_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"שם"

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות

לתוכן הענינים

 

לפני כמה עשרות שנים התנהל ברוסיה בין מפלגות ציוניות-סוציאליסטיות ויכוח על היחס לגולה ולארץ-ישראל.  לפי הטרמינולוגיה של התקופה ההיא היה זה ויכוח על "פה" ו"שם" – על "דאיקייט" ו"דארטיקייט".  הגולה הרוסית והפולנית נקראה "פה" וארץ-ישראל – "שם";  "פה" חל על מציאות רבת-סבל-ויסורים של ששת מיליונים יהודים שנחנקו בגיטו תחת שלטון העריצות הצארית ואילו "שם" היה רמז לראשית של הגשמה, בתריסר מושבות של הברון, עם "הרצליה" ו"בצלאל";   "פה" – מציאות דוויה וכאובה בלי הוד של "אגדה", ו"שם" – כולו אגדה עם פרורי-מציאות.  ומה פלא איפוא שה"פה" בלע לרוב את ה"שם".

אך במרוץ הזמן נתחלפו המושגים.  ה"פה" נהפך ל"שם" וה"שם" ל"פה".  "פה" כיום משמע המציאות הלאומית  היחידה בעולם;  ה"שם" הפך לאגדה...   

אולם האם באמת הפך ה"שם" לאגדה?  האם אמנם  נתלשו שרשי קיוּמנוּ בגוֹלה?  האם נסתם לעד רזרווּאר  חיוני זה של היהדוּת האירוֹפּית?  מי יודע?!  האמוּנה ב"נצח ישראל" איננה סתם מיטפיסיקה;  היא מבוססת על יסוֹדוֹת סוֹציוֹלוֹגיים.  בעבר ההיסטוֹרי שלנו מסוּפּר על גידוּל מַפליא של העם היהודי אחרי תקוּפות של פּורענוּיות ושחיטות המונים!  הרי עוד במאָה הי"ח היה מספּרם של יהוּדי העוֹלם לא יותר משני מיליונים וחצי ובמאה הי"ט – רק עשרה מיליונים.  אין ספק כי לא קשה לסחוט מהאוֹפּטימיוּת האוֹרגנית שלנוּ טיפּות-תנחוּמים באסוננוּ הגדול!  

אולם היום הושמדו מיליונים שלא יקוּמוּ עוד לתחיה;  את פּני המיליונים האלה שוב לא נראה.  שליש היהדוּת העולמית נרצח, אותו שליש שעליו  הטיל הגורל ההיסטורי את התפקיד להיות היסוד המַפרה והפּוֹרה ביהדוּת, להיות השמרים, המתסיסים ומרוממים את היהדוּת, להיות הלוּז שבשדרה שלו. 

לפי המנהג התלמודי – אסוּר לנחם אָבל, כשהמת מוּטל לפניו.  מיליונים מוּטלים לפנינוּ, מיליונים שלא באוּ לקבר-ישׂראל, הררי-אפר של אוּמה שנשרפה על קידוּש-השם, קילוֹמטרים של קברות-אחים – איך ננחם ותנחוּמי-הבל הם?

בימי-הביניים היו לנו תנחוּמים.  אז שרפו את אבותינו על מדוּרות-אש, על מערכת-עצים.  אז התנחמנוּ בציביליזציה האנוֹשית שתבוא.  ובאָה באה הציביליזציה ונתנה לנוּ את החימיה ואת החשמל – נתנה לנו את המדע.  וחימיה זו, וחשמל זה ומדע זה – נתנו לנו  תאי-גזים, את מאידנק ואת טרבלינקה – וממה נתנחם?

היכתתוּ אַבּירי-המלחמה את הטנקים ואת המפציצים לאתים ומזמרות או – שרק הבעלים שלהם יתחלפוּ?  מי ערב לערבים?    

בשנת  1903 נזדעזע כל העולם התרבוּתי, כשנרצחו בקישנוֹב ששים נפש!  בשנת 1945 עוד לא נקף העולם התרבוּתי באצבעו הקטנה על רצח ששה מיליונים. איך נתנחם?  

ומבינים אנו את סגלוביץ, שבכה בכי מר על אסוננו, שנשא את קינתו הצורבת, קינת "איכה רבתי" על השבר האיום והנורא, אשר השברנו! 

חיים ליבּרמן ב"גיא-הצלמות" המפוּרסם שלו מספּר, כי בהיותו בחדר ענש הרבי את חברוֹ.  דמעה נגוֹלה מעיניו של חברו ונפלה על החוּמש – ואז ראָה ליברמן, כי מבעד לדמעה גדלוּ האותיות של רש"י ואז נתברר לי סוד עמנו: מדמעותינוּ גדלוּ אוֹתיוֹתינוּ!  בכוח האותיות האלו נתגברנוּ בעבר ונתגבר בעתיד על זעם השׂטן ועל בוּז האָדם. 

בעקבות סגלוֹביץ אלך ולא על גדולינוּ הקדושים אדבר.  באישים מוּבהקים, באנשי-רוּח דגוּלים לא נפלה יהדוּת המערב ואולי אף עלתה עליה.  כוחה של פּולין היהוּדית היה דוקא בהמוניוּתה, באלמוֹניוּתה, בכוח האנוֹנימי של "עמך", בנלבקי, באותה כמוּת שהפכה לאיכוּת.  

כי מה בעצם היתה נלבקי?  זו היתה סמל של קשי-העורף היהוּדי, סמל הסרבנוּת, המרי היהודי.  לעגנו למוכסן ולחוֹכר היהוּדי, שרקד פעם "מה יפית" בפני הפריץ.  נתברר, שהיתה טעוּת בידנוּ.  נתברר, ש"מה יפית" זה היה מין הסוואָה היסטורית, של אינסטינקט לאומי כביר, אמצעי להתגוֹננוּת לאוּמית.  הפּריצים המוּפקרים והמבוּסמים לא ידעוּ, שבשעה שיענקל הרים את שוּלי-הקפּוֹטה ורקד  "מה יפית" – עשה בשעת-מעשה את חשבון-עולמו הגדול.  נתברר, שבמשך דור אחד הצמיח "מה יפית" זה רדיקליזם ציבוּרי ולא רק בקרב השמאל אלא גם בציבוּר ה"בעל-ביתי", הבּוּרגני.  בתקוּפת השלטון הרוסי ידעו אנשי "מה יפית" אלה לבחור לַדוּמה הממלכתית בסוֹציאל-דמוקרט הפּוֹלני ובימי הריאַקציה הפּוֹלנית ידעוּ היהוּדים האלה  להניף דגל ציוֹני בפּוֹלין האֶנדקית והבֶּבֶקית.  "יענקל צימבּליסט" נהפך מכבר לאנכרוֹניזם ספרוּתי.  מאיר יוזפוביץ, חוה רובין, מנדל גדנסקי, אלי מקובר, מלכה שורצנקופ – כל היהוּדים המתוּקים והממותקים האלה נגנזוּ זה מכבר במוּזיאון ההיסטורי שלנוּ בפּולין.  את מקומם ירש איטשה-מאיר, שעליו כתב סגלוֹביץ.  איטשה-מאיר זה – אחת היא אם לבש "ז'וּפּיצה" ונעל מגפים ונסע אל חצר ה"רבי" או קיצץ בפיאוֹת ובקפּוֹטה והסתוֹפף בחצר הסוציאליזם בינלאוּמי;  איטשה-מאיר  זה היה כוּלו עקשוּת, קשיחוּת מרי – מדעת או שלא מדעת.  בלבו בז לכל הציביליזציה המצוּחצחת וראָה בחוש את רקבוֹנה.  

איטשה-מאיר מילא תפקיד היסטורי ביהדוּת.  תפקיד של חוֹמה, של שובר-גלים שהוּקם בפני משברי ההתבּוֹללוּת הבלתי-נמנעת.  איטשה-מאיר לא חיכה, עד שיעקב גלדשטיין יכריז בניוּ-יורק:  לילה טוב, אירופה הרקוּבה, אנחנו חוזרים מדעת אל הגיטו!  איטשה-מאיר מלכתחילה לא יצא מן הגיטו.  הוא נשא בכבוד את הטלאי הצהוב עוד לפני בוא היטלר – בכוונה, להכעיס.  הוא לבש את ה"שטריימל", סילסל פּאוֹתיו, נעל "שטיבלֶטים" וּמגפים, התפּלל ברכבת ודיבר אידיש בקולי-קולות.  הוא העלה את הגיטו לכוח לאוּמי.

אָמנם ביהדוּת חרדה זו לא חסרוּ גם קנאוּת, בערוּת, כיעוּר.  ולא פּעם היתה השמרנוּת הקיצונית מטרה לחצינוּ הפּוֹליטיים – ולא תמיד בצדק.  אנחנוּ לא הערכנוּ את איטשה-מאיר.  הרבי שלי, ר' חיים יענקל קרמר, בעל "דורש לציון", מספר בדרמה שלו "די יודישע טראגעדיע" מעשיה כזו:  היוּ לו למלך אחד שני בנים.  ויהי כאשר קרבוּ ימיו למות, הודיע לבניו שהוּא משאיר להם שני גנים, וביקשם לשמור עליהם היטב, כי בגנים אלה צוֹמחים עצי-העדן, עץ-החיים ועץ הדעת.  מת המלך והבנים קיימוּ את צוואת אביהם והעמידו שומרים על הגנים. בן אחד, שהיה אדם פּרוֹגרסיבי, העמיד כשומרים אנשי-תרבוּת מעוֹרבים עם הבריות שידעוּ פּרק בגננוּת המודרנית.  הבן השני, שהיה קפּדן וקנאי מטבעוֹ העמיד מין רוֹבּוֹט – בריה מיכנית וחרב מתהפּכת  בידה, שלא נתנה דריסת-רגל לזר.  ויהי אחרי מאות בשנים נמצא שהגן הראשון, שהיה פּתוּח לכל זר, היה גן נקי ומסוּדר שעציו גזוּמים, פּרחי-נוֹי בו ומזרקי-הוֹד, וכל אשר בו היה מטל-השמים ומשמני-הארץ, אלא שדבר אחד חסר בו: הזרים שבאוּ לגן גנבוּ את עץ-החיים!  ואילוּ הגן השני היה עזוּב, מלוּכלך, מזוֹהם, מגוּדל קוֹצים וחוֹחים, ללא שבילים ודרכים, חסר הוֹד ויוֹפי.  אך מה פּלא?  הרי עליו שמרוּ רוֹבּוֹטים, גלמי אדם מיכניים!  הם שמרוּ  ללא בקוֹרת, שמירה לשמה, אוּלם תודות לכך נשתמר בגן זה עץ-החיים, עץ החיוּניוּת הלאומית.  משוּלה לגן-פּרא זה, שבו ניצל עץ-החיים, היתה היהדוּת הפּולנית, יהדוּתה של אירופּה המזרחית.  ומעץ-חיים זה ינקוּ דורות.  הוא פּרח על ארוֹנוֹת-הקוֹדש בוילנה ובזבלודוב, על הפּרוֹכוֹת וה"שטערן טיכלאך" אשר רקמוּ אימותינוּ.  על הטסים וקופסות-הבּשׂמים שלנוּ. וכשהתחילה תקופת הרנסנס החילוֹני שלנוּ בפּוֹלין, נסתעף ונשתגשג עץ-חיים זה.  ובסנסיניו נאחזוּ רוב סופרינוּ-אמנינוּ – כגון יצחק לייבוש פּרץ בסיפּוּרי-החסידים שלו, הנפט וכהנא בריקוּעי-הנחוֹשת, במַצבוֹת המסוּגננוֹת של אוסטרשנה וב"מוסר'ניקם" של חיים גראדע בוילנה.

בצירוף מלים זה של עץ-חיים  איני רואה מליצה.  החיוּניוּת של יהוּדי-פּוֹלין היתה משהו יותר מיצר הקיוּם. זה היה מן קידוּש-חיים.  התחרוּת עקשנית זו בן היזמה, החריפוּת והזריזוּת היהוּדית ובין השׂוֹבע והזחלנוּת הפּוֹלנית שהממשלה הגנה עליה תמיד.  הפּרפּוּרים והלבטים האלה של בעל-המלאכה היהוּדי שנחנק על-ידי התחיקה הפּרוֹגרסיבית, כביכול, של הממשלות האנטישמיות, היצור הסוציאלי המוּזר והמוּפלא הזה שנקרא בשם "כלופניק" יהוּדי, החיים העלוּבים של הסַבּל הנלבקאי והסרסור הלודזאי, והקלוֹזניק הוילנאי ומוֹכר-שׂרוֹכים ו"שפּיגעלאך" וכל מיני גלנטריה ברחוב וסוחב-העגלה הבורח מה"פרשודובניק" והפּועל וה"געזעל" וה"מענטש", ואותם חיי הדוֹחק והצער של היהוּדים ליד הגבוּלוֹת, שהיוּ מחוּסרים כל "הינטרלנד" כּלכּלי ואותה עיירה יהודית דלה ומדוּלדלת על חנוּיוֹתיה הריקוֹת – כל הכּלכּלה האוירית הזאת, שדוּכּאָה על-ידי פּוֹליטיקה זדוֹנית וצרת-עין של ממשלות מטוּמטמות, לא בנס נתקיימה אלא בכוח חיוּניוּת טבעית, בכוח אוֹפּטימיזם לאוּמי שהיה ספוּג ברמ"ח אבריה של האוּמה.  ויהודים אלה, על אף דלוּתם ועניים, נכדים ונינים לרוקדי  "מה יפית", לא כפפו גבּם, לא הרכּינוּ ראשם, לא התפּשרוּ עם מדכאיהם, לא ויתרוּ עצמיוּתם, וכשנגזרה גזירת-הספסלים עמד הנוער היהוּדי על נפשו ועל רגליו באוּניברסיטה ולא הסכים לגיטו;  והקצב מבּריסק או מפרשיטיק, ויענקל שבשוביץ מרחוב קרוֹכמלנה ענה על פּרעות בסכין מלוּטש.  איטשה-מאיר היה הראשון בעולם שהטיל חרם על הגרמנים.  היהדוּת הפּולנית היתה הראשונה שהכריזה על סכנת הנאציזם, ארבע שנים לפני פּרוץ מלחמת-העולם!

ואת הרדיקליזם הזה ואת הקוֹממיוּת והמלחמתיוּת הזאת טיפּחה וגיבשה  ביהדוּת הפּוֹלנית – הציונוּת.  תנוּעה זו עצמה קמה בפּוֹלין בחבלי-לידה קשים.  ואין פּלא.  האַסימילציה וראשי החסידוּת משלוּ  בהמוני-העם  במשך דורות. הרוֹמנטיקה הפּטריוטית של יערות-פּולין היתה יותר קרובה ללב מן הרומנטיקה הקדוּמה של הירדן והכרמל.  אפילוּ ראשי-דבּריה של הספרוּת העברית והאידיש (אטלס, פּרץ, צייטלין, פרישמן, ובזמן הראשון אפילוּ סוֹקוֹלוב בכבודו ובעצמו) התנגדוּ, כביכול, לציוֹנוּת.  תשע מאות שנים צמח עץ-החיים היהוּדי על אדמת פּוֹלין, האם קל כל כך לנטעוֹ מחדש על אדמת מולדת רחוקה?  וקרה נס:  האניה הפּולנית-ליטאית.  לא האניה ההיסטוֹרית של 1386, של ידויגה ויַגֶילה, אלא האניה הפּולנית-ליטאית שלנוּ.  יהוּדי ליטא שבאוּ לפּוֹלין בסוף המאה הי"ט הזרימוּ דם לאוּמי בעוֹרקי היהדוּת הפּולנית.  שפ"ר חמוּם-המזג, הרב מוהליבר הקפּדני, העו"ד יסינובסקי המתוּן, זמנהוף יוצר האספּרנטו, לוין-אפשטיין בונה מושבת "רחובות" וחברת "כרמל" ועשרות אחרים – ה"ליטוואקעס" האלה הם שהשרישוּ לראשונה את חיבת-ציון בפּוֹלין.  ולא אָרכו השנים – והציונוּת הפּולנית עלתה, גדלה, גברה, בגרה מתוך היאָבקוּת קשה עם משטרי-חוּץ – ואף עם יריבי-פּנים פּוליטיים ורעיוֹניים, שדגלוּ בשנאת-ציוֹן פּרינציפּיוֹנית.  עד שהציוֹנוּת הפּוֹלנית כבשה בסערה את הנציגוּת הפּוליטית של היהדוּת הפּוֹלנית.  הציונוּת הפּולנית הניפה את דגל המלחמה לזכוּיות לאוּמיות, לארגוּן מיעוּטים לאוּמיים, למולדת עברית, דגל זה ששמט מידי היהדות הרוסית.  הציונוּת הפּולנית ערערה את חוֹמת היהדוּת החרדה שהיתה  הראשוֹנה להפתיע את העוֹלם הציוני בעלית-חסידים!  הציונוּת הפּולנית פתחה דף חדש בספר-ההגשמה, דף העליה השלישית, שהיתה העליה הסטיכית, ההמונית הראשונה.  הציונוּת הפּולנית הפכה גם למרכז החלוּציוּת, על רבבות חבריה ועשרות נקוּדות-הכשרה שלה. 

ושוּב נתגלה לפנינוּ איטשה-מאיר בדמוּתו המחוּדשת, כנושא החלומות, הכיסוּפים והגעגוּעים הנצחיים של האומה.  חיים הם עומדים כוּלם לנגד עיני – יהודי העירות הנידחות, מחוּסרי-קיוּם-וּפרנסה והם צוֹבאים בהמונים לשמוע את בּשׂוֹרת-התחיה...  חיים הם עומדים לפני, יהודי קוטנא וקוֹלוֹ, ורוז'ישץ, ורדזיבילוֹב – מאות עיירות עלוּבות של קונגרסובקה וּשתי הגליציוֹת והקרֶסים, עיניהם העמוּקוּת לוֹהטוֹת בצמאון-הגאוּלה;  חיים הם עומדים לפני יהודי בּרסטצ'קה הסמוּכה לגבול הרוסי, שבזמן נאוּמי על קרן-היסוד   הכריזוּ פּתאום על הפסקה, רצוּ הביתה והביאוּ תכשיטים, נזמים, עגילים, צמידים, טבעות, מַטבּעוֹת-זהב-וכסף, ונתנוּם לפני בערימה גדולה... לעולם ועד לא אֶשכח אותה אלמנה, שבאָה אלי לבית-המלון ובכתה, ששליח קרן-היסוד פסח על ביתה וביקשתני לקבל ממנה כ"ה זהוּבים, שקיבלה מקרוביה באמריקה.  לעולם לא נשכח את היהוּדים האלה – שוחטים, דיינים, מלמדים, חנוונים, ואוּמנים – שנתנו לנוּ את היקר מכל – את ילדיהם, את בניהם-מפרנסיהם ובירכוּ את עליתם לארץ ישראל...

עד שבאָה המערכה האחרונה של הטרגדיה היהוּדית בפולין.  איטשה-מאיר – קרבן האמוּנה התמימה באנוֹשוּת, קרבן האוֹפּטימיוּת ללא גבוּל, קרבן-השלמים של אירופּה הרקוּבה, הצבוּעה והצרוּעה – איטשה-מאיר הופיע בדמוּתוֹ האחרונה העילאית, השׂגיאָה, הרוֹממה, דמוּת-מסתוֹרין היסטורית של גבוּרת-ישראל ונקמת-ישראל.  פּרץ מרד וַרשה, בּנדין, בּיאליסטוֹק וערים אחרות.  בוַרשה עצמה השתתפוּ בקרבות עשרים ושתים קבוּצות לוחמות, מהן – ארבע-עשרה ציוניות.  ממחתרת וּמַחבוֹאים, מקלטים ו"בּוּנקרים", עליות-גג ועיי-מַפּוֹלת נלחמוּ אחינוּ ואחיותינוּ באקדחים, במכונות-יריה, במוֹקשים, בבקבוּקי בעירה – וכשאָזלה התחמוֹשת נלחמוּ גם באגרוֹפים!  במלחמה אחת בלבד הפּילו לוחמינוּ ברחובות-וַרשה מאתיים גרמנים – הרוּגים וּפצוּעים!  תחת ברד יריות של טנקים ומכונות-יריה, בתוך מחנק של אש ועשן, בין כתלים בּוֹערים וּמתמוֹטטים, על פני אַספלט שהפך לזפת מהותכת הגנו אחינוּ וחברינוּ על התושבים, התקשרוּ דרך תעלות-בּיוּב עם הצד הפּוֹלני שמעבר לגיטו, ביערוּ את  הבוגדים היהוּדים, יצרו אוירה מוּסרית, סביבה של גבוּרה לאוּמית ונקמה ישראלית.  ובאחד מלילות-הקטב האלה, ישבו חברינוּ באחד המַחבוֹאים, שבו נמצא רדיו ואגב יריות באויב קלטוּ ברדיו את בּשׂוֹרת-המוֹלדת...  המלחמה נגמרה, כשדללוּ שוּרות-הלוחמים וכשהגרמנים הקיפוּ את המקלט האחרון, זרקו פּצצות בחמשת מבואותיו, וכל אחד מהלוחמים שלח כדוּר במצחוֹ כדי שלא יפּוֹל בידי האוֹיב...

כך התגוֹנן הגיטו היהוּדי – כך נפלה הגוֹלה הפּוֹלנית על קידוש העם והמולדת...

ובזכרנו היום את ה"שם" נאסוף את כל יסורי אחינוּ הקדושים, את כל הכאב והצער הצוֹרב בלבנוּ ונהפוך אותם לכוח בונה ויוצר, שיכין ויכשיר את המוֹלדת בשביל שׂרידי האוּמה אשר יתדפּקוּ מחר-מחרתיים בשעריה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה