_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קצת אפיקורסות

אברהם אידלסון

תרגם אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

שתי עובדות נובעות מהוויתה המיוחדת במינה (מופשטת‑הגיונית יותר משהיא סוציאלית) של האומה היהודית:  ראשית – מספר "השאלות" והתנועות הציבוריות העשויות לפתור את "השאלות" הללו הוא מצומצם;  שנית – התנועות ציבוריות המצויות בתוכנו טגועות בחותם מיוחד, "בתלי לאומי" וארעי ביסודו.

פעולתה של אומה, כפעולת כל קיבוץ ציבורי, נקבעת לא על-ידי עצם קיומה בלבד, אלא על‑ידי המצב, שהיא נתונה בו;  על‑ידי הוויתה, לכומר על‑ידי המצוי והרצוי בה.  אף פעולת היחיד ודאגותיו נקבעות לא בעצם היותו אדם, אלא במצבו הריאלי ובסוג פעולתי.  פועל המחפש דירה בשביל מחסן, הרי מעשהו מחוסר‑טעם כמעשה פרופיסור הדואג ללא‑צורך לסדנה.  כל אדם ואדם רוצה להתקיים, אולם רצון זה הוא מופשט, חסר‑גוף, כל זמן שלא לבש צורות-פעולה מסוימות ומוחשיות:  צורות‑פעולה אלו הן שקובועת את חוג השאלות המעסיקות ומענינות אותו יחיד.  עצם "חפץ הקיום" של האומה מופרך עוד יותר.  האומה על כל פנים אינה יכולה להוליד אלא חלומות על חיים אידיליים, אולם "חפץ הקיום" לובש צורת תנועה ציבורית מוחשית בה בשעה, שהוא נהפך לשאיפה מסוימת הנובעת מתוך מצב במומנט קבוע.  "האומה" הקטנה של ממלכת מונטנגרו העצמאית היו לה שאלות על חיל-יבשה וצי משלה, והאומה הפולנית הגדולה, כל זמן שלא זכתה לעצמאות, לא היו לה ואף נבצרו ממנה שאלות כאלו.  אצל הפולנים אינה אפשרית אלא שאיפה להוויה ממלכתית, בחינת חלום או אידיאל לאומי.  שאיפה זו יכלה להוליד פעולה ידועה, נגיד תעמולה או הכשרת מרד, בקיצור – מעשים להשגת קיום ממלכתי, אולם מעשים ממלכתיים היו אצלם מן הנמנע.  פעולות הנובעות מתוך שאיפה להשיג משהו יש להן אופי מיוחד במינו, וכל המשתמש בשטח זה בשיטות עמים, שכבר זכו לצורות רצויות אלו, עושה מעשה שטות.  עמים ממלכתיים יש להן תעודות דיפלומטיות בינלאומיות, מה שאין כן עמים משועבדים, שאינה אפשרית אצלם אלא אוריינטציה, כדרך לעצמאות או שאיפה להשגת זכויות שונות בממלכתם.  אוריינטציה, כלומר אהדה או תמיכה מצד אצת הקבוצות הבינלאומיות, אפשרית לא אצל עם בלבד, אלא אף אצל קיבוצי-אוכלוסיה שונים.  כך, למשל, בשנת 1914 במלחמת העולם היו רוסים בעלי אוריינטציה גרמנית (כונו בשם "תבוסתנים"), שקיוו להנחיל נצחון לדמוקרטיה בארצם על-ידי נצחון המעצמות של אירופה המרכזית, ונצחון זה העדיפו על ביצור עמדתה של רוסיה בשוק העולמי.  האוריינטציה, אף‑על‑פי שחשבונה מכוון ליחסים בינלאומיים של מעצמות שונות, אינה נכנסת לתוך חוג היחסים האלה, הואיל ועמים מחוסרי הוויה ממלכתית אינם נושאי יחסים בינלאומיים, אינם משתתפים ואינם יכולים להשתתף בדיונים הדדיים, בקונגרסים ובמועצות.  לפיכך מן הנמנע, שתהא להם פוליטיקה בינלאומית. 

אומות בעלות אבטונומי יש להן חוג מסוים של תפקידים מדיניים-פנימיים בתחום האבטונומיה שלהן.  אומות משוללות אבטונומיה מן הנמנע, שיהיו להן תפקידים כאלה, אף‑על‑פי שהן יכולות לחתו אליהם בדרכים שונות בגבולות המדיניות הממלכתית הכללית.  לאומים מחוסרי-אבטונומיה יש להם, כרגיל, תפקידים כלכליים בלבד, כמובן, עד כמה שיש להם משק עצמאי ובמידה ידועה מובדל.  קיצורם של דברים, חוג תפקידיו של כל עם ועם נקבע על-ידי מצבו, על-ידי הוויתו, על-ידי מה שנתון ברזות העם ועל‑ידי חתירתו להשיגו בעתיד הקרוב.

