_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קְלַסְתֵּר הַפָּנִים

יחיאל יוסף לבונטין

לתוכן הענינים

 

א.

החליל נתן אות, כי האניה נכונה לעזוב את החוף ולהפליג במרחבי-הנהר לדרכה. ההמולה הלכה והתגברה בנמל.  הסבלים אָצים להביא את חבילות הסחורות ולטעון את האניה.  הנוסעים נחפזים וממהרים להביא את כליהם, את מזוודותיהם ושקיהם, לקחת ברכת-פרידה ממכריהם או מקרוביהם, להגיד לאנשי-בריתם או לפקידיהם את הפקודות החשובות, או את ברכותיהם הנשנות.  השאון התגבר.  קולות שונים מתערבים ומתפרדים, מתנגחים ומשתטפים ומשתטחים על כל עברי הככר של הנמל.

ופתאום נשמעה שריקת החליל בשניה, קול תרועה ארוכה וצרודה, אשר השתרר והשתעל על כל הקולות ועל כל הזעקות, ונשא למרחקים – אל הגבעה הגדולה והיפה, אשר משם משתקפת העיר ומגדליה הגבוהים, גניה המרובים ובתיה הלבנים.  ועל כולם הזהירו זהרי-בוקר, הבריקו קרני השמש הראשונות; וגם השפלה הגדולה, אשר מעבר השני של הנהר הגדול והרחב, כאילו התעוררה מתרדמת-ליל והבריקה והזהירה בכל פרחיה הכחולים, האדומים, הלבנים והצהובים ובכל דשאיה הירוקים, המתנועעים לרוח הבוקר הזך והצח.  כולם מתקדמים לקראת זיו השמש, העולה בכל גאונה והדרה מעל עצי היער הרחוק. פלגי-קוי-אור נשתפכו פתאום על כל היקום מסביב, הזהיבו את עלי-העצים, אשר בגנים וביער, הבריקו את גגות המגדלים והבתים, הכסיפו את גלי-מי-הנהר והאירו גם את האניה ואת הסבלים וחבילותיהם ואת הנוסעים וצרורותיהם. העבים הקלים, המפוזרים על פני אופק-השמים, גזו ונעלמו, רק עב קטנה נשארה בודדת לעבר אחד, וקוי-השמש חדרו אל תוכה וציבעוה בצבעים בהירים – מכסיפים – והיא הלכה ונמסה.

נשמעה רנת צפרי-בוקר, שהתנשאו והתרוממו מעל דשא השפלה ומעל עצי-היער ויעופו לכל עבר בצהלה ובשמחה – ותצהל ותשמח גם כל השפלה ויעלזו וישתובבו במרוצתם גם גלי-הנהר, וצחוק-חן, צחוק בהיר, נשפך על כל היקום מסביב.

עומד הייתי על ספון-האניה העליון ומסתכל בכל המראה יפה והנעים, והנה הגיע אלי קול אנשים מריבים ומחרפים.  על גשר-הקרשים, המונח לעוברים מן החוף אל האניה, נדחפו אנשים אחדים, ומן הכנופיה הזאת, שנדחפה, למקום צר אחד, יצאו קולות מחוטפים.

– איך העזת להדפני! – קרא בקצף קול אחד.

– ואתה ראה את אשר לפניך ואל תביט הצדה! – ענה קול גס אחר.

– הוא עוד יורני, איך לאחוז את דרכי, בן-בליעל...

– לך בדרכך, יהודי ארור...

– יהודי? האני יהודי?... כלב... בן-בוז...

– בן נעוות המרדות...

– עוד תחרפני, נבל!... אה... בצלם הזה, אשר על חזי נשבעתי, כי אשימך לעפר...

והד קול סטירת לחי התפרץ מן ההמולה והמהומה.

– ניקולאי פטרוביץ! כלך! לך לך מפה... למה באת בריב עם איזה סבל...

– אתה תכני, בן נעוות המרדות!... הנח לי... אהרוג... אהרוג ואשסע את היהודי הארור הזה...

– למקומכם שובו, אדוני... למקומכם... את הגשר אנו מסירים...

ומיד נגש גם השוטר המפקח על הסדר וקול רוגזו נשמע מבין קולות המגדפים והמחרפים, אבל פתאום התפרץ קול צריחת החליל בשלישית בקול זוועה איומה, כאילו ביקש להתגבר על כל בליל הקולות, להשתיק את שאון המהומה ולהסתיר את כל זוהמת הגדופים והזלזולים, שנשמעו מפיות רבים.

האניה התנודדה.  האופנים התגלגלו בשאון והרתיחו את מי-הנהר השקטים. עוד רגע – והאניה כבר התרחקה מן הנמל והפליגה בגאון על מי-הנהר העצומים.

גלים קלים מתגלגלים במרחבי-הנהר, בורחים בחפזון מן האניה ומתקרבים אל החוף, מתרוממים, משתובבים, כילדים פזיזים, ונסוגים אחור בחדווה, ונוגה קרני-השמש משתפך עליהם ומבריק בכל צבעי-הקשת בענן. רוח קל התפרץ ועלה מן המים, התנשא על לספּוּן-האניה וליטף בחיבה את פני-האנשים, העומדים ומתענגים על הדר התולדה.

 

ב.

ירדתי את התא ואמרתי לצוות למלצר להביא לי ספל תה וארוחת הבוקר. בתא מצאתי עוד איש אחד, זר לי.  הוא ערך את צרורות חפציו, אבל נראה היה כי הוא נרעש ונפעם, ומגרונו יוצאות הברות-קצף דחופות.

האיש היה כבן ארבעים וחמש, כרסני, עב-בשר; קומתו ממוצעת, זקנו מגולח למשעי, שערות ראשו קצוצות, שמו גדול ועב, ושערות לבנות מציצות בו, חטמו בלום וגדול, תווי-פניו גסים ונזעפים. הוא היה לבוש כתונת בד מושזרה וחגוּר אזור-פתיל;  שולי-כותנתו מכסים את המכנסים, כמנהג עם המדינה; המעיל העליון, אשר על כותנתו, קצר ונעשה מארג טוב. כל חזותו ובגדיו העידו עליו כי מן הסוחרים האמידים

מבני עם הארץ האיש הזה, אבל קלסתר הפנים ענה בו, כי מזרע היהודים הוא; וכאשר פנה אל המלצר, שנכנס לפי פקודתי, לבקשהו, כי יביא לו ספל אל התא – הוכיחה הברתו למדי, כי לא מאזרחי הארץ האיש ההוא.

– אין כל סדר בכל הנמלים... לא כמו בבתי-הנתיבות: שם משגיחים היטב הג'נדרמים על ההמון הפרוע... ופה כל איש יכול לגדף ולחרף את הנוסע לבטח בדרכו – ואין להשיב.

כה התאונן האיש, כמדבר אל נפשו.  אבל הבינותי, כי דבריו מכוונים אלי, וכן הוא בכלל המנהג במדינה, שנוסע אחד פונה בדברים לחברו הנוסע, לבן לוויתו, אף כי לא התוודעו איש לרעהו.

– אפשר הדף אותך הסבל בלי משים בשאתו את החבילה – אמרתי כלאחר-יד, וצחוק רחף על שפתי.

– בלי משים? בלי כונה?... שגית, אדוני... הסבלים עזי-פנים המה... חוצפתם גדולה... ואין טוב להם מלגדף איש סוחר... את פני האציל מהדר הוא... מתירא ממנו... בו לא יגע לרעה... אבל איש כמוני – יחרף ויגדף, ועוד יראה את אגרופו...

האיש נרגש, קפץ ממקומו, נגש אלי והביט בעיניו הלוהטות.

– חרפה תחת חרפה, גדוף תחת גדוף! – אמרתי במנוחה ובחיוך.

מנוחתי וחיוכי כאילו הוסיפו שמן למדורה: התרגשותו גברה ולא יכול למצוא מלה להביע את כעסו.  בידים רועדות לקח את כוס-התה, שהביא לו המלצר, הגיש אותה אל פיו וחזר והעמידה על מקומה. עיניו הפיקו תוגה מרגיזה, עד שהרגשתי כאב בלבי והתחרטתי על שהוספתי להכלימו.

– הוא גדפני... – החל האיש, ופתאום נפסקו מליו.

לא עצרתי ברוחי, כי הבינותי, שקשה לו להוציא מפיו את המלה האיומה, שאותה הביע הסבל בגדופו. פניתי אליו ואמרתי בקול עז:

– אין אני מתהדר ביחוסי ובמוצאי, אבל להיות נכלם ולהתרגז, אם יקראני נכרי בשם יהודי – כדבר הזה לא יעלה על דעתי…

הוא פנה אלי והביט בתמהון.

– האם גם אדוני… יהודי?

– אמנם, כן הדבר… ואין אני רואה שום סיבה לכסות על מוצאי.

האיש קם ממושבו ונגש אלי. פניו נשתנו. צל של קורת-רוח עף ועבר על פניו; עיניו הפיקו איזה עונג ורוך.

– אתכבד להתוודע אל אדוני… שמי ניקולאי פטרוביץ שוּבסקי… מעיר שקמה, סוחר בתבואות אני…

הגדתי לו את שמי והושטתי את ידי והחזקתי בידו העבה המכוסה שערות.

– אמנם, צדק אדוני בדברו... אמנם, לחנם מתקצף ומתרגש אני, כאשר יזכירני איש את מוצאי... כי הן גם אני מבני היהודים אני.

– אבל, – הוסיף אחרי דומיה קצרה, – לוא ידע אדוני, כמה יסורים סבלתי בשל יהדותי… לוא ידע את מצוקות נפשי מלפנים… וגם עתה אחרי שנעשה המעשה… אחרי שעשיתי את הצעד ההוא…

הוא הוריד את ראשו בעצב ונשתתק.

בשעה זו נפתחה הדלת ואל התא נכנס איש רם הקומה.

– אה! ניקולאי פטרוביץ'… הן פה הסתתרת!... ואנחנו חפשנו אותך… כל אנשי-החבריה שלנו מבקשים אותך…

– אני נשארתי פה לשתות כוס-חמין, – ענה שובסקי, כמנתצל ובמבוכה.

– בוא אלינו!  טוב מאוד לשבת על הספון... כבר ערוך השולחן... נשתה ונאכל...

הלז נגש אל שובסקי ושם את כף ידו הגדולה על שכם מכרי החדש.

– השלך את המשקה הזה... נבוא אל חברתנו...

– כרגע אלך, – ענה שובסקי, ובלגימה אחת שתה את התה, העמיד את הספל על השולחן הקטן והצטלב, בהעבירו את אצבעותיו ממצחו ללבו ומימין לשמאל, כדרך שעושים הנוצרים האדוקים.  אחרי-כן יצאו שניהם מן התא.

 

ג.

החום גדל.  לקחתי לי ספר ויצאתי מן התא.  עליתי את הספון העליון ובקשתי לי מקום על אחד הספסלים תחת הגג המתוח ממעל למכסה להיות לצנה להנוסעים מפני קרני השמש הלוהטות.  הנוסעים עזבו את התאים ויצאו לשאוף רוח צח, הנושב מן הנהר.  רובם ישבו לפני שולחנות וסעדו את לבם באכילה ושתיה.

לפני שולחן אחד היו מסובים בכנופיה אחת ארבעה או חמשה סוחרים, וביניהם ישב גם שוּבסקי.  על השולחן עמדו בקבוקים, קערות מלאות דגים, בשר, חמאה וגבינה.  המסובים אכלו ושתו הרבה ובאותו הזמן התווכחו בקול רם על דברי עסקים שונים; קולות:

– אני קונה…

– מכרתי…

– טענתי ספינה ושלחתי את התבואה…

הספר היה מונח על ברכי, אבל גם קרוא לא יכלתי. עיני נפגשו באחד ממכרי, פקיד בבת-הדין שבעיר מושבי.  הוא נגש אלי.  ברכנו איש את רעהו לשלום ושוחחנו על דברים שונים, שלא עניינו אותנו ולא עשינו כך אלא כדי לגרש את השעמום, שתקפָנו מפני החום ומפני המונוטוניות של הפלגת האניה.

הגיעה שעת הצהרים.

החום התגבר.  מצאתי לי מקום בודד בירכתי האניה בצל הקיר המבדיל בין מקום הנוסעים ובין התא ששם עומד רב המלחים, קברניטה של האניה. ישבתי זמן רב שקוע במחשבותי, והספר פתוח לפני. פתאום ראיתי את שוּבסקי הולך אל המקום הזה; הוא נגש וישב על הספסל אצלי.

– חם מאד, – אמר, בהסירו את כובעו ובקנחו בממחטה את הזיעה ממצחו ומפניו.

– כן... חם מאוד, – עניתי כלאחר-יד.

– חברי הלכו לישון, – הוסיף לדבר.  – כן מנהגם תמיד בזמן הנסיעה... אוכלים ושותים ואחרי-כן ישנים שעות אחדות – צחק בקול רם.

– מדוע לא הלכת גם אתה לישון?

– אני ... אני שותה מעט...

– אין זה כי אם טבעך, טבע היהודי, שאינו אוהב לשתות יין רב, – אמרתי בחיוך.

– אפשר נאמנים דברי אדוני, – השיב לי בצחוק קל. – כן... חברי אומרים: שתה, ניקולאי פטרוביץ'!  אבל אני מתחמק תמיד ושותה רק מעט... הטבע היהודי... אמנם,נאמנים דבריך...

הוא החריש רגעים אחדים.

– ואדוני עסוק בקריאה כל הזמן, – הוסיף שובסקי, בהביטו אל הספר, שהחזקתי בידי.

– כן… בשעות פנויות כאלה אין טוב מן הקריאה…

הוא התבונן אל שער הספר וקרא בתמהון:

– ספר עברי!... האומנם קורא אדוני עברית?

– ומדוע לא? – שאלתי בחיוך.

– כי… כי… – גמגם בלשונו, – אדוני איש מלומד… מיודעי, שישבתי עמהם, הגידו לי, כי מכירים הם את אדוני… שמך נודע במחוזנו… ובכל זאת, קורא אתה עברית?

צחקתי בקול רם לתומת האיש הזה.

הוא בא במבוכה ולקח מיד את הספר בהתענינות; החל לקרוא, אבל בשגיאות גסות כי, כנראה, לא הורגל לקרוא – ובפרט בלי נקודות.

– גם אני ידעתי עברית, – אמר בלחש עצור. – למדתי ב"חדר" שנים אחדות… הן נולדתי וחונכתי בעיר שערה, אשר על נהר דניפר… היודע אדוני את העיר הזאת?

– שמעתי על אודותיה... עיר גדולה וידועה בתחום מושב היהודים...

– אבי היה חנווני... חי לא בדוחק בימים ההם, אבל איש אמיד לא היה מעודו... גם אז היתה הפרנסה דחוקה וקשה... ההתחרות בערים האלה היתה גם אז גדולה כבר... בפרט בין החנוונים הפעוטים... הוא היה איש ישר, מכובד בין בעלי-הבתים, ירא אלהים... אמי מתה עלי בעודי נער... היו לי אחים גדולים ממני בשנים, כי אני הצעיר במשפחתי... אבי – זכרונו לברכה – מת לפני שנים רבות... אחי התפזרו לכל רוח... אין אני יודע אפילו את מקום מושבם...

הוא דבר את דבריו אלה בקול דממה, כל תווי-פניו הפיקו יגון.

רגעים אחדים ישב בדומיה. שקע, כנראה, בזכרונותיו, אש התעוררו פתאום לפניו, הזכרונות הללו שאולי כבר ניטשטשו במוחו ושכבר החלו להסתתר בין ערפלי-העבר.

 

ד.

לא אדע בנפשי, איזה רגש עודדני לשאלו על דברי ימי חייו. התעניינתי באיש הזר הזה, שביקש את קרבתי ואת חברתי. הפסקתי את הדומיה ושאלתי:

– האם כבר עבר זמן רב מיום שעזבת את עיר מולדתך?

– כן… זה שנים רבות… מיום שלוּקחתי לעבוד בצבא.  אז יצא החוק החדש, שכל איש בן עשרים ואחת שנה ילך לעבוד בצבא.   אחי הגדול ממני צריך היה אז לפי שנותיו להימסר לעבודת-הצבא, אבל הוא היה כבר בעל לאישה ואב לילדים קטנים.  גם לו היתה חנות דלה, שיש בה סחורה של שלוש פרוטות… אבי השתדל שנעמוד שנינו לפני הפקידים למען יעריכו את שנותינו… הפקידים העריכו את שנות אחי לעשרים ושלוש ואת שנותי לעשרים ואחת, אף כי אמנם רק בן שמונה עשרה הייתי.  ואני עלם חסון ואין מום בי… הייתי אז משרת בבית מסחר גדול ליערות.  עבדתי כל הימים ביער, ושם גרתי… ועבודתי זאת חיזקה את בריאותי, שרירי היו מוצקים וכוח היה באגרופי להכות אחור את הגבור שבין חוטבי-העצים מן ה"גויים".

אני כבר אז הסכנתי לשבת בין עם-הארץ לדבר בלשונם ולהתנהג במנהגיהם הפשוטים... אמנם, את מנהגי-היהודים קיימתי כדת: בכל יום התפללתי... אמנם, רק תפלה חטופה, כאילו כפאני שד... בשבת לא עבדתי ולא עשיתי כל מלאכה, חוץ מן ההשגחה הנחוצה ביער.

כאשר לקחוני לצבא, לא התמרמרתי ולא בכיתי, רק קשה היה לי להיפרד מן היער!  הנך משכים לקום לאור הבוקר, עם נץ-החמה... הנך נושם את האויר הצח בכל מלוא החזה – וטוב לך... כל היקום מתעורר מתנומתו... הצפרים מתעופפות, משכימות לקדם את השחר בצפצוף נעים... וגם בחורף, כאשר יגדל הקור, – ינעם מאוד היער העומד עטוף כולו שלג... הנך הולך בין האילנות הגבוהים והדוממים ומחליק על שכבת השלג הנקפא מן הקור החזק...

הוא נשתתק לרגעים אחדים.

– אבל החום גדול פה, – אמר פתאום וקם ממושבו. – האין טוב ללכת אל התא?

הסכמתי לעצתו וירדנו מן הספון. ברצוני לשמוע את ההרפתקאות שעברו על האיש הזה, הוספתי לשאול אותו, אחרי אשר ישבנו על הדרגש הרך אשר בתא:

– וכמה שנים עבדת בצבא?

– כארבע שנים לפני המלחמה האחרונה.

– האם גם השתתפת במלחמת הרוסים עם הטורקים בהרי-הבאלקאן?

– כן… אני עברתי עם הצבא את כל הארצות עד המבצר פּלייבנה... באחת המלחמות לפני העיר הבצורה הזאת נפצעתי פצע איום... הכדור עבר בבטני... חדשים אחדים הייתי מוטל על ערש דוי בבית-החולים הגדול. הרופאים אמרו נואש לחיי... אבל – תודה לאל – נתרפאתי מפצעי והנני עתה בריא בשלימות.    

– וקבלת אות-הצטיינות?

– יש לי אורדן של גיאורג הקדוש, – ענה לי בגאווה, – וגם אותות אחרים.

– גם בזמן עבודתי בצבא לפני המלחמה הייתי מצטיין בין חברי, – הוסיף בחשבו רגעים אחדים.– בראשונה, כאשר הובאתי אל הגדוד, בקסקטין, לעגו לי חברי, אנשי-החיל מבני עם-הארץ, כי בכלל הרדיפו מנוחה את חבריהם היהודים.  וגם שרי-העשרות היו תובעים מהם עבודה יותר מכפי כוחם, ואפילו רובי-הקצינים הביטו עליהם תמיד בעין חשד.  ובאמת אגיד לך, כי היהודים בעצמם אשמים... המה לא נסו לעמוד בפני מנדיהם המלעיגים עליהם... המה התרפסו לפני מעניהם... מתראים כנכנעים... אבל אני הראיתי להם את נחת אגרופי ושלמתי להם כגמולם בעד גידופיהם... על כל גידוף השבתי להם כפלים בגדופים חריפים ועוקצים כמו שהורגלתי בזמן עבודתי ביער... כמו שלמדתי מפי הפועלים הנכרים, חוטבי-העצים.  אבל לא הייתי מעולם מן המעליבים ומן המחרחרים לריב... להיפך – תמיד הייתי נכון להיות חבר נאמן לחברי בצבא... ואמנם, כולם נהפכו לי לאוהבים ולרעים... וגם יראו ממני – וכבדוני... את סדרי הלמודים ואת תכסיסי-הצבא ידעתי היטב, הייתי מן הקלעים המצוינים, אשר לא יחטיא המטרה... קבלתי תודה מן הקצינים... וגם שר-האלף בכבודו הללני פעם לפני הגדוד – שר-האלף הזה היה מגיני ואיש חסדי, – הוסיף שובסקי באנחה. – הוא חפץ לעשות אתי טובה... אבל לא יכול...

– איך זה לא יכול? – שאלתי בתמיהה.

– לא יכול, מפני שהדין חזק ממנו. כן באר לי פעמיים...

– לא ירדתי לסוף דעתך, ניקולאי פטרוביץ', – הבינני, איך היה הדבר.

– הנני לספר לך... אין אני חפץ להתגאות לפניך, אדוני... מלאתי תמיד את המוטל עלי... מלאתי את חובתי – וחסל... ביום קרב אחד נפלו במלחמה רוב אנשי-החיל של גדודנו... גם אני נפצעתי בידי, אבל רק פצע קל... עיפים ויגעים נקהלו הנשארים מכל הגדודים השונים, נאספנו כולנו למקום אחד.  הקור היה גדול... נתנו כל הלילה וכל היום.  למחרתו לפנות ערב קבלתי פקודה לבוא אל הבית, ששם חנה שר-האלף ושלישיו אתו.

– שובסקי! – קרא אלי כשנכנסתי אל החדר ששם ישב שר-האלף. – קח לך מטובי אנשי החיל... מפקד אני אותך למלא ענין חשוב... בלילה תעבור את הגבעה ותארוב לאויב... את הפרטים ימסור לך הקצין... ובכן... התמלא את הפקודה? – הוסיף בצחוק של רצון.

– נכון וקיים, הוד כבודו! – עניתי.

– אני בטוח בך, שובסקי... לך ועשה כפקודתי...

מלאתי את הפקודה כמצווה עלי ושבתי ומסרתי לשלישו של שר-האלף את הידיעות, והוא הביע את חן-רצונו לתחבולתי ולערמתי.

ביום השלישי היינו כולנו נכונים לקרב.  עמדנו במערכות המלחמה; שר-האלף עבר על פני הגדוד והתבונן בעינו החודרת בכלי-זיננו.

כל היום הלכנו בין ערמות השלג; טפסנו ועלינו על גבעות ומשם ירדו אל בקעות.  הגענו למקום תלול אחד, והנה יצאה הפקודה לעמוד פה.  ערכנו את המחנה, הֵכַנו לנו סעודתנו ונראה לנו מקום בטוח ללין.  צריך הייתי לבוא אל המקום ששם נמצא שר-האלף ונפגשנו... הוא אמר:

– יודע אני, שובסקי, את עבודתך... לפני כל השרים אגיד תהילתך... ראה צוויתיך: היה גם מחר לגבור-חיל...

– נכון וקיים! – עניתי.

ואמנם היה היום ההוא, יום המחרת, יום-קרב נורא... רבים היו החללים, עצומים הפגרים והפצועים... וגם רבים מן השרים והקצינים נפלו בשדה-המלחמה... בראותי, כי השר המפקד נפצע, הזעקתי את אנשי-החיל השארים לעלות על הפסגה... מדוע צריך היה לעלות על הפסגה, לא ידעתי... התבוננתי, כי המפקדים חתרו בכל עוז לכבוש את הפסגה ההיא... אמנם, חוצפה היתה זו לי, כי אמרתי לפקד על אנשי-החיל, אבל האם ידעתי והרהרתי, אותה שעה, מה אני עושה? האם נתתי אז דין וחשבון לנפשי? ולתמהוני, נשמעו לי כל אנשי-החיל אשר סביבי.  קריאות: "הוּרַא" – הרעישו את כל הסביבה... החילונו לטפס ולעלות... אחדים נופלים, והנשארים מוסיפים לשלח כדורי מות אל מול האויב – ועולים... והנה נפל פצוע נושא הדגל... מהרתי ולקחתי ממנו את הדגל, הרימותי אותו ביד שמאל ובימיני אחזתי את הרובה...

באמת, אניני יכול להגיד לך עתה, מה נהייתה אז... אבל בעוד זמן קטן והגדוד עלה על ראש הפסגה... האויב ברח מפנינו... אחרינו עלו גם רבים מאנשי-הצבא... נפצעתי אז ברגלי ובידי... עזבתי את גדודי ואת הפסגה לבקש את מקום מחנה הרופאים לחבוש את פצעי...

ביום השלישי נקראתי לבוא לשר-האלף.

– שובסקי! – אמר אלי בעמדי לפניו. – כתבתי על דבר אומץ רוחך להוד מלכותו...

– נכון וקיים! – עניתי.

– ברצוני לרומם אותך למעלת קצין, – חזר ואמר.

אני שתקתי והבטתי אליו בתמהון.

– אבל... הן יהודי אתה... אין ממנים את היהודי לקצין או לסגן קצין... כן הוא הדין, והכל מחויבים להכנע לו.

– נכון וקיים, הוד כבודו – עניתי כחוק.

– ואם כן... חדל להיות יהודי... מאושר תהיה...

עמדתי כפסל לפני שר-האלף ולא עניתי דבר.

– ומה דעתך? – שאלני עוד פעם.

– נכון וקיים, הוד אדוני השר! – עניתי לפי ההרגל.

– הנך מסכים?...

– אי אפשר הדבר, – עניתי בקול נמוך, – באמונתי אחיה כל הימים.

הוא הביט על השליש העומד לפניו, ואחרי-כן נגש אלי, שם כפו על כתפי ואמר:

– בן-חיל אתה, שובסקי!... טוב דברת...

שובסקי התאנח לזכרונות אלה – ונשתתק.

 

ה.

– ובכל זאת, לא שמרת מוצא שפתיך, – אמרתי, אחרי דומיה ממושכה, בקול עגום ונמוך.

– לא שמרתי? – קרא שובסקי, בקפצו ממקומו. – קצף נראה על פניו. הוא החל בהתרגשות רבה:

– לא שמרתי?!... לא היה בי כוח לסבול... התבין, אדוני? בעד כבוד להיות איזה קצין לא חפצתי להמיר את דתי... ובכלל לא עלה על דעתי דבר כזה... אבל... מי יודע, מה יהיה באחרית הימים...

– אולי יש בנפשך לספר, ניקולאי פטרוביץ', – על המאורעות האלה?

– לפניך, אדוני, אגיד את כל לבי, – השיב בהתרגשות. – שמע נא וידעת את אשר אתי...

הוא שב למקומו וישב על קצה הדרגש.

– אחרי אשר נרפאתי מפצעי, קבלתי חופשה מעבודתי בצבא, וגם המלחמה נגמרה.  הטורקים נכנעו לפני אנשי-הצבא שלנו. הבוּלגרים והסרבים יצאו לחפשי מעבודתם.  אבל מה לי ולהם?  דמי נשפך בעד הצלחתם, אבל גם אני חפצתי בחיים... שבתי לעיר מולדתי.  את אבי מצאתי במצב רע מאד.  הוא הזדקן... איש חולה רפה-כח מצאתיו... גם חנות אין לו... אחי הגדולים עזבו את עירנו והלכו אל אשר הלכו למצוא את פרנסתם.  נשאר רק אחי הבכור, עני ואביון, מטופל בבנים.  אבי מתפרנס משכר-דירה שבביתו הקטן, והוא בעצמו דר – לא ידעתי איה: אם בבית-הכנסת או ברפת אשר בחצרו.  היכולתי למצוא עזרה מהם?  פניתי אל האיש הסוחר בעצים, שעבדתי אצלו ביער לפני שלוקחתי לצבא, אבל משרה לא נמצאה במסחרו למעני, כי בכל סוגי-העבודות נמצאו כבר משגיחים ועוזרים ראשיים, שניים ושלישיים – מקרוביו ומקרובי אשתו ומקרובי מכריו – די והותר... לא מצאתי לי אפילו מקום ללנון... אפילו מזון סעודה אחת לא מצאתי... מה עלי לעשות?  אנה אפנה, אנה אלך?  איה אבקש לי פרנסה?  נזכרתי, כי בעיר קרית-יערים, ששם שכן גדודי בכל עת עבודתי בצבא, היו לי מכרים בין הסוחרים.  אמרתי: אסע אל העיר הזאת ושם אשתכר.  וכן היה.  מצאתי איש טוב אחד ממיודעי-אבי, שנתן לי הלוואה קטנה.  לקחתי את צרורי הקטן, שכמעט לא היה בו כלום, ונסעתי להעיר ההיא, מרובת-המרכולת. 

לשמחתי מצאתי את אשר בקשתי.  סוחר יהודי אחד המליץ עלי לפני סוחר נודע, איש רוסי, והוא קבלני לעוזר בבית-המסחר שלו לתבואות.  חדשים אחדים ישבתי בקרית-יערים ועבדתי באַמבר שלו, כדי ללמוד לדעת את טיבן של סחורות-התבואה, ואחרי-כן שולחתי בפקודת אדוני למוסקבה.

כשראה בעל בית-המסחר, כי באמונה ובהשכל אני עובד את עבודתי, קרבני אליו ומסר לי ענין גדול של בית-מסחרו: הוא היה שולח ממקומו במסילת-הברזל קרונות טעונים תבואה, ואני הייתי משגיח על בית-האוצר שלו בעיר-הבירה, מבקש ומוצא קונים ומוכר בסיטונות קרונות-תבואה.  בידי היו נקבצים סכומי-כסף גדולים, ואני מכניסם אל הבנק על חשבון בעל בית-המסחר.  אני משתדל למכור את התבואה במחירים ובתנאים היותר טובים, מתבונן ומעריך את מצב השוק ומזהיר את אדוני למהר ולשלוח סחורה או לחדול משלוח, אלא לחכות למועד אחר.  בחריצות רבה עבדתי לפניו.  אדוני הוסיף על שכרי, ואני חשבתי את עצמי לצָלֵחַ.  היה לי מעון טוב בבית אשה אלמנה: חדר מסודר ברהיטים יפים.  גם מאכל-שולחני היה טוב, לפי טעמי.  האמת אגיד לך, אדוני, כי בעת ההיא כמעט עזבתי את המנהגים הקבועים של היהודים: לא הנחתי תפילין, לא התפללתי, אכלתי מאכלי-טריפה, ביום השבת עבדתי את עבודתי, ויום הראשון היה לי יום מנוחה.  לפי המנהג, הייתי בא תמיד אל בית –המרזח, ששם מתקבצים ובאים הסוחרים הרוסים, יען כי, כידוע, אין עסק נגמר בין הסוחרים הרוסים בלתי אם בבית-המרזח, בשתית-תה ובאכילה.  אבל את אבי הזקן לא עזבתי והייתי שולח גם לו וגם לקרובי מזמן לזמן סכומים הגונים לעזרתם.

שובסקי הפסיק לדבר. הוא נשתקע במחשבותיו רגעים אחדים.

– אם באתי לספר את קורותי, – הוסיף בפנותו אלי, – הרשני נא להגיד לך את כל המוצאות אותי.

– אבקשך מאד...  ספורך מענין אותי...

הוא הוציא סיגרה מן הקופסה ועישן רגעים אחדים ואחרי כן המשיך:

– כאשר החילותי לקבל מאדוני שכר הגון, בקשתי לי מעון בודד מיוחד.  לא חפצתי לשבת באלה האכסניות שבעיר, המלאות חדרים רבים ככלוב מלא עוף;  החדרים והמסדרונים מלאים רפש וחלאה; האויר  שם מעופש; רובי-הדיירים מרימים שאון והמולה; אין שם סדר, אין מנוחה.

הן אדוני יודעת את עיר הבירה, ובוודאי ידוע לו, כי מסחר התבואות מתרכז ברחוב גבריקוב, המשתרע בין תחנות מסילות הברזל ומשם נמשך ויוצא כמעט עד קצה העיר, עד "יערות-העיט".  במקומות אלה משתרעים מגרשים גדולים ורחבים, ונמצאים בתי-עץ לדירות נאות, ומסביב הבתים גם גנות-ירק וגם גני עץ פרי.  באחד המגרשים ההם בקצה סימטה קטנה מצאתי בית, שייך לאשה אלמנה, שהיתה משכירה חדר למעון.  היא ובתה טפלו בגנה ובצרכי-ביתה.  המעון מצא חן בעיני, כי אהבתי את הירק ואת האילנות ואת האויר הקל לנשימה.  האשה היתה אשה פשוטה; בעלה היה אחד ממשרתי מסילת-הברזל ומת בשעת אסון שקרה בדרך.  קבלה פצויים מהנהלת החברה.  בתה היתה כבת שמונה עשרה, בריאת בשר ויפה, עלמה פשוטה, שטפלה תמיד, מן הבוקר ועד הערב, בגינה, בפרה, במטבח או בכביסה.  מצאתי חן בעיני האלמנה: את שכר הדירה שלמתי בדיוק בכל ראש חודש;  בחדרי היה סדר טוב;  איש לא היה בא אלי, כי לא היו לי חברים;  לא הייתי זולל וסובא;  לבושי היה הדור וגם... הן בחור חסון הייתי.  נראה היה, כי גם אַנה בתה מתקרבת אלי ומבקשת למלא את רצוני: הקפידה על הנקיון בחדרי, הביאה אלי ספל חלב בבוקר, תיכף לאחר חליבת פרתה.  האלמנה הציעה, כי גם ארוחתי תהיה על שולחנה, ואני קבלתי ברצון רב את הצעתה, ומאז היינו שלשתנו מסובים בכל יום אל השולחן בסעודה.  השולחן היה תמיד ערוך היטב, והארוחה היתה מבריאה.  התבוננתי וראיתי כי אַנה לובשת בגד נאה, רוחצת ידיה ומיפה לפני שבתה לאכול את סעודתנו.

ובכן, נהייתי כבן-בית למשפחה הקטנה והנעימה הזאת.  בכל יום ראשון ובכל ימי-חגי-הנוצרים, כאשר לא הייתי צריך ללכת למקום ששם יאָספו הסוחרים בתבואות או לתחנות מסילות-הברזל, שלשם באים הקרונות עם התבואה, – היינו מבלים את שעותינו הפנויות יחדיו: בקיץ היינו הולכים אל "יערות-העיט", אשר לשם נוהרים ושם מטיילים יושבי-העיר, או היינו נוסעים ל"הרי-האנקור", – מטיילים, שותים תה ומתענגים על המנוחה ועל השקט שבמקומות הללו; בחורף היינו הולכים לפעמים אל התיאטרון אל הקרקס.

העלמה מצאה חן בעיני...  ראיתיה כסמל אשה טובה לבעלה, עקרת הבית, מסורה לעבודה ולטפול בביתה, בריאה, יפה וגם טובת-לב.  אבל, בכל-זאת, גרשתי ממני את הרעיון, כי אפשר שתהיה לי העלמה הזאת לאשתי: הן ידעתי וחשתי, כי תהום בינינו, כי אני יהודי, והיא נוצרית... ולוּא בא בזמן ההוא איש ושאלנו, כמו ששאלני פעם שר-האלף:

– שובסקי!  חדל להיות יהודי... מאושר תהיה...

כי עתה השיבותיו בלי פקפוק:

– נכון וקיים!... אבל אי-אפשר הדבר... באמונתי אחיה כל הימים...

האשה ובתה או לא ידעו כלל, כי איש יהודי אני, או לא שמו לב לדבר הזה, כי בתמימותן חיו ולא ידעו להבדיל בין יהודי לנוצרי. אבל, שהדי במרומים, כי הייתי זהיר מאד לבל אחטא בלשוני או בנימוסי ולבל תאמרנה הנשים, כי יש לי נטיה לאַנה וכי חפץ אני בה... רק לא התעמקתי במצב ההוא שנתהווה בינינו.  נעימה היתה לי חברתן, נעימים היו לי החיים האלה, נעימה היתה לי משרתי, ודאגות אחרות היו רחוקות ממני... אבל פתאום באו המעשים והביאו דאגה ושבר ללבי...

 

ו.

שובסקי הוציא קופסת-טבק ונייר דק, עשה לו במהירות סיגרה-עבה, שם אותה בשפופרת-עץ פשוטה, עישן בהתרגשות ואחרי דומיה קצרה הוסיף לספר:

– אמנם, לא לעולם חוסן-איש ואשרו... האסון טמון לרגליו כפח-יוקשים ונסתר מעיניו...  ופתאום תעורר הסערה, תזעזע את הסביבה – ותעקור את אשרנו ואת שלומנו משורש, וכאבק דק אנו נישאים ומטולטלים אל כל אשר ישאנו הסער... מקרה אחד פעוט, שלכאורה אין לו שום ערך, מבצבץ ועולה ונעשה לסיבה, המהפכת את כל חיינו לטוב או לרע, לאושר בלתי צפוי או לאסון נורא, המדכאנו, המשפילנו עד עפר, המביא עלינו צרות ומצוקות, עינויים ויסורים.

על דבר זכותי לשבת במוסקבה לא שמתי לב.  בימים ההם לא היו השוטרים מקפידים על החוק בדבר "היתר ישיבה" ליהודים... איש לא דרש ממני את תעודתי ולא חקר לדעת, אם יש לי הזכות לגור פה או לא.

פעם ישבתי בבית-המרזח בין חברת הסוחרים והסרסורים, העוסקים במסחר התבואה.  שתינו תה, כמנהג, התווכחנו על דבר מחירי-הסחורה.  סמוך אלינו ישבו מסובים אל שולחן אחר, שני אנשים, סוחר וסרסור, וביניהם התלקח ריב דברים, ואחרי הריב – גידופים...  והסוחר הכה מכה נאמנה את הסרסור... היתה מהומה...  בקיצור – באו פקידי הבולשת, ערכו פרוטוקול, הזמינו את המריבים ביניהם ואת העדים.  בין האחרונים הייתי גם אני... מוכרח הייתי להגיד להם את שמי ואת שם משפחתי.   דרש הפקיד לתעודתי – וראה, כי יהודי אני... צריך הייתי להקדים את הרעה ולתת להפקיד מתנה, כמנהג המקובל, אבל משגה היה אתי, ולא עלה בשעה זו בדעתי הדבר הפשוט הזה.  פקדו עלי לבוא לבית-הבולשת.  חקרו ומצאו, כי זה ימים רבים אני גר בעיר הבירה, את תעודתי לא הגשתי להשוטר, ועסוק אני במסחר התבואות... שלחו את תעודותי ואת כל פרשת מעשי לשר השוטרים ויצא צו לשלחני מן העיר תיכף ומיד.

הפקודה הגיעה לבעלת מעוני.  האלמנה ובתה התחלחלו ולא הבינו פשר הדבר.  בתחילה אמרו, כי פושע אני המסתתר מפקידי-הבולשת ובביתן ישבתי ושמתי עלי מסוה-התמימות –  ועתה נמצאתי ואמסר לדין... הנשים האלה תמהו, איך יכולתי לשים עלי מסוה של איש ישר ולהונות אותן, היושבות אתי לבטח, בעת שאני פושע, מנוול, איש חמס.

בדמעות על עיני הסברתי להן, כי אמנם אין עול במעשי, איש צדיק אני בכל דרכי, עובד אני את אדוני באמנוה, והוא מפקיד בידי סכומים גדולים.  לא רמיתי, לא עשקתי איש מעודי ועד היום הזה, לא גזלתי ולא חמסתי...  ארבע שנים רצופות עבדתי בצבא באמונה... עמדתי במערכות המלחמה...  אני הראיתי לנשים את תעודתי משר-האלף, המגיד תהלתי בדברים ברורים, את אותות ההצטיינות ואת האורדן של גיאורג הקדוש...  ספרתי להן את אשר כבר הגדתי להן מלפנים, כי את דמי שפכתי על קדוש שם ארץ מולדתי... נפצעתי קשה... וכל אשמתי רק זו, שיהודי אני, וליהודי, אפילו להישר שבישרים ולהצדיק שבצדיקים, – אין הזכות לשבת ולעבוד בעיר הבירה... אבל להנוצרי – אמרתי להן בקצף – אפילו להרשע שברשעים מותר לשבת פה, לחמוס ולגזול ולהונות...

האלמנה ובתה בכו למפלתי, אבל לא ידעו, במה יכולות הן לעזור לי.  וגם אני לא ידעתי בנפשי, איך אוכל לצאת מין המיצר, איך אחלץ את נפשי מצרה, אשר כחתף באה עלי... לצאת בו ביום מן העיר... כן גזר שר השוטרים... אבל האם אפשר הדבר?  ומה אעשה לסחורה שהגיעה בו ביום?  הן אי-אפשר לעזבה בקרונות העומדים כבר אצל התחנה... למכור? האפשר הדבר למכור בשעה אחת וגם לקבל מחירה?...  ומלבד זה צריך הייתי לקבל מסוחרים אחרים סכומים גדולים במחיר הסחורה שכבר נמכרה ולעשות חשבונות מפורטים עם כל אחד מן הקונים... העסק היה גדול ואי-אפשר להפסיקו אפילו בימים אחדים... ובכן, גמרתי בלבי לטלגרף לאדוני, כי יבוא הנה...  אבל מה יהיה עמדי? איה כוכל למצוא משרה אחרת? איפה אמצא לי מקור פרנסה אחר? ומה לעשות? נדהמתי ונפעמתי מאד...  החלטתי להשאר יום-יומים ולגמור את הענינים הנמסרים על ידי...  אבל עמדה לפני שאלה חמורה: איפה לגור? להשאר במעוני – אי-אפשר, כי הפקיד צוה במפגיע לבעת-הבית, כי אסור לה להרשות לי אפילו לינת לילה אחד בחדרי.  אז בקשתי את בעלת-הבית להרשות לי לעזוב רק את בגדי וחפצי בחדרי ­הן שכר-דירה שלמתי כבר בעד כל החודש, ובארתי לה, כי אין שום חטא אם ישארו בגדי בביתה, כי האיסור חל רק עלי ולא על בגדי.  בעלת-הבית הסכימה לבקשתי, ונפרדתי ממנה ביגון ובלב נשבר, אבל את אַנה לא ראיתי, כי ישבה סגורה בחדרה ובכתה...

ביום שוטטתי בחוץ וברחובות העיר... איל בית-המרזח, אל מקום ועד הסוחרים, לא באתי, כי יראתי פן ימצאוני שם השוטרים המכירים אותי.  כנחבא נכנסתי אל בתי-המסחר של מיודעי, ישבתי שמה ועשיתי אתם חשבונות-עסקינו.  עבר היום, אתא לילה.  איה אמצא לי מקום ללון?  בראשונה טיילתי בשדרות, הלוך ושוב מקצה האחד עד הקצה השני של השדרות, הסובבות כמעט את העיר.  פעם ישבתי לנוח ופעם קמתי ממקומי ללכת, לנוע ולנוד... הגיעה השעה המאוחרת.  תמו כמעט כל העוברים והשבים בין השדרות.  ישבתי על הספסל ונרדמתי, כי עיפתי מאד.  אבל מצאני השוטר המשגיח על הסדר ועוררני ברגזה.  הקור היה גדול וחדר אל גופי, אף כי הייתי לבוש אדרת-שער טובה. עיף ויגע ישבתי על אחד הספסלים במשעול השדרות, והנה נגשה אלי אחת הזונות המשוטטות בשדרות בשעות אלה וישבה אצלי.  נרתעתי לאחור.  היא בקשה ממני סיגרה לעשן ונתתי לה.  הרגשתי איזו קרבה לנפש הנהלאה הזאת: הלא שנינו מגורשים מחברת-הצבור... אבל, אמרתי בלבי, הן היא מאושרה ממני: יש לה מעון ומקום ללון, היא תבוא אל מעונה אחרי "עבודתה" ותישן במנוחה על מטתה...  ואני? מוכרח אני לתעות בחוצות ככלב, שגרשוהו בעליו מחצרו...

– הלא תבוא אלי, בחור נחמד, – אמרה הזונה בפנותה אלי.

ומה יתן ומה יוסיף לי, אם אשאר במעונה שעה אחת?  הן אחרי-כן עלי להוסיף לשוטט ברחוב גם אחרי חצות הלילה עד הבוקר... אבל הקור הקפיאני... חשתי ליאות ועיפות בכל אברי ותנומה על עפעפי.

– האוכל להשאר בחדרך כל הלילה? – שאלתיה אחרי רגעי-הרהורים.

היא היתה כמפקפקת, אם לקבל את הצעתי או לא.

– אם תשלם לי כפלים את שכרי, אז תוכל ללון כל הלילה.

הסכמתי.  וברגע זה שמתי עיני אל מול פניה לאור הפנס.  ראיתי פנים קמוטים משוחים בששר – ואתחלחל... גועל נפש תקפני.  קמתי ממקומי לשוב אחור, וגם היא קמה ולקחתני בזרועה.  רעד עבר בכל גופי, אבל הקור היה גדול, וכל מאָויי ברגע זה היו – לשכב במטה חמה ולהרדם, זה היה אדיר חפצי ואליו נכספתי בכל לבי.  הסכמתי ללכת אחריה – וכן עבר הלילה הראשון לנדודי.

 

ז.

שובסקי נאנח אנחה מרה, הכין לו עוד סיגרה מהטבק שבקופסתו, עשן דומם, ושנינו ישבנו שקועים במחשבותינו.

– וגם ביום, – הוסיף שובסקי לספר – שוטטתי ברחובות העיר.  באתי אל תחנת מסלת-הברזל להוודע על דבר התבואה;  שם ישבתי במנוחה שעה אחת וגם אכלתי סעודת-הבוקר.  הלכתי אל הקונה, שקנה ממני את התבואה, אמרתי לקבל ממנו את הכסף – ובו ביום לנסוע לעיר מגורי אדוני.  לדאבוני נודע לי, כי הסוחר ההוא נסע לעיר הסמוכה ומחר בבוקר ישוב וישלם את הכסף.  מוכרח הייתי להשאר עוד יום על מקומי.  אתא ערב, ואני לא ידעתי, איה אמצא מקום לינה בלילה הזה, וכבר נטבעתי ברפש ובזוהמה.  לכן נמלכתי והלכתי אל התיאטרון.  בחרתי לי מקום על הגזוזטרה העליונה על ספסל בודד סמוך להעמודים, אשר עליהם נשען כל בנין הכפה הגדולה.

עיף ויגע הייתי, וגם רגלי קפאו מקור, ולכן בשבתי על מקומי נמתי ונרדמתי ולא שמתי לב אל אשר ייעשה מסביבי.  רק לפרקים הייתי פעם בפעם פוקח את עיני ומביט לצדדים, אולי ישים איש זר או שוטר את עיניו בי ויחשבני לאיש-מרמה.

אבל החזיון תם...  השומעים מחאו כף, וגם אני התעוררתי לקול הקריאות ומחאתי כף... למי? בוודאי להסדר הטוב, שאפשר לאדם לשלם אגורות אחדות ולשבת במנוחה שעות שתים-שלוש על הספסל – ולהרדם...

יצאתי החוצה.  לאן אפנה?  לאן אשים פעמי?  עברתי את המגרש שעל יד התיאטרון וצעדתי לאורך הרחוב המשתרע עד לבית-הנתיבות.  פניתי אל עבר-העיר הזה בוודאי רק מפני ההרגל...  בחלק העיר שעל יד תחנות מסילת-הברזל היה מעוני מלפנים וגם מקום אספת-הסוחרים ומקום עבודתי בעסקי-התבואות. כבר היתה שעה מאוחרת, כאשר הביאוני רגלי אל התחנה הגדולה;  נכנסתי אל האולם של הנוסעים.  פה אנוח – אמרתי בלבלי – אראה כאיש הרוצה לנסוע ברכבת. – שאלתי את הסבל, מתי תצא הרכבת הראשונה.  הוא ענני כי בבוקר בשעה השביעית, אבל בעוד שעה תבוא הרכבת מעיר נ... אה! – אמרתי אליו. – צריך אני להפגש עם מכרי הבא ברכבת מעיר נ...  אני אשב ואנוח פה ואתה – העירני נא טרם תבוא הרכבת.  נתתי לידו מטבעות כסף אחדות.  הסבל הודה למתנתי, הלך ומצא מקום טוב על ספסל רך ואמר:

– ישכב נא פה, אדוני... אני אעירהו רגעים אחדים טרם תגיע הרכבת הנה.

מהרתי לעשות כעצתו.  נתקפלתי באדרת-השער, שכבתי ואישן.

הסבל הכסיל מלא – לדאבוני – את פקודתי, נגש אלי והעירני משנתי.

– הרכבת הולכת וקרבה אל התחנה... יקום נא, אדוני...

– תודה רבה, תודה לך, – השיבותיו בלי חמדה וקמתי ממשכבי.

נגשתי אל המבוא הגדול ועמדתי על מקומי.  הסתכלתי בפני הנוסעים הנחפזים להכנס אל האולם כאילו באמת חכיתי בכליון עינים לבוא מכרי.  אבל מה גדל תמהוני בראותי בין הנכנסים את שר-האלף, שהיה המצביא של גדוד החיל שבו עבדתי כל ימי היותי בצבא.  הוא עבר לאט בראש זקוף, כמנהגו ואחריו הולך הסבל ונושא את מזוודתו.  מהרתי ונגשתי אליו.

– שלום להוד כבודו! – קראתי בקול שמחה.

הוא הפנה את ראשו לצדי והביט אלי במעוף-עין מהיר.  הוא לא הכירני.

– אתכבד להזכיר לכבוד אדוני הרם את שמי... שובסקי... חיל תחת פקודת הוד כבודו במלחמה...

בטרם אספיק לכלות את דברי, חבקני בחיבה רבה.

– שובסקי!... אמנם, לא הכרתיך... שמח אני מאוד לראותך... ומה שלומך? ומה מעשיך פה?

– אין שלום לי, הוד כבודו... מר לי מאוד... ורואה אני אצבע אלוהים שהנחני בדרך נכונה לפגוש את אדוני...

– הגד נא את מר מצבך, אולי אוכל להיות בעזרתך...

– חכה פה! – קרא אל הסבל, אשר עבר לפניו ועמד בעבר האולם השני.

– נשב פה ותגיד לי את דבריך, – הוסיף בפנותו אלי.

ישבנו על הספסל ואמרתי:

– לא אוכל להטריד את הוד כבודו ולהלאותו בדברים רבים, לכן אגיד לאדוני בקיצור: אומלל אני מאוד, רק בשביל שיהודי אני...

שר-האלף הרים את ראשו והתבונן אלי בתמיהה.

– פתור לי את חידתך בדברים ברורים, – אמר אלי בקול זועף.

– אדוני הרם! – אמרתי בקול רועד. – שבתי ממערכות המלחמה פצוע ואנוש.  בקשתי לי משרה לפי ידיעותי למען אוכל לעבוד ולחיות בתום וביושר.  מצאתי את אשר בקשתי.  סוחר גדול נוצרי לקחני אליו אל בית-מסחרו. עבדתי לפניו באמונה עד היום הזה.  הוא הגדילני ושמני לראש עוזריו ושלחני למוסקבה למכור את תבואותיו ולקבל את הכסף מידי הקונים.  זה כשנתים אני עובד בזריזות ובדיקנות, ואדוני מפיק רצון מעבודתי וגם הרבה את שכרי... והנה בא עלי אסון, אשר לא ידעתיו ולא קוויתי... השוטרים גרשוני מן העיר, באשר יהודי אני, ואין לי זכות הישיבה פה... זה שני ימים ושני לילות משוטט אני בחוצות העיר, ואין לי אפילו מקום ללון... וגם אל התחנה הזאת באתי במקרה... להתחמם ולהרדם שעה קלה...

דמעות נראו בעיני, לא יכולתי לעצור ברוחי – ואבך...

שר-האלף קם ממקומו, וקצף נראה על פניו.

– לך, שובסקי, אין זכות הישיבה פה?! הפלא ופלא!... אי-אפשר הדבר.  אתה, שהצטיינת בעבודתך, אתה שהראית את גבורתך במלחמה, שפכת דמך בעד ארץ מולדתנו... לא! היה לא יהיה כדבר הזה... משגה הוא אתך!... אני, אני אהיה למגן לך...

גם אני קמתי ממקומי ועמדתי כהלום-רעם לפני השר – והחרשתי.

– לאן תלך עתה? – שאלני אחר הפסקה קטנה.

– לאן? ואיך אוכל לדעת?... לשוטט בחוץ, ככלב...

– לא!... היה לא יהיה כדבר הזה!... לך אתי... אל מעוני תבוא... שם תלין... ומחר אחקור ואדרוש על אודות הענין הזה.

ברכתי את שר-האלף והלכתי אחריו.

 

ח.

כבר נטו צללי ערב.  עננים קלים נשאו על פני השמים. רוח נשב אל מול חלון התא. שאפתי את הרוח הצח המשובב נפש וישבתי מחריש לפני הדובר ונרעש מכל ספורו המחריד לבי.

ברגע זה נכנסו אל התא שנים מחברי שובסקי וקראוהו ללכת עמהם ולעלות אל הספון העליון.

– ואנחנו כבר נמנו ונחנו שעה אחת, – אמר אליו אחד ממכריו, – צווינו עתה למלצר להכין לנו סעודת-הערב ולהביא שכר קר...  מחכים אנו לך...

– אני אבוא אחרי-כן, איוואן אילאיץ', – ענה שובסקי. –  יש לי דבר נחוץ לאדון המהנדס...

– דבר סוד? – שאל השני בשחוק.

– כן, כן... דבר-סוד... אני אבוא בעוד חצי שעה... אם תחכו לי – טוב, ואם לאו – סעדו לבכם בלעדי...

המה עמדו רגע על מקומם ויצאו מן התא, ושובסקי שב לספורו:

– בקיצור אגיד לאדוני, כי אמנם מלא שר-האלף את הבטחתו והשתדל למעני.  ביום השני קראני אליו ואמר:

– חקרתי ודרשתי ונודע לי, כי אמנם כנים דבריך... ואמנם, כן הוא הדין בדבר היהודים... וכולנו מחויבים להכנע לפניו...

נזכרתי, כי כדברים האלה שמעתי מפיו גם אז בשעת המלחמה על הבאלקאנים, כאשר היינו במחנה מוכנים לצאת לקרב נגד האויב ולמות בפקודת השרים הגבוהים, העומדים על גבנו.  עמדתי והחרשתי.

– אבל הייתי אצל שר-העיר וגם דברנו עם שר-השוטרים והם מלאו את בקשתי... צוו על השוטר הראשי של רובע העיר ששם גרת, כי תעודתך תהא מונחה אצלו ולבל יגע בך איש לרעה.  ובכן, יכול תוכל לשבת בעיר ולעבוד במשרתך.

– גם זה ריווח והצלחה! – אמרתי בלבי וברכתי את השר מיטיבי.

מאושר הייתי בעיני בשעה זו.  מהרתי לטלגרף לאדוני, בעל בית-המסחר כי נשארתי על מעמדי ולבל ידאג להליכות העסקים.  הלכתי אל ראש השוטרים שברובע העיר ההוא.  הוא קבלני בסבר פנים יפות וגם בקשני לשבת אתו ומסר לי, כי פקודה נתנה מגבוה, כי אוכל לגור בעיר, ורק צריך לדעת את מקום מגורי.  לשוב למעוני בבית-האלמנה קשה היה עלי, בושתי לראות את פני הנשים הפשוטות והתמימות האלה, לכן מצאתי לי חדר אחר באותו הרחוב.  תעודתי לא הוּשבה לי, כי נשארה במשרדו של שר השוטרים.

בימים האלה נתתי אל לבי, כי לא טוב לי היות גלמוד וכי כבר הגיע הזמן לבסס את עמדתי בחיים, חיי-משפחה, אבל את זכר אַנה הסרתי מלבי, אף כי חשתי לפעמים געגועים בלבי לזכרה ולזכר טפולה כ"בעלת-בית".  אז היתה לי הזדמנות להתוודע למשפחה יהודית ולפעמים תכופות הייתי נכנס לביתה לשם בקור או לשם משא ומתן בעניני מסחר. מבעל המשפחה באו לי ידיעות, איך אפשר לי בשנים הקרובות לקבל היתר-הישיבה בערים של פנים רוסיה והתכוננתי להשתדל בדבר הזה ואמרתי, כי באותו הזמן אמצא לי גם שידוך הגון...

אבל מה אגיד ומה אספר עוד לאדוני?  הלא תדע את המהומות האיומות, שהתרגשו על ראשי היהודים אחרי מות המלך הישר...  שרים חדשים קמו, הדעות נשתנו פתאום והגזירות נתחדשו...  והם הצרות והפורעניות הללו הגיע גם אלי, נגע בי ויטלטלני מקני...  כי הן לא במשפט גרתי בעיר, כי אם בחסד... בחסדו של השר הראשי.  וכאשר עבר חנו, והוא הוסר מכנו, בטלה גם זכותי.  על מקום הפקידים הראשונים הופקדו שרים אחרים... נמצאה תעודתי, מצאו, כי אין לי היתר-הישיבה פה וגזרו עלי גירוש... אמרתי לפנות בצר לי אל שר-האלף, אבל נודע לי, כי גם הוא יצא בדימוס; דעותיו התנגדו למהלך החדש... הוא נסע לחוץ לארץ, – להתרפא.

עוד הפעם הושלכתי החוצה ונעקרתי משורש... בפעם הזאת מהר אדוני לבוא לעיר הבירה, קבל ממני את כל החשבונות, שהיו ביני ובין הסוחרים ומסר את משרתי לאיש אחר.  אמנם, שלם לי כפלים בשכר עבודתי, שעבדתי אותו באמונה, והבטיחני, כי נכון הוא לעזור לי בכל האפשרות.

נעזב הייתי... בדד בצרתי... יגוני גבר עלי מאוד... ראיתי מסביבי רק אפלת-החיים... פניתי לבקש עצה ממכרי היהודים, אבל גם הם היו נתונים בצרה ומוכנים לגירושים ולנדודים...

ואני חפצתי בחיים!... הה!... מה נעימים היו לי החיים בתוך המולת-המסחר, בתוך המשא ומתן עם הסוחרים... ראיתי, כי כל העמל, שעמלתי זה שנים אחדות בחריצות ובזריזת, – ילך לבהלה... כל תקוותי, אשר אחזוני בחבלי-קסם, לבנות לי בית-משפחה, להיות סוחר מכובד בין הסוחרים, להיות חשוב בין מכרי ומיודעי, לרכוש לי טוב-החיים, – הכל התנדף וכלה כעשן...

שובסקי השקיף מחלון התא הפתוח, שאף רוח, עשן בדומיה רגעים אחדים ואחרי-כן הוסיף:

–לגור במוסקבה אי-אפשר היה לי, לכן נמלכתי ונסעתי לעיר שקמה, יען כי היו לי שם מכרים אחדים בין סוחרי-תבואות. ישבתי שם שבועות אחדים, כמובן – באסור ולא בהיתר, ופעם בפעם הייתי שב אל עיר הבירה ליום או ליומים, והייתי כמתגנב ומתירא מפני כל שוטר... בשקמה הציעו לי עסקים שונים, וכאיש מנוסה ומבין ראיתי, כי יכול אוכל להרוויח כסף... נתתי את כל הוני המעט בענין אחד – והרווחתי... אז נסבכתי בעסק שני... ומה היה לי לעשות?  העסקים משכוני אחריהם... לעזוב את עסקי זה, שכבר השקעתי בו הוני, לא יכולתי ולנהל מסחר כראוי גם כן לא יכולתי, שהרי אל עקרבים ישבתי. כל שוטר יכול היה לגרשני מן העיר בחרפה ולהרוס את כל מעמדי... המצב הזה הרגיז תמיד את מנוחתי... לא יכולתי אפילו לישון במנוחה... עצבי היו מתוחים, הייתי כל היום כמבולבל... לא עמדתי בדבורי: פעם הייתי מסכים לקנות סחורה מאיש בריתי כדי למכור במקחים נוחים בעיר הבירה – ופתאום השתמטתי מעסק זה, בלי סיבה ברורה, לתמהון מיודעי... התוודעתי בשקמה אל אחד מפקידי הבולשת ומסרתי לו את תעודתי הארורה ושלמתי לו בכל חודש וחודש מכסת כסף כדי שיגן עלי בעת אשר ידרשוני.  ובזמן קצר התגדל עלי והייתי בפניו כעבד המשמש את אדוניו וצריך הייתי למלא את מאווייו כמו שדרש ממני... בבואי לנסוע באניה – ותמיד הייתי צריך לנסוע ממקום למקום – הייתי נחבא בתא, כי פחדתי מכל פקיד ומכל שוטר... סרסורים ערומים אחדים הבינו את מצבי ורימו אותי, ואני לא יכולתי לדבר קשות אתם, מפני שיראתי, פן ילשינו עלי... פחדתי פן יעשקוני זדים – ואין לאל ידי להביא את משפטי לפני הדיין, פן ידרשו ממני זכות ישיבתי במקום ההוא... מוג-לב נהייתי כארנבת... ולא ידעתי שלו בנפשי...

ביום קיץ אחד באתי לרגל עסקי למוסקבה.  היה יום חם ובהיר, יום ראשון בשבת.  כל בתי-המסחר היו סגורים; בעלי-העסקים עזבו את העיר ויצאו לנאות-קיץ.  נסעתי אל היער הגדול אשר מחוץ לעיר ששם בתי-הקיץ.  חשבתי למצוא לי מקום ללון בבית אחד ממכרי לבל יוודע לשוטרים, כי יושב אני בעיר.  את מכרי לא מצאתי במעונו, לכן הלכתי לטייל במשעולי היער.  אנשים רבים באו מן העיר ונאספו לשם; רבים ישבו אצל השולחנות העומדים פזורים במקומות שונים, ושתו תה וסעדו לבם במאכלים שונים, שהביאו עמהם;  רבים נקבצו סביב המגרש של הגן לשמוע את נגינת המנגנים בהיכל הזמרה, אשר בטבור הגן.

בלכתי בדד באחד המשעולים, תפוש במחשבותי הנוגות, פגשתי פתאום את האשה האלמנה ובתה אַנה.  הנשים הכירוני, נגשו אלי במאור פנים צוהלים ודרשו לשלומי.  גם אני שמחתי לפגישה הזאת, כי נדכאתי מאוד מבדידותי.  הנשים התלוננו עלי על ששכחתין ולא באתי למעונן כל הימים, והלוא בידידות נאמנה התהלכו עמדי כל הימים שישבתי אתן.  בחרנו לנו פינה בודדת בצדי המשעול וישבנו סביב אחד השולחנות.  צוויתי להביא את המיחם ואת הכלים וכל מכשירי-התה וגם ממתקים וכל מיני מאכלים.  ישבנו יחדיו וסחנו בידידות וברעות.  אנה כלכלה בכשרון של עקרת-בית את סעודתנו הפשוטה. היא התאדמה בדברה אתי.  היא היתה ברגע זה פורחת ונאה ביפיה  ובבריאותה.  הרגשתי איזו קרבת-נפש ביני ובינה.  אחרי-כן הלכנו יחדיו לטייל בגן ולשמוע את הנגינו.  אַנה התרפקה עלי והלכנו שלובי-זרוע עד שעה מאוחרת.

בשובי למעון מכרי, לא מצאתי כל הלילה מנוחה לנפשי ולא נתתי תנומה לעפעפי... מחשבות רבות התרוצצו בי... מלחמה פנימית התלקחה בקרבי... תמונת-אַנה היפה עמדה נגדי כל הלילה... ואחריה באו מראות אחרים: מחזה חיים נעימים בחוג משפחה קרובה ללב, מחזה עונג של בית-סוחר חשוב, שאינו מפחד תמיד מן הפקידים ומן השוטרים, מחזה בעל בית מכובד ומעורב בין הבריות בעירו.

למחרת היום, בבוקר, הלכתי אל אחד הכמרים הפרבוסלבים ואמרתי לו, כי רוצה אני להמיר את דתי, והוא קבלני בזרועות פתוחות.

 

י.1

נדהם ישב שובסקי רגעים רבים על מקומו ונשתתק, רק עשן סיגריה אחת אחרי השניה.  פתאום קם ממקומו ועמד למולי ויקרא בקול קצף:

– את אשר עשיתי – עשיתי... ראיתי תהום גדולה רובצת מתחתי והיא בולעת אותי... אזרתי כל כוחי – וקפצתי אל העבר השני, כי קוויתי שאנצל מכל פגע רע… ומה אגיד לאדוני? מאושר אני מן היום ההוא… ארשתי לי לאשה את אנה, והנני רואה אתה זה שנים רבות חיים נעימים… באתי לגור לעיר שקמה ויש לי שם בית-מסחר לתבואות.  שמי – תודה לאל – נודע בשערים בין הסוחרים.  יש לי גם הון וגם בית… יש לנו גן גדול של עצי פרי וגם גן-ירק… חפץ אני לקנות אחוזה קטנה בקרבת העיר שקמה… ומיום שנהייתי לפרבוסלבי – אדוק אני באמונתי זאת!... הוסיף בקול כאילו פקפקתי בדבר הזה.

הוא הלך הנה והנה בתא בהתרגזות ובמבוכה ושוב נגש אלי, עמד ואמר בקול עצור ורועד:

– ובכל זאת, אומלל אני!... – ואנחה התפרצה מלבו.

– אומלל? – שאלתי בתמהון.

– כן… השם יהודי גוזל את מנוחתי… ומה לא עשיתי להשכיח את מוצאי מזכרון כל מיודעי!... הצלב תלוי תמיד על חזי… נדבתי כסף לבית-התפלה לנוצרים, ששם אני מתפלל בקביעות, וגם חבר אני בעירי לחברת נושאי-הצלבים… אבל – כל רואי אומרים, כי יהודי אני… האנשים שאינם ממכרי פונים אלי לפעמים כאילו עדיין יהודי אני… מיודעי הטובים מתאמצים – ואני רואה בעליל את התאמצותם זאת – שלא לשאת על שפתותיהם שם יהודי, כדי שלא לביישני… ושונאי, אלה המקנאים בהצלחתי ובעשרי, מוסיפים עד היום לכנות אותי בשם יהודי שלא בפני – ואפילו בפני, בעת כעסם…

ואפילו האכרים התמימים המביאים אלי את תבואותיהם, אומרים עד היום בלי שום כוונה רעה: אנחנו מוכרים את יבול אדמתנו ליהודני…

– הה!  קלסתר פני הוא בעוכרי… קלסתר פני יעיד על מוצאי… ורע מזה, כי גם את ילדי מכנים חבריהם בשעת רוגזם בשם "יהודנים"… ויש שגם אשתי, אנה החביבה עלי, מתרגזת ומקללת את האיש הרע בעיניה בשם "יהודי".

– ויש שאיזה יתוש מנקר בלבי… נזכרתי בסביבה ההיא שבה גודלתי… את נערי ה"חדר"… ואת המלמד: את בית-התפלה הישן, בנוי כמגדל, שבעיר מולדתי שערה.  ואת חגינו… חגי-היהודים… ולפעמים תוקפת אותי התוגה, ואני רואי אותי בסביבה... זרה לי בהתנהגותיה, ביחוסיה לקרובים ולרחוקים... ורואה אני, כי יש לבני המבוגר – נטיה לשנאה ליהודים.

שובסקי השפיל את ראשו, ישב משמים ואבל – והחריש.

 

יא.

עליתי אל ספון האניה.  אתא לילה.  עננים כבדים כיסו את כל אופק השמים.  רוח חזק נשב וקשקש את התרנים.  הנה הבריק הברק והרעים הרעם.  הגלים המו ברעש.  חשכה גדולה עטפה את כל הנהר ואת גדותיו... אין דבר, אשר יראה לפני מן החשכה, רק קול המולה עולה באזני ורעש האופנים בהתגלגלם במי-הנהר. הברקים והרעמים התרבו והחרידו את כל הסביבה.  הנהר יקצוף ויגער בזעם... האניה מתמוטטת, עולה ויורדת, וצפה הלאה הלאה אל תהום האפלה... עמדתי ברעדה וברוגזה – ולבי דואב עלי מאוד... דואג אני לגורלנו המר, לגורל כל בית-ישראל... רק חושך ואפלה רואה אני מסביב, רק ברקים ורעמים... הרוח הומה, הגלים סואנים, מרגיז הברק והולם הרעם... ולבי מתפלץ בקרבי... הה!  מה אומללים אנו מכל העמים אשר בארץ...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



1  פרק שסימנו ט' חסר במקור – הערת פרויקט בן-יהודה.