_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָאֻמְלָלָה

יחיאל יוסף לבונטין

לתוכן הענינים

 

א.

אפרים "גורדובוי" (שוטר רחוב) היה עומד מדי יום ביומו על פרשת הרחובות ההומים בעיר זרען, רגיל היה לעמוד על מקומו כמעט בלי נוע ולהסתכל בחנויות, אשר לשני עברי הרחובות, בתגרנים ובתגרנות ובפרחי-העוזרים המחכים לקונים, או שהיה מביט אל מרחקי השוק ואל האבק העבה הנישא כענן כבד, בנשוב הרוח, – מקצה השוק עד קצהו; או סוקר בסקרנות את העוברים ואת הנוסעים, את העגלות, הטעונות חבילות סחורות, – ואין איש מפריע או מנוחתו, אבל יש שהוא הולך וקרב אל החנות הסמוכה ורואה את העוזרים, העומדים ולועסים – מאין מלאכה, – גרגרים, וגער בהם בנזיפה לבל ישליכו את סמרטוטי החבילות אל צדי הרחוב או לבל יוציאו את התיבות הריקות החוצה, עד אפס מקום להולך על המדרכות. 

ויש שהוא נידח ממקומו וממהר לגשת אל איזה רכב, אשר פלס לו דרך לא בצד הראוי ונזף בו ושפך עליו את זעפו ואת קללתו.

בכלל היו אנשי-המקום שקטים ושלווים, אין צווחה, אין פרץ בחוצות, רק לפעמים יקרה, שיבוא אחד משוליות-האומנים אל בית-המרזח וישתה לשכרה, אז יתהולל וישתובב עד שיידחף ויגורש משם בהחרפה החוצה, פרוע לשמצה, מוכה ופצוע, קרוע-בגד ומשולל-כובע...  והשכור יעמוד באמצע הרחוב ויצעק בקול צרוד:

– אבוי!  שדדוני, הלמוני...  הצילו!...

אז יגש אפרים בצעדים מתונים אל השכור, יקחהו בזרועו החזקה, ימטיר עליו מהלומות ויסחבהו אל חצר-המשטרה.  השכור מוסיף לצרוח מר, כחזיר מובל לטבח, ואפרים מוסיף מכה על מכתו ומקללהו באמו בלשון מדברת גדולות…

אז יוצאים אפילו בעלי-החנויות, הסוחרים החשובים, לראות במראה הנהדר, והמה ועוזריהם צוהלים ומריעים מרוב תענוג מן המחזה ההוא, איך אפרים "הגבור" סוחב את השכור, מהפכהו על פניו כסחי מאוס…  כולם ממלאים את פיהם לעז וקוראים:

– כן, כן, אפרים…  סחוב את הנבלה הזאת!...

שלום-אמת שרר בין אפרים ובין הסוחרים והתגרנים, כי כיבד אפרים את החנוונים, והמה היו נותנים לו מתנות לימי חגיהם, כנהוג.  וגם הפקידים העומדים על גבו, הללוהו, יען מלא באמונה וביושר את פקודתו החשובה בעיניו, פקודת שוטר הרחוב.

שנים רבות עבד אפרים בצבא, קודם שנתמנה לשוטר הרחוב בזרען.  בעודו נער לוקח מבית הוריו והובא אל ארץ רחוקה.  שם סבל עינויים רבים; עברו עליו הרפתקאות שונות; עמד במערכות המלחמה בקרים, קיבל אותו הצטיינות, יצא לחפשי ונתמנה לשוטר.  הוא התגאה במשרתו וגם באותו הכבוד, שהיה משים אותן על בגדי-השרד שלו כל פעם שהיה בא לפני שר-השוטרים לברכו בימי-אידיהם וכשהיה נכנס אל בית הכנסת בשבתות ובמועדים.

את בית הכנסת יסדו אנשי הצבא המשוחררים מבני ישראל, אשר איוו להם לשבת בעיר הזאת, ואפרים היה אחד מחשובי העדה הקטנה הזאת.  מאליו מובן, כי לפי כבודו נחל מן הגבאי גם "עליות" וגם "כיבודים" שונים, כיאות ל"בעל-בית" חשוב כמוהו.  והיה מעשה שעבר פעם לפני התיבה בנעילה, כאשר חלה פתאום החזן ביום הכפורים אחרי מוסף.  אפרים נתכבד על-ידי הקהל להיות שליח-צבור בשעת "הרת-עולם" זו.  המעשה הזה היה חשוב בעיניו כמעט כאותות-הכבוד, אשר על בגדו; ולכן לא ייפלא הדבר, כי על דבר חזנותו היה מספר למכיריו שנים רבות גם אחרי שכמעט נשכח המקרה מלב רבים.

בכלל היה אפרים להוט אחרי המצוות לקיימן באהבה, בהנאה יתירה ובכוונה, הוא היה יושב בסוכה, נוטל את הלולב, מדליק את נרות החנוכה, אוכל את המצה בפסח בדחילו ורחימו.  היה נוגע בה ברגש מיוחד של הידור ושל כבוד, כדבר שבקדושה, בשבתות ובמועדים היה פנוי מעבודתו ולא היה יוצא אל הרחוב, אלא מקדיש את כל שעותיו הפנויות האלה לתפילה ולקריאת תהלים.

דבקותו אל המצוות ואדיקותו במנהגים המקובלים היו גדולות מאד, אפשר מפני שעליהם מסר נפשו בימי נעורים, כאשר הכריחוהו להתכחש באמנותו, והוא עמד בנסיון, – או אפשר שהרגש הזה בא אליו בירושה מאבותיו הפשוטים, ובת-קול של הרגש הזה היתה נשמעת תמיד בלב אפרים איש-החיל בכל שנות טלטוליו ונדודיו הרבים והאיומים...

 

 

ב.

אפרים נשא לו לאשה אחת מן העלמות, אשר הובאו מערי "תחום המושב" להנשא לחתנים מבני אנשי-החיל האלה, כמו שנהגו במים הרחוקים הללו, ויחי אתה שנים רבות חיי-אושר ונחת.  הוא כיבד אותה על שהיתה בקיאה יותר ממנו בכל מנהגי-הדת, אף כי היתה אשה פשוטה, כאלפי נשי-ישראל, היא ידעה להתפלל מן הסידור ומן המחזור, ובעבור זה נחלה תמיד כבוד רב מרעותיה, כי היתה קוראה לפניהן בימים הנוראים את התפילות ואת הפיוטים, מגידה להן את סדר התחינות, ויש שהיתה פוסקת למכירותיה שאלות במנהגים ובדינים, שנשים חייבות בהם.

רק בת אחת נולדה להם ויקראו אותה בשם רחל.  כאשר גדלה, בקשה רחל להיות "מלומדת" כאמה, לכן היתה לומדת מפי המלמד-השוחט קריאה בעברית וידיעת סדר התפלות, ומפי אמה היתה בקיאה במנהגים שכל בת-ישראל צריכה לדעתם.

אמה מתה על פניה בעודה כבת ארבע עשרה, ותהי רחל ל"גברת הבית", לכלכל את מעון אביה, להכין לו ארוחה בשובו מעבודתו ברחוב.  היא נתנה אל לבה לדעת את כל דרישות אביה ולמלאן בדיקנות רבה.

כאשר היה שב אביה אל מעונם – בחורף אחרי שהקפיא הקרח הנורא את כל אבריו, או בסתיו, כאשר הגלידו שערות ראשו וזקנו בכפור, או בקיץ, כאשר אכלהו החורב או הגשמים הרטיבו אותו ואת בגדיו, – אז היתה בתו עורכת את השולחן בסדר נכון, מעמידה כוס יין-שרף למען יחליף אביה את כוחו, מכינה לו חמין אחרי הסעודה, היא גם היתה חולצת את מגפיו ומסירה את בגדיו הרטובים או הקפואים כדי לנקותם או ליבשם, מציעה בתבונה את מצעו למען ינוח עד שיבוא תורו לצאת אל הרחוב.

ובמעונם, אשר שני חדרים ומטבח ופרוזדור לו, – היה שורר תמיד נקיון, כי היתה רחל מקפידה על טהרת-הבית, כמו שהיתה עושה גם אמה.  רק בזאת נבדלה מאמה, שדברה צחות רוסית, ואפילו בדברה יהודית עם מכיריה היהודים היתה שפתה בלולה הרבה מלים רוסיות ומעט מלים יהודיות.

כל המנהגים וכל המצוות היו חביבים וקדושים לה, כמו שהיו קדושים וחביבים לאמה ולאביה; וגם היא קיימה אותם ביראה ובהתרוממות-הנפש.  רק פעמיים בשנה היתה באה אל בית-הכנסת, כי כן הוא המנהג בישראל לבנות ישראל מימים ימימה, – לשמוע קול שופר בימי ראש-השנה ולעמוד בין כל הנאספים והנאספות בשעת ההקפות בליל שמחת תורה.

אם מן המעין של המנהגים הדתיים שאבה רחל את סיפוק-נפשה –  למלא את תשוקתה החבויה לכל נשגב ונאצל, ויהי לה המעין הזה לצנה ולסתרה – להצנע לכת, כבת ישראל האמונה על מצוות התורה, – הנה סגלה לה את הליכות חייה הרגילים מן הסביבה, אשר מחוץ לביתה: בשוק, ברחובות ובמקומות הטיולים לבנות-העם.  היו לה חברות מבנות התושבים הרוסים, אשר אתן התרועעה; מאוייה התאימו למאוייהן, וכתקוותיהן וכמגמותיהן היו גם מגמותיה ומשאות נפשה בחיים – ותהי עליזה וצוהלת בימים האלה.

היא היתה עלמה יפת-תואר, גבוהת-קומה, שערותיה השחורות ענדו תפארת לראשה; בעיניה היתה אש עצורה יוקדת, ואיזה לעג מהתלות מציץ מהן, ואיזה רגש נסתר בחביון נפשה כאילו אילץ אותה להתנאות, בעת האסף רעותיה לבית אחת ממכירותיהן או בעת לכתן בגן העיר.  אביה היה נותן לה תמיד די כסף לקנות בגדים ושמלות נאות, כיאות לבת "איש אמיד" ובאהבתו אותה מלא את חפצה ורצונה להתפאר בבגדיה היפים.

ובימים ההם בא מליטא זרענה איש צעיר, הוא למד בישיבה, קרא ספרים "חיצוניים", נשא אשה, סחר בעירתו ימים מעטים, נתאלמן, התרושש – ויעזוב את עיר מולדתו ויבוא זרענה.

הוא היה חצי-משכיל וחצי-סוחר, ובתעודתו נכתב ונחתם, כי הוא אמן, מומחה ככורך-ספרים.  אבל אחרי אשר לא הצליח להיות סוחר גם בזרען ולכורך-ספרים לא יכול להיות, יען, ראשית, מעטים היו בידי אנשי העיר ספרים הנועדים לכריכה, ושנית, שכבר היו שני כורכי-ספרים, שבקשו את פרנסתם, ושלישית – אפילו את המלאכה לא ידע על בוריה, לכן פנה את המלמדות, ותעודתו, תעודת אמן, היתה לו לתריס מפני "עין-הרע" של הרשות בישיבתו מחוץ ל"תחום המושב".

ואמנם, משה זליגמן, זה המשכיל, הסוחר והאמן, נהיה למלמד ורכש לו תלמידים רבים וקנה לו שם טוב לתהלה וגם פרנסה. 

כאשר נודע לנשים הצדקניות, כי פנוי האיש הזה, החלו לדאוג לאחריתו וגמרו אומר לשדך את רחל בת אפרים למלמד הצעיר.  השידוך מצא חן בעיני אפרים, כי רבה היתה תשוקתו, שיהיה לו חתן יודע תורה, וגם בעיני רחל מצא האיש הצעיר חן, – ובכן היתה רחל לאשה למשה זליגמן.

ותם הפרק הראשון של חיי רחל בת אפרים שוטר-העיר. 

 

 

ג.

ימים רבים חיתה המשפחה הקטנה הזאת חיי אושר ועונג יחדיו, חיים שקטים ושלווים.

אפרים, כמנהגו, היה הולך אל מקומו, על פרשת הרחובות אצל השוק, עומד שעות רצופות ומשגיח על הסדר.

משה חתנו עסוק ב"חדר" ומלמד את תלמידיו בשקידה רבה.  התלמידים מקשיבים לקול מורם ומתמידים בלימודם; הוא לימדם תורה וגם דעת לשוננו, והיה שמח לראות, שתלמידיו מצליחים בלימודם.  הוא התאמץ לטעת בלבם אהבה לדתנו, לחוקינו וללשוננו.  באר להם את המאור שבתורה, שינן להם פרקים ממשניות ומאגדה, הייפלא הדבר, כי כל אנשי העיר כיבדוהו מאד, ומקרני הודו האיר זיו נוגה גם על ראש אפרים וגם על רחל? 

היא היתה טרודה תמיד בעבודות הבית; כל ימיה טפלה באביה הזקן ובאישה; היא אהבה אותו ולא רק כבדה אותו, כי אם נשאה רוחה אליו כאל דבר שבקדושה, כמו – אל גלילי התורה, שהיתה נוגעת בהם ביראת-הקודש בשעת ההקפות.

ובפרט גדלה שמחת המשפחה כשנולד להם בן, ורחל הקדישה לתינוק את רוב שעותיה ביום ובלילה, והזקן והאב השתעשעו אתו, ורוח צהלה נחה עליהם. 

רק פעם שבת משושם, גזירה יצאה מלפני השליט לבדוק בזכויות היהודים, שבאו מחדש לגור בזרען, אם מותרת להם הישיבה פה או אסורה, ח"ו, הלכו ובדקו ומצאו, כי יש גם "פסולים", שאין מלאכתם בידיהם, וגם זליגמן נמצא ביניהם, אבל מכיון, שאפרים היה מקורב לשר-השוטרים, הומתק גזר דינו של חתנו ומצאו הכשר לישיבתו בעיר הזאת, בתנאי שיעסוק בכריכת-ספרים. 

– ראה, – היה משה אומר בלעג לאפרים ולמכיריו, – צא וראה, כמה חביבים בני ישראל על אומות העולם, כי "כבקרת רועה עדרו" כן תספור ותמנה הפקידות כל נפש מישראל, לדעת את שלומם ואת מלאכתם לבל יימצאו, חלילה, חוטאים ביניהם.

ומן היום ההוא נמצאו במעונם גם כלי עבודה של כורך ספרים, ועוזר אחד היה יושב תמיד ועובד את עבודתו וכורך מכל הבא לידו; חומשים, סידורים, תחינות, ובשעת הדחק אפילו לוחות השנה; ואם לא היתה המלאכה מצויה, היה העוזר יושב ואוכל ואינו עושה מאומה ומקבל גם שכר בטלה, אבל משולחן-עבודתו לא מש.  וסמוך לו היה יושב משה ומלמד לתלמידיו תורה ומסבירם את ענין המצוה – צדק צדק תרדוף"...  "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים".

... עבור ימים, חלפו שנים – וביום סתיו אחד, מעונן ועגום, הלך אפרים בדרך כל הארץ...

יש כי תעבור בליל-זועה רוח סערה גדולה בין עצי היער, תרעש, תהמה, תיליל ותעשה שמות בין איתני החורשה.  ובבוקר, כאשר תשכים לקום ותלך היערה, תמצא את האלונים הגדולים והעבותים, והנה רבים מהם נעקרו משורש, נפלו לארץ, כי נגדע גזעם; והעצים הרכים עומדים רעננים, זקופים ושמחים לקראת קרני-השמש, המזהיבות את ראשיהם ודליותיהם.

בימי סתיו עברה סערת מחלה חדשה במדינה, הרופאים מצאו לה חיש שם חדש ויקראוהו בשם – אינפלוּאֶנצה, אבל תרופה לא מצאו לה.

חלים רבים הפילה המחלה גם מבני העיר זרען, אנשים זקנים, וגם אפרים השוטר היה ביניהם.  עוד לפני ימים אחדים עמד על המשמר, פוקד את הרכבים וסוחב את השכורים בזרוע ידיו, – ובבואו הביתה חש כאב בכל גופו, חלה שנים-שלשה ימים ויגווע וימות...

הלוויה היתה מהודרת מאוד.  שר השוטרים וכל סגניו ופקידיו הלכו ללוות את המנוח ולחלוק לו את הכבוד האחרון בעבור רוב ימי עבודתו באמונה ובמישרים בפקודתו.  ומלב כל עדת בני ישראל, הלכו אחרי ארונו גם רבים מן החנונים, הסוחרים החשובים ומבעלי-הבתים, אשר ידעו אותו ימים רבים.  לפני הארון נשאו בחירי-השוטרים את כל אותו הכבוד שהיו למנוח, ובראש הלוויה הלך ידידו וחברו של אפרים, אשר התענה יחד אתו בכל שנות עבודתם בצבא ואשר נשא אתו חלק כחלק בכל תלאותיהם ובכל מצוקותיהם ונדודיהם, הוא ר' יעקב, חבר חברא-קדישא, איש כפוף-קומה מזוקן ומחולשה...  הוא צעד לפני ה"מטה", קשקש בקופסה קטנה עם מטבעות אחדות וקרא בקול צרוד ועגום:

  "צדקה תציל ממות"...

 

 

ד.

והבן הקטן הלך וגדל וגם הוא היה לאחד מתלמידי אביו והצטיין בשכלו, בהבנתו ובהשגתו.  הוריו שמחו לראות את בן יחידם הולך הלוך וטוב, הלוך והשכל.  אבל הוא היה ילד חלש וקטן-קומה, וגם מחלות-ילדים עברו עליו, אשר התישו את גופו, לכן הוכרחה רחל להקדיש את כל עתותיה להחלימו, להשקותו רפואות שונות, לשים עין פקוחה על כל צעדיו לבל יקרהו אסון.  לילות רבים מינו לה בחרדת-נפש ובדאבון-לב, בזמן שהיה בנה חולה, לשמרו מכל מקרה ולהעלות ארוכה לבנה יקירה זה.

אביו החליט ללמדו גם לימודי-חול, כדי שיכנס אל הגימנסיה.  ואמנם משאלת-לבו זאת נמלאה, והנער יוסף נכנס בשלום אל הגימנסיה אל המחלקה השניה ולמד בשקידה את לימודיו, ואביו הוסיף ללמדו בכל יום גם דברי-תורה.

יוסף היה כמעט הנער הראשון מילדי-היהודים, הנמנה בין תלמידי הגימנסיה בעיר הזאת.  רבים מחבריו, רובם מבני-האצילים, היושבים באחוזותיהם, אשר ברחבי הפלך הזה, – לא ראו מלפנים איש יהודי, ובפרט נער עברי, הם שמעו מפי אומנותיהם הזקנות את השם יהודי בשעה שהיו מקללים את סוסיהם המפגרים ללכת ולהסיע את העגלות הטעונות משא.  ולכן הביטו בסקרנות על הילד הקטן והחלש הזה, הלבוש כמוהם בגדי-שרד של תלמידי-הגימנסיה והמסתכל בעיניו הגדולות והשחורות בתמיהה וביראה אל המורים, אל התלמידים, ואפילו אל שומרי-הסף.  אחדים מהתלמידים הרעימוהו, היו בועטים בו ולעגו לו וגם קראו אחריו: "יהודוני!"  כנהוג בין התלמידים, היו הגדולים והאמיצים רודפים את החלשים ואת הקטנים – לא משנאה או מאיבה מסותרת, אלא מפני המנהג, ובשרירות לבם היו מכים ולפעמים את יוסף הקטן ומחרפים אותו.

אבל ישועתו באה מאחד-החברים, אשר ישב אתו על ספסל אחד.  הנער דמיטרי קארלין, בן אחד הפקידים הנושאים משרה בבית הפקידות, היה גבור חיל ועז-פנים, אבל "החכמות" שלמד, במחלקתו, היו נשגבות מבינת שכלו והתקשה בלימודן.  ויוסף היה נכון תמיד לעזרו ולשנן אתו את השיעורים ולבאר לו פעמים רבות את ה"ענין העמוק" בתורת החשבון.  לכן התחבר דמיטרי אל יוסף ויאהבהו ונפשו התקשרה בנפש הנער העברי ולא נתן לחבריו האחרים להלעיב ברעו, ומפני תנופת אגרופו יראו התלמידים השובבים – ויעזבו את יוסף לנפשו.  ומכיון שחדלו לרדוף אותו ולחרפו, החלו גם לכבדו על חריצותו, וכולם היו פונים אליו לעזרה, בעת אשר יקשה להם איזה ענין בשיעורים.  ויהי שלום ואחוה בין יוסף ובין חבריו.

דמיטרי היה בא לפעמים גם את בית זליגמן ויהי שם ל"בן-בית", אהוב-רחל, בעבור שהגין על בנה יחידה מפני התלמידים "הרשעים".  וגם יוסף היה מבקר את רעו בבית-הפקיד קארלין, ושם קרבוהו בנחת ובלב טוב על שהוא עוזר לבנם בלימודיו.

בכלל חיו חיי אחוה ורעות שני הנערים הקטנים האלה, ורק לפעמים היתה מתלקחת ביניהם אש הויכוחים המשונים בעניני-דת.

דמיטרי היה מקשיב בעיון נמרץ לתורת הכומר, שהיה מלמד את יסודי-דתם לתלמידים בגימנסיה, וכל מה שהיה דמיטרי סופג אל קרבי וכל מה שהרעיש את מוחו וכל דבר שהיה עושה עליו רושם גדול, – היה מספר גם לרעהו בבואו אל ביתו, ואז מתחילים ביניהם מענין לענין – גם ויכוחים.

– כתוב בתורתכם, – היה אומר דמיטרי, – עין תחת עין...  ואנחנו נצטוינו להושיט את לחיינו למכה אותנו בלחי האחת...  כך בפירוש אמר הכומר. 

יוסף כשהיה מתקשה באיזו שאלה, היה פונה לאביו ודורש ממנו פירוש ובאור.

– עין תחת עין...  זהו ממון...  כלומר, צריך לשלם פצויים למוכה, –  מבאר לו אביו, ואת הפירוש הזה מוסר יוסף לדמיטרי.

בא חברו בפעם אחרת ואומר מה ששמע מפי הכומר אחרי הבאור.

– ממון, ממון...  כן אומרים רבים, שהיהודים אוהבים את הממון... 

משה מבאר לבנו, כי יסוד תורתנו הוא העיקר – ואהבת לרעך כמוך", ויוסף הולך אל דמיטרי ומוסר לו את הידיעה הנחוצה.

בתחילה משתומם דמיטרי לשמוע את הדברים הנפלאים האלה, אבל אחרי ימים אחדים הוא בא ואומר:

– שקר דברת!  הדברים האלה כתובים בתורתנו ב"ביבליה" שלנו, אבל לא בתורתכם...  כך אמר לנו מורה הדת...  והיהודים נצטוו לשלם...  עין תחת עין...

גם רחל היתה שומעת את הויכוחים האלה של הילדים התמימים, לועגת להם, ומפני שלא הבינה כלל את תוכן הויכוחים, קראה בלצון ובלשון של חיבה את דמיטרי הנער: "עין תחת עין"...

– הנה בא אליך רעך "עין תחת עין", – היתה לפעמים קוראה רחל לבנה בצחוק, כאשר אך דרך דמיטרי על מפתן ביתה.

והיא מקבלת בסבר פנים יפות את הנער, חבר-בנה, והוא גם הוא כיבדה ולא חש בעצמו, איך נקשר בנימי נפשו אל המשפחה היהודית הזאת.  וגם על שמו המוזר לא הצטער, אלא היה צוחק מטוב לב בשמעו מפיה שם-לואי זה.

וכאשר גדלו הנערים וכבר נכנסו אל המחלקות הגבוהות של הגימנסיה ושכחו את ויכוחיהם הראשונים בילדותם, משום שויכוחים יותר מענינים לקחו עתה את לבם, שאלות יותר חשובות עמדו לפניהם, אשר אותן התאמצו לפתור להם בשכלם ובדעת הבנתם; המה התעמקו בעיון ספרי אנשי-השם הגדולים, יחדיו קראו בספרי-המופת ומהם דלו את מחשבותיהם ואת הגיונותיהם.

 

 

ה.

וצרות משכחות את הזכרונות...  צרות רבות עברו פתאום על רחל.  אולי גזירה היא מן השמים, שלא תמצא לה רחל מנוחה בחייה, או אולי מסיבות נסתרות, שלא נדע שחרן, היו בעוכריה.  מי יודע ומי יגלה צפונות חיינו לדעת ולהבין את גורלנו, את מזלנו, את עתידותינו?  מי חקר וידע, מאין בא לנו האושר או מדוע השתרגו עלינו הפגעים?...

משה זליגמן חלה במחלת הדלקת ואחרי עינויים קשים ואחרי גסיסה ממושכת ואיומה – נסתלק מן העולם, ורחל נשארה אלמנה גלמודה, לא-נוחמה.

כאשר עברו ימי הבהלה הראשונים, כאשר דללו חרבו כל מעינות דמעותיה ואנחותיה, כאשר נקרם הקרום  הראשון על הפצע האיום, אשר בלב האומללה, ראתה והבינה, כי מוכרחת היא לדאוג לעתידות בנה, מחמל נפשה.  אז אמצה את כוחה ואמרה:

– כל ימי אקדיש לבני...  הוא יהיה לגאון לנו ולתפארת, לזכרון אביו המנוח...

ובכן, נצרכה לעבוד, לכלכל את ביתה, למצוא פרנסה, מאביה הזקן נשאר לה בירושה סכום הגון, שהיה נתון לפקדון באוצר הממשלה, לקחה מן הכסף הזה ויצאה אל השוק לסחור במטפחות ובפוזמקאות, בסלסלות ובמקלעות.

בראשונה קנתה מעט סחורה והיתה הולכת לנשי-הפקידים ולנשי-הסוחרים והיתה מוכרת להן את סחורתה.  הנשים האלה ידעו את אביה השוטר וחמלו עליה, בשמעם על דבר אסונה הנורא, רחמו עליה והיו קונות ממנה כל מיני תכשיטים.

כעבור כמה חדשים פתחה לה חנות קטנה בין החנויות הפעוטות שבשוק, כל היום מן הבוקר ועד הערב היתה טרודה בחנותה ובמרכלתה.  כאביה המנוח, שהיה עומד בשוק על המשמר להשגיח על הסדר, כן עמדה רחל בתו על המשמר בצד חלון חנותה לצפות לבוא הקונים, הצנה אכלה אותה בחורף, השרב הכה אותה בקיץ, הגשם טרדה ברוב ימות השנה, והרוחות חדרו אל כל אבריה, אבל היא עמדה בבטחה על משמרתה, בהכרתה, כי לא טובתה היא דורשת, כי אם טובת בנה יקירה, העוסק בתורה ובחכמות, –  ותהי כמעט שמחה...

ויש שתמסור את חנותה להשגחתה של אבדוטיה רעותה, היושבת בשכונתה בחנותה הדלה והסוחרת בקשואים ובבצלים ובכל מיני ירקות ופירות; רחל ממהרת ללכת הביתה להכין ארוחה לבנה טרם שובו מן הגימנסיה ואת מנתה היא לוקחת אתה אל החנות.  ובשובה אל מקומה, הולכת גם רעותה הביתה להשגיח על הילדים הרבים, ורחל ממלאה את תפקידה של זו בחנות הירקות.

רחל מצאה כמעט מנוחת-נפש בעת ההיא; הפרנסה היתה דיה לכלכלתה, יוסף למד בשקידה ונכנס אל המחלקה הגבוהה, ובערב, כאשר גם היתה שבה הביתה, רצוצה מרוב טלטוליה בעסקי חנותה, שופתת היא את המיחם ואז יבוא גם דמיטרי, חברו של בנה, אל מעונם, ושלשתם יושבים אל השולחן ושותים תה, רחל מקשיבה לדברי הנערים המתוכחים על אודות מוריהם, שיעוריהם, ויש שגם מתוכחים בעניני ספרי-המופת, ורחל מנמנמת ושומעת בנחת לקול ריבם ואומרת:

– יוסף...  דמיטרי...  תמיד אתם מתוכחים ומריבים...  עוד הפעם...  "עין תחת עין"...  וכולם צוחקים מרוב נחת בהזכירה אותם את ויכוחיהם  משנות ילדותם.

 

 

ו.

אולם פתאום קפץ עליה רוגזן של גזירות חדשות, רוחות חדשות התחילו לנשב ברומו של עולם המדינה...  "זמנים חדשים, צפרים חדשות", וצפצופים משונים נשמעים...  הפקידים בעיר הפלך, שרצונם היה אדיר לשבת במנוחה במשרדיהם ולכתוב ולחתום כל היום "ניירות" ו"אגרות", אשר אין מהם תועלת לאיש, ולבוא בנשף אל הקלוב או אל בתי-השכר לשחק בקלפים או בביליארד, – הוכרחו, על פי פקודה מגבוה להחל שוב לפקוד ולמנות את היהודים יושבי-העיר, לחפש ולבקש, אולי יש ביניהם אלה שזכות ישיבתם בעיר הזאת פגומה. 

וידרשו ויחקרו הפקידים את כל איש ואיש מבני היהודים, את זכותו ואת מלאכתו, עד שהגיעו לרחל בת אפרים זליגמן, ואז התעוררה השאלה, איזוהי הזכות לאלמנה זו לגור פה?  ומי נתן לה היתר לסחור בעיר זרען בפוזמקאות ובמטפחות?  הפקידות האחת טענה, כי ניתנה לה רשות זו על סמך העובדה, שהיא בת איש-חיל משוחרר, ולכל אנשי-חיל אלה על פי דין יש רשות לשבת בכל מרחבי המדינה ולסחור בה, והזכות הזאת עוברת גם על בנים ובנות, כי בירושה באה להם הזכות.  אבל הפקידות האחרת סברה להיפך, כי אין לרחל זליגמן זכות אבות, יען כי הבנים יורשים את נכסי אביהם ואת זכיותיהם, אבל לא הבנות, היוצאות מרשות אביהן ונכנסות לרשות בעלן.

וה"ניירות" עפו מפקידות לפקידות בטענות ובויכוחים, בשאלות ותשובות, אלה התירו ואלה אסרו, אלה החזיקו בתוקף הזכות לבנות, הללו פסלוה.  ותגיע השאלה עד הסנהדרין.  שמה ישבו גדולי הדיינים, מביני דת וטעמיה, הזקנים המלומדים, אשר כל ימיהם חטטו בערמות הדינים והחוקים והמשפטים, המה הוציאו גזירה-שוה מקל-וחומר, בנין-אב של דין אחד לסתירת דין אחר; שמה ישבו כל יודעי דת ודין אלה ימים רבים להתייעץ ולדון, אם יש לבת אפרים "גורודובוי" דין בת איש-חיל משוחרר או היא רק אלמנת משה זליגמן, שבמותו עבר גם ההיתר הזמני של ישיבתו בעיר ההיא ובטל כלא היה.  ובהגיעם אל המסקנה הזאת גברו חילוקי-הדעות בין הדיינים: הללו אומרים, אם הבעל מת ועבר מן העולם, – נתבטלה זכותו ואלמנתו ובנו חייבים גלות; והללו מוכיחים, כי במות בעלה, – יצאה רחל מרשות בעל ויש לה דין כדין בת חיל משוחרר.  וכן גדלה ועצה השאלה, החמורה המרעישה עולמות: אלה מחמירים, ואלה מקילים, – ונתחלקו הדעות!... 

אז יצא צו, כי תהיה האסיפה הכללית של כל זקני הסנהדרין, ואב-בית-דין בראשם, לעיין בשאלה הזאת, כאילו קיום המדינה, תלוי בפסק-דין זה; אם תוסיף רחל בת אפרים לסחור במקלעות ובסלסלות בחנותה של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים על יד חנותה של רעותה אבדוטיה הסוחרת בירקות או לאו?  אם מזקת האלמנה הזאת במסחרה לשלוותה של המדינה?  אם יש חשש איסור בדבר הזה, או אולי יש גם צד היתר לזה? 

ישבו ישישים ודנו, טען הסניגור וטען הקטיגור, ורבים היו מפקפקים בחומרת הדין והיו נוטים להיתר, אבל עמד על דוכנו שליחו של שר-המשפטים והראה בראיות מכל דיני "שולחן-הערוך" של המדינה, כי אמנם אסור לרחל זליגמן לסחור בזרען, וכי חלילה לסנהדרין להתיר דבר חמור כזה וכי עלולה האשה היהודית הזאת לחתור תחת אשיות המדינה, יען בהיתר זה תשמשנה הרבה בנות אנשי-החיל למלא את הערים של פנים המדינה ולדחוק בסחרן את התושבים האזרחים.  א הריחו זקני הסנהדרין את הריח, הנודף בעת הזאת ממרומי פסגת השלטון, והבינו, כי הפעם צריך לאסור את המותר – ופסקו לחומרה!

עוד ימים רבים עברו עד שפתשגן כתב הדת, שהתגלגל מפקידות לפקידות, הגיע לזרען, ובהגיעו לשם יצאה הפקודה לגרש את רחל ואת בנה מעיר מולדתם ולהגלותם.

אבל לאן ללכת?

איפה היא עיר מולדתם?

 

 

ז.

ייסכרו פיות מנאצינו ומנדינו, דוברי-שקר, אבל האמת ניתנה להאמר, כי רגילים היהודים ללכת סחור-סחור בדרך עקלתון, בהיותם מוכרחים לטהר את השרץ בק"ן טעמים ולהמתיק בשבילם את הדינים, המדכאים אותם והמעליבים אותם.

וגם הפעם נמצא אחד מאנשי-העיר, אשר בא בעצתו לרחל האומללה.

היא היתה נדכאה מאד; כהלומת-רעם היתה מן השמועה על דבר גזר דינה, כי מחויבת היא לעזוב את זרען, אשר פה נולדה וגודלה, פה חיתה כל ימיה, פה עברו עליה ימי-טובתה וימי רעתה, פה קברות אבותיה ובעלה...  גוזרים עליה ללכת אל עיר שבה נולד בעלה המנוח ואשר גם שמה לא ידעה עד היום הזה.

האיש נתן לה עצה להמנות בין האומנים ולכונן לה איזה בית-מלאכה.  ובימים "הטובים" האלה, טרם האירה "הקונסטיטוציה" את חשכת המדינה וכל הדרים בה; הימים האלה, כאשר עוד לא התעמקה השנאה לישראל ולא חדרה אל כל השדרות של יועצי-הממשלה בערים הפרזות – נגעה לפעמים גם צרת היהודי אל לבם, ומצוקותיו הרעישו גם את נפשם והם חמלו על האומללים ועל הנרדפים באין עוולה בכפם.  אז היו אפילו הפקידים מקילים את גזר הדין ועושים לפעמים לפנים משורת הדין.

בימים ההם אפשר היה גם לרחל לקבל חיש תעודה, כי היא עושה פוזמקאות ועסוקה במלאכתה זאת.  ואמנם, לא שקרה רחל חלילה ולא כזבה האשה התמימה הזאת את אמונם של הפקידים אליה.  היא קנתה מכונה לאריגת פוזמקאות, כל היום ישבה וסרגה, עשתה את מלאכת, וסחורתה היתה נמכרת על ידי אבדוטיה רעותה, כי לה מסרה את חנותה בתנאי ששתיהן הן שותפות בעסק, וחלק כחלק תחלקנה את הפרנסה.  שמחה אבדוטיה למעשי רחל חברתה ובאמונה סחרה בפוזמקאותיה ובמטפחות שהיתה רחל קונה מעוזרי-המסחר הנודדים הבאים מלודז שבפולין.  ושתיהן היו מרוצות מחלקן.  וגם נשי-זרען היו נהנות מפוזמקאותיהן וממטפחותיהן של רחל ושותפתה.

וראה זה פלא!  רחל נשארה יושבת בעיר זרען, והעיר לא נחרבה, והעולם כמנהגו נוהג!...

 

 

ח.

... העולם כמנהגו נוהג...

והעולם מלא צרות ויסורים, דמעות עשוקים ומעשים רעים הנעשים תחת השמש...  בני האדם נוצצים ונובלים, כעלי האילנות הנושרים ונובלים בימי-הסתיו...  ראה!  הנה פרח נחמד לפניך, רסיסי-הטל משקים אותו, קרני השמש מזהיבות את עליו ואת פקעיו, – והנה עברה רוח קרה על פני הארץ...  מאין באה פתאום הרוח ביום קיץ בהיר וחם?  אין איש יודע...  ובטרם יתפתח ויפרח בכל הדרו – השחיתו הרוח, עלהו קמל וייבש – וימות... 

יוסף ודמיטרי כבר הגיעו עד המחלקה האחרונה של הגימנסיה.  שניהם התעתדו לעזוב במהרה את בית ספרם זה.  שניהם ראו בחלומם, בחזיון לבם, איך דורכים המה בפעם הראשונה על סף בית המדרש הגבוה, איך המה יושבים ומקשיבים לכל הגה היוצא מפי הפרופיסורים הנודעים, איך המה לומדים בהתמדה את לקחי-המדעים...

אבל המקרה האכזר, או מנהגו של העולם, – הרס את מחשבותיהם, תקוותיהם, חזיונותיהם – ויפוצו כמוץ נודף לפני רוח.

אבי דמיטרי מת.  והאלמנה לא יכלה לכלכל את כל בני ביתה המרובים מן הקצב הדלה שניתנה לה מהממשלה, לכן החליטו ראשי המשפחה בהתייעצם על עתידות היתומים הקטנים, כי דמיטרי הבכור צריך לעזוב את הגימנסיה ולקבל עליו משרת פקיד ולהיות לעוזר לעמו, למען תוכל לחנך את הבנים הקטנים.

בלב נשבר מוכרח היה דמיטרי להפרד מבית-ספרו, לעזוב את מחשבותיו הנשגבות ולהתרחק ממגמותיו, אשר זה לא כבר העלוהו עָל והרימו את רוחו אל ערפלי-טוהר.  במקום בגדי-הסטודנטים לבש בגדי השרד של הפקידים, לקח בידו תיק הסופרים, החל לכתוב "ניירות" של פקידות על פי מצוות הגבוה מעליו...

ולאסונה הגדול של רחל האומללה מוכרח היה גם יוסף לעזוב את בית-ספרו...  אמנם, רק לזמן קצר – לחצי-שנה ואולי לא יותר משנה, כמו שהעיד הרופא.  כי חלה יוסף, שהיה בכלל נער חלש, במחלת השחפת וצריך היה להפסיק את למודו, לשבת בנגב הארץ, לשאוף רוח צח של הים, לאכול ענבים, לשתות חלב...

ורחל עזבה את כל עבודתה ואת מלאכתה, את פוזמקאותיה ומטפחותיה, ותצבור את כל כספה, אשר עוד היה מונח לה באוצר הממשלה, שארית הירושה מאביה המנוח ותלך עם בנה לקרים.  היא קיוותה, כי שם תחלימהו ותרפאהו; שם יחדש את כוחו הרופף, את גופו החלש; שם יתחזק ויתרפא חזהו הכואב.  היא קיוותה, כי אלוהי-ישראל ישמע לתחינותיה ולתפילותיה, אבי-יתומים ודין-אלמנות – הקב"ה ישלח לבנה יחידה ישע ומרפא...  היא האמינה לדברי הרופאים, שאמרו, כי עוד שוב ישוב יוסף לבית-ספרו ולספריו...  והיא שמה לילות כימים, לא משה ממטת בנה החולה, אתו ישבה לחוף הים והאזינה לקול המית הגלים, כאילו בקשה מהם מענה להמית לבה, אבל הגלים רצים ושבים, לוחכים את חול החוף, מתנוצצים מזהרי-חמה השפוכים מסביב...  ורק טפות דמעותיה נגרות ונופלות אל החול...  פעם תתפלל אל האלוהים ופעם תתחנן אל הרופאים; פעם תשפוך שיחה לפני אלוהי-מרום ופעם תשמיע את אנקותיה בלילות-נדודים בגבור עליה מצוקות נפשה; פעם יתקפנה היאוש האכזרי, המכלה את כוחותיה והמוצץ את דמה, ופעם תאיר לפניה התקווה הנעימה והמקסמת... 

אבל תקוותה נכזבה...  ועוד קבר נוסף על בית העלמין של היהודים בזרען, מצבה חדשה בשכנותן של מצבות אפרים, מי שהיה שוטר, ומשה, מי שהיה מלמד...

ורחל לא מתה מעוצר צער ויגון...  היא בקשה את המות ולא מצאה אותו...  היא נכנעה תחת סבל צרותיה; סאת ענוייה כאילו לא נמלאה, והיא נשאה את עולן בדומיה ובדמעות, בתחנונים ובתפילות...  שערות ראשה הלבינו, היא הזדקנה מאד, תוי פניה קומטו, גווה נתכופף, ועיניה הדולות, המכוסות תמיד אד של דמעות, מפיקות יגון וצער איום; וכל הרואה אותה יבין, כי מכאוב גדול יקנן בלב האשה הזאת, כי גדולה מרירותה ואין לה מוצא... 

לא!  היא מצאה לה מוצא ליגונה המר: היא הולכת אל בית הכנסת בכל שבת, כי רק בשבתות ובמועדים פותחים את דלתותיו, ושמה תשפוך שיחה ותשאל את שאלתה התדירית, אשר אין לה פתרון:

– מדוע?...

ואל בית-העלמין היא הולכת וגם שמה היא שופכת דמעותיה לני המצבות האלמות, שהיו לה כיצורים חיים, יען אתן היא מדברת.  לפניהן תביע הגיגה, אליהן תפרוש ידיה, מהן תבקש רחמים וחנינה...

 

 

ט.

כל רכושה, אשר רכשה לה ואשר הניח לה בירושה אביה, כבר סף ותם בימי-בלהות; מפוזמקאותיה וממטפחותיה אשר בחנותה לא נשאר לה כמעט מאומה; הכל הוציאה לרפוי-בנה, ומה נשאר לה מימים ראשונים?...  אבל לחם חסד לא חפצה לאכול: היא חפצה לעבוד ולהתפרנס...  ואבדוטיה באה לעזרתה – בימים האלה, כאשר גבר עליה היאוש וכאשר כמעט נפלה תחת סבל מצוקותיה.  רעותה זאת עשתה חיל בעסקיה, הגדילה והרחיבה את חנותה, שקבלה מידי רחל בשעת ענותה, מצאה לה מקום יותר מהודר והוסיפה אל חנותה עוד סחורות אחרות; ואפילו בעלה, שאומנותו היתה מלאכת נגר והיה רגיל להיות שכור בימי אידיהם וקצת מבוסם בשאר ימי השנה, גם הוא התעסק במסחרה של אשתו ועזר לה בתגרנותה.  ובצר לרחל, מסרו לה את המקום ששם סחרה מקודם אבדוטיה בקשואים ובירקות; היא דברה על לב הגננים-האכרים, שיתנו לה סחורה בהקפה.  ובכן, יצאה שוב רחל אל השוק ותהי לרוכלת. 

עבודתה לא היתה רבה: בבוקר באות הקונות ולוקחות ממנה את הירקות או את הפירות ומשלמות את מחירם, ורחל אינה מקפידה על שכרה, מקבלת כמה שיתנו לה, ומלבד שיהיה לה די-כסף לשלם לגננים את מחיר הירקות, ואם נשארו כמה אגורות למלא את צרכיה המעטים, – ודי לה.  רק אבדוטיה דואגת למרכולתה וגם באה לפעמים בריב עם השפחות, הבאות לקנות ירקות, על שהן מורידות את המיקח, ורחל עומדת בשעה זו כאלמת, מבטת ממנה והלאה כאילו אין לה דבר עם הסחורה הפעוטה, עם הבצלים והאבטיחים, המונחים בסלים אצל פתח חנותה, ועם כל השפחות, המריבות והמפטפטות שעה שלמה על שוה פרוטה.  ובצאת כל הקונים, תשב רחל על הספסל שקועה בחזיונותיה והרהוריה.  אנשים עוברים לפניה, רצים ושבים, ממהרים ואצים לעברים שונים, אל המקום ששם פרנסתם מצויה.

השמש כי ילהט בחומו; או גשם כי ירד ארצה ויסחף את אבק השוק, והיתה כל הככר לטיט-יון; סופת שלג כי תהמה ותיבב ותרדוף את כל ההולכים בזעף ובקצף, – רחל לא תמוש ממקומה, נישאת היא על כנפי דמיונה, הלאה ממקום עכור זה: היא כאילו רואה לפניה את בנה יחידה יושב ולומד, יושב והוגה בספרים, הנה הוא הולך, וילקוטו על שכמו, הולך ובא מבית-הספר...  הנה, כמדומה לה, שומעת היא את קולו, בשננו את הלימודים, או את צחוקו, בבוא אליו חברו...  והנה תמונה אחרת מרחפת לנגד עיני רוחה: היא רואה את בנה מוטל על מטתו, נשימתו הולכת ורפה...  וכשהרהוריה האיומים מענים אותה משנה עינוי, תליט את פניה במטפחתה הגדולה, אשר על ראשה, ודמעות נגרות בלי אומר, בלי אנחה...  ואיש לא יראה את הדמעות המרות, ואיש לא יבין את המכאוב הנורא, המעיק על לבה כאבן מעמסה, והמדכא אותה בלי הפוגות...

ויש רק רגעים מעטים, שרחל כמעט תפיג את צערה.  על פי בקשתה של אבדוטיה הולכת היא לפעמים אל בית רעותה להשגיח על בניה הקטנים העזובים בבית, יען היא ובעלה טרודים בחנותם ואינם יכולים לעזוב את הקונים.  אז באה רחל ומטפלת בפעוטות השובבים האלה, השמחים לקראת בואה, כי מביאה היא להם מן השוק תפוחים או קשואים ירקרקים.  היא נותנת להם את ארוחתם, ויש כי גם תלבישם ותנקה אותם מלכלוכם.  אז לרגע אחד תישכח צרתה, וכאילו ירווח גם לאם השכולה והאומללה.

 

 

י.

ויום רודף יום ושנה רודפת שנה...  ובסתרי צפונות הזמן מעופף אחד-הכרובים הנהדרים ואורג רשת הרקמה של עתידות בני-האדם.  הוא יקח את קרני השמש המזהירות וילכדן ויארגן וירקמן בשלל צבעים, בהירים, זכים, יפים...  ונהנים הדורות הבאים מזיוון ומהדרן, והיתה להם הרקמה כערפלי-טוהר להשגיא את רוחם ובינתם, לזכך את לבבם ולהעניקם משפע ברכותיה...

ויש, לעומתו, מלאך רע, העוטה גם הוא את מעשהו, אבל רק במחשך, באפלה...  לוקח הוא את רשתות השממיות ואת אפלת-השאול ואת הרוחות הרעות והמזיקות – ושוזר רשתות, המכסות את עין כל הארץ באדים מרעילים ומשחיתים...  וביום אחד תיגלה המסכה הנסוכה על כל הגויים, והסתבכו בני-האדם ברשתות הזוהמה וישתובבו ויתהוללו, והשטן מרקד לפניהם ויריחם ריח הטומאה.

וגם במדינת רוסיה הגיעו ימים אלה...  ותעמודנה במערכה אלה מול אלה שתי מפלגות שונות, שני טורי-אנשים השונים במגמותיהם, בשאיפותיהם ובדעותיהם: אלה דורשים חופש, אחווה ורעות, סדר ישר ונכון, מבקשים להסיר את עול-העבדות ואת סבל ירושת-קדם; ואלה עומדים מנגד, מכים כל איש, הדורש טובת-עמו, וכפריצי-חיות נופלים על היושבים לבטח – לבוז בז ולשלול שלל, הורגים ומחבלים, משחיתים ומהרסים בכל עבר ופנה.

והגלים הרועשים עברו גם על זרען.

בתחילה דברו אוהבי-החופש, דורשי-סדרים ישרים, מבקשי דרכים לחירותה של המדינה.  המון עם רב נאסף על הרחבה הגדולה, אשר בגן העיר, לשמוע נאומים ודעות חדשות, אשר היו אסורות אפילו לבטוי שפתים.  ואמנם, עמדו על הבימה, אשר על היציע של הביתן הגדול שבגן, מטיפים והטיפו על החירות והצדק, על דרישות העם, על "האביב", החודר בכל הדרו אל כל חוגי-המדינה.  ועוד לא הספיקו כל הדרשנים לכלות את דרשותיהם, – ותשמענה פתאום יריות אקדוחים...  נבהלו כולם והשתוממו...  ניתנה רשות לשטן להזיק ולחבל...  רובם ברחו או התחבאו בכל פנות הגן או מהרו למצוא מחסה ומסתור בבתים הסמוכים, פתאום התלקחה אש בביתן שבגן, כי הבעיר האספסוף בערה...  הבהלה התגברה...  קול נאקות המוכרים והנרדפים התבוללו בקול היריות התכופות...  המבוכה והמבוסה הרגיזו והפחידו את כל ההמון, הנס לכל עברי-הגן, והשוטרים עמדו מנגד ולא התערבו להשקיט את הסערה. 

והאספסוף התפרץ, כשטף מים זידונים, החוצה ויתלקטו אליו כל פוחז וכל שכור וגם מהגנבים והשודדים, אשר בעיר גדולה, ויעברו בחוצות העיר בקול שאון ובקריאות פראים כשאגת כפירים, השואפים לטרף, אצל מעון אחד ששם בית-מלאכה של שעונים התיצבו המתהוללים בראשונה, ובראותם, כי אין מוחה בידם, שברו כרגע את התריסים, נפצו את החלונות והדלתות והחלו לבוז בז.  אחרי כן עברו אל בית משכן שר הפלך ודרשו ממנו לתת על ידם את תמונת הקיסר, – ובקשתם נמלאה.  אז יצא אחד מרבי-השלטון ונשא לפני הפראים האלה דרוש מעניני היום ויבאר, כי "היהודים" ו"הסוציאליסטים", הם אויבי עם רוסיה, מרדו בקיסר ורצונם לבוא ולשלוט על כל המדינה.  ויתקבצו וילכו הלוך ורנן, הלוך וגעה ושאוג, עד הגיעם אל הככר, אשר לפני בית-התפלה הגדול...  משם יצאו הכמרים והתפללו תפלה לעודד את רוח האספסוף והוציאו את צלמי-קדושיהם שנשאום לפני ההמון, אחרי-כן עבר ההמון דרך הרחוב הראשי והחלו לקצות ביהודים, שברו כל דלתות החנויות וכל דלתות בתי-המלאכה אשר ליהודים, הרסו, חמסו, גזלו ובזזו, ככל אות נפשם...  והקהל הגדול, אשר ידם לא היתה בביזה, עמד מנגד, נפעם ונרעש ומשתומם למראה האיום, מראה הפרעות, אשר לא פיללו לראותם בעירם השקטה, אבל לאט-לאט החל הרגש של פריצי-החיות, הטמון עמוד בחביון לבם של בני-האדם, לפעם גם בלב הקהל הזה, ורבים מאספים את שיירי-הסחורות, אשר הושלכו החוצה והתגוללו על המרצפות ועל המדרכות, מאספים ושמים בכליהם וממהרים לשוב אל מעונותיהם...  והקול נשמע גם בין האכרים, יושבי הפרברים או הכפרים הסמוכים, כי מותר יום זה לבוז בז בפרהסיה, ויבואו גם המה, ונשיהם ובניהם וסוסיהם ועגלותיהם, – ויחמסו ויקחו את כל הנשאר מן הגזלה ויוסיפו עוד להרוס ולחמוס את בתי היהודים ומעונותיהם.  ולפניהם הולכים אנשים ומראים להם את הבתים ואת החנויות של היהודים, למען ידעו לפסוח על בתי הנוצרים ועל בתי המשומדים.

אז באו אל מקום הפרעות גם שרי-השוטרים וסגניהם וגם אנשי-צבא – להשגיח על הסדר ולפזר את ההמון הפרוע לשמצה, והעמידו משמר אצל כל חנות אשר כבר נהרסה ונחרבה.

והיהודים ברחו לנפשם, הסתתרו במחבואים ובמרתפים ובאורוות, אחדים מצאו להם סתרה בבתי-מכריהם הנוצרים, אף כי היו גם רבים מהם שהתייראו לקבל לביתם את האורחים המבוהלים והנרדפים האלה.

ובין כה וכה יצאה השמועה, כי נשארו בשוק חנויות קטנות של היהודים, אשר לא נגעה בהן יד המשחית, וימהרו הפוחזים לכלות את זעמם גם בהן...  ומאחריהם הולך גדוד שוטרים, ודמיטרי קארלין בראשם, שנצטווה להשגיח לבל יעשה ההמון "עוולה" ולפזר את שארית החמסנים, שהתלקטו במקומות שונים.

ולרחל הוגד, כי הגיעה הרעה גם אל חנותה, וכי בודאי יבוזו גם את ירקותיה ופירותיה, ותמהר ללכת אל חנותה, באמרה להציל את שארית רכושה, ובהגיעה אל המקום ההוא, והנה כבר שברו את התריסים והחלו לפזר את סחורותיה ולהשליכן החוצה, והפוחזים ממהרים לאסוף את הפירות.

כמבוהלה רצה ממקום למקום, כמשוגעת שאגה בקול איום, אבל כולם לועגים לה בצחוק פרא, והנה היא רואה את דמיטרי עומד בקצה השוק מוקף בשוטריו, היא מהרה לגשת אליו, וקראה:

- הלא אתה, דמיטרי, תצילני!...

דמיטרי קארלין הסתכל בה, כאילו לא הכירה, ויפן את ראשו אל השוטרים בתתו פקודה בקול גדול, והגדוד הקטן ניתן ממקומו ויעבור אל הרחוב הגדול.

רחל לא הרפתה ממנו ותרץ אחריו בקראה:

– דמיטרי, דמיטרי!  איך?!  אתה רואה בצרתי, ואינך חפץ להציל את רכושי המעט?  דמיטרי!  הגם אתה בין אלה...  הבוגדים?...  אתה, דמיטרי...  עין תחת עין...  זכור נא...

המלים האלה הבהילו אותו, כאילו חבטה האשה הזקנה הזאת בשוט על פניו.  רגע עמד נדהם על מקומו ולא מצא מלה בפיו, וברגע השני נשמט בין ההמון – ונעלם...

ואחד הפורעים נגש אל רחל וקרא:

– אה!  יהודיה אַת!...  קבלי את מנתך ממני...

וברגלו בעד בה וידחפנה.

היא נפלה פצועה ומוכה בשוק, במקום ההוא, שאביה המנוח עמד שנים רבות והשגיח על הסדר ועל המשטר.

 

 

יא.

"הזמן ירפא כל פצעים", – אומר המשל, ואמנם, גם פצעי בני-ישראל נרפאו לאט במשך הימים הבאים.

הסער קמה לדממה...  עברו שבועות אחדים...  תריסי החלונות והדלתות נתקנו, החנונים שבו למעשיהם, ובעלי-המלאכה לעבודתם.  גם עזרה באה לנשדדים מנדיבי עם ישראל וישובו לקבל סחורה אחרת תחת הסחורה אשר גזלוה מהם.  נפחדים מכל עלה נדף, נרעשים מכל קריאת שכור ומתהולל, מבוהלים מכל שמועה מרגיזה, – ישבו ימים רבים היהודים, יושבי-זרען, בחנויותיהם ובדירותיהם.  תחת תריסי-העץ עשו להם תריסי-ברזל וישימו בריחים ומנעולים על הבריחים הראשונים; לילה ויום פחדו ולא האמינו בחייהם התלויים להם מנגד...  בלב רגז ובדאבון נפש עשו את מלאכתם הרגילה ולא יכלו להרגע בפחדם, פן יקפוץ עליהם שוב רוגזם של הפוחזים והמשחיתים....

ובין כה וכה החלה החקירה, באו הפקידים לחקור ולדרוש על דבר הפרעות, לבקש את החוטאים ואת מפריעי-הסדר, גבו עדות מפי עדי-ראיה ועדי-שמיעה, אבל כמעט כולם יכלו לספר רק את אשר ראו ואת אשר שמעו ולא יכלו או פחדו להראות בבירור על האנשים אשר חמסו ואשר שדדו מכל הבא לידם!  וגם רחל נקראה לבוא לפני חוקרי-הדין.  ימים רבים היתה מוטלת על ערש דווי בבית-החולים, אחרי שמצאוה נופלת בשוק פצועה ומוכה; וכאשר יצאה מבית-החולים אספוה מכריה היהודים לשבת אתם ולאכול לחם חסד, הניתן לה מקופת הצדקה של עדת-ישראל, יען כי כבר אפס כוחה לעבוד איזו עבודה...  וכל פעם שהיתה רחל קרואה לעמוד לפני חוקר-הדין, היתה מוסיפה לספר את כל מעשי-הפרעות, כפי שראתה בעיניה וגם הראתה והעידה על כל ראשי הבריונים, פורעי-הפרעות, ועל המסיתים, שהלכו בראש האספסוף...  היא העידה על רבים מאלה שגזלו ושדדו את החנויות ועל השוטרים, שעמדו מרחוק ולא באו לעזרת הנשדדים...  את כולם קראה בשמותיהם, את כולם הכירה...  והחוקר יושב וכותב בספר – נותן פקודה להביא במאסר את הנחשדים, והחוקר מאסף הוכחות וראיות ומכין את כתב-האשמה...

העדות של רחל לא התאימה לשאיפתה של הפקידות הגבוהה...  צריך היה להשמיט אותה מן החקירות בשעת המשפט...  הלכו ראשי-השוטרים בדקו ומצאו, כי אין לרחל זליגמן זכות לגור בעיר הזאת, ולכן אחת דתה להגרש מפה ולהשתלח אל "עין מולדתה".  חקרו ומצאו, כי ניתן לה היתר לשבת פה בתנאי, שתעסוק במלאכה, מלאכת סריגת פוזמקאות, אבל היא היתה עוסקת במכירת ירקות וקשואים...

החקירה נעשתה כדבעי...  השוטרים, שבאו להתחקות על מעשיה, מצאוה בבית משפחה יהודית, אשר אספה את האומללה אליה, והיא יושבת וסורגת פוזמק, אבל לא במכונה עשתה את המלאכה הזאת, אלא פשוט בצנורה, כמנהגן של אנשים זקנות, וגם את המלאכה הזאת היא עושה לא לשם מכירה אלא רק בשביל בני-המשפחה, ששם היא גרה, וגם אבדוטיה ובעלה וגם כל החנונים אשר סחרו בשוק – כולם העידו בתומתם, כי רחל האלמנה התפרנסה ממכירת ירקות ופירות בהשגחתה של אבדוטיה, שחמלה על מצבה ואסונה של רעותה.

ובעת שהחקירה הזאת משרכת בדרכה מפקידות לפקידות ומשוטר לשוטר, ישבה האומללה בפנתה בבית האנשים שרחמו עליה, זכרונות רבים עוברים בחזון דמיונה...  נזכרת היא באביה, שהשגיח תמיד על הסדר ולא נתן אפילו לשכור לפרוע פרעות בשוק...  ומה נשתנו הזמנים!  עתה באים שודדים, ואין מוחה בידם...  היא נזכרת בבעלה, שישב בחדרו וסביבו יושבים תלמידיו ומקשיבים בעיון ללקחו...  נזכרת היא באשרה, אשר חלף ונגוז כצל עובר...  ונזכרת היא בבנה, אשר מת באביב ימיו – והדמעות נגרות מעיניה, שאורן כבה...  והפוזמק נופל מידיה הרועדות...  לוא חי בנה, כי עתה גמר כבר את חוק למודיו באוניברסיטה...  אפשר היה עתה לדין, לשופט או לחוקר-דין...  הן הוא דבר תמיד על השופטים ועל המשפטים, הן הוא היה אומר, כי יהיה לעורך-דין...  אילו היה הוא עתה יושב וחוקר את השערוריה האיומה, שנפלה בעיר בידי החמסנים והגזלנים, אשר חמסו לעיני כל את רכושם של אחיו היהודים...  כאותו חוקר-הדין, האיש הישר והטוב, שלפניו היא באה להעיד עדותה...  הוא מבקש אותה לשבת, מדבר עמה רבות, באזנים קשובות שומע הוא לכל דבריה וכותב לזכרון בספר.  והלא היא מחויבת לדבר דברי-אמת, להגיד לפניו את כל אשר ראתה וידעה, למען יצא כאור משפט צדק...  הן גם בעלה המנוח היה מדבר על הצדק ועל היושר...  וגם בנה המנוח חשב תמיד על משפט צדק ונשבע, כי יקדיש את כל ימיו לעמוד לימין העשוקים והנדכאים...

ומחשבות רצוצות וקטועות מתחלפות במוחה...  ויש שנדמה לה, כי בנה לא מת...  הוא רק נסע...  למרחקים...  לעיר המלוכה, לשמוע לקח בבית מדרש הגדול, להרבות דעה והשכל, לעמול בתורה ובחכמה...  והוא יחזור אליה...  הוא ישוב ויאמר לה: "ראי נא, אמי, הן קיימתי את שבועתי והגעתי למטרתי"...  והיא מחבקת ומנשקת אותו, והוא מתרפק עליה בחיבה רבה...  הוא אוהב ומכבד את אמו הזקנה והחולה...  "למה לך לעבוד?" אומר לה בנה.  "בואי אל מעוני...  אני אכלכל את שיבתך בכבוד...  אל לך, בת אפרים, שהיה שוטר ונכבד בעדתו וגם קבל אותו הצטיינות מן הקיסר, – אל לך לקבל תמיכה מקופת הצדקה כבת אביונים!!...  ואפשר כבר נשא אשה, – וגם ילד נולד לו...  והיא, הזקנה, מחבקת את נכדה היפה והחביב, מטפלת בו תמיד, משגיחה בשבע עינים על טהרתו ועל טיפולו וטפוחו...

– ואיה פה רחל זליגמן?  – שמעה פתאום קול חזק.

– פה, פה אני.  – השיבה – מי קורא לי?

ואל הפנה החשוכה, ששם ישבה רחל האומללה, קרב שוטר אחד.

– הנה באתי אצלך, – אמר, – למסור לך נייר על שמך, מבית-הפקידות...  צריכה את לחתום, כי קבלת אותו.

– עוד נייר, עוד כתב...  מתי יתמו הניירות על אודותי?...  מתי יחדלו לטפל באשה זקנה כמוני?...

– גם אני איני יודע את תוכן הכתב...  הבה ואקרא לפניך, – אמר השוטר בקול רך.

והוא קורא לפניה את פסק-הדין, כי גרש תגורש רחל בת אפרים זליגמן האלמנה, ורכושה אשר בחנותה יוחרם לאוצר המלוכה.  אבל ברחמיהם הרבים נתנו לה הפקידים ארכה שלשה ימים, למען תסדר את עסקיה טרם תעזוב את העיר.

רחל נבהלה לשמועה הרעה הזאת...  רגעים אחדים ישבה בלי נוער, כאילו מתו כל חושיה בה...  פתאום חשה, כאילו ענן כבר יורד ומכסה מלפניה את כל החדר השמם והאפל ומעיק עליה כמשא איום...  ובלי אונים נפלה על הרצפה מתעלפת...

 

 

יב.

– אם תעזוב את העיר ורחובותיה, שאונה והמולתה ואבק-חוצותיה וחלאת-שווקיה ותצא לשדה אל מחוץ לעין, – תמצא את בית-הקברות, אשר לעדת ישראל.  כל הככר מוקפת גדר-אבנים ושער-ברזל לה מעשה-רשת ואותות מוזהבות מפותחות עליו:

"זה השער לה' צדיקים יבואו בו".

ומסביב משתרעים שדות-בר ונאות-דשא.  אילנות גדולים שתולים על כל הככר של בית הקברות.

דממה מסביב...  השמש שופך את קרניו המזהירות בין ענפי העצים העבותים; רוח קלה נושבת בין העפאים...  הצפרים מעופפות מענף לענף, צוהלות ומצפצפות, גם הצלצל יתן קולו מתוך הדשא...  עבים קלים חיורים משתרכים על פני הרקיע, נישאים, נקראים ואובדים...  רוח עצבות, רוח עגומה, מרחפת על המצבות הרבות, העומדות כאלמות...

ורחל באה לתנות את צרת-נפשה לפני המצבות של קרובי-לבבה.  היא נופלת על קברי אביה ואמה, בוכה בדומיה ולא תוכל להביע אף מלה...  על קבר בעלה היא משתוחחת ומתיפחת; שפתיה דובבות שלום למצבות האלה, אשר רק הנה נשארו לה בצרתה מכל חמודותיה מלפנים, טרם תעזוב את העיר בה נולדה, בה גודלה ובה ראתה חיים מאושרים ובה סבלה את מצוקותיה ועינוייה...

באין-אונים זוחלת היא וקרבה אל קבר בנה יחידה...  היא מנשקת את עפר קברו, היא משתטחת על הקבר היקר לה: פה נקברו כל חייה וכל מאווייה, כל תקוותיה וכל זכרונותיה...  דמעותיה שמות מחנק לקולה...  עוד תוסיף לחבק את עפר הקבר, עוד תוסיף לנשק את האבן הדוממת והקרה...

אבל פתאום פרץ קול בכיה האיום ותזעק מרה:

– הה!  בני, בני...  בקש נא אתה, בן פורת, בן יקיר...  בקש נא רחמים לפני אלוהינו שבשמים...  רק בקשה אחת לי...  רק תחינה אחת...  אנא אלוהינו, רב החסד, דין אלמנות...  קח נא גם את נפשי ואת נשמתי...  למה לי חיים?...  לא אוכל לעזוב אתכם, מחמדי...  אתכם אקבר...

והצפרים מעופפות מאילן לאילן, מסבך לסבך, מעופפות ומצפצפות מרוב תענוג וצהלה...  וקרני-אור וחום נשפכות על כל הככר, מזהיבות ומצהיבות כל עלה ועלה, כל ירק ודשא...  וגם הזבובים והצפרות תעופנה ממקום למקום, מתרחצות באור זיו השמש ומתענגות על רוב טוב...

ומעבר העיר יפרוץ לו דרך קול ענות המולה, מגיע אל המקום העגום הזה כהד-הרים ממרחקים, מזעזע בגליו העמומים את האויר השקוף –  ומתמוגג...

וגם קול האומללה נדם...  נדם לעולם...

עוד וישמע צפצוף קל מבין סבכי האילנות...  השמש נוטה לערוב, וצללי העצים מתגדלים ומשתרעים הלאה, הלאה, עד מקום המצבות, וצונפים בעטיף-עלטה גם את המצבות וגם את רחל האומללה, המוטלת מתה על קבר בנה.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה