_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יהדות פולין בהתגוננותה

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

היסטוריה של שנאה ושל התגוננוּת

היהוּדים, אומר פינסקר ב"אבטואמנציפציה" שלו, הם עם נבחר של שנאה אנושית.  ההיסטוריה הישראלית היא בעצם היסטוריה של פראוּת ושנאה אנושית אשר סערו סביבנוּ במשך כל הדורות.  שנות המנוחה והרווחה היו כה מועטות וקצרות, מקריות וארעיות, שהן היוּ בטלות ומבוטלות בתוך ים השינאה והמשטמה האנושית לכל גילוייהן.  ושנאה זאת גרמה באופון טבעי להתגוננוּת יהוּדית.  בה במידה שההיסטוריה היהוּדית היתה היסטוריה של שנאה אנושית – באותה מידה היתה גם היסטוריה של התגוננות, והתגוננוּת פירוּשה התנגדות.  כל החיים היהוּדים בגולה, כל מפעליהם, מוסדותיהם, וקודם כל הגיטו עצמו – הגיטו  כחזיון היסטורי -  לא היה אלא מכשיר של התגוננוּת קיבוּצית בכוח ההמוניוּת וּבכוח הסולידריוּת והאחריוּת ההדדית.  גם הרבה תכוּנות יהוּדיות – חוסר השתרשוּת היהוּדים באדמה, היאחזות בענפי כלכלה מיוּחדים, התבצרוּת בחומות הרוּח, ריבוי הלשונות, וכו' – הם בעצם גילויי ההתגוננות היהוּדית.  כל תקוּפה ותקופה, כל דור ודור, יצרו את צוּרות ההתגוננוּת שלהם, אשר התאימוּ את עצמן והסתגלוּ לאופי התקוּפה, לנסיבות הזמן.

בימי הביניים היתה צוּרת ההתגוננות הקרבה עצמית על קידוש השם ועל קידוּש העם, שהיתה אקטיבית מאוד.  זו לא היתה פשיטת צוואר למאכלת מתוך חוסר אונים או מתוך ציפיה לנס בלבד.  זו היתה התגוננות רוח מאפס אפשרוּת של צורות התגוננות פיסית.  אוּלם, באותם ימי הביניים היו גם זעיר פה זעיר שם גילויים של התגוננוּת פיסית, כפי שמעידות כרוניקוֹת היסטוריות.       

במאה ה-18 קמה צוּרת התגוננוּת חדשה – התבוללוּת.  ודאי ההתבוללוּת כגילוּי של התכחשות והתבטלוּת היתה כולה שלילה והריסה לאוּמית, אוּלם מבחינה סוציולוגית היתה גם זו התגוננוּת לאוּמית, דוגמת התופעות שישנן בטבע, צוּרה של הסוואה לאוּמית, צוּרה של מימיקריה, של הידמוּת לסביבה    חיצונית, של מחיקת כל סימני-היכר מיוּחדים של היהדוּת.  במאות שונות נתגבשה צוּרת התגוננוּת מיוחדת של שתדלנות לאוּמית, השתדלנות של י. יוסלמן איש רוֹסהיים של משה מונטיפיורי ובזמן האחרון ברוסיה בתקוּפת הצאַר זו של גינצבורג ופוליאקוב.  גם זו היתה צורת התגוננוּת לאוּמית, שהיתה יעילה בזמנה, אבל היא נתגלגלה בדורותינו לארצות שונות, וביחוד לארצות האנגליות-סכסיות לידיים לא אמוּנות ונזדייפה ונתגלגלה לפילנטרופיזם יהודי.   

סוף המאה ה-19 נתן לנו שוּב צוּרת התגוננוּת חדשה, התגוננוּת פוליטית, אשר התנהלה בפרלמנטים , בכל מיני סיימים וסינאטים בארצות הריכוזים היהוּדיים.  אוּלם מובן, שכל גילוּיי ההתגוננוּת הזאת אשר תלינוּ בהם תקוות רבות ודיברנו עליהם בהתלהבוּת, ואשר השקענוּ בהם, בזבזנוּ למענם שפע של כוחות – כל אלה נשרפוּ באש השחורה של הקטסטרופה היהוּדית.

אם לסכם את כל צוּרות ההתגוננוּת שלנוּ בעולם, הרי הסך-הכל שלהן הוּא אחד: עם מחוסר קרקע, חסר מחסה ומגן, נתרכזוּ אצלו כל הצוּרות הללוּ ביסוד אחד: – התגוננוּת רוחנית ומוסרית, חוסר יכולת להשתמש בכוח הזרוע, בכוח הנשק.

אמנם היתה עוד צוּרת התגוננוּת אחת, שהיא היתה דווקא התגוננוּת פיסית, וזוהי ההגנה העצמית, שקמה בסוף המאה ה-19 ברוּסיה הצארית, התגוננוּת של נוער סוציאליסטי וציוני בהומל ובז'יטומיר ובאודיסה ובייקטרינוסלב ובערים אחרות, הגנה אשר רשמה דפים מזהירים בהיסטוריה של מלחמתנו הלאוּמית והסוציאלית.  אבל סוף כל סוף היתה זו רק אפיזודה היסטרוית אשר חוסלה יחד עם חיסול המשטר המונרכי. 

 

 

מרד הגיטו

המפנה, השינוי המכריע בשלשלת ההתגוננויות האלו, הוא מרד הגיטו; מרד הגיטו – התפרצות כוחות של הנוער הציוני-סוציאליסטי ונוער של מפלגות וזרמים אחרים באפריל 1943, על סף הכליה.  זהו חזיון היסטורי שאין לעבור עליו רק מתוך יחס של כבוד והערצה כלפי קדושינו וגיבורינוּ.  אל נמעיט את דמוּת גיבורינוּ מתוך מחשבה פנימית, שסוף כל סוף מעשה גבוּרה זה היה מעשה מתוך יאוּש.  מורדי הגיטו אינם אפיזודה ואינם מקרה. לא מקרה הדבר, שהמרד הזה התפרץ בפולין, בקרב היהדוּת הפולנית.  מרד הגיטו הוא בבואה היסטורית של היהדוּת הפולנית, שאף היא היתה במשך  כל ימי קיוּמה ההיסטורי נושאת מרי, מרדנות, קשיות-עורף מיוּחדת.

ההתבזוּת של יהוּדי פולני בתקוּפת האוטונומיה היהוּדית הגדולה, בתקוּפת ועד ארבע הארצות, לא היתה תכוּנה לאוּמית.  החוכר והמוזג היהוּדי, אשר רקד את  ה"מה-יפית" שלו לפני הפריצים המבוסמים, כבר עשה את חשבונו ההיסטורי המרחיק ראות. תהיינה מה שתהיינה דעותינו על היהודי ההוּא, אוּלם עוּבדה היא, שהיהוּדי הממותק, "ינקל עם מצלצלים" של מיצקביץ, יהודים מתוקים אלה של אליזה אז'אָשקו ושל גבריאלה זאפולסקי, של בולסלב פרוס ושל שוינטוכובסקי בתקופת הליברליות שלו, כל היהודים האלה ירדוּ מכבר מעל במת ההיסטוריה וּבמקומם הופיע יהוּדי פולני גאה, זקוף-ראש, מלא מרירות ורוח מהפכנית.  את המרירות והמרדנות הזאת כבר גילה בתקופה הרחוקה היא, בתקופת  האוטונומיה, אשר קמה לא רק בשל נימוקים פיסקליים של מלכים וּווֹיאָבודות – היא קמה והתבצרה ונעשתה עוּבדה היסטורית מזהירה, שלא קמה כמוה בשוּם קיבוץ בעולם בשל המרדנות הסוציאלית של ההמונים היהודים נגד האוליגרכיה היהוּדית, נגד תקיפים ובעלי-שררה והמקורבים לחצר המלכות והאצילים.   

החסידות – בתוכה כבר נעוץ שורש המרדנות היהודית.  זו היתה מרדנות לא רק סוציאלית.  היא נשאה בחוּבּה גם מרדנות לאוּמית בצוּרת ציפיה למשיח, געגוּעים לגאוּלה.  אם הם לא היוּ כל כך בולטים, הרי זה רק מפני שאז היתה תקוּפת כשלון של הגעגועים המשיחיים של שבתאי-צבי ופרנק.  החסידים האלה לא רק ציפו למשיח, הם נלחמו על המשיח, נלחמו נגד מתנגדים.  לפי הלוּח הציוני, העליה הראשונה מתחילה עם ביל"ו.  אבל לפי הלוח ההיסטורי מתחילה העליה הראשונה עם עליית ר' יהוּדה חסיד, בסוף המאה ה-17 (אם לא לדבר על עליות קודמות, שהיוּ במאה ה-13), עם עלייתו של רבי נחמן מהורודינקה ושל רבי מנחם מנדל מהורודינקה ושל רבי מנחם מנדל מוויטבּסק ורבנים אחרים – האינטליגנציה היהוּדית של התקוּפה ההיא.

וגם זו לא היתה אפיזודה.  המרדנות הזאת התגלתה בצוּרות שונות בזמן האחרון.  ועדיין זוכר אני כיצד הגיבה היהדוּת החסידית הזאת בוורשה, כשהיא עמדה בבחירות ל"דוּמה" המלכותית, בפני ברירה במי לבחור: אם לבחור במועמד ה"אָנדציה" קוחז'בסקי, שלא רצה להתחייב להצביע לטובת היהוּדים בדוּמה, או לבחור במועמד הס.ד. – דווקא של הס.ד. הפולני, יאגאָלו.  אז היהדות הזאת, יהדות חסידית, יהדות אשר התחנכה על מסורות דתיות – היהדוּת הזאת פה אחד הצביעה על יאגאָלו, אף-על-פי שדבר זה גרם להסתערות אנטישמית פולנית.           

והיהדוּת החסידית הזאת, אשר לא הכרנוה, אשר התעלמנו ממנה, אשר לא ידענו את שרשיה הסוציאליים והלאוּמיים, כשעמדה שוב לפני בחירות כבר בפולין, המשוחררת – לא נמנעה לתת את ידה למיעוטים הלאומיים ולהכניס אל ה"סיים" הפולני, אל קודש הקדשים של השליאכטה, 34 צירים יהוּדים – דבר שלא קרה כמוהו בשוּם פרלמנט בעולם.  והיהדות החסידית הזאת ידעה להגיב גם על בריסק ועל פשיטיק, והילדים של היהדוּת הזאת ידעו לעמוד על רגליהם ועל נפשם באוניברסיטאות הפולניות ולהילחם בסטודנטים הלאומניים.  והיהדוּת הזאת ידעה ראשונה להכריז מלחמה על היטלר, הראשונה אשר אירגינה את תנוּעת החרם, שחוסלה על-ידי הפוליטיקה העיוורת של הממשלה הפולנית.      

כזאת היתה היהדות הפולנית החסידית, אשר לא השכלנו לרתום אותה לרכבת תנועת התחיה ורק בעשרים השנים האחרונות, התלקח מעצמו הניצוץ הזה, אשר הבהב תחת רמץ דורות והשתלהב לתנועת ההגשמה.     

 

 

תרבוּת עממית ותרבוּת מדעית

יהדוּת בלתי שקטה, יהדוּת סוערת, אף-על-פי שהיתה יהדוּת מסורתית ודתית ביסודה. לא קל היה ליהדוּת הזאת לעשות את הדרך מחסידוּת להשכלה, לאמנציפציה.  מי שרוצה להכיר את נתיב היסוּרים הזה, יקרא את האוטוביוגרפיה של בן המוזג הפולני, שלמה מימון.  אין אידיאה, אין זרם רוחני, שהיהדוּת הפולנית לא נתנה לו את ידה.  ההשכלה שמראשיתה לאו דווקא על אדמת פולין, אלא  גם על אדמת גרמניה היתה פולנית, עד כמה שהמורה של מנדלסון היה יהוּדי פּולני, ישראל זאַמושץ, עד כמה שאחדים ממקורביו, מבעלי הביאור היוּ יהוּדים פולניים; וההשכלה הזאת על אדמת פולין,על שלושת מרכזיה:  הגליצאי, הוורשאי והוילנאי – היא שנתנה לנו את התרבוּת העממית, אותה התרבוּת העממית אשר התחילה מתרקמת בדורות הרחוקים , כשהסבים והסבתות כתבוּ וקראוּ את "צאינה וראינה", את ה,מעשה-ברוך", את ה"קב-הישר", אותה התרבוּת העממית אשר דיברה אלינו מתוך ה"שטאֶרן טיכלעך", מתוך "אחשורוש –שפיל", מתוך מעילי ספרי התורה, מתוך ה"יד"ים", כתרי תורה, חנוּכּיות, כּיורים, ריקועי פחים, מתוך בתי-כנסת עתיקים, מבנייני עץ של ווֹלפּה וזבּלוּדוֹב.  אותה התרבוּת העממית שנרקמה בברודי ובוילנה על-ידי ארנקרנץ מזה ואליקים צונזר מזה; אותה התרבוּת העממית אשר קיבלה את ביטוּיה הספרוּתי המובהק ביותר אצל יצחק לייבוש פרץ, ואשר הסתעפה והשתגשגה לשתי ספרויות עשירות ופוריות, העברית והיהודית, החל מסוקולוב, פרישמן, צייטלין, אש, נומברג ורייזין ועד הסופרים והמשוררים הצעירים של מרכזי ורשה, לודז וּוילנה.      

ועם זאת – המדע העברי שנישא על ידי נחמן קרומכל ובנו, שי"ר, שלמה הלברשטאם, שלמה בובר, על-ידי חוקר הקראוּת שמואל פוזננסקי, פרופ' שור, פרופ' בלבן,י. שיפר, על-ידי אנשי רוּח, אשר התפּזרוּ בעולם וכתבו: אידלסון – על הפיוט של ימי הביניים, אברהם ברלינר, ד. מילר, אפטוביצר, ונוימרק וכו'.  מדע בעל מעוף, בעל תנופה יצירתית כבירה, שפרץ גבולות,כבש מקומות ראשונים בתרבוּת האירופית, פרץ בסערה וביחוּד בפולין, אשר התגוננה בכל כוחותיה נגד הרוּח העברית, אשר העמידה צופים על חומותיה, כדי לשמור מפני היהוּדים, היה כאן מן הנקמנות של הרוּח היהוּדית, שאת המונוגרפיה הטובוה ביותר על יוּזף פוניטובסקי – יכתוב דווקא אשכנזי.  וטובי הסטיליסטים הפולנים היו יהודים, והמשורר הטוב ביותר היה דווקא טוּבים, והמבקרים הספרותיים הממונים על השמירה של הספרות מפני הזדהמות על ידי יסודות זרים, פלדמן, קליינר וביגלאייזן היוּ יהוּדים. 

 

 

פולין של מטה

כזאת היתה פולין היהוּדית של מעלה.  ולידה פולין היהוּדית של מטה.  התרבוּת היהוּדית החמרית, תרבוּת היצירה והעשיה בשטח הכלכלי, יזמה וחריצות ועמל ותבוּנה ואהבת חיים, יהדוּת חלוּצית בשטח התעשיה, יהדוּת אומללה בתנאיה הכלכליים, יהדוּת של הסוחר היהוּדי העלוב, סוחר ללא סיכויים של מסחר, ללא שווקים, ללא אפשרות של קיוּם; של אומן יהוּדי, בעל מלאכה שעליו (דווקא עליו!) הוטל הנטל הטרגי ביותר להילחם באויב משונה, אויב שהוּא ידידנו ואויבנו גם יחד, בפרוגרס, להילחם במכונה, בהכשרה המקצועית, בתנועה הקואופרטיבית, במנוחת היום הראשון, באשר הפרוגרס הזה חנק אותו, המית מיתת נשיקה.                      

בפולין זו גדל גם אותו היצור הסוציאלי המופלא והמוזר, שאין דוגמתו בשום מקום בעולם, ה"חאלופניק" היהוּדי בן לודז' וביאליסטוק, שהיה גם קפיטליסט וגם סוחר, גם בעל-מלאכה וגם פורליטריון, שניצל ונוצל, שמת מרעב ושהעסיק אנשים.  הוא היה החוּליה המקשרת בין נותן העבודה ובין הפועלים שעבדו אצלו.  והפורלטריון היהוּדי בפולין רשם הרבה דפים נהדרים בתולדות היהדות.  פרולטריון בעל הכרה מעמדית, אולם פרולטריון טרגי ומוזר בחוסר שרשיו, במעמדו הכלכלי, פרולטריון יהוּדי שלא היתה לו דריסת רגל אל בית החרושת היהוּדי בלודז, פרולטריון אומלל שהיה לו הכל חוץ ממשקל פוליטי, לא רק בחיי המדינה, אלא גם בתנוּעת הפועלים עצמה.  כל סוחבי העגלות ומוכרי שרוכי-הנעלים בוורשה, כל הספסרים המתרוצצים בחוצות לודז, כל האמנים מצומקי הפנים והחיוורים בוילנה, כל היהוּדים האלה היושבים בחנוּיות ריקות לפני מדפים ריקים, זאת היתה הכלכלה היהוּדית בפולין, הכלכלה שמזכירה לנו את השוק הלובליני שבו יושב החייט היהוּדי של אַש, המוכר במרום סחורה "בטחון", כי חוץ מבטחון לא נשאר כלום ליהודים האלה. 

ומסביב לדלות הזאת מפלגות וזרמים שכוּלם החזיקו בכנף הדלות הזאת, ועסקנות הומה ורותחת וכל מיני חברות ואגוּדות ומלחמות וּויכוחים ואגודות לעזרה סוציאלית, ורשת מסועפת של קופות עם, ועל כולם תנוּעה תרבוּתית חינוּכית, רשת מוסדות חינוּך בערים ועיירות יהודיות ששם דיברו עברית לא פחות מאשר במושבה בארץ-ישראל.  ועל-יד רשת זו – רשת חלוצית של נקודות הכשרה. תנוּעה אשר הגשימה ראשונה בחיי היהדוּת הפולנית את העיקרון של רפרודוקטיביזציה אשר לא הגשימה שום תנוּעה פועלית בפולין ואשר לא בכדי עוררה את הזעם של ה"בונד".  

נכון הדבר: "הצפירה" נפלה ולא קמה; סופרים היגרו לאמריקה ועלו לארץ-ישראל; נכון הדבר שחדלוּ ה"תוּשיות" וה"אחיאספים" וה"שטיבלים", אבל במשך השנים  האחרונות נשתנה הדור, שונו פניו.  בעל הבית קורא "השילוח" ו"הצפירה" ירד, אבל במקומו קם דור חדש, דור עברי.  ארץ-ישראל התפרצה אל חיי הנוער היהודי בוורשה ובלודז ; "הצפירה" נפלה ולא קמה, אבל "דבר לגולה" לפני החורבן הופץ באלפי אכסמפלרים בלי מאמצים מלאכותיים.

פולין של מעלה ופולין של מטה.  ומותר להזכיר עוד פולין אחת: פולין של מטה-מטה.  יהיה מותר להתפלל תפילה שבלב גם לחוטאים היהודים, כי גם הם ישראל.  היתה גם פולין של שפלים וירודים, של מוטק'ה גנב, של אוּרקה נאחאלניק.  אבל כשסטודנטים פולנים פרעו פרעות ביהוּדי ורשה, וקמה מבוכה ובהלה וננעלו שערים והוגפו תריסים, והיהודים מכל הסוּגים ברחו, נמלטו על נפשם, הופיעו הסבלים והקצבים ויהודים פשוטים אחרים, מזוינים במוטות ברזל, וקידשו את שם העם ועצרו את המגפה הזאת. 

מתוך יהדות זו קם מרד הגיטו, זה שיא הביטוי של מחאת הזעם והנקם היהודי.  לא מרד, אלא מלחמה יהוּדית-גרמנית, שבה נלחמו בוורשה 22 קבוצות של האירגוּן הלוחם היהוּדי נגד צבא גרמני (וגם בביאליסטוק, בנדין וערים אחרות), נלחמו כאריות בעמדות, במחתרות, במקלטים ובונקרים, הפילוּ במעט הנשק שלהם אלפי נאצים ובמשך חודש וחצי קידשו את שם האוּמה, עד נשנתגלה מקום מחבואם האחרון, וכולם שמוּ קץ לחייהם, לפי פקוּדה,כדי לא ליפול חיים בידי האויב.       

נפלוּ מורדי הגיטו.  נפלוּ יחד עם עַמם, עם כל היהדות הפולנית.  היהדות הזאת, רווּית דבקוּת, חיוּניוּת וּמסירוּת ונאמנוּת ואהבת חיים וחדות-יצירה, יהדות אשר שיקעה כוחותיה בבנין הארץ, אשר נתנה לנו את בניה ובנותיה, יהדוּת אשר שימשה אוצר לא אכזב בשביל הבנין בשנים הבאות – היהדות הזאת נשרפה כליל.  נשארו אוּדים עשנים.  אני נזכר באימרה יפה של אחד יפה-רוח, חיים ליברמן מאמריקה, המספר כיצד הלקה אותו  הרבי ב"חדר" והדמעה שלו נתגלגלה על החומש, על האותיות הזעירות של רש"י, ואז – הוא גילה בחייו תגלית גדולה, הוא ראה, שהאותיות הקטנות גדלו מתחת לדמעה.  מיסוּרים – יגדל עם, יגבר כוח היצירה שלו.  אבל לא נסתפק בחיבוב יסוּרים בלבד.  נחבב את עמנו, את עתידנו, נבנה, ניצור, נלחם.  הבה נלך מפה לשם אל האוּדים העשנים, נביאם הנה, ניטעם על אדמתנו, נביאם אל המנוחה ואל נחלת האבות.

 

תש"ה

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה