_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חיים נחמן ביאליק

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

אחת המלים השכיחוֹת ביותר בשירתוֹ של בּיאליק היא המלה "יתוֹם" – והרי זו המלה המקפּלת היוֹם בתוכה כל הוייתנוּ וחוייתנוּ:  שכוֹל ויתוֹם, –  אימים בעוֹלם הגדוֹל.  הרגשה זוֹ היא שמעוֹררת בנוּ את הכּמיהה הצוֹרבת לאָב, למייסר וּמוֹכיח, למנחם וּמעוֹדד – געגוּעים לנביא.  נתקיימוּ בנוּ דברי יחזקאל הנביא:  "וּנְתַתִּיו בְּיַד-הַזָרִים לָבַז וּלְרִשְעֵי הָאָרֶץ לְשָלָל וְחִלְלוּהוּ... הֹוָה על-הֹוָה תָּבוֹא וּשְמֻעָה אֶל-שְמֻעָה תִּהְיֶה וּבִקְשוּ חָזוֹן מִנָבִיא".  ואָמנם באה הוֹה על הוֹה, הוסגרנוּ לרשעי ארץ, דמנוּ הוּתר וכבוֹדנו הוּפקר במלוא העוֹלם, ושמוּעה אחת אכזריה מרעוּתה – וכאותו מחנה ישראל העוֹמד בגָיא, עומדים אנוּ רעבי חזוֹן ועינינוּ משוטטות ומבקשות את הרועה הנאמן, את החוֹזה המת.

אהבתנוּ לביאליק נאמנה, שכן את עצמנוּ אהבנוּ בו.  הוּא היה היחיד בדוֹרנוּ אשר את תוֹכחתוֹ תבענוּ, לשתיקתוֹ חרדנוּ, וּבשעה שחָתה גחלי-דבריו על ראשנוּ.  – לא הוֹצאנוּ הגה.  ביחסנוּ אליו היתה משום התבּטלוּת בפני אבהוּת גדולה ומשוּם הזדכּכוּת שבאָה אחרי כל תוֹכחה.  לחומי-נשמה חיכינוּ לדברוֹ, כעוֹבד-אדמה המחכּה לרעמי-הגשם, כי ראינוּ בו את בבוּאת-נשמתנו הקיבוּצית.  הוּא נשׂא על שכמוֹ מַשׂא-אטלנט של שני עוֹלמוֹת טרגיים יהוּדיים:  את עוֹלם-העבר ששקיעתוֹ לא תמה ועוֹלם-העתיד שלא נגמר בניינוֹ.  הוּא היה בשבילנוּ הקרנה שירית לכפילוּת גוֹרלנוּ ההיסטוֹרי, לערבוּב התחוּמים של ראשית ואחרית, של סתירה וּבנין, של זקנה ועלוּמים.  הוּא עצמוֹ  היה ההלכה והאגדה שבחיינוּ, הגילוּי והכיסוּי שבנשמתנוּ, המַתמיד שצרר את נשמתוֹ בגמרא והעלם בהיר-העין הצוֹפה לעולם הנחמה והגאוּלה.  בשל ראיה דוּ-קטבית זו, המַקיפה את היהדוּת מעולם עד עולם, החדוּרה רגש-אחריוּת לשמירתה ולהגנתה, זכה בּיאליק המשוֹרר, האוֹצר והמכנס, המפרש והמַסבּיר, החוֹתם והגוֹנז, איש-האֶשכּוֹלוֹת וּבעל-האסופות לכתר מַנהיגוּת עליוֹנה:  מַצפוּן הדוֹר וּמַצפּנוֹ, מוֹרה נבוכי-הזמן.  שקטנוּ ושלַונוּ, כי ידענוּ:  על המשמר עומד הצוֹפה לבית-ישׂראל.  הוּא שמר את נחלת-תרבּוּתנוּ  מהגוֹיוּת, מהאנטיהיסטוֹריזם תרבּוּתי, מז'רגוֹניזם פּרינציפּיוֹני.  כשהתגעש הסער האידישאי ברחוב היהוּדי, שהיה ידוּע בשם "ריב-הלשוֹנוֹת", עמד ביאליק בפרץ ונשא את משלוֹ הקלסי על רוּת המוֹאבית, שהצמיחה את דויד המלך, באשר דבקה בנעמי העבריה –  על ה"עברי-טייטש" שיש לו תקוה ואחרית כל זמן שה"טייטש" מזדווג ב"עברי.  כשהופיעוּ בארץ שני סופרים יהוּדים בעלי שיעוּר קוֹמה – לייויק והירשבּיין וביקשוּ להשלים בין שתי הלשוֹנוֹת והציעוּ לחלק את אזורי-הפּעוּלה בין שתיהן – עברית בארץ-ישׂראל ואידיש בגוֹלה – הכריז בּיאליק, כי לא נבתּר לשנים את נשמת ישראל ולא נוַתר על העברית בגוֹלה;  כשנוסד בברלין הבטאוֹן למַדע עברי "דביר", העז בּיאליק להוֹכיח על דפּיו את בעלי-חכמת-ישׂראל שנתנוּ לנוּ טיפּת-דם בהיוולדם וגוּפה קרה במוֹתם ואילוּ את רוּחם – גזל עמם – נתנוּ לאוּמות העולם;  כשקם בּריינין והכחיש לעיני השמש את הרדיפות על התרבּוּת העברית ברוּסיה, התנער בּיאליק כארי וגילה את האמת בכל מַערוּמיה והשתיק את בּריינין עד סוֹף ימיו;  כשהוּכרזוּ בציבוּרנוּ ובספרוּתנו אידיאַלים פּוֹליטיים של עוֹלם שוֹקע, כתב בּיאליק את שיר-הזעם האחרון שלו שאין כמוֹהוּ לחריפוּת תוֹכחה.  חיינוּ הפרוּצים, הפרוּזים, מחוּסרי  ההגנה המַמלכתית זקוּקים לחוֹמה – או, בלשוֹן בעלי-התלמוּד, לסייג, לגדר.  באין סייג לתרבּוּת יפּרע עם.  בתרבּוּת ראָה ביאליק יותר מכלי-מגן:  הוּא ראָה בה חזוּת-הכּל.  כהרצל וכאחד-העם הקדים את השיבה לישראל, לעצמוּתוֹ – לשיבת ציוֹן.  בלי עזרא הסוֹפר אין נחמיה בן חכליה.  בהזנחת התרבּוּת וּביחס-הזלזול אל קדשיה ראָה את החטא הקדמוֹן של תחייתנוּ.

מעניין הוּא שביאליק שבעל-פּה כאילוּ השכּיח מלבּנו את ביאליק שבכתב.  נהגנוּ בו כנהוֹג היהדוּת החרדה בתורה.  הקשבנוּ לביאליק הדבּר, לביאליק הדבּרן, לביאליק שבעל-פּה, ואילוּ ביאליק שבכתב נמסר – לתלמידי בתי-הספר.  אם קראוּ את ביאליק, הרי שקראוּ יותר עליו מאשר אותו.  על ביאליק הופיעה ספרוּת-מחקר היסטורית-ביקרתית, סוֹציאל-פילוסופית, בּלשנית.  ביאליק נוּתח לפסוּקיו, למליו, לאוֹתיוֹתיו – ואילו ההשפּעה החיה של חזונו כאילוּ פּסקה... ורק בימינוּ, בהתגנב לתוך לבּנוּ רגשי-דכדוּך קשים – קם שוּב ביאליק החוֹזה במלוא שיעוּר קוֹמתוֹ.  בימים אלה, כשבית יעקב הוּכּה לרסיסים וכמעט לא נשאר שׂריד מהיהדוּת האירוֹפּית – אָנוּ מבקשים שוּב חזוֹן מנביא.

לא חזוֹן של "שפוֹך חמתך על הגוֹיים".  כלוּם תוֹעיל שפיכת-זעם אין אוֹנים על עריצוּת-דמים קהה?

 

כלוּם יש בכלל שילוּמים ונקם למה שעוֹללוּ לנוּ אוֹיבינוּ וידידינוּ?  "וארוּר האוֹמר:  נקוֹם!"  וכו'.  כוֹחוֹ של ביאליק היה בכך שהוּא ריפּא את אסוֹננוּ באסוֹננוּ.  Similia similibus curantur.  הרצל אָמר:  כדי להציל עם נחוּץ מעט יאוּש.  וּביאליק שהעמיק את הגאוּלה העמיק גם את היאוּש.  כי מה הם שירי הזעם של ביאליק?  אכזריוּת והקשחת-לב יוצרת.  הוּא סגר עליהם את השמים"  "עלוּבי עוֹלם, אלוֹהיכם עני כּמוֹתכם"!  הוּא סגר עליהם את רחמי-העוֹלם:  "...אם אחרי השמדי מתּחת רקיע הצדק יוֹפיע – ימוּגר-נא כסאוֹ לָעד".  הוּא סגר עליהם את לבּם.  "אם תפרוֹץ שאגתך – אני בּין שיניך אמיתנה".  הקץ ליהדוּת הבּכיינית והדוֹמעת, למִקלטיוּת הנפש, לחיפּוּש הצלה בדמעות וקינות.  המשוֹרר סגר על ישראל מכל צד, כדי להפגישוֹ פּנים אל פּנים עם היאוּש, כדי להפעיל את היאוּש ולהפכוֹ למקוֹר-ישע-ורצוֹן.  צריך להציל את ישראל לא רק מצרת היהוּדים, אלא גם על-ידי צרת-היהוּדים.  צריך להפוֹך את האסון לכוח יוצר וּבוֹנה.

שיר קטן כתב בּיאליק, בן שמונה שוּרוֹת בלבד, אוּלם בו קיפּל את כל הכרכים הכּבדים של יוסט, גרץ ודוּבּנוֹב.

רַק קַו שֶׁמֶש אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָתֵךְ וּבְשָרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָה בָּשַלְתְּ.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ

וַיַחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ  מֵרָחוק נִבְלָתֵך –

בשיר קטן זה שנכתב בשנת תרס"א מיצה בּיאליק עד היסוֹד את הטרגיוּת הכפוּלה של קיוּמנוּ, כי אָכן טרגי הוּא קיוּם-העם, אם נתרוֹמם וגדל מקו שמש אחד של חסד-לאוּמים ושל אֶמַנסיפּציה מדוּמה ושויון-עמים, אשר נמחק בין לילה במשיכת קולמוס אחרי 150 שנוֹת-שחרוּר.  אך טרגי פּי שבעה הוּא קיוּם-העם, שסער לילה אחד הפקירוֹ לכלבים-נבלים ללא חסוּת והגנה של ממש מצד ידידים ורעים.

וביאליק, משוֹרר האחרית, הנחיל לנוּ שני חזוֹנוֹת, ציוה לנוּ שתי תפילות:  אחת לשמש ואחת – לסער.         את תפילת-השמש ידענוּ.

"קוּם אָחִי, הִתְפַּלֵל – יֵשׁ מָקוֹם לִתְפִלָה.

יֵשׁ מָקוֹם לְתִקְוָה – הוֹחִילָה!" –

וְקָם וְהִתְנַעֵר אֲחִיכֶם בֶּן-אָמֶש

וְצָמֵא לַשֶמֶש, לַשָמֶש!

"חִשְׂפוּ האוֹר!  גַלוּ הָאוֹר!"  קורא ביאליק פּעם;  ושׁוּב, במקום אחר:  "תְּלוּ שֶׁמֶש עַל רֹאשְכֶם – שׁמש הגאולה והיצירה.  שׁמשׁ שׁל עבודה קשׁה וזיעת אַפּים וסבל ותקוה.

לְקַווֹת אֶחְפֹּצָה, וְאַשְרֵי הַמְחַכִּים –

עֲבֹד וּסְבֹל, אָחִי, בְּשֵם אֲדֹנַי!

שמש של נשימה ארוּכה, וארך-אפּים והגשמת יום-יום:

וְדוֹרוֹת לַדוֹרוֹת יַנְחִילוּ וִיצַווּ:

חֲיוּ, עִבְדוּ הַרְבֵּה וְקַווּ!

וּתפילה שניה – בשעת הסער.  בימי-סערה אלה השחורים משחוֹר, כשאָנוּ מתייחדים עם גוֹרלנוּ ועם מחרנוּ, אין להתעלם מאותו המַעין הקדוֹש והנצחי, שממנו שאבוּ אחינוּ המוּמתים תעצוּמוֹת נפש, צאת שׂמחים לקראת מות, לפשוֹט את הצואר אל כל מַאכלת מרוּטה – לקפּוֹץ אל המדוּרה...

וּבְמוֹתָם צִווּ לָנוּ אֶת הַחַיִים – –

הַחַיִים עַד הָעוֹלָם!

לא קידוּש-השם מתוך הערצת-החדלוֹן, אלא קידוּש-השם לשם חיים.

אין אָנוּ יודעים מה ילד יום.  אוּלם אחת ידענוּ:  מעל למדבּר השממה של יהדוּת נחרבת, מתנשׂאָה ה"מסדה" היחידה והאחרונה של אוּמה פּצועה וּשסוּעה.  ולא פּחות מבנין הארץ תכריע לדוֹרוֹת עמידתנוּ על מסדה זו.  נלחמנו על מסדה, נגן עליה, וגם ננצח – אם נמלא צואתוֹ של ביאליק ונהיה מוּכנים הכנה נפשית גם לקראת השמש גם לקראת הסער!

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה