_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחשבות ומעשים VIII

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

     מרגיש אני, כי אהיה קל מסובים, אם לא אדבר הפעם על דבר סובים.  בודאי, הדבר הזה מעט מוזר לכם, חביבי הקוראים: מה ענין סובים לספרות ישראל? – והאמת אגיד לכם, כי גם אנכי חשבתי כן מתחלה ומאד נפלאתי עת ראיתי ב"המליץ" (נו' 257) שם סובים נקרא על מאמר ראשי.  אבל כרגע שבתי ונחמתי ואמרתי: גם זו לטובה! אם עד עתה היו מפרנסים את "הבהמה הכשרה" שלנו, את קהל-קוראינו, בקש ובגבבא, מעתה לכל הפחות יתנו לה סובים.  ואיך שיהיה, הנה סובים, ואפילו ספרותיים, טובים ומכלכלים יותר מקש וגבבא.

ומלבד זאת, לא אכחד ממך, חביבי, כי אנכי לא אוכל להזכיר את השם סובים בקרירות-הלב.  כי זכרונות ימי עלומי אחוזים וקשורים בו.  בימי ילדותי, ואני בבית אבי, באחת הערים הקטנות אשר בליטא.  ואבי ז"ל היה איש חסיד, למדן מופלג, "גונן בחשובה אשה ובבנים חמשה".  ולרש אין כל, זולת בית קטן וצר ופרה חולבת.  כל היום הגה בתורה ולמד בשקידה עצומה, אבל התורה לא כלכלה אותו.  על ישראל היתה תורתו ועל פרתו פרנסתו.  הפרה היתה העמוד התיכון אשר עליו נשענו כל חיי ביתנו.  מחלבה היינו מתפרנסים כלנו.  את החלב, כמובן, מכרו לאחרים, אבל הותירו נטף או שנים בכדי ללבן את "קדירת הגרש" בעד בני-הבית, ומבלעדי אגיד הלא תבינו, כי האדם והבהמה לא התענגו ביותר, וכמה שחבבו את הבהמה ההיא, לא פנקו אותה באכילה גסה.  וסובים – מאן דבר שמם! סובים היו מעין "pium desiderium" בביתנו.  "לו יכלנו לתת סובים לפרתנו, היתה אמי אומרת באנחה, כי אז היו הילדים כולם שבעים בלחם".  "לו יכלנו לתת סובים לפרתנו, היתה אחותי הבכירה אומרת באנחה, כי אז קניתי לי מטפחת"...  בקיצור, הצלחת הבית היתה תלויה בסובים.  ואנחנו, הילדים הקטנים, היינו ממללים אחרי הגדולים: סובים, סובים.  וכאשר גדלתי מעט והתחלתי לחשוב מחשבות על בית-אבי, הייתי אומר בלבי תמיד: כאשר אהיה לאיש ואתחיל להרויח, ראשית דבר אשתדל להשיג סובים בעד פרתנו.  וימים ושנים חלפו ועברו, התחלתי להרויח, באתי בין אנשים; הפרה שפרנסה את ביתנו – כבר בלו המנעלים שנתפרו מעורה, וכל ימי חייה לא ראתה בטובה ולא זכתה לסובים.  אבל סובים סוף-סוף נתגלגלו על ידי...  לספרותנו!

אמנם כן, חביבי, הנני אומר בגאון, כי על ידי נתגלגלו הסובים לספרותנו היומית ואחשוב לי זאת לזכות, יען כי מאכלים יותר טובים ומכלכלים לא מצאתי עד עתה בספרותנו זו.

ואיך נתגלגלו? – מעשה שהיה כך היה:

הקוראים בודאי כבר התבוננו מאליהם אל המהפכה שנהייתה בספרותנו היומית בשנים האחרונות.  העתונים העברים, אשר עוד לפני שנים מעטות רחפו באויר והציעו לקוראיהם דגן שמים ומזון רוחני, תקונים בדת ומנהגי בית-הכנסת, השכלה מגוהצה וכל שבע חכמות – בשנים האחרונות נשתנו לגמרי.  דגן שמים ותקונים עוד אינם.  עיקר הדבור עתה הוא על אודות דגן פשוט, לחם לאכול, כעדר כן הרועה, וכהעם כן עתוניו.  בדבר הזה הם בודאי הד דעת-הקהל.  העם בעצמו ידאג עתה רק לפרנסה, ומולי"ו גם כן ידאגו בעדו את הדאגה הזאת.  "עמך ישראל צריכים פרנסה" – זה הוא "שמע ישראל" שלנו עתה בכל תפוצות "התחום".  "פרנסה" היא ראשית ואחרית כל הדבורים.  את כל השאלות יפתרו בתשובה הקצרה הזאת: "עמך ישראל צריכים פרנסה"; את כל ההצעות יפטרו ב"עמך ישראל צריכים פרנסה" – פרנסה ורק פרנסה, ואידך – הלכתא למשיחא הנה גסה, לדוגמא אחד מסופרינו לדבר "על דבר יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים" ובכלל, על דבר "מפעלים לאומים רוחניים, שפעולתם אינה בולטת וניכרת תיכף לעין ורק אחרי זמן בלתי מוגבל יביאו את התועלת הדרושה", ובתוך דבריו נזרקה טפה מרה כי "אנחנו גם בעבודתנו הלאומית הננו מבקשים רק את המטרה היותר קרוב והתכלית היותר ממשית, וכמעט לא נבין את שפת האיש הרואה את הנולד וצופה למרחוק" ("המליץ",178); – ויבוא סופר אחר ויסתום את פיו ב"פת-לחם", ואחר שהרבה לדבר על תקופת בעלי-התלמוד, תקופת ימי-הבינים ועוד תקופות, בא לידי החלטה גמורה, כי בתקופתנו עתה, "לא אוניברסיטות עבריות, לא בעלי-מוסר ואידיאלים דרושים לנוף רק לחם דרוש לנו, מעמד ובסיס למצוא פרנסה לנו ולהטף אשר ברגלנו".  ("המליץ", 218) והתשובה הזו כל-כך חביבה על הסופר הזה, כל-כך מצאה חן בעיניו, עד כי חזר ושנן אותה ביתר תוקף ועז וביתר בירור, ובא לידי מסקנא, כי "אין עתה רוחניות נאצלת בתבל כלל", "ובעת הזאת אין עוד מקום בעולם למעשים רוחנים בלבד, ואך לשוא קמו בני חבר "נביאים חדשים" המטיפים לרעיון ולאידיאלים והיא לא תצלח".  ומסיים דבריו ברב תוקף, כי "לא חכמות והשכלה, לא בתי-ספר ומשכילים יחסרו לנו עתה, לא רוחניות, מוסר ומדות יחסרו לעמנו, כי יש בנו מהם רב יותר מהמדה.  לנו דרוש רק מקור לפרנסה ולמחיה ומקור לצרכינו הגסים".  ("המליץ",274).  בודאי נעים לשמוע בשורות טובות כאלה; נעים לדעת, כי "חכמות והשכלה" ישנן אצלנו רב יותר מן המדה.  ואנכי, את חטאי אני מזכיר, חשבתי לפעמים, כי חכמות והשכלה אין אצלנו עוד אך לפי המדה! – ובכן, אם הכל מודים, כי חכמות והשכלה, מוסר ומדות יש אצלנו עוד יותר מן המדה, הלא נשארה לנו רק דאגה אחת, דאגת הפרנסה, דאגת הצרכים הגסים.  ועל כן יטיפו כה"ע כל היום רק לצרכים הגסים.

כשאני לעצמי, כבר באתי לידי מסקנא, כי המקור לצרכינו הגסים נמצא מחוץ למחנה ישראל ומעבר לגבול יכלתנו ופעולתנו.  הימים הטובים והמאושרים של "לכו והתפרנסו זה מזה" חלפו עברו יחד את הימים הטובים של אומתנו בכלל, ולמן היום הראשון שיצאנו בגולה הננו מתפרנסים לא זה מזה, כי אם מעמים אחרים.  ואם כן, כל מה שנכתוב אנחנו לעצמנו בדבר צרכינו הגסים אין בו מועיל.  העיקר הוא מה שהם, העמים, יכתבו עלינו.  והם, כידוע, יכתבו מאמרים אחרים...  לדוגמא, אנחנו כולנו נדע, כי ליהודי בעל-משפחה ובעל-רכוש בינוני, עבודת-האדמה בפלכים ידועים היא אחת מהפרנסות היותר טובות; ולו נתנה רשות לזה, אז, גם בלא כל מאמרים, היו רבים מוצאים להם כל אחד בשכונתו חלקת-אדמה לעבדה ולשמרה.  אבל הרשות טרם נתנה – ואך לשוא נרבה אמרים להלל את עבודת-האדמה.  הכל יודעים, כי הסוחרים הבינונים בודאי היו מוצאים להם כר נרחב לפעולתם בפנים הארץ, לו הותר להם להתישב שם.  אבל ההיתר הזה לא בנו הוא תלוי, וכל דברינו בענין הזה הם ללא עזר וללא הועיל.  המוזג שנשאר בלא פרנסה לא יבקש חשבונות רבים, לא יקרא מאמרים, לא ישאל בעצות, רק יאחז בפרנסה הבאה ראשונה לידו, מבלי להבחין אם טובה היא או רעה, אם יפה היא או מכוערת.  הוא יהיה חנוני, רוכל או סרסור.  יודע הוא גם בעצמו, כי החנויות רבות ורוכלים וסרסורים יש יותר מדאי, אבל מה יעשה? – הוא ינסה את הצלחתו, אולי יעלה בידו לפרנס את בני-ביתו.  "אולי" – יאמרו הרוסים – היא מלה גדולה.  ואם אצלם כך, כל שכן אצלנו, שכל מעשינו ומפעלינו, כל יסוד חיינו הוא רק "אולי" גדול אחד.  בסיס נכון ויסוד חזק הלא אין לעסקינו, והיהודי תמיד רק ינסה לעשות "אולי" יעלה בידו.  והאמת נתנה להאמר, כי עם ישראל לא ינום ולא יישן, עמנו זריז להשתכר ולהרויח.  ואנחנו כלנו נדע, איפה "יורד המן", ואין אנו עצלים ללקוט אותו, "אחד המרבה ואחד הממעיט".  ומה נעשה וסבות אחרות, שאינן תלויות בנו, גורמות לנו, כי הוא הולך ו"נמס" לעינינו, ואין לאל ידינו להושיע...  אנו עינינו רק ליה, כי תתיר לנו הממשלה את האסור עתה, למען נוכל לחיות ולהתקיים.  ועתונינו טוב יעשו אם יפנו את לבם לענינינו הפנימיים, לתקן את פרצותינו בבית, ואל ישעו בדברים שאין בהם תועלת, רק בכדי לצאת ידי חובת דירקטורים בישראל, הדואגים לצרכי העם ולפרנסתו...

כך היא דעתי, דעת יהודי פשוט, אבל מולינ"ו, כמו שראיתם, שיטה אחרת להם בענין הזה.  הצרכים הדקים, הרוחנים – חכמה והשכלה, מדות, מוסר, אידיאלים – כל אלה הינם אלא טפל, והעיקר – "הצרכים הגסים", החומרים.  ובכן יבקשו את המקור לצרכים ההם.

ונחלקו בזה "מערכות" ישראל: "המליץ" ו"הצפירה".  "הצפירה" היושבת בווארשא, במרכז היהודים, ורואה, כי לא רק "חכמות והשכלה" אצלנו יתר על המדה, אלא גם בעלי-מלאכות ואומניות שונות – היא מנבאה לעבודת-האדמה ולהפצת בעלי-המלאכה והאומנים בכל רוחב ארצנו.  ו"המליץ" היושב מחוץ לתחום המושב, בעיר המלוכה רבת-המרכולת, יטיף לחרשת-המעשה – "אינדוסטריא" בלע"ז.

ובכן יושבים תלמידי-חכמים וידיהם מלוכלכות בדיו ועוסקים בשאלות המחיר והכלכלה.  ב"הצפירה" יציעו עצות על-דבר יסוד בתי-ספר לעבודת-האדמה – כאלו באופן אחר אי-אפשר שיהיו בקרבנו עובדי-אדמה – וגם, איך להביא את האומנים היתרים שבנו אל מחוץ לתחום.  וסופרים שונים, בעלי תחבולות, מתעסקים בכל זה בכובד-ראש.  האחד יבוא ויספר, כי ראה מבקשים מכנסים בקיוב, ובכן, מי האיש החפץ חיים, ילמוד מלאכת תפירת מכנסים ויבוא לקיוב; השני הרגיש מחסור מנעלים בחארקאוו, ובכן, מי האיש החפץ חיים, יהיה לסנדלר וילך לחארקאוו.  ובדרך הזה יאמרו לפני האומנים בכל רחבי ארצנו.  ו"המליץ" נוטה מעט מדרך הזה.  הוא סוקר את כל הענין בסקירה כללית, ובא לידי מסקנא, כי גלות בעלי-המלאכות ממקום למקום, מלבד שהוא דבר קשה מאד, גם לא יביא לנו רב תועלת.  ועצתו היא יותר פשוטה.  תחת להגלות את בעלי-המלאכות להפלכים הפנימיים, מוטב ליסד בליטא עצמה, על גדות הוויליא והנימן, בתי-חרושת גדולים, להכין בהם כל מיני סחורות, למען תת עבודה רבה להעניים במקומם.  ואז הכל על מקומו יבוא בשלום.  בעלי-הרכוש ירויחו בכספם, והעניים – ביגיע כפיהם, ויציץ יעקב ופרח ישראל.

הנכם רואים, חביבי הקוראים, כי הכל פשוט וטוב, ממש כמו שמספרים בספורי-מעשיות.

והאם יש צורך בבתים כאלה בתחום-המושב? האם יהיו מהלכים לסחורתם? האם יוכלו להתקיים? והעיקר: איה לכסף מוצא? – לקטנות כאלה לא ישימו לב במערכות העברים.  אם העשירים שבנו לא יחפצו ליסד בתים כאלה, אין רע: כבר הורו הלכה באספה רבה, כי אין לנו צורך בעשירים כלל.  ואם אפשר ליסד בית אוצר לאומי בעל עשרות מיליונים בלי עזרת העשירים, מדוע אי-אפשר ליסד גם "פבריקות" גדולות בלי עזרתם? וכדבר הזה הלא יש לנו תחבולה פשוטה ומנוסה, תחבולת אבותינו מאז ומקדם: ניסד חברות.  יש לנו חברות "סמך נופלים", "רופא חולים", "זוקף כפופים", "מתיר אסורים", – והיו לנו גם חברות מיסדי בתי-חרשת.  כל אחד יתן פרוטה בשבוע, ומיליון פרוטות גם הוא סכום הגון.  התחלה תעשה.  והעסקים בודאי הלא יצליחו, ושטרותינו בודאי יעלו מעלה מעלה.  וכרבות מחיר השטרות וירב הכסף, נרחיב את הבתים ונרבה את המלאכה ונתן עבודה בכבוד לאדם רב, ובני ישראל יאכלו וישתו ויעשו חיל.

וכאשר החלותי, אני עבדכם, להטיל ספק בטיב התחבולה הזאת ונועזתי להגיד, כי עד עתה עוד לא ראינו "בתים" כאלה נבנים ומתקיימים באופן כזה, בא "המליץ" להראות צדקתו ולהוכיח שגגתי, ובתור ראיה נאמנא הביא – את הסובים.

סובים – כמדומה לך – דבר פשוט מאד, מאכל  בהמה, ובאמת הוא ענין דק מן הדק, ויש בו מעין פתרון שאלת עמנו.

והפתרון הוא על הדרך הזה:

"ארץ רוסיא, כידוע, היא רבת תבואה, ואת תבואותיה תמכור לחוץ-לארץ.  אפס כי תמכור אותם לא קמח טחון, כי אם בגרעינים, ואם כי הכל, אפילו הסוחרים הפשוטים והגסים, יבינו, כי טוב למכור קמח  טחון, ולהשאיר את מחיר הטחינה במדינה, מאשר למכור גרעינים, בכל זאת תמכור רוסיא דוקא גרעינים, מפני כי מכיר הטחנה רב ברוסיא מאשר במדינות אחרות.  עד שישנם מקומות בחוץ-לארץ אשר כדאי היה להביא מהם הנה קמח הנעשה מחטי רוסיא, לולי שהטילה המלכות מס גדול על הקמח הזה".

כל נבון ובקי בדבר יודע, מדוע לא ישלחו מרוסיא קמח לחוץ-לארץ, ומדוע העסק של בתי-רחים יורד מיום ליום, והנהו עתה אחד מהעסקים היותר גרועים, אפילו בתחום-המושב.  אבל במערכת "המליץ" חושבים אחרת: אמת הדבר, כי לא יצליחו בתי-הרחים, מפני שאין שם עצים וצריך להסיק בפחמי אבן, אשר מחירם ברוסיא הוא פי-שנים מאשר בחוץ-לארץ.  וכן ישנם מקומות הרבה ברוסיא, אשר מחיר ההובלה לחוץ-לארץ עולה בדמים מרובים, ועל כן לא יוכלו להתחרות את הטוחנים שמעבר לגבול.  אבל לאורך הנימן והוויליא אפשר לבנות בתים רבים כאלה.  שם יש די עצים להסקה, ועבודת-כפים מחירה מעט, ושם יעמידו מכונות ויטחנו קמח ויעשו סובים.  בחוץ-לארץ גם סובים סחורה היא, ואפשר לשלוח, למשל, את הקמח לתוגרמא ואת הסובים לאשכנז, כי האשכנזים אינם מפונקים כמו התוגרמים ויקחו גם סובים.

זו היא האמיריקא שגלה לנו "המליץ".

ובכן, עושו חושו בני ישראל! בנו בתי-רחים לאורך הנימן והוויליא וטחנו קמח והכינו סובים ושלחו את הקמח לתוגרמא ואת הסובים לאשכנז.  ומה לכם עוד?

הכל טוב והכל יפה.  התוגרמים יאכלו את הקמח שטחנו בני ישראל, "וכטוב לבם", יזכרו לטובה גם את בית ישראל, המשביר להם קמח טוב, ואולי תצא מזה גם תועלת יותר גדולה, בענינים יותר נכבדים...  והאשכנזים יקחו את הסובים, וילעיטו את בהמותיהם, ויפטמו את חזיריהם, ויכינו שומן ונקניקאות, והיה הדבר לכבוד ולתפארת לבית ישראל, כי בשלהם הכל...  אפס, כי מלתא זוטרתא אחת חסרה בכל "שירת הסובים" הזאת: – חטים אין! בארץ הדרום, במקום שיש חטה, אין עצים, ומחיר פחמי-האבן יקר מאד, כפלים מאשר בחוץ-לארץ, ובחופי הויליא יש עצים (אף כי גם שם מחירם לא מעט), אבל, כמו להכעיס, המים אין שם! ובאין חטים אין קמח ואין סובים.  אנחנו, כמובן נשאר בלי בתי-רחים, והאשכנזים, ה' ירחם עליהם, ישארו בלי סובים.  והסובים ישארו – בספרותינו.

זו היא השלשלת ההיסטורית של הסובים הספרותיים.

ובכל זאת אין לנו להתיאש חלילה.  אם אי-אפשר להוציא סובים לחוץ-לארץ, תחת זאת הרי נוכל להוציא לשם "חכמות והשכלה".  אצלנו, לפי דברי הסופרים, "ישנן יותר מן המדה", ואצל אומות-העולם, אוי ואבוי להם, נשמע כל היום קינים והגה והי, על מעוט הסחורה הזאת.  סופריהם מכל המפלגות יבקשו עצות ואמצעים, איך להרבות את הדעת בעמם.  ואם כן נבוא אנחנו ונמלא את חסרונם.  אנחנו נתן להם "חכמות והשכלה", ואולי יתנו לנו הם במחירן – את "צרכינו הגסים".

כמדומה לי, שמצד סופרינו לא יהיה שום מעצור ל"מסחר זה".  אלא שחכמת המסכן בזויה, ויש לחוש, שבחוץ-לארץ, ביחוד האשכנזים הגסים, לא יחפצו לקנות את השכלתנו וחכמתנו היתרה.  סובים של יהודים יקנו, אבל חכמתם – ספק הוא...

ובכן, חביבי, אם תסכים לדעתי, הייתי אומר, כי טוב לספרותנו לעסוק בתורה מבקמח.  מן הנמנע לנו ליסד "בתי-חרשת למניות", ומן הנמנע "להפיץ את בעלי המלאכות והאומניות בפנים רוסיא, באותם הדרכים שמציעים הסופרים.  אבל תחת זאת לא מן הנמנע הוא ליסד בתי-ספר להרבות חכמה ודעת – ואולי גם מוסר ומדות טובות – בעמנו...  אמת, כי אם אין קמח אין תורה, אך הלא התחכם עמנו לקיים את התורה אלפי שנה מעוני.  ואולם אם אין תורה, לא יועילו גם קמח וגם סובים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה