_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקבלות היסטוריות

אברהם אידלסון

תרגם אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

....התפזרו העננים וימש חושך: השמש הציצה, ומקרניה הלוהטות נמסו כתלי הגיטו, ויצאו היהודים מתוך מחבואיהם האפלים ומדכאיהם היהירים  - מתוך היכליהם.

הם נפגשו כאחים  והושיטו זה לזה את ידם, והיהודים קיבלו מהם מלוא-זכויותיהם".

בסגנון כזה, בערך, מתחילים ההיסטוריוגרפים המושבעים שלנו את פרשת התקופה החדשה של ההיסטוריה הישראלית.  חסר כל קשר פנימי בין מאורע למאורע, אין כוח פנימי המכוון את כל הגילויים.  במקום זה ניכרת השאיפה להטיל על היהודים תפקיד כמעט ראשון במעלה בתהליך שחרורם.  האהבה העצמית הלאומית או הרצון לתאר את פעולת היהודים בצבעים הבהירים ביותר, להציגם בצורה חיובית לעיני דעת הקהל, רצון שנתגלה ביותר אצל ההיסטוריונים שלנו בגרמניה, הוא שהמריצם לדרוש סמוכים בין האמנציפציה של היהודים ובין איזו תנועה פנימית ביהדות.  והואיל ותנועה כזו לא היתה בנמצא, צרפו לאמנציפציה היהודית ללא כל טעם וריח – את משה מנדלסון וסיעתו מחברי הקהילה הברלינית.  אין לי שום טענות אל מנדלסון וידידיו והריני מוכן ומזומן לייחס ערך תרבותי מסוים לפעולתם ההשכלתית (ואפילו מחוץ לתחומי היהדות הגרמנית), אולם בתולדות האמנציפציה היהודית לא מילאו שום תפקיד.  תנועת ההשכלה של היהודים בסוף המאה הי"ח – היא פרי התסיסה הרוחנית הכללית של השכבות הבורגניות, שנתגברו בחברה האירופית, ותסיסה זו היא שגרמה להריסת ה"משטר הישן" תחילה בצרפת, ואחר-כך בשאר ארצות אירופה וממילא – גם לשחרור היהודים.  בתנועת השכלה זו נשתקף הכיוון הכללי של המחשבות ומגמות-הכלל באותה תקופה, לפיכך יש לחפש את סיבות השינויים, שנתהוו בחיים הציבוריים, לרבות השינויים שחלו ביחס ליהודים, במצב-הרוח הכללי, ולא במצב-הרוח היהודי המשוקף.  את ההיסטוריה הישראלית (בימי-הבינים והזמן החדש הכתוב מדבר) יצרו פחות מכל  היהודים עצמם.  המצב הכלכלי – והמצב התרבותי התלוי בו – של הציבור היהודי בתקופות השונות לא השפיע כלל, או השפיע במידה מועטה, על יחס שאר האוכלוסיה אליו.  להיפך: החיים הפנימיים של היהודים היו תלויים בתחומים, שתחמה להם התחיקה.  התחומים הללו נתרחבו או נצטמצמו בהתאם לאינטרסים של האוכלוסיה השלטת ושיוו צורה מסוימת לחיים הכלכליים והרוחניים של היהודים. אם אצל כל העמים היתה  פעולתם העצמית הכוח המניע הראשי של התהליך ההיסטורי, הרי אצל העם היהודי הוצרה וצומצמה תמיד פעולה זו על-ידי מעצורי חוץ ונדחתה לקרן-זוית.  ולפיכך אין לחפש את סיבת האמנציפציה של היהודים ביהודים עצמם. יותר מדי היו היהודים מיעוט שאינו ניכר והמון פסיבי, שיהיו "נוטלים" זכויות לעצמם. הזכויות ניתנו להם או ניטלו מהם מתוך נימוקים שונים. לפיכך,כשאנו באים לחקור את תולדות  האמנציפציה היהודית ,עלינו להכיר תחילה את הנימוקים, שהניעו את העמים השליטים לתת זכויות ליהודים.

 

ב

צורות-החברה העיקריות בימי-הבינים היו המעמדות במובנה של אותה תקופה והכנסיה. המושג "אזרחות" במובן המודרני של המלה לא היה קיים, כשם שלא היה קיים המושג המודרני של ממלכה טריטוריאלית.  המעמד העניק לחבריו כמות מסוימת של זכויות וחובות, שכל אחד ואחד מהם מצא בה הגנה ומשפט. הקיום מחוץ למעמד היה כמעט מן הנמנע.  המעמדות היו איגודים סוגרים ומסוגרים, שצמחו ונתגבשו גיבוש היסטורי ואלמנטים חדשים לא יכלו לחדור לתוכם.  מסתבר, שציבור בעל מבנה אפייני כזה לא היה עשוי לקלוט אלמנט זר כיהודים בתור בתורת אזרחים.  הכנסיה והקיסרות, שנוצרה על ידיה, התיחסו מן ההכרח באיבה לכל הבלתי-מאמינים, ביחוד ליהודים.  מצד שני לא יכלו היהודים, שלא היו קשורים מבחינה היסטורית עם שום מעמד, להיות לחברי הציבור והיו מחוסרי כל מחסה ומגן.  היהודים היוו מעמד משלהם ובאותם המקומות המבודדים, שהוקצו להם בתנאים מסוימים, קיבלו אבטונומיה גמורה בעניניהם הפנימיים.  הם עסקו באותם המקצעות הכלכליים, שלא עסקו בהם מעמדות אחרים.  המעמד היהודי, אף-על-פי שהיה מאוחד ומלוכד, דבר אחד חסר לו: כוח.  לפיכך היה תמיד מטרה להתקפת זרים, והכל יחד נצטרף לאות ה"תענוגות" של ימי-הבינים הידועים פחות או יותר לכל אחד מכולנו.

הזמן החדש לא שינה את מצב היהודים במידה ניכרת.  המשטר הסוציאלי נשאר בקיו הראשיים כמעט כמו שהיה.  אם המעמד הבינוני התפתח באותו זמן במידה מרובה ורכש השפעה גדולה או עצמאות גמורה, אם הוא נלחם בהצלחה – ביחד עם ראש-הממלכה האבסולוטי   בפיאודלים האדירים, הרי היהודים לא נשכרו הרבה.  נשאר בתקפו אותו  האופי המעמדי הצר של הקבוצות הציבוריות, אותו הניגוד בין המעמדות הציבוריים, אותה האיבה המשותפת ליהודים.  מה שנוגע לכנסיה, הרי השינוי, שחל בה בארצות אחדות, לפחות בזמן הראשון,יותר משהיה עקרוני, היה דוגמטי.  הכנסיה המתוקנת, עם רוממות הליברליזם שבפיה, תמכה יחד עם השלטון החילוני בשיטת העריצות (שלפני זמן קצר נלחמה בה עצמה), והשתמשה באמצעי-אלימות כלפי הדיסי-דנטים והיהודים.  אחרי מלחמת שלושים השנים על חופש המצפון", הכריז הקונגרס הווסטפלי על "זכות אי-הסבלנות" לגבי דתות בלתי שליטות  (" Cujus regio eius religio")  באופן כזה נמשכו בשביל היהודים ימי-הבינים עד חצי-המאה הי"ח, חוץ מוצאים מועטים מן הכלל, כמו הערים החפשיות באיטליה העליונה והולנד. 

כדי להבין את יחס עסקני המהפכה הצרפתית לשאלת היהודים, עלינו לעמוד בפרטות  יתירה על האידיאולוגיה של אותה תקופה.  אני מוכן להימנע מבירור השאלה, אם האידיאות הן גורם ראשוני או בנין עליון על גבי ההוויה החומרית.  בחקירה מדעית  חשוב לקבוע את הקשר הסיבתי בין שתי תופעות;  ואותה העובדה, שתופעה-סיבה לעצמה היא פרי סיבה אחרת, אינה משנה את אמיתות המסקנות.  אידיאות יכולות להיות אור חוזר של קומבינציות מסוימות בעולם הריאלי החיצוני או מבנה-ציבור כלכלי מסוים ויחד עם זה להיות סיבה של תופעות מסוימות, שלעתים קרובות אין להן יחס ישיר לסיבת-הסיבות.  במובן זה רשאים אנו לדבר על שאלה יהודית בהתאם לכיוון המחשבה בתקופה הנידונה.  ונהוג כמו כימאי החוקר חמרים כפי שהם מצויים בטבע, קובע צירופים וריאקציות  שונות, בלי לקבוע יחס לשאלת התורה האטומיסטית ובלי לעסוק אפילו בשאלה, מדוע האטומים נותנים במקרה אחד – מימן ובמקרה אחר – כלור. אידיאות מסוימות מופיעות בזמן מסוים בציבור, משום שהן מתאימות לאינטרסים של מעמד מסוים, שהשלטון בידו או שנלחם לשלטון. אולם משהופיעו האידיאות הללו, משנתקעו במוחו של אדם, הן פועלות בכוח עצמן ועתים – בניגוד לאינטרסים, שהולידו אותן. היחס לשאלה היהודית במאה הי"ט מתפרש יותר בפעולת האידיאולוגיה עצמה מבהשפעתם הישירה של האינטרסים הכלכליים של המעמדות השליטים.  והחוקרים המבקשים להסביר באינטרסים הללו בלבד את האמנציפציה של היהודים במחצית הראשונה של המאה שעברה או באנטישמיות של שנות השמונים במאה הזו, אינם אלא טועים ומוכרחים  להעזר בציטטות מפוקפקות ועתים גם בבחירת-עובדות מוטעית.  שכן מה פירושה, למשל של "התפתחות מרובה של התעשיה הטכסטילית והצורך בהון יהודי" בצרפת, בימי המהפכה הראשונה, בזמן שהיהודים היו Quantité negligeable, כמות  מבוטלת, ותפקידם בחיים הכלכליים של המדינה היו כאין וכאפס?

המסורת של החרמת רכוש היהודים היתה עוד חיונית מאוד, והסקולריזציה של רכוש האצילים והכנסיה מעידה, עד כמה לא התחשבה הבורגנות המשוחררת בעשיית חשבונותיה עם אלמנטים בלתי-רצויים. את הצורך בהון יהודי אפשר היה לספק באופן קל יותר, ואף-על-פי-כן העדיפה האספה הלאומית הצרפתית לתת שויון-זכויות ליהודים.  ואפייני הדבר, שבאלזס, שבה היתה אוכלוסיה יהודית ניכרת והיה בה באמת מקום לפעולת גורמים כלכליים, לא פסקה שנאת היהודים אפילו  בעצם סערת המהפכה הראשונה.      

מה היתה האידיאולוגיה של הבורגנות במחצית השניה של המאה הי"ח? הסדר הישן על כל צורות החיים שיצר, תחומיו צרים היו בשביל התעשיה שהתפתחה. האריסטוקרטיה הפיאודלית, שריכזה בידיה אחוזות גדולות, עיכבה את המחזור החפשי של קנין הקרקע והפרולטריזציה של האוכלוסיה הכפרית.  הצ'כים, שנהפכו לכתות סוגרות  ומסוגרות,  עיכבו את ההתחרות החפשית וניצול העבודה. הכנסיה, שתבעה לעצמה את  הזכות לעמוד בראש כל החיים הממלכתיים והפרטיים והיתה קשורה  בצורות החיים  הישנות-נושנות, נמצאה בידי המעמדות בעלי הפריבילגיות והגינה בכל עוז על ה Status quo  של ימי-הבינים.

הבורגנות, שגברה ונתחזקה, זקוקה היתה לחופש, חופש של התחרות, חופש של תנועה, חופש של מיקח וממכר במקרקעים ושחרור מכל מיני  פריבילגיות מעיקות.  חופש זה עמד בסתירה לכל צורות הציבור, שנתקיימו בזמנים ההם.  הצורות הנושנות נתרוקנו מתכנן, עד שלפי מושגי אדם בן-זמנן היו ללא- תקנה;  דינן  היה לשלילה ביסודן, על כל חשיבותן בעבר.  והאידיאולוגיה הבורגנית הרחיקה לכת בשלילתה, עד שעברה שלילתה על תביעות האינטרסים שלה.  לפיכך לא ארכו ימי  השפעתה של אידיאולוגיה זו והריאקציה לא בוששה לבוא.  אולם אידיאולוגיה זו בקיצור ימיה גמלה    כפי שנראה להלן – חסד גדול ליהודים במובן הרחבת זכויותיהם.  היא שללה לא צורות חברתיות בלבד, אלא אף את התהליך ההיסטורי, שהוליד אותן, לא את הבדלי המעמדות בלבד, אלא כל ההבדלים בכלל, אפילו הבדלים פסיכיים, היסטוריים ואחרים של קבוצות שונות, לרבות הבדלי-לשון.  היא שללה לא בלבד את התכונות הללו אלא אף את גילויי-הנשמה האנושיים, שמתוכם נבעה.  אחדים הגיעו לידי כך, ששללו לא בלבד את המשטר  הממלכתי הקיים, אלא אף את עצם החברה, בהכריזם על השיבה לטבע כעל אידיאל של הפרוגרס האנושי. לאחר שרוקנו את האדם מכל היסודות המהווים  טבעו הריאלי, לא השאירו ממנו האידיאולוגים של המהפכה הצרפתית הראשונה אלא מושג מופשט בלבד    שלטון השכל, ובאדם מופשט זה השתדלו לפעול להלכה ולמעשה. 

אידיאולוגיה זו הונחה ביסוד אותו המפנה, שחל לגבי היהודים בצרפת, ןאחר-כך בשאר חלקי אירופה בסוף המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט.  המימרה "אין הלני ואין יהודי" לא היתה בפי האידיאולוגים של אותה תקופה מליצה ריקה, המשמשת עלה-תאנה לליברלים של דורנו, אלא נבעה מתוך עצם מהותה של השקפת-עולמם הפוליטית-פילוסופית.  שויון בני-האדם היה תוצאת "חוקי-השכל הנצחיים השוים  לכל בני-אדם".  זכויות האדם אינן דבר הנרכש או הניתן לאדם על-ידי החברה, אלא דבר שבטבע, הנובע מעצם טבעו של האדם, לפיכך אין לשלול אותן מהיהודים.  הד המחשבות האלה אפשר למצוא בכל הספרים והקונטרסים על שאלת היהודים, שהופיעו  בימים ההם במידה ניכרת.  בגרמניה הופיע ספרו של דוהם "Ueber die bürgerliche Verfassung der Juden" (ברלין – 1781), שעשה רעש גדול בחוגים יהודיים ובלתי יהודיים, ובו רואים ההיסטוריוגרפים שלנו לא בלבד פתיחה  לתקופה חדשה, אלא כמעט את עילת-העילות של האמנציפציה היהודית.  אולם למעשה אינו אלא משתמש באידיאולוגיה הנזכרת, שנהפכה לנחלת הכלל בשטח השאלה היהודית המאוחדת.  דוהם הטיל דגש בי­וֹד, ובזה זכותו וזכות משה מנדלסון, שאצל עליו מרוחו.  הספר של מירבו, שהופיע כעבור זמן-מה (1787) והתשובות, שניתנו לחברה המלכותית במץ (שהכריזה על פרס בעד חיבור על הנושא:  "היש דרך להגדיל  מידת-אשרם של היהודים ותועלתם בשביל צרפת"?) כתובים בנוסח אחד, מתבססים על התורה השכלתנית, מסתייעים בזכויותיו הטבעיות של האדם ורואים את מקור "קילקולם" של היהודים בהיסטוריה שלהם בעבר, שאינה נחשבת,   כמובן, בעיני המחברים הנזכרים.

הנסיון הראשון להשתמש באידיאולוגיה הבורגנית החדשה בחיי-המציאות נעשה על-ידי "האבסולוטיזם הנאור".  מלכי אירופה המרכזית נתנו מחסה ומגן לאלמנטים הבורגניים, שהיו בדרך כלל  חלשים בימים ההם, משום שנזקקו לכסף.  מאידך מצאו בהם המלכים משען נגד המגמות המגבילות והס של הספרטיסטיות של הפיאודלים, פרידריך השני  בפרוסיה, אחד הנציגים המפוארים של ה"אבסולוטיזם הנאור" לא עשה כלום לשם הקלת גורל היהודים, מלבד מתן זכות "שּוּטציוּדה" למנדלסון.  יוסף השני האוסטרי הרחיק לכת: בחוק 1781 הוא מרשה ליהודים לעסוק באמנויות, נותן להם דריסת-רגל להשכלה גבוהה, משחרר מה"מס לגולגולת" המחפיר, מייסד בשבילם בתי-ספר עממיים וכו'.  אולם מלכים לא נוצרו כנראה, להפצת מגמות שחרור. ברוב המקרים היו הריפורמות קשורות באישיותו של מתקן זה או אחר והתנדפו לאחר מותו. וכך התנדף במהרה גם המעט, שנעשה לטובת היהודים לשם שיפור מצבם.

נצחון מלא וגמור נחלה הבורגנות בצרפת בלבד. לפיכך נתקיים בה במלאו גם שחרור היהודים,  "הצהרת הזכויות" מניחה את עיקריה החדשים של האידיאולוגיה הבורגנית ביסוד המשטר בעתיד, היא מכריזה בחוקי-היסוד של החברה החדשה על סבלנות דתית ועל שויון כל האזרחים, ובכך כוללת את היהודים במספר האזרחים שווי-הזכויות של הממלכה הצרפתית. אולם בענין היהודים יש לנהוג זהירות. אם הדבר הוא לטובתם, אינו מתקבל עדיין על דעת הציבור, ויהא אפילו ברור ומבורר. לפיכך ניסחה האסיפה הלאומית חוק מיוחד האומר, שבתוקף ה"הצהרה" מתבטלים כל החוקים המעיקים לגבי יהודי צרפת.

ברבות הימים, עם נצחונותיו של הצבא הריפובליקני הצרפתי, נהרס בכל הארצות ה"סדר הישן" ואידיאות המהפכה הצרפתית נפוצו גם מחוץ לגבולות צרפת.  אותן מלווה גם שחרור היהודים.  כשהוכרזה הריפובליקה הבטווית הוענק  ליהודים, אחרי וויכוח קצר, שויון-זכויות, אף-על-פי שהקלריקלים התנגדו.  בווינציה, פיימונט וערי הרינוס חוסל הגיטו והיהודים נתקבלו כאזרחי המדינה  בשאר המקומות, שבהם היתה ניכרת השפעת הצרפתים הוטב  – פחות או יותר – היחס ליהודים.  הקיסרות, שירשה מקום הריפובליקה הצרפתית, לא השפיעה ביותר על מהלך הענינים.  יחס הכוחות לא שונה, הבורגנות הוסיפה להיות המעמד השליט והאידיאולוגיה שלה    מהלך-המחשבה היחידי שהוכר.  אמנם, נפוליון עצמו לא אהב את היהודים, וגם מסוחרי אלזס, שסבלו מהתחרות היהודים, השתדלו לעורר  שוב את שאלת היהודים ודרשו חוקים מגבילים "זמניים" נגד היהודים מתוך אמתלה, שהדת היהודית מפריעה להם, כביכול, להיות אזרחים מועילים של צרפת  אולם "האידיאות הנעלות של המהפכה הצרפתית" גברו על רגשי נפוליון והאינטרסים של סוחרי אלזס. !Noblesse oblige לא זו בלבד, שלא נתקפחו זכויות היהודים בצרפת עצמה, אלא אף שוחררו היהודים בכל הארצות, שבהן עבר נפוליון במסע נצחון.  מה שביקשו לשוא היהודים על-ידי ציריהם בקונגרס של רייכשטט, קיבלו אחרי ווינה ואוסטרליץ (שויון-זכויות בווסטפליה, המבורג, ברלין ופרנקפורט על נהר מיין, הרחבת הזכויות בבדן וכו')                 

אולם כל הריפורמות, שביצעו הצרפתים בארצות אירופה, יותר משהתאימו ליחס הכוחות האמיתי היו מלאכותיות ביסודן.  הפיאודליזם בארצות הלל היה עדין  חזק;  התעשיה, חוץ ממדינות-מספר בדרומה של גרמניה  ובערי החוף על הרינוס ונמלי-הים, היתה מפותחת מעט. הבורגנות היתה כוח לא גדול ביותר, המון האכרים, ששוחרר זה עתה מעול השעבוד, היה עני ואינרטי.  לפיכך אין תימה, שאחרי שנתרחקו צבאות הצרפתים קמה בכל הארצות  ריאקציה פיאודלית הן בחיים הכלליים, הן ביחס ליהודים.  בצרפת עצמה, שבה היתה הבורגנות חזקה, הרסטברציה, שבעצם נכפתה עליה על-ידי כוח חיצוני, לא היה בה משום ריאקציה, והיהודים שמרו על כל זכויותיהם, שהוענקו להם ב-1789.  לואי ה-XV111 , עם כל רצונו לחדש את  ה"סדר הישן", הוכרח סוף-סוף להסכים למגילת הזכויות, שבה הוא מודה בכל הזכויות, שהושגו על-ידי המהפכה.  הוא מכריז על שויון כל האזרחים לפני החוק, על חופש המשרות האזרחיות והצבאיות (סעיפים 1-3), מבטיח חופש אישי (סעיף 4) וחופש המצפון.  ההגבלה היחידה הנוגעת ליהודים היא שלילת זכותם של הרבנים היהודים לקבל שכרם מאוצר הממלכה ביחד עם ראשי הדתות הנוצריות.  הדת הקתולית בלבד הוכרה לדת הממלכה.  בשאר המדינות היתה הריאקציה אחרי תקופת נפוליון ניכרת מאוד. ואף כאן פעלה ביחס ליהודים האידיאולוגיה הפיאודלית יותר משפעלו האינטרסים האמיתיים של הפיאודלים.  אלה נשכרו בעצם ממתן חופש-מה ליהודים בשטח הזכויות האזרחיות.  האכרים שוחררו בכל מקום מעול השעבוד ובעלי-האחוזה הפיקו כל מיני רווחים מתוצרת-הבית של האיכרים, שהגיעו למדרגת התפתחות מרובה בו בזמן, שהתעשיה הטכסטילית והחרשתנית היתה עדיין בראשית התפתחותה.  ובהתפתחות תוצרת-הבית של האיכרים מילאו היהודים תפקיד חשוב בתורת קונים, סוחרים ובעלי-הון זעירים (על-פי רוב עברה כל התוצרת לרשות בעל-האחוזה, שמכר אותה לסוחרים), והואיל והמבנה המעמדי של החברה, שמנע בימי-הבינים כל אפשרות של התאזרחות יהודים, כמעט שעבר ובטל מן העולם, הרי מתן הזכויות האזרחיות ליהודים לא עמד בסתירה לאינטרסים של הפיאודלים, ששאפו לריאקציה.  התלות הכספית של בעלי האחוזה ביהודים מלווים בריבית וההתחרות מצד היהודים בתחום רכישת הקרקעות,  שעליהן מצביעים היונקרים הגרמניים בימינו, לא היו עוד בימים ההם.  אולם הפיאודלים כאלמנט של ריאקציה, חיפשו בעל כורחם את האידיאל שלהם בעבר, בימים הטובים הקודמים ההם, כשחיו חיי שקט ושלוה.  לפיכך היתה האידיאולוגיה שלהם טבועה כולה בחותם ימי-הבינים.  הפרוטסטנטים הטובים והחסודים חלמו על כנסית ימי-הבינים החובקת זרועות עולם, המדכאה והסולחת.  הנסיכים המגורשים חלמו על שלטונם ושלות-נפשם המתוקה בעבר.  האזרח המזעזע, אפילו האלמנטים הדמוקרטים שאפו למנוחה מזעזועי מלחמות נפוליון, שעברו עליהם.  ומנוחה זו ראו בעיני-רוחם במשטר ימי-הבינים, שבו פיטרה הכנסיה את כל העולם מצורך של מחשבה והשלטון האבסולוטי המרכזי לא החריד את האזרח בכל מיני התיעצויות על ענינים פוליטיים.  ואין מקרא יוצא מידי פשוטו:  האידיאל של ימי-הבינים לא השלים עם מושג "היהודים בתורת אדם" ולפיכך: "הלאה היהודים!"

 

ג

הרבה סופרים מסבירים את שחרור היהודים על-ידי הבורגנות המתמרדת במחצית הראשונה של המאה שעברה ואת הריאקציה שלה בצורת האנטישמיות משנות השמונים – באופן זה. כשהתחילה מתפתחת התעשיה הטכסטילית, התחיל מורגש צורך בהון ובמומחים.  היהודים, שעסקו תמיד במסחר, היו סוחרים זריזים מאוד, בעלי רכוש ניכר, לפיכך דרשו האינטרסים הכלכליים של הבורגנות, שהיהודים יסופחו להשתתפות בפעולה המסחרית-תעשיתית, שהבטיחה רווחים גדולים, (אף-על-פי שהיהודים – דרך אגב שילשלו רווחיהם לתוך כיסיהם הם).  משהופיע בשוק, מחמת המעבר לעבודה מכנית- רשתית, עודף של הון, והתחרותו של הרכוש היהודי  התחילה מעיקה על השכנים  – "הכושי עשה את מלאכתו" וכו'.  שהשערות אלו אינן נכונות נראה בעליל, כשאנו מתבוננים בתקופת הרסטברציה בגרמניה.  כפי שהעירונו למעלה היתה צורת-המשק המכריעה בכל גרמניה תוצרת בית;  בערי הרינוס בלבד התפתחה התעשיה הרכושנית ובערי-הנמל הצפוניות, מחמת היבוא הגדול של סחורות אנגליות וצרפתיות, היה מעמד-סוחרים ניכר.  אולם דוקא הבורגנות במקומות אלה, שנמשכה אחרי האידיאולוגיה הרומנטית לא פחות ממעמדות אחרים, שנאה את היהודים שנאת מות.  בערי הרינוס לא זו בלבד, ששללו מהיהודים את הזכויות שהעניקו להם, אלא אף הכתירו עובדה זו בשורה של פוגרומים. מהרבה ערים, שבהן נשתקעו היהודים בהיתר, גורשו שוב;  בשאר הערים זכויותיהם או שבוטלו באורח רשמי או שנשארו על גבי הנייר.  ולא עוד אלא שנשמעו קולות להקים שוב את הגיטו או ליתן את היהודים לצמיתות לשאר המעמדות.  התלונות והתזכירים של היהודים הגרמניים, שהוגשו לקונגרס הווינאי, לא באו אפילו לידי דיון.

הריאקציה אחרי תקופת נפוליון, עם האינטנסיביות שגילתה בראשיתה, לא יכלה לעכב גידול התנועה המהפכנית באירופה. התפתחות התעשיה וגידול הבורגנות, השפעתה וחסנה בכל הממלכות לא פסקו. שחרור האכרים גרם להצפת שוקי הערים בהמוני-יושבי-כפר.  הצע חדש זה של ידי-עבודה זולות סייע להתפתחותם של מפעלים טכסטיליים גדולים, אולם שרידי הסדר הישן עיכבו הרחבת חוג התפתחותם.  בכל מקום הורגש צורך בריפורמות ליברליות, וכמו בצרפת היה אף כאן נושא השאיפות החדשות המעמד השלישי    הבורגנות.  אולם האידיאולוגיה של הליברליזם הבורגני באירופה סוטה בהרבה בחינות  מהאידיאולוגיה הבורגנית בצרפת, והבדל זה חשוב מאוד כדי להבין את תולדות החיים הפנימיים והחיצוניים של היהדות בתקופה ההיא.  המהפכנים הצרפתיים עמדו בפני אויב חזק, והוא ה"סדר הישן", שהיה הרמוני והדור בכל חלקיו, אם כי לקוי בחוסר-אונים פנימי.  כדי לחזק את תביעותיהם צריכים היו המהפכנים ליצור תורה מקיפה על "אנושות החדשה כבר לא היתה חדשה ודי היה לה להישען על תקדים ולקבל מצרפת הסמוכה בעטיו של נפוליון.  המלחמה בו לא דרשה תותחים כבדים כל כך, כמו האידיאות על "הזכויות הטבעיות של האדם" או שויון כל בני-אדם על יסוד שויון השכל.  התנועה החדשה כבר לא היתה חדשה ודי היה לה להישען על תקדים ולקבל מצרפת הסמוכה נוסחות מוכנות, ומהבמות הצרפתיות נאומים מוכנים.  חוץ מזה – הכיוון ההיסטוריסטי של המחשבה בראשית המאה שעברה עירער את האמונה הן בנטורליזם המופשט, הן ברציונליזם, הן בתורת הזכויות הטבעיות של האדם.  ובכן צריך היה ליצור תורה חדשה.

  בניגוד לצרפת, שהיתה בעלת אוכלוסיה אחידה מבחינה לאומית, היתה כל שאר אירופה מורכבת מכמה וכמה מדינות קטנות וגדולות, שגבולותיהן לא נזדהו עם גבולות הלאומים, שישבו בתוכן.  האומה הגרמנית נתפרדה להרבה מלוכות, נסיכויות וכו', קטנות וכמעט עצמאיות; הוא הדין לאיטליה. מאידך שימשו הרבה ממלכות קטנות חלקים של ממלכות אחרות, שהיו זרות להן מבחינה לאומית,  למשל,  הלאומים האוסטרים והבלקניים.  כל זמן שהחיים הכלכליים לא היו מפותחים ביותר, כל זמן שהייצור והמכירה של הסחורות נצטמצמו בעיקר בשטחים קטנים ובשווקים מקומיים, לא הורגשה ביותר אי-נורמליות זו.  עצם הצורה של שיתוף-פעולה היתה פרימיטיבית, ושיתוף-הפעולה נצטמצם בתחומי משפחה או כפר, התנועה הפנימית ממקום למקום לא היתה מפותחת, וכל יחידה כפרית היתה כמעט עצמאית ותלושה מהעולם הגדול.  לא היה קיים שום קשר בין עובד-האדמה או יצרן-הבית בכפר אחד, שאגב היו נתונים עדיין במצב  של שעבוד לבעלי-האחוזה, ובין תושבי כפרים אחרים והערים המועטות.  את סחורתם מכרו לבעל האחוזה או לסוחר עובר-דרך.  המצרכים היו פרימיטיביים ויוצרו בו במקום או בקרבת מקום.  עם התמתחות התעשיה בטלה הסתגרותן של יחידות כלכליות בודדות, המנופקטורות  הגדולות מרכזות סביבן פועלים ממרחקי המדינה, מתגברת המיגרציה של המוני אכרים משוחררים, הערים צומחות במהירות על חשבון האלמנטים הבאים מן החוץ.  חלוקת העבודה והתמחותה מגיעים לממדים גדולים. לפיכך נהפך כמעט כל העולם כולו לברית כלכלית כבירה, המלוכדת בתהליך של מחזור סחורות, וחלקיה הבודדים –  לסדנות כבירות הקשורות זו בזו בתהליך הייצור עם חלוקה והתמחות גדולה של עבודה.    

מאידך, מחמת הצטברות הרכוש נתגוונו החיים עצמם ולמצרכים החיוניים הראשונים שייכים חוץ ממזון, לבוש ודירה – גם השכלה ותענוגות אסתטיים.  לפיכך הורגשה כאן בראשונה התועלת שבהתאחדויות הלאומיות על רקע הייצור והצרכנות.  בני-אדם הקשורים זה בזה בשיתוף לשון, הרגלים, תכונות פסיכיות, מזג וכו' – מתאחדים בהצלחה לשם עבודה משותפת לא בלבד במובן המצומצם של המלה, אלא אף במובן רחב יותר, במובן יצירת ממלכה, המסדירה את תהליך הייצור והיוצרת צורות כלליות של שיתוף-חיים אנושי.  חוץ מזה מצרכים רוחניים (בתי-ספר, ספרות וכו') אינם נוצרים אלא בשיתוף-פעולה לאומי.  מכאן השאיפה להלאמת  אירופה, כלומר להקמת ממלכות בעלות אוכלוסיה אחידה, או שאיפת לאומים לאבטונומיה ממלכתית. המרכסיסטים הקיצונים, כשהם באים להסביר את מאורעות התקופה, שאנו דנים עליה, מפרשים את השאיפה לאיחודה של גרמניה בעובדה, שהתפוררותה של גרמניה עם ריבוי הגבולות, המכסים והמחסומים עיכבה יחסים כלכליים תקינים.  אולם התפוררותה זו הומתקה במידה מרובה על-ידי קיום ברית-מכס גרמנית ואחידות המטבע.  שנית, פירוש זה מבוסס בעצם על יתרונן של ממלכות גדולות, כלומר על העובדה, שממלכות קטנות מעכבות את המעבר ממקום למקום, לפיכך קיימת אצלן מגמה להתאחד לממלכות גדולות.  אולם מגמה כזו אינה ניכרת בשום מקום.  השאיפה לאיחוד אינה קיימת אלא אצל יחידות חד-לאומיות ואצלן בלבד.  אצל קבוצות לאומיות קטנות הכלולות בתוך ממלכה גדולה קיימת, להיפך, מגמה לצאת מתוכה, אף-על-פי שההשארות בתוכה מביאה תועלת.  אצל הלאומים הבלקניים הקטנים אין שאיפת איחוד.  בוסניה והרצגובינה סופחו בעל כורחם לאוסטריה הגדולה,הנפות הפולניות של פרוסיה נספחו שלא בטובתן לגרמניה המאוחדת.  המדינות על גדות הרינוס לא התאחדו עם צרפת (עם איומם לעשות את הדבר), אף-על-פי שהשאיפה לממלכה גדולה היתה מקבלת סיפוקה גם בדרך זו, שהיתה קלה יותר בימים ההם.  בתקופה המתוארת היתה רווחת שאיפה לאיחוד לאומים, אבל לא לאיחוד ממלכות קטנות, ולא לאיחוד בלבד, אלא אף ליחוד.  התרחש תהליך של ריכוז קבוצות לאומיות ובידולן;  תהליך, שלא נסתיים עד ימינו.

תנועת השחרור באירופה במחצית הראשונה של המאה ההיא היתה תנועת שחרור  לא של היחיד בלבד, אלא אף של הלאומים.  שני אלה נתקלו בהתנגדות המגינים הפיאודליים-ריאקציוניים של הסדר הישן.  מגינים אלה היו אוסטריה והנסיכים המושלים בגרמניה, שלא השלימו עם שחרור לאומי והממלכה לא היתה בעיניהם אלא "מונח גיאוגרפי" בלבד; לפיכך היתה האידיאולוגיה של הבורגנות המהפכנית באירופה בעל כרחה לא ליברלית בלבד, אלא אף לאומית.  האידיאולוגיה הלאומית של אותה תקופה היא ניגוד גמור לרציונליזם הצרפתי.  תנועה שכלתנית זו היא לפי מהותה זרם אנטי-היסטורי, היא שוללת את ההיסטוריה ומביאה לידי אינדיבידואליות וקוסמופוליטיות;  מה שאין כן האידיאולוגיה הלאומית המושתתת כולה על יסוד ההיסטוריה ושמה לב בעיקר לערכים התרבותיים, שנרכשו על-ידי העמים במשך דורות, לסגולותיהן של קבוצות ציבוריות, הנובעות מתוך הבדלים גזעיים ושוני הגורלות ההיסטוריים של עם זה או אחר.  לא הפרט משמש יסוד לחיים ציבוריים, אלא אומה כחטיבה תרבותית.  לפיכך אין זו מטרתה היחידה של הממלכה לשמור על זכויותיו האישיות של כל יחיד ויחיד.  הממלכה  היא קנין-העם, מהותו מהותה ומטרותיו מטרותיה.  הממלכה היא מוסד לא יורידי בלבד, אלא אף תרבותי, היא צריכה לגשם תעודותיו התרבותיות של עמה.  ולפיכך היא מושתתת לא על הצרכים, המשותפים לכל בני-אדם, אלא על אותם הצרכים, שבהן הקבוצות הלאומיות נבדלות זו מזו, כלומר –  על סגולות לאומיות. לפיכך יש להן לאומות זכות להתקיים קיום ממלכתי עצמאי, ומאידך צריכה הממלכה לכלול אלמנטים אחידים מבחינה לאומי.

עם הניגודים הפנימיים, עם הבדלי האידיאלים של החברה העתידה בתיאורם של באי-כוח הרציונליזם הצרפתי והליברליזם הלאומי, חתרו שניהם למטרה קרובה אחת: להילחם באבסולוטיזם של הממשלות, ולדרוש חופש השתתפותו של העם בחיים הציבוריים.  אולם בשאלת היהודים באו האידיאולוגיה הרציונליסטית והאידיאולוגיה הלאומית לפתרונות מנוגדים בתכלית הניגוד.  עד כמה שהראשונה היתה טובה ונוחה ליהודים, היתה השניה – ההיפך הגמור. הלאומיות, שראתה באחידות תרבותית תנאי הכרחי לתיפקוד נורמלי של הממלכה, מן הדין שהוציאה את היהודים מכלל האזרחים והרחיקתם מהשתתפות בחיים הציבוריים.  לדעתה צריך לחדש (או יותר נכון – לא להפסיק) מושג ימי-הבינים על היהודי, כעל אלמנט תרבותי זר, שאינו יכול להתמזג ולהיטמע באזרחי הממלכה.  ואמנם בספרות הרחבה של שונאי-ישראל על היהודים(איני מדבר על כתבי-הפלסתר ברוח מארר, אייזנמנגר ואחרים) מודגש היסוד הלאומי הדגשה יתירה.  בין יריבי היהודים אנו מוצאים לא בלבד קלריקלים, יונקרים ודומיהם, אלא אף בורגנים טובים, שנפשם לא בחלה גם בפוגרומים (ליל-ברתלמי בפרנקפורט ב-1830).

אידיאולוגיה זו הטביעה חותמת הן על הנמקת "בעד ונגד היהודים", הן על יחס היהודים למאורעות, שקדמו למהפכת שנת 1948 ולמהפכה עצמה.

מצבם של יהודי צרפת לפני המהפכה הראשונה היה כמצבם בימי-הבינים.  בחייהם הסוגרים ומסוגרים, במסירותם ונאמנותם לדתם, לתרבותם ולמסורותיהם ההיסטוריות, היו רחוקים הן מהחיים הפרטיים והן מהחיים הפוליטיים של הצרפתים.  אולם כל זה לא עיכב עליהם לקבל מלוא הזכויות האזרחיות והפוליטיות.  הם היו בעלי שכל, בעלי "זכויות טבעיות" מלידה, כל השאר – הרי לא היה אלא "בליל אמונות תפלות".  אולם באירופה של שנות השלושים והארבעים כבר לא היה ספק בכל אלה. שהיהודים השתתפו בתנועת השחרור של עמי אירופה – הרי זה מובן מאליו. הם היו בחלקם בורגנים והאינטרסים הכלכליים שלהם נזדהו עם האינטרסים של הבורגנות.  חוץ מזה למדו היהודים להכיר ולדעת את המעמדות הקיימים מפי נסיונם המר, בו בזמן שמעמד-העתיד הבטיח להם  גדולות.  אולם לפי האידיאולוגיה של הליברליזם הלאומי – כדי לקבל זכויות צריך אדם מישראל להיות גרמני, איטלקי וכו'.  לשם חיזוק תביעותיהם לא היה מספיק, שהם בני-אדם, אלא היהודים ומגיניהם הבלתי-יהודים צריכים היו לטעון, שהם גרמנים, איטלקים, וכו'.  היהודים הצרפתים קיבלו זכויות בתורת בני-אדם;  יהודי אירופה המרכזית נלחמו לזכויות וקיבלון בתורת חלק של אותן האומות שישבו בתוכן.  את שייכותן הדגישו והשתדלו לחזק כיד יכלתם במעשים.  לפיכך השתתפו בתנועה המהפכנית לא כחטיבה  מאורגנת המגינה על האינטרסים שלה והמאגדת עם קבוצות  אחרות החותרות לאותה  מטרה, אלא נבלעו ונתמזגו בתוך התנועה כולה.  לא בלבד אירגון היהודים, אלא אפילו רמז קל לאירגון כזה, לקיום אינטרסים יהודיים מיוחדים עלול היה לגרום ליהודים נזק  במקום להביא תועלת.  לפיכך לא בלבד באיטליה וביוון, שהאוכלוסיה היהודית בהן היתה  כאין וכאפס, אלא אפילו בארצות הגרמניות, מרובות-האוכלוסים היהודים, לא השתתפו היהודים בתנועת-השחרור בתורת קבוצה מסוימת, שחבריה קשורים אורגנית זה בזה, בתורת קבוצה בעלת מגמות עצמאיות.  בתנועת-השחרור לא השתתפו אלא יהודים יחידים, שראו את עצמם כגרמנים בני דת משה.  לפיכך המוני העם היהודי, ששמרו אמונים למסורת והוקירו את יהדותם (למשל, בהרבה נפות באוסטריה) עמדו הרחק מתנועה זו, אף-על-פי שהאינטרסים שלהם דרשו השתתפות יותר אקטיבית בתנועה.  להמוני העם חסרו מנהיגים שעזבום, כדי לא לבייש את עצמם בשייכותם לאומה "זרה".  אם אפשר לדבר על תנועה ביהדות באותה תקופה, אין זה אלא תנועה רוחנית-תרבותית, שעמדה בקשר עם תנועת-השחרור הכללית.

כדי לדרוש שויון-זכויות, צריכים היו היהודים להיות גרמנים.  אולם לא קל היה הדבר. אמנם גירמון היהודים כבר התחיל בסוף המאה הי"ח ובמידת-מה בהצלחה.  בו בזמן שדלת העם היהודי מצאה סיפוק בכל אורח-החיים היהודי ובמגמותיו הסגפניות, וביחס הזילזול שלו ל"עולם הזה", הרי המעמדות, שנתעשרו וטעמו מתענוגות-החיים, התחילו מביטים בקנאה על שכנם הבורגני הבלתי-יהודי, ששבע מנעמי-החיים.  עסקי המסחר שהתפתחו הביאו את היהודים לידי מגע מתמיד עם החברה הבלתי-יהודית;  ההסתגרות  וההתבדלות היהודית התחילו מתרופפות, והיהודים מתחילים מקנים לעצמם את הלשון הגרמנית, את המנהגים הגרמניים, את אורח-החיים הגרמני.  עם אי-הטבעיות של האידיאולוגיה היהודית, שליוותה תהליך זה (התורה הרציונליסטית של ה"אדם סתם"), אני רואה את התהליך הזה עד ראשית המאה שעברה, כתהליך נורמלי בהחלט, עד כמה שנתרחש באופן בלתי-אמצעי תחת השפעת תביעותיהם של האינטרסים הכלכליים והחיים הציבוריים.  תהליך כזה נתרחש בצרפת, באנגליה, במקצת גם באיטליה, שבהן הביאו קבלת החופש ושויון-הזכויות לידי התקרבות לתרבותה של האוכלוסיה המקומית.  אולם במחצית הראשונה של המאה שעברה התחילה תחת השפעת האידיאולוגיה  הלאומית הכללית, בד בבד עם תהליך זה גם שאיפה מדעת של היהודים הגרמנים להתבוללות לשם השגת זכויות.  שאיפה מדעת  כזאת אינה אלא התבטלות לאומית, כלומר תהליך בלתי-טבעי ולפיכך גם בלתי-נורמלי.  אולם חוץ מזה דרשה האידיאולוגיה הלאומית לא בלבד הקנית התרבות המקומית, אלא אף התבוללות, וזו לא היתה אפשרות אלא על-ידי המרת-דת ונשואי-תערובת. 

בלי נישואי-תערובת תוסיף להתגלות אצל כל אומה ואומה, עם כל מאמציה להידמות חיצונית, פסיכולוגיה לאומית העוברת בירושה והמוכנסת גם לתחום-חייה החדש, ופסיכולוגיה זו תוסיף לבדל אותה בתוך שאר הקבוצות הלאומיות כקבוצה עצמאית.  לפיכך תהליך "ההתקרבות" אף באותן הארצות, שבהן נתגשמה בהצלחה יתירה (כמו, למשל בצרפת), לא הרחיק לכת מגבול ההתבוללות למחצה, יותר נכון – ה"פסבדו-אסימילציה", פרט לאותם המקרים הבודדים, שנתלוו על-ידי נישואי-תערובת.  בהיינה, ברנה,מרכס, לסל המגורמנים וכו'  תמצאו קוים יהודיים טיפוסיים, דרכי-מחשבה ותגובה יהודית.  אפילו בפעולה הכלכלית היהודית שבימינו מצויות תכונות יהודיות-לאומיות טיפוסיות.  אולם הפצת נישואי-התערובת בין היהודים, אף במקרים שתחיקת-המדינה התירה אותן, עיכבה הדת היהודית.  הדת לא הוכרה בכלל כגורם המעכב קבלת זכויות.  אולם הדת היהודית נבדלה משאר הדתות בהיותה ספוגה רוח לאומית-תרבותית יהודית.  הדת היהודית היא פרי חייהם הלאומיים של היהודים, בה משתקף הגורל ההיסטורי של האומה, היא יסוד תמציתה של התרבות הלאומית-רוחנית, ולהיות גרמני או פולני בן דת משה – היה דבר חסר-טעם, כמו להיות, למשל, "הוטנטוט רוסי"!  לחוג  כגרמני את חג יציאת מצרים, את חג האסיף את נצחון המכבים, לקונן על חורבן הבית ולהתפלל בחורף תפילת גשם – אין זה הגיוני ביותר!  העקביים שביהודים הגרמניים יצאו מתחום היהדות והדת היהודית, מה שגרם להתנצרות המונית בגרמניה בשנות העשרים והשלושים, תופעה מיוחדת במינה בכל ההיסטוריה הישראלית.  אולם לא כל היהודים הגרמניים מצאו עוז (או פחדנות) בנפשם כדי להיות עקביים.  וכאן אנו רואים לכאורה תופעה מוזרה מאוד. בעצם מסערת החיים הפוליטיים, ערב המהפכה הפוליטית הכבירה ביותר, עוסקת היהדות הפרוגרסיבית של גרמניה בתיקוני-דת[1]. מה שנראה בימינו דבר בלתי-טבעי בהחלט, נבע אז מתוך-תוכה של המגמה ההיסטורית.  בשם  "תיקונים דתיים" יש לנהוג זהירות יתירה. במלה זו אנו רגילים לסמן אותו הניתוח, שנעשה בדת הישראלית בידי מנתחים קרי-דם ומחוסרי-כשרון. זו היתה, פשוט, התאמת הדת לצרכי השעה על-ידי אנשים בלתי-מאמינים, שלא העיזו להסתלק מהדת.  צריך היה לרוקן את הדת מיסודותיה הלאומיים, כדי שלא תעמוד לשטן בדרכם להשגת שויון-זכויות.  יהודי הריפורמה יכלו להגיד בפה מלא לאויביהם, שהם גרמנים טהורים.  הידידים האמינו להם, אולם את אויביהם לא שיכנעו ביותר.

לשחרור היהודים ב-1848 סייעו גם נסיבות צדדיות; אף-על-פי שהשאיפות הלאומיות היו יסוד מוסד של התנועה המהפכנית, יצרו האידיאות הצרפתיות את התכנית של הבורגנות הליברלית.  מושג החופש בכל גילוייו, עיקרי נציגות לאומית וכללי הצורות הקונסטיטוציוניות הושאלו בשלמות מצרפת.  תחת דגל החופש נתאספו אנשים בעלי דעות שונות, החל מלאומיים שבלאומיים וגמור ברדיקלים וסוציאליסטים קיצוניים.  בזמן מלחמה באויב כללי אין בודקים בנימוקים.  אחרי הנצחון הראשון מעניקים המנצחים תחת השפעת ההתלהבות הכללית מתנות לכל המשתתפים, בלי לבדוק בניגודים הקיים בין זרמים שונים המשתתפים בנצחון.  הפרוגרמה הצרפתית של שויון וחופש, שכל המפלגות הליברליות הסכימו לה, גושמה ביחס לכולם, וגם היהודים בתוכם, שתמכו להלכה ולמעשה בשאיפות השחרור.

וכך קיבלו היהודים בשנת 1848 כל הזכויות האזרחיות והפוליטיות, קיבלו אותן כגרמנים מלאכותיים ולפיכך גם זכויותיה דומות יותר לדבר מלאכותי, לאימיטציה.  הרבה מהזכויות הללו נשארו על גבי הנייר, אחרות תלויות באוויר.  כשנסתיימה תקופת המהפכה ונפסקה מלחמת-החופש הכללית, היהודי, עם טענותיו, שהוא "משלהם", מתקבל שוב כזר.  וכשהתחילה הבורגנות, ששיחררה אותו, מרגישה את השפעת ההתחרות היהודית, שהזיקה לה, התחילה דורשת בגלוי או בסתר, להגביל את זכויות היהודים.  הופיעה האנטישמיות כלומר מלחמה ביהודים כבחברי אומה זרה.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] ה-רעפארם-פעראיין נוסד ב-1842. ואספת בראונשווייב נתקיימה כעבור שנתיים. תנועת הריפורמה בודדות התחילה קצת קודם לכן.