האומה היהודית אין לה כלום, לא הוויה אבטונומית ולא הוויה משקית.  לפיכך מן הנמנע, שיהיו לה ענינים ציבוריים הנובעים מהוויה זו.  אין לנו פוליטיקה בינלאומית, לא פנימית ולא משקית, ומה שמקובל אצלנו לקרוא בשמות אלה, דומה במידת‑מה לפוליטיקה מבחינה חיצונית, אבל אין בה ממהות הפוליטיקה ואל כלום.  מובן, מי שאין לו כלום, הרשות בידו לרצות ואף לחתור להשגת הכל.  לפיכך יש מקום גם אצלנו לשאיפות לשם השגת כל הערכים, שנתברכו בהם אומות נורמליות.  אולם אין לשכוח, שקודמת לכל – השאיפה למשק לאומי.  המשק הוא הבסיס, שבלעדיו מן הנמנע התפתחות הצורות הציבוריות בחיי האומה.  סוחרים, חנוונים או פועלים המפוזרים בכל העולם, אפילו אם הם מאוחדים בשיתוף לשון, מוצא או דת, מן הנמנע, שתהיינה להם צורות ממלכתיות או אבטונומיות עצמאיות, הואיל ואין להם שום פעולה סוציאלית המאחדת אותם.  אין תוכן של חיים משוּתפים, לפיכך אין לשוות לו גם צורה מסוימת.  מועם זה השאיפה היחידה של העם היהודי המתקבלת על הדעת והמשמשת אחדות מופשטת בלבד ולא אחדות מוחשית היא השאיפה לסידור חייו הכלכליים, שאף הוא אינו אפשרי אלא על אדמתו.  לזה שואפים הציונים והטריטוריאליסטים (הללו נעלמו בזמן האחרון).  אולם דיבוריהם של שתי הקבוצות הללו על מדינה עברית אינם אלא חזון‑עתיד נשגב, לפי שעה אין להם ערך משעי לבני‑זמננו, שכן צורת החיים אינה יכולה להתגלות בשעה שהחיים עצמם אינם עדיין בנמצא.  לעומתן כל התנועות המדיניות‑ציבוריות שמחוץ למחנה הציוני אינן מטפלות אלא בערכים דמיוניים, לפיעך הן נטולות כל אופי לאומי-ציבורי.

אין זאת אומרת, שהיהודים אין להם מחוץ לציונות שום פעולה ציבורית ושום תפקידים משותפים.  עובדה זו, שהיהודים דומים זה לזה במצבם בכל ארץ וארץ או בעולם כולו, מולידה הכרח של פעולות מאוחדות לשם שיפוּר מצבם, לשם הרחקת ליקוייהם המיוחדים.  שיתוף‑פעולה כזה הנגרם על-ידי שיתוף-המצב מתגלה בדרך כלל בקבוצות‑ציבור שונות מתוך נסיבות ארעיות ומקריות שונות.  אפילו תיירים הנוסעים בספינה אחת עלולים להמצא במצב, שיאחד אותם לקבוצה סולידרית אחת בעלת תפקידים ומאמצים משותפים.  בכל חברה וחברה אנו מוֹצאים שפע איחודים על יסוד שאיפות משותפות, כלכליות, אסטתיות\ ספורטיביות, השכלתיות, מדעיות וכו'.  מובן, שהיהודים אף הם יש להם שאיפות משותפות, היוצאות בסיס לפעולה קולקטיבית של קבוצות בודדות או של היהדות כולה.  אולם כל השאיפות הללו אינן לאומיות, הואיל ואינן מכוונות להגברת חייו הלאומיים של הקולקטיב ולשיפּורם, אלא לשיפוּר חייהם של יחידים מישראל, אגב הרחקתם מהלאומיות היהודית וקירובם לאיזה קולקטיב אחר.  "הזרמים הצינוריים" שלנו מטרתם לבולל את היהודים בשטח הכלכלי, המדיני והתרבותי.  ועם כל חפצם אי‑אפשר להם, לזרמים, שיהיו אחרים שכן מן הנמנע לשפּר מצבנו בגולה על-ידי יצירת משק יהודי, גוף פוליטי‑עצמאי או אבטונומי יהודי או אחדות תרבותית חיה.  יומיומית יהודית.  כל זרמינו הציבוריים הם תכליתיים מאוד, מתאימים למצבנו, אלא הואיל ואינם יוצרים שום דבר קיבוצי מתמיד, הריהם נושרים בחוֹבּם את השמדת עצמם, והם מתרופפים והולכים במידה שהם מצליחים בפעולתם ומגיעים לידי תוצאות טובות.  נעמוד ביתר פרטות על שלושת סוגי פעולתנו:  הכלכלית, המדינית והתרבותית.

 

ב

האמצעים המשקיים, שנוקט בהם כל עם בעל משק משלו, מכוונים תמיד להגברת הכוח הכלכלי של כל הקולקטיב.  מתכוונים לא לפלוני אלמוני או לאנשים מסוימים, המפיקים תועלת ישירה ממפעל משקי זה או אחר, אלא לטובת כל החברה כולה.  כשמפלסים דרכי תחבורה, משפרים את הטרנספורט, מגבירים את כוח הייצור של האכר, החרשתן וכו' – הרי זה להנאתה של החברה כולה.  הצלחת כל יחיד ויחיד – עם כל הניגוד שבין האינטרסים המעמדיים – תלויה זו בזו, כשם שתלויה פעולת כל אבר ואבר במצב בריאותו של כל הגוף.  בהצלחת הייצור של לחם, חומר גלמי, בהפקת דלק ומתכת תלויה הצלחת התעשיה, המסחר, האומנויות, ומהצלחתם של אלה נהנה מעמד האכרים ואפילו האינטליגנציה מנושלת-המעמד.  לפיכך כל סיוע לאחד מענפי החיים הכלכליים הוא בעצם מעשה ציבורי, שכן כל הציבור מוצא בו ענין לעצמו.  היהודים משקיהם הבודדים הם מובדלים, אינם קשורים זה בזה, כלומר הקשר שביניהם אינו שונה מהקשר שבינם לבין המשקים הבלתי-יהודיים של אותה חברה.  מצבו של הסוחר או החרשתן היהודי תלוי בהצלחת החקלאות הבלתי-יהודית, ובפעולתם הם מביאים תועלת לא לחברה היהודית, אלא למדינה שהם יושבים בה, לכל האוכלוסיה במידה שוה.  לפיכך אינו בנמצא אפילו בדמיון שום אמצעי-פעולה המכוון להרמת המצב המשקי של הבולקטיב היהודי, שבעצם אינו קיים בגולה.  "משק יהודי" או "אמידות יהודית" אינם אלא סיכום פשוט ומופשט של משקים השייכים ליהודים, ובאופן דומה לכך יכולים אנו לסכם את המשקים השייכים לפיוטרים, לאיוונים, לכרסתנים, לצמחונים וכו' עד בלי סוף.  זהו סיכום לא לפי סימן כלכלי, אלא לפי סימן מקרי.

מכאן אנו למדים, ראשית, שאנו יכולים להושיט עזרה משקית ליחידים בודדים, אבל לא לחברה היהודית.  ממתן העזרה אינם נהנים אלא אלה שלהם הושטה העזרה ללא כל השפּעה על אחרים.  כשאנו מסדרים בעל-מלאכה ומציידים אותו בידיעות או במכשירים, כשאנו נותנים אשראי זול לחנווני או עוזרים לסטודנט להשיג דיפלומה, אנו משפרים בזה את מצבם של כמה יחידים, בלי לשפר כלל וכלל את מצבו של הקולקטיב היהודי.  במקרים ידועים מתקבל רושם של מתן עזרה בצורה כללית יותר, אולם אין זו אלא אילוסיה.  כך, למשל, כשאנו מסייעים בידו של בעל-מלאכה להגר אל מעבר לאוקינוס, הרי אנו מקילים אותה שעה על מצבם של הנשארים ומצילים אותם מהתחרות יתירה.  אולם ברור לכל אחד, שאמצעי-פעולה כזה אינו יהודי, אלא כללי, הואיל ומההתחרות ניצלים שאר בעלי-המלאכה, כיהודים  כבלתי-יהודים, והיינו מגיעים כמעט לאותן התוצאות אילו שלחנו לאמריקה לא-יהודי במקום יהודי;  אמצעי זה נוגע "למעמד הסנדלרים", נגיד, של מקום מסוים, מעמד שהוא קולקטיב משקי כללי ולאו דוקא יהודי.  מבחינה משקית אפשר לעזור ליהודים, אבל לא לעם היהודי.

שנית – כל עזרה משקית יהודית היא ביסודה מעשה פילנטרופי ולא ציבורי.  העזרה הפילנטרופית נבדלת מהעזרה הציבורית בזה, שהעוזר אין לו שום טובת‑הנאה לעצמו, לא ישירה ולא עקיפה.  המשכיל או הסוחר הרוסי המקים מוזיאון של מכשירים חקלאיים באיזו "זימסטבו", גומל טובה – מתוך אחדותה המשקית של רוסיה – לא לאכר בלבד, שיתחיל משתמש במכשירים משוכללים יותר, אלא לכל המשק הרוסי, וממילא גם לעצמו.  אולם איש-הבורסה או עורך-הדין המשלם תרומתו ל"אוֹרט" לשם מתן עזרה לאומנים יהודים באשר הם שם, עושה סתם מעשה נאה, שכן אין הוא מפיק שום תועלת לעצמו אף במידה הזעומה ביותר.  הרי סוף-סוף מה לו ליהודי מבחינה משקית, אם יהודי אחר הוא עשיר או לא.  הציוני הרואה את היהודים המפוזרים בכל העולם כחברים בכוח של קולקטיב ממלכתי משקי-אבטונומי לעתיד לבוא, מזרז אותם לעבודה משותפת לשם הקמת משק לאומי עצמאי, חשוב מאוד בעיניו, שיהודים יחידים יהיו חזקים בחומר וברוח במידה מספיקה, כדי שיוכלו למלא את התעודה המטילים עליהם, לדעת הציונים, האינטרסים הלאומיים היהודיים.  אולם אם להסתלק מהאידיאל הציוני, מה איכפת לו, ליהודי אודיסאי, או לכל יהודי אודיסה כאחד, אם טובים או רעים חייהם של יהודי ברדיצ'ב?  יהודי ברדיצ'ב, אם עשירים הם, אינם מוסיפים כלום לאודסאים, ואם עניים הם אינם גורעים מהם כלום, שכן אין שום קשר – חוץ מקשר כל-רוסי – בין הפעולות המשקיות של שניהם.  למעשה מענין מאוד היהודי במצב יהודים אחרים, אולם הדבר נובע לא מתוך הרגשת סולידריות משקית-ציבורית, אלא מתוך הרגשת קירבה, המקננת פחות או יותר בלב כל יהודי ויהודי.  זוהי הרגשה מסוג אחר, זהו מצב-נפש, שאין לו שום יחס ליסודות חומריים.  מצב-נפש זה גורם לפעולות שונות, אולם הפעולות בן קלות מעש וממד, ככל פעולה פילנטרופית.  הוא מניע את היהודי הגרמני, האנגלי או האמריקני לעזור ליהודי רוסי, רומני או גליצאי, שמבחינה כלכלית אין ביניהם שום יחס.  מצבו הדחוק של בן‑משפחה רחוק נוגע עד הלב, אולם הינו נוגע באינטרסים אישיים.  אדם מישראל עוזר לקרובו להסתדר, להתרפא במקרה מחלה, להתגרש מאשתו, אם חייו המשפחתיים לרועץ לו, ובמקרי-צרה אחרים.  "פעולתנו המשקית" היהודית נכנסת לחוג "המעשים הטובים" השונים, שאנו עושים לאחרים, אף-על-פי שאנו בעצמנו איננו מעונינים בהם.  גם "העזרה לעניי ישראל", גם בתי-התמחוי, גם האשראי הזול, גם הסדר ההגירה, גם שמירת הבריאות, גם העזרה לבעלי-מלאכה וכל מיני עזרה אחרים שייכים לסוג כללי של ענינים פילנטרופיים, אבל לא ציבוריים.  שכן נותן-העזרה מכלכל מעשיו לא מתוך הרגשת תועלת ציבורית וממילא, בעקיפים, גם תועלת אישית, אלא מתוך רגש אהבה או חמלה למקבלי‑העזרה בלבד.

אם נתבונן באופין של "בעיותינו הכלכליות", נוכל להגדיר את התפקידים העומדים לפנינו ואת המטרה הסופית, שאנו יכולים – מבחינת אידיאל – לשאו אליה בגולה.  שאלות משק יהודי, כאמור, אין לנו.  לעומת זה קיימות שאלות מצבם הכלכלי של היהודים, הנבדלות זו מזו במקומות שונים ואצל בעלי-מקצועות שונים.  הצד השוה שהן הוא בדרך כלל – אי‑שויון כלכלי יהודי, כלומר העובדה, שבתורת עם מפוצל ומפורר בתוך גוף משקי זר איננו תופסים מעמד כזה של שאר העמים.  אי-שויון זה הוא במקרים רבים פרי גורמים אחרים ולאו דוקר משקיים, כמו הגבלות פוליטיות, חרם גלוי או נסתר, שרירותי או טבעי, כפרי התלישות והבדידות בחיים.  במקרים אלה יש לנקוט – חוץ מאמצעים משקיים – גם באמצעים אחרים השייכים לתחום הפוליטיקה.  אולם קיים אי‑שויון הנובע מנסיבות אחרות, שנתגבשו במהלך היסטוריה ושרשיהן נעוצים בדרכי חיינו.  מוקשה עלינו המוצא מתחום העירונות, היינו נתונים בה במשך מאות בשנים.  דרכנו למעמד הפועלים גדורה כמעט מחמת חוסר הכשרה ורפיון פיסי.  הוא הדין למעמד האכרים.  האכּרוּת אין ביכלתה לקלוט אלמנטים חדשים, ויותר משהיא קולטת היא פולטת עודף אוכלוסיה אל השוק העירוני.  המסחר הגדול והקבלנות התעשיתית – לא כל אדם יש לו דריסת‑רגל אליהם.  האומנות והמסחר הזעיר שלנו מפגרים מאוד, כל לא‑יהודי מתחרה בנו בהצלחה, הואיל והוא מיטיב לדעת את הענין ממנו, הוא עולה עלינו בחינוכו המשקי, הוא "מסחרר" פחות ממנו ובונה בסולידריות יתירה.  גילויי חיינו נשליליים האלה ועוד גילויים רבים אחרים גרמו, שיהודים בודדים המשתתפים בעל כרחם במשק הכללי נדחקים לשורה שניה, הם מתדלדלים ומתנוונים.  במקומות, שאין בהם אי-שויון, למשל, גרמניה, אנגליה, ארצות‑הברית, אין שאלות כלכליות יהודיות.  שם אין בשטח זה "לא יהודי ולא הלני", והיה מצחיק לבנות, למשל, בלונדון או בברלין מוסדות-אשראי יהודיים, בו בזמן שמוסדות‑האשראי הכלליים פתוחים במדה שוה ליהודי ולבלתי-יהודי.  המעמדות העשירים ובעלי המקצועות החפשיים שלנו ברוסיה הגיעו אף הם לכלל שויון וגם ביחס אליהם אינן קיימות שאלות.  עומדת בעינה השאלה בדבר אלמנטים חלשים יותר הזקוקים לעזרה.  הפעולה דינה להיות מכוונת לשני צדדים:  לצד עזרת‑שעה ארעית ולצד תיקון רדיקלי של המצב הבלתי-נורמלי.  הפעולה מהסוג הראשון מקורה בהכרה, שמצבם של יהודים יחידים הוא רע מחמת סיבות שונות, לפיכך היא משתדלת כיד האפשרות להקל על מצבם.  לראובן היא מספקת אשראי, לשמעון – חומר גלמי זול ומכשירי‑ייצור, ללוי – אפשרות לעבור למקום אחר וכו'.  עבודה מסוג זה אינה יכולה להחשב לנורמלית, הואיל ואי-אפשר לבנות את החיים על יסוד הוספות בלתי‑פוסקות מסכומי‑צדקה ציבוריים ומילוי הפגמים הנובעים ממצב של אי-שויון.  הפעולה הרדיקלית שואפת לחסל את אי-השויון כשהוא לעצמו, כדי להביא את המצב היהודים ברוסיה לידי מצבם – נגיד – של יהודי אנגליה או גרמניה.  המטרה הסופית של שאיפותינו המשקיות היא לא בידוד המשק היהודי, אלא העלאתו לידי מדרגה כזו, שהחנווני, האומן והחרשתן היהודי לא יהיו תלויים בצרכן ובלקוח היהודי בלבד.  המטרה היא לא הקמת חוג מלוכד ומובדל פחות או יותר של משקים יהודיים המשמשים זה את זה;  מצב כזה קיומו מן הנמנע בגולה.  המטרה היא ביטול הליקויים המיוחדים של יחידות יהודיות בודדות בגוף הכלכלי של המדינה, כדי שהיהודי יוכל לקבל משרה בשירות הממלכתי, במפעלים בלתי‑יהודיים ביחד עם הבלתי-יהודי, כדי שיקבל אשראי במוסדות כלליים – קיצורם של דבירם, כדי שלא יהא שום הבדל והפליה בין יהודי ובלתי-יהודי בחיים הכלכליים.  כשתושג המטרה הזאת תיפּסק ממילא הפעולה הכלכלית היהודית, באשר ייבּטל עצם האוביקט של הפּעולה.

משקים קולקטיביים הם מקור דאגה בלתי-פוסקת של החברה, הואיל ויש להם יכולת של התקדמות בלתי‑פוסקת.  משקים מבודדים יהודיים לאחר שנקלטו באיזה גוף כלכלי כללי, אינם יכולים להתקדם אלא עם הגוף כאחד ואינם יכולים לשמש חומר להשגחה ציבורית עצמאית.  אמור מעתה:  הפּעולה  הציבורית היהודית בשטח הכלכלה – פרט לאמצעים ארעיים, לעזרת‑שעה – שואפת למיזוג מלא וגמור של המשקים היהודיים עם המשק המקומי, כלומר שואפת ליצירת מצב, שבו תהא פעולה ציבורית זו מיותרת וחסרת-יסוד – כלומר היא שואפת לחסל את עצמה.

 

ג

הדברים ניתנים להאמר אף בפוליטיקה יהוּדית במקומות שאין בהם הגבלות פוליטיות (או כלכליות) של זכויות היהודים להלכה, בתחוקת המדינה או למעשה, במקומות שאין בהם משום נסיונות להנהיג הגבלות כאלו, והוגשם בהם למעשה עיקר השויון האזרחי.  פוליטיקה מיוחדת יהודית צומחת בו במקום, שקיים מצב פוליטי יהודי מיוחד, המפלה את היהודים משאר האזרחים.  כשחסר השויון הפוליטי, או שנשקפת לו סכנה מצד יריבינו החותרים תחתיו, נהפכת מאליה האוכלוסיה היהודית של אותה ארץ, על כל מעמדותיה ושכבותיה, לחזית פוליטית לשם הגנה משותפת על האינטרסים שלה.  כאן לא חשוב הדבר באיזו מידה עולות קבוצות בעלות זכויות על קבוצות מקופּחות‑זכויות;  לא חשוב, שישנן קבוצות הנפגעות יותר מההגבלות וקבוצות הנפגעות פחות  שכן עצם אי‑השויון הוא גורם כל כך כביר בחיים, עד שתוצאותיו המעשיות הבודדות נידחות לקרן‑זוית, ונוצר קרקע לפוליטיקה של "כלל‑ישראל", להופעה כללית במוסדות מחוקקים, ליצירת מוסדות הגנה משותפים וכו'.  גם בשטח זה נחוצים אמצעים זמניים מחמת המצב הבלתי‑נורמלי, נחוצה דאגה מיוחדת לעזרה משפטית, למניעת מעשי‑אלמות, עזרה במקרי עקיפת חוקים מגבילים וכו'.  אולם לא אמצעים אלה הם עיקר תכנה של הפעולה הפוליטית היהודית.  זו שואפת להשגת מצב נורמלי, כשכל האמצעים הזמניים יהיו למותר.

מצב נורמלי זה כיצד יתואר?

עמים בעלי משק עצמי יכולים לדרוש מידת-מה של הוויה עצמאית, או בצורת הפרדה גמורה מהגוף הפוליטי הכללי או בצורת אבטונומיה פחות או יותר רחבה.  עצמאות פוליטית ואפילו אבטונומיה אינן בגדר האפשרות בשביל היהודים בגולה, הואיל ואין להם קרקע ועצם תכנם של חיים פוליטיים.  כל שטחי המשק הממלכתי מתחלקים לפי אזורים גיאוגרפיים ולא לפי בני‑אדם היושבים בעירבוביה באותו אזור.  אי‑אפשר ליחד ליהודי פוליטיקה מסחרית‑תעשיתית, המקיפה תחומים משקיים שלמים, כמו תעשיה מטלורגית, תעשית סוכר, חקלאות וכו', שאינן מחולקות לפי עיקר הלאומים.  אי‑אפשר ליחד הגנת‑עבודה יהודית, שכן כל התקנות בשטח זה מן הדין שתהיינה כלליות.  אי‑אפשר להתקין יום עבודה של שמונה שעות או ביטוח‑חובה בשביל פועלים יהודיים, כשקיים יום עבודה של עשר שעות או חסר ביטוח‑חובה בשביל אחרים.  כל המשקים במקום מסוים קשורים זה בזה, נמצאים במצב של התחרות הדדדית ואין להם הסדר אלא על‑ידי תקנות משותפות לכל המשקים, שאם לא כן מוּפר השויון ונוצרים בהם תנאי‑עבודה שונים.  אולם חוץ מזה במקרה מזיגה גמורה של המשק היהודי עם המשק הכללי, שאליו הרי אנו שואפים למעשה, לא ישוער בכלל שום בידוד בתחום הפוליטיקה המסחרית‑תעשיתית והפועלית.  מן הנמנע הם גם חוקים אזרחיים ופליליים מיוחדים בשביל יהודים ומובן, שגם בתי‑דין יהודיים מיוחדים אינם בגדר האפשרות.  ולא עוד אלא שאין בהם שום צורך ריאלי.  ומכיוון שכל שטחי הפוליטיקה היהודית מתמזגים עם השטחים המתאימים של הפוליטיקה הממלכתית או המחוזית הכללית, הרי ממילא אי‑אפשר להוציא מכללם את הפיננסים היהודיים, שאינם אלא מכשיר להגשמת תפקידים פוליטיים אחרים, אבל לא מטרה בפני עצמה.  נשאר שטח בתי‑הספר, שמפאת תכונות‑יהודים ידועות, ביחוד דתיות, אפשר ליחדו בהננלה יהודית מיוחדת ולהקציב חלק של התקציב, הכללי או המקומי לצרכי ההשכלה היהודית.  (להלן נברר עד כמה רצויה והכרחית הפרדה כזאת).  על כל פנים כל השטח החינוכי הוא מוגבל ולפי מהותו יש לו אופי מקומי, קהילתי.  מלבד כמה מוסדות עממיים‑כלליים (סמינריונים למורים וכו'), מטפלים בעניני חנוך מוסדות הנהלה עצמית מקומית, ואלה אינם ענין לפעולה עממית‑כללית ניכרת.

ה"פוליטיקה" שלנו אין לה אלא מטרה אחת:  לבטל את אי-השויון, לספח את היהודים מבחינה פוליטית לכל האוכלוסיה במדינה.  לכשתושג מטרה זו, לכשישתוו היהודים בזעויותיהם עם שאר האוכלוסים לא על גבי הנייר בלבד, אלא אף בחיים – תישמט הקרקע מתחת  לפוליטיקה היהודית, והפוליטיקה נעשית חסרת ענין.  באנגליה, באיטליה, בשוויץ ובארצות אחרות, שבהן הנהים היהודים למעשה משיווי‑זכויות בחיים המדיניים‑אזרחיים, אין מקום להתבדלות היהודים על יסוד בסיס פוליטי המשותף לכולם והמבדיל אותם משאר האזרחים.  ברוסיה או ברומניה אנו שואפים להגיע לאותו המצב, שבו נתונים יהודים אנגליים, שווייצריים ואחרים, שזכו לאמנציפציה, כלומר ה"פוליטיקה| שלנו שואפת להביאנו לאותו הרגע, ש... הפוליטיקה שלנו תהיה מיותרת ובלתי‑אפשרית.  הפוליטיקה שלנו בגולה שואפת לחסל את עצמה.

 

ד

אומה, שאינה עצמאית בחייה הפוליטיים והכלכליים, אין לה גם אינטרסים תרבותיים משלה.  כשם שהשאלות הפוליטיות והמשקיות של העם היהודי פתרונן מכוון לקראת התבוללות פוליטית וכלכלית, כך שאיפותיו התרבותיות מכוונות באופן טבעי לקראת התבוללות תרבותית.  כל פעולה המכוונת ליצירת תרבות לאומית עצמאית, היא מחוסרת קרקע ונדונה במוקדם או במאוחר לכליה.

כל השאלות התרבותיות מסתכמות בסופן בשאלת הלשון.  הצורות העליונות של היצירה הרוחנית אינן נכנסות לתוך תחום הענינים הנוצרים על-ידי פעולה ציבורית ועל‑ידי השאיפות המוּכּרוֹת של החברה.  החברה יכולה להילחם ללשון לאומית בבית‑הספר, בבית‑הדין, במוסדות אדמיניסטרטיביים.  אין זו מלחמה על עיקרים, האומה דורשת, שתנתן לה אפשרות לקבל בלשונה את ההתפתחות הרוחנית הנחוצה לאדם באשר הוא אדם ולא יכריחוהו לקנות לשון זרה מחמת אינטרסים, שהם מחוץ לתחום חייה.  לימוד לשון זרה גוזל הרבה מרץ וזמן וסוף-סוף אינו מקנה את סכום הידיעות, שאפשר לרכוש בלשון האם באותה השקעה של עמל.  האומה השלטת כופה, כרגיל, את לשונה לשם האינטרסים הפוליטיים שלה, לשם שלטונה, ניגוד לאינטרסים של האומה הכפופה.  המדיאר או הרותני המבלה אל חייו בכפר, בעיירה, בחנות, בסדנה או בבית‑החרושת אינו מוצא צורך ותועלת בלשון הגרמנית, ובית-הספר הגרמני הוא בשבילו משהו מלאוכתי, לא נחוץ,  שאינו נותן לו מה שדורשי החיים ממנו.  משום מלאכותיות ונזק יש גם בכפיה, שכופים אותו במשרדים, בקשריו עם השלטונות ובחיים הציבוריים לדבר בלשון זרה.  לפיכך כל התנועות הלאומיות של עמים מדוכאים הקמים לתחיה – ראשית דרכן להגן על זכות הלשון הלאומית בבית-הספר ובחיים הציבוריים.  בתחילה לובשות השאיפות הפוליטיות צורה של מלחמה תרבותית, החיונית ביותר והמובנת ביותר לשדרות‑העם הרחבות והאקטואלית ביותר בשבילן בחיי יום-יום.  המדובר לא על מושגים מופשטים, לא על זרמי‑תחיה ספרותיים, לא על יצירה, שאינה ניתנת להסדר ציבורי, לא על תרבות לאומית כמטרה בפני עצמה, אלא על אינטרסים חיוניים מוחשיים ביותר.  כל אדם צריך בחייו סכום מסוים של ידיעות כלליות וסוציאליות באותו תחום, שהוא עסוק בו, צריך חינוך מוסרי ורוחני, התפתחות של נשמה על פינותיה הרוחניות השונות.  כל זה ניתן בבית‑ספר, במוסדות להשכלת-חוץ, בבתי-ספר מקצועיים וכו'.  תכנה של תרבות זו אחד הוא בדרך כלל אצל כל העמים הנאורים, אף-על-פי שגם כאן ניכר צביון לאומי ודתי מסוים, אולם רכישתה קלה יותר מטבע ברייתה בלשון האם, ביחוד אם תקופת הלימוד בבית‑הספר היא קצרה.  בית-הספר בלשון-אם היא אחת השאיפות הראשונות של קיבוצים לאומיים מדוכאים.  מטעם זה מתחילים ההישגים הלאומיים‑תרבותיים בכל מקום מהשכבות הנמוכות, בחוגי אכרים, בורגנים זעירים ובעלי-מלאכה.  העירוני העשיר אינו זקוק לחסדי לשון עמו:  ילדיו לומדים בבתי-ספר תיכונים וזמן ברשותם, כדי ללמוד לשון זרה ולקלוט בה אותה ה"תרבות" הדרושה לו.  וידיעת הלשון הזרה מביאה לו גם תועלת, שכן עסקיו טעונים קשרים עם שוק רחב יותר ועם מרכזים זרים.  לפיכך היו בתחילה המעמדות העשירים רחוקים מהתנועה הלאומית, היו בכל מקום "מתבוללים" ורק כעבור זמן נספחו לתנועה, שהביאה סוף-סוף תועלת גם להם.

אחר הוא המצב אצלנו.  היהודים אין להם בשום מקום ריכוז טריטוריאלי צפוף ואן להם הוויה משקית עצמאית.  אם הפולני או הגרוזיני יכול להסתפק עד סוף ימיו בידיעת לשון‑עמו בלבד, הרי היהודי אינו יכול להסתפק באידית או בעברית.  חייו הכלכליים מושתתים על בסיס זר ומהווים חלק של חיי זרים.  הוא אינו יכול לקונת עצמם או לשכור עגלה, למכור סחורה או להתקבל בבית-חרושת בלא ידיעת לשון המקום.  לא יתואר הדבר, שיהודי יהא פעיל מבחינה משקית בתנאי המבנה הכלכלי של רוסיה בידיעת אידית בלבד (אלא אם כן יהא נידוֹן לנהל עסקים עם יהודים בלבד – פרספקטיבה לא מזהירה ביותר!).  החיים המיוחדים במינם של היהדות הישנה נתנו בעבר אפשרות ליהודים להתבדל, אולם גם אז חדרה ידיעת הלשונות הזרות בין היהודים, ביחוד בין הנשים, שהיו בעיקר "נשי החיל".  אולם חיי הקהילה היהודית הישנה הולכים ומתערערים, ביחוד בשנים האחרונות, וכאן לא יועילו שום יללות של הרומנטיקנים שלנו.  שוב אין קרקע לצורות-המשק הפטריארכליות הישנות:  לפיכך כבר עכשיו ויותר מעתיד ידחפונו האינטרסים החיוניים לקראת לשון זרה, כלומר לצד תרבות בלתי‑לאומית.  לא בית‑ספר דוחה אצלנו את הלשון, אלא תהליך החיים האכזרי, כשם שתהליך זה הוליד ז'רגונים שונים והכריח את היהודים לסגל לעצמם לשונות זרות בכל מקום שחדרו היהודים לתוך משק זר.  להקים בתי-ספר בעברית או באידית פירושו – לשחות נגד זרם החיים, נגד האינטרסים החיוניים של המוני העם היהודי.  הפועל או האומן צריך "תרבות" (ידיעת קרוא וכתוב, חשבון, היסטוריה, ידיעת הטבע וכו'), אולם כל הידיעות האלו מן הדין להקנות לו בלשון המקום, שבה ידבר בעל-כרחו, אם רצונו להיספח למשק הכללי.  הלשון העברית והאידית ערך חיוני להן לפי שעה, בתקופת המעבר, ביחוד מחוץ לבית‑הספר (עתונים, ספרות פופולרית, שיעורים למבוגרים וכו'), אולם כל זה יש לו ערך ארעי.  כבר היום בתי-ספר בלשון המדינה – מתן שכרו בצדו.

עבודת‑הבנין הלאומית‑תרבותית תופסת מקום חשוב בפעולתנו הציבורית.  יש רואים בה אפילו את התוכן היחידי של מדינתיונו.  אולם עבודת-בנין זו נובעת לא מתוך מהותנו הסוציאלית – אין היא צורך חיוני, אלא גילוי הכרתנו המופשטת.  כל אדם מישראל מרגיש בעל כרחו את יהדותו, היא צפונה בלבו כדבר שבא לו מלידה, בירושה, אולם יהדותו אין לה שימוש בחיים, אוירל והחיים הם לא-יהודיים.  יהודי, שחייו הפנימיים מלאים תוכן לאומי, נתגלגל לתוך סביבה זרה, שהכל אחר בה:  גם התרבות, גם הלשון, גם ההרגלים, גם הרגש המוסרי, גם דרכי החיים הציבוריים.  הוא צריך לחיות לפי ציוויים אלו, אולם מאידך קשה לו להסתלק משלו, עש כמה שהוא נעוץ עדיין בהרגשתו ובהכרתו.  הוא משתדל להפוך את היש הלאומי שלו לעולם מיוחד המתקיים קיום מקביל לחיים ומחוצה להם.  היש הלאומי הזה הוא תוספת מיוחדת, הצריכה טיפוח מיוחד, שמירה‑מדעת בלתי טבעית.  "שמירה" זו נתגבשה אצלנו בשיטה: היא שמה מטרה לעצמה לשמור על האומה היהודית מכליה, לדואג, שהאומה תיבדל במשהו מאומות אחרות ותשמור על ערכיה הלאומיים.  למי נחוץ זה ולשם מה?  - אין איש יודע.  לכיפך, ידוע, שהדבר לא נחוץ לשום איש ולשום מטרה.  אולם שאיפה זו טעם פסיכולוגי יש לה אצל בני‑דורנו המתגעגעים לצורות‑חיים שעבר, והמוכנים לשעבד את ההווה לציוויי העבר.  אולם "השמירה" המצב-רוח ארעי קצר כוחה לעמוד בפני לחץ המציאות שבחיים.  הטבע שואף לקיצוץ המרץ והוא דוחף את בני-האדם לצד ההתנגדות הקטנה ביותר.  הלאומיות היא צורת-החיים הנוחה ביותר, הלשון הלאומית היא מהכשיר הקל והטבעי ביותר להתקשרות כלכלית ותרבותית של אנשים, האומה היא הקולקטיב המתאים ביותר לשיתוף‑פעולה משקי ופוליטי.  כל לחץ מלאכותי, כל מכשול המוקם בדך מבחוץ מאלץ את בני‑אדם לבזבז מרץ מיותר כדי להתגבר על המעצורים המלאכותיים.  לפיכך יש יסוד טבעי לתנועות השחרור של העמים המדוכאים, שכן מטרתן היא להקל על החיים ולא להכביד עליהם.  ואילו הצד הלאומי של חיינו הוא משהו המפריע, הדורש לשם טיפּוחו השקעת‑עמל מיותרת.  דו-לשוניות היא גילוי בלתי-נורמלי בשביל שכבות-העם הרחבות.  האינטרסים החיוניים מביאים את האדם לחד-לשוניות, שהיא מכשיר-ההתקשרות הנוח ביותר.  ומכיוון שדיאלקט גרמני מקולקל לא יצלח לחיים בארצות סלביות, הרי כל המאמצים להצילו – סוף-סוף יצאו לבטלה.  העמים, שאינם יכולים להפוך את לאומיותם לגורם טבעי וחיוני – ההתבוללות התרבותית אצלם היא חוק, שנתאמת על‑ידי הנסיון מימם קדמונים עד ימינו.

 

ה

הריני מסכם בקצרה את האמור למעלה.  הזרמים הציבוריים של העם היהודי מטרתם להושיט עזרה זמנית ליחידם ולקבוצות יהודיים בודדים מחמת מצבם הבלתי נורמלי מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית.  מטרתם הסופית היא:  להגיע לידי מצב נורמלי בדרך התבוללות כלכלית, פוליטית ותרבותית.  בדרך זו הלכו יהודי המערב, הדרך זו הולכים עכשיו יהודי המזרח, הולכים בחוש טבעי ואפילו ללא הדרה, עתי בניגוד להוראותיהם של חוגים בעלי- הכרה, שכן זוהי הדרך הנכונה היחידה בשביל היהדות בגולה.  בזה מודים גם הציונים בעבודת-ההוֹוה שלהם, שכן ברור ומבורר, שחיים לאומיים‑קולקטיביים יהודיים בגולה בשטחים שונים הם אבסורד ואינם קיימים אלא בדמיונו של בעל‑הזיה.  על קרע העזרה צמחו כל מיני "תביעות לאומיות", ואף נכונות ותכליתיות בהחלט.  כל זמן שיהודי מדבר בלשונו, צריך לתת לו אפשרות לדבר בה בבית‑הדין, במוסדות אדמיניסטרטיביים, בחיים ציבוריים (כמובן, כיד היכולת האוביקטיבית), ציריך לציידו במזון רוחני, בעתון, בתיאטרון, ושוב כיד היכולת.  כל זמן שהוא מפגר מבחינה כלכלית, סובל מהתחרות קשה ומחרם, מאנטישמיות של שכניו, צריך לציידו באשראי זעיר, להקנות לו השכלה מקצועית, לעזור לו להגר לאמריקה וכו'. בשטח כל הענינים הזמניים האלה יש צורך בהסתדרות  מסוימת, שיש לה סמכויות שונות, תקציב וזכויות אבטונומיות ידועות.

אולם כל זה היא צורך שעה.  כל זה הוא פרי גילויי-חיים בלתי-נורמליים ושליליים של עם חולני בארצות פזוריו.  משא נפשנו הוא, שכל הגילויים האלה יעברו ויבטלו בהקדם, שהיהודים לא יצטרכו לשום עזרה מיוחדת, שיושלט שויון בכל השטחים.  כלום נשיג בזמן מן הזמנים שויון כזה במידה שלמה?  רוב המפלגות היהודיות עונות על שאלה זו בחיוב.  הציוני המחייב בכל לבו את השאיפות לשיפור פוליטי וכלכלי והמאמין באמונה שלמה בהצלחתן, מפקפק בכל זאת בנצחונן הגמור.  למראה הנסיון העגום של יהודי המערב מעלים הציונים בחשבון את הניגוד הנצחי בין ההוויה הלאומית הפנימית של היהודי שהיא טבעית וחויקת ובין מגמות-החיים של התבוללות, שאף הן טבעיות וחוקיות.  ולפיכך שואפים הציונים לחיים לאומיים קולקטיביים עם משק יהודי, עם פוליטיקה יהודית ועם תרבות יהודית.  הלאומיות שלנו צירכה להיות לא גורם מפריע ובלתי-טבעי, אלא גורם חיוני ופעיל, שאינו מפחית, אלא מגדיל ומרבה את ערכי החיים.  אל רקע השאיפות המשקיות והפוליטיות אין הציונים נפרדים למעשה מאחרים, הואיל וההבדל בינינם אינו אלא הבדל של פרוגנוזה, והנבואות לעתיד לבוא אינן יכולות לשמש חומר לוויכוח רציני, עד כמה שנבואות שונות אינן מתלוות פעולות שונות בהווה.  אולם בשטח תרבותי יש הפרד מעשי:  כאן הולכים הציונים במלוא הכרתם נגד מגמות החיים.  הואיל ומטרתם הסופית היא מחוץ לגולה, הרי אינם מתחשבים בשטח זה עם מגמות הגלות.  הם יודעים, שהלשון העברית היא אחד היסודות של קיום הקיבוץ היהודי הבא, לשון האומה העברית בעתיד, לשון הישתוף הריאלי בכל תחומי-החולין של החיים.  אין אנו חוששים ליצור עכשיו מדעת ניגודי פנימיים, שכן מעל לניגודים אלה אנו צועדים לקראת חיים לאומיים נורמליים והרמוניים מכל הבחינות.  אנו הולכים מקולקטיב מופשט, בלתי‑חיוני לקולקטיב לאומי‑עברי ריאלי.

 

1916

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה