_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַקְּוֻצָה (חלום. מכתבי בעל-הזיות)

אהרן לובושיצקי

לתוכן הענינים

חלמתי, והנה אנכי בארץ איטליה הברוכה, בעיר ניאַפול הנהדרה, אשר עליה יאמר משל הקדמוני:  "ראה את ניאפול – ומות!".  מעין אור שבעתים שפוך על כל היקום ועל כל החי למינהו ועל כל רמש למינהו;  הכל מתנוצץ ומזהיר ומעַור את העינים.  משברי הים הטירֶנטי והמון גליו מפַכים ורועשים מרחוק בקול מנגינה מושכת-לב ומפלת איזו תרדמת-אלהים...

ואני בתוך גן העיר...

העצים הרעננים מקשקשים בקול המולה מעדנת את שמע-האוזן וראית-העין.  מטילים ומטילות רבים ממלאים את כל השדרות ומפטפטים בקול עלז וצהלה כללית.

היש איש אמלל בין המטילים המתענגים האלה? – שואל אני את עצמי בהתבונני אל הכאליידוסקופ החי – אם נמצא ביניהם רעב, חלכה, צמא, מר-נפש ואובד?

ואני מחליט ביני לבין עצמי:  "לא!  פה הכל שמחים, הכל מאֻשרים" –

וגם אני מאֻשר, מאֻשר מאד...

אמנם יש אשר על לבי עולים זכרונות-עצב על על אדות עניים אמללים ואובדים רעבים שפגשתי על כל מדרך כף רגל בעברי בארצות שונות, זכרונות הדמעות והאנחות והגניחות הקורעות לב שהאזנתי במקומות אחרים, – ואיזה עב קל ככף איש מכסה את שמי אשרי הטהורים;  אולם בהתבונני אך רגעי-מספר אל כל הסובב אותי, בהקשיבי אל פטפוטי המטילים העליזים, אל משק הענפים הפורים והרעננים, אל זמרת הצפרים העפות מעץ אל עץ ומבד אל בד, – הולכים זכרונותי המעציבים ונמסים ונעלמים – ואינם...

פה, – חושב אני ברצון, – אי אפשר כי גם המחשבות תעבנה את האֹשר האנושי והכללי אף לרגעים אחדים;  פה בכלל אין מחשבות, פה יש רק חיים, חיים חפשים, מלאים, רעננים ומשכרים...

פה הוא גן-העדן – – –

תמונה מרהבת עין זעזעה אותי.  לפני עברה עלמה יחידית.  את פניה לא יכלתי לראות, כי היו מכוסים בצעיף אבל לא היא משכה אליה כבחבלי-קסם את מבטי עיני, כי אם –  קוֻצתה הצהבהבת, העבֻתה וההדורה, שהגיעה כמעט עד לארץ. כל קשוט לא פאר את הקוצה, לא פרח טבעי ולא מלאכותי, ובכל זאת כמו הכתה אותי בסנורים...

היא הוסיפה לטיל בשדרה, ואני – מבלי משים – הלכתי אחריה – – –

לאן אני הולך ולאן היא הולכת?  לא חשבתי כלל:  מטרתי היתה רק להתבונן אל קוצת שערותיה המכשפות...  היא נטתה לשדרה אחרת – ואני יצאתי בעקבותיה, כאילו נכספתי להיות צלה...

בעמדה להנְּפש עמדתי גם אנכי מלכת –

ובהוסיפה ללכת דרכה, הלכתי גם אנכי אחריה!  לא יכלתי להפרד מעל קוצתה...

אך היא הסבה לפתע את פניה ותשאלני:  "למה אתה רודף אחרי?"

– אינני רודף אחריך, כי אם אחרי קוצתך, –  עניתי ברעד פנימי.

– אחרי קוצתי?? –  שנתה בתמהון –  מה לך ולקוצתי?  מה מצאת בה?

  הכל, הכל מצאתי בה – עניתי נפעם. –  הרשיני נא רק לנשק את שערותיך המפליאות.  יותר לא אבקש ממך דבר...

והיא נגשה במבוכה אל הספסל הריק מאדם ותשב, ואנכי הלכתי אחריה ואשב גם אני.

והיא מרימה ביד ימינה את קוצתה העבה ומגישה לי:  "שְׁקָה!".

ואני מחבק את קוצת-הקסם ולוחץ אותה אל לבי הבוער והרועד בחזקה, ומנשק בלי הרף, מבלי דעת נפשי...

  ההנך שבע-רצון? –  שואלת היא לסוף בקול נעים.

  מאד, מאד! –  עונה אני ברעדה.

  ואם כן, יכולים אנו להפָּרד...

  לא!  לא!  אנא...  עוד רגע...

ואני מחבק שנית את קוצתה ומנשק לה בכל אש תאותי.

ודמי מחל לרתוח בקרבי והולם במוחי כבפטישים חזקים.  זעה קרה מכסה את כל בשרי, ושִׁני רועדות מקור...

– מה לך? – שואלת היא בחבה, – החולה הנך?

– לא, לא, אינני חולה;  אבל...

– מה?

– מתביש אני להגיד לך...

– ואני אגיד בשמך, – אומרת היא בשחוק קל, – לסלסל ולנשק את הקוצה לא די לך, הנך משתוקק לנשיקות וסלסולים אחרים – הלא?

וכל גוי רועד ומתחלחל כמו מקור חודר ואינני יכול להודות לפניה ולאַשר במו פי את אמתת השערתה –

– שתיקתך ומבוכתך מאַמתות את דברי, –  אמרה בגיחוך – נפרד אפוא...  הן בקשתך נמלאה...

והיא מתרוממת מעל הספסל וחפצה לעזבני.

– חוסי נא! – מתחנן אנכי בקול-בוכים, כילד קטן שחפצים לגזול ממנו את כלי שעשועיו, – אל נא תמהרי לעזבני.  חוסי נא...  אל תפרדי עתה מעלי...

והיא עומדת רגעים אחדים ומפקפקת ולסוף היא מתישבת שנית על הספסל על-ידי.

וכל בדי גוי מוסיפים להזדעזע בחלחלה עצומה ודמי רותח בכל עורקי ונטפי זעה מוסיפים לכסות את עור בשרי, פני וראשי – – –

–הנך רועד שנית...  הנפרד?

ושני ואברי גוי מזדעזעות בחזקה – ואני שותק...

והיא קמה מעל הספסל ואומרת:  "שלום לך!  טוב כי נפרד..."

–השאירי...  לי...  את...  קוצתך! – מתחנן אני בגמגמי.

– למה לך קוצתי?

–אני אחבקנה ואנשקנה באהבה תמיד, תמיד, כל חיי

– תמיד?

–כן!  כן!  בכל עת שארגיש את קסם היופי...  והרגשותי האלה תחדלנה רק ברדתי הקבר...

– טוב! – אומרת היא בתוגה קלה, – אמלא גם את בקשתך זאת.  אנכי אשחית את שערות ראשי...  אבל יותר לא תבקש דבר?

– לא!  בי נשבעתי...

והיא מוציאה מצלחתה מספָרַים נוצצות וגוזזת את קוצתה במהירות ומושיטה לי – – – ונעלמה...

אבל בהעלמה נעלם גם הקסם המעַוֵּר והמשכר של הקוצה במעוף-עין...  ובידי הונחה לנגד עיני צמה פשוטה בלי כל צל של הוד ויפעה.  אנכי הבטתי אל השערות הצהבהבות הארוכות והסבוכות באיזה צער פנימי עמוק, ואחל לבכות:  לנגד עיני מת היופי שככה לבבני וכשפני...

דומם ומשמים ישבתי על הספסל הנעזב ואוסיף לבכות זמן רב על אבדן היופי...

– למה תבכה? – שאלני קול ענוג.

ואשא את עיני וארא והנה העלמה המכוסה בצעיף יושבת על ידי ומבטת אלי בחמלה רבה.

ואני מראה לה דומם את הקוצה הגזוזה ומוסיף לרדת בבכי...

– למה שחת את קוצתי. – שואלת היא ברוגזה –            ולמה זה אינך נושק ומחבק לה ומסלסל אותה כאשר הבטחחני?

– הן לא זוהי קוצתך...  לא זוהי...

– זו היא!  אומרת היא בקצף – אך אתה שחת את יפיה.  אתה!

הבטתי אל ראשה וכל מבנה גוה ואשתומם מאד, כי לא הרגשתי כל התרגשות בקרבי ורעדה כל שהיא בגוי...

– היודע אתה, מדוע אינך מוסיף עוד להתרגש? – פנתה אלי, כאילו הבינה את מחשבותי – יען כי לקחת ממני את קוצתי...  הכל, הכל חמסת ממני, איש רע!...

– רחמי נכמרו מאד עליה ואחל להתנצל לפניה ולבקש את סליחתה –

אך היא לא חדלה מקצוף ומהתרגז:  "אתה, אתה האשם באסוני!" –

ומה אעשה לך? –

– השיבה לי את קוצתי!  השיבה!

מהרתי למלאות את בקשתה והיא חטפתה מבין אצבעותיה ותרימנה אל קדקדה – – – וקוצתה נצמדה כבאיזה כח-קסם אל ראשה בהרף-עין, ותוסף להתנוסס לנגד עיני בכל הדר יפעתה ולהרגיזני ולזעזעני...

– אוי לי!  צעקתי מנהמת לב.

– ומה? – צחקה היא – החפץ הנך, אולי, כי אגוז את קוצתי למענך שנית?...

וגויתי מזדעזעת כבשבץ נורא ודמי רותח כבמרקחה ואיזה ערפל עב מכסה את עיני – – –

– הנך מכשפה!!  קורא אני נפעם עד מאד.

– אינני מכשפה!  אתה הנך חולה...

– אינני חולה! – מתנגד אני בהתלהבות – ואת, את הנך קוסמת!...  לך יש קוצה מכשפת, והנך משוטטת בין האנשים להחטיאם ולעכור את טהרת נפשם...

– האני האשמה אם חולים כמוך אינם יכולים לגבור על יצרם בראותם את היופי החי?  החפץ אתה, חולה אמלל, כי בגלל חולנים כמוך אשחית אני את יפיי?

– אם יפיך מחטיא את הרבים – יאבד!

– אך שלמה לא יאבדו האנשים החולים ההם, שאינם יכולים להביט אל היופי מבלי שירעדו ודמם ירתח בקרבם?  אם הם הגם חלשים ורפי-כח, מחויבה יפעתי לעבור ולהבטל מן העולם?

– הן יש גם יופי שאיננו מרתיח את הדם1  יש יופי הנפש, השכל והלב...  ואם יופי הגוף מסית ומחטיא – יעבור ויבטל!..

– אם האנשים מבקשים להם רק את הגוף שביופי ולא את היופי שבגוף, – הנם בעצמם האשמים!..

והיא מתרוממת מעל הספסל ללכת...  אך איזה כח-קסם מושכני אחריה ואני יוצא בעקבותיה – – –

– לאן פניך מועדות?  שואלת היא בתמהון.

– לכל אשר יהי רוחך ללכת...  אחריך, אחריך אלך... ויהי מה!

– טוב! – מסכמת היא בהושיטה לי את ידה, – אבל השבע נא לי, כי לא תבקש ממני לגוז את קוצתי שנית...

טוב!  טוב! –  אומר אני בהחזיקי את ידה – אני אשמע לקולך לכל אשר תצויני – אך הגידי נא לי:  מי את?

– אני הנני בת-החיים...

– בת החיים?

– כן!  אני נותנת חיים ןעצמה לכל הברואים להתקים ולהתהוות...

– ולמה פניך מכוסים בצעיף?...

– פני אינם מכוסים בצעיף בפני כל האנשים – אומרת היא ברצינות. – אני מכסה את פני רק לפני אנשים חולנים כמוך, אשר רק ברק יפעתי מעַור עיניהם ונשמתה זרה להם;  יחידי סגולה רואים את פני האמתים...

– היכול אוכל גם אני לראות את פניך האמתים?

– הדבר תלוי רק בך ובהתפתחות רוחך ותכונתך והשתלמותן...  בחדל דמך לרתוח וגויתך לרעד בהיותך בקרבתי...

–הן זאת תהי רק במותי!  קורא אני בדמעות.

– ואז אסיר למענך את צעיפי מעל פני...

– טוב לי מותי...  הסירי את הצעיף!...

והיא מרימה את ידה למלא את בקשתי – – –

     ואיקץ והנה – חלום...

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה