_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַגְּזֵרָה

(אפיזודה מן החיים הקרובים-הרחוקים ברוסיה).

יחיאל יוסף לבונטין

לתוכן הענינים

 

א.[1]

היו ימי הסתיו, ימים אפוריים,מעוננים.  כל הימים לרבות הלילות ירדו גשמים טרדניים, דולפים מכל כתלי-הבתים כרסיסי-דמעות.  רוחות קרות ספוגי-טחב נשבו בחוץ; הכל עגום, משמים, אפל...  שלוליות נרפשות עוברות ושוטפות ברחובות.  רק לרגעים בוקעות קרני-אור-שמש את העבים הכבדים כעין עופרת והתלויים בחלל האויר; קווי-אור נכלמים, חרדים, חודרים ומאירים מעט את השממון – וכרגע מתעלמים ודועכים.  הרטיבות חודרת אל כל אבריהם של ההולכים ושבים בחוץ, חודרת דרך המעילים האפורים העבים ומרעידה את הגוף.  לעת-ערב מתגדל הקור, ומן העננים יורדת תערובת של שלג ונטפי-גשם.

בין הסתיו ההולך ועובר ובין החורף הבא להשליך קרחו – עדיין נמשכת ההתאבקות: בלילה יגבר הקור, ולבוקר – מכוסות כל השלוליות בקרום-קרח דק והכפור שוכב על העצים העומדים עירומים ואבלים; ולאור היום ימס הקרח, יקטן הקור וגם השמש נראית מבין מפלשי העבים.

באחד הימים המעוננים ישב מאַרק יפימוביץ מינדלין במשרדו, אשר על יד בית-החרושת, ועבד את עבודתו, כמנהגו בכל יום ויום.  מינדלין הוא בעל בית-החרושת לעשית שמנים מזרעונים שונים, המפורסם לא רק בעיר גרעינה, כי אם גם בעיר הבירה ובערים אחרות שבפנים רוסיה; הוא בא כפני עשרים שנה אל המקום הזה, יסד את בית החרושת הזה, ותוצרתו קנתה לו שם טוב, ולכן התרחב בית החרושת והתגדל, ועסקיו התרבו.  לפי מקצועו היה חימאי, גמר את הפאקולטה החימאית של האוניברסיטה והתמחה במקצועו, בעבדו בבתי-חרושת ידועים בחוץ-לארץ, מינדלין היה מכובד בין הסוחרים, ואפילו הפקידים התחשבו והתרועעו אתו.

נכנס שוטר-העיר והביא לו פתקה מלשכת שר-הפלך המודיעה לו, כי שר-הפלך דורש, שמרדכי בן-חיים מינדלין יבוא אל לשכתו בשעה אחת-עשרה.

התפלא מינדלין למקרא פתקה זו: מה לו ולשר הפלך?  ומדוע מזמינים אותו בגסות כזאת?

זה היה שר-הפלך שנתמנה רק לפני כחדשיים ובא במקום השר הקודם, ששרר שנים רבות בפלך זה והיה רצוי לקהל כי לא עשם שום רעה לאיש בכל זמן שלטונו והיה בכלל נוח לבריות.  השר ההוא הכיר גם את מינדלין וכבד אותו.  בכל ראש-שנת האזרחים היה בא מינדלין יחד עם כל הסוחרים החשובים, הפקידים, קציני-המשטרה וחשובי-העיר אל אולם-העמודים שבבית האצילים לקבלת-פנים רשמית. 

שר הפלך היה עונה לכל איש ואיש בסבר פנים יפות על ברכתו וגם את מינדלין היה מקבל בברכה, שואל על אודות מצב התעשיה ולפעמים מוסר את אהדתו על הגדלתה של תוצרת בית-החרושת המביא תועלת מרובה לתושבי-הפלך.  לא היה למינדלין כל ענין לפנות אל השר ולבקש את טובתו, כי לא מצא מעודו דבר נחוץ אליו.

על אודות השר החדש, הנסיך וואסילקובסקי, היו שמועות, כי הוא ידוע כאחד "הימנים הקיצוניים", ויש אומרים שהוא חבר ל"אגודת הרוסים האמתיים", ונתמנה בכוונה, שישתדל לבער את רוח "הדימוקרטיות", שהשתררה במחוז זה בין הפקידים והתושבים, ואפילו בין בעלי-האחוזות האצילות תודות ל"קלות-דעתו של השר הקודם".  הנסיך הביא אתו פקידים חדשים – את ראש שרי המשטרה, את מזכיר-הלשכה של השר ושלישו.

לבש מינדלין את מעיל הגשם ויצא.  הרוח הקרה התגברה ביתר עוז;

העננים כמעט התפזרו, ושברירי קרני-השמש שפכו אור אפל על הבתים ועל קלוחי-המים, הזורמים מן המרזבות.

הוא נכנס אל אולם ההמתנה.  הפקיד, העומד בתור לפקודתו של השר, נגש אליו ובקשהו לחכות רגעים אחדים, עד שיצא השר הנה לדבר עם האנשים הבאים אליו.  באולם נמצאו עוד שלושה-ארבעה אנשים, שחיכו לצאת השר אל האולם.

רק לאחר כחצי-שעה נפתחה הדלת, והשר יצא בלוית שלישו ומזכירו.  נגש בראשונה אל איש אחד, קבל ממנו בקשתו ורטן מלים אחדות.  אחרי-כן נגש אל מינדלין.  שמע, כי המזכיר קורא בלחש את שמו.  הביט השר במבט זועף אל פני מינדלין, לא ענה על הקידה של העומד לפניו ולא אמר לו שלום.

– הוא ראש הקהל של היהודים פה?  שאל בגסות.

– כן, הוד נסיכותו!  אני הוא ראש הקהלה היהודית פה.

בכוונה הדגיש מינדלין היטב את המלה "הקהלה" במקום המילה "קהל" שהפליט השר.

– אני ראיתי את הדין וחשבון שלכם...  אתם אוספים הרבה כסף...  מה אתם עושים בכסף זה?  אתן מוסרים למורדים היהודים...  לבונדיסטים שלכם.

דברי נזיפה אלה הממו את מינדלין.  כהרף-עין עמד על מקומו ואחר-כך התאושש ואמר:

– אם כבוד נסיכותו הואיל לעיין בדין-וחשבון של הקהלה היהודית, הרי בלי ספק שם לב אל ההכנסות ואל ההוצאות המפורטות לפי הסעיפים בדיוק...  וכל ההוצאות הן הדרושות רק להנהלתה של הקהלה היהודית וצרכיה הדתיים...  בכל שנה מתכבדים אנו לשלוח את הדינים-וחשבונות למשרד הפלך לבקורת כדין, ותמיד מצאה הבקורת את החשבונות נכונים ומתאימים...  אבל יואל נא הוד נסיכותו לשים לב, כי כל אנשי-הקהלה פה הם אנשים סוחרים, בעלי-מלאכה או בעלי-מקצועות חפשיים, כלומר:  – כולם שייכים לאותה שדרת-החברה, הנקראת בשם "בורגנים", והפסיכיקה שלנו, של הבורגנים אינה מתאימה כלל וכלל לנטיות של ה"בונדיסטים", ומובן, שאין בינינו וביניהם שום קשר...

השר עמד משתומם ושמע לכל הדברים החריפים שדבר מינדלין בגודל-לבב, בהעזה, ובדבריו האחרונים נשמעה נימה של התול.

– ירשום...  אני מצווה לעשות בקורת, – אמר השר אל מזכירו ופנה עורף אל מינדלין בלי לענות לו דבר.

אי-נימוס זה הלעיב את מינדלין, שהיו מתיחסים אליו כל הפקידים בכבוד ובנימוס תמיד.  רגע עמד על מקומו במבוכה, ראה את השר הנגש לאיש אחר, פנה גם הוא עורף ויצא בצעדים מדודים.  שר-הפלך שלח מבט זועף אל היוצא.

לא ארכו הימים – ופצצת-השנאה של השר לכל היהודים התפוצצה: בתחלה בקש תואנות להלעיב את הקהילה ולהחריבה, כי – כמו שמסרו – אמר לפני הפקידים הראשיים שבעיר, כי "חרפה היא לנצרות ולעם הרוסי, שבעיר רוסית אמיתית, בלב מדינתנו, תהיה מתקיימת קהילה של יהודים".  אחרי-כן החליט לרדוף ת כל היהודים, היושבים בפלך הזה, ולהרגיזם אף על פי שגרים הם פה שנים רבות בשלווה וברעות עם כל התושבים.

יצאה גזירה מלפני השליט לעשות בקורת של זכויות היהודים, הגרים בגרעינה, ובערי המחוז, או בכפרים.  למבקר נתמנה אחד-הפקידים, שהביאו אתו השר וואסילבסקי; הוא היה כרוך אחרי אדוניו, ועושה את שליחותו לפי רצונו של השר, ולכן כיוון את הבקורת במסלול של "חיפוש עוונות וחטאים" בתעודות-הזכויות.

ואמנם, מצא הפקיד, כי כל בעלי-המלאכה, המתגוררים בכל מקומות הישוב של הפלך הזה, כולם משוללים תעודות נכונות, המעידות על ידיעת-מלאכתם, כל אחד במקצועו שלו, והמתאימות לדרישת החוקים השונים וסעיפיהם.  ולפיכך נפסלה כשרות ישיבתם במקומותיהם.  וצו ניתן למשטרה להודיע ליהודים האלה, כי ישיבתם בפלך זה אסורה להם, וכי ארכה ניתנה לסדר עסקיהם: ליושבים פה זמן רב – שלושה חדשים, ולאחרים – רק חודש אחד – וכי עליהם לצאת אל "תחום המושב התמידי".

כרעם ניפּצה הגזירה הפתאומית הזאת את לב הנרדפים האלה.  רובם ישבו פה יותר מארבעים שנה, ומעוטם עשרות בשנים; היו ביניהם שנולדו פה, גודלו פה ועשו את מלאכתם מילדותם.  לכולם היו תעודות שנתקבלו לפני שנים רבות ממוסדות שונים; ועד היום לא היו הפקידים פוסלים אותם ולא היו מקפחים את פרנסתם של העמלים הישרים האלה.

 

 

ב.

ראשי-הקהילה התאספו לאסיפה לטכס עצה, איך להעביר את רוע הגזירה.  נועדו כל חברי-ועד-הקהילה: מינדלין, הוא היושב-ראש; זלמן גלירוב, הגבאי הראשי; החיט משה אברמוביץ, הקבלן בּר חאסין, רופא השנים יעקב בוניביץ ובעל-בית-המרקחת מטביי פיאטניצקי; ואתם גם הרב הרשמי ברוך גוֹלדין.  מלבד אלה נוכחו גם אחדים מגרי-המחוז, שמהרו לבוא לעיר-הפלך להשתדל בענין זכותם וזכות חבריהם.

זלמן גלירוב הוא בן בנו של חייל, שעבד בזמן הקיסר ניקולאי הראשון ושבילדותו "נחטף" מבית אמו האלמנה והובא אל ארץ גזירה, אל אחד הכפרים אשר בצפון רוסיה; אחרי עינויים ויסורים ואחרי עבדו עשרים וחמש שנה בצבא והשתתפותו גם ב"מלחמת קרים" הידועה, – השתקע בגרעינה, סחר בבגדים, ישנים וחדשים, פתח בית מלאכה לתפירת בגדים למכירה, ובמותו, עזב בירושה לבניו את בית-המסחר הזה הלך וגדל, ובני-המשפחה התעשרו.  מרכז בית-המסחר הוא עכשיו בעיר הבירה פה – רק הסניף.  אבל העיקר, כי בכפרים הסמוכים לגרעינה מתעסקים יושבי-הכפרים בתפירת-בגדים לבית-המסחר הזה ועל התפירה פרנסתם, מחלקות-אדמתם הכחושה יכלו להוציא יבול זעום, שאינו מאפשר כלכלת בני משפחותיהם.  בכפרים היו המשגיחים, החייטים, המומחים בגזירת הבגדים, העוזרים המקבלים את האריג ומחלקים בין התופרים, הפקידים הממונים על החשבונות ועל התשלומים – כולם יהודים, הממונים מבית-המסחר ושמבלעדיהם אין העסק יכול להתקיים.

בגרעינה ישב אחד מבני-המשפחה, זלמן גלירוב, בבית שבנה אביו המנוח.  בדיוטה הראשונה היה המחסן לבגדים ולאריג, ובדיוטה השניה גר הוא עם משפחתו בדירתו המהודרה; הוא היה המפקד הראשי על עסקי-התפירה הנעשית בכפרים.

משה אברמבוביץ היה חיט-צבא, כלומר – אומנות היתה רק בתפירת בגדי-השרד לקצינים ולאלופים של הצבא ולפקידי-המשרדים האזרחיים.  הוא התפרסאָם כמומחה גדול, ולקוחותיו התרבו, משום שהיה תופר בגדי-שרד לקצינים ולפקידים בהקפה ובתשלומים לשעורין בכל חודש.  גם בבית-המלאכה שלו עבדו חייטים יהודים כעוזרים-מומחים.

וגם בבית-החרושת של מארק מינדלין עבדו יהודים כעוזרים,מנהלי-חשבונות, משגיחים – שאמנם לא על המלאכה פרנסתם, אבל לפי תעודותיהם היו נמנים כמומחים לתעשית שמנים.

ובגרעינה ובערי הפלך ישבו משפחות יהודיות רבות, שאמנם התעסקו רק באומנותם – שענים, צורפי-כסף וזהב, חייטים, נגרים, מסגרים; כולם מתפרנסים בכבוד, ושלום ביניהם ובין כל התושבים האזרחים הנוצרים.

הרב גולדין הרצה על המצב, וקרא רשימה ארוכה של היהודים, שזכות ישיבתם בפלך זה נפסלה ונתבטלה, ולפיכך מחויבים להגרש מפה.

ברשימה הגדולה הזאת היה גם שלמו של משה אברמוביץ, ואתו עוזריו החייטים היהודים.

– אותי ואת העוזרים שלי תוכל למחוק מן הרשימה, – אמר אברמוביץ בצחוק.

– מדוע – שאלוהו בתמהון.

– הלכתי את הגיניראל, המכיר אותי ואת מלאכתי, כי תפרתי בשבילו, ובשביל הקצינים, בגדי-שרד פעמים אחדות והוא תמיד שבע-רצון ממלאכתי; אמרתי לו: אדוני המרומם!  יש לי הכבוד להגיד להוד רוממותו, שאינני עכשיו חייט, אלא פשוט – בר-נש לא יוצלח.

הוא הביט עלי ברגזה ואמר: – אברמוביץ!  לך אל הרופא...  אתה השתגעת...

– לא אדוני הרם! – אמרתי.  – כך גזרה המשטרה, היודעת הכל...

וסיפרתי לו את כל המוצאות אותי ואת עוזרי ואת כל בעלי-המלאכה היהודים אשר בעירנו.  הגיניראל ציווה לרשום עבורו את שמות עוזרי החייטים.  עשיתי כמצווה.  הבוקר בא אלי פקיד המשטרה והודיע לי, כי משגה היה כשפסלו את תעודתי ואת תעודות-עוזרי, השיבו לי את התעודות ואמרו לי, כי אוכל להמשיך את עבודתי כמקודם.

– ברוך אלוהים הנותן יושר בלב השרים!  – הוסיף בהיתול מר.

מינדלין מסר לחברי-הועד ידיעות על השתדלותו בעיר הבירה, כי נסע לשם כדי להתייעץ עם עסקני-הציבור, שהחליטו להביא לפני הסינאט ערעור על מעשי-הפקידות בגרעינה.  הוא סיפר על אודות המשא-ומתן עם העורך-דין המפורסם קבלוקוב ועל שכרו; הוא ישלח הנה את עוזרו לאסוף מפי המגורשים את הידיעות.  החליטו, שהרב גולדין והרופא בוניביץ יעזרו לעורך-דין, שיבוא הנה ויסדרו את גבית העדות מפי כל בעלי-המלאכה כדי שיהיה בידי קבלוקוב החומר הדרוש לטענותיו בסינאט.  בישיבה הזאת בחרו בחאסין ובגלירוב, שיאספו את הסכומים הדרושים להוצאת המשפט, ומינדלין לקח עליו את ענין ההשתדלות בכלל.

 

 

ג.

בין האנשים שפגיעתה של הגזירה היתה קשה להם מאוד, היו גם שני בתי-מסחר הגונים, שביסודם היו נשענים על האומנות ועל המומחיות במלאכה של מיסדיהם ומנהליהם.  אבל עיקר עסקיהם היה אמנם לא בתעשייתם, כי אם בתוצרת בתי-מלאכה או בתי-חרושת אחרים.

שמואל גליקין בא הנה כלפני ארבעים שנה, והוא צורף כסף וזהב ובמלאכת התכשיטים הוא מומחה גדול ומפואר.  את סחורתו היה מוכר לא רק בעיר מושבו, כי אם גם בעיר הבירה.  ברבות הימים גדל הביקוּש לתוצרתו וגם העסק בכלל התגדל; ובחנותו ששם היה גם בית-המלאכה שלו ועוזרים יושבים ועושים במלאכה, היו כלי-כסף שונים, מנורות, כפות, מזלגות, סכינים, שרשרות ועוד, שהיו עושים לפי הוראותיו של גליקין בבתי-המלאכה הפזורים מסביב לעיר הגדולה.

האיש הזדקן, והוא רק המשגיח והיועץ בעסק, ובניו וחתנו מנצחים על המלאכה ומנהלים בחריצות על העסק, אבל בעיר ובמחוז ידוע רק שמואל גליקין כאמן מפליא לעשות בתכשיטים.

הפקיד, המבקר לפי צו של שר הפלך, מצא לא רק פסוּל בתעודותיהם של גליקין, בניו וחתנו, אלא החרים את כל הסחורה שנמצאה בחנות ובבית המלאכה.  הוא מצא רמאות וזיוף במעשי גליקין ובניו, שהם סוחרים בסחורות שלא נעשו בידיהם ממש, כבעלי-מלאכה אלא שנעשו במקומות אחרים, – דבר האסור לפי חוקי-המדינה.  ולכן נמסר הענין לפיקוח התובע הממשלתי כדי שישפטו אותם בבית-המשפט כדין רמאים ועבריינים.

בניו וחתנו של שמואל גליקין נמנו בין המשכילים שבסוחרי העיר הזאת והיו מכובדים גם בעיני הנוצרים, ולכן גדלה המבוכה בעיר לשמועה המוזרה, שבני גליקין רמאים הם, לאחר שנים רבות, שעבדו באמונה והיו מפורסמים בישרם ובמנהגיהם הרצויים והנאים.

השני היה בעל בית-מסחר גדול של רהיטים.  לפני הרבה שנים בא אל העיר הזאת נגר צעיר, הישל באַשקס שמו, והשתקע פה, במצאו לו עבודה בריהוט ובריפוד בבתי-הסוחרים העשירים ובבתי-הפקידים, אחרי-כן התחיל למכור על פי הזמנה מיוחדה רהיטים שונים וברבות הימים סידר לו מחסן של רהיטים, ומסחרו הלך והתגדל.  ומכיוון שאסור היה לו, שהמחסן ייקרא על שמו, מצא יהודי מהסוחרים, שנמנו את סוחרי המדרגה הראשונה, והסכימו ביניהם, שהמחסן יהיה על שמו של הסוחר הזה, ובאשקס, כנגר מומחה, יהיה המשגיח על הריהוט ועל הריפוד.  וכך, אמנם, היה נפוץ המנהג בערים רבות אשר מעבר ל"תחום המושב התמידי".

וכבר בימים ההם לא בשם הישל אלא בשם דמיטרי פטרוביץ קראוהו כל מכריו הרוסים והיהודים, והמקורבים אליו, "הגויים", היו קוראים אותו תמיד גם בשם חיבה – "מיטקא".  איך בא השינוי מהישל לדמיטרי?  להבלשנים הפתרון; אבל ידוע לנו, כי באשקס היה איש פשוט, גס, לא ידע אלא לחתום את שמו; היה נמצא בכל יום בבית-המרזח הגדול, אשר לשם מתאספים הסוחרים, המתווכים והסרסורים – לעשות עסקים בשעה שהם לוגמים את התה הרותח או שותים יין-שרף ואוכלים מאכל כל שהוא לקינוח-סעודה.  בשנים האחרונות, היה בנו, דוד באשקס, צעיר כבן עשרים וחמש, שלמד בבית-הספר העירוני וספג לתוכו את מנהגיהם של משכילי העם, מנהל את העסק ומשגיח על העוזרים ועל מנהלי-החשבונות; ואביו היה שב מבית-המרזח ונותן את פקודותיו בכל עניני-המסחר.

באַשקס התעשר מעסקו, גר בדירה גדולה ומרוהטה יפה, את בנו השני, פיאודור, הכניס אל הגימנסיה וגם שתי בנותיו למדו בגימנסיה והיו נושאות-חן בעיני כל מכיריהן, הצעירים הרוסים.  אשתו היתה אשה פשוטה ולא יכלה לדבר כהוגן בשפה הרוסית ובחרה תמיד לדבר אידיש עם מכרותיה היהודיות וגם עם ילדיה.  היא היתה אדוּקה מאוד בכל המנהגים; היתה באה בכל יום שבת ומועד לבית-הכנסת עם "סידורה" הגדול מתפללת רק בעל-פה, כי לקרוא כמעט לא ידעה.  הישל באשקס בעצמו היה נוהג בביתו כרצון אשתו החרדה לקיים "מצוות", ובימי החגים היה גם הוא בא לבית-הכנסת ו"קונה" לו "עליה", ודוקא "שמנה" ומשלם "מחיר רב" ונהנה הנאה מרובה מכבוד זה.  אבל מחוץ לביתו קבל עליו כל המנהגים הגסים של הסוחרים הפעוטים ולא קצה נפשו גם מהתגאל במאכלים אסורים.

ובעיר היה ידוע ה"סוד", כי המחסן הגדול של הרהיטים וכל העסק הזה שייכים רק לדמיטרי פטרוביץ באַשקס ולא לאיש בלתי ידוע יעקב חיימוביץ, כפי שהיה רשום באותיות קטנות על גבי השלט אשר על פתח המחסן.  ולכן באה הגזירה לגרש את הישל באשקס מן העיר, אותו ואת משפחתו וגם למסור לדין על עבריינותו, ולהחרים את כל הסחורה אשר במחסנו.

 

 

ד.

והמעשה נעשה: כתב הערעור נמסר להסינאט כחוק, אבל השתדלותו של העורך-דין קבלוקוב להחיש את בירור המשפט נדחתה, כי צריך לחכות עד שיגיע התור לעיין בערעור זה.  וזמן הארכה, שנתנה המשטרה למגורשים, מסתיים והולך.  ובכן, יצטרכו כל בעלי-המלאכה היהודים לקחת כלי-גולה וללכת אל כל אשר תישאם הרוח.  ואמנם, צעירים אחדים לא רצו לחכות עד גמר-דינם: מסגר ושני נגרים, שעבדו בגרעינה, שעם מומחה ושני חייטים עוזרים, וגם שני פקידי-בית-המסחר של גלירוב – כולם נדדו לאמריקה, והקהילה באה לעזרתם.

התכנסו שוב לטכס עצה: מה לעשות?  איך לקדם את פני הרעה?  נמנו וגמרו, שמינדלין יסע לעיר המלוכה; יש לו משכבר הימים קשרים עם העסקנים המפורסמים, יתיעץ נא אתם וישמע, מה בפיהם.  צריך להציל עשרות משפחות; ועיקר ההשתדלות עכשיו – בעיר המלוכה.

מינדלין לא סרב, קבל עליו את החלטת הועד ונסע לפטרבורג.  שם התראה עם העסקנים הצבוריים ומצא, כי גם רוחם מדוכאה: הגזירות מתחדשות, השנאה מתגברת, העתונים שופכים קיתונות של זוהמה על כלל ישראל, זלזולים, עלילות-שוא, עלבונות – על היהודים ועל היהדות.  ובמשרדי השלטון הגבוה שוקדים השרים והפקידים להוציא פקודות לרעת היהודים, סייגים והגבלות לזכויותינו המוגבלות גם מבלעדי זאת...  וגזירות הגרוש?

מכל מקום מגיעים אל העסקנים הצבוריים, בקשות רטובות דמעות עשוקים ומרודים, שליח-צבור מדוכאים באסונם ובצרת-הכלל באים מכל קצוי-המדינה – מה כוחנו כי נעשה?

התיעץ מינדלין עם ראשי-העסקנים ואמרו לו: יש שתי דרכים לעכב את הגירוש: או לפנות בבקשה אל לשכת הסינאט, שממנו יותן צו לעכב את הגירוש עד שידונו באסיפת הסינאטורים בענין הזה, או לפנות אל מנהל הדפרטמנט במיניסטריום לענינים הפנימיים ולבקשו שיעכב את הגירוש.  הדרך הראשונה, אמנם, בטוחה יותר, אבל גם ארוכה יותר: יעברו שנים-שלושה שבועות, עד שתתגשם הבקשה בהשתדלותו של העורך-דין קבלוקוב, שיוכל להשפיע על פקידי הלשכה; והדרך השניה פחות בטוחה אבל יותר קצרה: אם ייענה המנהל לבקשה זו, אזי יתן פקודה תיכף ומיד – וחסל.

הכל תלוי במזל...  ויש תקוה, כי השר הזה יקבל את מינדלין ברצון, כי ידוע השר לאיש ישר מתנגד בכלל לרדיפות ולגירושים...

ערכו בקשה, ולמחרתו נתנו על ידי מינדלין מכתב-המלצה מאחד השרים בעלי ההשפעה לתתו לשר ארבוזוב, הוא מנהל הדפרטמנט שעל יד המינסטריום.

בשעה אחת-עשרה לפני הצהרים, שעת קבלת פני הבאים בבקשות אל השר הממונה על הדפרטמנט, בא גם מינדלין.  בפרוזדור הגדול מסר את מעילו לשומר-הסף, עלה במעלות הרחבות אל הקומה השניה וביקש למסור את כרטיסו למזכיר.  בקשוהו להכנס אל אולם ההמתנה.  נכנס המזכיר.  מסר לו מינדלין את מכתב-ההמלצה ובקשהו לתתו ליד השר, כי הדבר נחוץ מאוד, ולאחר שחכה כחצי שעה, נתבקש לבוא אל חדר-העבודה של השר.

זה היה חדר גדול, מרווח.  באמצע החדר עמד שולחן-כתיבה גדול, ותיקים וגליונות נערמו עליו.  על יד השולחן ישב בכורסה השר ארבוזוב, איש כבן חמישים, רחב-כתפיים, בעל פנים עגולים ומגולחים, עינים אפרות, שמבטן חודר, ושערות ראשו גזוזות.  מצדו השני של השולחן עמדו שני כסאות.  קווי-האור היום המעונן חדרו דרך החלונות הגדולים והאירו באור קלוש את החדר, אבל מן התקרה הורדה אל השולחן נברשת-חשמל עם גולה כחולה, שממנה נשפך אור רב על השולחן.

השר קם מן הכוּרסה קימה כלשהי לקראת הבא, הראה לו את הכסא לשבת, ובקשהו לבאר לו את הענין, אשר על אודותיו בא לבקשו.

מינדלין ביקש סליחה על שיוכרח אולי להאריך מעט בסיפורו; תאר את ארחות-חייהם של היהודים, היושבים בעיר גרעינה ובמחוז, שכולם מתעסקים במלאכתם ומביאים טובה רבה לכל תושבי הפלך; תודות למרצם, לסגולותיהם ולמומחיותם התפתחו עבודות שונות ומפעלים רבים של התעשיה, של המסחר ושל האומנות; תושבי-הארץ מכבדים אותם; הדגיש, כי בכל חמישים שנות התישבותם של היהודים בפלך הזה לא היה אפילו מקרה אחד, שהיהודי יימסר למשפט באיזה עוון או עוול שעשה; הראה, כי כל הגזירה, שיצאה משר-הפלך, מיוסדה על פורמליות שאין לה שום ערך, ומפני הפורמליות המדומה הזאת ייהרס מעמדן של הרבה משפחות, לא כדין ולא כמשפט.

מינדלין דיבר את דבריו בנחת, אבל ברגש יוצא מן הלב ובסגנון יפה ובמבטא רוסי משכיל; הוא תבל את דבריו במראי מקומות מן החוקים השייכים לענין זה וגם מפקודות הסינאַט בענינים מתאימים; הראה לדעת, כי האומנים, שיצאה עליהם הגזרה להגרש, רובם יושבים עם משפחותיהם שנים רבות, עשרות בשנים, במקומות האלה, ולא התעוררו במשך כל הימים המרובים שום ספקות, ורק משגה הוא שיצא מלשכת השליט לפסול את התעודות שנתאשרו בזמנן.  ובסוף דבריו אמר:

– באתי בשם אחי האומללים, העומדים על סף ההרס והחורבן בלי שעשו רעה לאיש, באתי לבקש את הוד מעלתו רק דבר אחד: להפסיק את הגרוש עד שידונו על הענין הזה בסינאט, אם לשבט ואם לחסד...  באתי לבקש רק בשם הצדק והיושר...

ארבוזוב ישב כל הזמן ושמע בענין רב את דברי מינדלין; לא הפסיק את דבריו, שנראו כנאום של סניגוריה הגיונית וצודקת.  וכאשר גמר מינדלין את דבריו, שאלהו שאלות אחדות ורשם לפניו את תשובותיו; נתן אות בצלצול הפעמון החשמלי.  נכנס המזכיר.

– בבקשה יוּרי סטיפנוביץ, להביא לי את התיק של ענין היהודים בעלי-המלאכה בפלך גרעינה.

המזכיר יצא.  השר קם ממקומו; גם מינדלין קם ועמד אצל השולחן.  השר הושיט את ידו לאות פרידה ואמר:

– שמעתי את כל דבריו...  רשמתי את הכל...  אעיין בדבר הזה...  חשוב מאוד, שכל פקודה תהיה מבוססת על הדינים השוררים במדינה...  את תשובתי אשלח אל המשטרה בגרעינה.

בערב עזב מינדלין את העיר.  שהה לרגל עסקיו במוסקבה ימים שנים ושב לביתו.

בשבתו במשרד-העבודה של בית-החרושת קראו אותו אל הטיליפון.

– מי מדבר?  – שמע קול זר.

ענה וקרא את שמו.

– האללוֹ!  מארק ייפימוביץ!  אוכל לבשר את אדוני, כי ברגע זה נתקבלה פקודה טלגרפית דחופה מאת המיניסטריום של הענינים הפנימיים – לעכב את גירוש היהודים עד גמר הדיון בסינאט...

– תודה רבה...  תודה רבה מקרב לבי...

וכעבור כחצי-שעה ידעו כל היהודים בעיר את הבשורה הטובה, וטלגרמות נשלחו לערי המחוז בדבר עיכוב הגירוש.

 

 

ה.

רבים היו שלא האמינו שהגירוש יעוכב ועזבו את מקומות מושבותיהם מרצונם ונסעו לאמריקה.  ההגירה, שזרמה בשנים האלה מכל הערים והעיירות של "תחום המושב", הגיעה גם לעיר זו השוכנת במרכז המדינה, במקומות אלה, ששם התפרנסו המשפחות היהודיות בכבוד, בריווח והצליחו במעשי-ידיהם, במלאכה ובמסחר ובמשרות בבתי-המסחר הגדולים.  פקידים, עוזרים, פועלים, בעלי-מלאכה – התיאשו מלמצוא מקום נאמן ובטוח במקום זה, שהיד הרשעה נחתה בו, והתנקשה בחייהם של המתפרנסים מעמלם וכשרונותיהם, ונשאו עיניהם אל ארץ הפלאות, אל "אמריקה המאושרה", שאליה זורמים כל מרי-נפש, כל מחוסר-פרנסה, כל עשוק וכל רצוץ בחייו הכלכליים.  ובדרך ההגירה מצאו פתרון לשאלה הגדולה, שעמדה לפניהם, – במה להנצל מן המצוקה, שבאה עליהם מאימת הגזירה הזאת. 

פתרון אחר לגמרי מצא לו הישל באַשקס.  באחד הימים הופתעו כל תושבי העיר לראות על הבית, ששם נמצאה החנות הגדולה של באשקס, – שלט גדול עם אותיות מוּזהבות, בהירות וגדולות:

"בית המסחר לרהיטים של דמיטרי פטרוביץ באשקס ובנו".

מאין לקח את הרשות לקרוא על שמו את המחסן?  מתי ארגן גם פירמה מיוחדת של בית-מסחר?  איך נתחולל השינוי העצום, שבמקום גירוש, החרמת הסחורה ומשפט על עבריינות – הופיע "בית-מסחר" של אותו דמיטרי הידוע ל"הישל" באַשקס ובנו?

ובאותו היום נמצא באשקס בבית המרזח הגדול כמנהגו מדי יום ביומו, – אחרי שמקומו נעדר שם במשך שנים-שלושה שבועות, ואת העדרו זה בארו מכריו וידיו ברשעת הגזירה שבאה עליו והרסה את מעמדו.

הוא היה שמח ועליז בשבתו בין חבריו ומיודעיו.  הוא כיבדם ביין-שרף, בפרפראות שונות, בתה, ואפילו בקוניאק; וכל חבריו ומיודעיו וכל מלחכי-הפנכא, שהיו מקיפים אות מקודם – ברכוהו בהצלחה ובאושר.  ורק אחדים ידעו את סוד הצלחתו.  אבל הסוד הזה עבר חיש מהר מפה לפה ומאוזן לאוזן, עד שנתגלה לכל תושבי-העיר:

– באשקס וכל משפחתו השתמדו!  כולם קבלו עליהם את הדת השלטת!

– אמנם, בן-חיל הוא "מיטקא" שלנו!  – אמרו המסובים אתו, – הוא מצא את הפתרון הנאמן לצאת מן המיצר...  עכשיו הוא לועג לכל הפקידים של המשטרה ואפילו לשר הפלך בכבודו ובעצמו...  מה יוכל הלה לעשות לו?  פטור מעונשין הוא!

– אחינו אתה!  אחינו אתה!  ברוך תהיה!  - קראו לו האנשים שסבבוהו ולחצו את ידו.

ופני באשקס הפיקו שמחה ונחת-רוח.

הרעיון הזה – לעזוב את היהדות ולעבור אל הנצרות – הטריד את באשקס מימים רבים.  לחצוהו פקידי-המשטרה ושרי-העיר, שידעו שהוא עוסק בעסקו לא בהיתר גמור, והיו מקבלים ממנו שוחד – בכסף וברהיטים; היה בא אליו בעקיפים גם יעקב חיימוביץ, איש "הגילדיה הראשונה", שעל שמו נקרא כל העסק של הרהיטים, והיה דורש ממנו בכל שנה "הוספה" לשכר, שהיה מקבל.  ובשעת כעסו ורוגזו, היה באַשקס אומר לאשתו וילדיו:

– אלך ואשתמד ואחלץ מכל המצוקה הזאת!  ומה לי באמת ולקהלה היהודית?

אבל מתירא היה מפני אשתו האדוקה.  היראה הזאת באה אליו עוד בשנים ההן, כשהיה שוליה של נגר, והעלמה היפה בת "המיוחסים" שירדו מאמידותם, ציפא-דבושה, ששמה עכשיו אַבדוטיה סימיוֹנוֹבנה, הואילה להיות לו לאשה ולעקרת הבית הקטן והדל, הוא היה מתיעץ עמה בכל הענינים החשובים של עסקיהם והיה מאמין, כי הצלחתו באה בזכות אשתו.

בפעם הזאת, כאשר הביע את דעתו, כי אין להם מוצא, כי הנה יחרימו את כל הסחורה והם יוכרחו לנוד אל ארצות אחרות, וכי המוצא היחידי הוא להשתמד ולהיות "בני-חורין" ככל התושבים, – לא סרבה גם אבדוטיה סימיונובנה וקבלה באנחה את גזר הדין.

ממילא מובן שלא היתה שום התנגדות לא מצד בניו, שהיו אדישים לכל ענין הדת, ולא מצד בנותיו היפות, שהרבה בחורי-חמד מן "הגויים" היו מחזרות אחריהן, ובסתר לבן היו הוזות על "חתנים" מבני עמי-ארץ.

ואבדוטיה לא שינתה את מנהגיה.  היא היתה אדוקה כקודם; היתה הולכת בכל יום ראשון לבית-היראה להתפלל, כורעת ברך, מצטלבת, לוחשת תפלות השגורות בפיה מימי עלומיה ותפלות שרק עתה למדה לדעתן.

וכשהיתה פוגשת את חברותיה היהודיות היתה אומרת בתום לב, באידיש:

– לוּ ידעתן, חביבותי, מה יפות הרינה והתפילה בבית-הכנסת שלהם!...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



 [1]האפיזודה הזאת נוסדה על מעשה שהיה בימים, שהם קרובים עדיין לנו, בראשית המאה הנוכחית, לפי הספירה הרגילה, ורחוקים כלפני מאות שנים מפני השנויים העצומים שהתחוללו ברוסיה, שנויים מדיניים וכלכליים.