסס הפונד החדש שלנו...  אבל אין אני מוותר וויתור כל-שהוא על פרס-השלום.   

קודם כל,  "כל בעל-דרשן דורש לעצמו".   אם לא תדעו אותי עדיין,  חביבי,  אתכבד להתיצב לפניכם:  אוהב-שלום אני ממדרגה ראשונה:  שלום בין הלשון העברית והז'רגון,  שלום בין המפלגות השונות שבנו,  אפילו אלו שאינן סובלות זו את זו,  ובודאי    שלום בציוניות גופה,  בין ה"נוסחאות"  השונים שבה,   בקיצור:  שלום עד כדי טמטום הלב,  עד לידי הקאה...  שלום בין הזבוב והעכביש,  בין הזאב ובין הכבש,  בין ישראל ובין אומות-העולם...  ובכל אופן אני אוהב-שלום יותר מן הקיסר ווילהלם השני,  הדורש בשבחו של השלום מראש הארובה של ה"דרידנויט"  ומלועו של תותח קרופי,  שנמצאו תומכים לתביעתו על הפרס של שלום ובודאי יקבל אותו...  אבל אני דורש פרס זה לא רק לעצמי,  אלא גם בשביל  "עושי השלום"  שבינינו,  שכל-כך טרחו ב"שלום-ברלין"  וראויים הם לכל פרס,  כי באמת הראו נפלאות והכח הדיפלומאַטי שלהם הוא למעלה מכל ספק.   ולפי חשבוני,  הוא גדול מכחו של רוזווילט,  שזכה לפרס זה בשביל  "שלום-פורטסמות":  ראשית,  "שלום-פורטסמות"  אולי לא היה קשה כ"שלום-ברלין";  שנית,  שם הלא וויתרו שני הצדדים משלהם וכאן וויתר רק צד אחד  (כמובן,  יחשוב כל צד,  שהצד שכנגד היה המוותר);   ושלישית,  רוזווילט יפה דרש לשלום בשביל אחרים ולא בשביל עצמו:  הוא דרש,  שיאפון ורוסיה ישלימו ביניהן,  אבל אם ינסה מי שהוא לחשוב מחשבה זרה חלילה אפילו על שעל אחד מאדמת-חול או אדמת-בצה אמיריקנית,  וקובא ואיי הפיליפינים בכלל –  מיד,  "יריק את חניכיו" ואת כל ספינותיו למלחמה עם כל העולם כולו;  ואולם ה"מתווכים"  שלנו    ערב אני לכם ערובה,  שלעולם לא יחריבו את אירופה ושהם נאה דורשים,  קודם כל ולפני כל,  לעצמם:  הם באמת אוהבי-השלום,  אנשים כלבבי.   ויותר מלווילהלם ולרוזווילט ביחד יש לנו הזכות לתבוע פרס זה.   

אמרתי  "לנו"  ובכוונה:  איני אֶגואיסט לדרוש את הפרס רק לעצמי ואני דורש אותו בשותפות,  בשבילי  ובשבילם;  כבר היו מקרים,  ש"הפרסים"  ניתנו בשותפות לשנים.   כך זכו בשנה שעברה מיצ'ניקוב ואֶהרליך ביחד בפרס של המצאות חדשות ברפואה.   בשביל מה זכה אהרליך בשנה שעברה    איני יודע,  אבל מיצ'ניקוב זכה בשביל הפאגוציטים שלו,  והפאגוציטים,  חי נפשי,  חביבים הם עלי מאד.   אלו הן הבריות הטובות,  הלוחמות את מלחמתנו תמיד,  המתנפלות על השונאים הרובצים בקרבנו ועושות בהן כלה.   שגור בפינו,  שהאדם הוא  "עולם קטן";  ושאמנם כן הוא    הפאגוציטים יוכיחו.   שער בנפשך:  עולם מלא,  עם  "שונאים בנפש",  הרוצים לאבדך,  לקלקל את דמך ולשים בך שמות,  ומה שיפלא ביותר    גם עם אוהבים,  שהם מסורים לך ומגינים עליך עד למסירות-נפש...   הרי עולם מלא באמת.   וכל הסתדרות היא עולם קטן,  ובכן יש גם בה מזיקים ופאגוציטים;  וחבל,  שעדיין לא מצא מיצ'ניקוב תחבולה,  איך להרבות את הבריות הטובות האלה.   אני הייתי דורש ממנו חבישות אחדות גם בשביל ההסתדרות הציונית שלנו... 

אבל נחזור לעניננו.   רציתי רק להניח,  שאפשר לקבל פרס משותף.   ואני אוהב-השלום ויוצרי  "שלום-ברלין"  אנו בודאי קאנדידאטים הגונים אנו לפרס זה.   

יש,  אמנם,  חוץ מאתנו וחוץ מן הקיסר ווילהלם עוד קאַנדידאטים הגונים    הגראף טוֹלסטוֹי,  שיש מצדדים הרבה בזכותו,  ועוד סופרים איירופיים גדולים.  אבל כל אלה אינם באים בחשבון מטעם פשוט:  אלה הסופרים האיירופיים,  שרק יש להם דריסת-הרגל אצל חברי הועידה של פרסי-נובל,    הם,  אם ראויים או אינם ראויים לפרס,  כבר באו על שכרם וכבר זכו בפרס זה;  ואלה,  שאין להם דריסת-הרגל,  יהיו מי שיהיו,  לעולם לא יזכו בו,  אפילו אם אלף פעמים ביום ידרשו בשבח השלום...  והגראף טולסטוֹי...  הוא הרי ה"קאנדידאט הנצחי",  ומשנה ראשונה שנקבע פרס זה עומד הוא על הפרק בשורה הראשונה;  אבל כשם שלא זכה בפרס עד עתה,  כך,  כנראה,  לא יזכה בו גם לימים הבאים.   המצב המדיני של אירופה,  וביחוד של ארץ-מולדתו של טולסטוֹי,  גורמים לזה...  את הפרס של שלום אין  "מעיזים"  לתת מתוך חשבונות של פוליטיקה    הארה יפה לערכו של הפרס הזה... 

וחוץ מטולסטוי,  אינני מוותר את זכותי וזכות חברי,  המפשרים דברלין,  לשום קאנדידאט אחר;  אף לא לווילהלם קיסר בעצמו ובכבודו.   ואולם יש עוד שני אנשים,  שמכיר אני בזכותם פחות או יותר.   האחד הוא    זה שהיה עושה שלום במוסד של נובל גופו,  אשר,  כפי הנשמע,  אין שלום בקרבו והדבר מגיע בו לידי  "מלחמת-דברים"  בין החברים המצדדים איש בזכות ה"פרוטיג'י"  שלו...  והלא תודו,  שקודם שיתפשרו  "החברים"  האכספרטים בינם לבין עצמם,  אין לצפות לכלום.   ובכן קודם כל ולפני כל החובה על אוהב-שלום ורודף-שלום כמוני להשתדל בדבר השלום הפנימי הזה.   וה"פריטנדנט"  השני,  שבשעת הדחק אני נכון לוותר על הפרס בשבילו,  הוא הרופא המפורסם עתה ביותר,  הפרופ'  אֶהרליך הנז',  בעל-הרפואה  "שש מאות ושש".   אמת הדבר,  שעוד בשנה שעברה,  קודם שגלה את הנסיוב החדש,  כבר זכה בשותפות עם מיצ'ניקוב בפרס של  "המצאה חדשה ברפואה";   אבל,  ראשית,  הלא קבל רק את מחצית הפרס ולא את כולו,  ושנית,  בשנה שעברה קבל את הפרס של הרפואה,  ועתה צריך הוא לקבל,  לפי דעתי,  את הפרס של שלום.   כי ברפואתו עשה שלום בין העמים ובין הלשונות:  כל העתונים של כל האומות,  בלי הבדל,  ממלאים בו את רוב עמודי עתוניהם,  ואף עתונינו בכלל.   וכמדומה לי,  ששום המצאה בעולם עדיין לא נתקבלה בתרועות-גיל ובאהבה ואחוה ושלום ורעות כהמצאתו של אהרליך לרפאות  "מחלות שבצנעה",  שעוד לפני שנים מועטות היה יהודי מזדעזע לשמען ומתבייש להזכירן. 

ומפני ש"שלום" זה הוא שלום אינטרנאציונאלי ודבר שוה לכל נפש ולכל עם,  וגם    האמת הלא ניתנה להאמר    לעמנו בכלל,  על-כן חושב אני שכדאי הוא הפרופ' אהרליך,  שנוותר בשבילו על זכותנו בפרסי-השלום...

וחביבי הקורא יסכים עמי,  ויהי כן...   

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה