_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יהודה נוטר הפרדס

יוסף לואידור

לתוכן הענינים

 

א

זה שני ימים כיסו עבים כבדים את השמים, בכל שעה ושעה עמד המטר להינטש ממרומיו ולהשתער בעברה ובזעף גדול על האדמה ויושביה.  איזה "מאורע" היה תלוי על העולם, מאורע גדול אשר כל הטבע והחי חשו את קרבתו ועצרו את נשימתם בצפותם לו מרגע לרגע.  האנשים אשר עבדו בשדות היו נכונים בכל רגע, לאות הראשון אשר יתנו השמים, לרתום את הסוסים על העגלות ולשוב אל המושבה. הריחו הפועלים ריח מנוחה ובטלה, ויתגעגעו אל הגשם אשר יפטור אותם מעבודתם במשך שניים שלושה ימים, הם ידעו כי רבים יהיו הגשמים אשר ירדו הפעם, הלא זה היה הגשם הראשון אחרי היורה הדל!  והגשם ישקה את האדמה, וירטיב אותה, וישתיק את צמאונה הגדול, ויעשה אותה רכה ונוחה להיחרש.

והשמים החרישו, סתר פנים שמו להם, להעלים את פעולתם מאת בני האדם, המתברכים בלבבם, כי יודעים הם את האותות בשמים על פי הרוח ועל פי העננים ועל פי הקור.  והתכונה היתה רבה בשמים.  מארבע כנפותיהם נתגייסו ונועדו כל האדים והעננים, ויכסו את השמים עננים על עננים ועבים על עבים.  רוחות צפון וים התרוצצו באויר העולם ויעברו בטיסות גדולות מכנף מערב עד מזרח ומכנף צפון ועד דרום.  ויתחזקו השמים, הלוך והתחזק, בחיל עננים כבד מאוד, כאילו עמדו להביא מבול על הארץ.  ויתחילו צבא השמים את מלחמתם הגדולה באדמה בחשכת הלילה, באמרם בלבם: אל תדע הארץ בהתנפלנו עליה בחשכה ובאפלה.  וירדו גשמים רבים מאוד בלילה ההוא וגם ממחרת היום.

שלמה התעורר בלילה משנתו, וישמע את קול המים הרבים, קול הגשם היורד בזעף, ויהי הרעיון האחד אשר עבר במוחו, כי לא יהיה עליו להשכים מחר לקום לעבודתו, ורגש נעים, רגש אשר מרגיש איש העבודה באמש חג, כבש את לבו ויירדם ויישן עד השעה העשירית לפני הצהרים.  ויתעורר משנתו ויחלוץ את עצמותיו ויהי רענן ובריא-נפש אחרי השינה הערבה והנעימה.  ויקם וילך אל בית התבשיל להשביע את רעבונו בארוחת בוקר שמנה.

בבית התבשיל קידמה אותו המבשלת הצעירה בתרעומותיה, על אשר ערבה לו שנתו ואִחר לבוא אל משתה התה.  אבל שלמה לא היה האחד אשר "אִחר לבוא אל משתה התה", כחמישה עשר צעירים עמדו ורבו עם המבשלת הצעירה, זו "האם הטובה והחביבה" של כל הפועלים ויקנטרו אותה בדברים על אשר הצפינה את "המיחם", זה סיר-הפח הענקי בתור עונש על אשר לא השכימו לקום עם אור היום.  ורק מן הצד עמדו כחמישה פועלים ולעגו לאלה העצלים והנרפים. התחבר גם שלמה אל חבריו ובמהרה עלתה לו להרך את לב הנערה, עד אשר הוציאה ממסגר את הסיר הגדול, את סיר הפח הענקי, את המיחם.

על פי עצתו של שלמה ועל פי עצת כל אחד מחבריו, הוצתה אש במיחם, להרתיח בו את נחל המים אשר נשפך לתוכו.  אבל קיבת הצעירים לא עצרה כוח לחכות עד כחצי שעה עד אשר ירתחו המים בסיר, וישבו אל השולחן הארוך ויאכלו את לחמם ואת תאניהם ואת תמריהם ואת זיתיהם ואת תפוח-זהבם.  וכאשר הוכן התה נבוכו הצעירים מאד, כי לא נשאר בכפם מאום מכל לחמם, אכלו ולא הותירו! אולם שלמה הוציאם מיד ממבוכתם.  הוא מצא כי בין כה וכה רק כשעה אחת עד הצהרים, וטוב להם להיפטר פעם אחת מעול זה, עול "האכילה".

כרגע השתערו הפועלים על ה"חנות המשותפת" לקנות צרכי אוכל ל"ארוחת הצהרים".  וידי המנהלים היו מלאות עבודה ב"חנות" ויעמלו ויזיעו כמו ביום קיץ בכרם, זה אצל המאזנים וזה אצל הארגזים והשקים וזה אצל "פנקס-הרשימות".

וישבו הצעירים עוד הפעם אל השלחן ויאכלו עוד הפעם את לחמם ואת תאניהם ותמריהם וזיתיהם ותפוח-זהבם, וישתו לרויה את התה.  ויהי ככלותם לאכול, ויזכרו את התבשיל ואת המרק אשר תבשל להם המבשלת בערב ויאמרו בלבם, מי יתן ועמד התבשיל לפנינו, עומד ומעלה הבל, ובלענו אותו בעודו בקערתנו...

הגשם פסק לשעה קלה.  הריקו השמים את גשמיהם, עיפה נפשם וינוחו מזעפם, להחליף כח ולחדש אחרי כן את המלחמה ביתר שאת.

– מי ומי ההולכים אל פרדסו של בן-טובים? ­– פנה שלמה אל חבריו בשאלתו.

אבל לא נמצא איש אשר יחפוץ ללכת בשעה זו בדרך הרחוקה. אחדים מהם עבדו שם בתור פועלים והיו הולכים שמה ושבים משם בכל בוקר ובכל ערב.  אחרים אמרו ללכת איש אל ביתו לעשות שם את צרכיו.  מי לגמור את מכתבו אשר התחיל לכתוב לפני חודש ימים, [מי] לתקן את מלבושיו ומי לכבס את המטפחת אשר לאפו.

ולשלמה אח היה בפרדסו של בן-טובים.  ושמו יהודה, והוא היה נוטר-פרדס. וילך שלמה לראות את פני אחיו בכל שבת ובכל יום חג ובכל יום אשר בטל היה מעבודתו ולא עצר אותו היום גם הגשם החזק מלכת לראות את פני אחיו.  וילך אל חצר ביתו ויחבוש אתחמורו וירכב ויצא לדרכו.

והפרדס של בן-טובים רחוק מן המושבה כמהלך שעה, וחלק מן האדמה אשר בין המושבה ובין הפרדס אדמת ערביים היא.  וירכב שלמה ויעבור את אדמת העברים ויבוא על אדמת הערביים.  ופני המקום נשתנו מאז עבר עליו שלמה בפעם האחרונה.  עברה על המקום "המחרשה" הערבית.  זה ה"יתד" המגרד מעט את האדמה ומשחית רק את פניה.  ולא הכיר שלמה בחלקת האדמה כי חרשו אותה וזרעוה ולא נטה הצדה ויעבור עם חמורו על הזרע.

פתאום עמד לפני שלמה, כאלו צמח מתוך האדמה, נער ערבי כבן שלוש-עשרה.  זה החל לחרף אותו ולהפחידו במקל אשר בידו.  שלמה, אשר לא ידע לדבר כן בשפה הערבית, השיב לנער הערבי כחרפתו בעברית.  ואז החל זו לידות בו גושי עפר ואבני אלגביש.

שלמה רדף אחרי הנער לתפוש אותו, או להבריחו מפניו, וזה נס ונמלט בקול צורח מר.  אז הפנה שלמה את פניו, דבק בחמורו ורכב לדרכו.  אבל הנער שב לעשות את מעשהו כבראשונה וככל אשר הבריח אותו מפניו שב, ברח ושב, נס ונמלט ושב לרדוף, והתרוצץ ברגליו היחפות והקלות על פני השדה כשד וצרח מר בקולו החודר כקול האווז אשר כלבים רודפים אחריו.

פתאום ראה שלמה עוד שני ערביים, אשר רצו אליו בחמת כוחם ומקלותיהם בידיהם כחרבות שלופות.  דמו קפא בעורקיו.  הוא עוד יכול להימלט על חמורו קל הרגליים, אבל חרפה כזאת, חרפת "מנוסה מפני ערביים", לא חפץ להמיט על עצמו.  איך ישא את חרפתו אל אחיו יהודה? איך ימיט חרפה כזאת על כל חבריו הפועלים ועל כל יהודי הארץ?...

לא עברו רגעים הרבה ומטר הכאות כבר ירד על ראש שלמה.  הוא אמנם הגן על עצמו באגרופיו, אבל כרגע נסחב מן החמור והושלך ארצה והוכה במקלות ונרמס ברגלים. וכאשר שב רוחו אליו לא מצא עוד לא ערביים ולא חמור ולא כל נפש חיה.  הוא עמד סר וזעף, נכלם ומדוכא, מלא חבורות ופצעים ומלוכלך בטיט. הוא עמד וחשב בדבר, אנה לשאת את חרפתו.  אם אל המושבה ואל חבריו הפועלים או אל הפרדס, אל אחיו יהודה.

ב

יהודה היה איש צעיר כבן שלושים, בעל גוף כביר, רחב הכתפים ואמיץ כוח.  בעמדו על מקומו ורגליו, הנעולות בסנדלים גבוהים, פשוטות לצדדים וידיו תחובות עמוק, עמוק בכיסי מכנסיו, חזהו הכביר בולט, אז דומה היה לסלע מוצק אשר שרשו בקרקע או לפסל שיש איתן.  והאנשים אשר סבבוהו לא יכלו להסיר את עיניהם מן התמונה הזאת אשר כולה מביעה כוח ואון רבים. כאשר ישר לרכוב על סוס היה זה רועד בכל גופו מכובד המשא אשר עליו, וכאילו התפלא על כובד גוף רוכבו הפנה את ראשו אליו והעמיד עליו את עינו התמהה ומדד אותו מכף רגלו עד קדקדו, וכאשר לא יכול בשום אופן לפתור את החידה הוריד את עיניו לארץ ונאנק דום.

וליהודה זה היו שתי עינים שחורות וגדולות, רכות וטובות, אשר מהן נשקפה נשמה זכה, נפש טהורה ולב טוב.  מפיו יצאו תמיד דברים טובים ונעימים נכנסים אל הלב ומושכים את הלב, דברים של טעם ודברים של בינה, שלא היתה חסרה בהם גם הליצה רבה. מעולם לא נשמעה בקולו רגזה וכעס, מעולם לא מלאו מבטיו זעם ומעולם לא עברה מעל פניו החביבות והרוח הטוב.  הוא עמד ממעל לכל ריב ומדון, לכל סכסוך ומחלוקת.  הוא ידע רק לפשר ולהשלים, לשכת חימה ולהאריך אף.  ודבריו נשמעו יותר ופעלו יותר מדבר כל ה"אינטליגנטים", מי שהיו "אקסטרנים" "גימנזיסטים" ו"מנהלי מפלגה".

יהודה היה גם עצל קצת בעבודתו ולא הרויח יותר מכל פועל רגיל.  אמנם הוא עשה בנקל את העבודה אשר עלתה לאחרים בזעת אפם.  אבל כאשר הכיר כי כבר הרויח את שכר יומו אבד ממנו כל חשקו לעבוד.  הוא לא סבל את השעבוד ולא יכול להשתעבד לסוסים ולמחרשה ולא יכול גם להתקשר אל משרה חודשית או שנתית.  הוא אהב את החופש בלי קץ וגבול, כאילו בחופש הרב היה כל תוכן חייו.  והוא בחר רק בעבודה לימים ובעבודה הניתנת בקבלנות.  כדי שיהיה חפשי תמיד לנפשו ויוכל לנדוד ממקום למקום, ממושבה למושבה ומחבל-ארץ אחד אל החבל השני.  מיהודה לשומרון ומשומרון לגליל התחתון ומהגליל התחתון לגליל העליון.

יותר מכל עבודה אחרת אהב את השמירה, ולא שמירת-המושבה, שהיא שמירה שנתית, כי אם שמירת גרנות, כרמים ושדות, אבטיחים ופרדסים.  ככלות זמן שמירת הכרמים ביהודה בא אל אחת המושבות בגליל לשמור שם את הגורן או שדה-אבטיחים ואחרי חג הסוכות שב אל יהודה להיות לשומר באחד הפרדסים.

עשרות פעמים כבר עבר ברגליו את הארץ לאורכה ולרוחבה. רגליו שקעו עשרות פעמים באותו החול העמוק והבוער וצעדו על אותם הסלעים הלוהטים, כעצום חום היום.  לא עברה שנה אחת אשר לא ראה לכל הפחות פעם אחת כל מושבה, כל נהר, כל ים וכל הר.  הוא לבדו נחשב, בנדדו על פני הארץ, כ"אורחה" שלמה.  בעברו על פני אחת המושבות ושמע אחד האנשים אשר גם עליו לעבור ממושבה אחת אל השניה והתירא ללכת יחידי, ודבק אחרי יהודה והלך אתו, ובאו אל המושבה השניה ונפרד זה ובא אחר במקומו, ובאו אל המושבה השלישית ונפרד גם זה ובא שלישי.  ויש שהימים ימי חג הפסח או חג הסוכות ורבו אז הצעירים התיירים ועולי הרגל ודבקו בכל מקום צעירים וצעירות אחרי יהודה העובר בארץ ובא אל מקומו עם מחנה אנשים גדול מאוד.

בשנה האחרונה עיפה נפשו מן הנדודים התמידיים, וימצא לו משרה שנתית בפרדסו הגדול של בן-טובים. ובן-טובים קיבל אותו בשמחה לשומר בפרדסו, בידעו כי יש לסמוך עליו.

בפרדס כונן לו יהודה מעין משק ביתי. זרע מעט ירקות וגידל תרנגולים ותרנגולות ויונים וחשב מחשבות לקנות לו פרה אשר תיתן לו את חלבה ותלד עגלים.  וסוסה אשר תלד סוסות. אתון כבר היתה לו והיא כבר נשאה עוּבּר במעיה ועמדה ללדת בקרוב.  את האתון נתן בידי אחיו שלמה שישתמש בה זה לרכוב בכל יום אל מקום עבודתו הרחוק מן המושבה.  והיא נפלה כיום, יחד עם הולד אשר במעיה, בידי הערביים.

על הפרדס הביט יהודה כעל אוצר יקר וקדוש אשר נמסר בידו לשמור אותו ולנצור אותו, והוא ערב בעדו בגופו ובנפשו, בחייו ובכבודו ובכבוד כל השומרים העברים, ישמור אותו וינצור אותו כבבת עינו.  והערביים אשר מסביב למדו לכבד את השומר העברי ולא נגעו לרעה לא בו ולא בפרדס.  מראה יהודה לבדו עורר בלבם אליו יראת הכבוד.  באשר ראוהו נתנו בו את עיניהם ודבקו בגופו במבטיהם הבוערים, מדדו ובחנו כל אבר וכל שריר אשר בגופו ולא שבעו מהביט בו עד היעלמו מעיניהם; ויחד עם רגש יראת הכבוד לפני איש כביר כוח זה, קמה בקרבם הקנאה וצרות-העין, כאילו היה כוחו רכוש גדול שהוא נושא אתו לעיניהם.

בבוא שלמה אל הפרדס מצא את הבנין הקטן, אשר בו גר יהודה, סגור על מסגר.  הוא עמד רגעים מספר ככלי מלא בושה, כבש את פניו בכותל וחשב על מצבו הנורא.  אחר כן ניגש אל אחד העצים, עמד בינות לענפיו וקטף לו כשישה תפוחי-זהב גדולים זה אחר זה ואכל אותם לתיאבון.  הפירות הרעננים החיו את רוחו. "טוב הדבר כי לא פגש אותי איש בדרכי ולא ראני איש בחרפתי". אמר אל לבו.  "יעבור זמן-מה והוא יתהלך בין אנשים ואיש מהם לא ידע את קלונו... יתרועע אל חבריו במושבה ועל לב אחד מהם לא יעלה כי שלמה זה לחרפה ולדראון עולם היה... צריך להתיעץ עם יהודה, הוא בודאי ימצא מוצא. גם האתון עוד לא אבדה".

יד גדולה נגעה בו.

– בלי כובע? ופניך מלאים חבורות ופצעים וכולך ברפש ובטיט? מה קרה לך?

ויספר שלמה לאחיו את כל הקורות אותו ויתחטא לפניו כהתחטא בן קטן לפני אביו. ובאחרונה קרא: עלי לקנות לי אקדח! אין לחיות בלי אקדח! לו היה לי אקדח כבר הייתי ממית את הערביים האלה ככלבים.

שלמה רחץ את פניו, ניקה את בגדיו מן הרפש אשר דבק בהם בהתגוללו על הארץ ולבש את הכובע אשר נתן לו יהודה.

– בוא ונלכה, אמר יהודה בשימו את רובהו על שכמו.

הם יצאו מן הפרדס.  יהודה צעד בצעדיו הרחבים והכבדים ויהי דמיונו כמגדל איתן ההולך ומתנועע.  שלמה צעד בצדו ויהי בעיני עצמו כילד רך ההולך בדרך תחת חסות אביו הגדול והחזק.  עם אח גיבור כזה ילך גם לקראת מאה ערביים מזוינים!  את מי יפחד ואת מי יירא, אם אחיו הגיבור אתו? לבו רטט ברטט גיל, כלב נער קטן אשר הכוהו ופצעוהו חבריו ואביו הולך אתו לנקום את נקמתו.

הם באו אל מקום המעשה, אבל לא מצאו שם איש, כרבע שעה נדדו ממקום למקום עד אשר ראו עדר של פרות המתפזרות באחו לבקש את העשבים המעטים אשר [החלו] לצמוח. כאשר קרבו יותר אל המקום ראו חמשה ערביים, ביניהם הכיר שלמה את הנער אשר התנפל עליו ראשונה.

יהודה שאל את הערביים בדברים אשר בנחת נשמעים על דבר האתון השדודה.  אבל הם העמידו פנים כל כך תמימים עד שלולא ידע יהודה את נפש הערביים האלה היה מאמין לדבריהם למראה פניהם התמימים.  הוא עזב אותם והתרחק במנוחה.  אבל בבואו אל קצה העדר, הניס שתי פרות מן העדר והחל להבריח אותן בדרך העולה אל הפרדס.  הערביים קמו והעמידו קול זוועות והחלו לרדוף אחרי יהודה ושלמה, עד שהתיצב יהודה, ובצוותו לאחיו להוסיף ולהניס את הפרות, עמד לחכות לערביים.

קרבו אליו הערביים ויסובבו אותו כעדת כלבים את הדוב האיום, שלחו בו את מקלותיהם הארוכים וקיללו אותו קללות נמרצות.  הוא יכול להעמיד עליהם את רובהו ולגרשם בזה.  אבל חפץ להראות להם את נחת זרועו.  ראו הערביים כי כן, כי לא תעמוד להם כל גבורת מקלותיהם ויאמרו לאחוז באמצעי השני של גבורה, היא המנוסה, הנחשבת בעיניהם גם היא לגבורה גדולה וישאו את רגליהם הקלות וינוסו. ויהודה שב אל פרדסו.

ג

באותו יום באו אל המושבה שני אורחים נכבדים, שני שומרים צעירים מן הגליל.

הצעירים האלה היו מפורסמים בכל המושבות בגבורתם ובאומץ לבם.  חיי השמירה הטביעו את חותמם עליהם ועל כל הליכותיהם.  קומתם הייתה גאיונה ואת מבט עיניהם העז נשאו תמיד למרחקים, כאילו ביקשו שם את אויבם אשר עליהם להתנפל עליו.  הם היו מזוינים מכף רגלם עד קדקדם, לא כבני-יהודה שאינם נושאים אתם כלי נשק, ובכל הופעתם עשו על אלה רושם כאילו באו זה עתה משדה המלחמה, או כי מנהיגי מרד גדול הם העוברים בערים ובכפרים לקומם את שאר העם.

לכבוד האורחים נערך משתה בבית התבשיל והרבה כוסות יין הורקו לחיי שני חלוצי השמירה העברית אמיצי הלב והרבה נאומי ברכה נשאו לכבודם.

אחרי המשתה הביעו הגלילים את חפצם ללכת לראות את יהודה, אשר היה ידידם הנאמן. וילך אתם עוד אחד מן הפועלים להראותם את הדרך אל הפרדס.

ולשמחת יהודה למראה פני ידידיו לא היה קץ וגבול. כמעט שנה כבר עברה מאז ראה אותם בפעם האחרונה, ואת נפש האנשים קשרו יחד זכרונות רבים מימים עברו.

– טוב הדבר כי באתם אלי היום ולא חיכיתם בפגישה עד מחר – אמר יהודה אל רעיו אחרי-כן – הנה הידידות הנאמנה לעולם טובה היא מביאה ולא רעה.

ויספר יהודה לרעיו את כל הקורות אותו ואת אחיו ביום הזה, ויאמר כי בטוח הוא אשר יבואו הלילה ערביים להתנפל על הפרדס. ושני הצעירים הגלילים וגם הפועל אשר בא מן המושבה הבטיחו ליהודה לעמוד לימינו בהילחמו עם הערביים ולהגן על הפרדס בכל כוחם.

­– ומה – הערביים פה? – שאל אחד הגלילים – האם עזי נפש הם כערביים אשר בגליל?

– כולם רכי לב – ענה יהודה – לא הם כערביי הגליל העזים והפראים. ויעברו הצעירים בפרדס לאָרכו לדעת את כל מוצאיו ומבואיו. והפרדס היה מוקף גדר של חוטי ברזל ומחוצה לו כעין חומה בצורה של דרדרים וברקנים גבוהים.  ובכל זאת חשב יהודה כי הערביים יפרצו אל הפרדס דרך הגדר באחת הפינות הנידחות לא דרך השער.

וחצות הלילה הגיעה.  אפלה וחשכה שררה מסביב.  לא נראה בשמים לא ירח ולא גם כוכב אחד, ועצי תפוחי-הזהב בעלי הענפים העבותים, ושורת הארזים הגבוהים עוד הגדילו את חשכת הלילה. הגשם ירד בזעף והרוח גם הוא יִלל לפרקים.

ובאותה שעה עבר יהודה עם עוד צעיר אחד לאורך הגדר ועשו אָזנם כאפרכסת להקשיב רב-קשב, והתאמצו לחדור בעיניהם אל החושך. אבל לשווא! באפלה הגדולה לא יכלו לראות דבר גם במרחק אמה אחת, ואי-אפשר היה גם להקשיב ולשמוע דבר-מה. הגשם הקים שאון רב בדפקו על עלי העצים ומרחוק נשמעה יללת השוּעלים והתנים, יללה מחרידה בחשכת הלילה וקורעת לב, אשר רגע ידמה לשמוע כי יללת-הרשעים הנוסרים במוסר אכזרי בגיהנום היא, ורגע משנהו נדמה לו כי יללת כל ההוויה היא הקורעת שערי שמים בצעקתה המרה על העוול הנצחי הנעשה בעולם.  ויהיו יהודה והצעיר השני כחרשים וכעוורים לכל אשר סביבם.

ובבית הקטן אשר בפרדס ישנו את שנתם שני הצעירים הגלילים, אשר היו עייפים מעמל הדרך.  ושלמה עמד על גבם להעירם משנתם לכל אות אשר יבוא מן הפרדס ולהובילם ולהראות להם את הדרך, כי נהירים היו לו שבילי הפרדס כשבילי חצר ביתו.

פתאום שמע שלמה דפיקה בדלת הבית, ובפתחו ראה את הצעיר אשר ליווה את יהודה בעברו בפרדס.

– הנה הם בפרדס. – אמר הצעיר – כעשרה ערביים. יהודה שומר את עקבותיהם. מהרו! מהרו!

– כרגע התנשאו גם הגלילים ממשכבם ויזדיינו ויתחמשו כאילו יצאו למלחמה כבדה. ויצאו כולם את הבית.

באותה שעה עמד יהודה ושמר את עקבות הערביים, אשר השׂתערו בקרבתו על עצי הפרדס ועקרו אותם משרשם. הוא שמע את דפיקת המעדרים באדמה ובשרשי העצים, שמע מעין ריקוד של שדים ורוחות רעות בהתרוצץ הערביים במהירות בינות לעצים. שמע גם בנפול כפעם בפעם אחד העצים.  באפלה הגדולה אפשר היה להאמין כי איזה כוח נעלם עוקר את העצים משרשם.  ולב יהודה כאב למשמע נפילת כל עץ ועץ, נדמה לו כי עוד מעט וכל עשרת אלפי העצים אשר בפרדס ייעקרו משרשם.  הוא כבר חפץ להתנפל על הערביים, אבל עצר ברוחו בכל מאמצי כוחו, בידעו כי אם יגרשם לבדו ישובו בלילות הבאים להתנפל על הפרדס, ואם יחד עם חבריו יכה אותם ויַכְּתֵם לא יעיזו עוד לבוא להתנפל.

יד קרה נגעה בשכמו וקול לחש באזנו: "יהודה"!

– האתם פה, אחי? – אמר יהודה – בשם ה', אפוא, על האויב!

– בשם עמנו ובשם ארצנו, על האויב!

– בשם התבור הגבוה ובשם החרמון הגאיוני, אשר השקיפו ממרומיהם על יואב בן צרויה ועל יהודה המכבי בהילחמם באויביהם, והמשקיפים היום גם עלינו, על האויב! על האויב!

ויתנפלו הצעירים על הערביים הנבהלים וישלחו בם את נציבי קני רוביהם ויכוּם ויהממוּם.

– זכרו, אחים,  את העצים אשר נעקרו משרשם! קרא יהודה.

– זכרו את ימי כפר-תבור! זכרו את ימי סג'רה! – קרא אחד הגלילים.

– זכרו את עינוּיי היהודים מימי החרבן ועד היום – קרא הגלילי השני.

– הכוּ, הכו, אחים! אל תחמוֹלוּ! – קרא עוד הפעם יהודה – קול נשמות העצים, אשר נעקרו משרשם בלא עת, הומה באָזני!

כל עוד נפשם בם נמלטו הערביים ונעלמו בחשכה. והשלושה מהם חיפש יהודה והשליך אותם מעל לגדר אל מחוץ הפרדס.

–עתה לא ישובו עוד להתנפל על הפרדס – אמר יהודה וישב עם הצעירים אל הבית הקטן.

למחרת קמו הצעירים הגלילים בבוקר השכם ללכת לדרכם. וילווה אותם יהודה עד כמטחווי-קשת, מחוץ לפרדס, ובהיפרדם אמר אליהם:

­– זכרו את ליל ראש חודש טבת, ונוסף גם הוא על כל זכרונותינו מכבר.

– להתראות על הר תבור! אמר אחד הגלילים.

– להתראות בסירה על ים כנרת! אמר השני.

– להתראות בתוך גלי הירדן! אמר עוד הפעם הראשון.

– חדלו רֵעים – אמר יהודה – רק את נפשי אתם מענים.  זה כשנה לא ראיתי את הירדן, זה כשנה לא שטתי בסירה על פני הכנרת, זה כשנה לא עליתי על ראש התבור.  איני עוצר כוח עוד לחיות בפינה הנידחת הזאת.  פטור אתפטר מן השמירה בפרדס הזה וראו עיני עוד הפעם את מחמדי נפשי.

בדבר יהודה את דבריו לחצו הידידים איש את יד רעהו, ובהיפרדם קרא יהודה:

להתראות בגליל! הביאו את ברכתי שלום לחברי ורעי! בשׂרו להם כי בקרוב אבוא לראות את פניהם!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה