_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמעון עציוני

כרך ג'

יחיאל לבונטין

לתוכן הענינים

 

כ.

אולי בפעם הזאת שמח עציוני בלבו במצאו גם את מרים, אשר לא ראה אותה זה ימים רבים, ויאר פניו גם אליה.  אבל כמו רעד חלף בקרבו בהתבוננו אל שרה ובראותו כי היא איננה עתה עצובת רוח, וגם שחוק נעים מרחף על פניה בקבלה פני אורחה.  הוא הציג את "רעהו הטוב" לפני הנשים, אשר שמחו לקראת האורח, ועציוני הביע למרים את תקותו כי גם היא תאכל אתם לחם היום.  והדבר הזה הרנין מאד את לב שרה, אשר העיפה מבט-תודה וברכה אל פני אישה.  שרה הלכה לה במהרה אל חדר הבשול להתעסק שם בהכנת מאכלים, ומלכין נשאר עם עציוני ומרים בחדר האורחים ויבלו את הזמן בשיחה נעימה.  במרוצת דבריו ספר למרים כי אדיר חפצו לנסע לחוץ לארץ להשתלם בלמודי חרשת המעשה ולהתבונן על התפתחות התעשיה במערב אירופה;  אבל לדאבון לבבו לא יתנהו חסרון כיסו למלאת רצונו זה, ואנוס הוא להשאר על מקומו.  על שאלת עציוני – האמנם יוציא את כל שכרו, אשר הן לא מעט הוא לאיש רַוָּק, – ענה ואמר בצחוק, כי אמנם בעל משפחה גדולה הוא, כי מכלכל הנהו בני בית אביו המנוח, שני אחיו לומדים בבתי הספר על חשבונו ואת אחיותיו השיא לאנשים בכסף שכרו...  אולם, – הוסיף – אקוה כי בקרוב יבואו כולם אל המנוחה וישיגו מטרתם בחייהם, אז לא ידרשו עוד עזרתי.

– כדבר הזה, – אמרה מרים, – הננו רואים תמיד בכל משפחות בני ישראל, כי איש את אחיו יעזרו, וכל איש יעבד ויעמל לא רק לפיהו כי אם גם לעזור לאבותיו, אחיו או גם קרוביו.  סבות רבות הכריחו את רבים מאתנו לשבת כמעט בחבוק ידים מבלי מצא מקור פרנסה, לכן עיני אלה תלויות רק לעזרת קרוביהם ואחיהם.  החזיון הזה, אשר איננו נפרץ בין העמים האחרים, יען שמה ימצא לו ע"פ רוב כל אחד עבודה לפי כחו וכשרונותיו באין מעצור, וגם לקמץ ליום רע או לעת שיבה, – החזיון הזה נראה לפנינו על כל שעל ושעל בחיי בני ישראל בארצנו.  והמצב הזה ילמדנו דעת, כי העם לא יחזיק מעמד, כי התפוררו המוסדים אשר עליו בנה מלפנים עמודי קיוּמו...  מקרי הזמן ותהפוכותיו כמעט הרסו את כל המוסדים האלה הנושנים – ומוסדים אחרים לא מצא לו העם, ואם גם יבקשם – ימצאם במקור אכזב.  כן...  רב האבות בעת הזאת לא יוכלו עוד להוריש לבניהם אחריהם לא נחלת שדה או כרם, לא ביתם ואף גם לא חנותם ומסחרם, אשר עסקו בהם בכל ימי חייו.  יקר מאד המקרה בינינו, כי דור שלישי או רביעי יירש מאבותיו את כבוד עשרם ותפארתם אשר היו להם, יען כי ממאת "גבירים" בלי ספק תשעים יתרוששו, הם או בניהם אחריהם...  הללו נובלים והללו נוצצים ופורחים – אבל קמל יקמלו טרם גמל פרים.  כן מצב כל העם.  הרעיון הזה ידכּאני תמיד, – הוסיפה מרים ברגש, – לו רק חלק ממנו היה במצב רע ורעוע אז אולי לא נפלאתי, אולם לראות כי כל העם תלוי בין השמים ובין הארץ באין לו יסוד נאמן לחייו – הדבר הזה אמנם נורא ואיום מאד, ומי יגיד לנו את העתידות הצפונות לעמנו?!

– הדבר הזה, – אמר עציוני, – יורנו לדעת, כי מצב היהודים הוא מצב פרוֹלֶטַריי כהמון בני ארצות המערב, ושאלת היהודים תוכל להפתר רק על יסוד אֶקוֹנוֹמי, ובהשנות המצב האֶקונומי ישֻנה מצב עמנו לטוב.

– כדברים האלה חשבנו לפנים, – אמר מלכין, – לפני שנים רבות...  אז חשבנו גם אחרת:  מצב היהודים ישונה לטוב כאשר יגבר האור על החשך, כאשר יתרחבו ויתפשטו רעיונות החפש והשווי בין יושבי ארצות אירופה.  ואמנם בגלל הדעות הנשגבות האלה באו ימים טובים לישראל, יען אמר עמנו בלבו כי באה תקותו וישועתו לעולמי עד ואיש לא יוסיף עוד להרגיז מנוחתו...  נזכרתי עתה דרוש אחד אשר השמיע רב העדה בעיר N מעל במת בית-הכנסת.  לפני שנים אחדות, בבואי בפעם הראשונה אל עיר N, הלכתי ביום מועד להתפלל בבית-הכנסת הגדול.  אחרי קריאת התורה עלה הרב הבמתה וידרש מעניני דיומא וידבר אל לב צאן מרעיתו להקים בעיר הזאת בתי חסד כיאות לעדה גדולה והגונה, ובמרוצת הדברים אמר:  "הן לא גרים עוד אנחנו פה בעיר הגדולה, כי אם אזרחים ותושבים בחסד ממשלתנו הרמה;  הנה התערינו פה ונשלח את שרשינו עמוק במעבה אדמת המקום וגזענו עלה ופרח – האם גם עתה נפחד ונירא פן תעלה סופה ותעקר אותנו משרשינו?  האם יעמדו כנד מי נהר N השוטף במרוצתו פה לפני העיר?  האם ישובו המים האדירים האלה אחרנית אל המקום אשר משם ישטפו?  לא, אחי!  וכן ישטפו מי חיינו פה הלך ושטף הלאה, הלאה..."  כן דבר אז הרב, וכן חשבו בלבם כל בני עדתו וגם כל אחינו-המשכילים...  וגם אני בתוכם.  אבל פתאם באה סערת האנטישֵמות, ותך גלים בים החיים ויתנועעו עמודי בית ישראל, ויתפוצצו לרסיסים כל הגיונותינו ותקותינו.  לא אשים אשם ברוח הכביר והאדיר, רוח ההשכלה, החפש והשווי אשר התחולל לפנים בין העמים הנאורים ויסחף בשטף מרוצתו גם את רב בני עמנו...  חלילה לי להגיד כדבר הזה!  הרוח החדש ההוא, אשר אחז בכל פנות בני עמנו, הביא לכל העם מרפא וישע, כי הוציא חלק גדול מהם מעבדות הבערות להראות להם את האור הגנוז במדע ובהשכלה.  ואנחנו הלכנו אחרי האור הזה, אשר אמנם הפיץ נגה יקר על דרכנו;  אולם לדאבון לבבנו הורונו המקרים המרים, כי רגשי היושר והצדק, האמת והטוב, אינם הולכים שלובי יד עם ההשכלה, או, כאשר יאמרו המליצים:  "במקום האור שם הצללים", ועלינו, על כל עמנו, פרשו הצללים האלה את כנפיהם, ורק מרחוק נוכל לראות את יפי השמש בהדרו...  והנה רואים אנחנו כי עתה, אחרי אשר רעיונות החפש כחשו בנו, אנחנו נכונים לבטח עוד הפעם בקנה רצוץ:  בהשתנות היסודות האֶקונומיים בכל הארץ, מבלי אשר נשים אל לב כי עקרי השנוי הזה סודם במלחמת המפלגות בקרב עמי מערב אירופה.  מלחמה – אולי בשלום – תתחולל ביניהם.  והיא תביא בקרב הימים לידי שניים ותקונים לטוב.  אבל מי הן מפלגות עמנו בעקרי פרנסתם?  רב עמנו המה רוכלים, חנונים קטנים ודלים המתפרנסים בדחק זה מזה או מהמון עם-הארץ.  הם יודעים רק את מלחמתם הקשה בעד לחמם הקלקל, בעד פת לחם יבש לעולליהם וטפיהם, מלחמתם היא רק בינם לבין עצמם, התחרות איש ברעהו ובעמיתו, להדף את אחיו ממקומו, לחטף ממנו את בלעו, את פרוּריו הדלים...  וככה הם עובדים כל ימי חייהם.  המה רואים את מנגדיהם[i] רק באחיהם הרוכלים והחנונים.  על מי אפוא יערכו אלה מלחמה?  אחריהם ימשך המון רב של בעלי מלאכה, הסנדלרים והחיטים, הנגרים והנפחים, אשר ימלאו את כל ערי מושבם בחוג קטן וצר, איש איש ילחם בעד כל נותן עבודה, וגם המה רעבים ללחם תמיד, אם כי עובדים הם תמיד בלי הרף, באין כל תקוה נאמנה, כי גם מחר תמצא להם העבודה, יען כי גם רב נותני העבודה עניים מרודים הם אשר לא ידעו מה יולד יום מחר.  עוד נמצאים קרבנו הסרסורים אשר רבו כארבה, וכל אלה אנשי הבינים, גם העוזרים המשרתים ורואי החשבון, גם השוחטים והמלמדים וכל "כלי הקדש" – והמה צלחים ומאושרים אם נמצא להם אחד המעטים אשר מידו באו להם איזו אגורות נחשת להחיות נפשות בני ביתם...  זהו אפוא מצב רוב בני עמנו העומדים בשפל המדרגה.  עתה נפן למעלה לראות ב"מאֻשרי-התבל", בה"בוּרג'וּא" שלנו:  בראשונה נפגש בדרכנו את החנונים העשירים, אשר כל עשרם בחנותם או בבית-מסחרם ואשר חובותיהם יעלו לפעמים על מחיר כל סחורתם וקנינם, גם הקבלנים הסוחרים הגדולים, אשר בני ההמון האביונים יוכלו לדמות בלבם כי עשרם רב אם עלה לאיזה אלפי שקל, או בעלי בתי החרשת הזעירים אשר יפרחו ויבלו, ומצב כלם והצלחתם היא כמץ אשר ידפנו רוח...  אחריהם נראה את אלה הנותנים בנשך כספיהם, אשר גם המה כקיקיון דיונה אשר בין לילה היה ובין לילה אבד.  במצב כזה נמצא בינינו את נושאי המשרה בבתי המסחר הגדולים, אשר חיו "בשפע" רב ויוציא את כל אשר יקבלו על הדרת ביתם ועל בגדי נשיהם, עד אשר פתאם יתפורר מעמד בתי המסחר ששם הם עובדים, וגם הם נופלים מבלתי יכלת עוד לשוב ולעלות.  הלאה נחזה גם את הרופאים, אשר לרב מהן אין חולים ואין בתי-חולים, המצפים למחלת קרוביהם ומיודעיהם למען מצא איזה שקל למלאות רעבונם;  עורכי-הדין אשר תעודתם בידם ומחסר בשיניהם ואשר ישאפו לאיזו משרה בבתי המסחר; בנָאים ואגרונומים וכדומה המבקשים להם איזה משרה פשוטה רועדים ומפחדים מהדר גאון ראשיהם ומנהליהם.  ואם נצעד עוד צעדים אחדים למעלה – נמצא גם את אילי-הכסף והזהב, את "הגבירים האדירים" אשר אמנם הון ועשר בבתיהם.  אולם אם נמנה ונספר אותם ונאספם יחד ולא יהיה מהם גם "מנין" אחד.  – אמנם היטבת לאמר, אדוני עציוני, כי כל בני ישראל המה פרולֶטַריים, אובדים ונדחים, כי העניות והקבצנות המה העמודים אשר עליהם ישען עתה כל בית ישראל...  ואולם שאלות עם אובד כזה, שאין לו כל מעמד, לא תפתרנה בשנוי המצב והיחס שבין העובדים – ובעלי הרכוש בקרב כל העמים...

– האין אפוא כל שביב אור תקוה לעמנו? – שאלה מרים כנואשת.

– לפי דעתי, – ענה מלכין ויאמר כמדבר לנפשו, – תהום עמוק ונורא מפריד בין מצב בני ישראל ובין העובדים והפועלים מבני עם אחר.  האחרונים עומדים על בסיס נאמן, הם מוצאים וימצאו לחמם מעמל כפיהם ומן העבודה והמלאכה הדרושות ונחוצות תמיד לכל בני האדם, וכל מה שתתרחב ההשכלה ותרבה השתלמות בני האדם ירב סכום המלאכה הדרושה ורכושה, בעוד אשר רוב בני עמנו, כאשר בארתי, ימצאו להם רק פתותי-לחם המושלכים תחת שלחן האחרים.  כן, הם ישאפו עתה להיטיב מעמדם וחייהם, להרבות שכר עבודתם, לקמץ שעות-עבודה, להגדיל השכלתם, לפאר את חייהם, לשבת שקטים ושאננים בבתי-החרשת או באחוזותיהם, לנוח מעמלם לעת זקנה ושיבה, ובניהם אחריהם ימצאו להם את כל טוב הארץ ברוח ובנחת.  אבל לא כן אנחנו היהודים:  לנו, לכל בני העם למושבותם, יחסר הבסיס הנאמן והקים, היסוד, אבן-הפנה לקיומנו.  בסיס קים כזה נמצא לנו רק אחרי אשר חלק גדול מבני עמנו יוציאו לחמם מאדמתם, מכרמיהם, משדותיהם.  חלק אחר יעבוד בבתי חרשת של אחיהם בני עמם, בבתי-מלאכתם, ולא יהיו מוכרחים ללחם מלחמתם גם עם הפועלים ובעלי המלאכה אשר לא מאחיהם.  וכאשר ימעטו ויצערו הרוכלים והסרסורים והחנונים שלנו, אשר שרצו לרב בכל ארצות אירופה ואמריקה...

  נקל לך, ידידי, למצא פשר לשאלה גדולה בדמיון ובחזיון, – אמר עציוני בשחוק.

– אדמה כי לא דמיון הוא הדבר הזה ולא חזיון – קרא מלכין בהתרגשות. – הדבר הזה יוכל לצאת לפועל ולהתקים אם רק טובי בני עמנו, המשכילים ובעלי היכלת, ואחריהם גם המון העם ירגישו בלבם, כי רגש גדול ונעלה יאחזם ויאחדם – הוא רגש הלאומיות...  הוא הרעיון כי עם אנחנו ולא מפלגת חנונים ורוכלים, עם שלם ומיוחד במשאלותיו ובמצבו, בשאיפתו לחיים כבירים וחפשיים, בהתפתחותו וביחוסו כלכל עמי התבל.

– הנני רואה, – אמר עציוני בשחוק קל, – כי גם חלקך מלכין יקירי, בין הלאומיים החדשים אשר צצו בינינו בעת האחרונה.

– כן, ידידי, – אמר מלכין וישא את עיניו אל עציוני,– כן דברת!   מעת אשר החילותי לעַין בעמקי שאלתנו, מעת אשר לבי מלא דאגה וכאב בראותי מצב עמנו האיום, מני אז נוכחתי לדעת, כי רק רעיון הלאומיות יוכל להביא לנו ישע אמתי.  ובלעדו – נשאר תמיד שפלים ונבזים, זוחלים ברטט וברעדה על פני הארץ, נהיה תמיד לרמש נמאס, לסחי ולמאוס, כל רגל גאוה תדרך עלינו להשפילנו ולכלותנו מן הארץ, רק הרגש האמתי הזה, הרגש הטבעי אשר בלב כל אנוש, הוא יוכל להפיח רוח חדש בעצמותינו היבשות;  הוא יוכל לאגדנו למעשה רב, לפעולה עצומה בעד כבוד עמנו, בעד אשר כל בני ישראל הנפוצים בכל קצוי הארץ.  הרגש הזה יוכל לקרב את לבותינו – לאהב את כל אישי אומתנו, למען יהיה איש איש מאתנו נכון להקדיש אף מעט מכחותיו לטובת כלל האומה:  הגביר בעשרו, המשכיל בהשכלתו, החוקר בחכמתו, הסופר במאמריו והעובד והפועל בכל ידיו, באֹמץ רוחו ובעבודתו, בדעת כל אחד מהם כי בעבודתו זאת יביא עזר וישע לא רק לו ולבני משפחתו, כי אם יניח אחת מאבני הפנה לבנין בית ישראל!  לכן עלינו לקרא תמיד לכל בני ישראל: לקטו אבנים!  יבוא איש איש וכלי עבודתו בידו – לבנות מקום מקלט, בנין ערי-עד לכל בני עמנו!...  אז תפתר שאלתנו לאט, לאט...  אז גם אם תתחולל סערה וסופה חדשה, אם בשם אנטישמות תקרא או בשם אנטי-ישראלות או בשם אחר, יהיה לבנו בטוח, כי בנינו אחרינו, בני הדורות הבאים, יראו לפניהם דרך נכונה במלחמתם ולא יגועו ולא ינודו לכל עבר ולעל פנה.  אז ישפטו אותנו גם כל בני העמים האחרים במשפט כל עם ועם ולא במשפט ערב-רב, משפט ארבה אשר פשט על ארצותיהם. –

מרים קמה ממקום מושבה ותגש אל מלכין ותאמר אליו ברגש ובהתלהבות:

– בנתי לדעתך, אדוני מלכין, ותמימת-דעות אנכי אתך...  בטוחה אני כי הרעיון הזה יפלס לו נתיב בלבות המון עמנו ובלב צעירינו המשתתפים בצער אחיהם, אשר לבם ישבר בקרבם בראותם את מצב עמנו הרעוע.  ואני יודעת כי הרעיון הזה יגדל ויתפשט מיום ליום גם בארצות המערב בין משכילינו שמה, אשר זה ימים רבים פנו ערף ללאומיותנו.  דגל ההתבוללות ישלך לאט לאט ארצה, ודגלנו, דגל העם, יקח מקומו ויעמוד ימים רבים.

– אמנם שפתיך, יקירתי, נוטפות נחומים, – אמר עציוני בהתול.  – גם אני אולי הייתי נותן ידי לכם, גם אני אולי הייתי נכון להחזיק בדעתכם, כי גדול הרעיון הזה.  אל תדמי בנפשך, – הוסיף בהביטו אל תנועות מרים, – כי שחוק אעשה לך, כי חפצתי לשפך לעגי על יסודי הרעיון הזה.  הן לא טחו עיני מראות, כי רעיון הלאומיות מתגבר בין כל עמי אירופה, כי הוא הוציא עמים קטנים, דלים וריקים, מעבדות לחרות, כי גם ספרותם, אשר עוד לפני שנים אחדות לא היה זכר לה, רחבה והתפשטה, כי הרעיון הלאומי כבר הביא טובה לבני אומתם.  כן!  אבל דבר אחד שכחתם, יקירי, כי אין עם לנו, למען תבינו את הדבר הזה עלי להביא לכם משל קטן.  לכו אל כל מקום אשר תחפצו ופגשו בין חבורת אנשים רבים באיש עברי ואמרו לו בלי משים:  נא, אדוני, הן יהודי אתה? – אז תראו כי פניו יחורו, כי יביט עליכם בשממון ובתמהון.  ואם רב הנאספים המה מבני עם אחר, אז יקצף עליך, ישתומם על עזותך וזדונך ואולי יגמגם בלשונו ויאמר:  "אבל מה לך ולי?  למה לך לשאל על דבר מוצאי?"... אולם אם תפנה בשאלה כזאת אל פולני, גרוזי או ארמיני, אז בלי ספק יענך בשמחה:  "כן, יקירי".  ואולי עוד יוסיף:  "האם גם אדוני הנכבד ארמני, פולני?" – ההבדל הרב הזה בין הלאומים האלה יורה אתכם דעת, כי רב בני עמנו בושים בצור מחצבתם ורטט יאחזם בשמעם שמם יוצא מפרש מפי אחיהם, ובפרט מפי בן עם אחר!  לא אדבר, כמובן, על אדות היהודים הנבערים מדעת אשר פאותיהם הארוכות, זקניהם ובגדיהם וכל תנועות גום וכל תוי פניהם ולשונם המשונים – יעידו עליהם כי יהודים הם מכף רגלם ועד קדקדם:  הן המה רק ירכינו את ראשם, יתנועעו בגופם, יכפו כאגמון את גום ויאמרו:  "כן, אדוני המרומם והנשא... יהודי אנכי... אולי תחפץ לקנות או למכר או להחליף דבר ישן בחדש?  הנני לשרתך בכל נפשי וגופי, כי אין יהודי נאמן כמוני וכל השרים ידעוני, והיהודים האחרים ירמוך".  לא!  אנכי מדבר על אדות משכילי עמנו או על אלה אשר בעשרם יתהדרו – הם יכחשו תמיד לעמם.  והאם בהם, יקירי, תמצאו את הרגש הנעלה אשר תבקשו?  האם המה יתנו ידם לכם ולא ייראו ולא ירעדו פן ילעגו עליהם שכניהם, פן יורה איש עליהם באצבעו ויאמר:  הנה היהודי!?  אמנם ישנם רבים אשר במסתרי חדריהם יהודים המה ברב או במעט, אבל אם יצא החוצה חלילה לכם להגיד לו כי בן העם הדל והשפל הוא!  והאם הוא יצא קבל-עם להגן על לאומיותו, ללחם מלחמתה, לעבד ולפעל בשמה ולא בשם פילַנטרופיות בכלל, אם לפעמים בולמוס האהבה או – יותר טוב לאמר – החמלה לעניי עמו יעוררוהו לעשות טוב לבני אומתו?... ולא רק יליד ארץ גדולה ונאורה לא ירהיב עז בנפשו לצאת לעזרת אֻמללי עמו בשם הלאומיות, כי גם יליד ארץ קטנה ושפלה כמו... יליד סֶרביה או בולגַריה, אשר לא עבר עוד יובל שנים מיום הוסר מעל יושביה כבלי העבדות והבערות;  גם הוא יפחד וירגז אם יאמרו עליו, כי בשם לאומיות ישראל יפעל ולא בשם לאומיות הבולגרים.  הוא יקצף וירגז ויאמר:  חלילה מחשוד בי כי מתיחש אני על לאומיות ישראל;  אנכי הנני בולגַרי בן דת משה...  חַה, חה, חה! – ויצחק עציוני בקול רם.

אמנם שחוק מר נראה גם על פני מלכין ומרים.  אבל שרה, אשר בינתים כבר שבה מחדר הבשול ותשב בכל עת השיחה במנוחה ותקשב לכל אמריהם בדומיה, עד כי איש מהמתוכחים לא הרגיש כי גם היא יושבת פה ומקשבת לכל דבריהם בשים לב, – התנועעה על מקומה ותחל לדבר בקול דממה, ונקודות אדומות נראו על פניה החורים בדברה:

– אולי נאמנו דבריך, שמעון;  אבל... הן אדמה, כי בכל התמונה האפלה אשר תאר לנו גם מלכין מעבר מזה, ואתה, שמעון, מעבר מזה – הנה שביב אור בוקע את הענן והערפל, כי כוכב מאיר אחד יאיר לנו תמיד את הדרך...  אגיד דברי לא בחדות ולא במשל.  הן יסוד כל קיום עמנו הוא האמונה, תודתנו הקדושה...   אתם תגידו, – מהרה שרה לדבר, בראותה כי אישה, אשר בראשונה החל להקשיב בתשוקה אל דבריה, השתרע עתה על הכסא וינענע בידו ושחק לעג נראה על שפתותיו, – אתם תגידו כי רפתה האמונה בלב רבים, כי רבים המה האנשים אשר זנחו את מנהגינו ולא ישימו לבם אליהם וגם יפנו ערף לעקרי אמונתנו.  כן!  אבל רק את הנראה לעינים נראה ולא נחדר ללב האדם.  בטוחה אני, כי גם בלב כל נאורינו ומשכילינו, לכל הפחות בלב רובם, נשרש רגש האמונה, רגש יראת שמים, רגש אהבת תורתנו ועקרי אמונתנו, והנקודה הזאת היא תצילנו מכליון וקרץ.  ילך איש איש בדרכו ובהלך רעיונותיו! – אולי רק אחדים יפלו אל האויב...  אבל נר ישראל לא יכבה לעולם.  האמונה והתורה הן היסוד, המקור אשר יחיה את כל עמנו.  ואת היסוד הזה עלינו לשמר מכל משמר...  להורות לבנינו אחרינו, לילדינו הרכים את תורתנו ואת חקינו, את מנהגי דתנו ואת מועדינו.  אין אנו יודעים את העתידות הבאות, אולי תצמח ישועתנו מרעיון הלאומיות, אולי יוטב גורל ישראל בין העמים, אולי ישונה מצב ענינינו פה בארצנו לטוב.  – טוב כי ימצאו להם העובדים פרנסתם ומקור מחיתם בבתי מלאכה, באחוזות, בכרמים – ואם לא, גם במסחר; אבל רגש האמונה לא יוכל להשנות, כי הוא רוח אפנו ונשמת חיינו.  לכן עלינו לחנך גם את ילדינו בדרך הזאת, בדרך סלולה אשר כבר עברו עליה דורות רבים משנות אלף...  הן בכל צרה וגזרה רעה אשר עברה על ראש עמנו – עיני ישראל היו תלויות אל אלהינו, ותפלתנו אשר שפכנו לאלהי מרום אמצה את כחנו, חדשה את רוחנו, הביאה תרופה למכותינו האיומות.  הן גם כל איש ואיש יפנה בלבו בתפלה ובתחנונים לאלהים בקום עליו יגון וצרה.  וכן כל העם...   מבלעדי הרגש הזה אין לנו משען במצוקותינו.  והיה בעמדכם עתה לשפט על דרך כל העם ולמצא פשר נאמן לשאלותיו הרבות – עליכם להוציא משפט צדק בשומכם לבכם אל היסוד הזה ולנטית רוח כל העם לתורתו! –

שרה כלתה לדבר.  רגעים אחדים ישבו כולם בדומיה.  עיני מרים נטויות אל אחותה ופיה פעור,  כמו לא פללה לשמוע דעתה בענין גדול כזה.  פתאם הרים מלכין את ראשו ויקם ממקומו ויגש אל שרה ויאחז בידה ויאמר לה ברגש ובהתלהבות:

– קבלי נא, גברתי הכבודה, את ברכתי הנובעת מעומק לבבי בעד דבריך הנחמדים.  אמנם אַתּ הבעת בפיך את היסוד העקרי, אשר עליו נבנה בית ישראל זה אלפי שנים ממנו לא סור לעולם, כי בנטותו ממנו יאבד ויכחד מן הארץ... אנא קבלי נא ברצון את תודתי אשר ירחש לבי בשמעי דברי אמת אשר לא ימושו לעולם. –

גם מרים עמדה ממקומה ותגש אל כסא שרה, ותבט בעיני גיל גם אל אחותה וגם אל האיש הקטן הזה הדובר בהתלהבות דברים היוצאים מן הלב, עד שנראו גם דמעות על עיניו.

ועציוני מביט כמתקלס אל שלשת אלה, אשר רעיון אחד אגדם וקשרם פתאם בקשר אמיץ מאד, ושחוק לעג נראה על שפתותיו.  מה גדול ורב התהום המפריד בינו ובין האנשים האלה!  כמו לוּ בלי משים ובמקרה בא לארץ מוזרה, לחברת אנשים זרים, אשר את לשונם לא יבין ומטרותיהם ונטיות רוחם תעוררנה בקרבו שממון ותמהון!  ומה רב המרחק חשב בלבו – בינו ובין שרה, אשר רעית נעורים היתה לו ימים רבים וירא נחת ואֹשר בחברתה, ולא בחן לדעת כי עומדים המה על שני צידי התבל השונים, רחוקים איש מרעהו מרחק אין קץ.  לא כן אלכסנדרה!... נפשותיהם שלובות ואחוזות יחדו, רגשותיהם ומטרותיהם מתאימות, דופק חייהם אחד הוא...  ותשוקה עזה ועצומה התעוררה ברגעים האלה בלבו להיות עתה בחברתה, לחבקה בזרועותיו, לנשק את פניה, לשפך שיחו לפניה, להביע לפניה את כל רחשי לבו, את רגשותיו ואת סערת רוחו.  רוח עז יפרפרהו גם עתה, ירעיש את כל קרוביו[ii] בו, ורוח דמיונו יגבר בו רגע, יעלהו אל מעונה, אל חדרה.  והוא רואה את עיניה, הוא מחבק את גוה הרך והענוג, הוא שומע את קולה הערב ושותה בצמאון את הדרה ואת חמודותיה. –

השפחה אשר באה החדרה, ותאמר כי השלחן ערוך, הפריעה את כלם ממחשבותיהם.

כמו מועקה הושמה על לב שמעון, גם פניו הלבינו מאד וברכיו כשלו כמו אחזהו השכרון...  אבל הוא אמץ את לבו להבליג על מבוכתו ועל שאון רוחו, למען יוכל ללכת לחדר האכל ולשבת במנוחה אל שלחן האֹכל ולבקש את מרים ואת מלכין לשתות אתו כוס יין...  על פניו שררה מנוחה אז מדומה, ואיש לא יכל לדעת כי סערה איומה התחוללה בקרבו.

ומלכין ספר להנשים, כי בערב הזה ילך לשמע מנגינה מיוחדה במינה:   תלמידי בית המדרש לזמרה ותלמידותיו, מבני העברים, ערכו חזיון-זמרה אשר כתבוהו שלשה מטובי התלמידים ויקראו אותו בשם "אסתר".  ובערב הזה יציגוהו בבית אחד ממכיריהם אשר פּנה למטרה זו את מעונו והפך את האולם אשר בביתו לתיאטרון קטן. – אמנם חפצו התלמידים הלה להציג את החזיון על הבמה הזאת ביום הפורים;  אבל לא הספיקה להם העת ונדחתה עריכת החזיון לערב הזה, כי הן חדש אדר לא עבר עוד, – הוסיף מלכין בשחוק.

מרים בקשה אותו כי יואיל להוביל גם אותה אל הבית הזה, כי מאד מאד היא משתוקקת לראות במחזה כזה, אשר ערכו צעירי ישראל המתימרים בכבוד עמם לכבד בו את אחד ממועדיו.

– בכל לבי הנני נכון למלאות חפץ גברתי, – אמר מלכין. – ואחרי הסעודה אבקש רשות מבעלי-הבית לעזוב אותם למען נלך אל המקום הנועד.

אותות שמחה נראו על פני עציוני בשמעו כי לא ישאר מלכין בערב הזה בביתו.  הן הוא ימצא לו שעת הכושר ללכת אל מעון אלכסנדרה המחכה לו בקצר-רוח.  אבל רק שחוק קל רחף על שפתיו באמרו:

– אם אמנם דאב לבי כי לא תבלה, אדוני מלכין, אתנו את הערב הזה, כאשר דמיתי;  אבל הן נפשך ונפש גיסתי תתענגנה לשמע מנגינות פַּטריוטיות.

– "מנגינות פטריוטיות", – אמרה מרים, – אמנם נוכל לשמוע גם בתיאטרון, כמו מנגינת רובינשטיין "המכבים" או מנגינת הלוי "היהודיה" וכאלה, שהן אהובות ורצויות לכל באי התיאטרון בערים הגדולות.  אבל לראות כיצד שואפים צעירי בני עמנו לשפך רחשי לבם ומגמות רוחם במנגינות ישראל, איך הם מביעים את אהבתם וחבתם לעמם בזמר ובשירה, איך מצאו להם גבורים מבני ישראל ומדברי ימינו לשום בפיהם את רעיונותיהם הם וסערות רוחם, – אמנם הדבר הזה יביא לנו שמחה רבה וכפולה ויראה לנו לדעת, כי רגש הלאומיות יגדל ויגבר בלבות צעירינו הטובים, ויתן תקוה בלבנו כי גם בצאתם למרחב העולם לא יחורו פניהם לשמע שם עמם, כי יקשיבו לאנקתו ולאנחותיו, ויעטו לבוש המליצה והפיוט על שאיפותינו הלאומיות ועל חזון לבנו.  והאם רבים המה האמנים מבני עמנו, אשר הקדישו אף מעט מכשרונותיהם הכבירים להגדיל שם ישראל ואשר לא בּשׁו לקחת מחיי בני ישראל ציורים ותמונות ליצירי מחשבותיהם והגיונם?  לדאבון לבנו אנו ראים כי מעטים היו עד היום אנשים אלה בתוכנו.  עתה נראה מהלך חדש, רוח אחר יפעם בלב צעירינו, פה ושם נראה פרחים צומחים גם על שדה לאומנו.  זעיר שם, זעיר שם נמצאים בעלי כשרון המקדישים את עטם ואת עתם לעמם, ורבים מאלה אשר כמעט כבר שכחו את צור מחצבתם וגם לא חפצו לדעתו –  שבו אלינו ויצאו ללחם מלחמת ישראל.

עציוני לא ענה דבר, ורק הוסיף להביט לפניו בצחוק קל על שפתיו.

 

כא.

כאשר יצאו מלכין ומרים מבית עציוני ללכת אל מקום החזיון ספר מלכין למרים בדרך, כי בין צעירי ישראל השומעים לקח באוניברסיטות פה נוסדה אגודה אחת, אשר תקרא בשם "בני זכריה", יען כי רובם יושבים בבית האכסניא של זכריה.  השם הזה מוכיח כי במקרה נאספו ונקבצו כל הצעירים האלה, אשר באו הנה מערים שונות וזרים הם איש לרעהו;  אבל כל אחד ואחד משתוקק להיות בחברת בני עמו, להאגד לאגדה אחת, אולי ימצא פה פשר לשאלות המלאות ומטרידות את רוחו. – "בני זכריה" אינם "פטריוטים" גמורים, אף לא "חובבי ציון" נלהבים, רק אוהבי עמם בתם ובצדק.  אין להם לא תכנית אחת, לא רוח אחד, ולא מטרה אחת בפתרון שאלותיהם הסבוכות.  המקום גרם להם כי יקראו בשם "בני זכריה", כמו שהמקום גורם לנו כי נהיה קרואים יהודי פולניה, יהודי אשכנז וכדומה.  כי אמנם הלא רק במקרה באו ויבאו, נאספו ויאספו כל אישי האומה אל הארצות השונות האלה;  ורק מוצאם, דתם, מנהגיהם, מגמותיהם, תפלותיהם, תורתם והמקרים אשר עברו על אבותיהם ועל אבות אבותיהם, צרותיהם ומצוקותיהם – המה אחדום ויקשרום בקשר אמיץ ללאם אחד, לאומה אחת בארץ...

והיה כאשר יבוא תלמיד חדש מאיזו עיר רחוקה לשמוע לקח באוניברסיטה ידרש לרעהו אשר גמר חק למודו בגימנזיה בעיר מושבו ואשר כבר התישב פה, ואמרו לו כי כי ב"בית מלון זכריה" ישב, ובא גם הוא בתרמילו ובספריו אל הבית הזה ומצא לו מעון קטן וצר לשבת יחד עם עוד תלמידים אחדים, והמעון המשותף יאגדם ויעשה אותם לרעים נאמנים.  הוא ימצא פה חברים היודעים כבר את נמוסי עיר הבירה, גם מקום להשתכר אגורה, אם ע"י הוראת שעות לתלמידים ואם על ידי איזו עבודה ספרותית;  ואם לא יוכל למלא מחסוריו בזה – ימצאו לו חברים עוזרים, אשר יקבצו נדבות מקרוביהם וממיודעיהם ומעשירי העיר ואשר יתנו משען ועזר לתלמידים העניים.  פה נמצאים שנים שלשה אנשים מאלה אשר כבר כלו חק למודם בתור רופאים או עורכי-דין המיחלים למצא איזו עיר נדחת ללכת לשם לרפא חולי עמם או איזה בית מסחר להתקבל שם בתור עוזר למנהל החשבונות;  ויש מהם אשר ישבו פה כל הימים ומצאו להם מחיתם בתור סופרים בעתונים או עוזרי הוצאות-ספרים שונות.

ובשעותיהם הפנויות מתקבצים התלמידים האלה לחדר אחד, איש איש מביא את ארוחתו הדלה או מעט תּה וסוקר.  המה אוכלים, מעשנים טבּק, שותים תּה, ומדברים ומתוכחים על דבר איזה ספר חדש, אשר זה לא כבר יצא מעט סופר או חכם נודע;  משוחחים במאמר נכבד אשר הופיע בזמן האחרון באחד העתונים;  במקרה נכבד אשר קרה במדינה או בארצות שונות;  בהמצאה חדשה אשר נתחדשה בידי אחד מגדולי החכמים; במנאָמים אשר נאמו נבחרי המדינה בפַרלַמנטים שונים בארצות המערב;  בשעור אשר הטיף מורה אהוב ומכובד בבית-המדרש;  גם במנגינה נפלאה חדשה, גם בתמונה מעשי ציר נודע אשר הוצגה מחדש לפני באי אולם המוזֵאום, וכדומה.

ופה יתרגשו הלבבות ברגשות יקרים ועדינים;  פה ישטפו דמי העלומים בחֹם ובכח רב;  פה ילוטש השכל;  פה יכנסו בלבות הצעירים רעיונות נעלים ונשגבים, אשר יאירו להם דרכם גם לעתיד, כאשר יגרפם שטף הזמן וישאם אל ערים שונות, אל ארצות מוזרות ויאַלצם לאחז בענפי פרנסה שונים.  מפה יצאו גם אנשים כבירי-רוח אשר עשו להם שם במדינה, ומפה יצאו גם כל האנשים העמֵלים הישרים, אשר יקדישו את כל חייהם לעבודתם ופעולתם התמידית;  והשכלתם אשר רכשו להם תלמדם להיות נאמנים להגיונות ימי העלומים, להפיץ דעת בין שכניהם וקרוביהם.  להרבות בינה נאמנה ודעות ישרות בחוג משפחתם בין אוהביהם ובין כל המון העם.  ופה יתעוררו גם רבים ללמד לדעת את רוח עמם ולדרוש בשאלות עם ישראל, להגות בספרי ישראל, לדרש לחקר בדברי ימיו, לבוא עד חקרי מצבו החמרי והרוחני.  והדעת הזאת תכריח רבים מהם להקדיש כחותיהם וכשרונותיהם ברב או במעט לטובת עמם האמלל, לבוא אל העם חמושים ברעיונות חדשים, אשר יפיחו רוח חיים בלב כל האומה...

 

– ואמנם, – הוסיף מלכין, – היטבת, גברתי, להגיד לעציוני, כי המהלך החדש בחיי עמנו נרגש בכל מקום.  כי אמנם פרחים חדשים יפרחו בכרם בית ישראל, אשר יהיו לנו לתפארת ולגאון, והמה אולי יסלו נתיב חדש לתולדות העם הגדול הזה אשר רבים גם מאשריו וגם מתעיו...

אוּלם-הבית, אשר באו אליו מרים ומלכין, כבר היה מלא מפה לפה אנשים ונשים, בחורים ובתולות.  פני כלם מפיקים שמחה וששון.  זה יקרא לרעהו, וזה יצחק לדברי חברו;  זה ישאל אם כבר הוכנו כל המלבושים הנצרכים בעד המשחקים על הבמה, וזה ילעג לרעהו העומד בפנת החדר ומטיב שערותיו ומלבושיו המוזרים אשר לבש, להיות כאחד הפרתמים האחשתרנים.  רבים סבבו את מלכין, ידי רבים הוּשטו אליו בדרשם לשלומו, שאלות רבות עפו אליו מבלי אשר הספיק להשיב אף על אחת מהן.  כפי הנראה ידעו כלם את מלכין,  וכל הנאספים והנאספות היו מכירים איש את רעהו ואשה את רעותה.  הצחוק הרעיש את כל האולם הצר ושני החדרים הסמוכים.

איש אחד חפץ לבוא אל החדר השני פנימה, אבל רעהו דחפהו משם בהגידו, כי אסור עתה לבוא אל החדר הזה, והנהו עומד פה על המשמר, יען "אסתר המלכה" תלבש עתה את מלבושיה.

– אם כן, – קרא בקול, – הגד נא לה כאשר תצא, כי אחיה צוה עליה להטעים ביותר את המנגינה השניה בפרק השלישי...  אנא אל תשכח נא.

– טוב, כן אגיד.

והנה השלישי בא בחפזון ויבקש מרעהו, כי יחַפש בכיס מעילו אולי נמסרו לו תוי-הזמרה בעד "הכנור הראשון"...  ופתאם נשמע קול צחוק אדיר, כי בחדר הראשון עברו בחפזון אל עבר הבמה – "האחשתרנים".

– הנה "המן" בא, – קרא קול אחד.

– הסו, הסו, רבותי, – נשמעו שנים שלשה קולות.

כל עין בוחנת יכלה לראות ולהבין, כי כל הנקבצים הנה כבני משפחה אחת הם, כאחים כאחיות.

מרים עמדה על מקומה ותבט בתשוקה רבה אל כל הנלהבים האלה ואל פניהם המלאים צחוק עלומים וששון ילדות.  מלכין חפץ להציג לפניה אחדים מרעיו.  הוא אחז בכנף בגד איש אחד העובר לפניו ויאמר לו בלחש:  עמוד רגע.  וירם את קולו ויאמר:

אתכבד להציג לפניך, גברתי, את העורך-דין בן-יהודה..  העלמה ד"ר מרים חנין...

האיש אשר נקרא בשמו עמד בקומה זקופה על מקומו וירכן ראשו ויושט את ידו להעלמה הנצבת לפניו, אבל מלים נתקו מפיו.  וכרגע חמק עבר ויברח לנפשו, כי שנים שלשת חבריו נגשו אליו להועץ על דבר הרמת המסך.

מרים אחזה ביד מלכין ותאמר לו:

– נבוא נא אל האולם פנימה ונשב על אחד הכסאות.

אבל לא נקל היה להם לפלס להם דרך בין הצעירים, אשר מלאו את כל הבית ואשר ישבו כבר על הכסאות העומדים שורות שורות, או עמדו על אדני החלונות לאורך הקירות.  שני צעירים קמו ממקומם ויבקשו את מרים לשבת, והיא הביעה להם את תודתה במעוף עין ובנדנוד ראש.  הם ברכו בשלום את מלכין ויעזבו את מקומם.  ברגע הזה נגש אליהם איש אחד ממכירי מרים ויאמר לה, כי מאד ישמח לבו שגם היא באה הנה, והוא אמנם כבר חשב בלבו כי ינעם לה לשמוע מנגינה כזאת ויגמר אמר לבוא אל ביתה למען תלך אתו;  אבל לדאבון לבבו לא מצָאה היום במעונה.  ומלכין מצא עתה שעת הכשר להפיק את מזמתו, ויעזב את מקומו בעת דבר מרים עם מכירה, וימהר לגשת אל אחד ממעריכי המנגינה אשר כבר קרא אותו פעמים.

הפעמון צלצל פעם ושתים לאות, כי עוד מעט יורם המסך המחלק את אולם הבית לשני חלקים:  חלק אחד בעד הרואים בחזון, והשני בעד המשחקים בבמה.  השאון קם לדממה, כלם ישבו על מקומם או נלחצו אל הקיר ויעמדו צפופים איש, איש נשען בכתף רעהו.

לפני המסך עמד איש צעיר לימים גבה-קומה ודל-בשר, אשר לחייו שֻפו ורזון נראה בכל עצמותיו, שערותיו שחורות ותלולות, ועיניו שחורות מבריקות כאש מבין גבותיו השחורות והארוכות, – הוא אחד מתלמידי בית מדרש הזמרה המצוינים בכשרונותיהם, והוא כתב את תוי הזמרה והשירים להמערכות הראשונות מהחזיון "אסתר", והנהו עומד עתה ואוחז מטה הדירג'ורים ומעמיק לעַין בתוי הזמרה אשר על השלחן הקטן לפניו.  ובצדו יושבים ששה צעירים אחרים וכנורותיהם ונבליהם בידיהם.

– העלם הזה אשר לימין – באר קלינמן, מכרה של מרים, לפניה – המחזיק את הכנור, הוא אחד מהמצוינים בין תלמידי הקוֹנסֶרבַטוֹריה.  בשנה הזאת ישלים חק למודו, וכבר נודע שמו בכל העיר, כי מפליא הוא לנגן בכנורו ויש מנבאים לו עתידות גדולות.  הוא מאחינו יושבי הנגב.  בבואו הנה כמעט לא ידע דבר על אדות עמו והתרחק מאחיו, אבל "בני זכריה" – הלא תדעי, גברתי, כי רב הנאספים פה יקראו בשם "בני זכריה" – המה "יִהדו" את העלם הזה ויביאוהו בחברתם, ועתה הוא נושא נפשו להגדיל תפארת נגינות ישראל.  בשנה העברה, כאשר יצא בפעם הראשונה על הבמה באולם היכל הזמרה, נגן בכנורו גם את הזמר הנודע "כל נדרי".  רבים מעתוני המדינה הרבו אז לדבר על אודות נגינות ישראל ויהללון.  נקוה כי הוא לא ילך בדרכי המזמר הנודע פוהמַן, אשר יבוש בצור מחצבתו ויאמר כי פולני הוא מלדה.  בהיותו פה אמנם אסף כסף רב וינחל כבוד ותהלה מכל עברים, כי כשרונותיו באמת גדולים מאד, וגם הקדיש נשף זמרה אחד לטובת בני הקתולים פה, אבל את שם ישראל לא זכר...

ברגע הזה הורם המסך ולפני היושבים נראתה גנת-הביתן, ואחשורש המלך יושב על כסאו ושריו וסריסיו יושבים לפניו ומזרקי יין בידיהם.  כלם מהללים ומפארים את מלכם הגדול, את רב עשרו ויקר תפארת גדולתו.  ביניהם ירָאה גם איש אחד לבוש בגדי תפארת, איש מלא ערמה ומרמה, והוא מרבה להלל את מלכו, לשיר לפניו שירי כבוד ותהלה ולהגיד לכל את נפלאותיו ומעשיו הגדולים... הוא המן, אחד משרי המלך.  לב אחשורש שמח ועלז מאד.  לימינו יושבים הפחות הזקנים והפרתמים הגאיונים, אשר באו מכל מדינות מלכותו, והמלך מספר להם את תפארת בית הנשים אשר לו ומהלל את אשתו ושתי, אשר אין כמוה ליפי בכל שבע ועשרים ומאת מדינותיו, מהדו ועד כוש.  הזקנים ההם כמו מטילים ספק בדבר, וחזות פניהם מוכיחה כי לא יתנו אמון לדברי המלך.  אז יקרא בקול לסריסיו, למהומן, בזתא וחרבונה, ויצוה להביא את ושתי המלכה לפניו בכתר מלכות, להראות להשרים ולהפחות את יפיה.  הסריסים שבו ויגידו להמלך כי המלכה ממאנת לבוא לפני המלך במשתה היין, וחמת המלך בערה מאד, ויגזר אמר להסיר ממנה את כבודה ותפארתה ולשלחה מפניו להיות לאות לבני מרי, למען תדענה כל שרות פרס ומדי כי רק האיש שורר בביתו.  והמן מדבר על לב המלך בחנופה רבה, כי אם רק יתן המלך צו – נקבצו אליו בתולות רבות יפות מאד, ונתן את כתר המלכות לבחירתו אשר ירצה בה...

במחזה השני נראה חדר קטן ודל.  על כסא עץ יושבת הדסה – היא אסתר – שולחת ידיה בכישור ומשוררת... היא משוררת על יפי-הטבע ועל הדר השמש ועל הפרחים הנעימים ועל כל היצורים הנחמדים;  היא מקוה כי תמיד תהיה מאֻשרת בצל דודה היקר, הוא מרדכי הרוכל;  היא שופכת שיחה לאלהי מרום ומתפללת אליו, כי ישלח את ברכתו לדודה, לכל קרוביה ולכל עם ישראל, מתחננת לפני אלהים כי ירים קרן עמה, כי ישוב וינחם עם מרעיתו ויוציאהו מעבדות פרס ומדי וישיבהו אל ארץ אבותיו...

והנה מרדכי נבהל לבוא אל חדרה, וכלו אומר גיל ועליצות.  "מה רב אשרך, הדסה! – יקרא בזמר – "מה גדול הדרך ותפארתך, בתי!  הן הגי רעי ומיודעי, הוא הגי שומר נשי המלך, הוא הקונה מידי כל תמרוקי הנשים, הגי זה אמר לי כי גם הדסה היפה תלקח אל בית הנשים אשר למלך, כי היא נשאה חן וחסד לפניו, לפני הגי, וגם הבטח הבטיח לי, כי יבהל לתת לך את תמרוקיך ומנותיך, כי שבע הנערות הראויות לתת לך מבית המלך תשרתנה אותך, למען תהיי כלולה ביפיך ולמען מצאי חן בעיני המלך, ואז... אז, תהיי אַתּ האשה אשר כתר מלכות יושם על ראשה, אז תמלכי אַת, הדסה היקרה – תחת ושתי.  אז יוטב גם גורלי, גורל דודך, בגללך;  אז אהיה גם אנכי כאחד השרים הרואים פני המלך;  אז לא אאלץ להרכין ראש לפני כל זד ובליעל כהמן הרשע, הוא השר העומד לפני המלך אחשורש;  אז לא אאלץ עוד לרוץ ברחובות ובשוקים למצא קונים למרכלתי...

והדסה עומדת משתאָה ומשתוממת, פניה חורו כפני מת, ברכיה כושלות, עצמותיה רועדות;  היא נבהלה ונרעשה, דמעותיה יורדות מעיניה על פניה היפים – והיא נופלת על ברכיה ומתחננת לפני דודה ומגינה:  "הה, דודי!  הן כאב אתה לי מיום מתו עלי אבי ואמי...  הה, דודי, הצילני!  אינני חפצה ללכת אל בית הנשים אשר למלך;  אין את נפשי להיות למלכת פרס...  את אחי ועמי אהבתי, אותם לא אעזב כל ימי חיי.  הה!  חנני נא, דודי, וחמל עלי!"

– העלמה המשוררת הזאת, – אמר קלינמן בלחש אל מרים – היא דינה היללסון.  היא בת עניים מאחת ערי תחום מושבנו...  בבואה הנה לא יכלה שבת פה, מטעם חוקי המקום;  אבל כאשר שמעו המורים הנודעים בקונסרבטוריה את קולה הנעים והעז קבלו עליהם להשיג בעדה רשיון לשבת פה, וגם נתנו לה כסף די מחסרה מקופת הקונסרבטוריה.  עתה היא אחת המצוינות בתלמידות, וכאשר תשלים חק למודה פה תסע לארץ איטַליה להשלים כשרונותיה.  ובכל זאת היא בת ישראל נאמנה לתורתה ולדתה.  אומרים עליה כי בכל פעם צאתה על הבמה תתפלל תפלה קצרה:  יהי רצון מלפניך ה' אלהי אבותי שלא אכשל בקולי ויערב לפניך קול אמרתי, כי לך אתחנן ועליך ה' השלכתי יהבי...  אינני יודע אם היא בעצמה סדרה לה את התפלה הזאת או אחד מרעיה מ"בני זכריה"...

– אמנם גם קולה ערב וטוב וגם יפיה מרהיב וחנה רב, – ענתה מרים בהקשיבה לקול דינה, היא "אסתר המלכה". – ו"מרדכי" מוסיף להגיד לה כי כן דבר המלך וכן הדת נתנה לקבץ כל נערה בתולה טובת מראה אל בית הנשים על יד הגי סריס המלך... "ואבקשך" – אומר מרדכי – אבקשך, יקירתי, כי לא תגידי לאיש את מולדתך ואת עמך, לבל ידעו את מוצאך".

– "לכסות על מוצאי?" – שואלת אסתר בתמהון.– לכחש בעמי ובצור מחצבתי? מדוע, דודי? במה נפלינו מכל העמים והלשונות, מכל בני פרס ומדי, בבל, עילם, אשור וכוש?...  האם חרפה היא כי אקרא בשם "יהודיה"?  האם לבוז אהיה אם אגיד כי מוצאי משבטי יהודה ובנימין, כי הנני בת הגבורים הגדולים האלה בת העם הזה אשר רק הוא הגוי האחד בארץ המאמין באל אחד, אשר רק אותו בחר ה', לתת לו את תורתו הקדושה, מכל יתר העמים ההולכים בחשך?  האם פני יבשו ויחורו להגיד כי אחות אני לאלה הנביאים וחוזי יה, אשר הטיפו מוסר אמת, דברי אלהים חיים לכל הגוים?  אנא הגד נא לי, דודי, מה נהיתה?  למה זה ידבר פיך דברים כאלה אשר לא שמעתי כמוהם מעולם?!"

 

– "אמנם כן... הצדק אתך, יקירתי, אבל... אבל הן רבו שונאינו ומנדינו, רבים הקמים עלינו לכלותנו להשמידנו.  וגם שם, בחצר המלך, יושב המן הרשע, אשר מעת שירד מנכסיו ואחוזותיו נמכרו כולן, לא יוסיפו עוד יהודינו לתת לו כסף בהלואה, והוא ועשרת בניו ומיודעיו ואוהביו וגם זרש אשתו נהפכו לנו לאויבים וגם אותי ישנא מאד, יען לא אוסיף עוד לתת לזרש אשתו תמרוקי הנשים בהקפה...  והן המלך גדלהו פתאם וינשאהו, וישם כסאו מעל כל השרים אשר אתו.  ובהודע לו כי אַתְּ בת עם שונאיו, אז יעלה בידו להבזותך בעיני המלך.  לכן אֹמר לך כי מן היום הזה לא הדסה תקראי עוד, כי אם אסתר יהיה שמך כשם אחת משרות פרס"...

 

המסך הורד, ומחיאת כפים רבה נשמעה בחדר.  רבים קמו ממקומותיהם;  אבל מרים נשארה על כסאה שקועה ברב שרעפיה.  המחזה הזה ודברי "אסתר" הרעישו את לבבה.  מלכין נגש אליה וישאל את דעתה על דבר ראשית המחזה.

– המחזה מצא חן בעיני מאד – ענתה מרים – ותודה רבה לך, אדוני מלכין, כי הבאתני אל החברה הזאת.  אבקשך נא להציגני לפני מחבר חזיון הזמרה הזה ואל "אסתר" החביבה הזאת...

– בכל לבי אמלא חפצך אחרי כלות המחזה.

הם ישבו יחדו להוסיף לראות במחזה ולשמוע את הזמרה.  עוד הפעם נראתה גינת הביתן אשר למלך.  בשער הגן יושב מרדכי, לבוש הדר בתכריך בוץ ארגמן, וגם עבדי המלך וסריסיו יושבים שמה ומשוחחים יחדו.  והנה המן בא ועובר לפניהם, כלם כורעים ברך ומשתחוים לו וגם נופלים לפניו אפים ארצה.  רק מרדכי לא קם ולא זע מפניו.  וימלא המן חמה...  המן חושב מחשבות להשמיד את כל היהודים, עם מרדכי שנוא נפשו מאז.  והנה אחשורש בא אל גינת הביתן.  כלם עוזבים את מקומם, רק המן נשאר לפני המלך, אשר שב עתה מהרמונו עלז ושמח וגם שכור מעט.  הוא ישב על כסאו וישאל את עבדו הנאמן להגיד לו מה יעשה בארצו הגדולה, בכל מדינות מלכותו.

– "כל אויביך, אדוני המלך, תוכו לרגליך!  אך שלוה ושקט בכל מדינות מלכותך מהדו ועד כוש, כלם חיים בנעימים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כלם שמחים ועילזים, כי ברב חכמתך הגדלת לעשות, אדוני המלך, להביא ישע לכל העמים הרבים החוסים בצל שמשך.  ובכל מדינות מלכותך אין מרד ואין צוחה.  גם הקושרים מבני עילם, אשר קשרו עליך ויאמרו להסיר עולך מעל צוארם, גם המה נלכדו ברשת אשר טמנתי לרגליהם ויפוצו לכל עבר ויכחדו מן הארץ, ואני גברתי על אויבי המלך להשמידם ולכלותם מן הארץ.  כל אויביך התפרדו, אבדו כל פועלי און, ועבדיך הנאמנים מתענגים על רב טוב ומברכים ומהללים ומפארים את שמך, המלך, אשר אור שמשך יאיר עליהם כאור שבעתים ומזיוך ומאורך קרנים להם להתענג מטובך ומהדרך.  אבל, אדוני המלך...  ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותך אשר דתיהם שונות מדתי המלך ואת חקיך ומשפטיך לא ינצרו, עם נבזה ושפל, עם המוצץ לשד ארצך הברוכה, עם אשר רק על כספו ומרכלתו יחיה ולא יעבד ולא יעמל לטובת מלכותך, ובקום אויב עליך יפקד מקום בניו בין אנשי צבאך, כי ימאסו בחרב ובחנית.  ובני העם הזה מלאו את כל ערי המלך בחנויותיהם ובבתי עבודתם ומלאכתם;  המה מלאו את כל הכפרים ויקחו כל רכוש עבדיך לידם;  המה גזלו וחמסו כל אוצרות שריך וסריסיך הנאמנים;  המה מלאו כל בתי הספר ובתי המדרש ואין מקום גם לבני פרתמיך;  המה מלאו את כל הארץ במחוקקיהם ובמושכי בשבט סופר.  וגם את אדונם המלך יחרפו ויגדפו ולא ידרשו לשלום הארץ.  גם ממצרים גורשו לפני שנים רבות, כי אכלו בכל פה את העם הגדול הזה, וכן יגֹרשו מכל הארצות.  רק פה בארצות מלכותך שרצו ויפרו וירבו ויעצמו במאד.  לכן אין שוה למלך להניחם, ואם על המלך טוב...  יכָּתב לאבדם."

– "אבל הן את מסי המלך הם משלמים וכסף רב יביאו לי."

– "אם על המלך טוב – הנני...  להביא עשרת אלפים ככר זהב על ידי הפקידים אל גנזי המלך."

– "אם כן הנה נתּן לך העם הזה לעשות בו כטוב בעיניך; אולם הגד נא לי, יקירי, איך תכלה ותשמיד עם רב כזה?

– "פשוט מאד" – קרא המן בקול זמר – "אנכי אסית בם את ההמון אשר ירגיז מנוחתם ויפרע בהם פרעות, אשר ישדד את חנויותיהם ובתי מרכלתם, יהרס את בתיהם, יחמס את רכושם והונם, יהרג בחוריהם ויחלל כבוד בנותיהם, ירמס את זקניהם ונעריהם – ואין מציל מידם.  והנשארים לפלטה ינוסו אל ארצות אחרות לנוע ולנוד בקצוי התבל, או יפנו ערף לצור מחצבתם ולדתם מפני סבל משא החקים אשר יחקקו להצר צעדיהם ולהעיק תחתיהם."

במחזה הרביעי נראו מרדכי ואסתר מתיעצים איך להעביר מעמם רֹע הגזרה;  הוא אומר לה כי רק לעת כזאת הגיעה למלכות למען תחלץ מצרה את עמה, ולעת כזאת עליה להסיר את המסוה מעל פניה ולא תסתיר עוד את מוצאה ומולדתה, כי אם תתחנן לפני המלך בעד עמה ובעד אחיה...  עתה לא עוד אסתר היא, כי אם הדסה, בת עמה, בת ישראל.  עליה לשוב בתשובה שלמה אל אמונתה ואל אלהיה, עליה להסיר ממנה את בגדי מלכותה וללבש שק ולהתפלש באפר, וגם עליה לקרא לצום ולבכי ולמספד ככל אחיה בני עמה.

אמנם גם אסתר בוכה מר על גורלה ועל גורל עמה, אבל היא שואלת:  "ומי יודע אם יעמד לנו רוח והצלה גם בפעם הזאת, אם לא יתקוממו נגדנו עוד הפעם אנשים רעים כהמן לכלותנו?  אולי עלינו לבקש למצא לנו דרך אחרת להציל את עמנו מרודפי נפשו?... מדוע זה בני עילם ופוט אינם נרדפים על צוארם ויושבים שקטים ושלוים על אדמתם וחוסים בצל מלכם האדיר באין מכלים דבר?  מדוע זה לא שמענו בקול זרובבל בן שאלתיאל, אשר כבר השיג את הרשיון מכרש מלך פרס להעלות את עמו אל ארץ אבותיו, לשוב להחיות את אדמתם הפוריה, לשוב לחיות חיי עם יושב על אדמתו?... הן מי הלך אחריו?  רק אחד בעיר ושנים במשפחה.  והמון העם והעשירים והנאורים נשארו על מקומם לרכול ולסחר ולהיות בזוים ושסוים בידי אויביהם.  מדוע זה בחרו בחיי עבדים פה מחיי אכרים עובדים ועמלים בארץ אבותיהם?  מדוע זה ירדפו רוח קדים ולא ישימו לבם להיטיב מעמדם בין הגוים?  מדוע זה נחר גרון הנביאים האחרונים לקרא:  סלו סלו המסלה, פנו דרך לעמנו, כי מציון יזרח אורו ומירושלים תצמח ישועתו, – ואין שומע?!  מדוע זה ישבנו עד היום בחבוק ידים והשלכנו יהבנו על אוהבינו המעטים לבקש מהם חסד – אם נוכל בעצמנו להביא ישע ומרפא לכל העם?  מדוע זה החילונו לכחש בצור מחצבתנו בשבתנו בין הגוים ונשנה את שמותינו בשמות אנשי פרס, למען לא יכירו את מוצאנו?".

אבל גם מרדכי מרבה אמרים לבאר כי הבל מעשי אלה, הנלהבים לעלות מבלי לחכות לקץ הימין...  הן ארץ כנען סוגרת ומסוגרת לפני בני ישראל, והשמרונים כבר נאחזו בה וישבו ויתערו בה כאזרחים גמורים.  ואלה המעטים אשר שמעו לקול הנביאים האלה ויעפילו לעלות אל הארץ הנם בכל רע, כי אדמתם לא תוכל למלאת מחסריהם, ועיניהם תלויות אל נדבות אחיהם בגולה, והם עושים מעשים זרים ומשונים, אינם מדברת אשדודית כהמון עם הארץ, כי אם בוחרים לדבר יהודית, שומרים מאד את השבת מחללו, קוראים תמיד בתורה או הוגים בספרים, ולא יחפצו להיות פשוטים וגסים ככל אכרי התבל.  ואלה אשר יחזקו פה בידם לא יחפצו להתערב בין הגוים, כי אם להקרא רק בשם ישראל, אם כי ידוע הדבר שמימות סנחריב מלך אשור נתבלבלו האומות והלשונות...  אכן בכל עת צרה כזאת עלינו רק לשפך שיחנו לפני אלהינו ומלכנו הרחמן, כי יגדיל חסדו ואמתו ויקרע רע הגזרה.  והיא, אסתר, בתבונתה תכלכל דבריה במשפט להצדיקנו בעיני מלכנו ולהפיל למדוחות את המן הרשע, ובנפול האויב – תסור גם הגזרה...

 

במחזה החמישי נראו אסתר המלכה ואחשורש והמן במשתה היין...  אסתר מבקשת על עם ישראל מבלי הגד עוד לאדונה ומלכה, כי גם היא בת העם הזה.  היא אומרת כי חרפה למלך גדול המושל במדינות רבות ועצומות – להוציא להרג אלפי עבדיו הנאמנים, אשר יביאו תועלת רבה לארץ מולדתם החביבה עליהם;  היא אומרת כי גם המלכים האחרים שפכו לעגם על דרכו זאת, כי הנשמע כדבר הזה לעת כזאת, כי ירדפו בנים נאמנים למלכם רק בעד אמונתם ודתם?  וגם לא כצעקה הבאה עליהם כן עשו – לא גזלו ולא חמסו משכנֵיהם את רכושם, וכי רוב העם הם אך עניים הצועקים ללחם ואין...

ובצאת המלך בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן, עמד המן לדבר על לב אסתר, כי אמנם גם הוא איננו שונא ישראל, ובין אוהביו הנאמנים ישנם יהודים נכבדים רבים, כמו מרדכי היהודי, איש נכבד היושב בשער המלך;  אבל אהבתו העזה אליה, אל אסתר, עִורה את עיניו, כי הוא כבר מאס בזרש אשתו ובאהבת אסתר ישגה תמיד.  וזה כל חפצו ורצונו, להדיח את המלך הזקן ורפה-האונים מכסאו ולשבת על כסא המלוכה, ואז תבחר גם היא בו, בגבור הנערץ הזה אשר הביא חפש ואור לכל העמים הרבים במדינות מלכות אחשורוש.  אז לא יהיה עוד בארץ פרסי, מדי, אשורי או יהודי, כי אם כלם אחים יהיו ומטוב הארץ יאכלו, ועל כלם יאיר אור החפש והאחוה...

וברגע הזה שב המלך אל בית המשתה, וירא את המן נופל על ברכיו לפני אסתר המלכה ומתחנן אליה להאיר אליו פניה באהבתה.  ויאמר המלך לתלות את המן על העץ.  אז תכרע גם אסתר על ברכיה ותגיד לו כי בעד עמה היא מתחננת, כי עבריה היא, כי עמה – עם ישראל, העם השסוי והבזוי הזה, שאלתה ובקשתה.  "לוּ לעבדים ולשפחות נמכרנו" – קוראה אסתר בקול מר – "אז החרש החרשנו ונדום, כי הננו נכונים להיות עבדי עבדים, אם רק את נפשותינו נציל!"

אז ירך לב המלך. אז יקרא לאחד משריו ויצוה עליו כי תנתן דת מאת המלך, כי לא יוסיפו עוד להכות ביהודים, כי לא יוסיפו עוד להרוס בתיהם ורכושם, ומן היום הזה ענש יענש כל איש הנוגע ברכוש היהודים, כי גם הם יחשבו לעבדיו.  השר אמנם לחש באזני המלך, כי טוב להשאיר בתקפם את החקים המעיקים אשר שם המן על היהודים – וגם על זה נענה לו המלך;  אבל צוה לקרוא לפניו את מרדכי ויאמר לו, כי שמהו ליועץ בשער המלך וכמעט כאחד מהפרתמים יחשב.

צהל ושמח יצא מרדכי מלפני המלך באות הכבוד של המלכות על חזהו.  מחוץ ישמע קול רנה ושמחה:  היהודים יצהלו ויעלזו ברנה:  "שושנת יעקב צהלה ושמחה!"...

אבל אסתר מפרשת כפיה ודמעות נגרות מעיניה, והיא מתיפחת:  "האמנם הצל הצלתי את עמי?  האמנם בא הקץ לשבר אשר הָשבר עמי?... או אולי נכה בחרפה את לחיינו ונשא קינה על רוחנו כי נפל פלאים?!"

 

כאשר כלתה המנגינה גדל השאון בבית.  כלם הודו למשחקים על טוב נגינותיהם וזמרותיהם, ובפרט למחברי המחזה והזמרה.  גם מרים נלותה אליהם, להודות ממקור לבבה למכיריה החדשים ולברכם ברכות נאמנות.

– לאן תשים עתה פעמיך, אדוני מלכין?  – שאלה אותו מרים בצאתם יחדו החוצה.

– אל בית הנתיבות, לנסוע לכפר עין-קדש.  אבל יש עוד עת פנויה, ואם תרשיני, גברתי, אלוה אותך עד בית מעונך.

היא הביעה לו את תודתה, וילכו יחדו רגלי עד רחוב משכנה, ובדרך עוד דברו הרבה על דבר הרעיון אשר שׂם כותב המחזה בפי "אסתר".

– אקוה, אדוני מלכין, – אמרה מרים כאשר נגשו אל מעונה, – כי תבא לפעמים אל בית אחותי.

הוא לחץ את ידה ויאמר ברגש:

– תודה רבה לך גברת יקרה! האמיני נא כי התענגתי מאד בחברתך ובחברת אחותך הכבודה, ואשמח מאד אם אחשב לאחד ממיודעיכן וידידיכן...

 

יז[iii].

הישמר לנפשו לבל ילכד הפעם ברשת האהבה?  או אולי הרגש הזה, אשר החל לפעמהו מיום עזבו את מרים, הממלא כל לבו, כל הגיונותיו וחזיונותיו, הוא הוא רגש האהבה והוא ימשוך אותו בכח רב אליה?  או אולי גם הפעם תהיה לו ענוָתו למכשול לבל יבקש את האהבה אשר תמלא את כל לבו?  רֹך לבבו וענות רוחו בקשו תמיד קרבת אנשים אוהבים, וביחוד נפש אוהבת אשר לה יוכל להקדיש כל ימי חייו, אשר באהבתה ישגה תמיד ואשר לפניה ישפך מרי שיחו ושמחת לבבו.  ואמנם ידידים וידידוֹת רבים היו לו מיום היותו עוד תלמיד האוניברסיטה.  ומי לא יתרועע עם מלכין האיש הטוב והמטיב לכל?  ומי לא יגיד לו צרת נפשו?  ומי כמוהו היה והוה נכון תמיד להביא ישע ותקוה לרעיו?...  אבל אז, בהיותו עוד תלמיד האוניברסיטה, כאשר חי חיי מצוק משעוריו לתלמידיו, האם יכל לחשב לבנות לו בית, למצוא לו רעיה נאמנה?  וגם אז כבר היה עליו לא רק לפרנס את נפשו, כי אם גם לעזור לאחיו ולאחיותיו ולאמו האלמנה, וגם אז היה עליו לדעת – כאחד הנבחרים היושבים ראשונה ב"חברת התמיכה לתלמידי בני ישראל" – כל צרכי התלמידים העניים, לתת עצות בנפשו מאין ימצא מקור לכסף הנדבות.  אז רבים היו אשר התרועעו אליו, ולכלם האיר פניו, ויהי נכון לתת מפתו לכל חבר דל.

בימים ההם מעטים היו גם "בני זכריה", כי רק הוא ועוד שנים מחבריו מצאו להם את בית המלון הזה וישכנו שמה.  אבל ברבות הימים נוספו עליהם חדשים מקרוב באו, וירבו חבריהם, ויגדלו צרכיהם ודאגותיהם.  בימים ההם אמנם האיר פעם אחת שביב זהר אחד את אפלת חייו הבודדים...  אז התודע אל עלמה אחת, בת אחד מתושבי העיר, אשר גמרה חק למודי הגימנזיה.  היא היתה טובת מראה וחוט של חן היה מתוח על פניה הצוהלים תמיד;  היא היתה באה בחברת בני הנעורים, אם כי בבית אבותיה ישבה;  היא עזרה להם להכין נשפי זמרה לטובת התלמידים העניים;  היא קבצה גם כסף נדבות ממכיריה הרבים, ותקח חלק בכל התנועות אשר הרעישו את עולם בני הנעורים האלה.  היא התרועעה עם מלכין ותהי לו לחבֵרה נאמנה, וגם שאלה מפיו עצתו על דבר השתלמותה בדברי ימי ישראל, וכפעם ובפעם היה מלמדה שפת עבר או קרא לפניה ספרי חכמי ישראל, והיא קראה אתו בספרי אשכנז, כי חפץ מלכין אז ללמד היטב את השפה הזאת, למען ילך אחרי גמרו חק למודיו לארץ אשכנז להשתלם בידיעות הטֶכנולוגיה.  הוא גלה לפניה פעמים רבות את רגשי לבו, את הגיונותיו ודעותיו על דבר שאלות רבות...  ובימים ההם התגנב אל לבו רגש נעים מאד, רגש יקר אשר לא ידע לכנותו בשמו:  אם רגש אהבה הוא או ידידות...  אבל ידֹע ידע בנפשו כי יקרה העלמה הזאת לו הרבה מאד, ובחברתה מצא רב ענג ורצון.  היו אז רגעים, בשכבו על משכבו באשון ליל, אשר נשאהו רוח דמיונו לחשוב כי בעוד שנה, אחרי עזבו את האוניברסיטה ומצאו לו מקום נאמן בבית-חרשת, אז יבא ויגיד לה את כל לבו, יגלה לה את אהבתו אלה ויבקשנה כי תהיה לו לרעיה נאמנה כל ימי חייו.  והנה ביום אחד באה אַננה איסַקובנה גולדבלַט, היא אהובת נפשו, ל"בית זכריה", ופניה נהרו משמחה, ותבקש את חבריה ומיודעיה כלם לבוא לשמוח אתה ביום חתונתה עם בחירה הטוב, הוא חברם הרופא בן-יונה.  פני מלכין הלבינו אז מאד.  הוא חש בלבו, כי רעד חלף בעצמותיו וקור גדול אחז כל יצורי גוו;  אבל פתאם קם ממקומו ויגש אליה ויאמר:

– ברוכה תהי, חברתנו היקרה, מעם ה' וברוך יהיה חתנך ורענו היקר!... אחינו! – הוסיף ברגש – עלינו לשמח מאד לבשורה הנעימה כי "בן-זכריה" יקח לאשה "בת-זכריה" ובית חדש יבנה בישראל!

כלם הושיטו ידיהם אל העלמה אשר פניה התאדמו מרב שמחה וגיל;  כלם ברכו אותה ואת רעם בן-יונה, כלם שמחו ועלזו על המקרה היקר הזה.  ומלכין היה מראשי המרקדים לפני הכלה ביום חתונתה, וישתּ לחיי הנאהבים והנעימים גם יין רב, תחת אשר לא שתה מעודו כל יין.

עתה יודע הוא בנפשו כי יקר לו הזוּג הזה כאח ואחות.  הוא בא כפעם בפעם אל ביתם, כי רעהו בן-יונה נשאר בעיר הזאת לעסוק במלאכתו, מלאכת רופא.  עתה יודע הוא כי רק מחשבת פגול היתה לו מחשבתו הראשונה, כי לא יכל לשאת עינו אל הנערה ההיא, אשר רק רעותו הטובה היתה וכאחות יקרה תהיה לו תמיד.  והן גם חתנה, אמר בלבו, גדל בחכמה וביפי ובידיעת התבל ממנו, לכן לא יפלא הדבר כי היא שמה עינה בבחירה זה, ידידו היקר.  הוא ישמח מאד לראות את אשרם והצלחתם, ומשנה שמחה היה לו כאשר עלתה בידו בימים האחרונים להמציא לידידו זה מקום משרת רופא באחד מבתי החרשת, ע"י קיטלזון מכירו ומיטיבו.

ומני אז ראה כי רבים מרעיו מצאו להם רעיות מבנות מכיריהם ומיודעיהם או מהנערות הבאות מערי מולדתם להקשיב פה בלמודים, או – על ידי השדכנים...  את הדרך האחרון לא ימצא טוב לפניו, אם כי לא יראה רע במנהג ישראל זה.  הוא יודע כי בני ישראל נעים ונדים ממקום למקום, פה ירבו הגברים ושם – הנשים, קרובים יעָשו רחוקים ורחוקים קרובים, ובמצב כזה לא יפלא אם יש מקום לאנשי בינים לזַוג זווגים.  והוא ראה והתבונן כי גם זווגים כאלה יעלו יפה, כי גם אלה נקשרו בעבותות אהבה נאמנה, רואים חיי נעם ושלום והנם מאֻשרים.  ועיניו הרואות כי גדלה אהבת משפחה בישראל, והאהבה הזאת לא תתן מקום בחיי המשפחה בישראל למעשים מכוערים רבים אשר יפגשו בחיי בני עמים אחרים.   ובכל זאת לא חפץ מלכין למצא לו רעיה בדרך כזאת, כי ירא פן לא תשיג ידו להשביע רצון את העלמה העשירה, אשר תלך אחריו, בהאלצה לשבת אתו הרחק מאדם העיר בכפר שמם אשר שם בית החרשת, כי לדאבון לבו רק "עלמות עשירות" שדכו השדכנים לה"מלומדים" ובפרט לאלה אשר מצאו להם כבר גם משרה טובה, ולפי דברי השדכנים, אשר דפקו ימים רבים על דלתותיו, העלמות אשר "הציעו לפניו" כלן יפות מאד, מלומדות בכל החכמות, פורטות על פי הנבל, וכסף רב שמור להן מאביהן – ואף אחת מהן איננה נערה פשוטה כרוב בנות ישראל.  ועתה?  מה זה היה לו?  האם מרים היא הראשונה אשר התודע אליה בימים האחרונים?  הן גם עתה רבות הן העלמות אשר יחשבן למכירותיו הטובות ובחברתן יבוא, וגם אחת מהן לא לקחה את לבו כמו העלמה הזאת.  אולי מפני כי הראשונות בלו כל ימיהן בטוב, יושבות שלוות ושקטות בחוג בית הוריהן, עולות ופורחות כשושנת האביב בגן, – והעלמה הזאת כבר ראתה בחייה צרות רבות, גם נלחמה את מלחמתה, מלחמת קיומה ואושרה...

יתומה עזובה נשארה מאביה ומאמה ואמץ רוחה לא נתן לה לנפל תחת סבל משאה, ותמצא לה את שאלתה ובקשתה ותשלם חק למודיה בחוץ לארץ, וגם פה בעיר הזאת תמצא לה לחמה בכבוד מעמל כפיה ולא תשען על איש זר או על קרוביה.  הדבר הזה לקח מאד את לב מלכין ויתפלא בשמעו מפי שרה, בבואו אל ביתה – פעמים אחדות אחרי בקורו הראשון, כי מרים אחותה עשתה לה את כל החיל הזה רק ברצונה ובאמץ רוחה העשוי לבלי חת.  רבים יתנו כבוד לתלמידים מבני העניים אשר יגברו על כל מעצור ומכשול וישיגו את מטרתם בחייהם –  חשב מלכין בלבו, – ילכו נא הנה ויראו את היתומה הזאת אשר הגיעה למטרתה מבלי עזר וסעד, והיא נשארה בתומתה ובאמונתה כבת ישראל.  היא לא תלך בגדולות ובנפלאות, היא לא תרעיש את העולם בגאוניות רעיונותיה ובשאון חזיונותיה – להחריב עולמות ולברא עולמות בהבל פיה.  אבל האם רבות הן בנות כמוה, אשר רקמו בסתר חדרן את ארג החיים, ולא נקרעו החוטים ולא נתקו הפתילים, וגם היא לא נפלה שדודה תחת סבל עמלה ותולעת היאוש לא תאכלנה, והיה לה הארג הזה גם למסתור מפני מטרות עז ושטף זרמי הזמן האכזר אשר לא יחוס על כל פרח נחמד וצמח יקר.  כן...  גם בעמדו בבית המלאכה, גם בעבדו את מעשהו בחדר המלא אֵדים העולים מן הקלחות ומן הדודים, – יראה מלכין לפניו את פני מרים אשר איזו רוח עצבת חופפת עליהם, יראה את עיניה אשר מראה אפר להן, המביטות בעיני הילד בתומתו בענותו ובעיני הזקן בתבונתו ונסיונותיו גם יחד.  גם מבין שריקות יתדות המטוה ישמע את קולה הנעים והעז, את צחקה, צחוק העלומים, ואת דבריה אשר תביע תמיד באמץ לב.  האמנם יוכל הוא לכבש את הלב הטהור הזה, האמנם יוכל הוא, הבחור העני והיתום הנעזב, להרהיב עז בנפשו לגשת להביע את אהבתו לעלמה כזאת?  האם יוכל הוא להמציא לה את אָשרה אשר תבקש נפשה, לתת לה חיים טובים ומאושרים כאשר זכתה בגלל כל מלחמתה ועבודתה עד היום?...

אמנם הוא יתן לה אֹשר יקר, אֹשר נצחי! – כן חושב עתה מלכין בשבתו בחדרו אחרי כלות עבודתו בערב. – את כל חייו יקדיש לה, את כל רוחו ונפשו יתן לה.  היא תהיה לו למלאך השלום, אשר יביא רוח צח, אור שמש, ריח בשׂמים ומרפא לנפש נענה... והוא אמנם ישביענה רצון, וכל מוצא פיה קדוש יהיה לו תמיד.

אבל היביע לה את רחשי לבו, הישפך לפניה את שיחו?  איזה הדרך יוכל להביע לה את כל רגשי אהבתו הלוהטת בקרבו?  איך יוכל להביע בפיו את רגשותיו הסוערים בקרבו כסופה הסוערת בין עצי היער הגדול אשר שם, מאחרי בית החרֹשת? – הוא שומע ומאזין את קול-שאון הרוח בנשבו בחזקה בין האלונים ובין דליותיהם וענפיהם.  הנה יהום הרוח, ישרק וירעש...  אבל הן הוא יביא גם חֹם גם רוח צח מפאת ים, הוא יביא בכנפיו גשמי נדבות, הוא ירטיב את כל היקום במים זכים;  ומחר בבקר תזרח השמש בהדרה, האביב יופיע בכל יפיו וזיוו, פטורי הצצים ישתו רסיסי הטל, יפרחו ויצמחו והיו לעלים חדשים מרהיבי עין כל עובר, היער ילבש מעטה ירק, הצפרים תקננה בין העפאים ותרמנה קולן בזמרתן, וכל איש עיף ויגע מעמל דרכו ישכב וינוח על מצע הדשא תחת צאלים – לשאף רוח מבריא ולחדש כחותיו...  כן ישאהו הדמיון ויצרר אותו בכנפיו, כן יראה בעיניו את אשרו בעתיד, את חייו אשר יקדיש תמיד לעבודה ולמעשה.

אולם עתה, בנוח עליו הרוח הזה, הוא מרגיש גם לחץ ואנקת לב.  הוא הוריד באנחה את ראשו על השלחן אשר לפניו ואת ידיו שם על מצחו, ומעיניו נזלו דמעות...  הן נוטפות טפות טפות על לחייו, על זקנו, על הגליון עם ציורי-המכונות אשר לפניו.

הדִמְעות גיל הן אלה או דמעות יגון ועצבת?  מי יוכל לחקרן ולדעת טיבן ומקורן?...

 

אם מרים לא הגידה דבר לאחותה על דבר מכירם החדש, מלכין, אשר כבר בא זה פעמים אחדות גם למעונה וגם למעון אחותה, – הנה שרה לא שמה מחסם לפיה מהלל את טוב לבו, את ענותו, את דבקותו בעמו ובאמונתו, את אהבתו וחבתו לתורת עמו, אשר הביע פעמים רבות בפיו ובדברים נמלצים.  ומרים שומעת ומקשבת לדברי אחותה, אבל מפיה לא ישמע דבר...  היא נרעשה ונפעמה עתה בכל פעם בואה למעון אחותה.  עיני אחרים תחזינה רק שקט ושלוה במעון הזה;  עיני אחרים אולי תראינה רק אֹשר נחמד בבית הזה המלא כל טוב.  אולי יקנאו אחרים בסדר הטוב והנכון השורר בבית;  אולי ישמחו לראות את הילדים הנחמדים, שיחם וצחקם, ואת האשה הזאת, עקרת הבית, אשר שחוק קל מרחף על שפתותיה, וכמו מלאה היא נחת רוח ורצון.  אבל עיני מרים תיטבנה לראות, כי לא שקט ושלוה בבית הזה, כי אם דומיה איומה כדומית מות, או כדומיה אשר תשלט באויר טרם תתחולל הסערה.  הנה תזרח השמש ותלהט בחומה, אין ענף ואין צמח אשר יתנועע, כי עומדים הם כלם כנציב שיש מבלי נוע.  אבל שמה בקצה חוג השמים יראה עב קל ככף איש;  קצותיו שקופות ומזהירות ומראיהן מראה אפר או לבן-כהה, רק שם באמצע כבר יראו כתמי חשך בתוך הענן הזה.  פתאֹם יעבור רוח קל, ינשב בין עלי האלונים, יחלף ויעבור, והענן הולך וקרב, הולך וגדל ועוד מעט יכסה את עין השמש וכל השמים יתקדרו עבים.  הצפרים עפות והומות ומבקשות מסתר להן.  הרוח הומה, הברקים מבריקים;  קול הרעם נשמע במרום, מטר עז נתך ארצה.  והסער יגבר חילים, יעקר עצים משרשיהם, יכה גלים בנהרות, יעבור על פני הגגות וישבר ויפוצץ פחי הברזל ועבר משם ויכה בחלונות, יהפך עמודי המנורות ברחובות, ישבר ויהרס את הדלתות, את השלטים, ישא בכנפיו שברי כלים, גזרי עץ, בלויי-סחבות... וכל הארץ היה תהיה לחרדה!

לב מרים נבא לה כי סוף סוף תתחולל הסערה בבית השאנן הזה, כי ירעים הרעם מבין הדומיה הזאת.  ולכן עצבת פרושה על פניה כשבתה עם אחותה;  היא חפצה לשאל ממנה דבר ואיננה יכולה.  היא רואה כי אחותה מתאמצת לכסות ממנה מצוקות נפשה ואנקת לבה;  היא חפצה לדעת שורש דבר, אולי לא יבצר ממנה לקדם פני הרעה ולקום לעזרתה, – ולא תדע איך להפיק חפצה.

– רק בצל איש כמלכין, – תשמע מרים קול אחותה, – תוכל אשה לראות חיים מאֻשרים כל ימי חייה, להיות נאמנה תמיד לבעלה ולילדיה... לחנכם לטוב להם ולעמם.  אדמה – תוסיף אמריה בראותה כי אין עונה לה – כי עלמה תמימה תוכל לאהב איש יקר כזה, תוכל לתת ידה לו.

– מי יוכל לדעת את העתידות מראש?  – קראה מרים פתאם – מי יוכל להגיד לנו בבטחה, כי נוכל לתת ידנו לאיש, להקדיש לו אהבתנו, כל נפשנו, ימי עלומינו?  מי יערב לנו כי אחרי שנים מספר לא יסור לבנו ממנו, לא יעקור את אהבתו מלבו – לבקש לו... חיים אחרים...? 

הדברים האלה הביאו את שרה במבוכה רבה.  היא הביטה בראשונה בעיני תמהון אל פני אחותה, ואחרי כן הורידה את ראשה ואנחה יצאה מלבה.

– אמנם, אולי כנים דברַיך.  אבל... – ופתאם נתקו מלים מפיה.  הדמעות מלאו את עיניה, ולא יכלה לדבר.

– אנא, אחותי יקירתי, – קראה מרים בקול עז, – אנא הגידי לי את מרת נפשך!  מדוע תכסי ממני את צרותַיך ומצוקותיך?  קרעי נא לפני את סגור לבֵּך. הן רואָה אני כי אין שלום בקרבך, כי דבר מר מעיק על לבך...

אבל עתה לא תוכל שרה לענות לה דבר, רק דמעותיה הולכות ורבות, הולכות ונוטפות, דמעה אחרי דמעה.  מרים נפלה על ברכיה לפני שרה ותחבקנה.  ושרה הורידה את ראשה על כתף אחותה ותאמר בקול דממה:

– אמנם רבו מצוקותי בימים האחרונים, נפשי נדכאה, לבי נשבר בקרבי...

– מה הגיד לך שמעון?  הגידי, אל תכחדי דבר.

– הוא לא הגיד מאומה.  אולם רואָה אנכי כי פניו אין אתו אלי כתמול שלשום,  כי חבתו אלי מלפנים חלפה... ואיננה.

– אבל מדוע?  האם בחל בך?  האם אוהב הוא...

– כן.  הנני בטוחה כי הוא נלכד ברשת אהבתה... של אלכסנדרה לוי.

– אלכסנדרה?! – קראה מרים בעז ותקם מכרוע, ועיניה בוערות כאש. – האמנם באה המרשעת הזאת הנה, אל ביתך, לגזול ממך את מנוחתך ואת אשרך?  היהיה כדבר הזה?  לא!  נקם אקח מאת האשה הנמבזה הזאת!  אנכי אכה בחרפה את לחייה, אני אגלה את נבלותה, את זדון לבה, את רשעתה... ושמעון? האם כבר שכח את הימים שעברו? ההוא לא שמר את אהבתו אליך, אשר הקדשת לו מבחר שנותיך?  לא, אנכי אלך אליו, אדבר עמדו, ואראה לו את משוגתו ואולתו.  והילדים?... האם לא יחוס על הנפשות הרכות האלה?  ומה מצא בנערה הזאת? האם...

אבל פתאם עמדה מדבר ותעצור בשטף אמרותיה הבוערות.  היא ראתה כי שרה מתיפחת בבכי כמעט אין בה כח לדבר דבר.

– אל נא תדברי אולת, אחותי, – אמרה שרה אחרי רגעי דומיה. – אַתּ לא תוכלי לקחת נקם מהעלמה הזאת, לא תוכלי לדבר על לב שמעון, למען ישנה את דרכו.  לא אדע עד אָן הגיעה מדת אהבתם.  אולי רק חלי הוא ויעבור.  אבל אם הקשר אמיץ ביניהם, אז מר לי מאד, כי לא אראה כל דרך נכונה לפני.–

–– שרה! קראה מרים בקול מצוה. – האם גם הפעם תמליצי טוב על אישך?  האם גם בפעם הזאת תרכיני ראשך לפניו ותקבלי באהבה את כל מצותיו ופקודותיו?  האם גם אם יאמר... לשלחך מעל פניו – תמלאי את רצונו?

– ומה לי לעשות, תאמרי?  להראות כי גם את חפצה בחיים, כי גם אַת הנך עקרת הבית, כי הוא מוכרח להשאר נאמן לך.

שרה הניעה כתפיה ותרם את ידה מול פניה ולא ענתה דבר.

– אולם הגידי נא לי – אולי... הגזמת את מדת האסון מכפי שהוא באמת?  אולי עוד יש בלבו לעזוב דרך כסל זאת... האם אמר אליך דבר מה?

– הוא לא הגיד לי מטוב ועד רע... וזה הוא אסוני הנורא.  האם באֹרח כזה יתהלך איש עם אשת בריתו?  זה ירחים אחדים אשר כמעט לא דבר אתי דבר, לא ספר לי מכל אשר יעשה אתו בבית המסחר.  מפי אנשים זרים ידעתי, כי נשלח במלאכות זיננסון לבקר את בית החרשת ששם עובד מלכין;  מפי אחרים נודע לי, כי נתעלה במשרתו ויהי עתה אחד מראשי מנהלי בית המסחר, וכמעט גדלה משרתו משל קיטלזון, כי הוא מקבל עתה שכר רב, כי בימים האלה יסע לארץ הנגב ולמדינות המזרח, ושם ישהה שנים שלשה ירחים, וגם על ידו קנה זיננסון בית חרשת אחר... ההיה כדבר הזה לפנים, כי לא יספר לי דבר מכל הקורות אותו?  כל אלה העקיצות והלעג ודברי הרגז כפעם בפעם, השמעתי כמוהם מפיו מעודי?  הוא איננו מדבר אתי;  הה!  לו בא ושפך עלי כל זעמו וחמתו, לוּ הרשיעני בכל האשמות והעונות שבעולם – טוב היה לי מאשר יסגר פתחי פיו ולא יגיד לי דבר!  אבל הן טוב טוב היה לו עברה על ראשי סערה איומה מאשר כל אלה הזוָעות אשר עלי לסבל בראותי תמיד את פניו הזועפים והמפיקים אי-רצון.  האם לא אבין כי רוב הערבים יבלה בחברת העלמה הזאת, אשר לכדה אותו בקסם יפיה ובחלקת לשונה?  אמנם הנני יודעת כי נופלת אנכי ממנה בבינה, ביפי ובדעת.  יודעת אני כי... נמאסתי בעיניו.  אולי יען ימי עלומי כבר חלפו ואינם, והיא מלאה כח עלומים;  אבל... אין אשה אשר תוכל לאהב אותו כמוני.  אין אשה בתבל אשר תוכל להקריב את כל חייה ודמה עד הטפה האחרונה בעדו, בעד שלומו ובעד אושרו...

שרה לא יכלה עוד לעצור בעד דמעותיה, אשר שטפו על לחייה ותרדנה ותזלנה באין הפוגות.  ומרים הולכת בחדר הנה והנה, נרעשה ונפעמה.

ברגע הזה נראתה על מפתן החדר חיה הקטנה.  היא עמדה רגע על מקומה ותבט בתמהון רב על דודתה ועל אמה, עיניה הפיקו קצף ורגז, פניה חורו מאד, ופתאם רצה בחפזון ותעל על ברכי אמה ותחבקנה ותאמר:

– מה לך, אמי, כי תבכי?... מה עשתה לך דודתי?

– אין דבר, יקירתי – אמרה שרה בחבקה את הילדה ובלחצה אותה אל לבה.  ותשקנה בחם נפש.  – אין דבר, חמדתי... וכמו שחוק נראה על שפתיה.

– אם אהבתי אבדה ממני, – הוסיפה לדבר כמדברת לנפשה – הן הילדים היקרים לי המה.  עלי להקדיש חיי ונפשי להם.  בעדם עלי להבליג על כל יגוני ומצוקותי, בגללם עלי לסבל בדומיה, למען לא יבינו את המהפכה אשר בבית, למען לא תשתרש טינא בליבם על אביהם... ישארו המה בתומתם לבל ידעו את הנעשה בינינו.  הילדים לי המה, ובהם אמצא תמיד נחם לנפשי.  נעזוב נא, מרים, את השיחה הזאת!  אנחנו לא נמצא לנו דרך ישרה לשנות פני הדברים, ורק נרבה פצעי לבבנו... וגם אַתּ, מרים, אנא שמרי את הדבר אשר דברנו בלבך.  אנא, אל תַּראי גם לשמעון כל אות ורמז, כי גלויים וידועים לך מסתריו...  אולי יעבור הזעם. –

 

כג.

והזעם לא עבר.  וגם עתה, בשבתו בחדר-הסופרים הגדול המיוחד לו – כמנהל בית-המסחר – לא מצא שמעון עציוני מרגוע לנפשו.  הוא שאף רוח בכבדות בחדר הגדול הזה וחש בנפשו כאלו אחוז שכרון הוא, וכי השכרון הזה נסך עליו רוח עועים... אכן אויר חדרו, אויר בית המסחר, נסך עליו רוח שכרון ויהי כאיש אשר ריח היין לא פג ממנו אחרי אשר בלה לילה במסבת רעים עליזים.  האויר הזה היה מלא ריח הכסף והזהב, ריח הכבוד והשררה.  הוא כמו הקשיב באזניו את קול צלצול הזהב המשתפך אל הים הגדול הזה, הקול הזה הרעיש את כל עצביו וירתח את דמו בקרבו, אשר נזל בחפזון בעורקיו, ויהי כאלו הוא שומע קול לבו הדופק בחזקה.  המספרים והאותיות והחשבונות האלה, המראים לו תמיד סכומי שקלים רבים, סכומי המון שטרות, אַקציות ואבליגציות, סכומי סחורות רבות ושונות המתגלגלות מיד ליד, ממקום למקום;  המספרים המראים לו רֶוח, רבית, הוצאה, הכנסה;  האותיות האלה המודיעות בלשונן המדויקת את רב ההון העצום אשר רגע ישפך אל בית המסחר ורגע משנהו ישטף ממנו ויזרם למקומות אחרים,– המה כלם העידו והגידו לו מה עצום ואדיר הכח אשר בשטרות האלה,             בסכומי הסחורה העפים הנה והנה ומסיעים רכוש רב מאיש לאיש, ממדינה למדינה,– מה כביר כחם להעלות על, למרומי שחקים, את האיש אשר יקבץ אל ידו אף את המעט מכל הרכוש הזה או אשר תשלוט ידו במכונה העצומה הזאת, אשר תוכל לבנות ולהרס, לנטוע ולעקור, לקנות ולמכור, להוסיף ולגרע... הוא ראה והרגיש כי גם הוא אחד האופנים הגדולים המניעים גלגלי עולם המסחר והרכוש.  כי קשור ואחוז הוא במכונה הזאת, הגדולה והנוראה, המושלת בעולם ממשל רב;  הוא ידע כי גם בית מסחרו הוא רק אחד מאפני מסחר העולם כולו, כי כל אשר יקרה במדינה ובתבל יחושו גם הוא ובית המסחר אשר תחת ידו.  רעב, מגפה, סכסוך המדינות כי יבוא פתאם בארץ או כי יראה רק במחזה, במרחק.  – הנה עליו להיות נכון לתמורות בבירזה, לדעת ה"ירד" או "יתעלה" שער השטרות?  היצליחו בתי החרשת במעשיהם או יפלו בנופלים?  היעלה או ירד מחיר הסחורה?...

לפנים חי חיי שלוה;  הוא ידע את מקרי המדינות על פי העתונים אחרי המעשה, אחרי אשר יצאו כבר המקרים לפעל והעתונים דברו על העבר ויבארו את המקרים והפעולות.  אבל לא כן עתה:  הנהו מקדים לדעת כל המקרים בטרם חוללו ונולדו;  הנהו עומד כבר על המצפה לדעת מה יקרה;  הנה חוטי האֶלקטרון, המקשרים את בית מסחרו אל סחר תבל, מכים בכח על כל עצביו, על לבו ועל ראשו, ודמי עורקיו חשים ורצים בחפזון רב;  הטיליפון יצוה לו מחדר המשכית של זיננסון ומחדרי בתי המסחר הגדולים למהר לעשות דבריו, למכור או לקנות, "להוריד" או "להעלות".

בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, יוסיף אויר בית המסחר, אויר הזהב, ריח השטרות, זרם האלקטרון, שטף החיים הכבירים העצומים האלה – למסך עליו רוח שכרון.  והוא לא יאמר די, כי לא יוכל עמד במרוצתו, כי אם יוסיף לשאף לחיים האלה, לשררה ולגדולה, לאסף הון – למען יוכל להשתרר, למען ישחה בים החמדה והתענוגים ולמען יתעדן על כל הטוב הצפון למאושרי התבל, אשר רוחם העלם על להיות למופת לרבים...

אבל איפה יתענג בטוב?  האם בביתו ימצא לו את התענוגות והחמודות אשר אליהם תערג נפשו עתה?  הן רק שקט ודומיה שוררים שמה, חיים שוקטים כמי האגם.  אבל אלכסנדרה הנחמדה?  אמנם, אם אויר בית מסחר מסך עליו רוח עועים, – עוד הוסיפה אלכסנדרה ביפיה, בנעימותה ובחמודותיה לשפך עליו רוח שכרון.  וגם עתה, בשבתו בדד בחדר הסופרים וגליונות רבים צבורים לפניו, גם עתה מרחפת לפניו תמונת אלכסנדרה היקרה והאהובה לו, חשקו מתלקח בו כאש, מלהט כל הגיונותיו ורגשותיו ומאיר לו רק נקודה אחת בחייו – חברת העלמה הנפלאה בשכלה, בחנה וביפיה ובקול זמרותיה.  כן.  מה יקר ונעים לו גם הקול הזה!  לוּ היתה היא גברת ביתו, כי עתה לא היה מעונו כחצר מות, כי עתה היתה השמחה בחדריו;  אז היו מתקבצים ומתאספים אליו כל מיודעיו ומכיריו, כל אנשי השם אשר בבירזה ובבתי המסחר, וגם הסופרים והאמנים, והיא היתה אז לנקודת המרכז, לתפארת ביתו.  כולם היו מתאמצים לבוא אליו לראות פניה, לשמע שיחתה, צחקה, קול זמרתה.  אז היה מעונו בית ועד לחכמים ואנשי מעשה, למרכז החיים ההומים אשר סביבותיו;  אז היה ביתו לאחד הסלונים ששם יאספו ויבאו כל טובי העיר...

ועתה?  עתה רק דממת מות, רק חצר בית הקברות יראה לפניו בביתו.  אמנם שרה איננה אשמה...  אבל גם הוא נלחם עם תאות נפשו ולא יכל לה;  חשקו ימלא את כל קרביו ולא יתן דמי לו.  רק אלכסנדרה היא מחוז חפצו, מטרתו בחיים, תאותו ונשמתו.  הנה הוא רואה בדמיונו את הפנים היפים האלה, באזנו מצלצל קולה הנעים החודר ללבבות, לאפו מגיע ריח הניחוח היוצא מבגדיה, משלמותיה;  ראשו סובב עליו כגלגל, דמו רותח ורועש, קול איום דופק על לבו כמו במקבת...  אבל פתאם יעבור מחזה אחר על פניו.  הוא רואה את פני שרה העצובים, את שפל רוחה ואת לבה הנכנע;  הוא מאזין לקול אנחותיה, לקול מצוקותיה, אשר לא בשאון תפרצנה החוצה, כי אם תסתתרנה בחבה, בפנים לבבה הנשבר, ורק עיניה תפקנה יגון ותוכחה...  הנה הילדים מתרפקים עליה...  הנה הם נלחצים אל לבה, נאחזים בזרועותיה, וקול בכי נשמע מפיהם.

מדוע? – ישמע כמו קול קורא באזניו:  היש לך הצדקה?

לא!  ישמע קול אחר:  הארץ נתנה לבני האדם!  כל איש שואף לחיים חדשים, לתנועה גדולה, כל נפש עורגת אל הענג ואל האהבה.  כל נפש חיה צמאה למי המעין היקר הזה המשיבים את הנפש והמחדשים את הרוח.

והשמים?...

האם השמים לאלהים המה?  הן רוח האדם נשא אל על, אל מרחבי הרקיע, עין האדם חדרה לכל מסתרי הטבע וצפונותיו.  הוא עלה למרום!...  הוא גבר על הטבע ועל עזוּזו, הוא הדביר תחת רגליו כל כחות הטבע הנעלמים והנסתרים, והוא מנהג אותם לפי חפצו ורצונו.  לכן רק הוא המושל והוא השליט בכל היקום.  פנו דרך להאדם, פנו דרך להאדם, פנו דרך לשאיפותיו, לגבורתו!  ברצונו להתענג על כל חמדותיו אשר מצא לו בלי מעצר ובלי מפריע.  והוא מסיר כל מכשול מדרכו, לו העז ולו המשפט, לו הצדק ולו הישר!

האדם או אלהים?...

מי קרא בסתר נפשו את הקול האיום הזה?

האלהים או האדם?...

כן!  הוא יודע את הקול הזה, הוא קול מוסר עמו, קול הצדק והיושר אשר יצר העם הדל הזה ברוחו, ולא יסור ממנו זה אלפי שנים, וכמו אז כן עתה עודנו מאמין, כי לא האדם הוא השליט בכל מרחבי העולם, בכל יסודי הטבע, בצפונות התולדה, כי לא האדם הוא המהיג את עולמו ברוחו ובמשפטו!

אמנם מה נאמנים הם דברי אלכסנדרה, אשר הביעה אז בתא בית המשתה באמרה:  "רק המוסר הדתי אשר כתב על דגלו העם הבזוי והשסוי היה לו לפוקה ולמכשול להיות תמיד עבדים לעבדים!"  האם לא צדקה במשפטה, כי האיש הגבור והנערץ, האיש אשר נתן לבו כלב האלהים, הוא ירום ויתנשא למעלה, הוא ידביר את כל ההמון תחת רגליו, ולו הצדקה ולו המשפט להסיר כל מכשול מדרכו!

ושרה?...

אבל הוא לא יוכל עוד לשבת אתה, לראות אתה חיים.  היא נמאסה בעיניו.  מדוע?  יען כי לא תוכל ללכת לפי רוח הזמן;  יען כי דעותיהם שונות מאד, יען כי לא תשיג מעוף הגיונותיו, ולא תוכל למריא אתו יחדו למרום ולעלות על מרומי פסגת ההצלחה;  יען כי כבר חלף זיו העלומים מעל פניה, וסימני הזקנה כבר החלו להראות בהם.–

ואלכסנדרה!  רטט נעים יחלוף בקרבו בזכרו את העלמה היפהפיה הזאת, את רך תנועותיה, את אהבתה העצומה והעזה אשר תאהבהו.  היוכל לכבש את תאותו?  היוכל לשכח את רגע הששון והאֹשר אשר בו חבקה אותו בזרועותיה החמודות, אשר שׂמה את ראשה על חזהו ותלחץ אליו בכל עזוז חשקה הכביר? – וענג כזה שמור לו בימים הבאים, בכל ימי חייו, עד רגעו האחרון, עד אשר גם הוא יזקן ופקודת כל אנוש תבוא גם עליו, – וגם אז יאיר הרגש הנעלה הזה את שיבתו;  אז יראה את עולליו היקרים עולים ופורחים באביב עלומיהם; אז יוריש להם את כל הכבוד והגדולה והעשׁר אשר רכש לו בחייו, והם ישמחו בגורלם ויאהבוהו אהבת נצח...

ושרה?  הן היא תהיה שלוה ושקטה גם אם לא תשב בביתו...  הן הוא יתן לה תמיד כסף די מחסורה, למען תחיה במנוחה, בלי כל דאגה.  וככל אשר יוטב מצבו כן יוסיף למלאות גם מחסוריה, עקב אשר אהבתהו כל ימי חייה.  וגם את פני הילדים תוכל לראות אם תשאר פה או תלך לגור בעיר מולדתה.  הן היא לא תאָלץ חלילה לעבד עבודה למען מצא טרף לנפשה.  היא תשב בטוחה מכל צרה רעה, ומה לה עוד?

ורגשותיה?  ומשאלותיה?

הנה הוא שומע קול המולה דקה, הוא קול האנשים הממהרים לבוא לבית המסחר או לצאת ממנו, – קול הנחפזים להביא אל קופתו את הזהב ואת השטרות או לקבלם מפה לשלחם על פני חוץ, כי יבטחו למצא אותם ברב הימים.  הוא מקשיב ומאזין לקול ההמולה, הוא קול ההמון הרודף אחרי בצעו, וריח ניחוח עולה באפו:  הוא ריח הקטורת אשר יקטיר כל הקהל הרב לאלהיהם, לעגל הזהב!

הנהו האל, האל האדיר אשר לו הכח והעז, לו הממשלה ולו היכלת אשר עיני כלם נשואות אליו, אשר לפניו יכרעו כלם ברך ויפלו על פניהם ארצה. –

הנהו, עגל הזהב!...

ומי לא יבטח בו, מי לא ייחל אליו?  כלם מרקדים לפניו, כלם שרים לפניו שירי תפארת, כלם מתפללים ומתחננים אליו.  הנה גם בית מקדשו!  האם לא בית מקדש הבית הזה אשר בו יתלונן עגל הזהב?  והוא, עציוני, האם איננו הכהן הגדול המכהן לפניו, אשר יבוא בכל יום ויום אל קדש הקדשים, אשר אליו ידבר האלהים הזה פנים אל פנים, והוא יעלה לפניו את עולותיו וזבחיו?...  הנה הנן כל העולות האלה:  כל ההמון הרב הזה המשלך והמורדף, השסוי והבזוי, הנע והנד כקין מבלי מצא לו מקום מנוחה.  הנה גם זבחיו:  כל אלה הגאיונים אשר אחרו לגשת אל הקדש או אשר הרסו לבוא לפניו, אבל נחתו מגערתו ויפלו חללים חללים בראש חוצות.  רק אליו, אל עציוני, האיר פניו האלהים האדירים האלה, עגל הזהב;  אותו בחר להרימהו אל על ויאמר לו:  לך בכחך זה ורש את הארץ ואת תענוגותיה, שתה בצמאון את המים החיים והמתוקים המפכים ממעין זה.  אל ירך לבך, רק חזק ואמץ!

וקרני השמש האירו את פניו וגם חדרו ללבו.  מאין יָצאו הקרנים האלה?  הלא פני אלכסנדרה הם פני השמש המאירים והמחממים והשולחים את קרני האור והזהר אליו.  רק בה נצפנו לו כל מעדני העולם – והאם הוא יתן טרף להתקוה הטובה הנשקפת לו מחרכי העינים הנעימים והיפים האלה?  הנה גם עגל הזהב ישקף עליו ממרומו, יריק עליו שפע ברכותיו, יפתח לפניו כל אוצרותיו הטובים.  הלאה, מֹרך לב!  ברגע אחד יפיר ברית שלומו בינו ובין שרה.  ברגע אחד יסיר ממנו את הכבלים אשר שם עליו "בילדותו"!...

 

כד.

בשוב עציוני ביום ההוא מבית המסחר לביתו וישב אל השלחן לארוחת הצהרים נדהם ונבוך מאד, כמעט לא בא אל פיו כל מאכל.  הוא לא לקח בפעם הזאת גם עתון לקרא בו, כאשר עשה לפעמים בנוח עליו הרוח הרעה בשבתו במסבת בני ביתו, וגם לילדים לא האיר פניו ולא ענה על שאלותיהם.  פניו היו חורים מאד, ועיניו בוערות באש-קדחת.  ככלות הארוחה צוה את השפחה להכין לו בגדיו ומדי-הבד שלו, יען כי מחר יסע לדרך רחוקה.– שרה הרימה את ראשה בשמעה את פקודתו, ותבט אליו בתמהון ולא שאלה דבר.  אבל בעזבו את חדר האֹכל ובבואו לחדר משכיתו אמצה את רוחה ותכנס אל חדרו לשאל ממנו:  לאן יסע?  מתי ישוב הביתה?  ומה עוד עליה להכין לצורכי הדרך? –

רגע אחד עמד עציוני על מקומו וישם את עיניו אל החלון הפתוח וישאף רוח, ולא ענה על שאלתה;  אבל פתאם פנה אל עבר אשתו ויאמר בקול רועד:

– אנא... אבקשך, שרה, לשמוע הפעם את דברי.  לא אוכל להגיד לך את כל רגשותי המתרוצצים בקרבי;  לא אוכל להביע לך את כל המלחמה אשר התלקחה בקרבי.  אבל ראיתי והתבוננתי... כי תהום איום ביננו.  התהום הזה היה תמיד ביני ובינך;  אבל עתה אין עוד בי כח ואיָל להוסיף לחיות כאשר חיינו עד כה.  עלינו לשום קץ למצב הזה...  הן גם את רוחך אדכא במעשי זה...  הן ראית כי אין עוד קשר אמיץ בינינו, אשר יוכל לקשרני אליך.  אמנם כרעיה נאמנה, כאחות יקרה היית לי בכל הימים אשר ישבנו יחדו.  אַתּ אהבתיני, אַתּ הקדשת לי את כחך ואת ימי שנותיך.  אַתּ היית אתי בכל צרה, אַתּ סבלת את כל תלאותי אשר השתרגו על צוארי.  יודע אנכי כי לא טוב הדבר אשר אֹמר לעשות;  אבל לא אוכל!  – קרא פתאם בקול רועד.  – לא אוכל להבליג על סערות רוחי!  כן, הנני להתודות לפניך, לא אכסה ממך דבר.  אגלה לך את כל לבי כמו לרע נאמן, כי אהבתי... אהבה עזה כמות...  את אלכסנדרה...  ומבלעדה לא אוכל לחיות. –

שרה עמדה כהלומת רעם בכל עת דבר אליה שמעון.  היא לא גרעה עיניה ממנו, ותהי כנציב שיש.  היא איננה מרגשת כי יש לה רגלים למוש מן המקום הזה, כי יש לה ידים להרימן, כי יש לה פה ולשון להגיד לו איזה דבר, להשיבהו על שטף אמרותיו;  אבל היא מרגשת כי רק חוש-השמיעה עוד לא מת בקרבה ואזניה קשובות לכל הגה היוצא מפיו...  והוא עמד מדבר ויבט אל פנת החדר, כמו בקש לשמוע משם מענה על הודוי אשר התודה לפני האשה העומדת בחדר אשר נתקו מפיה מלים, פניה חורים כפני מת, ורק נקודות אדומות אחדות על פניה ואור עיניה יעידו כי עוד רגש חיים בקרבה...

– לכן אמרתי בלבי, – הוסיף עציוני לדבר בקול נמוך מאד, – כי טוב טוב לנו...  להפרד...  להפרד באחוה ובשלום, כיאות לשני רעים אשר אהבו איש את רעהו ימים רבים ורק מסבות הזמן ותמורותיו אִלצום להפרד.  כל אשר תבקשי ממני הנני לקַים ולעשות...  רק אבקשך, שרה, אתחנן לפניך – אל תאשימיני.  תני נא לי בשלום את הסכמתך...  להפרד כדת וכדין...  אולי בימים יבאו תסלחי לעוני...  אולי תביני לדעת את רגשותי ואת סערות רוחי, תביני לדעת כי טוב היה לפניך כמו לי – לעזוב איש את רעהו...  כי חיי שנינו לא יוכלו עוד להיות משותפים בימים הבאים.  לא נוכל להשאר עוד במצבנו זה...  אולי תדעי ותביני כי אמנם יקרה אַתּ לי גם עתה כאחות רחמניה, כאוהב נאמן.  אני אחכה לתשובתך עד שובי מנסיעתי.

ושרה עודנה עומדת על מקומה ומבטת נכחו מבלי דעת נפשה.  מאין יצא הקול הזה הדובר אליה בלחש וברעדה?  הן לא תוכל להגיד בבירור כי פי שמעון – העומד לפניה ועיניו מבּיטות אל החלון הפתוח ואל קרני השמש האחרונות אשר הזהירו על כלי הבית ועל התמונות התלויות על הקיר – הוא המדבר אליה.  הנה קול כאוב מארץ יצא...  היא שומעת את הקול הזה יוצא ממרחק גדול, ממרחק איום, מקצוי ארץ יוצא קול יגון ותוגה, מתחתית הארץ או מתהום נורא תאזין קול נאקה, קול אנחות איומות מפריעות את הדממה, דממת המות, השוררת בבית...  האם את אנחות לבה היא שומעת?  או אולי אנחות לב שמעון, המתוַדה לפניה על פשעי אהבתו והמתחנן לפניה כי תנתק פתיל חיתה, למען...  למען יוכל הוא לחיות בנעימים עם העלמה היפהפיה אשר לקחה את לבו?  האנחות לבה הן החפץ חיים גם הוא, או אנחות שמעון הן, השואף למלאות תאותו וחשקו?...  או אולי הן אנחות הילדים אשר יגזלו מהם את כל משושם?

זבוב-אביב מפזז בנעימות על פני אחד הקירות.  הוא החליץ את כנפיו הקטנות וירום ויתנשא לעוף במרחבי החדר.  רק היום יצא לראות אור החיים, וימצא את כל העולם מלא נהרה ואור שבעתים.  השמש האירה גם עליו ותחמם את גופו הקטן, ויתעופף לכל עבר ופנה בשמחה ובחדוה;  הוא ירד על פני אחד הפרחים המרהיבים את עיניו וימצץ את מתקם וירח את ריחם.  הוא בא גם אל החדר ויפזז על פני כל השלחן הגדול, וישבר את רעבונו ויאכל וישבע;  ועתה רחף ברוח שבע רצון וענג ויזמזם וישר את שירתו מול קרני השמש החודרים דרך החלון החדרה;  אבל הרוח העז והקר אשר נשב פתאם מן החוץ דחפהו ויהפכהו וכמעט נפל שדוד מפני "הסערה האיומה" הזאת.  אולם כעבור רגע אמץ כחו ויחליץ את כנפיו ויתעופף אל עבר החדר השני וכמו השתומם לראות את פני האנשים השנים העומדים עצובים ונדהמים...  האמנם לא ישישו לקראת אור השמש?  האמנם לא יקחו לבם כל המאכלים הרבים אשר על השלחן הגדול שם?  האמנם לא ישישו לקראת הדר האביב המעיר לחיים חדשים, המקיץ נרדמים והמחיה את כל היקום? – אבל פתאם נרתע הזבוב לאחריו – קפץ ממקומו אשר בחר לו במרומי ראש האיש הזה, כי גם הוא נרתע פתאם לאחריו, ויקפץ ממקומו ויקרא בקול קורא לעזרה:

– היא מתעלפת!

ואמנם שרה הרגישה כי גם חושה האחרון, חוש השמיעה, מת בקרבה, כי ברכיה כשלו, כי ענן חשך ואפלה מכסה את עיניה, כי כחותיה עזבוה והיא עומדת ומבטת אל תהום נורא המשתרע לרגליה.  עוד מעט והיא נופלת ונופלת אל התהום הזה, אשר פתח את לֹעו לבלעה, אותה ואת כל אהבתה ואת כל תקותיה, את כל חייה ואת כל זכרונותיה היקרים והחביבים.

 

כה.

ביום המחרת בצהרים.

מרים יושבת אצל מטת שרה החולה, גם פניה חורים מאד כפני החולה, וגם עיניה אדומות מבכי כעיני אחותה.  היא לקחה את יד שרה ותט ראשה אליה ותאמר:

– אבל הגידי נא לי, יקירתי, מה תאמרי עתה לעשות?  מה תעני לשמעון על הצעתו?

אולם היא איננה שומעת כל מענה מפי אחותה, לאזניה תגענה רק אנחותיה המתפרצות מלבה...  הן זה פעמים אחדות הציעה לפניה את השאלה הזאת ולא קבלה כל מענה.

מרים נבהלה לבוא לבית אחותה עוד בראשית ליל אתמול, בקבלה מכתב קטן מהמורה לצרפתית כי ה"גברת" חלתה מאד, כי "האדון" יצא מן הבית אחרי שוב רוח הגברת אליה, והיא מבקשת את מרים למהר ולבוא.

מרים ראתה כי אין מן הצורך לקרא לרופא, ותתן לה בעצמה שקוי מרפא ותשם על מצחה תחבשת של מים קרים.  וסבת מחלתה נודעה אחרי בואה, מפי שרה אשר ספרה לה את דברי שמעון ואת חפצו לתת לה גט פטורין... למען יוכל לקחת לו את אלכסנדרה לאשה.

מרים נשארה אתה.  היא השקיטה את בכי הילדים ותאמר להם כי מחלת אמם תחלוף מהר;  אבל לא נתנה שנה לעיניה עד אחרי חצות הלילה.  שמעון לא שב הביתה כל הלילה.  עתה הנהו בבית-מסחרו, השפחה ספרה כי האדון שב אל מעונו רק בהאיר השחר, ובבקר צוה עליה להכין את כל "חפציו", כי עוד היום בערב יסע לדרכו.

– ובכן, יקירתי, הן לא תוכלי להסכים לנבלה כזאת...  הן לא תתני את נפשך למרמס לפני הזדונים האלה, לא תמלאי את רצונו, רצון עול.  הגידי נא לי מה תחשבי?...  ואם לא...  אגיד אני לך מה לעשות.

– אנא הרפי ממני, אחותי, – השיבה שרה בקול אנחה, – אַת לא תעשי מאומה, וגם אני חדלת-אונים הנני לשנות את המצב המר הזה.

– ואם כן? – קראה מרים ותתנודד על כסאה.

– עלי לקבל...  את אשר יצוה...  אם אך את הילדים יתן על ידי.

– מה תאמרי, אחותי?  – קראה מרים בקול עז ותקם ממקומה.  – למלאות את רצונו?  להרכין את ראשך?  לקבל באהבה את רצון החוטאים והפושעים האלה, למען יוכלו למלאות תאותם ולדכאך ולהבזותך?  היה לא יהיה כדבר הזה!...  אני לא אתנך לעשות כדבר האיום הזה.  התשמעי? ...  אנכי לא אתנך לקבל את הגט, לא אתנך לצאת החוצה אפילו עד בית הרב.  אני אקרא חמס גם על הרב אשר יאמר לכתב לסדר את הגט...  הנשמע כדבר הזה כי יגרש איש את אשתו בחמס ולא במשפט?  המשפט אין בארץ?

– ומה יהי מצב חיינו אחרי כן, אם לא נפרד?  – שאלה שרה בדממה ותרם את ראשה מעל הכר – השאלת את נפשך את השאלה האיומה הזאת?  האם בחזק יד אשיב לי את אהבת שמעון אלי?  האם לא לתפת יהיה לנו המעון הזה?  והאם הוא ישקט וישכח את אהובתו?  לא!  כילדה תדברי, מרים!  חיי – כבר עברו ואינם.  כבר הרביתי לחשוב על אדות זאת...  חיי נשברו לרסיסים...  במי האשם?  לא אדע.  אולי גם אני חטאתי, אולי גם בי תלויה האשמה. ואולי רק מסבות הזמן המוזרות התלקטו ונארגו – לכלות ולהשמיד את אשרי...  אולי יסר יסרני יה על חטאתי.  אבל...  עלי לסבול בדומיה!  עלי לסלח, למען יסלח גם לי.  עלי לקבל את רצונו – יען טוב טוב כי אחד מאתנו יסבל עמל ותלאה, יגון ומצוקה בחיינו העתידים מאשר נסבל שנינו יחדו.  לכן אהיה אני הקרבן לעולה על מזבח אהבתו ואשרו.  יראה לו חיים ואשר אתה!  ומי יתן כי תאהב אותו היא באהבה תמימה וברה כאשר אהבתיו אני! – הוסיפה בקול, ותפל בלי אונים על המטה, ותדום.

וגם מרים לא מצאה לה מלים בפיה להשיב על דבריה, כי עמדה כהלומת רעם ותבט בתמהון על אחותה;  ויש אשר בא רעיון לבה כי רק אש הקדחת מדברת מפי אחותה.  אז מהרה לקחת את ידיה ותמשש את דפקה ותשם את ידה על ראשה.

– אש הקדחת בוערת בך, שרה – אמרה מרים בלחש, – לכן נחשך דברינו לעת אחרת.

שרה הרימה את עיניה, אשר דמעות נגרו מהן, אל עבר אחותה, ושחוק מר נראה על שפתותיה הדקות החורות:

– אל תאמרי בלבבך כי אש הקדחת אחזה בי.  לא!  אש אחרת תוקד בי...  לא אוכל להביע לך...  אבל ממחשבתי זאת לא אסור.

ברגע הזה באה המורה החדרה ותאמר בלחש, כי האדון בא אל הבית והוא מכין את חפציו לנסיעתו.  הוא שאל לשלום הגברת ותספר לו כי הגברת חולה מאד ומרים דואגת לה וסועדת אותה בחליה.  אז בקש ממנה כי תבוא בעוד חצי שעה אל חדרו וימסר לה מכתב להגברת, אשר תמסור על ידה אחרי עזבו את הבית.

– אני אלך אליו ואדבר אתו!  – קראה מרים.

– לא נצרך, – אמרה שרה, ולא יכלה להוסיף דבר מפני לחץ לב אשר אחזה.  היא נאנקה דומם ותשם את ידה על לבה כמו חפצה להסיר את האבן המעיקה עליו.

מרים נגשה אל מטת שרה ותאמר בזעף:

– שמעי נא, שרה...  גם נגד רצונך עתה לא אתנך כי יפילוך הזדונים האלה לבאר שחת.  התשמעי?  היה לא יהיה כדבר הזה!...  אני אדבר אתו ואוכיח את משוגתו על פניו.  יוכיח נא לפני את יושר לבו, אם אמנם יש לו הצדקה לעשות כדבר הזה? – שכבי במנוחה!  הוסיפה בראותה כי שרה מתאמצת להתרומם מעט ממשכבה, – שכבי, יקירתי, עד שובי.

– עוד הפעם אכפיל את דברי – הנני נכונה לסבל כל צרה.  רק הילדים ישארו אתי...  הה!  ירֵאה אני פן יאמר...  לתת גם להם אֵם אחרת.

אבל המלים האחרונות לא הגיעו עוד לאזן מרים, כי היא נתנה אות להמורה להשאר בחדר, ותמהר לצאת.

עציוני ישב וכתב.  פתאם שמע קול צעדים הולך וקרוב אליו, ויסב את פניו – לבו נפל עליו בראותו את מרים עומדת מאחרי כסאו, עיניה מבריקות כעיני הלביאה המשחרה לטרף, פניה חורו וגם שפתיה הלבינו וכלה רועדת.  ברגע הראשון נדמה לו כמו אומרת מרים להתנפל עליו באגרופיה ולהכותו נפש, כי כן היה מראה העלמה הזאת בגשתה אליו... אבל בעוד רגע נסוגה אחור צעדים אחדים ותבליג על סערת רוחה ורק קולה רעד בהחִלה את דבריה:

– אחשב לנכון, שמעון, כי תקדיש לי רגעים אחדים.  כי עלי לדבר אתך דברים מעטים.  הן תבין כי גם לי יש הצדקה לשאל מאתך פשר המקרה האיום אשר קרה בביתך.

גם עציוני הבליג על מבוכתו, ויקם ממקומו ויאמר בנחת:

– שאלי.  אם אוכל, אשיב לך על שאלותיך.

בפעם הזאת באה מרים במבוכה, כי לא מצאה מלים לשאל אותו.  מה תשאל?  האם תשאלהו:  מדוע זה תאמר לשלח את אחותי לפניך? – הן הוא יענה כי כן גמר בלבו, ומה לה לדעת את צפונותיו. – אנא הגד נא לי, שמעון, – אמרה מרים כמו בנחת – השמת לבך, טרם גמרת אמר להקים מזמותיך אלה, אם יש לך הצדקה לאַבד לנצח נפש תמה וברה?  נפש כזאת אשר כל ימיה אהבה רק אותך, אשר רק אתה היית לה אשרה האחד בחייה, אשר בך קשרה נפשה בקשר אמיץ, ואם תנתק את הפתיל הזה ינתק גם פתיל חיתה.  הגד נא לי אם בא אף פעם הרעיון הזה בלבך, כי מאיזו סבה שתהיה אין לך הצדקה לחלץ נפשך ממאסר, למען תוכל אתה להתענג על מחמדי האהבה בחבלך בזה נפש אחת, נפש רעיה אוהבת ונאמנה?

הוא לא היה נכון לשמוע שאלה איומה כזאת.  הוא חכה כי תחל לשפך עליו כל גערותיה, תוכחתה וזעמה – אז ימצא לו מענה על דברי גדופיה.  אבל היא שואלת שאלה חמורה, אשר כבר שאל גם את נפשו כמה פעמים.  מדוע?...  הוא חכה בלב חרד כי ישמע את המלה האחת הזאת מפי אשתו, אבל היא נאלמה דם – והתעלפה, אם כי גם אתמול ראה, כי עיניה אשר הפיקו יגון נורא, משמעת היוצאת מלב נכנע – כמו שאלו ממנו את השאלה הזאת:  מדוע?!  העינים האלה עשו עליו רשׁם יותר אדיר מדבריה, אשר לוּ הגידה לו כי אז אולי רָוח לו.  גם אתמול נחת מפני ההכנעה אשר הפיקו עיניה העמוקות מני ים ואשר ענן עצבת היה פרוש עליהן, יותר מכל גערה ותוכחה...

הוא עזב אותה אתמול אחרי אשר השיבו רוחה אליה וישכיבוה במטה.  זמן רב תעה ברחובות, טִיל בגנים, שאף רוח האביב, הקשיב לשאון הרחובות ההומיות מאדם רב, ולא יכל להבליג על יגונו אשר תקפהו וימלא את נפשו מרורות ומכאוב, – עד שבא למעון אלכסנדרה.  ולפניה שפך כל שיחו וצערו, וגם ספר לה כי כבר צעד צעדי ענק בהשגת מטרתו:  להפרד משרה ולהתאחד אתה בצל אהבתם...  ואמנם היא מהרה להשקיט את סערות רוחו.  הה! מה נעימים ומה חביבים היו לו דבריה ואמרותיה!  שפתותיה נטפו מור ודבש, ודברי נחומיה היו כרסיסי הטל היורדים בהאיר השחר על ציצי הפרחים, המשקים אותם ואת העלים הרעננים, אשר ירימו ראשיהם ויחדשו רוחם לקראת השמש אשר תופיע עוד מעט מבין האדים הדקים והמזהירים, אשר פעם צבע שושנה להם ופעם מראה שלהבת הכבשן ופעם מראה אור החשמל.  ובשבתו אתה, בחבקו את גוה הרך והענוג, ובהטותו ראשו אל חזה – אז שכח תבל ומלואה, אז שכח את יגונו המר, שכח את רשם העינים ההן, אשר ראה שם בביתו, שכח את כל רגשותיו, מלבד רגש האהבה העצומה אליה, אל אלכסנדרה הנחמדה.

אז ישבו זמן רב אחוזים שלובים יחדו – ומי יוכל להפריד בין הנאהבים והנעימים האלה אשר לבותיהם ונפשותיהם כמו הוצקו יחדו וכמו הצמדו זה לזו בשירה נעימה אחת, בזמרה נשגבה?  מי יוכל לכבות את אש האהבה העצומה היוצאת מנפשותיהם השוטפת ברעם ורעש?...

ואחרי כן באו אל חדר האורחים אשר בבית חיימוביץ, והיא ישבה אל הפסנתר.  ותך על הפסנתר באצבעותיה הרכות ומפיה נשמע קול יגון ואנחה, קול מתחנן ומבקש – לעמוד על נפשם בעד אהבתם "התמה והברה" הבוערת בם כיקוד אש.  אז תשיר לו שיר האהבה, לאמר[iv]:

 

   אֲהוּבִי, נָא חוּשָׁה וּבוֹא בִזְרוֹעֹותָי!

            עַל חָזִי הַלּוֹהֵט תָּנוּחַ;

   שָׁם תִּמְצָא לָךְ מִפְלָט מִתְּלָאוֹת הַחַיִּים,

               שָׁם תִּשְאַף בִּרְוָחָה הָרוּחַ.

 

   אֶת שַעֲרֵי לִבָּתִי לָךְ אֶפְתַּח לָרְוָחָה,

               אַשְׁמִיעֲךָ הֶמְיַת אַנְחוֹתָי;

   וּקְוֻצּוֹת תַּלְתַּלֵּי רֹאשֶׁךָ אַרְטִיבָה,

               אֲטַבַּע בְּמַבּוּעַ דִמְעוֹתָי.

 

   נִתְעַלְסָה בַאֲהָבִים כָּל עוֹד מַר-הַמָּוֶת,

               לֹא יִקְפֹּד אֶת פְּתִיל אַהֲבָתֵנוּ;

   נִתְעַנֵּג נִשְׁתָּיָה, מִכּוֹס הָעֲדָנִים;

               וּבְהוּרֵק כּוֹס תַּעֲנוּגֵינוּ, –

 

   אֶלְחָצְךָ אֶל לִבִּי, אֲמִיתְךָ בִנְשִׁיקָה,

               אֶשְׂרָפְךָ בְּלַהֶבֶת אַהֲבָתִי,

   וּפִיחַ אֲפָרְךָ אָדִיקָה, אֲפַזֵר,

               אֲקַבְּרוֹ בְּעֹמֶק לִבָּתִי. –

 

ונפשו נמסה בים ענג וחשק.

כל המחזה הזה חלף ברוח דמיונו ברגע ההוא בעמוד מרים לפניו;  אך כעבור רגעים אחדים התאושש וירם את ראשו ויאמר כמעט בלחש:

– חיינו נעקרו ממקומם. – אי-אפשר כי ישאר המצב כמו שהוא...  גם לה גם לי טוב כי נפר את הברית אשר בינינו.  האמיני, כי גם לה ייטב הדבר.

– הן אקוה כי לא מצאת בה איזה חטא הנותן לך המשפט להשליכה למצולת היגון, ובכן...

–אל תאמרי כי אומר אני למצא עון במעשי שרה.  רק זאת אגיד לך, כי חיי כל איש דומים להר תלול וגבוה.  כל איש מטפס ועולה על ההר עד הגיעו עד מרומו;  משם הוא הולך ויורד, הולך ונופל מעבר ההר.  והנה אני עודני מלא כח עלומים ומאזר כחי ואוני להגיע למרומי ההר, והיא כבר החלה לרדת.  ועולה ויורד אינם יכולים ללכת שלובי זרוע...  הדבר הזה המריצני לשים קץ לשבתנו יחדו, להתיר את אגדתנו.  כי אני עודני חפץ חיים! – את הדברים האחרונים קרא עציוני בקול נואש ורועד, ויט את פניו אל עבר החלון.

– אבל השמת לבך כי משפט אחד לך ולה לאהב ולחיות, לבחר ולמאס? הן לך תבקש משפט צדק להצדיק את מעשיך, תן הצדקה גם לה!  האם רק לך הצדקה לאהב?  הן בסערות התאוה אשר הרעישו את לבך שכחת את הנפש אשר אליה נקשרת בימים עברו, והיא הלכה אחריך ותתן לך כל חייה, כל אשרה, כל מזמותיה, ותקדיש את כל כחותיה רק לך ולהילדים.  היש לאיש כמוך משפט וצדקה להפר ברית עולם?  – מדוע זה תעמיק חקר רק ברגשותיך, ולא תשים לבך גם לרגשותיה היא?  נפשה נתונה לאהבה תמימה וישרה ואתה... אתה הולך רק אחרי שרירות לבך, אחרי רגש עז אשר בין רגע התלקח בלבך.  בעת כזאת עליך לזכר תמיד, כי אם פעם קשרת את חייך אל חיי האשה אשר בחרת, – אין לך כל צדקה להשמט מבריתך, אין לך כל צדקה לשכח אף רגע את החוב המוטל עליך, לעקור מלבך רגש קדש כזה, לו גם נהרסו עמודי חייך בשביל זה.  ומה הם חיינו?  רק חוב תמיד, לאחינו, לקרובינו, לאשת בריתנו, לילדינו, לעמנו, לכל בני האדם! – כן!  חיינו המה חוב גדול ונעלה אשר עלינו להלחם בעדו בכל מאמצי כחנו, ואין לנו כל צדקה ללכת רק אחרי מאוינו ותשוקתנו, אין לנו כל צדקה לנתק את הפתיל אשר בו נקשרנו לקרובינו ולכל היקר לנו.  יען כי זה הוא יסוד כל חיי החברה!

– אם כן תחוי את דעתך, – אמר עציוני ויעקם את שפתיו בצחוק מר, – כי אין דבר אשר יוכל להפריד בין הבאים בברית הנשואים וקדש היא הברית הזאת עד כי לא נוכל לבטלה לעולם?...

– אם ברית הנשואים היא רק ענין של שותפות, כמו שעושים בעלי מסחר שותפות במסחרם, אז אפשר היא להבטל.  אם רק שגיון הבל או דמיון זר השיא את שני הצדדים להנשא, ויחדו יחפצו לנתק מוסרותיהם, אז אולי המשפט להם לעשות כטוב בעיניהם.  אם שניהם באו לכלל דעה אחת כי מוכרחים הם להפרד איש מאת רעהו, אולי הצדק אתם.  אם הוא ראה ערות דבר בה, או הוא ממרר את חייה במעשיו הנלוזים אז ישפטו השופטים ביניהם אם יש הצדק לאחד מהם לדרש כי תופר בריתם.  אבל כי יבוא הבעל ויאמר לאשתו:  לא חפצתי בך, יען אהבתי אחרת נאה ממך;  אם הוא קשר אותה אליו בחבלי אהבה ושנים רבות ראה עמה חיים באהבה ונעם, ורק תאוה נמבזה עורה את עיניו ויאמר להסיר מכשול מדרך חשקו, – אז נקרא למעשה כזה חטאת, עון פלילי, אשמה נוראה אשר לא תכופר כל הימים.  וחטא כזה רובץ עליך!...  דם אחותי תשפך!  הנה אתה אומר להקריב נפש תמה וברה לקרבן על מזבח תאוה גסה ושפלה.  והאשה אשר בה בחרת, אשר לכדה בקסמיה וברב כשופיה את לבך – היא מתקלסת בכל רגש קדוש ונעלה, היא נבזה כתלעת.  ארורה תהיה כל ימיה ובזויה ונמאסה בעיני כל איש ישר...

קצף נורא נראה על פני עציוני.  הוא נשך את שפתיו בשניו לעצר בקצפו;  אבל לא יכל להבליג על כעסו ויקרא:

– אל תהיני להשליך שקוצים על עלמה תמה וישרה!  לא אתנך להבזות בפני את הנפש היקרה הזאת.

– אם כן לך לך אליה!  אבל ידע תדע, שמעון, כי שרה לא תקבל ממך את הגט.  השמעת?  עד נשימתי האחרונה אעמד על המשמר לבלי תת לה להלכד בפח, ואם גם היא תהיה נכונה להקריב את חיתה בעבורך.  אנכי, אנכי לא אתננה למלאות את רצונכם.  אנכי אלחם נגדך.  לך אליה וחיה אתה בנעימים, אבל גט לא תקבל שרה!  לא תקבל לעולם!  עד אשר תהיו, אתה והעלמה ההיא, לדראון ולחרפת עולם.  ואם באמת אתך הצדק, לך ודרש משפט מן הרבנים או מבעלי המשפט, – אולי יעלה בידך להצדיק את מעשיך לפניהם.  אבל אל נא תאמר בלבך כי ברצון ובחסד תפשט שרה את ידה לקבל ממך ספר כריתות.

עיני מרים הפיצו זיקי אש, קולה הלך הלך וגדל;  אבל גרונה נחר בדברה את דבריה האחרונים. 

רגעים אחדים עמדו איש לפני רעהו, כשני זאבי ערבות הנכונים לטרף בחמתם איש את רעהו.

ומרים חרקה שניה, ותצא מהר מן החדר בחמת רוח.

בעוד רגעים אחדים באה השפחה ותגד למרים כי האדון לקח את כליו ובגדיו ויצא החוצה, וישב במרכבה ויסע מבלי להגיד לאיש דבר.

 

כו.

קוגל, משגיח בית האוצר אשר בכפר עין-קדש, קבל טלגרמה מאת עציוני המכילה פקודה נמרצה – לעזב על יד עוזרו את בית האוצר ולבא אליו לעיר קיקיון אשר על נהר פדרון, ששם הוא נמצא עתה.  טלגרמה כזאת באה גם לידי המנהל הראשי:  כי יצוה לקוגל לשים פעמיו אל העיר ההיא. – הידיעה הזאת הרגיזה מאד מנוחת האיש הזה;  כי עוד מאז בא עציוני בראשונה ומאז שפכו עליו חמתו על כי נראתה לחלוחית בבית האוצר, היה לבו של האיש המסכן הזה נוקפו, פן ישליכהו האדון עציוני מבית החרשת, מקור כלכלתו וכלכלת הטף אשר לרגלו שם בתחום המושב.  ומן היום ההוא עוד הוסיף להביט בשבע עינים על כל הנמצא תחת השגחתו, לספר ולמנות את הסחורה, לנקות רצפת בית האוצר וכתליו, להשגיח על הסדר ועל הנקיון, למען לא ימצאו המנהלים חטא במעשיו.  ובלבבו אמנם היה בטוח כי אשמתו גדלה מאד, על אשר לא שם אל לבו פן תתקלקל הסחורה הנמסרה על ידו, ויאמר להיטב מעלליו מן היום הזה והלאה, אם רק "ירצה השם" להטות לטוב את לב האדון עציוני, אשר בידו הפקידו את בית החרשת.  ושבע ביום ברך את ה' המצילו מצרה ומרעה, על כי לא הודח ממשרתו, ויברך גם את עציוני מטיבו ומגינו.

והנה עתה לפתע פתאם באה אליו הטלגרמה הזאת, ותביאהו במבוכה רבה.  לקבל טלגרמות לא הסכין המסכן הזה מעודו ועד היום הזה, כי אפילו גם בימים עברו, בהיותו "בעל חנות" בעיר מושבו "וסוחר" בעצמו – לא פרצו מעינות מסחרו החוצה, למען יודיעוהו מכיריו ואנשי הבינים דברים נחוצים למסחרו על-ידי הטלגרף.  גם בעתונים המודיעים "חדשות" על פי הטלגרף לא קרא, ואפילו ביום שמחתו, בעמדו תחת החופה עם ינטה אשתו, לא הובאו אליו טלגרמות של ברכה מקרוביו הרבים באשר הם שם, יען כי לא היה עוד המנהג הזה נפרץ בין אחיו היהודים, כמו שלא הובא עוד למחניהם המנהג להדפיס ברכותיהם בעתונים, במקום טלגרמות של ברכה, ולרומם תחת לשונם את כבוד המחותנים הנכבדים ולנדב תמורת טלגרמה ח"י אגורות לטובת ישוב ארץ ישראל...

הנה כי כן הרעישה הטלגרמה היחידה הזאת שקבל קוגל מאת עציוני, הטלגרמה הראשונה בימי חייו, את לבו – ותמלאהו פחדים.  בשממון הביט בגליון הקטן הזה ויקרא בו פעם ושתים וישנה וישלש – אבל לא מצא פתרון לשאלתו האיומה:  מה זה היה להאדון עציוני כי שלח אליו טלגרמה משונה כזאת?

לכן מהר ללכת אל מלכין, אולי יתרץ הוא לו את הקושיא החמורה הזאת, כי הן איש מלומד הוא ונכון תמיד לבוא לעזרתו וכמה פעמים הוציאהו ממבוכתו בהבינו לדעת פרטי מיני הסחורה, למען יוכל לרשום אותם בספר באר היטב בשפת המדינה, אשר היתה כמעט זרה לו. – אולם גם מלכין קרא את הכתוב בגליון הקטן הזה ויאמר לו:  כי על פי הפקודה הזאת עליו לנסוע אל המקום אשר קראהו עציוני.

– אבל מה כונתו בטלגרמה כזאת?  למה לא כתב מכתב?  ומה הוא פשר המלים האלה:  "מסור השגחת בית האוצר לעוזריך", – האם למן היום הזה יהיה העוזר ממלא מקומי ואני...  אנה אני בא?  ומה פשר הדברים האלה:  "בוא בלי אחור עירה קיקיון"?  מדוע זה "בלי אחור"?  הן בלעדי זאת יבין כל איש כי אם יצוה עלי עציוני לא אאחר ממלא אחרי מצותו?

– השקט נא, ידידי.  אין דבר... קשה לי להיות נביא לדעת את חפצו.  הן תבוא אליו, ומפיו תשמע את פקודתו...

– נקל לך להגיד בנחת דברים כאלה, כי אינך מטופל באשה, בבנים ובבנות שהגיעו לפרקן, וגם "מלומד" אתה ומותר לך לשבת בכל מקום מבלי פחוד מקול עלה נדף;  אבל אני אנה אני בא אם אגֹרש מפה?

– אבל מי יגיד לך כי גרש יגרשוך מהסתפח פה?  ומה עול מצאו בך כי גרשוך?  הן גם קיטלזון יעמוד לימינך.

– קיטלזון?  ומי יוכל להלחם בעדי עם התקיף עוד ממנו כמו עציוני?  ולולא עציוני אשר אחרי בקרו את בית החרשת השאירני על משרתי, כי עתה אולי כבר רעבתי ללחם בעיר מולדתי, ברפשה.

ברגע הזה בא מוּשין החדרה, ויקרא בצחוק בראותו את קוגל:

– צאתך לשלום, אדוני המשגיח!...

– ומי אמר לך כי אצא מפה? – שאלהו קוגל ברעדה.

– הן טלגרמה קבלנו מעציוני, כי נצוה עליך לעזוב את בית החרשת שלנו.

– לעזוב...  את בית-החרשת – גמגם קוגל בלשונו, – מדוע?  מה עול מצא בי?  אנא הגד לי, מה הוא כותב בטלגרמה?

– מה הוא כותב?  לתלות אותך על העץ...  חַה, חה, חה!...

– הן צחוק יעשה לי אדוני מושין הנכבד.  אנא הגד לי, כי לא עת צחוק לי.

– אדמה כי לא תצחק אחרי אשר יבקשוך לפַנות את מקומך וישימוך מאחרי הדלת.

פני קוגל חורו כפני מת ולא יכל להוציא הגה מפיו;  ומלכין עומד ומשתאה, אבל אחרי רגע אמר:

– שב פה, קוגל, ואני אלך אל המנהל הראשי לדעת מפיו פשר הדבר הזה, – ויפן את שכמו לצאת מן החדר.

– אל תטריח ללכת, ידידי היקר, – אמר מוּשין בצחוק.  – אין דבר אשר יוכל המנהל לבאר יותר ממני.  אמנם גם הוא איננו יודע פשר דבר הפקודה הזאת.

ומדוע זה אתה מהלך אמים על האיש הזה? – שאל מלכין ברגז.

מושין הניע כתפיו ויעקם את שפתיו העבות, ויאמר:

– טלגרמה באה אל המנהל כי יצוה לקוגל למסר לעוזרו לימים אחדים את בית האוצר ויתן לו כסף די להוצאותיו על חשבון בית-המסחר, למען יסע לעיר קיקיון.  הן שם בית החרשת לסוּקֶר.  והן בית החרשת הזה נקנה זה לא כבר על ידי עציוני להיות לקנין "בית המסחר המזרחי".  עציוני נסע שמה להביא סדרים נכונים בהנהגת בית החרשת.  ומי יודע – הוסיף עוד הפעם בצחוק – אולי חפץ עציוני לשימך, קוגל יקירי, לאחד ממנהלי הבית ההוא, כי הן בלי ספק, "מבין גדול" אתה במעשה הזה.  הלא סחרת בסוקר כאשר היתה לך חנות בעירך, אשר בלי ספק היה בה סוקר בעד שלש אגורות וחצי...  חה, חה, חה...

פני קוגל נהרו עתה מאד בשמעו כי לא יודח ממשרתו וכי גם יסע על חשבון בית המסחר.

– אני ידעתי, – אמר בפנותו אל מושין, – אני ידעתי, כי עציוני לא יעשה לי רעה, כי אמנם איש טוב ומטיב הוא.

מלכין החשה ולא ענה דבר.  עציוני "איש טוב ומטיב" – אבל עוד שלשום שמע מפי מרים את כל אשר עשה האיש הזה לאשתו ודבר חפצו לתת לה ספר כריתות, יען כי אוהב הוא את העלמה ההיא, אשר ראה אז במעון חיימוביץ.  מחשבות רבות התרוצצו בקרבו כל הימים האלה, ורוחו לא נח ולא שקט.  הוא לא יכל להגיד דבר למרים, אשר שאלה עצה מפיו ואשר בקשה אותו כי יעזור לה במלחמתה אשר ערכה נגד גיסה.  הוא לא מצא בלבו אף עצה אחת ישרה ונאמנה להתוות לה דרך נכונה.  המעשה הזה הרעיש את כל קרביו;  ורק מחשבה אחת לא משה ממוחו ותנקרו בלי הרף:  איך יוכל איש לעשות כמעשה הזה?  האמנם יוכל איש לשכח את כל חובותיו, את ישרו ותם דרכו בגבור עליו האהבה?  גם הוא אוהב עתה אהבה בלי מצרים.  אהבה עזה מאד, – את מרים, – האם הוא היה נכון לכחש בישרו ובהלך הגיונותיו בגלל אהבתו זאת, לוּ דרשה ממנו כדבר הזה?  ומה היא האהבה אשר תסך רוח עועים על בני האדם?...  והאם אהבתו אל מרים גם כן ממעין לא טהור מוצאה?  האם הרגש הנעלה והקדוש הזה אשר ירום וינשא את רוחו, אשר יביא חיים חדשים בעצמותיו, – האם גם הוא רק רגש עון, רגש נבזה?...  אמנם יש כי יאהב גבר אשה ויבנה בדמיונו עולם מלא טוב ויקר, עולם מלא אֹשר ואור – והנה יהפך לבו למאס באשר בחר, לרדף בחמת רוח את מקור אָשרו ולהרס את עולמו – בגלל אהבה אחרת, אשר כסופה וסערה תבא בלבו?  האם אהבה היא הרגש, הזה או שם אחר יקָרא לו? –

כן!  זה ימים שלשה הוא הולך קודר בלחץ לבו, ולא יוכל להביע אף אחד מרגשותיו אשר ירחש לבו אל מרים.  הוא לא ימצא אף רעיון אחד אשר יקל משא יגונה,  והיא הן מבקשת את עזרתו, היא כמעט מתחננת לפניו – אמנם בלי אֹמר ובלי דברים, רק במבטי עינים – כי יחלצנה ממצוקותיה ומדאבונה...

"כל האדם כוזב! – כן תקרא מרים באזניו כפעם בפעם. – אין איש ישר בעולמנו;  כל איש רק אחרי תאותו ואחרי בצעו ילך,  כל איש נאלח ורע הוא מטבעו...  הרעיונות הנעלים והנשגבים אשר נִשאו על שפתי יחידי סגולה המה רק קניני הספרים הקדושים, אשר אבק רב יכסם – ובאמת כל איש רודף אחרי תשוקותיו ולא ישים לבו אם גם יעמד על דם אחיו או יעבור וירמס פגרי קרוביו ואהוביו, אם רק יסל לו בזה מסלה להגיע למחוז חפצו".  כה שופכת מרים את רוחה לפניו בקול נואש.  והוא מוריד את ראשו ארצה, כל חושיו בו יגידו ויקראו בקול:  לא כנים הדברים האלה! – אבל במה יוכל להשקיט סערת רוחה?  היוכל גם הוא לשנן את דבריה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, חטא ואשם עציוני מאד, כי משפט מות להאיש הבוגד הזה?  היש לו הצדקה לשפט את האיש ההוא, אשר לא חקרהו ולא דרשהו?  היש לו הצדקה להגיד קבל-עם, כי נפל פלאים האיש הזה בעיניו, כי בוז יבוז לו, כי כל איש ישר לא יוכל להושיט לו את ידו לאות ברית שלום?

ומרים ספרה לו כי הלכה לראות פני אלכסנדרה לוי, כי חפצה להתחנן לפניה, למען תחדל משמעון ולא תגזל אֹשר מן האשה אשר כרעיה היתה לה תמיד ואשר אהֹב אהבה אותה כבת – אבל היא התחמקה ממנה ולא ראתה את פניה, ואחרי כן הגידו לה כי כבר עזבה את העיר ותסע לעיר מולדתה.

 

היא כתבה גם מכתב מלא תחנונים ותמרורים לאלכסנדרה.  היא התחננה לפניה להרפות משמעון, לבלי שכוח כי יש אלהים השופט על כל מעשי איש, והוא לא יעזב את שפל רוח לרדת שאולה, כי יש שופט במרום, אשר ישמע לקול צעקות הילדים האלה אשר לא חטאו ולא אשמו...  ואולי תאזין אלכסנדרה לתחנוניה?  מי יודע נפש האדם?  אולי תשוב מדרכה?  הן גם לה לב אדם, ואולי לב תם ומלא רחמים ויושר?...  כן תשאל מרים את מלכין ידידה, אשר לא ימצא מענה לכל שאלותיה.

 

וקוגל נוסע לעיר קיקיון.  אמנם דברי הטלגרמה השניה, אשר הריץ עציוני אל מנהל בית-החרשת, הרגיעו את רוחו;  אולם עתה כאשר בא למקום הנועד, כאשר הגיע עד בית החרשת ששם ישב עציוני, נפל לבו בקרבו מאד:  אולי יגיד לו עציוני כי עליו לעזב את משרתו, וישאר בלי כל מקור פרנסתו ופרנסת ביתו בצוק העתים הללו...

במשך שעה אחת אשר ישב במקום החדש אמנם נוכח קוגל לדעת, כי גם פה גדל שם עציוני מאד, כי הוא פה האדון על כל הבית.  ורבים מאד המיחלים למוצא פיו, רבים יחכו לדעת את גורלם אם לשבט או לחסד כאשר יגזר עציוני אֹמר.  וגם נהנה בלבו בראותו כי מזּיו נגה עציוני קרנים גם לו, כי רבים מהמשרתים והעוזרים מתרפסים לפניו, יען אשר ידעו כי על פי פקודת עציוני נקרא לבוא הנה;  והאנשים האלה מהרו להביאו אל חדר מיוחד, ויביאו לו מים לנטילת ידים, ויבאו להחליף את בגדיו, וידרשו ממנו כי יצוה להביא לו מכל מאכל אשר יבחר, וגם גדולים וטובים ממנו באו להתיצב לפניו וישאלוהו על דבר תכונת רוח האדון עציוני, וידברו גם חלקות באזניו.  כל הדברים האלה הרחיבו את דעתו וישמחו את נפשו, ויש אשר החל להביט גם על עצמו כעל אחד מראשי המנהיגים וישמח בנפשו כי אין פה מושין "הצר הצורר", אשר יציבהו תמיד למטרה לחצי לעגו, וכמעט לבש גאות, ויתן פקודה בקול רם להמשרת העומד לשרתו, כשליט וכראש...

ובכל זאת כאשר הגידו לו כי עציוני מבקשהו לבוא לחדרו, נפל לבו עליו מאד וכמעט בברכים כושלות נכנס אל חדר המשכית אשר להאדון המנהל.

עציוני קבל אותו בסבר פנים יפות ויבקשהו לשבת על הכסא אשר לפני השלחן.

– הנה שלחתי לקרא אותך הנה, יען כי פה בבית האוצר נמצאה סחורה רבה, ואין איש אשר אוכל לבטח בו, כי יעשה בקרת נאמנה בכל הנמצא פה.  לכן אבקשך לקבל עליך את הדבר הזה...

– הנני נכון למלא אחרי מצות אדוני, – אמר קוגל בגיל.

– הפקיד הממונה על בית האוצר יראה לך המקום ששם שמורה הסחורה, ואתה תרשם בספר באר היטב כל מין ומין וגם תתבונן אולי ישנה סחורה אשר לא תצלח לכל דבר...  הלא תבין את דברי.

– כן, כן, הבנתי מאד את דברי אדני, ואעשה הכל על צד היותר טוב.

– מלבד זאת עליך לרשם בספר כל חפצי הבית, את המכונות, את הדודים והקלחות, את כל הכלים ומכשירי העבודה, כל כלי המלאכה, הכל כאשר לכל אשר בבית החרשת, בתא הסופרים, במחלקות בית המלאכה ועוד.  ואז תמסור לידי את כל אשר תרשם בספר זכרונותיך.  ושני עוזרים יעמדו על ידיך למלא פקודותיך.

בלב עלז ושמח יצא קוגל מחדר עציוני לעשות כמצֻוה עליו.  עתה רָוח לו מלחץ לבו, ויתן צו – ולפניו נפתחו כל דלתות בית החרשת הגדול הזה.

כאשר בא בערב אל עציוני למסר לו את אשר רשם וכתב בספר, אמר אליו עציוני:

– אולי תחפץ לקבל עליך משרת המשגיח הראשי על בית האוצר ועל כלי המלאכה אשר פה?...  לפי דעתי יוטב פה מצבך מאשר בכפר עין-קדש, יען פה תוכל לשבת בשלוה ובמנוחה עם כל בני ביתך, כי המקום הזה על תחום מושבנו יחשב.  הנה נכון אני לצוות כי יתנו לך די כסף להוצאת הנסיעה בעד בני ביתך, ודירה נאה תקבל באחד מבתי החצר, וגם שכרך יגדל פה.

בעינים מלאות דמעות גיל הודה קוגל לעציוני על רב חסדו אשר יעשה עם עבדו הנאמן, הנכון לשרתו כל ימי חייו, ויברכהו על כל הטוב אשר ירחש לבו לעשות לו, ויקם מעל כסאו לצאת מן החדר.

– עוד דבר אחד לי אליך, – אמר עציוני כאשר כבר עמד קוגל בפתח הדלת.

קוגל מהר לשוב אל מקומו, ויעמוד אצל השלחן.

– בודאי ידועים לך, יקירי, דברי...  דיני הגט...  אשר יתן איש לאשתו על פי חקי תורתנו.

קוגל עמד נפעם ונבוך, ויפער פיו ויפקח עיניו ויביט כמשתומם על עציוני.

 

– כן, – הוסיף עציוני בקול לחש, – מוכרח הנני, לדאבון לבבי, לתת גט...  לאשתי...  הן פה בעיר הזאת, כמובן, יש רב אשר יכתב כדין וכהלכה את הגט.  לכן אבקשך ללכת מחר אל בית הרב ולדבר אתו על אדות הדבר הזה...  אבל אל יודע לאיש מי הוא הנותן את הגט, כי למה זה אהיה לשיחה בפי יושבי קרנות?  הלא תבין ותעשה כבקשתי.  הא לך שלש מאות שקל כסף להוצאות נחוצות.

– את פקודתך, אדוני, אקים.  אבל גם עליך ועל אשתך לבוא אל בית הרב.

– אבוא גם אני.  אולם עוד בקשה אחת לי אליך:  הן תבין בעצמך, כי קשה לי מאד כי נבוא יחדו, אני ואשתי, אל בית הרב...  לכן אמרתי בלבי – הן על פי דיני ישראל מותר לגרש את האשה גם ע"י שליח...  לכן כה תגיד להרב, ע"י שליח תתגרש האשה.

עציוני עמד מדבר וישפיל את ראשו.  רגעים אחדים ארכה הדממה בחדר.

– אם כן דרוש ומצא גם שליח, – אמר קוגל.

– אדמה כי אתה, יקירי, תעשה עמדי את החסד הזה אשר לא אשכח לעולם.  אתה תהיה השליח...  כמובן, תכסה את סודי ותצפנהו בחבך.  ואני אגיד לך איך תבא אל אשתי, שהיא יושבת בביתי בעיר הבירה, ואיך תמסר לה את הגט.  וגם מכתב אתן על ידך, אשר תמסרהו לה אחרי כן...  אתה תמצא את העדים אשר אתם תסע לעיר הבירה.  קח ממני את הכסף הנצרך להוצאותיכם ולשכר העדים.  – ויושט לו צרור שטרות המדינה.

וקוגל לקח ממנו את הכסף וירשם בספר זכרונותיו שם אשת האדון עציוני ושם אביה וגם את שם שמעון בן יוסף באר היטב, ויצא מן החדר למלאות פקודת אדונו ומגינו.

 

כז.

ורוח עז בא ויהרס כל מוסדי אֹשר שרה, אשר עמלה ועבדה כל שנות חייה רק למען הצליח את ילדיה, את קרוביה ואת אהובי נפשה,– כאשר תעמול אחת הנמלות להסיע גרגיר אחד, שהיה לה למשא גדול ונורא, מן השדה אל ביתה.  היא כבר קרובה למחוז חפצה, אך הנה באזרה את שארית כחותיה להסיע את הגרגר למרומי הגבעה אשר בעבי היער, נשב פתאם הרוח בחזקה בין העצים, ועלה אחד נשר מן העץ ויפול עליה – ויהפכנה וישליכנה ממרומי הגבעה אל התהום הנורא, וגרגירה אבד ואין זכר לו...  כעלה הזה כן היה הגליון הקטן אשר הושיט לשרה איש זר ומוזר בפני עוד שני אנשים יהודים זרים.  הראשון בא אל ביתה ויאמר לה כי דבר לו אליה, וכאשר שאלה אותו:  מה חפצו, נתן בידה גליון קטן ויאמר בפני האנשים השנים אשר באו עמו:  הרי את מגורשת מבעלך שמעון בין יוסף.

מגורשת?!  מדוע?  האם כלי אין חפץ בו היא עתה, הוא יוכל להשליכה כנצר נתעב, מחדרה, לגזל ממנה את אשרה, את חייה?

אבל האנשים כבר התחמקו ויצאו, ויעזבו על השלחן מכתב חתום אחד.

– אויה! – נשמע קול איום ונורא בחדרי בית עציוני, וירגזו גם הקירות וגם הכלים היפים העומדים בסדר נכון בחדר האֹכל, בחדר האורחים ובחדר המשכית של בעל-המעון, ויגיע עד חדר הילדים.

– אויה! – נשמע קול הד עונה לעומתו, והקול הזה הולך ומתגבר, הקול הזה יצא מפיות שלשת הילדים הקטנים העומדים ברעדה ובחלחלה לפני אמם השוכבת על הרצפה כמתה.

– דודה, דודה!  אמנו התעלפה! – נשמעו קולות הילדים, ומרים התפרצה מאחד החדרים חורת ונבהלה וכל עוד רוח בה.

– מי היה פה בבית?  מי דבר אתה? – שאלה מרים.  אבל השפחה אמרה כי לא תדע רק את זאת, כי באו הנה שלשה יהודים ויגידו דברים אחדים להגברת, וימהרו לעזב את הבית ורק מכתב מסרו לידה.

מרים עמדה רגע כהלומת רעם ולא יכלה למוש ממקומה.  רעיון איום חלף כרגע במחשבתה.  אם כן לשוא שמרה עליה, לשוא אמרה לעמוד על ימינה לבל יגע בה האויב, לבל תפול אחותה בפח...

היא לקחה מיד שרה את הגליון הקטן, אבל בהביטה אל השורות המשונות אחזתה רעדה, ותשליך את הגליון ארצה.  אז מצאה עוד מכתב סגור ותפתח אותו תקרא:

"לא אעשה שקר בנפשי אם אֹמר לך, שרה:  אנא סלחי נא לי!  כי אמנם דברי אלה נובעים ממקור לבבי.  אולי ימים יבאו ותביני את רגשותי ותשפטיני לטוב.  אבל האמיני נא לי, כי אשאר תמיד רעך הנאמן, ידידך הטוב כמקדם, והנני כאח לך גם עתה וגם בעתיד.  אולי תאשימיני על כי שמתי לי סתר פנים ושלחתי לך את הגט ע"י שליח, אבל כה או כה – הן לנו רק לקַים המנהג, ומה בכך אם יחדו נבוא אל בית הרב ונחוש בלבותינו את כאב המחזה המעציב בעת הפרדנו לעולם.  אולי טוב טוב כי לא נראה איש את פני רעהו בעת כזאת.  את תוכלי להשאר במעוננו וכל אשר בו לך הוא;  אם תחפצי תשארי בעיר הזאת, או תסעי לעיר אחרת.  פה מונח שטר אשר על פיו תוכלי לקבל בכל חדש וחדש מבית המסחר המזרחי או מאחת ממחלקותיו כסף די הוצאותיך. – עוד בקשה לי אליך:  יודע אנכי כי קשה לך להפרד מן הילדים, אבל גם נפשי קשורה בנפש ילדי היקרים, ומגמתי ומטרתי לתת להם חנוך טוב.  לכן זאת גמרתי בלבי:  אחרי שובי אל עיר הבירה תשלחי אלי את בננו אלכסנדר והוא ישב בביתי, והילדות תשארנה אתך עד אשר תגדל זינא ותבוא עתה ללמדה ספר ולשון בבית-הספר, ונתת גם אותה על ידי.  מובן הדבר, כי בכל שנה ושנה יבאו הילדים אליך לשבת אתך ירח ימים או ירחים שנים בכל מקום אשר תשכני שמה.  אקוה כי ילדי היקרים לא יאשימוני בגלל מעשי זה, כאשר לא תאשימני אמם, אשר זכרונה הטוב חרות תמיד על לוח לב

                                           ידידה הנאמן לעד

                                                     שמעון".

 

כאשר שבה רוח שרה אליה ישבה על הכסא בחדרה, ותבקש את מרים לתת לה את מכתב שמעון.  כמו מנוחה שררה על פניה החורים, רק קמטי מצחה העידו כי היא מתאמצת להתגבר על שאון רוחה להשקיט המית לבה.  היא לקחה בידים רועדות את המכתב ותקרא בו פעם ושתים, ותשב במנוחה שקועה ברב שרעפיה, ומרים הולכת הנה והנה בחדר. – פתאם נשמע קול שרה המדברת אל נפשה:

– "ילדי היקרים לא יאשימוני" – יאמר.  אבל מדוע הם ילדיו?  האם לא אני הריתים וילדתים?  האם לא אני גדלתים?  האם לא אני גדלתים וטפחתים?  מי לא נתן תנומה לעפעפיו בעת אשר חלו?  מי דאג תמיד למלא כל משאלותיהם?  מי הורה אותם למלל בפיהם את המלות הראשונות, לרקד ברגליהם הקטנות, להביא בלבם את הדעת הראשונה בהגיע המועד לזה?  מי רפא אותם מחלים, מי האכילם, הלבישם, רחצם, טהרם?  הלא רק האם!  לכן רק לה יש הצדקה לקרא את הילדים ילדיה, ואם יעזוב האב את אשתו, אין לו חלק בהם עד אשר יגדלו ויבחרו לפי נטות רוחם.  עתה – אין איש אשר יוכל לגזל ממני את הילדים, אשר כל חיי הקדשתי רק להם!

שרה קמה ממקומה.  עיניה בערו כאש צרבת, נקודות אדומות נראו על פניה החורים.  היא עמדה מול מרים כמו חפצה לריב אתה, כמו היא היא אשר תאמר לגזול ממנה את נחמתה היחידה בחייה.

– לא! – הוסיפה לקרא – רק לי המשפט לחנכם!...  אני אחנכם בצדק ובמישור.  המה יהיו לאנשים טובים רק תחת השגחתי.  האם אשתו השניה תשים עליהם עיניה לחמלה?  האם היא תהיה להם, לילדי, לאם?  היה לא יהיה כדבר הזה!  הילדים ילדי הם.  ואם יחלו, ואם ידרשו איזה דבר – מי ישים עינו עליהם אם לא אני?  הידמה בלבו כי הילדים לא ידרשו אהבה נאמנה וטהורה?  או האם ידמה כי הוא יוכל לתת להם את האהבה הזאת?  הילדים יבקשו רק אהבה הנובעת ממקור הלב – התביני, מרים?  האם שקר מלי?  האם לא צדקתי במשפטי?  הן תראי כי הנני שוקטה ורוחי לא ירגז ולא יזעף והנני הוגה דעות בקרת-רוח.  הילדים לי המה!  ואין איש אשר יקחם ממני בזרוע!  אולי לא יחפץ לתת כסף לי, אם לא אתן את בני לו – הנה די כח בזרועותי לעבוד כמקדם, והם לא ידעו מחסר גם בלעדו.  אולי יאמר כי בביתו יקבל בני חנוך יותר טוב מאשר אוכל לתת לו אני – הן אמנם היא והוא אנשים מלומדים, ואני...  אני קבלתי את חנוכי וידיעותי בעד שלש אגורות נחשת... כן!  אמנם אולי ירכש לו בבית אביו ידיעות רבות אשר לא ימצא בביתי או בבית הספר.  אולם מי יצית בלבו אש טהורה לאהב את כל הקדוש והנעלה?  מי יביא בלבו הרך רגשות טהורים ונאמנים אשר יהיו לו לאור מאיר בחייו תמיד?  האם חנוכו שם לא יהפכהו לאיש אוהב רק את נפשו ורודף אחרי הבלי העולם ותענוגותיו מבלי דעת כל חובות-מוסר אחרים?...  עלי, רק עלי נטל להשריש בלבותיהם את האמונה הטהורה ואת האהבה התמימה, כי בלעדן יאבדו בחייהם.  האם לא אתי הצדק, מרים?  מדוע תחרישי ולא תעניני?  מדוע תעמדי כבול עץ על מקומך?  האם לא בצדק ובמישרים דברתי את דברי?

מרים, אשר עמדה נרעשה ונפעמה בכל עת דבר אחותה, נגשה אליה וקראה:

– כמשוגעת תדברי, שרה.  את מתפלפלת אם יש לך הצדקה לדרש ממנו את ילדיך, את חייך, את מאור עיניך!  ומדוע לא תגידי דבר על אשר עכרך ויצמת את נפשך?  לא משפט וצדק לך לדרש ממנו, כי אם נקם!  ואם לא אַתּ – הנה אני אקח נקמה מהבוגד הזה.  אנכי לא אתן מנוחה לנפשו, לא אתן לו לשבת ולהתענג בטח על רע מעללו.  אנכי אמרר וארעיל את חייו ואת חיי האשה המרשעת הזאת.  נקמה – יקראו כל חושי בי!  התשמעי את דברי?  מדוע תניעי ראשך?  רק אשה חסרת אונים ורוח אמיץ כמוך יכולה להרכין ראשה לפני כל זד ובליעל ולקבל באהבה מידו כל גזרה רעה!...  אני אלך אל קיטלזון, אני אבוא גם אל זיננסון ואספר להם את אשר עולל האיש אשר בטחו בו.  האם לא ערם יערים אותם?  האם לא ישקר בהם כאשר כחש באשתו ובילדיו?  האם לא יוכל איש כמוהו להרס מוסדי בית מסחרם, כאשר הרס מוסדי חייך?  כן!  בטוחה אני כי עוד לא פסו אמונים מבני האדם, כי כל איש ישר יפנה ערפו לשמעון.  לא ימצא איש בין מכיריו אשר יושיט לו ידו לאות ברית שלום, לאות אחוה ורעות, כי כל השומע את המעשה הרע הזה תצילינה שתי אזניו.  לא יאומן כי יסופר...  כן!  כל איש ישר יבזהו בלבו וישטמהו וירק בפניו בעבור עשותו את הנבלה הזאת.  אני אספר לכל קרוביו ומכיריו את אשר עשה, למען ידעו כלם מי הוא זה שמעון עציוני העומד בראש בית המסחר הגדול.  אני אכתב היום מכתב לאבי אלכסנדרה.  הן אומרים עליו, כי הוא איש משכיל וישר לב, והאם הוא יסכים כי תהיה בתו למלה בפי כל יושבי תבל, כי בתו תעשה מעשה כזה – ללכד גבר ביפיה ובחלקת לשונה ולעור את עיניו ולאסר את כל חושיו, עד כי השליך גט על ידי שליח נבזה, אל פני אשתו אשר ראה אתה חיים ימים רבים?  הנשמע כדבר הזה?  האם גם הוא לא יעמוד בצד נגדם לעצור אותם מעשות את הדבר הרע בעיני אלהים ואדם?  לא אוכל להאמין.  נקמה אקח מהם, נקמה!

את הדברים האחרונים הוציאה מרים מפיה בחריקת שנים, ותרם את אגרופיה כמו ראתה את אויבה עומד לנגדה.  קצף נראה על שפתותיה, פניה הלבינו מאד, כל עצמותיה רעדו, עיניה הבריקו באש  איום ופניה התעַותו מאד – ובעוד רגע נפלה על הכסא ותכס את פניה בשתי ידיה, ודמעות פרצו מעיניה.  פתאם נשמע מבין יללת הבכי קול שחוק אדיר ואיום, מרגיז לב ונפש;  היא נשמטה מעל הכסא ותפל על הרצפה אחוזת היסטריה איומה;  היא גזזה את שערות ראשה, הכתה באגרופיה על לחייה, ותרעד כולה ביללה ובקצף-צחקה האיום.

שרה והשפחה אמצו כל כחם להקימה מן הרצפה ולהניחה על המטה, ותמהרנה לשלח לקרא לרופא.

קול צעקת שרה וקול בכי הילדים ושועת המורה והשפחה התבוללו בין האנחות האיומות המתפרצות מלב מרים, והבית מלא שאון ובכי רב.

 

כח.

עברו שלשה ירחים.  עציוני שב אל עיר הבירה עם אשתו החדשה, וישימו את משכנם במלון-אורחים נהדר, עד שימצא להם מעון חדש לשבתם.  הוא היה עתה שמח ועלז תמיד וגם ענן עצבת לא רחף עוד על פניו.  בצחוק קל על שפתיו ספר לרבים ממכיריו ומיודעיו כי בימים האלה נטל עליו "לעשות ליקוידציה" בעניני משפחתו, – והמאמר הזה עבר מפה לפה בין כל מכיריו, אשר שחקו בכל לבם על הפתגם השנון הזה, וישיחו בינם לבין עצמם הרבה מאד על דבר הגט ועל דבר ברית הנשואים;  אחדים הוסיפו משלהם על כל המעשה הזה, ומטוב לבם ספרו באזני מכיריהם שמועות שונות על דבר שרה ואלכסנדרה, פעם במהתלות ובלעג, ופעם ברכילות ובדיחות בסוד אשר יגלה גבר לעמיתו.

עציוני חגג את חתונתו בעיר מושב הורי אלכסנדרה.  מאליו מובן כי מכתב מרים המלא תמרורים, אשר קבל אבי אלכסנדרה ביום שלפני החתונה, לא הועיל לדחות את יום השמחה, ומלבד בוריס לוי בעצמו לא ידע איש מכל הכתוב בו, והאֵש אשר אחזה בגליון המכתב הכחידה את כל הדברים המרים המהולים בדמעות מרים ובדם לבה ותשימם רק למעט אפר.  תכף אחרי החתונה נסע שמעון עם אלכסנדרה אל חוף הים השחור, ומשם שמו פעמיהם לארצות המזרח.  רגעי ענג ונעם בלי מצרים חשו הנאהבים בהיותם יחדו לבדם, ולפניהם נראה כל הדר הטבע ויפעתו בין הרי קַוקז הרמים והנשאים, בין גלי הים השחור ובין ערבות מדברי טורקיסטַן.  השמש זרחה עליהם בכל גאונה, הפרחים והצמחים כמו לבשו אור שמחה להרנין את לבותיהם, והרוח הצח והזך נשב על ראשיהם להחיות את נפשותיהם המתענגות על כל ההדר והיופי השפוך סביבם.  הם מצצו את תענוגות החיים הנתנים להם מאת הזמן, וירוו נחת וענג.  כל העולם היה לפניהם כגן-עדן, אשר יתן מתקו וצופו רק להם, המאושרים היחידים בתבל.

עתה שבו אל עיר הבירה.  חומר רב בכל הנוגע לסחר ארצות המזרח אסף עציוני בימי נסיעתו, והדבר הזה נתן לו היכלת לכתב ספר גדול ולהראות בו את רב בקיאותו וגודל הצעותיו.  וזיננסון הקשיב באזנים קשובות לכל דבריו, וימלא את ידיו להוציא את הצעותיו הנכבדות לפעולות, ולשנות את כל עניני בית המסחר במקצועות חרשת המעשה השונים כחפצו.  עתה היה הוא המנהל הראשי של בית המסחר, למוצא פיו ייחלו תמיד כל המבקשים לעשות מסחר וקנין עם "בית המסחר המזרחי".

חיימוביץ ורעיתו היו הראשונים אשר באו לברך את הזוג, וטטיאַנה היפה התהללה כי היא היתה המעוררת והעוזרת לדבק היקר הזה;  היא ידעה את סוד האהבה ותסוכך על האוהבים, ולולא היא שעמדה לימינם כי עתה מי יודע מה היה לאלכסנדרה בגבור עליה יגונה.  אבל יותר ממנה הגדיל בעלה לדבר ולספר לפני כל מכיריו ומיודעיו, כי הוא רק הוא חלץ מצרה נפש שמעון עציוני, כי הוא הנחהו בעצתו, כי עציוני לא יעשה דבר קטן וגדול מבלי שאל בעצתו, עצת בוריס בן סלמן, כבאורים;  אולם לא מנע מספר בסוד גם דברי נבול-פה ומחטא בבטוי שפתים נגד "רעהו הנאמן והיקר".  אמנם ספורים כאלה ספר חיימוביץ רק אחרי שתותו שנים שלשה בקבוקי יין טוב במסבת רעים; ורעיו אלה ידעו כי אוהב אז חיימוביץ לגַזם מאד, ובכל זאת האמינו כי שרש דבר אמת אולי יש גם בספוריו אלה.  הספורים עברו מפה לפה על ידי רעיו אלה – ויגדל שם עציוני בעיר, ביחוד בין אחיו היהודים, ולא היה כמעט איש אשר לא שמע על אדותו, והיה אם ישב איש במסבת רעים או עמד באולם הבירזה והגיד איזה ענין וזכר שם עציוני, ואמר אליו רעו:  האם זה הוא עציוני אשר בגלל שאהב עלמה אשר ישבה בבית חיימוביץ גרש את אשתו?  ואמר: הן, ויוסיף להגיד, כי הוא הוא גם המנהל של "בית המסחר המזרחי", וינענע לו השני בראשו, וצחוק מוזר יראה בין שפתותיו.  וגם הראשון יאמר:  אמנם בן חיל הוא האיש הצעיר הזה!  ועיניו כמו תבענה קנאה באשר עציוני וגורלו.

ושרה עזבה את מעונה מלפנים, ותצא עם מרים והילדים לשבת בנאות-קיץ מחוץ לעיר.  היא קבלה ע"י שליח מתנות רבות בעד הילדים, אשר הביא להם אביהם מארצות המזרח, ובמכתב ששלח לשרה בקש אותה שמעון לשלוח את הילדים אליו לוּ רק ליום אחד, למען יוכל לראותם אחרי הפרדו מהם.  שרה מהרה למלאות את בקשתו ביום השני, על אף מרים אשר אמרה להניא את אחותה מעשות כדבר הזה.

הילדים הובאו בידי המורה הצרפתית אל מעון אביהם, והוא הראה להם כל אותות חבתו ואהבתו, ויחבקם וינשקם ויושיבם על ברכיו וישעשע אותם, ויתן לידם צעצועים רבים ויפים.  ברגעים הראשונים עמדו הילדים על מקומם מבלי הניד יד או רגל, וגם לא מצאו אֹמץ בלבם להרים קולם כשאון מנהגם תמיד, ויעמדו כפסילי שיש ופניהם חורים.  משתאים ומשתוממים הביטו אל אביהם ואל החדר הגדול, וכמעט יראו להרים ראשם ועיניהם אל עבר המקום ששם ישבה "דודתם" אלכסנדרה.  אבל לאט לאט הסכינו אל החדר הזה ואל הצעצועים אשר נתּנו על ידם, ואלכסנדר הילד היה הראשון אשר פתח פיו להשיב על שאלות אביו ועל שאלות אלכסנדרה.  אמנם הפעם השיב תשובות קצרות ומקוטעות שלא כדרכו מאז;  אבל זינא וחיה הקטנה החשו ולא העיזו להביט בפני "דודתם".

עציוני יצא מן החדר, ואלכסנדרה נשארה לבדה עם הילדים, כי גם להמורה נתנה רשות ללכת לה לראות פני מכיריה ולשוב בעוד שתי שעות אל מעונם.

אלכסנדרה נגשה אל הילדים ותשם את ידה על שכם אלכסנדר, ותחבק גם את הילדות באהבה רבה, ועיניה היפות הפיקו כמו תחנונים בדברה עמהם.  אולם הם השתמטו מזרועותיה ויחשו.  רגעים רבים שררה הדממה בחדר.

אלכסנדר שם את כל מעינו בכלי יפה מאד, אשר בהמשך החוט ממנו יופיע מסתרי חדרו איש קטן ויקפץ וידלג, ירים את ידיו ואת רגליו, ואחרי כן יוריד ראשו למטה ורגליו ירים למעלה.  הילד קרץ בעיניו לחיה הקטנה, שגם היא תשים לבה אל הצעצוע המשונה הזה, והיא אמנם נטתה ראשה לבל תביט עליה "דודתה", ושחוק קל רחף על שפתיה, ורק ישבה מבלי נוע על הכסא.  פתאם נתק החוט ממקומו והאיש הקטן נפל שדוד וראשו ורובו נסתרו במקום הצפון, ורק רגליו נשארו תלוים באין אונים.  אז  הרים אלכסנדר את ראשו בחרדה ויבט בשממון ובמבוכה אל אלכסנדרה;  אולם היא לקחה את הצעצוע מידי הילד ותתקן את הכלי הזה ותבאר באר היטב את מבנה המכונה הזאת;  אמנם הוא הקשיב מאד לדבריה והיא לא הרפתה ממנו ולא עזבתהו עדי אשר בארה לפניו את כל פרטי הכלי הזה, ובידיה משכה את החוט למען יעשה האנוש הקטן נפלאות רבות עד שנראה שחוק על שפתי הילד.  אז שאל אותה בקול רועד על דבר כלי-הזמר, והיא בארה לו גם את טיב כלי-הזמר ההוא ותשאלהו אם עוד יוסיף לפרוט על פי הפסנתר, והוא הודה לה כי בירחים האחרונים כמעט עזב את למודיו אלה, יען אמו חולה זה ימים רבים ודודתו מרים זועפת ומתרגזת.

אם תבוא אלי,– אמרה אלכסנדרה, – בכל יום ויום, אז אוסיף לנגן אתך כמלפנים, ואלמדך מנגינות חדשות למען תעשה חיל בלמודיך.

הילד הרים את ראשו בפעם הראשונה ויבט אל פני אלכסנדרה כמתפלא.

– גם כבר באה העת, – הוסיפה אלכסנדרה, – כי תחל ללמד כל הידיעות והשפות הנצרכות, למען אשר תכנס להגימנזיה, – הלא גם אתה תחפץ להחשב בין תלמידי הגימנזיה?  – שאלה אותו, ותשם את ידה על כתף הנער ותבט עליו בעיני אהבה וחמלה.

– כן, דודתי.

– וכן חפץ גם אביך.  ואנחנו נוכל להשלים את למודיך ולפַתח את ידיעותיך, מלבד השפות אשר תלמד מפי המורה הצרפתית.  כי היא לא תדע אל נכון את הידיעות אשר למדו בגימנזיה בארצנו.

– ואתּ, דודתי, למדתּ בגימנזיה?  – שאל הנער.

– כן, יקירי.

הנער החל לחשב מחשבות, ואחרי כן שאל בלחש:

– והאם את תוכלי ללמדני גם למודי הגימנזיה?

– מובן הדבר, יקירי.

פתאם פנה הילד אליה ויאמר:

ואבינו היה על הרי קוקז?

פני אלכסנדרה התאדמו מאד, אבל כרגע הבליגה על מבוכתה ותאמר:

– כן, יקירי.  יחדו היינו שם וגם עברנו בים השחור, באנית-הקיטור.  אתה לא ראית מימיך אניה כזאת?

– אני רואה אניות קטנות השטות על פני הנהר אצל ביתנו עתה...  בלכתנו יחדו עם דודתנו מרים לשוח בערב.  וגם דודנו ילוה אלינו...  התדעי את דודנו?  הוא יעקב מלכין.  אנחנו כולנו אהבנו אותו, כי איש טוב הוא מאד ואוהב אותנו.  לכן אמרה גם דודתנו מרים כמה פעמים, כי מלכין איש טוב הוא.

אלכסנדרה באה עוד פעם במבוכה, אבל ענתה:

– כן, אני יודעת אותו.  אבל לא כאניות הקטנות השטות על פני הנהר אצלכם הן האניות השטות על פני הים השחור, כי שם ירמו הגלים ויתנשאו לגבהי שחקים ויהיו כגבעות רמות.–  ותוסף לספר לו מכל אשר ראתה על הים ועל היבשה ועל ההרים הרמים, ועל דבר מכסה שלג העולמים המכסה את ראשי ההרים וכל הדרת הטבע אשר שם במזרח.

והנער פער פיו וישמע בתשוקה רבה את כל ספוריה, וגם זינא נטתה אזנה להקשיב לדבריה.

אז אחזה אלכסנדרה ביד זינא, אשר רעדה מאד בנגוע אליה יד "דודתה";  אבל היא לא הרפתה ממנה ותלחצנה אליה ותוסף לספר להם בקולה הרך והענוג ספורים ערבים ונפלאים אשר לקחו לבות הילדים.

אחרי כן שמה לפניהם ממתקים ותשאל אותם אם יחפצו לסעד לבם, ותבא במהרה לחם וחמאה ודגי סרדיניה ותקרא להמשרת ותצו עליו להביא חלב בעד הילדים, ובין כה וכה החלה לשחוק עם הילדים ותשאלם:  אולי יחפצו לרוץ במרוצה בחדר.  אלכסנדר נאות מהר לחפצה וירץ הנה והנה בחדר, ואלכסנדרה נחפזה לרוץ אחריו להשיגו.  רק זינא נשארה על מקומה וצחוק גיל נראה על שפתיה, אם כי עיניה מביטות עוד במבוכה ומפיקות פחד ועצב.

אז נגשה אלכסנדרה גם אל חיה הקטנה ותבקשנה לקחת מן הממתקים או לאכל פת לחם עם חמאה או דג סרדיניה;  אבל הילדה הניעה בראשה ולא ענתה דבר.  ותפצר בה אלכסנדרה לרוץ אתה בחדר כמעשה אחיה;  אבל הילדה הקטנה העיפה בה את עיניה האמוצות והמבריקות בזעם ותדחף בכל כחה את יד "דודתה" מעליה ותשמט מן הכסא ותתחמק, ותמהר להסתר בפנת החדר מאחרי הכסא ותקרא בקול בכי:

– לא אחפץ, לא אחפץ.  נלך אל אמנו... לא אחפץ להשאר פה... נלך.– ותרם קול בכי גדול.

אלכסנדרה נשארה על מקומה נרעשה ונבוכה מאד.

גם הילדים השנים חדלו משחק ויעמדו על מקומם בשממון ובבשת-פנים.  ענן-עצבת כסה את פניהם, וגם הם מהרו להחבא מאחורי הכסאות.  עוד הפעם שררה הדומיה בחדר כי גם חיה לא הוסיפה לבכות.

המשרת אשר הביא את החלב ואת הלחם הביט בתמהון רב על המחזה המשונה הזה ועל המבוכה אשר בחדר, ויעמד רגע כמתפלא, ויפן ויצא מן החדר.

כה ישבו רגעים רבים.  וגם הנער לא מלא את בקשתה לקחת פת לחם או לשתות כוס חלב.  ואלכסנדרה נשכה שפתיה בשניה מבלי מצוא עצה לצאת מן המבוכה הזאת;  אולם לאָשרה שב עציוני החדרה ויבט רגע בעצב על המחזה אשר בחדר, וימהר ויגש אל אלכסנדרה ויחבקנה באהבה.  אחרי כן אחז בידי אלכסנדר וזינא בידו ויאמר, כי יבקשם לסעד את לבם, והם לא המרו את רוחו וימלאו את מצותו, אם כי בעמל רב עלתה להם לבלוע פת קטנה מן המאכלים אשר לפניהם ולשתות טפות אחדות מן החלב;  ורק חיה לא חפצה לצאת ממחבואה, אם כי אביה התחנן לפניה ויחבקנה וינשקנה באהבה רבה.

אז שאל אותם אם יחפצו ללכת אתו לשוח ברחוב, ושמה יפגשו גם את המורה אשר תובילם הביתה.  לשמע הדבר הזה לבשה את הילדים רוח שמחה, וימהרו לעזב את פת לחמם ואת הממתקים ויצאו עם אביהם החוצה.  רק אלכסנדר הנער נגש אל אלכסנדרה ויברכנה טרם הפרדם.  אז הגידה לו שנית את דעתה, כי טוב לפניו לבוא כפעם בפעם אל ביתה לנגן אתה בפסנתר ולשמע לקחי הגמנזיה, והנער ענה לה כי יעשה כזאת אם אך – יתן לו אביו הרשות...  אולי חפץ להגיד מלה אחרת לכן גמגם בלשונו, בהתאפק משאת על שפתיו שם אחר יקר לו...

זינא לא הגידה לה דבר, אבל גם לא התחמקה לברח בגשת אליה אלכסנדרה לנשקה על מצחה טרם יצאו החוצה;  אולם חיה מהרה לברוח מן החדר ברגלים ממהרות, וכבר עמדה על המעלות בקצה המסדרון כאשר יצאה "דודתם" לשלחם.  רק בחוץ שאפו הילדים רוח ברוָחה ופניהם הפיקו שמחה, ויחלו לדבר בקול צחוק על עניני צעצועיהם.

– ידאב לבי, – אמר עציוני אל אלכסנדרה בשובם אל האולם, בראותו כי אלכסנדרה נוגה ועצובה,– ידאב לבי מאד כִּי הרגזתיך בהביאי הנה את הילדים.  אתך הסליחה... – וימשכנה אל זרועותיו באהבה רבה.– אולם את חפצת – הוסיף – כי אעזב את הילדים אתך לבדך בחדר...

– לחנם ידאב לבך,– אמרה אלכסנדרה בהתרפקה עליו. – הן כאשר הגדתי את דעתי כן אכפיל את דברי הפעם, כי ידעתי אשר יקשה להם הדבר הזה בעת הראשונה.  ואולם נכונה הייתי לקדם את הרעה הזאת, יען ידעתי כי נטל עלי לעשות זאת...  בגללך ובגלל אהבתי אליך.  הילדים עוד יוסיפו לבוא אליך, ולאט לאט יסכנו לדבר הזה.  עם הנער השתוחחתי כעם רע נאמן והוא שחק אתי בלב שמח וגם זינא תאהבני...  הנער מכבדני גם עתה מאד.  זאת אחוש בכל לבי.  ואם הילדה הקטנה עוד תפחד ממני – הנח לה, כי עוד פתיה קטנה היא...  אולי גם היא תסכן עמדי, ואולי יותר טוב כי יבוא בימים הראשונים רק אלכסנדר הנה ואלמדו לנגן בפסנתר ואיזה מלקחי הגמנזיה, ונקשרה נפשו בנפשי לאהבני תמיד, כי גם אני אהבתיו מאד.

– לב טוב לך מאין כמוהו,– אמר עציוני ברגש, וינשק את ידיה הרכות.

– כפי אשר הבנתי מדברי הנער,– הוסיפה אלכסנדרה אחרי דומיה קצרה, – הנה מלכין מבקר אותם תמיד בעת האחרונה.

– מלכין? – שאל עציוני כמתפלא – איך התחבר אליהם האיש הזה?

– הוא בא אליהם כמעט בכל יום ויום – כן ספר לי הנער, אשר הלל לפני מאד את דודו זה.  וכפי שתכנתי אני את רוח האיש הזה יעשה על הילדים רושם רע בדעותיו הנשחתות.  צר לי מאד על הילדים היקרים...

עציוני החשה ולא ענה דבר, רק אנחה קצרה יצאה מלבו.

– לבי אומר לי, – הוסיפה היא לדבר, – כי מרים תמשך אחריה את האיש הזה, ואותו תבחר לה לחתן.  ראה תראה כי כדברי כן יהי.  הוא יקח אותה לו לאשה.– ותצחק.

– אולי יהיה כדבר הזה, – אמר עציוני – וזה אמנם דבק טוב.

– אולם על זאת ידאב לבי, כי מלכין ישריש בלב הילדים רעיונות מוזרים ומשונים.  ובדבר הזה יוכל להיות לנו לפוקה, כי בלי ספק לא יבוש משפוך זעמו לפני הילדים הרכים, כי לא טוב עשה אביהם וכדומה.  איש כמוהו יוכל לעשות דבר כזה...  הן הוא יוכל לדמות בלבבו כי עוד יפעל עליהם בזאת לטובה.

– אמנם דבריך כנים מאד.  אולם מקוה אני כי שרה לא תשאר פה, ובודאי תאמר ללכת לעיר מולדתה.  כי הן אין לה עתה גם רשות להשאר פה אחרי גרושֶיה...  אז אקח את אלכסנדר אלי, והיא תסע עם הנערות לעיר מולדתה.

– מי יתן והיה כדבר הזה, ונחתי מעצבי,– אמרה אלכסנדרה ותלָחץ אל אישה האהוב בחבה רבה.

 

כט.

עציוני ישב בחדר-משכיתו בבית המסחר ויעבד עבודתו.  והנה בא המשרת ויאמר לו, כי פקיד הממשלה הממונה על בתי החרשת מבקש לראות את פניו.  הוא מהר לקדם את פני הפקיד ויבקשהו לשבת, וישאלהו אם היה בימים האחרונים בכפר עין קדש, ואם שם לבו אל הסדר השורר עתה בהנהגת הפועלים ובנקיון מעוניהם ובחשבונותיהם.

הפקיד ענה כי אמנם ישמח לבו לראות את הסדר הטוב אשר בבית החרשת ההוא, שיוכל להיות למופת לרבים מבתי החרשת אשר מסביב לעיר הבירה, כי כל פקודותיו תמלאנה בזריזות ובאמונה, ולכן ידאב לבו עתה מאד בקבלו כתב שטנה משונה מאד על אחד ממנהלי הבית, ויגמר בלבו להביא את המגלה לעציוני לעַין בה, לבל יתן לה מהלכים בבתי הפקידות...

עציוני הביט במבוכה ובתמהון אל פני הפקיד, ובקול חרד שאל:

– איזה כתב שטנה?

– הנהו לפניך וקרא בו, אדוני היקר, – אמר הפקיד ויושט לו גליון כפול.

פני עציוני הלבינו והאדימו חליפות בקראו את הכתב ההוא.  פעם הוא מרים את ראשו ומביט בשממון אל פני הפקיד היושב במנוחה ומעשן את פּפירוסוֹ, ופעם הוא מוריד את ראשו.  הוא חש כי ידיו רועדות מאד וקשה לו מאד להבליג על המית רוחו, ויש אשר בא החפץ בלבו לקרוע לגזרים את כתב המלשינות הזה ולקרא בקול:  שקר הדבר הזה!  פַּסקויל נמאס הוא!  מלשינות איומה אשר יצאה מלב רע ונפש שפלה להרגיז אנשים ישרים!  – אבל קולו נחבא ולא יכל להוציא הגה מפיו...

– כפי הנראה לא מצא המנהל מלכין חן בעיני הפועלים, אולי יען אשר יענשם קשה בענש כסף אם לא ישקדו על מלאכתם, לכן גמרו לבם להוציא עליו שם רע.  אני לא אתן להכתב הזה מהלכים בבית הפקידות, ישאר בידיך, ואתה, אדוני עציוני, תחקר שרש הדבר הזה ותשיב את הסדר על מכונו...  אבל אנא אל תהיה ידך בפועלים, אולי מרה נפשם עליהם ויצא הקול גם מחוץ לתחום בית החרשת...

– כן אעשה כדבריך, אדוני, מהרה.  ביום הזה הנני לנסע לכפר עין-קדש, אולם אתפלא מאד;  מלכין הוא איש ישר ואם יש עליו איזו אשמה – זאת היא אשמת רֹך לבו, כי לא יגער בפועלים בקול עוז, כי לא יחרפם לפי מעשיהם ועוד יתאמץ להצדיקם בעיני המנהל הראשי.  גם ידעתי כי רוב הפועלים מכבדים ואוהבים אותו.  ועוד יותר אתפלא כי טפלו עליו חטאת נאלחה ונבזה כזאת!  הלא תראה כי הפועלים לא יאשימוהו על אשר לא במישור ובצדק יתהלך עמהם, כי אם חרפת דם יגוללו עליו, בלבול נאלח יוצא ממקור נרפש, אשר בשנים עברו הרגיז נפשות צדיקים וישרים רבים מבני עמנו...

– גם אני, כמובן, לא אאמין בדבה הנבערה הזאת ובאמונה התפלה אשר עוד לא שורשה מקרב לב ההמון, לכן הנה כל הדבר הזה מסור בידיך לדרש לחקר כטוב בעיניך...

ובדברו כזאת קם הפקיד מכסאו וידרש בשלום עציוני, ויצא מן החדר.  ועציוני נשאר על מושבו נבוך ומשומם.  מחשבות רבות התרוצצו בקרבו;   רגשות רבים אשר כבר היו קבורים בתהום לבבו עלו פתאם והתפרצו החוצה.  זכר כל המעשים הארורים אשר דכאו את בני ישראל עד עפר, זכר התלאות האיומות אשר עברו והשתרגו על צואר העם המנוסה בצרות מדור דור, זכר הבלבולים הנאלחים אשר הפחידו בימי קדם קהלות שלמות והרגיזו את מנוחתם על לא דבר, זכר כל הנהרגים על קדוש השם בארצות רבות בשנות קדם;  כל אלה הזכרונות אשר על אדותם שמע בבית הוריו בעיר הולדתו, הם הזכרונות הנשמעים מפה לפה, אשר כל אָב יספרם לבנו וכל אֵם לבתה, – המה הרעישו את כל מיתרי לבבו – ויעל קצפו מאד.  הוא חפץ לקרא בקול גדול:  ארור הזמן אשר לא תמו בו עוד אמונות תפלות ואיומות!  – אבל נפל באין אונים על הכסא וישקע ברב שרעפיו...

כעבר שלש שעות ישב עציוני בעין-קדש בחדר מלכין.  לפתע פתאם הופיע בכפר עין-קדש בבית החרשת, ואיש לא ידע על דבר בואו הנה.  הוא קרא את מלכין לחדר מעונו ויאמר אליו:

– אבקשך לקרא את כתב-האשמה הזה אשר קבל הפקיד.  בו בקשו הפועלים כי יתאמץ לבל תשאר פה בבית החרשת, יען כי יהודי אתה המוצץ גם אחיהם...

מלכין לקח בידים רועדות את המגלה הזאת ויקרא בה, ויאנח מר ולא ענה דבר.

– מדוע זה גדל עליך כל כך קצף הפועלים, עד שכתבו שטנה עליך?

– אני במעשי ובפעולותי לא העליתי את חמתם.  הנני רואה בזה יד איש רע ובליעל, אשר כנחש יתהלך אתנו...

– מי ומי?

– ידרש אדוני ויחקר הדבר.  אולי מפי הפועלים יציל דבר.

– תן צו כי יבא משגיח הפועלים הנה...

בעוד רגעים אחדים עמד לפניהם הפועל-המשגיח הקרוא.

הגד נא לי – פנה אליו עציוני – מה המריצך, אותך ואת רעיך, לכתב כתב שטנה על האדון מלכין מנהלכם?  הן אם מצאתם בו חטא, הלא טוב לכם להגיש את תלונותיכם אל המנהל הראשי או להביא אלי ואני אעמד תמיד לימינכם לעשות ככל הדרוש, כפי החק והמשפט...

– את האדון מלכין אנחנו מכבדים מאד.  את שבחו זה אגיד גם בפניו;  כל איש יודע כי אינני מפזר חלקות לאיש...  הוא איש ישר ומגיננו.  יברכהו ה' על טוב לבבו...

– אבל בכתב האשמה אחרת כתבתם.

– אני לא כתבתי וחברי לא כתבו.  רק הפוחזים וההוללים שבנו המה חתמו ידם, ואנחנו כולנו הפועלים הנאמנים והתמידים לא נעשה עול לאיש תם.  והננו נכונים להגיד למלכין אדוננו ישרו...

– והאנשים האלה – מדוע חתמו ידם?

הַה, אדוני!  מדוע כתבו?  יען שתו לשכרה...  ומי לא ישתה אם יתנו לו יין בלא מחיר!

– חידות תדבר;  הגד נא לי דבר ברור.

– חידות!  הן אדוני מלכין יודע את היד השלוחה בו...

עציוני הביט במבוכה אל מלכין ואל הפועל;  אולם מלכין הרים ראשו ולא ענה דבר.

– הגד לי דבר ברור!  – קרא עציוני בקול רם.

– דבר ברור?  הלא ידוע הדבר!  ואני מה?  אני רק פועל פשוט ואת מלאכתי אני עושה.  ואם האדונים יריבו לא לי להתערב בקטטותיהם...

– קרא הנה אחדים מאלה אשר כתבו ידם על המגלה הזאת, – אמר עציוני בכעס.

הפועל יצא, ודממה שררה בחדר.  מלכין לקח לו ספר בידו ויט הצדה ויעין בו מבלי חפצו לבוא בדברים עם עציוני.  כעבור רבע שעה באו החדרה שלשה פועלים אשר חזות פניהם העידה בם כי היין הוא ראש מאוייהם.

– מה עול מצאתם במלכין כי כתבתם עליו שטנה נבזה ונאלחה?  – קרא עציוני בקול זועף.

– אנא סלח נא, אדוננו הנכבד.  לא בנו האשם ... אנחנו אמנם שתינו הרבה מאד – וכל אשר צוה לנו כן עשינו...  הוא הגיד כי הענשים הרבים אשר ישימו עלינו המה לפי מצות מלכין, ואמנם דאב לבנו כי בכל שבוע ושבוע יגרעו משכרנו אם נאחר לבוא פעם לבית החרשת...

– אבל מי צוה לכם לעשות כזאת?  דברו דבר נכון!

– מי? הלא ידוע לכל כי מושין שונא את האדון מלכין וחפץ הוא להדיחו ממקומו.

עציוני נשאר על מקומו רגעים אחדים מבלי דבר דבר ומבלי נוע.  פתאם קרא בקול:

– צאו מהר, נבלים ארורים!  אם עוד יודע לי מעשה מכוער כזה אשר תעשו לא אשאיר איש מכם פה.  גרש אגרשכם ככלבים!

הפועלים מהרו לצאת.  עציוני הלך בחדר הנה והנה נרעש מאד.

פתאם קם מלכין ממקומו ויגש אל עציוני ויאמר:

– מחר תקבל ב"בית המסחר המזרחי" בקשתי לתת לי חפשה ממשרתי פה.  רק שני ימים עוד אוכל להשאר פה, עד אשר יבוא איש אחר על מקומי.  עתה, אדוני, בקש לך איש ממלא מקומי לבל תבוא שביתה בהליכות המלאכה...

עציוני הביט אליו בתמהון ויאמר:

– אדמה כי נוכל להשכיח את השאון הזה באופן אחר...  הן אמנם מצער הוא כל המעשה אשר נעשה פה, והכל על מקומו יבוא בשלום.  ומדוע זה עליך לעזוב את הבית? 

– אני אולי הייתי יכול להשאר פה רק אחרי אשר מושין יגרש מפה, אבל בדעתי כי הוא ישאר... הנה גמרתי אני אֹמר לעזוב את מקומי...

כמו רעם הלם את עציוני בשמעו דברי מלכין האמורים בנחת וביגון.  אמנם הוא לא חפץ כי יעזוב מושין את מקומו.  מושין בא עתה כפעם בפעם לביתו כאחד ממכיריו, וכבר מצא חן גם בעיני אלכסנדרה, ויהי לאיש סודה לפניה יפתח סגור לבו ומחשבותיו בהריסת אשיות החברה והקמתם על יסודות חדשים נצחיים ואמתים, אבל יותר מזה נחוץ הוא לו, יען ממנו יודע לו כל הנעשה בבית-החרשת, ובעזרת מושין כל ענין הנהגת הבית בידו הוא תמיד, וגם המנהל הראשי לא יוכל לעשות דבר קטן או גדול בלעדו.  אבל האם טוב ונכון הדבר כי מלכין יצא מפה מפני סבות כאלה?

אנכי אקרא למושין, – אמר עציוני וישם כפו על כתף מלכין, – אני אקראהו ואגיד תוכחתו על פניו,  ואבטח כי שלום יהיה ביניכם, – כמו צחוק קל רחף על שפתיו בדברו את דבריו.

מלכין רעד מאד, ויסר את כף עציוני מעליו ויסוג אחרנית צעדים אחדים, ויאמר:

  לתת שלום למושין לא אוכל, אדוני עציוני, יען כי לא אוכל לעשות שקר בנפשי, אחרי אשר שנאתיו בעד המעשה הזה אשר עשה.  אמנם נטל עלי להכות בחרפה את לחייו – אבל גם זאת לא אעשה, יען כי לא אחפץ להיות שופטו.  טוב עשיתי לוּ הזמנתי אותו לדין כמוציא שם רע על חברו;  אולם גם את הדבר הזה לא אעשה, יען אולי יהיה הדבר הזה כחלול שם ישראל.  יודע אני כי כקוץ מונד הנני בעיני האיש הזה, כי מטרתו להשתרר פה על כל, וכל האנשים היו בידו ככלי חפץ להפיק מזמתו.  אם אתה, אדוני עציוני, עוד תוכל לתת דרך לאיש נבזה כזה, – הן לך הצדקה לעשות כאות נפשך.  אבל אנכי...  אתרחק תמיד מאנשים כאלה!  – בדברו דבריו אלה הניע מעט בראשו ויצא מן החדר, ויעזב את עציוני משמים ונדהם על מקומו.

 

ל.

עברו ימים אחדים.  מלכין בא אל מעון שרה, אשר ישבה עם ילדיה ועם אחותה בבית הקיץ מחוץ לעיר.  הוא מצא אותן יושבות נעצבות כמו בכל הימים האחרונים.  שרה היתה חולה ונסיעת ילדיה אל אביהם עוד הוסיפה מכאוב על מכאוביה...

– הנני לבשרכן בשורה חדשה, – אמר מלכין בשבתו על הכסא לפני שרה, ומרים עומדת לפניהם. – הנני לספר לכן חדשות אשר קרו אצלי...

הנשים הביטו עליו בקצר-רוח.

 – אני עזבתי את משרתי בבית החרשת אשר בכפר עין-קדש, – הוסיף מלכין, וצחוק קל נראה על פניו.

– מדוע? מה קרה?  שאלוהו הנשים.

– האם נפל איזה דבר בינך ובין...  עציוני? – הוסיפה מרים, ופניה הלבינו פתאם.

– כמעט מצאת את החידה, – אמר מלכין ויצחק.

גם שרה הרימה את ראשה, ומרים נגשה אל כסא מלכין לשמוע את דבריו.

הוא ספר במנוחה על אדות כל הדברים אשר קרו ויאתיו, על דבר כתב אשמה אשר שלחו הפועלים על פי מושין, ויספר להן אדות תכונת נפש האיש הזה, גם ספר מכל המחזה אשר קרה בחדרו, דבריו אל עציוני בבואו לבית החרשת לחקור דבר העלילה הזאת.

רגעים אחדים ישבו כולם דומם מבלי פצות פה, אבל מרים התעוררה ותאמר בלעג:

– גם אתה, אדוני מלכין, מהרת לעזב את שדה המערכה מפני האויב הנורא הזה, וגם לבך נפל מפחד הדר גאון המנהל הזה!  האם לא יכלת לנקום נקמתך מהאנשים הארורים האלה?  האם לא יכלת לשימם כאפר, עקב אשר הכלימוך ויגדפוך ויאמרו להצמית את נפשך?  האם לא יכלת ללכת אל זיננסון להסיר את המסוה מעל פני האנשים הרעים האלה ולהראות לו את נבלותם ואת זדון לבם?  האמנם כל הארץ נתנה בידי רשעים וכל איש זדון ועול, כל בליעל ואיש רע יוכל לעשות עם אנשים תמימים ככל העולה על רוחם?  אמנם רק כצאן הנכם כולכם, צאן ההרגה, לפני האנשים אשר לקחו בידם מקל המשרה והשררה!

מרים דברה את דבריה בהתלהבות עצומה.  קצף ורגז נראו על פניה החורים ועיניה הבריקו בזעם.  מלכין הוריד את ראשו וידום.

– הן גם אתה, – הוסיפה מרים אחרי דומיה קצרה, – גם אתה הנך חדל-אונים כאשה...  כאחותי זאת אשר כמוה תרכין את ראשך לקבל כל צרה, ואולי כמוה תצפן את צערך ואת כעסך בחבך, מבלי צאת בנשק לעמת הצר הצורר.  כן!  מלחמה לנו עם האנשים הרעים האלה!  ובנשקם עלינו להלחם נגדם...  ידעתי כי אתה תוכל למצא לך מקום אחר למחיתך אבל איך תוכל לשבת במנוחה ולא תשיב מחרפיך דבר?  איך לא תנקם מהם את נקמתך?  מדוע לא תקרא עליהם מלחמה?  מדוע רפו ידיך ולא תמצא לך ידך להכותם בחרפה?

מרים קמה ממקומה נרעשה מאד, ותגש אל מלכין.  אבל הוא הוסיף לשבת שקוע במחשבותיו.  הוא הוריד את ראשו ויאנח מרה...  אבל בעוד רגע הרים את עיניו ויבט אל מרים, ואחרי כן גם אל שרה היושבת ומבטת אליו בחרדה וביגון נורא מאד.

– מרים! – קרא מלכין – דבר מר מאד הגדת.  לא בנשק האנשים האלה עלינו להלחם עמהם, כי אם בנשק אחר.  את טהרת נפשנו עלינו להציל.  את ערכנו המוסרי לא נוכל לשכח גם אם רעה עשו לנו... לכן רק דבר אחד עלינו לעשות:  לסלוח!

הוא השפיל את ראשו...

כן! – הוסיף בדממה, – רק הסליחה היא מעוזנו, ומנקמה עלינו להתרחק בהחלט.  לאהב ולסלח – אלה הם ראשי יסודות חיינו...

עיני שרה האירו מאד בדבר מלכין את דבריו האחרונים.  היא התאוששה ותקם ממקומה.  פני מרים חורו מאד וגם שפתיה הלבינו ותרעדנה.  רגע אחד צעדה צעד אל מקום מלכין, כמו אמרה להשיב לו על דבריו ולשפך עליו לעגה וחמתה, וברגע השני נשארה על מקומה מבלי נוע...  היא העיפה עיניה אל פני אחותה ואל עיניה המאירות;  היא הישירה את מבטה לעבר המקום ששם ישב זה איש הרוח על הכסא במנוחה ופניו מפיקים יגון נעים ושוקט, ופתאם נפלה בזרועות אחותה ותחבקנה, ודמעות פרצו מעיניה.  ותבך בדממה...

שרה הושיבה אותה על הכסא אשר לפניה ותשקנה על מצחה.  היא הושיטה את ידה למלכין, אשר אחז באהבה ובתודה רבה את היד הצנומה והדלה הזאת, ותאחז ביד אחותה ותשימה בכף מלכין, ותאמר:

– ידוע ידעתי כי נפשותיכם קשורות יחדו באהבה רבה, כי לבותיכם רוחשים אהבה טהורה ונאמנה איש לרעהו.  מרים!  האמיני באיש היקר הזה!  הוא יהיה לך תמיד לסתרה ולמגן... הוא ירפא מחץ לבך האנוש.  יחדו תהיו מאֻשרים כל ימיכם!  ברך אברככם, ילדי היקרים, כי תבנו בית נאמן בישראל והיה תהיו לתפארת לעמנו!...

גם פני מלכין, גם פני מרים נהרו ויאירו בשמחה רבה, ושרה חבקה בעליצות את שני הנאהבים והנעימים לה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] כך במקור (הערת פב"י)

[ii] כך במקור (הערת פב"י)

[iii] כך במקור, צ"ל פרק כ"ב (הערת פב"י)

[iv] השיר הוא מעשי ידי מר א. ליבושיצקי