_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התרבות העברית בגולה

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(הרצאה בקונגרס הציוני השמונה-עשר, תרצ"ג)

זכינו, אם כי בעמל רב, שתעלה שוב על במת הקונגרס שאלת התרבות והחינוך העברי בגולה.  ראויה שאלה זו, הנדחקת בכל קונגרס לקרן זוית, ושמטפלים בה בשעה שלא יום ולא לילה באולם ריק למחצה, שנתייחס אליה בכבוד הראוי ושנעמידה על הפרק בכל היקפה וחריפותה.  שאלה זו איננה חדשה.  זה 36 שנים שאיננה יורדת מעל במת הקונגרסים הציוניים, אבל בכל פעם קוברים אותה בתכריך נייר של החלטות יפות, שאינן מוצאות אל הפועל.  שאלת התרבות בגולה הולכת ומיטלטלת בכף הקלע של הקונגרסים כדבר שאין חפץ בו, בחינת אסופי, יליד-חוץ שהוכנס אל המשפחה הציונית בחסד הצירים הרחמנים.  קשה למצוא בדברי ימי הציונות דוגמה ליחס שמייחסים הקונגרסים לשאלה זו, שהיא אחת השאלות המרכזיות של קיומנו בגולה.

שלוש תקופות עברו על התנועה העברית בתחום הקונגרסים הציוניים.  התקופה הראשונה היתה תקופת "הקולטורקאמף", תקופת המלחמה האי-דיאלוגית בין מצדדי התרבות ובין מתנגדיה, שהתחילה בקונגרס הציוני, הגיעה למרום פסגתה בקונגרס הרביעי ונגמרה בנצחון בקונגרס החמישי.  מאז הפכה שאלת התרבות לאחת המוסכמות של המחשבה הציונית, שאינו צריך ראיה ואינו טעון ויכוח.  הריני מזכיר את הפרק הזה לא לשם מחקר היסטורי, אלא כדי להדגיש, שבזמן האחרון באה לידי גילוי בתוך הקונגרסים הציוניים התנגדות עצומה לשאלת התרבות וכאן שורש הרע ומקור הזלזול לתרבות העברית.  אבל לדעתנו, הויכוח הציוני בשאלה זו בקונגרס ציוני נגמר לעולם ועד, פתרונה נחתם בטבעת ההיסטוריה, וכל הכופר בו עתיד ליתן את הדין לפני כס המשפט של האומה המשתחררת.

התקופה השניה היתה תקופת התגבשות ההכרה, שאין ההנהלה הציונית יכולה להעמיס על שכמה את מלוא כובד התפקיד של השלטת הלשון העברית, הקמת הספרות וייסוד מוסדות חינוך עבריים בגולה, כלומר אינה יכולה למלא את התכנית המלאה והרחבה של התנועה העברית בגולה, וכי לשם זה יש ליצור הסתדרות מיוחדת לתרבות ולשון עברית.  במקום "הועדה התרבותית המפורסמת" של הקונגרסים הראשונה שהיתה מין "כל בו", מין אכסניה רוחנית שטיפלה בענייני ספרות ומדע ומחקר ולשון וסטטיסטיקה וחינוך וסוציולוגיה, ולא הוציאה אף דבר אחד אל הפועל, נוצרה בקונגרס השמיני "ההסתדרות ללשון ותרבות", שאמנם לא האריכה ימים ונפחה את נשמתה בראשית ימי מלחמת העולם הראשונה.  אבל רעיון ההסתדרות לא מת, הוא חי חיים פנימיים מסותרים במחשבה ובעסקנות העברית ודרך גלגולים שונים בכנסיות האג, ברלין, וינה, והמועצה הברלינאית האחרונה מלפני שנתיים, לבש צורה מוחשית בדמות "הברית העברית הלאומית" שהולכת ומתארגנת עכשיו.  "הברית העברית העולמית" שואפת לחדש ולחזק את רוח האומה על-ידי החייאת הלשון העברית, התרבות העברית והחינוך העברי, ועל-ידי אירגון כל הכוחות הציבוריים הרואים את עצמם כחלק של התנועה העברית.  וכאן אנו נכנסים אל התקופה השלישית, שאנו עומדים בה עכשיו: התקופה הסינתיטית של המעשה וההגשמה העברית, שצריכה להביא לידי שיתוף פעולה בין ההסתדרות הציונית והתנועה העברית.

את היחס בין העבריות והציונות בתקופת הזמן מאחרית ימי ההשכלה עד ימינו עתה אפשר בקווים כלליים להגדיר באופן כזה: התקופה הראשונה היתה עבריות בלי ציונות, עבריות סתמית, עבריות של השכלה, עבריות בלי אידיאל לאומי-מדיני, עבריות זו הביאה לידי יאוש ואכזבה, לקינת משורר ההשכלה "למי אני עמל", היא הביאה לידי התבוללות של האינטיליגנציה היהודית, ואפילו לידי שמד.  התקופה השניה היתה ציונות בלי עבריות.  בתקופה זו מופיעה אמנם העבריות בצד הציונות, אפילו לא נזדווגה בה לחטיבה אורגנית בלתי-נפרדת, אלא נגררה אחריה כצל בכוח ההתמדה, בכוח החיבה לקדושת השפה ובכוח הדיאלקטיקה הציונית אל התחיה המשולשת.  לדאבוננו, התקופה הזאת לא עברה עדיין.  היחס אל העבריות הוא לכל היותר יחס של חיבה ואהדה, יחס של הפגנה והצהרה מן השפה ולחוץ.  הבשר החי של העבריות נחתך לגזרים ולגזרי גזרים לפי אידיאולוגיות מפלגתיות שונות, לפי ארצות היהודים בגולה, לפי מעמדם הסוציאלי והרכבם האתני.  העבריות חייה לא בכוחותיה העצמיים, אלא בכוח של טיפול וטיפוח מלאכותי.  העבריות איננה יסוד, איננה עיקר, אלא תוספת לאומית לחיי הרוח הלועזי של האומה.  לא המזון הרוחני, אלא הפלפל, התבלין שבו מתבלים את המזון.  בניגוד לציונות, שהיא באה כמהפכה, כשלילה גמורה ומוחלטת של התלישות הגלותית, של הכיעור והשפלות של החיים הגלותיים, זוחלת העבריות בדרכים עקלקלות של הסתגלות, של התפשרות בנוסח האוטרקוויסטים למיניהם, הכורכים את העברית עם כל מיני לשונות ותרבותיות לחטיבה אידיאולוגית אחת.

בתקופה השלישית, שאנו עומדים בה, הננו שואפים לציונות שהיא עברית ולעבריות שהיא ציונית.  העבריות והציונות הן שתי צורות של מטבע אחד, של תחייתנו הלאומית.  האחת בלי האחרת היא פגומה ולקויה, מחוסרת שלימות פנימית.  ואחרת גם לא ייתכן.  אי-אפשר בבת אחת למרוד ולכרוע.  אי-אפשר בנשימה אחת להיות מהפכני בענייני חומר ותגרן בענייני רוח.  ממשלת הרוח היא לא רק אבטונומית, היא סוברנית, היא משתמשת רק בכתר אחד של לשון אחת ושל תרבות אחת.  העבריות שלנו היא תריס בפני ריבוי הלשונות של העם העברי, המחליש את כוח הפריה והגידול ואת איכות התנובה של הכוחות הרוחניים של האומה.  בזה אין כוונתי לשלול את ערך לשונות הגולה והתרבויות שנוצרו בהן, וביחוד את האידיש.  לא לשלול אני בא, אלא לחייב.  אני רוצה רק להדגיש ביתר עוז את החיוב הגדול והמכריע של הלשון והתרבות העברית דווקא בגולה, שבה נכסי הרוח שלנו הם הסימנים היחידים של הוויתנו הלאומית.  בנידון זה אין מקום לפשרות וויתורים.  ומכאן שאיפתנו לעבריותה של הגולה, להשלטת הלשון, החינוך והתרבות העברית בגולה עד קצה גבול האפשרות.

היש לנו אפשרות להשלטת עברית כזו?  אעמוד כאן רק על שתי עובדות שיש בהן משום חידוש פני חיינו התרבותיים בגולה, שתיהן מעידות על המהפכה הכבירה, שהתחוללה בחיינו בעשרים השנים האחרונות.  העובדה הראשונה היא, החינוך הלאומי העברי שלנו.  החינוך הזה, שתחילתו נעוצה בשנים הראשונות מלפני מלחמת העולם, והיא יסוד "החדרים המתוקנים", אשר מטעמים שונים לא נקלטו בחיים ולא החזיקו מעמד, החינוך הזה שגשג ופרח דווקא אחרי מלחמת העמים והגיע במשך זמן קצר להתפתחות רחבה ומפליאה.  אין ברשותנו מספרים סטטיסטיים מדויקים, אבל מספיקים מספרים אחדים כדי לקבל מושג על מידת התפשטותה של העברית בגולה.  בשנת 1929 הגיע מספר המוסדות החינוכיים בשבע ארצות אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, רומניה, בולגריה וצ'כוסלובקיה ל-149 גני-ילדים, 313 בתי-ספר עממיים, 56 גימנסיות ו-7 סמינריונים למורים.  מספר התלמידים הגיע ל-40 אלף בערך.  בשנת 1933 הגיע בפולין בלבד מספר המוסדות ל-315 והמורים ל-1236, ומספר הילדים ל-37,500.  לא נגזים אם נאמר, שבבתי-הספר העבריים האירופה מיסודה של "תרבות" בלבד לומדים עתה עד 70,000 ילד.  אם נוסיף עליהם גם את ילדי ישראל, הלומדים עברית בבתי-הספר האוטרקוויסטיים ובמוסדות החינוך מיסודה של "יבנה", "שול-קולט" ואחרים, יגיע מספר הילדים המתלמדים, המבינים ומדברים עברית עד כדי מאה אלף.  עליהם יש להוסיף רבבות צעירים, חברי מפלגות והסתדרויות חלוציות, שרכשו את ידיעת השפה בבתי-הספר, בקורסים עבריים ובהסתדרויותיהם, שגם מספרם איננו פחות ממאה אלף איש.  יש לציין פה דרך אגב עובדה מעניינת, שבשעת המפקד הרשמי הממשלתי שנערך בפולין בשנת 1930, רשמו רבע מיליון יהודים את הלשון העברית כלשונם הלאומית, אף שההסתדרות הציונית התירה לציונים לרשום במקום העברית את השפה היהודית כלשונם הלאומית.

העובדה של התפתחות החינוך הלאומי בגולה, יחד עם התפתחות מאומצת של תנועת נוער לאומית חלוצית הולידו עובדה שניה: החייאת הדיבור העברי בגולה.  אמנם התפתחות הדיבור העברי עומדת עדיין בתחילתה, הדיבור העברי רחוק עדיין מלהיות תופעה כללית ומתמידה;  אבל עובדה היא שאין להכחישה, שבעשרים השנים אחרי המלחמה שונו פני הדור והנוער הציוני החלוצי הפך נושא הדגל של הלשון העברית החיה.

שתי העובדות הללו מעידות עדות מספיקה הן על הכיבושים והן על אפשרויות העבודה הכבירות בשדה התרבות והחינוך בגולה.

אבל אפשרויות אלו הולכות ומשתמטות מתחת ידינו לרגל תנאי-הקיום שאנו נתונים בהם בגולה, אבל במידה רבה גם באשמתנו, באשמת התנועה הציונית.  אחרי שנות השובע, שנות הגאות לעבודתנו התרבותית בגולה, הגיעו שנות רזון, שנות שפל וירידה איומה החותרים תחת קיומו של כל מפעלנו בגולה.  המצב הכלכלי הקשה והנורא, שבו נתון עמנו בגולה, ההתרוששות המבהילה של המוני עמנו מעמידים את בתי-ספרנו בסכנה של סגירה.  כאילוסטרציה ראוי להזכיר את העובדה שבליטא, הארץ של אוטונומיה תרבותית, הארץ ששם מקבלים המורים בבתי-הספר העממיים את משכורתם מקופת הממלכה, בארץ זו נסגרו בשלוש השנים האחרונות 22 גני-ילדים מתוך 31.  בתי-הספר בארצות השונות נחנקים תחת עול הגרעונות הקשים.  העניות המרודה של הורי התלמידים גורמת, שרבים מהם אינם יכולים לעמוד בפני ההתחרות של בתי-הספר הממשלתיים, ששם מלמדים חינם, והם שולחים את ילדיהם לבתי-הספר הממשלתיים.  המצב הכלכלי גרם גם כן, שההסתדרויות הארציות לתרבות אין ידן משגת לכלכל את הסמינריונים למורים שהוקמו בעמל על-אנושי.  בכל שנה ושנה מתרבות הבקשות והדרישות הבאות מערים ועיירות בפולין על פתיחת בתי-ספר חדשים.  הדרישה למורים עבריים היא גדולה, אבל אין אנחנו יכולים למלא אחריה, ובמקום לפתוח סמינריונים חדשים, הננו עומדים בפני ההכרח הטראגי של סגירת המוסדות הקיימים.  הסמינריונים הוילנאי והגרודנאי, פאר מוסדותינו הפדגוגיים באירופה, נאבקים עם מר-המוות ועומדים על מפתן הסגירה מאפס אמצעים להחזיקם ולקיימם.

אבל לא רק החינוך עומד לפני גזירת הכליה.  על כל ענפי התרבות והיצירה הונף הגרזן.  בכל עולמנו התרבותי – שכול ואלמון, שדפון ובצורת.  היצירה הספרותית העברית הולכת ומצטמקת מדי יום ביום, לולא שארית פליטת הסופרים שנשארו עוד בגולה, לא נשאר לה שריד.  אין במה עברית יומית בגולה ולא נותרו לנו אלא שבועונים מספר והספרות המפלגתית, שעל-אף חשיבותה החינוכית הגדולה, איננה יכולה עדיין לרשת את מקום הספרות העברית הכללית.  הספר העברי אינו נקנה ואינו נפוץ, חסר מרכז מארגן שיטפל בהפצת הספר העברי, וגם הנסיונות הבלתי-מוצלחים שנעשו בכיוון זה גרמו, שאין גואל ואין דורש לספר העברי.  המו"לות העברית ירדה פלאים ומלבד ספרי רומ"ל וספרים בודדים אין ספר חדש נדפס.  גם האמנות העברית עומדת לפני ליקוידציה של אותם הנסיונות המוצלחים, שנעשו על-ידי חלוצי האמנות הצעירה.  בפולין קיימת היום סטודיה אמנותית בוילנה בהנהלת במאים פולנים מובהקים, הסטודיה העברית הרשמית של התיאטרון הפולני האמנותי "רעדוטה", וגם סטודיה אחת בלודז, אבל שתי הלהקות עומדות להתפזר מחוסר סיוע חמרי מצד התנועה הציונית העברית.  אפילו עבודת התרבות למען ארץ-ישראל איננה נעשית בהיקף הדרוש.  אני מתכוון לחברת דורשי האוניברסיטה, שמטרתה לקבץ ספרים וגם אמצעים כספיים בשביל המכללה העברית בירושלים.  לא טוב הוא המצב גם בארצות הברית.  "הדואר" מפרפר בין החיים והמוות.  מוסדות החינוך עזובים לנפשם.  גידולי הספרות ם מועטים ודלים.  היש צורך להדגיש בקונגרס ציוני את הסכנה הצפויה לציונות ולכל היהדות מחורבן התנועה העברית?  היש צורך להדגיש בקונגרס הציוני את האמת האלמנטרית, שמאמר אחד של אחד-העם ושיר של ביאליק כוחם יפה פי אלף מכל חוברות התעמולה הציונית בשפות זרות?  הצריך להראות פה על חלק גדול של הנוער הישראלי, התועה בדרכים נלוזות של מהפכנות הרסנית זרה, המתנכר לעמו, המתכחש לצור מחצבתו?  היש להראות פה על הבורות ועל העם-ארצות המבהילה המשתוללת ברחוב היהודי, המתקשטת בנוצות של אידיאולוגיות אנטי-לאומיות?  הצריך פה לדבר על נגע ההתבוללות, התבוללות למעשה, המחריבה את נשמתנו, המלעיזה את חיינו המשפחתיים הציבוריים והחברתיים במבול של לשונות זרות ותרבותיות נכר, הלוחצות עלינו בכל כובד משאן?

סוף דבר: בשדה ספרותנו ותרבותנו שדפון, בחינוך אימת התפוררות וחורבן צחוסר אמצעים, בקרב הנוער שלטון הפראזה והמליצה הריקה וברחוב היהודי תוהו ובוהו, הפקרות ציבורית, שפלות ובערות.  מה עשינו כדי לפחת נשמת חיים בגוף המרוסק של עמנו?  התיתכן שיבה אל המולדת בלי שיבה קודמת אל העם, שהופקר לכל רוחות הקטב של הגלות הממאירה?  האפשר להקים את חרבות המולדת מבלי להקים את חרבות הרוח של עמנו?  קבוצה קטנה של עסקנים וסופרים, הכואבים את כאב החורבן הרוחני של האומה, נתכנסה לפני שנתיים והניחה את היסוד להקמת "הברית העברית העולמית".  הברית העברית אינה בריאה חדשה, אלא – כפי שכבר הזכרתי – גלגול חדש של אותה ההסתדרות העברית שבהקמתה אנו מטפלים קרוב ל-20 שנה, ושלא קמה עד כה על רגליה באשמת ההסתדרות הציונית אשר סילקה ממנה את ידיה.  הקונגרס ה-17 קידם בברכה את דבר ייסוד הברית ואישר את החלטת הקונגרס ה-16 בדבר ייסוד מחלקה לתרבות וחינוך בגולה.  אבל איפה היא המחלקה הזאת?  מדוע לא נוסדה במשך 4 שנים?  מי הוא חבר ההנהלה העומד בראשה?  הקונגרס קבע בדיוק את תפקידי המחלקה, אבל הנתמלא אף תפקיד אחד?  הנוצרו קשרים עם הסתדרויות החינוך העברי בגולה?  הדאג מי שהוא להתפתחות הפנימית של בתי-הספר העבריים לזרמיהם?  הדאג מי שהוא להפצת הספרות והשפה העברית בין הנוער והבוגרים בגולה?  הנעשה איזה דבר לשם פעולת בירור ותעמולה ביחס לשפה ולתרבות העברית?  ההושם לב להכשרת מורים לבתי-הספר העבריים?  אף אחד מחמשת הסעיפים האלה שנתקבלו בקונגרס ה-16 לא הוצא לפועל.  כן לא הוגשמה אף אחת מהחלטות הקונגרס ה-17.  שמענו בקונגרס מפי חבר ההנהלה שהמחלקה לא הוקמה מפני חוסר תקציב.  אבל מדוע אינם ניתנים פירורי-תקציב גם לתרבות, שבקיומה תלוי גם קיום הציונות בגולה?  ברגש של התמרמרות ומחאה נגד המצב השורר אצלנו עלינו לציין, שלא היתה עד כה תנועת שיחרור בעולם, אשר לא דאגה בראש לנשמת האומה, אשר לא חרדה לגורל הדור הצעיר.  הנה שמענו מפי אנשי הארץ על הסכנה הגדולה הצפויה לעברית בארץ;  הננו עדים לבלבול הלשונות הבא עם זרם העליה לארץ.  הכיבוש היחידי שעליו היתה גאוותנו הולך ומתערער.  נחלש הכוח המלאים של הלשון העברית בארץ.  גולה בלתי עברית, עליה של המונים החלוצים שאינם קשורים בעברית לא תבנה ציון, היא תבנה בבל חדשה, וגלות בבל זו תהי הנוראה בכל הגלויות, כי היא תבנה את בבל בארץ-ישראל.

וגדול החטא, אין לו כפרה.  אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור.  התנועה הציונית באה להיישיר את גבנו, להזקיף את קומתנו, לנטוע את הרגשת הכבוד העצמי בקרבנו.  אבל חוש הכבוד הזה נלקח וניטמטם אצלנו לגמרי ביחס לשפתנו.  האינטליגנציה של כל העמים, האינטליגנציה הצ'כית, הפולנית, הליטאית, הלטית, האסטית, האירית, שנתחנכה במשך דורות על ברכי תרבויות זרות והשתמשה בלשונות לועזיות, התחילה את בנין חייה החדשים מחידוש לשונה הלאומית, והיא מדברת בה בקנאות נפרזת וטבעית, ואילו האינטליגנציה היהודית שלנו, המדברת ויוצרת בכשרון רב בכל הלשונות שבעולם, לא הספיקה עדיין להקנות לעצמה את ידיעת הלשון העברית.  הננו מוחים ומתריעים בכל כוחנו נגד חטא לאומי זה.  אין לך פרלמנט בעולם שלא ידברו בו בלשון הלאומית, ואצלנו מדברים ב-70 לשון והופכים קונגרס לאומי לקונגרס בין-לאומי.  ולא די שמשפילים בזה את כבוד הקונגרס, נמצאים ותיקים, שרואים בדיבור העברי משום הכשלת הקונגרסים.  הדבר לא נכון בהחלט.  הסטטיסטיקה של הקונגרסים העידה, שיותר מ-70 אחוזים של הצירים מדברים ומבינים עברית, ו-30 האחוזים הנשארים אל יבואו לקונגרסים ציונים עבריים בלי ידיעת הלשון העברית.  אם התנועה הציונית תבין את האמת הפשוטה הזאת, אז יבינו גם הממשלות, גם המערכות, גם ההסתדרויות והמפלגות, שלקונגרס ציוני צריך לשלוח בא-כוח המבין עברית.

ואין אנו יכולים לעבור בשתיקה על מסורת מעליבה, שנשתרשה ונתקדשה בהסתדרות הציונית.  קצר רוחה של העברית בפני הלשונות הגרמנית והאנגלית שנשתרשו במוסדות ההנהלה.  חליפת-המכתבים בין ההנהלה וההסתדרויות הארציות לא תמיד היא בעברית.  17 פרוטוקולים של כל הקונגרסים הציוניים הוציאה ההנהלה, וכולם בגרמנית.  מדריך רשמי הוציאה ההנהלה הציונית בשביל הצירים והאורחים של הקונגרס ה-18, אבל לשוא תבקשו בו ביאורים והסברות בעברית.  הקונגרס לא ימלא את חובתו לעברית, כל זמן שלא יגיב על הדבר ולא ישים קץ למסורת מעליבה זו.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה