¹

ראשון היה פּושקין שהעז לשיר דרוֹר בדוֹרוֹ האכזר, שרוֹמם והאדיר את החוֹפש בשיריו הלוֹהטים. הרגשתו האישית של המשוֹרר הסוֹער, המוֹרד, השוֹאף להשתחרר מכבלי-המשטר-והחברה כאילוּ התמזגה עם השאיפה העמוּמה שנרדמה בחביוֹן נשמתו של העם הפּראי, עם שלהבת-המרד שהתקלחה בנשמתם של סטנקה רזין, של פּוּגצ’וֹב. המשוֹרר צמא לחוֹפש בכל נימי נפשו, בכל רהטי דמוֹ, כאסיר היושב בבית כלאוֹ ומחכה לשחרוּרו (“האסיר”). לחופש גמוּר שאף, חופש מוּחלט, כמעט אנרכי, חופש של ציפּוֹר, יציר-האלהים, “שאיננה יודעת דאגות ועמל”. כי לכך נוֹצר האָדם: ליהנות מחופש ולתת חופש… “בחג-האָביב הבהיר הנני משלח ציפּור לחפשי. למה אֶתאוֹנן על אלהים, אם יכולתי ליצוּר אחד לפחות לתת את החופש?” (“הצפּור”).

לא ייפּלא איפוא שבמעמקי-לבו רחש פּושקין חיבּה עמוקה לתנוּעת-השחרוּר של הדקבּריסטים, שהתקוֹממוּ נגד שלטון העריצוּת, אשר שׂרר ברוּסיה ודיכא באכזריוּת כל גילוּי של מחשבה ציבוּרית חפשית וכל פעוּלת-שחרוּר. והרי גם פּושקין עצמו היה קרבן העריצוּת, אף כי לגמרי לא היה פּעיל בשדה- הפּוליטיקה. גדול משוּררי-רוּסיה היה נתוּן להשגחה מעוּלה של סרדיוטי-הממשלה. הרבה משיריו נתרסקוּ על-ידי הצנזוּרה. מתוך שני שיריו לצנזוּר אפשר לראות כמה סבל פּושקין בגלל הצנזוּרה הרוּסית. “הפּרנס”, שר פּושקין לצנזוֹר שלו, “איננוּ מנזר ולא הרמוֹן-נשים ונפח-האמנוּת מעולם לא שלל מהפגזוס את שאר-רוּחוֹ הנלהב”. ואף-על-פּי-כן, למרות הצנזוּרה של הצאר ניקוֹלאי הראשון בכבודו ובעצמו ולמרות איסוּרי הצנזוֹר “האויל והפחדן הלוטש עינים במקום שצריך לעבוד במוֹח”, יצר פּושקין פּניני שירה רדיקלית, עד שאין להבין כיצד נכתבוּ הדברים לפני מאה שנים ומעלה. “האוֹדה לחוֹפש” הוּא שיר מהפּכני מוּבהק, בו מַלקה המשׁוֹרר את מולדתו על דיכוּי-החלשים ועל סילוּף הצדק וקורא את העבדים למרוד בעריצי-עולם.

ב“איגרת לסיבּיר” קורא המשוֹרר את גוֹלי סיבּיר לשמוֹר על סבלנוּתם הגאַה במעמקי-המכרות, כי יש שכר לפעלם. יבוא זמן, וכבליהם הכבדים יינתקוּ וּבתי-הסוֹהר ייהרסוּ, החוֹפש יפגשם בגיל ואחיהם יחזירוּ להם את החרב. נעלים הם גם דברי המשוֹרר לידיד נעוּריו צ’אַדאַיאֶב: “בכליוֹן עינים”, שר פּושקין, “אָנוּ מחכים לרגע החופש הקדוש, כחכוֹת מאהב צעיר לרגע הפּגישה המתוקה. כל זמן שאָנוּ בּוֹערים באש החוֹפש, כל זמן שרגש הכבוד חי בלב, ידידי, נקדיש למולדת את מעוּף-הנשמה הנשׂגב. האמן, חבר: עוֹד יעלה שחרוֹ של אוֹשר מַקסים; רוּסיה עוד תקוּם משנתה ועל חרבות שלטון העריצוּת תחרוֹת את שמותינוּ”. אין ספק, כי גם ביחס לתנוּעות-החופש היה פּושקין מה שהיה – משורר-אמן. בתנוּעת השחרוֹר של העמים ראה בראש וראשונה את גילוּי הרגש האנוֹשי-נצחי, אשר החריד את נשמתו כל חייו – השאיפה לחופש האישיוּת.

וּבהוֹקירוֹ את שאיפות-החופש של כל העמים ידע לתת ביטוּי אמנוּתי גם למלחמת-ישראל לשחרוּרו. “כשליט אשור,” שר פּוּשקין בפּוֹאֶמה שלו “יהוּדית” – שלא נגמרה, "עשה שפטים בעמים באש וּבחרב, והולופרנס דיכא בכוח זרועו את כל אסיה –

שְׂבַע סֵבֶל תַּחַת עֹל הַלַחַץ

וּמַאֲמִין בְּחֶסֶד אֵל,

לִפְנֵי אוֹיֵב הַמָלֵא שַׁחַץ

לֹא הִתְרַפֵּס עַם יִשְׂרָאֵל…

המשוֹרר אשר כשאר בני-דורו לא הכיר את היהוֹדים, ידע, מתוך אינטוּאיציה אמנוּתית, לחדור לנבכי ההיסטוֹריה הישראלית ולהעמיד את עצמו לצד העם הנצחי במלחמתו במציקיו ומדכּאי-חירוּתוֹ.

אישיוּת טרגית היה פּושקין בחייו הפּרטיים והחברתיים. זוֹהר תהילתוּ הספרוּתית הנחיל לו אויבים רבים שחתרוּ תחתיו; אף מזגוֹ הנלהב ורתחנוּתוֹ הנחילוּ לו מתנגדים רבים. מכאן – שפע הסַטירוֹת החריפות והאֶפּיגראמים העוֹקצים שכתב. אבל בכיבוּש-יצר נפלא ידע פּושקין לזקק את נפשו מסיגי הרגשות-נחיתוּת בתחוּם-היצירה. כאמן הצטיין בגוֹדל רוּח ונדיבוּת בלתי- רגילים. מעניין, למשל, יחסו לקיסר הרוֹסי, פּטר הגדול. הוּא גינה את פּטר על עריצוּתוֹ, על יחס הבוּז לעמוֹ. ייתכן כי בסתר-לבו לא נהה גם אחרי נטייתוֹ לתרבּוּת המַערבית. אוּלם יחד עם זה העריץ בו את מחדש פּני רוּסיה, את בעל הריפוֹרמה ההיסטוֹרית. בסטירה החריפה “תוֹלדוֹת היחשׂ שלי” מספּר פּוּשקין: “אבי-זקני חניבעל נקנה בקבוּק יי”ש על-ידי רב-חוֹבל (פּטר למד את חכמת הספּנוּת בהוֹלנד), אבל רב-חוֹבל זה היה אותו אדם מהולל, אשר הקים את ארץ-המוֹלדת והוליך את ספינתה במַסלול של מַעצמה“. את הרעיון הזה הביע בשיר-התהילה הידוע לפּטר: “עוֹבר-יַמים או בּנאי, אקדמאי או איש חיל – בנשמתו הכבירה היה איש רב-פּעלים על כס-מַלכוּתוֹ”. בשיר האפּוֹתיאוזה לפּטר, “פּוֹלטבה”, מרים פּושקין על נס את גוֹדל-רוּחוֹ של הקיסר. בפּוֹאֶמה זו, שהיא מן הנהדרוֹת ביותר, מתאר המשוֹרר את דמוּתוֹ המדינית, צבאוֹת השוֶדים, בהנהלת מלכם קרל השנים-עשר, חדרוּ לרוּסיה. ההאֶטמַן האוּקראיני מַזֶפה בגד במלך ועבר לקרל – וּברוּסיה גדלה המבוּכה. ההאֶטמן הסית את הקוֹזקים, המריד את הטטרים, נשׂא ונתן עם פּוֹלין. חיל-השוֶדים עשה שַמוֹת על סביבוֹתיו. קשה ואכזרי היה הלקח, אשר קיבלה רוּסיה. אבל לדעת המשורר חזקה וגברה רוּסיה תחת עוֹל נסיונה הכבד. כך מנפּץ הפּטיש הכבד זכוּכית, כך הוּא מחשל פּלדה. והנה התחיל הקרב המַכריע בין הרוּסים והשודים – ופּטר ניצח! באהלוֹ, בשדה-המלחמה, ערך משתה-נצחון. באלונקה הוּבא אליו המלך השודי המנוּצח והפּצוּע. המלך כיבד את מַנהיגיו ומנהיגי-אויביו; הוא האיר פּניו לשבוּיים והרים כוס-ברכה לכבוד מוריו. כמה אָפייני הוּא תיאור זה של המלך המנצח לפּושקין! ושוּב דמוּת פּטר הגדול בפּוֹאֶמה “פּרש-הנחוֹשת”. דמוֹתו נרקמה על מַסכת של פּרוֹבּלימה ציבוּרית פסיכוֹלוֹגית. פּטר הגדול הגה רעיון ציבליזטוֹרי גדול, - לקרוע חלון לאירוֹפּה, להוציא את רוּסיה מתחוּמי בידוּדה הכלכלי והתרבוּתי ולהכניסה לתוך מחזור יחסים וקשרים אמיצים עם אירופּה המערבית. לשם זה בנה המלך הריפוֹרמטוֹר את העיר שנקראה לאחר מכן על שמוֹ: פּטרבּוּרג. על גדוֹת הניבה הטוֹבענית, במקום ביצות ואגמי-מים הקים אותה ומתוך כוונות פּוֹליטיות, איסטרטגיות וּמַמלכתיות-לאוּמיות, קבע אותה כבירת רוּסיה במקום מוֹסקבה השמרנית כבוּלת מסוֹרת הבוֹיארים. מכאן, אמר בלבו המלך פּטר, נאַיים על השודים; כאן תיוסד עיר על אפּוֹ ועל חמתוֹ של האויב היחיד. כאן גזר עלינוּ הטבע לקרוֹע חלון לאירופּה”. ודבר המלך קם והיה. הניֶבה הוכנסה לתוך אפיקי שחם. גשרים נבנוּ על פּני הנהר; היכלות ומצוּדות הוּקמוּ; מוֹסקבה הרכּינה ראש בהכנעה בפני אחותה הצעירה, כמַלכּה-אַלמנה בפני שלטת צעירה. העם אסיר-התוֹדה הקים למלכּוֹ אנדרטת-נחוֹשת: המלך רוכב על סוּסו ועיניו נשוּאות למרחקים…

והנה, באחד מימי-הסתיו הזוֹעפים והקוֹדרים, קרה אסוֹן: רוּח-סערה עברה על פּטרבּוּרג. הניבה, שבוּית השחם והברזל, הסתערה והתגעשה כל הלילה והתהפּכה כחוֹלה על ערשׂ-דויו. נתעוררה בה שאיפת איתנים אל האם, אשר מבין זרועותיה נגזלה – אל הים… המוני-עם עמדוּ על גדות הנהר והתבוננוּ מתוך הנאָה של סקרנות לפרפּוּרי-זעמה. ייתכן שמצהלות-ההמון הרגיזוּ את הניבה, אבל פּתאום הסתערה ובאוֹן-איתנים פּרצה אל מורד-העיר וחדרה אל משכנוֹת הדלים (שהם תמיד ראשונים לקרבּן), הציפה את רכוּשם העלוּב, הרסה את גשרי-העץ, החריבה את הסוּכּוֹת והרחובות הפכוּ לאגמי-מים. אותו לילה נדדה שנת הפּקיד הצעיר ייבגני. פּקיד אין-שם, סמל האָדם העלוּב וקטן-ההשגות, שמיליונים כמוהוּ ברוּסיה ובכל העולם. חרדה עמוּקה לא נתנה לו מנוח, חרדה לגורל אהוּבתו פּרשה, שגרה על שפת הניבה וזה יומיים לא ראה את פּניה. כשוֹך הסער והמים ירדוּ מיהר אליה ייבגני והגיע למקום מגוּרי-אהוּבתוֹ, נהפּך לבו בקרבו. במקום שעמד ביתה לא היה זכר למשכן-אדם. המים הזידוֹנים גירפוּ את הבית על יושביו. פּרשה נפלה קרבּן. הביט אוֹניגין ופתאום פּרץ בצחוֹק-אימים. נשתגע הפּקיד האוּמלל… לא אָרכו הימים, והנהר שב לאפיקוֹ והעיר למראֶה הקוֹדם; אבל הפּקיד לא שב עוד למנוּחתוֹ. קרוּע ובלוּי התהלך ברחובות-העיר, ניזון מפּרורי-נדבה ולן על מרצפת- הנמל. ילדים מרעים זרקוּ בו אבנים ושוֹט-רכּבים הצליף בו ברחובות. אך פּעם, בשעת-נדוּדיו בעיר, נתקל בדמוּת של פּסל: ענק-נחוֹשת הרוכב על סוּסוֹ. דמוֹ עלה וזרם לתוך פּניו. הפּקיד ראָה לפניו את מקוֹר-אסוֹנוֹ. הוּא הידק את שיניו, קפץ את אֶגרוֹפוֹ ולחש בזעם לפרש-הנחוֹשת: יפה, בנאי בעל-נס! הבה אראה לך! ובדברו התחיל לברוח. נדמה לו פּתאום, שהמלך הפנה אליו את פניו ורדף אחריו על סוּסו. באזניו עלוּ שעטוֹת פרסוֹת-הנחוֹשת של הסוּס על פּני המדרכה. ולא אָרכוּ הימים, ועל סף אחד מבתי-העץ הרעוּעים, שנגרפוּ על ידי גלי-הנהר, נמצאָה גוּפת אדם קרה, שהוּבאה לקבוּרה על-ידי אנשים.

ב“פרש הנחוֹשת” ראוּ הרבה מבקרים את ביטוּי ההתנגדוּת של ה“פּנסלאַביים” לנטיותיו המערביות של פּטר. בעצם העברת הבירה ממוֹסקבה לפּטרבּוּרג ראו מתנגדי המערביוּת מעשה מגוּנה, חרפה לאוּמית, ניתוּק קשרים מן המסוֹרת ההיסטורית, שנרקמה במוֹסקבה במשך כל הדורות. אבל רעיון זה לא היה אלא רעיון-לואי במזימה האמנוּתית של פּוּשקין. בעיקר הבליט המשוֹרר בפּוֹאֶמה זו את את הסתירה בין החברה ובין היחיד, בין המפעל ההיסטוֹרי ודאגת הפּרט. “פּרש-הנחוֹשת” וייבגני, מתקן-רוּסיה הגדול ופקיד קטן, אפוֹר בטרגדית נפשוֹ הגדולה – ההתנגשוּת בין המחשבה הציבוּרית-לאוּמית ובין האינטרס של היחיד. ייבגני הרים אֶגרוֹף מאַיים נגד המלך. לבּוֹ כאב, שתת דם. המשוֹרר הוֹגה חיבּה מסותרת לגיבּוֹרוֹ האוּמלל, אבל ברוּחו הוּא עם פּטר, יוצר המַמלכתיוּת הרוּסית, שהרים את מוֹלדתו מאגמי-ביצוֹת וּמיוון-בערוּת. בלבוּש לאוּמי-רוּסי הלבּיש כאן המשוֹרר רעיוֹן אוּניברסלי, טרגדיה אנוֹשית, שלא כלתה ולא תכלה לנצח.

אבל לא תמיד העדיף המשורר את החברה על היחיד וביחוּד כשהיחיד היה מסמל את האישיוּת החפשית, הגאָה והעצמאית, הנלחמת בבערוּת ובשמרנוּת של החברה. הרי פּוּשקין עצמוֹ עמד כל ימיו בקשרי מלחמה עם סביבתוֹ, עם החברה הסנוֹבית. הקוֹנסרבטיבית, שרדפה אותו מתוך צרוּת-עין וקטנוּת-נפש. האם יכול המשוֹרר להזדהוֹת עם חברה כזו? מתוך סתירה זוֹ שבין האידיאלים הציבוּריים-פסיכוֹלוֹגיים של החברה ובין האינדיוידוּאַליוּת המוּסרית-אֶסתטית של המשורר ינקה הבַּירוֹניוּת שלו. אמת, הבירוניוּת כזרם ציבּוּרי- ספרוּתי היתה מלאכוּתית וזרה בחיי הציבּוּריוּת הרוּסית. מבּחינת המציאוּת הרוּסית ודאי שצדקוּ המבקרים ביחסם השלילי אליו. אבל מבחינת הערכה אוּניברסאלית, על-לאוּמית, ומבּחינה אוֹטוּבּיוֹגרפית, היוּ לבירוניות של פּושקין שרשים נפשיים חזקים. דוקא בפּוֹאֶמוֹת-הנעוּרים נתן המשוֹרר ביטוּי להרגשות אנוֹשיות כלליות, המוּבנות לנוּ וגם קרובות לנפשנוּ. גיבור הפּוֹאֶמה “הצוֹענים”, אלֶקו, עוזב את העיר על שאוֹנה והמונה, על הבליה ותעתוּעיה – ונספּח למחנה-הצוֹענים. כשהצוֹענית הנחמדה זמפירה שואלת אותו אם הוּא חס על העיר, הוא עונה: “על מה אחוּס? לוּ ידעת, לוּ יכוֹלת לתאר לעצמך את עבדוּת הערים המחניקות, שם אין המוני-אדם מאחורי החומות יכולים לשאוף את קרירוּת-הבוקר ואת ריח-האָביב של האפרים; שם מתביישים האנשים לאהוב, מגרשים את המחשבה מעל פּניהם, עוסקים במסחר-הרצון, מַרכּינים ראשם בפני פּסל ומבקשים זהב וכבלי-ברזל”. והמלים מוּבנות וקרובות. עליהן נתחנך דור ה“נַרוֹדניקים” (העממיים) ברוסיה. את המוּשׂגים האלה ידענו גם אנוּ לרקום במַסכת תנוּעת התחדשוּתנוּ. אלקו הוא טיפּוּס בירוני לא מפּני שהוּא נלחם בעיר המַחניקה שממנה ברח (אחת היא אם טיפּוסים כאלה היוּ מצוּיים ברוּסיה אם לאו) – אלא מפּני שהוא עצמו הנהו בן נאמן לאותה חברה, שהוּא נלחם בה. הוּא נלחם לחופש בלי להבין אותו ובלי לסגל את מידת החוֹפש לעצמו. ובאחד הלילות, כששמע אלקו את קוֹל זמפירה אהוּבתו, שהמתיקה דברי אהבה עם צועני צעיר, התלקחה בו אש הקנאָה והוּא דקר אותה ואת עצמו.

המשוּכלל והמוּסרי מכל הטיפּוסים הבירוניים הוא בלי ספק טַזיט, בנו של גָלוב (בפּוֹאֶמה “גָלוב”), נוֹשׂא-הדגל המוּבהק של המלחמה בין החברה והיחיד. סמל-החברה הוא האָב הזקן גָלוב – גרוּזיני רב-פּעלים ואוֹהב-קרבוֹת, הרואה את תכלית המידות האנוֹשיות “באומץ לב, נכל, זריזוּת, שׂכל-ערומים ועוד-ידים”. גָלוב הוּא אָחיו הקוקזי של טַרַס בּולבּה האוּקראיני, “גיבּוֹרוֹ” של גוֹגוֹל. בנוֹ-מחמדו של גלוב, גיבּוֹר-החיל, נרצח כמוהו, ואחד הזקנים מביא אל האָב השכּוּל את בנו השני, טַזיט, שנתחנך על ברכיו. האָב משעשע את לבּוֹ בתקוה שבנו-יחידוֹ זה יירש את מקום אָחיו במידוֹתיו וּבאוֹרח-חייו. אבל הוא טעה בחשבונו. טזיט הוּא צעיר עדין-נשמה, משוֹרר, שרגיל היה להיעלם מכפר אביו למשך ימים, וכשאָביו היה שואלו על מקום-נדוּדיו היה מַפתיע אותו בתשוּבותיו. הוּא הקשיב לגלי הטֶרֶק וטיפּס על סלעים תלוּלים לשמוע את קול הסער והמית התהוֹם. הוא פּגש בארמני, אבל לא השליכו ממרומי-הסלעים אל פּי-התהום; הוּא פּגע בעבד שברח מבית אָביו, אבל לא הביאוֹ הביתה אסוּר בכבלים. אך הנה עשה טזיט דבר, שזעזע את אָביו עד תהוֹם-נפשוֹ. הוּא פגש ברוצח-אָחיו ולא פּגע בו, כי הרוצח היה לבדוֹ, בלי נשק ופצוּע… על ראש-הבן ניתכה קללה איוּמה, פּראית, מטוֹרפת. טזיט גוּרש בחרפּה מבית אָביו…

הפּוֹאֶמה אמנם לא נגמרה, אבל גירוּשוֹ של טזיט מבליט את הרעיון היסודי של המשורר: האישיוּת החפשית, המוֹרדת היא המנוּצחת תמיד במלחמתה בחברה העריצה.