_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוסף חיים ברנר

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

נערכו פרעות לא ביפו בלבד, אלא בכל העולם הרוּחני שלנו.  ממשפּחת-האמנים שלנוּ נעקר ביד אכזרית אחד האישים הטובים והמקוריים ביותר.  יוסף חיים בּרנר אינו עוד בין החיים – ולמה נפחית מצערנו על-ידי דברי הספּד?

יוסף חיים בּרנר הוא אחד המעטים, שנכנסוּ בצניעות ובחרדה אל המקדש הספרוּתי, ואוּלם עד מהרה ניתן לו מקום בכותל-המזרח.  בניגוד לסופרים יהוּדיים רבים אחרים, שיחרר אותנוּ מן המשׂא הרגיל של יצירות-נעוּרים, ניסוּיים ספרוּתיים ופירות-בּוסר.  לא היינוּ צריכים למדוֹד את צמיחת כשרונו, את גיבוּש אישיוּתוֹ.  מיד בהופעתו הספרוּתית הראשונה בא אלינו עם כל רכוּשו האמנוּתי, עם הרגשת-עוֹלם מסוּימת משלוֹ, עם יחוּד מקורי וגאֶה משלו.  "פת לחם" היה שם חיבּוּרו הנדפּס הראשון, וכמעט בלי שינוּיים יסודיים.  כבר אז ניכרוּ בו כל היחוּדים של הנשמה הבּרנרית:  האהבה אל "עמק העכוֹר", צער-העולם הסוציאלי, הביטול אל העולם הסובב, הניתוּח הנפשי וכוח-העיצוּב האמנוּתי.  בתהליך יצירתו עובר בּרנר דרך הפוּכה:  מרב-צדדיוּת יצירתית, משלימוּת אמנוּתית, אל היצירה המגמתית, הפּוּבּליציסטית-למחצה של שנותיו האחרונות.  במובן הראשון הוּא מופיע לפנינוּ כמשוררה של "פת הלחם".  הוּא סובל ויוצר ב"עמק העכוֹר" בסביבה רבת-הענוּת של נשמתו רבת-הענוּת.  בּרנר האמן זר לו עוד המוּסר-השׂכּל הפּוּבּליציסטי.  עדיין אינו רואה אותנו, עדיין אינו רואה אפילוּ את "עמק העכוֹר" בכל עניוּתו החמרית, בכל מיאוסו ושפלוּתו.  הוּא רואה רק עולמות קטנים של נשמות מדוכדכות...   כמעט אינו רואה את הטבע ואת השמש, הוּא מתחבא מפני אור ואהבה...  הללו הם דיסוֹננסים מרגיזים בעולם של צללים חיים.  חלל-החיים הוּא הכאב, הנשמה המעונה עד מוות.  המכאוב המפרפר של לבבות שבוּרים.  כדוֹסטוֹייבסקי אוהב הוּא לנתח באיזמל-הניתוחים הקר והשקט את הקרוּם הדק המכסה על-פני התהום  השחורה של צער האדם, לחשׂוֹף את הכאב עד לידי שגעון, את האכזריוּת ואת חוסר-השחר שבקיוּמם של עלוּבי-החיים.  בסיפּוּריו "מלתא זוטרתא", "הנדיל", "בחצר", "מצוה" ואחרים, עוברת לפנינוּ תהלוכה של דמוּיות חשֵכוֹת, בני-עיירות שכוּחי-אלוהים, פגוּעים מצד הטבע ומצד האדם, מנוּולים בשל מחלות ובשל מחסור, מחטטים בבוץ החברתי, מחפּשׂים סיפּוּק לעצמם במצוה כלשהי, בוכים או זוֹעקים מיסוּרים שלמעלה מכוח-אדם, חיים או מתים בלא טעם וּבלא תכלית..

בנעימה הלגלגנית במקומות רבים מורגשת מחאתו של הלוחם הסוציאלי, אך מעליה מתמשך ומכסה דוק נשימתו של האמן-בכל-נשמתו.  המוסר-השׂכּל, ה"מאי קא משמע לן", אינו מתבלט אצל האמן האמיתי, היוצר-בחסד.  הוא אינו מחפּשׂ עלילה לסיפוּריו, אינו מסבך את המעשים כדי לעשותם מושכים את הלב.  התוכן, כמו המגמה, אינה מעניינו העיקרי.  ובכלל אינו נותן דעתו על המרחב, אלא על העומק.  אין הוא מושל ביריעה נרחבת, אינו מצייר תמוּנות-המונים.  הוּא אמן התבליט הקטן, צייר-הנשמה.  הוּא מכיר את כל שביליה של הנשמה, את כל מובאיה ומוצאיה, את כל ניעיה ונידיה הכואבים של הנשמה.

אך בּרנר אינו שוהה כל ימיו בתחום האמנותי.  מתחילה בנשמתו היאבקות בין האמן וּבין הפּוּבּליציסט.  וזה השני מוציא אותו אל הזירה של השאלות הספרוּתיות-חברתיות הגדולות.  בּרנר הפּוּבּליציסט קולט צבע, ואילוּ בּרנר האמן הולך ומחוויר.  "בחורף" ו"מסביב לנקוּדה" מכניסים אותנוּ אל עולם מאיר יותר, אך חיוור יותר מבחינה ספרוּתית.  מתגלה לנוּ עולם נרחב של בעיות ישנות-חדשוֹת, מלחמת אבות ובנים, התנגשוּיות בין שמרנוּת והשכלה, בּוּרגנוּת ופרוליטריון, קוֹסמוֹפּוֹליטיזם ולאוּמיוּת, יהדוּת ונצרוּת, אדיקות ואפּיקורסוּת.  ובנקוּדת-ההצטלבוּת של עשׂרות דרכים נבוך ותועה האמן.  מתחת למליצותיהם של הגיבורים המופשטים הבדוּיים אין אנוּ מרגישים את האמת לאמיתה.  בסבך החברתי-הספרוּתי של מטריאליזם כלכלי וניהיליזם ומסתורין ומליצה מפלגתית מיטשטש לאט-לאט אמן-המיניאטוּרה הגדול.  בשני הרומנים הגדוֹלים (שלאמיתו של דבר אינם רומנים כלל), מורגש כבר בבליטוּת יתירה המחסור בעלילה, בדרך-ההתפּתחוּת הטבעית של העובדות, בתיאוּרי-אופי עקביים, ומורגש ביותר העדרו של מבנה ספרוּתי שקול והרמוֹני.  ביצירותיו הגדולות-יותר הוּא מתכחש לכשרונו האמנוּתי הטבעי.  מתיאור נשמתו של האדם הוּא עובר אל תיאור הסביבה הסוציאלית, המשמשת רקע לנשמה הזאת.  הוא מתחיל לתאר לא את הנקוּדה, אלא "מסביב לנקוּדה".  וכתוצאה מכך מתקבל הדוּ-שיח היבש, הבלתי-משכנע, מלים בלא מעשים, בלטריסטיקה פּוּבליציסטית במקום שירת החיים הממשיים.

בשביל ברנר היתה זאת דרגת-המעבר אל היצירה הפּוּבּליציסטית-הטהורה כמעט.  כאן מתגלה בפעם השניה בּבּרנר רוחו החפשיה, הבלתי-תלויה, החריפה.  כאינדיוידואליסטן גאה הוא הורס בביטוּל גדול את כל האמיתות הקפואות והדפוּסים המקוּדשים, שובר בחוצפה הקדושה את כל הפּסילים שבעולם היהודי הבעלביתי הזעיר.  נעימתו לעיתים קרובות לעגנית היא, דעותיו מוגזמות, מזגו סוער ולוהט מדי בסביבה הקרה שבה הוא שרוּי.  במקום שיווּי-המשקל הקודם של האמן השליו באה עצבנוּת, בא ביטוּל שמקורו בהתמרמרות, זעקה וקריאת-תגר כנגד השמים המעבישים וכנגד החברה המשועבדת שיעבוּד רוחני.  אך בדבריו מורגש צער אינסופי של נשמה טהורה כבדולח, מעוּנה, זרה לכל הסובב אותה.  כל-כמה שנשתנתה דרך-יצירתו, עדיין נשאר נאמן לנשמתו.  כל-זמן שתיאורו של צער האדם היה משקיט את צערו שלו, היה לוטש מדמעותיהם של בני-אדם – יהלומים.  אך הוא הפך אותם לחיצים מורעלים, משנוכח לראות כי הוא בודד ועזוב בצערו, כי הוא נלחם כנגד בִּצה חברתית שהעלתה ירוקה.  את השקפותיו – בין שהיו נכונות וּבין שהיוּ מוּטעות – הפכו לשערוּריות חברתיות, ונלחמוּ כנגדן בכתבי-פלסתר מגוּנים או בכוחה של קופת-הצדקה המאוּסה...

תנועת העבודה בארץ-ישראל היתה הסביבה הצרה היחידה, שבה מצאה רוחו של המשורר את שלוַת-נפשו המעטה, שבה קראוּ את דבריו, הבינוּ לנפשו והרגישו בצערו.  ולה נתן את כוחותיו האחרונים.

"שכול וכשלון" – זה היה האקוֹרד האמנותי האחרון של בּרנר.  יחיד ובודד היה בחייו, יחיד ובודד היה ביצירתו, יחיד ובודד היה גם בשעה שנקפד חוט-חייו.

 

תרפ"א

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה