_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"יוּדֶלִי" (מצללי העבר)

אהרן לובושיצקי

לתוכן הענינים

א.

לפני שנים רבות, בהיותם עוד תינוקות של בית רבן, לא היו רחוקים זה מזו כמו עתה, ולהפך    אז היו קרובים מאד.  אז לא היה הוא מתבַּיש כלל לאחוז בקצה שמלתה שגלתה טפח מלפניה וטפחים מאחוריה והיה קורא בקול גדול:  "הו, הו, נוּ, סוסתי!  מהרי!  נא!  עמדי!  הימיני!  השמאילי רוצי!  נא!  עמדי!  פררר!"...   ויהי כאשר פגרה היא מלרוץ אֹרח, ויאחז הוא בשוטו ויעיפנו מעל לראשה המלא תלתלים, לאות אזהרה חמורה, כי אם מרה תמרה את פיו ולא תמהר לרוץ ארחה,    לא יחוס הוא עליה ויכנה בשוטו אחת ושתים, אחת ושלש...

ויש אשר היה הוא הסוס והיא היתה שמה רסן בפיו ותמשכהו אל כל אשר היה רוחה ללכת.  ואז נראה הוא    בחפצו להוכיחנה לדעת, כי הוא ממלא את חובתו בדיוק הרבה יתר ממנה – על מגרש בתי-התפלה, שהוא גם מגרש "החדרים", צועה ברוב כח כסוס אביר במלחמה, הולך בגאון וגדל-לבב, רוקע ברגליו הנה והנה ומתאמץ בכל כחו להֵחָלץ מידיה ולברוח אל כל אשר יטנו רוח משובתו.  אך היא מצדה לא היתה מתעצלת, במקרים כאלה, לעצרהו בזרמתו והיתה מושכת בחזקה את ה"משוכות", חבל דק וארוך, שנתנה לה יֶנטה החנונית המביאה סוּקר אל ביתם בכל ערב שבת.

אכן, היו ימים אשר הם היו קרובים מאד, עד כי ההתקרבות התמימה הזאת העירה את קנאת חבריהם, ויכנום בלעג "חתן-כלה".  אבל הם לא התבישו כלל בשמעם את הלעג המר הזה מפי המלמד וה"עוזר" והמוני התינוקות והפעוטות בני-גילם, אשר ראו את ה"כלה" רבקה'לֶה בוכה כנגד ה"חתן" יוּדֶלִי (או, כאשר קראו לו חבריו בלעג, יודֶדֶה, על החליפו בקריאה את ה"ל" ב"ד"),    בשכבו סרוח על הספסל ופניו למטה, ואצלו עומד הרבי ולוקה ולוקה עד המקום שידו מגעת...

וה"חתונה" הזאת היתה רואה היא לעתים קרובות מאד:  בכל ערב ראש חדש, כאשר הביאו כל הילדים "מעות ראש-חדש", והוא    רק הוא!    לא הביא אף פרוטה אחת;  כי על תחנוניו ובקשותיו היה מקבל תמיד מענה קצר מאביו ואמו:  "אין לנו מאומה, יודלי!"    ומה מאד היה מתחמץ לבו בקרבו בראותו את כל חבריו מביאים איש איש להרבי וה"עוזר" בל"ג בעומר, בחנכה, בחמשה-עשר, בפורים וכדומה    מעות ומיני ממתקים לתשורה, והוא, רק הוא, איננו מביא מאומה!  וגם שכר הלמוד עודנו חַיב מהזמן שעבר וכל אזהרות הרבי והרבנית והעוזר והתראותיהם שבו ריקם, וה"קבצן" לא יבוש עוד לבוא מדי יום ביומו החדרה בין יתר התלמידים, המשלמים שכר-למוד במועדם.  "ולולא היה הוא הטוב מכל התלמידים, כי אז בודאי הייתי שולחהו לעזאזל"    היה הרבי אומר לפלונית היקרה.

אולם לעמת זאת היה הרבי מדקדק עם יודלי כחוט-השערה בכל עת ובכל שעה, וגם שגגותיו היותר קטנות וזעירות היו לזדונות, וגם הדבר היותר פחות היה יכול להעלות עליו את חמת הרבי והרבנית והעוזר;  ואז שלמו הם לו ביד נדיבה, ואז נראה הוא על המהפכת, ואז נשמע קול בכיו הנמוך והעצור, ואז לא היתה יכולה גם היא לעצור בעד דמעותיה הקטנות והחמות.

ובגלל הדבר הזה כֻּנו שניהם בכנוי "חתן-כלה", אף כי הכל ידעו, שהשם הזה אינו נאה להם כלל:  כי הוא בן ה"קבצן" טודרוס המו"ס, והיא בת "גביר" העיר ר' נח קרונֶנבֶּרג.

 

ב.

ואחרי חג הפסח, בבוא רבקה'לה אל ה"חדר" כפעם-בפעם, ראתה לגדל תמהונה ודאבונה, כי יודלי חברה היקר איננו.  בתחלה הרגיעה את רוחה באמרה, כי אך מקרה הוא.  אבל מה התפעמה בה רוחה בעבור גם היום השני גם השלישי, ויודלי לא בא!    ואז לא יכלה עוד לעצור ברוחה הנכאה, ותגש אל אחד הילדים ותשאלהו:

  האינך יודע, איפה הוא יודלי?

  אינני יודע,    ענה הלז לתומו.

רעיון נורא התגנב אל לבה, רעיון מעציב ומרגיז:  מי יודע, אולי חלה יודלי, ואלי כבר מת...  כי סבה אחרת לא ידעה במה לפתר את החידה    מדוע לא יבוא החדרה;  סבה אחרת לא תוכל היות.  הן ידוע הוא לכל, כי יודלי איננו מן הילדים המתרשלים המבקשים בכל יום איזו אמתלה למנוע רגליהם מהחדר;  הוא היה תמיד מקדים לבוא...  ומדוע לא יבוא?  בלי ספק חלה את חליו    ומת...  אוי!  מה התפלץ בה לבה הקטן!  יודלי, חברה היחיד, מת    ואיפה תקח תמורתו?!

ובלב דוי ורוח נשברה החלה לסוב ולשוט על חצר בית-המדרש, שוממה ועצובה מאד.  היא כבר גזרה אֹמר בלבה ללכת אל ביתו ולהוָכח לדעת את סבת הֵעדרו, אבל יראה וגם התבישה לעשות כדבר הזה.  ופתאם    בעברה לפני ה"תלמוד-תורה"    ראתה לגדל שמחתה את יודלי יושב על הארץ ומשחק עם ילדים רבים, הלבושים בגדים קרועים ומטלאים.

מהרה נגשה אליו ותאחז בערפו ותקרא בקול גדול:

  הוי, יודלי!  יודלי!  למה זה עזבת את "חדרנו"?  מדוע לא באת גם תמול גם שלשם ללמד?  ...

הילדים העניים, בראותם ממולם ילדה יפה ולבושה שמלה נהדרה ונעלי-משי יפים אֹחזת בכתף יודלי  החלו לצעק:  "הוי, ילדה, חצופה  המותר לעשות כן?  ..."

  ומדוע לא?    שאלה רבקה'לה לתמה.

  הן הוא ילד, ואת ילדה!  ...

  ובכן? 

  חצופה!  גשי הלאה!

  אבל הוא חברי...  עמו אשחק ב"סוסים"!    ענתה רבקה'לה באֹמץ.

  אך אסור לעשות כן    החליטו הילדים פה אחד    אסור לעשות כן...

ובפנותם אל יודלי, החלו להטיף לו מוסר:  "פוי!  פוי, יודלי!  הלא תבוש!  הלא תכלם!  עם ילדה!  פוי, יודלי!  עם ילדה!"

ויודלי לא מצא את ידיו ורגליו.  הוא ראה כי דברי חבריו החדשים נכוחים וישרים, וכי אמנם "בעל עברה" הנהו...  ופתאם עמד נגדו "מלאך הדומה" עם אלף אלפי העינים במצחו ורבבות הנרות על ראשו...  הנה הוא הולך ומתקרב אליו, אליו...

עצמותיו רחפו ממגור.  הוא הביט אל חבריו ואל רבקה'לה, כאלו לא הכירה או לו ידע אותה כלל.

  הלא תלך אתי אל "חדרנו", יודלי!  אמרה רבקה'לה בחבה גלויה ותאחז בידו.

  לא!  לא אלך!    ענה הוא ויחלץ את ידו מידה.

  מדוע, מדוע, יודלי?    התחננה כמעט בדמעות.

  אנכי אלמד ב"התלמוד-תורה".

  ועם אשחק בסוסים?    החלה לבכות.

  הלא תוכלי לבוא הנה, –  נחם אותה רכות, כי נכמרו רחמיו.

  "הנה?!    צעקו ילדי התלמוד-תורה    הנה?!  הלא תבוש!  הלא תכלם יודלי!  פוי, פוי, עם ילדה!  עם ילדה!  פוי!

ועד ארגיעה קמו בבהלה ממושבותיהם וירוצו אל בית "התלמוד-תורה".  ויודלי ראה כי חבריו ברחו ממנו בשאט-נפש, ויעזב את רבקה'לה לבדה ורץ בעקבותיהם...

 

ג.

אבל אחרי שנים רבות נפגשו שנית.

לו מלאו אז שלש עשרה שנה.  אף כי לא ידע מעודו גם עד התור ההוא מתענוגי הילדות ושעשועיה, כאשר יודעים ומרגישים זאת ילדי עם אחר,   בכל זאת הרגיש כי ביום אשר לבש בפעם הראשונה את התפלין נהיתה איזו חדשה משונה ומוזרה בחייו, איזו תמורה כבירה ורבת-הכח.  הוא היה גם עד העת ההיא נער ישר וצנוע, ירא-אלהים והולך תם.  אבל התפלין וה"שלחן-ערוך", אשר למד בטרם היה לבר-מצוה, החלו להזכירו בכל רגע, כי יצא מכלל ילדים, אשר אבותיהם נושאים את עונותיהם, ויהי ליהודי בכל פרטיו ודקדוקיו, יהודי המחויב בתרי"ג מצוות.  עד הנה היה ברשות אביו, ואם עבר לפעמים על איזה "לאו", או סתם איזה עון אשר חטא (הה, כמה פעמים שכח לענות "אמן", או ענה "אמן יתומה", או הלך ד' אמות בלי נטילת ידים!)    נכתבו שגגותיו וחטאיו על חשבון אביו.  אבל עתה הנה נכנס לרשות עצמו, ואחריות כל שגגה וחטאה תהי רק עליו, ואת עונותיו ישא הוא בעצמו.  הן לא לשוא ברך אביו את הברכה:  "ברוך שפטרני מענשו שלזה".

ויחל יודלי לפשפש במעשיו ולהתנהג בחסידות ופרישות יתרה על כל צעד ושעל.  גם השגגה היותר קטנה שבקטנות היתה בעיניו לעון גדול מנשוא, ותמיד היה  חרות בזכרונו מאמר הנביא:  "הוי, משכי העון בחבלי-השוא    וכעבות העגלה חטאה".

הוא כבר למד אז ב"הישיבה" שנים אחדות ויצא שמו למתמיד נפלא במינו, ויהי מצוין גם בתורה גם במעשים טובים, ונוח גם לבריות.  ואביו, טודרוס המו"ס, שמרו כאישון עינו, ואף כי מצא את לחמו בדוחק גדול לא נתן את יודלי לאכל "ימים" על שלחן-זרים, ויהי כל נחמתו בעניו.

ובשנה ההיא אשר היה יודלי לבר-מצוה, בכלות החרף, היה "סיום" גדול בהישיבה, כחק להישיבות מדי זמן בזמן.  כל גבירי העיר ועשיריה ונגידיה התאספו ובאו לראות בכבודה של תורה.  ואז נהיתה שנית איזו חדשה בחיי יודלי:  לו מסר ראש-הישיבה להטיף את ה"הדרן" בקהל-רב;  וה"הדרן" מצא חן בעיני הגביר ר' נח קרונֶנבֶּרג, אשר היה נודע ללמדן וצורבא דרבנן, ויחבק ליודלי וישק לו באהבה.  ובהוָּדע לו כי הוא בן-עניים, בקשהו כי יחוג בביתו את חג הפסח.  אבי יודלי סרב מעט בדבר הזה, ואף כי קבל מ"מעות חטים" ושלחנו לא היה מלא דשן, חפץ מאד כי יודלי יקַים את ה"סדר" הראשון בדירתו, אצל הוריו, אחיו ואחיותיו.  אך בערב פסח פגשהו ר' נח קרוננברג ויבקשהו מאד, כי ישלח אליו את בנו לכל ימי החג. 

ואז נפגשו שנית...

בהכנס יודלי לבית הגביר, בערב הראשון של חג הפסח, פגשהו אדון הבית כמעט בזרועות פתוחות, ויציגבו לפני רעיתו ובני-ביתו, באמרו:  "הנה הוא העלוי הקטן!"    והגברת קרוננברג אמרה בלחש לאישה:  "אבל מה חור הנהו!"    על זאת ענה הגביר:  "כן, התורה מתשת כחה של אדם".

יודלי היה נפעם כל כך בכל העת, אשר ישבו מסובים ויספרו ביציאת-מצרים, עד כי לא ראה כלל את רבקה'לה היושבת ממלו.  אדון הבית התפלפל אתו פעמים אחדות בפרושי ה"אגדה" וכונותיה, וישתומם מאד על בקיאותו וחריפותו, ויהללו בפני כל.

ובהמשך הפלפול נפלגו מעט בדעותיהם;  כל אחד עמד על דעתו ולא חפץ, או לא יכול, לוַתר משלו.  ויזכר יודלי כי במהרש"א על מסכת פסחים יש ראיה מפורשה לדבריו, ויציע לפני בר-פלוגתיה לעַין שם.

  הביאי נא, רבקה'לה, את הספר העב המונח על השלחן בטרקלין,    פנה הגביר אל בתו.

ובשוב רבקה'לה עם "הספר העב", הרים יודלי את ראשו ויבט בה    ויתאדם, מבלי-דעת מדוע.  למן העת אשר נפרדו שניהם עברו כבר שנים רבות וזכר כל אחד, בלי ספק, נמח מלב השני, והנה עתה זמנם המקרה שנית לפונדק אחד.  יודלי הרים את ראשו ששנית ויתבונן אליה במבוכה    וכמעט לא הכירה!  לפניו ישבה נערה אדמונית וגבהת הקומה לפי שנותיה, בעלת שערות שחורות ועינים חמות מאד.  הוא השח את ראשו על "ההגדה", אך הרגיש כי היא מסתכלת בו בלי-הרף. 

והיא הביטה אליו    ומחשבות וזכרונות ישנים התעוררו בלבה, זכרונות שכבר נמחו מלבה לגמרי.  איזה כח טמיר, איזה רגש נעלם הקיץ בקרבה.  והיא הרגישה עד מהרה את ההתקרבות הישנה לנער החִור הזה, הלבוש בגד גרוע כזה.  רבקה'לה היתה אז בת ארבע עשרה ותבן כבר היטב את ההבדל שבין עני לעשיר.  היא היתה רואה עניים רבים, שהיו באים אל ביתם בכל "ראש חדש" ובשאר הימים;  כלם היו לבושי בלואי-סחבות ממש וסמרטוטים נאלחים, אשר העירו בלבבה חמלה רבה.  אבל מלבוש יודלי העני הכאיב לה מאד.

וככלות "הסדר", אחרי חצות הלילה, בקש הגביר את יודלי    וגם הגבירה מלאה את דבריו    כי ישאר אצלם הלילה.  ובהשָּׁאר יודלי לבדו בחדר המרוח, ששם הוכן לו יצועו, החל ראשו לסוב כגלגל מהיין הטוב אשר שתה לרויה.  איזה ערפל מוזר כסה וילט את פניו ואת עיניו ואת מוחו ולבו.  הוא החל לחשב    ותמונת רבקה'לה הציצה בכל מחשבה...  "מדוע הביטה אלי בעינים גדולות כאלה?    חשב יודלי בהתהפכו על יצועו    בלי ספק לא מצאו בגדי חן בעיניה...  אך מה לי ולה?  למה אגזל את מנוחתי ע"י הרהורים רעים?..."

ויחל להעלות מתהומות ים התלמוד את כל המאמרים, האיסורים והגזרות על דבר האשה...  "קול באשה    ערוה, שער באשה    ערוה, אל תרבה שיחה עם האשה" וכדומה.  ויזכר את היסורים והענוּיים הקשים המוכנים בעולם האמת על "גלוי עריות"...  אבל השפטים הנוראים עוד הגדילו את "יצרו הרע", והרבה הרבה חשב על אדות רבקה'לה, וזמן-רב לא יכול לעצום את עיניו.

 

ד.

ויודלי היה ל"בן-בית" בבית הגביר ר' נח קרוננברג.  ויהי מאוכלי שלחנו בכל ימי השבתות והחגים.  "הגביר" ו"הגבירה" אהבו מאד את הבחור-העני ויחשבוהו להם כבן.  גם רבקה'לה החלה לאט-לאט להתרגל עם ידידה הישן ותאר פניה אליו מדי בואו אל ביתם.  אך גם בפעם הזאת, כמו לפני שנים רבות, החל יודלי להדיחנה מעליו, ועל מבטיה האהובים והמתחננים היה משיב לה מענה קצר ונמרץ בקרירות-רוח בולטת והשתמטות מחלטה.  אולם בעת אשר אז השיב אותה ריקם מלפניו מיראתו את חבריו בהתלמוד-תורה ואת מלאך הדומה ואת הגיהנום,    היה עתה משתמט ממנה בכונה עמוקה ובישוב-הדעת, מדעתו נאמנה עי תוצאות התקרבות כזו    אך כעש ומכאובים והרהורי "יצר הרע".  אז השתמט ממנה בבלי-דעת מדוע, אז ירא את ההתקרבות עצמה.  אך עתה כבר הבין, היטב, כי לא ההתקרבות תבעיתנו, אלא תוצאותיה.  הוא, אשר ראשו ורבו היו שקועים בים התלמוד, אשר הרגילו ויחנכו לפלס ולשקל באלף מאזנים את כל אשר הוא עושה, חושב והוגה;  הוא, שאל כל מקום שהלך ויפנה היה תמיד ה"שלחן-ערוך" ו"הטור" וה"בית-יוסף" ו"מגן-אברהם מלוים אותו כשומרים לראשו וינצרוהו לבל יעשה, חס ושלום, מדחה, לבלי יתעורר בלבו גם רעיון מזיק, גם הרהור טפל,    ידע כי "העינים הן שני שליחי-עבירה", והם הם העוכרים את הנפש, הם הם המדיחים אותה אל ממשלת השטן והסטרא-אחרא.

טוב!    היה חושב לפעמים,    היא חפצה כי רק אשים עיני בה, רק מבטי היא דורשת ממני ותו לא.  אך מה יהי אחרי כן?  התסתפק היא, האוכל אני להסתפק במבטים?  נניח, כי יצרי גבר עלי ואפקח את עיני ואתבונן היטב בה ובעיניה היפות ובלחייה הפורחות ובצוארה הלבן    ומה יהי אחרי כן?  התאמר נפשי די?  הלא אז עוד תגדל בה התשוקה, הלא אז עוד תתגדל ותתרחב ותמלא את כל חדרי הלב והנפש והמוח...  ואחרי-כן הרהורים רעים, מחשבות-און, בטול התורה, וסופו    יורש גיהנום...

אבל לא כן היתה חושבת רבקה'לה:  היא היתה מתעצבת ומתמרמרת מאד להנהגת יודלי עתה.  את מה הוא ירא?    היתה חושבת מדי פעם בהביטה אליו, בשבתם יחד אל השלחן, וראשו שקוע בקערה או בפלפול עם אביה    מדוע הוא בורח ממנה?    גם הבט אליה איננו חפץ!     ומה מאד השתוקקה למבטיו!  מה ערגה נפשה הנרגזה, כי רק יביט, רק יתבונן אליה בעינים פקוחות וראה    מה אוהבת היא אותו גם בעניותו ונַולותו, גם במלבושו הטלוא והמלוכלך.  ולוּ  היה חפץ לשוחח אתה רק פעם אחת, כי עתה היתה שמחה עד מאד!  היא היתה מזכרת אותו את הימים הראשונים הטובים, בשחקם ב"סוסים"...  הה!  לוּ חפץ לקחת ממנה כסף!  היא היתה נותנת לו את כל עשרת הרובל אשר אגרה, והוא היה עושה לו מלבוש חדש, והיא היתה מטַילת אתו על השָּׁסֶה...

*

ויודלי הרבה לצלול בנבכי ים התלמוד ויהיה ל"שוחה" טוב ומהיר מאד.  בבית הגביר היה מבקר מדי שבת בשבתו ויבלה שם כמעט כל היום, כי ר' נח קרוננברג היה אוהב להתוכח אתו בסוגיות ושיטות שונות ו"לנגח" את העלוי הקטן בהלכה.  הוא היה עוצר אותו עד מוצאי-שבת, ואז היו מזמרים שניהם:  "אל תירא עבדי יעקב"    והיו מלוים את שבת- המלכה.  גם הגבירה אהבה מאד את ה"עלוי החור" והיתה נותנת לו לפעמים מלבוש חדש;  גם הילדים התרגלו אתו והיו מתרפקים עליו מדי בואו שמה.

עברה שנה תמימה מעת החל יודלי לבקר בבית "הגביר", וביד רבקה'לה לא עלתה עוד לשוחח אף פעם אתו.  הוא אמנם היה מביט אליה לפעמים, אבל בעינים קרות כל כך, שהשליכו על נפש רבקה'לה המתלהבת קפאון וקרח.  וכאשר הרבה יודלי להתרחק ולהשתמט ממנה, כן הוסיפה היא להתגעגע על הרעיון המאֻשר להתקרב אליו ולשוחח אתו, למצער, רק פעם אחת.  הן היא איננה שואלת מעמו הרבה, איננה דורשת גדולות, רק לדבר אתו משתוקקת היא.

וקו נגה האשר הזה ברק לה אמנם, אבל במצב לא נעים מעט.  ר' קוננברג חלה פעם את חליו, ויודלי היה סועדו בחליו.  ופעם אחת, באחד מלילות הנדודים, בראות יודלי כי החולה ישן במנוחה, הלך וישען על הספה וירדם לרגעים אחדים.  הוא לא ישן כבר שני לילות, כי גם ה"משמרים" היו מנדים שנה מעפעפיו;  וירגיש בפעם הזאת כי הוא עיף ונלאה במדה מרובה, וכי תרדמה נופלת עליו.  הוא התחזק ויתאמץ בכל שארית כחו להניד שנה מעפעפיו המתדבקות, ועמלו היה לשוא.  עיניו עֻצמו עד מהרה, ראשו הורד על הכר ונחרתו נשמעה יחד עם נשימת החולה בדממת החדר.  שנת יודלי ערבה מאד.  אבל עד מהרה החל "בעל החלומות" להרגיז את מנוחתו ולבלבל ולסכסך את מוחו בהזיות וצללים וזכרונות ודמיונות שונים.  הוא חלם:  והנה הוא נסמך להוראה ע"י הגאון מוילנה...  אך, אל אלהים!  הן ה"גאון" כבר מת...  העלה מקברו לתת לו "סמיכה"?    ופתאם רואה יודלי והנה על מקום הגאון הופיעה תמונה אחרת, ידועה לו...  הלא זהו רבי עקיבא איגר, חושב יודלי, מה יקרן אור פניו!...  ורבי עקיבא מתקרב אליו ומניח את ידיו על ראשו ומברכהו:  "הנני סומך את ידי עליך, בני;  יהי רצון מלפני הקב"ה שתהי רעיא מהימנא!"...  והתמונה נעלמת...  ופתאם רואה יודלי, כי הוא עומד תחת החפה, וקולות רבים מריעים:  "מזל –טוב, רבנו!"...  ומתוך הארץ עולה צל נהדר, הדומה לתמונת הגאון, ולוחש לו:  "מזל טוב לך, בני!  יתן ד' ורעית את צאן מרעיתך באמונה"...  ועוד צל של תמונת רבי עקיבא איגר, ועוד צל מוזר מתקרבים אליו...  וה"גאון" לוחש לו:  "זהו רב אשי, בני "הפטיש החזק", הוא בא לברכך בכסא הרבנות"...  אך החפה נעלמה חיש, ומקומה לקחה חפה אחרת:  הנה הוא עומד הדור בלבושו;  ממולו הגביר רבי נח קרוננברג והגבירה, ולימינו        מי זה?...  הלא זאת רבקה'לה?!...  ואולי הוא טועה?...  לא!  זוהי רבקה'לה!...  ולמה היא עומדת לימינו תחת החפה?...  הוא מביט אליה בתמהון רב, והיא מתבוננת אליו במבט חם ולוחשת לו בחבה גלויה:  "למה לטשת את עיניך ככה?  הלא תכירני:  אני רבקה'לה "כלתך"!..."  והתמונה עוברת...  והנה הוא יושב בביתו המרוח אל השלחן ומעין ב"יורה דעה":  ממולו, על הרצפה משתעשע פעוט נחמד עם "סוסו", ואצלו יושבת רבקה'לה ורוקמת "פרכת" ומבטת אליו בחבה גלויה כל כך, ומתענגת על הדרת פניו ועל "השכינה" המרחפת על מצחו, ואומרת:  "התזכר, יקירי, את הימים ההם אשר היית בורח ממני כמטוחי קשת?  הן גם לשוחח אתי לא חפצת...  מה נלעג היית אז!...  הן אנכי אהבתיך, אהבתיך, מאד, וכל מעיני היו בך...  יומם ולילה הגיתי איך למצא לי שעת הכשר לדבר אתך...  אך אתה היית משתמט ממני, כבחור-ישיבה גמור!..."    והוא עונה לתמו בקול רך:  "פתיה נעימה, אנכי הייתי בורח ממך, יען כי אהב אהבתיך, כמעט יותר מאשר אהבתי את הגמרא;  אנכי הייתי משתמט ממך מיראה מדבר פן תביאיני לידי חטא...  אבל עתה, בהיותי לרב ואת הנך אשתי כדת משה וישראל    אינני ירא עוד ואינני מתביש כלל להגיד לך מפורש, כי אני אוהב אותך לא פחות מאהבתי את התורה..."  והוא מניח את ה"יורה-דעה" הצדה, ככלי אין חפץ בו, ומתקרב אליה לחבק לה...  ופתאם נעלמה    ואיננה...  הוא נצב נדהם כהלום-רעם וקורא:  "רבקה'לה!  רבקה'לה!  אַיֵּך?  איך, אוצרי הטוב?...  מדוע ברחת ממני?  רבקה'לה!  רבקה'לה!"...    והוא הולך נוגה ונפעם ומחפש ומבקש בכל הפנות והחדרים    אך איננה!...  בבואו אל הטרקלין הוא רואה את הפעוט הנחמד, ראשית אונו, ושואל בקול עצב:  משה'ניוּ!  הראית את אמך?...  אך הילד הנעים נהפך פתאם לעץ, והעץ לגחלת, והגחלת לאפר, והאפר נפזר לכל רוח    ואיננו...  ויודלי נשאר גלמוד...  אך איה איפה הם? – קורא הוא בקול מר– אולי מתו?... איך?  שניהם?  וביום אחד?  היעש הקב"ה ככה, והוא בעצמו הלא צוה:  "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"..."  ופתאם הוא נותן את קולו בבכי    ומתעורר...

וממולו עומדת רבקה'לה ומבטת אליו בחמלה רבה ואומרת לו:  "למה תבכה, יודלי?..."

  מי את?    קורא בקפצו מעל הספה.

  אנכי?  הלא תכירני!  הביטה נא...

והוא מתבונן...  ועצמותיו רוחפות ממגור פנימי...

  אך...  מה...  לך...  פה?...    מגמגם הוא בנשמו בכבדות.

והיא מגחכת ועונה:

  "מה לי פה"?  אבי הקיץ משנתו ויבקש להשקהו את סמי הרפואה, ואתה ישנת שנה עצומה, כנראה, כי לא שמעת כלל בהכנסי החדרה ובשוחחי את אבי כעשרה רגעים...  הוא שאלני, איפה אתה, ואני אמרתי לו, כי נרדמת...  כנראה, עיפת מאד, יודלי?...  אך למה בכית כן בשנתך?...

  אנכי בכיתי?...  מתפלא יודלי, אך עד מהרה הוא זוכר את כל פרטי החלום    ופניו מתאדמים כתולע.

 

ה.

ואז החליו ימי מבוכה ומהומה נפשית בחיי יודלי:  הוא החל לבטל מן התורה, וגם בעת אשר התנענע כצל על ה"עמוד" היו מחשבותיו מבולבלות כל כך, עד כי לא תפס גם את הפשט היותר פשוט וקל.  בכל שורה וסוגיה היתה מבצבצת תמונת רבקה'לה בעינים מזהירות ומעוררות כל כך, בגחוך מכשף ומשכר כל כך, עד כי לפעמים היה מסב את פניו והיה מתבונן סביבותיו:  אם באמת הוא רואה אותה, או רק מקסם-כזב הוא...

"מה היה לי?    היה מתאונן על נפשו,    איזו רוח רעה תבעיתני, וד' יודע מה יהי סופי!    ראשי עלי סחרחר ומוחי מסוכסך ומטושטש והלב בוער לפעמים באיזו אש זרה...  פוי!  ההרהורים הרעים האלה!  כבמחתרת הם באים תמיד אל לב האיש...  אך מאין הם באים?  איה הוא מקור המחשבות?    מקור המחשבות הוא בודאי תחת "כסא הכבוד"...  ולמה הוא מביאני לידי נסיון כזה ומשלח בי את מלאכיו הרעים לבטלני מן התורה?..."

והוא זוכר כי את כל האנשים הגדולים היה מנסה הקב"ה בחפצו להוָּכח לדעת עד כמה צדקתם מגעת...  והוא מחליט להלָּחם עם הרוחות הטמאות ולעמוד בנסיון כאברהם אבינו, כיוסף הצדיק וכשאר צדיקי-עולם.

והוא מוסיף שנית להתנענע על הגמרא בחשק נמרץ לרגעים אחדים ושוקע בראשו ורבו בסוגיה הקשה, מבלי תת לכל רעיון זר לחדר אל לבו...  אך עמלו לריק!  היא נצבת ממולו וקורצת אליו בעיניה באיזו חמימות מלבבת וקוראת לו כמכשפה...  והוא מרגיש, כי למרות רצונו הוא נמשך אחריה והולך אל כל אשר תטנו...  והיא לוקחת אותו בידו ולוחשת לו בחבה:  "התלך, יודלי, אל השָּׁסֶה?    עשב נא לשעות אחדות את בית המדרש האפל...   פוי!  מה עולה פה הצחנה!...  אמרו לי, כי ה"בחורים" ישנים פה...  לכה-נא!  לכה-נא!, יודלי!  לשעה אחת צא נא לשאף רוח צח, פן תחנק באויר המרעל הזה"...    הוא מתנגד מאד...  אך היא פוצרת בו בדברים רכים ומסלסלת את ידו באיזה כח קסם טמיר    והוא הולך אחריה כילד מקשיב...  אחד הבחורים עוצרו בשאלתו?  "לאן תלך, יודלי, עם בת הגביר?"  והיא עונה בשמו:  "לטיל מעט אנחנו הולכים...  הכל היום צריך להתאבק בעפר בית-המדרש?  מה?  לכל עת!..."  והם הולכים...  על השָּׁסה יושבים הם להנפש תחת אחד האלונים הרעננים, והיא אוחזת בשתי ידיו ומנשקת לו במצחו...  הוא מרגיש על לבו נשימה חמה...  דמו רותח בקרבו, וראשו לוהט באש-פלדות...  "תניני לשוב אל בית המדרש!"  מתחנן הוא אליה...  אך היא משיבה אמריה לו:  "עוד רגעים אחדים, עוד חמשה רגעים    עוד תמצא לך די זמן ללקק את האבק מעל דפי הגמרא"...  והוא נשאר וישב דומם, מבלי הוציא הגה מפיו...  אך היא מפסקת את הדומיה בדברים חמים ומחבבים, ולוחצת את ידו אל חזה המתנענע.  "תניני לשוב אל בית המדרש!"    מתחנן הוא בקול-בכי    שַׁלמה תפריעיני מלמוד התורה?  הקב"ה יענשך בודאי על חטא גדול כזה"...  והיא עונה בהתרפקה עליו:  "אין כל רשות להקב"ה לענשני על אהבתי אותך;  ואת תורתו כבר יודע אתה די והותר"...    "הנך מגדפת את השם ואת תורתו הקדושה...  הנך פושעת גמורה ! צריכה תהיי לצום שלשת ימים ולהתפלל ולהתחנן את ד', כי יסלח לך את מוצא שפתיך הטמאות...    והיא עונה:  "שפתי אינן טמאות;  שפתי חפצות רק לנשק בלי-הרף את מצחך החִור"....  וכן יושבים הם עוד שעה, שעתים עד אשר ינטו צללי ערב לפתע פתאם...    "אוי לי!  מתחלחל יודלי    גם "מנחה" לא התפללתי, גם לא למדתי כל היום, והכל באשמתך!...  תניני לשוב אל בית המדרש!  אוי לי!  או לי!"    והיא עונה:  "גם אם לא תתפלל ערבית אין רע!  חכה נא עד אשר יצאו הכוכבים במסלותם, ואז תנעמנה לך נשיקותי הרבה יתר...  והן גם הכוכבים אינם מתפללים "מנחה ומעריב"!...                 

  יודלי!  יודלי!    מעירהו אחד הבחורים    הירדת לסוף דעתו של הר"ן בשעור של היום? 

ויודלי מתבונן אליו בעינים נבהלות ומגמגם:  איזה ר"ן?  איזה שעור?..."

  מה תדבר, יודלי?  היצאת מדעתך?  את הר"ן אינך יודע?  את הר"ן...

  הניחה לי עתה...  ראשי עלי כגלגל...

  החולה אתה, יודלי? 

  כמדומני, כן!  עונה הוא עצוב ונדכא ומכוסה בזעה וחברו מניח את ידו על מצח יודלי ואומר בבהלה"  \"מה בוער ראשך, יודלי!  האקרא לרופא?"

  לא!  לא!  אך הביא את אדרתך החמה ואשכב מעט לנוח על הספסל ואתכסה בה, כי כל גוי רועד מקור...  אך איזו שעה עתה?    שואל יודלי בקול חולה.

  השעה הראשונה אחרי חצות...  אולי טוב יהי יודלי, אם אוליכך אל ביתך לישן!

– לא!  לא!    מתנגד הוא    ירא אני פן אתקרר בלכתי...  הביאה לי את אדרתך!  במטותא ממך...

 

ו.

באחד מערבי מוצאי שבת נשאר יודלי בבית ה"גביר" ללון, כי מטר סוחף נתך וחשך מצרים היה בחוץ.  מטה ליודלי הוצעה בחדר מיוחד, והוא ישב עוד זמן רב ויהגה ב"יורה-דעה".  כל אנשי הבית כבר נמו אז שנתם, ובכל החדרים הָשלך הס.  פתאם סבבה הדלת על צירה ורבקה'לה נכנסה החדרה ותעמד באמצע החדר, בראותה כי יודלי תפוש מאד ב"הספר העב".  אך עד מהרה נגשה אליו ותעמד ממולו...  הוא התחלחל וירם את ראשו...

  אל תירא, יודלי!    החלה בקול רך    אך רגעים אחדים אשהה פה, לא יותר...  חפצה אני לראות איך אתה לומד...

ויודלי החל לרעוד בכל גוו ודמו זרם בראשו ובכל עורקיו ויבט בה בעינים פראיות.

  מה זה לטשת עיניך, יודלי?...

  למה...  באת...  הנה...?

  אל תכעס!  אני חפצה לשאלך...  דבר...

  מה?

  מדוע אתה בורח ממני ואינך חפץ גם לשוחח אתי?

  ועל אדות מה אוכל לשוחח אתך?...

  אינני יודעת.  אך מתאוה אני מאד לדבר אתך תמיד, כל היום...

ויודלי מרגיש את מבטיה החמים והמסלסלים, כרוח צח את ראשי השבלים בשדה, ולבו מתפעם ומתרגש עד מאד, והוא מרגיש כי איזה כח-קסם משך אותו אליה...  והוא אוחז ב"יורה-דעה", כאלו יחפץ להגן על נפשו בספר הקדוש, ומביט אליה בתאוה ופחד גם יחד.

  מה...  חפצה...  את ממני?

  כלום...  חפצה אני, כי תהי לי כאח...

  הן יש לך אחים בלעדי...

  אך אותם אינני אוהבת כמוך...

  אך מה חפצה את?...  מתרגש הוא.

  אל נא תקצף, יודלי!...  אתה היית תמיד רע ואכזר אלי...  התזכר עת אשר ברחת ממני ולא חפצת לשחק אתי, יען כי "ילדה" הננה...

  אנכי?!

  כן!  כן! אתה!  ואז קראו לך יודדה"  -  מגחכת היא...

וגם הוא צוחק ומניח את "היורה-דעה" הצדה, כאיש-צבא את כלי זינו אחרי המלחמה, ומתקרב בלי-משים אליה...

והיא אוחזת בידיו ולוחצת אותן בחמימות עזה...  גוו מחל לרעד מהנאה משונה שהוא מרגיש בה כעין טעם גן-עדן...  דמו רותח...  והיא מתקרבת, מתקרבת אליו וחובקת אותו...  שִׁניו דא לדא נוקשות, והיא מסלסלת אותו ומרגיעתו:   "יודלי!  הרגע-נא...  מה חור וחלש הנך!...  היש לך "ימים" טובים?..."

וגוו רועד בחזקה    והוא שותק...

והיא מסלסלת אותו ואמרת לו בהלחצה אליו:  "הגמרא התישה בודאי את כל כחך...  חדל לך מהספרים האכזרים והמאובקים האלה..."

  מה?!  מתפרץ מגרונו קול נחנק    הנך שמה דופי בספרים הקדושים?...  והוא נחלץ מבין זרועותיה וחוטף את "היורה-דעה"...  אך היא אוחזת בו וחובקת אותו שנית ולוחצתהו בחזקה, בחזקה אל לבה הרועד...

  אמרו לי, כי "הספרים הקדושים" מבזים את הנשים...  "קול באשה ערוה, שער באשה ערוה!"  הכל ערוה להם!...

  אמנם כן!    מגמגם הוא    כן כתוב שם... אך אין לערער אחרי אחרי דבריהם:  הם כתבו הכל "מפי הגבורה"...

  כי קול באשה ערוה?...

כן אמרו, "להרחיק אדם מן העברה"...  הן האזנים והעינים אינן יודעות שבעה...  אחרי כן יחלו חטאים יותר גדולים ונוראים...

  איזה חטאים?    ואם אני חפצה לנשק לך, מי יכול לאסור זאת עלי?

והיא נושקת לו במצחו, בלחייו הלבנות והמכוּסות זעה...

הוא רועד כלו, והיא לוחצת, לוחצת אותו בחזקה ומנשקתו בלי הרף...  והוא גם הוא מנשק לה בהתרגשות ובחרדה...

ופתאם יתן את קולו בבכי:  "מה את עושה לי?  את הדחת עלי עון גדול מנשוא ושבעה מדורי גיהנום!...  הניחי לי ללכת אל ביתי...  אני ירא להשאר...  אתך...  פה...  הניחי..."

והוא מתאמץ להֵחָלץ מבין זרועותיה וחפץ לעזב את החדר אך היא מעכבתו ואמרת בחבה משעשעת:  "הרגע נא, יודלי!  שכב נא פה הלילה!  עתה אעזבך לנפשך, אך הבטיחני נא, כי לא תברח ממני...  הבטיחני נא!"

והיא מסלסלת את ידיו ולחייו ומצחו וראשו ומתחננת:  "הבטיחני נא, יודדה!  יודדה!  הבטיחני נא..."

והוא מגחך ומבטיח.

 

ז.

בצאת רבקה,לה את החדר נשאר יודלי על מקומו כמבולבל...  מה זאת?  הבהקיץ קרה כל זאת?  הן הוא איננו ישן?  כן!  הוא ער...  ומה קרה?...  היא חבקתהו ונשקתהו, וכמדומה לו, כי גם הוא עשה כזאת?  כן!  גם הוא עשה כזאת.

והוא עומד שקוע במחשבות מטושטשות על מקומו כנטוע במסמרים אל הרצפה, הוא מעיף עינו בשלחן ובעששית, והוא רואה מסביב לפתילה איזה עיגול ברוד, ובעיגול מרקדות ומתהוללות ומשתוללות חיות קטנות, פעוטות מאד מאד...  הוא מתקרב אל השלחן ורואה את ה"יורה-דעה" עב הכרס    ומזדעזע בכל אבריו...  הן ה"יורה-דעה" ראה את כל הנעשה והוא עודנו לומד והוגה בו יומם ולילה ושונה ומשנן את הלכות "צניעות ופרישות"   הוא!...

והוא מתרגז ומתקצף על ה"חצופה" ההיא שהביאתהו לידי כך ותחלל את תמתו...  מי נתן לה הרשות לזה?  מדוע בחרה רק בו לחצי תאותה?  הן בחורים רבים, בני בעלי הבתים וה"גבירים" ישנם בעיר!...

אך למה הרשה הוא לשעבדהו?  מדוע לא עמד בנסיון כיוסף?  מדוע לא ברח בהכנסה החדרה?  כן!  הוא, רק הוא האשם!  ד' חפץ לנסותו, והוא לא עמד בנסיון, והוא נפל ברשת הסטרא אחרא!...

ודמעות חרישיות מתפרצות מבבות עיניו ומתגלגלות על לחייו, והוא אוחז בידים רועדות ב"יורה דעה" ומעַלעל בו במבוכה.

ומדוע לא עמד בנסיון?    מרגיז הוא את נפשו    בודאי, אינו כדאי והגון לכך...  כן!  לעמוד בנסיון ראויים רק צדיקים גמורים;  להם יש שמירה על כל צעד.                          והוא זוכר את ה"מעשה באדם אחד שהיה זהיר...  שמע שיש...  ברכי הים, שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה.  שגר לה;  קבעה לו זמן...  הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ועליונה של זהב,  עלתה וישבה על גבי עליונה, ואף הוא עלה...  באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו"...

והוא, הוא לא עמד אף בנסיון קטן כזה!  ומדוע לא זכר את הציציות ואת התפלין ואת ה"יורה-דעה"?– – –

אבל עונו איננו גדול כל כך!    שומע הוא קול אחר בלבו    ומה רעש אם חבקה ונשקה לו?  ואם גם הוא עשה כזאת?...  אך למה רעד כל כך בהיותו חבוק בזרועותיה?  ומה היא החמימות המוזרה והמענגת, שנדפה מגוה?...

והוא זוכר את התענוג הרב והמבַלבל, שחש ברגע ההוא    והוא מתאוה מאד, כי ישָׁנה הדבר...  ומה בכך אם יחבקנה בזרועותיו וישמע את הלמות לבה וירגיש את החמימות המענגה ההיא!... 

ועיניו משוטטות בכל פנות החדר, כמו מבקשות הן את התענוג שאבד...  ראשו לוהט כמו באש תפתה, והוא צונח באין-אונים על מטתו.

אך לתת תנומה לעפעפיו לא יכול;  איזה דֵימון רע נקר במוחו ויסיתהו למעשה רע...  הוא עוצם את עיניו לרגע    והוא רואה את האשה "בכרכי הים" במצב שראה אותה תלמידו של רבי חייא...  והוא מכיר באשה הזאת את רבקה'לה, והוא מרגיש איזו עדנה טמירה בכל המראה המחטיא והמדיח הזה    והוא מביט ומביט ומביט...  ופתאם מופיע איש שיבה, כאלו בצבץ מן האדמה, ומתקרב אליו, אל יודלי, בחמה שפוכה וטופח לו על פניו בארבע ציציות עבות כחבלים...

יודלי קפץ מעל מטתו כנשוך נחש, וירגיש את הכאב בפניו...  והוא פותח את ה"יורה דעה" ומביט בו בעינים נבוכות ומכוסות ערפל עב...  אל נורא!  לאן יוליכנו "היצר הרע"!   

אך פתאם עולה מחשבה מצילה על לבו    והערפל סר מעליו כרגע...  כן!  עוד בשבוע הזה יהי האות!  הוא יברח מהחטא, אם אין ביכלתו לגבור עליו...  "מאן דביש לו בחדא מתא, ילך למתא אחריתא"    חז"ל ידעו את אשר אמרו.

 

ח.

ולמחרת היום ההוא השתוממו כל הבחורים וראש הישיבה לשמועה, כי יודלי עוזב את העיר והולך אל הישיבה אשר בעיר מיר.  סבת נסיעתו לא יכלו להבין.  אחדים מחבריו נסו להשיבו ממחשבתו, כי התעצבו מאד על פרידת יודלי, שהיה להם לעזר רב בסוגיות הסבוכות.  אבותיו העניים גם הם התנגדו בתחת;  אך הוא התעקש.

וביום השלישי בבוא יודלי אל בית ה"גביר" לקחת את ברכת הפרידה, לא יכול רבי נח קרוננברג לשוב למנוחתו זמן רב, וינס להפר את החלטת יודלי;  אך הוא היה באחת.  ובראות הגביר, כי לא יכול לו והוא עומד על דעתו ברוח נכון, ברכהו מקרב לבו, כי "יוליכהו ד' בדרך הישר ויהי לגדול בישראל".                                                                        הגבירה נתנה לו מעט כסף ורקיקים אחדים.  הילדים כמעט בכו לפרידת "יודדה".  רבקה'לה לא היתה אז בטרקלין, כי ראשה כאב לה מאד כל הימים האחרונים, ותשאר בחדרה.  בצאת יודלי את הבית, נכנסה השפחה אל חדר רבקה'לה ותודיענה כי יודלי מפרד וכי הוא נוסע מירה אל הישיבה,    ותתן רבקה'לה את קולה בבכי ותתיפח זמן רב, לתמהון השפחה.

  למה תכבי, רִבֶנְיוּ!

  הה!  לוּ ידעת!...

  את אהבת אותו? 

  מאד!  והוא רע ואכזר כל כך...

והיא בוכה ובוכה...

  עשי-נא עמדי חסד!    פונה היא אחרי רגעים אחדים אל השפחה,    קחי נא את מעט הכסף המונח ב"המתן בסתר" שלי ומסרוהו נא אליו...  ואמרת לו, כ...  אני...  מברכת...  אותו...  הה!  לוּ אך ידעת!...

*

לפנות ערב ישב יודלי בפעם האחרונה בבית המדרש וישוחח עם חבריו.

  יודלי!    פונה אליו "הסלמוני"    תנה לי את "שבתך";  אומרים אמור, כי הגבירה קרוננברג מכינה "כעגול" שמן עד להפליא...  לא לחנם היא בריאה ועבה כפרת-הבשן...

  אתה יכול ללכת שמה ולאמר בשמי, כי אני מוסר לך את "שַׁבַּתִּי";  אבל הדבר תלוי גם ברצונם    עונה יודלי בעצב.

והוא מברך את חבריו ומנשק לכל אחד ועוזב עד מהרה את בית המדרש.

על הדרך פגשה אותו שפחת קרוננברג ותתקע צרור קטן אל ידו באמרה:  "רבקה'לה מברכת אותך בצאתך ושולחת לך לזכרון את זאת"...  ואיננה.

והוא מפתח את הצרור ומוצא שם רובלים אחדים ותמונת רבקה'לה...

לבו מתחמץ בקרבו ומעיניו נגרות דמעות.

  צר לי מאד עליה!    חושב הוא במרירות,    אך מה יכלתי עשות?  אני יראתי את אהבתה...  היא יפה, במדומני, יתר משולמית...  ולמה לה אהבתי?  אני בחור עני ואני אוהב רק את ד' ואת תורתו הקדושה, והיא בת "גביר" ואוהבת להשתעשע ולהשתובב.  לה מותר הכל!  אך אני נוצרתי ללמד תורה ולאהב את ה' וללכת בדרכיו...  ברוך המקום שלא הביאני לידי חטא גדול...

וביום המחרת למד יודלי בישיבת מיר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה