_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יואש

יוסף לואידור

לתוכן הענינים

 

מילדותו התנכר יואש במעשיו.

עוד כשהיה בן שלוש שנים היה אוהב לצאת בימות-הגשמים-בחורף הארצישראל בשעת המטר הסוחף והיה רץ ומפזז כסייח קל-רגלים זה, שפורץ פתאום מחצרו ורץ במרוצה פראית ושובבה לאורך המושבה ולרחבה.  קסם היה למטר למשוך את הילד החוצה, ובשום אופן אי-אפשר היה לעצרו בבית בשעת ירידת-גשמים.

כשגדל מעט היה רובץ ימים תמימים על יד הביצה שמחוץ למושבה וצד שם צפרדעים ותולעים.  לפעמים היה יוצא אל הפרדסים והגנים בשעה שהפועלים עובדים בהם, מוטל שם בסבלנות אין-קץ ובהרבצה כחתול – ומצפה.  השמש בוערת על ראשו – והוא מוטל ומצפה.  ופתאום הוא קופץ ממקומו – ובעוד רגע הוא שב בקריאת נצחון ובידו מפרפרת קרפדה.  שנים, שלושה רגעים הוא מתעמר ביצור הנבעת – ושולח אותו לחופשי.  הקרפדה עומדת רגע וכולה רועדת, כאילו מסופקת היא, אם באמת נקרא לה דרור, והיא נמלכת בדעתה אם ראוי לה להימלט על נפשה ולהזיז אבר בכלל: שמא מצודה פרשׂוּ לרגליה לצוּדה למדחפות, – ופתאום היא קופצת ונסה מנוּסת-חרב אל אחד מן החורים.  ויואש הוא שבע-רצון: הוא זן עינו בחרדתה של הקרפדה ובמנוסתה הפתאומית, – והוא מסתפק בזה.  לעשות לה רעה לא רצה כלל וכלל. פעמים שעולה בידו נחש, שנמלט מחורו נבהל מהלמוּת-המעדר.  אז אוחז יואש בקצה-זנבו של הנחש ומגלגל אותו באוויר כרצועה.  מתפתל הנחש, לשונו מַזה רעל, עינו – עין-זעם ובמבטו הקר והקפוּא הוא מודד את אויבו, אבל חסר-אונים הוא לעשות לו רעה.  מתקבצים הפועלים וקוראים בבהלה אל הנער להרפות מן הנחש ושלא לסכן את עצמו, והם עצמם עומדים מרחוק מוכנים להתנפל על הנחש במעדריהם.  אבל יואש עומד במנוחה, כאילו לא לו נוגע הדבר.  וכשהאנשים הסובבים אותו מביעים את פחדם בקול גדול הוא נותן בהם עין מלגלגת; ובאותה שעה הוא מודד את הנחש במבט קר ואכזרי כמבטו של הנחש עצמו.  דומה, ששני האויבים מודדים זה את זה במבטיהם.  אחר-כך הוא ניגש אל צינור-הברזל, המוכן בפרדס להעביר בו את המים, וכשהוא מגלגל את הנחש הוא מכַוֵן, שיפגע ראשו בצינור-הברזל.  הנחש רואה עין בעין את הסכנה הצפויה לו, והוא חוגר את שארית-כוחו, פיו מַזה קצף, כל גופו מפרפר, – אבל לשוא כל עמלו! עוד שתים שלוש פגיעות בצינור – והוא מוטל מת וראשו רצוץ.  עיניה של הבריה המסוכנת קמו בחוריהן כמו בחייה, ונדמה, שבכל רגע עתידה היא להתעורר ולהתנפל מחדש על אויבה.  אבל ראשה הרצוץ מעיד עליה, שאין בה רוח-חיים.  ויואש הקטן עומד ומציץ עמוק, עמוק לתוך עיניו של הנחש, כאילו מבקש הוא שם את סוד החיים והמוות.

וכשהיה יואש בן שמונה כבר היה מטפס ועולה על גבי הסוסים ורוכב בלי רסן ואוכף ברחובות המושבה כסופה וסערה, כשהוא מעלה ענני עפר ואבק.  ובני-המושבה היו עומדים אז תמהים ומשתוממים, כיצד מצליח הילד הקטן לעלות על הסוס הגבוה ממנו כמעט פי שנים.  וכשהיו הסוסים שבים בערב מן השדה, עייפים ויגעים מעבודת היום, כמעט עמדו על יד האבוּס לנוח והשקיט את רעבונם, – וכבר התגנב ובא בן-אדם קטן זה, תפס ברעמת הסוס, נאחז ברגליו הקדומות והעלה את גופו הקל למעלה – למעלה, עד שהגיע אל גבו.  נאנק הסוס מקצף אין אונים, מדהר מרגל אל רגל ומתאמץ להפיל את הבריה הקטנה, שדבקה בבשרו כמו שהעלוּקה מדבקת בבשר החי.  אבל דבר לא יועיל לו, והסוס, כמה שהוא עייף, כמה שהוא רעב, מוכרח הוא להתרחק מאבוסו ולגמא ארץ ברחובות המושבה.  רק פעם אחת התחכם סוס אחד, שטיפס ועלה עליו האדם הקטן, וכרע על הארץ, כדרכו לעשות בשעה שהוא מרגיש צורך להתגרד בגבו – והשליך את יואש על הארץ ואך בדרך-נס נמלט אז הנער ולא נתמעך תחת כובד-משאו של הסוס המורד.

על חמור לא רכב יואש מעולם.  גנאי הוא לו.  פעם אחת ישב על האתון של אביו, ששמעה יצא בכל המושבה לקלת-הרגלים בכל החמורים והאתונות שבמושבה; אבל כשהתחיל לרכוב עליה וכשהתלהב ונפשו התלהטה בשאיפה על המרחקים, נראתה לו מרוצת האתון הטובה כזחילת השבלול – והוא קפץ וירד מעליה ונשבע, שלא יוסיף לרכוב על חמור-חמורתיים שכזה.

הוא היה בודד במושבה ורחוק מחברת בני-גילו.  הם חשבוהו לפרא-אדם והוא לא מצא עניין וחפץ בעבודתם.  על-פי רוב התהלך יחידי ועשה את מעשיו בחשאי, או היה שוכב בשדות העזוּבים בין סבכי השמיר והשית והיה חולם חלומות על פעולות ומעשים כבירים; על מלחמות גדולות, ועל כיבוּשים עצוּמים.  אבל פעמים שהיה קץ בבדידותו, ואז היה מדבר עם כל אדם שפגש בהתעוררות מרובה ובקול חוצב להבות, כדרך הערביים אפילו בשיחת-רעים.  בימי הקציר היה בוחר לרבצו אחת מן הרמות וממנה היה משקיף על פני כל השדה מסביב, על התנועה המרובה של הקוצרים ועל טעינת התבואה על העגלה, – ופתאום היה עוזב את מקום-רבצו, יורד ובא אל אחת מן העגלות ועוזר בידיים חרוצות לטעון את האלומוֹת.  או היה שם פניו אל הגורן ואז לא היה הולך בדרך הסלולה, אלא היה עובר בצעדים מהירים בשדות ובגנים, מדלג על גדרות ועל חוט-ברזל, נדחק לעבור בין סבכי הקוצים הדוקרים, הסובבים כגדר שניה את הגן, וכל אלה – כדי לקצר מעט את דרכו.  וכשהיה בא אל הגורן היה אוחז בערפו של הנער הערבי הראשון, שמצא דש את דישו, מזיזו מן הקרש ומקופת-התבואה ועומד על מקומו לדוש שעה קלה.

עם הנערים הערביים התרועע יותר משהתרועע עם הנערים העבריים, כי בין הערביים מצא נערים כלבבו.  אל חבריו העבריים היה מתייחס בלעג והיה בז לכל דרכי חייהם.  ביחוד לא היה יכול לסבול אותם אם היו לבושים הדר במלבושיהם האירופיים.  כאילו הרגיש בזה דיסהרמוניה ביחס להטבע הפשוט שמסביב או התהדרות וכוונה להיות מן המתמיהים.

בחפץ לב היה מבלה את עתותיו באהלי הבדואים שמחוץ למושבה.  שם היה יכול להוציא את כל רוחו.  שם ידע, שלא ילעגו לו, לחלומותיו ולדבריו.  לפעמים היה בא עמו בדברים איזה זקן, שהיה שופך לפניו את כל לבו, היה משתפך בגעגועים על איזה מרחב, שנשאר בזכרונו מימי-נעוריו ושנפשו כלתה אליו בימי-זקנתו, ובדברו לא היה גורע את עיניו מעיני הילד הגדולות והשחורות, והנערים הערביים העריצו את הנער העברי על עוז נפשו ועל חוּמה.  הוא היה מוליכם יום יום לצוּד ציד-שוּעלים ותנים מיללים בלילות, ואף-על-פי שלא צדו אף לא שוער אחד, היו מכבדים אותו בתור גיבור ציד.  וכשהיתה פורצת לפעמים מריבה ביניהם, היה יואש מכה אותם לעיני אבותיהם ואחיהם הגדולים, ואלה היו משתוממים על עוז-רוחו.  לפעמים היה מתחיל לדבר אליהם עברית באמצע השיחה הערבית החיה ובחיתוך-הדיבור ובסער הפורץ מן הגרון של הערביים.  וכשהיו פוערים פה מפני שלא הבינו את דבריו היה מתקצף ומתרגז ומדבר דווקא עברית, כאילו חובה עליהם להבין כל לשון שהוא מדבר.

בבית-הספר לא הכירו מקומו.  הוא לא היה יכול להיכנע לסדר ומשמעת ולא רצה לקבל מרוּת.  המורה, אחד מן הפדגוגים המומחים, שהיה מכיר את תכוּנת-נפשו, נטיותיו וכשרונותיו הטבעיים של כל אחד מתלמידיו וגם היה נותן לכל אחד מהם להתפתח על-פי נטיותיו וכשרונותיו, לא ירד לסוף תכונתו של הנער יואש, שהיה כחידה בעיניו.  המורה הטוב לא בא מעולם במגע עם ערבי וכל חיי הערביים וטבעם כספר החתום היו לו.  באהבתו הגדולה לארץ-ישראל וללשון העברית ראה רק עברים יושבים בארץ, עברים המדברים עברית ושרים שירים עבריים.  אמת-המידה, שבה היה מודד נפש כל ילד, היה "הילד האירופי" או "הילד העברי הקדמון" שהתפאר, שיש לו מושג נכון ממנו.  ואולם ביואש לא מצא לא את "הילד האירופי" ולא את "העברי הקדמון", לפי מושגו שלו.  אבל בכלל הכיר ביואש כוח טבעי ופראי, שאינו נכנע לכול.

כשהכניס אותו אביו בשנה השישית לימי-חייו אל בית-הספר הביעו עיני הילד תמיהה גדולה.  מה לו ולבית-הספר? כל הלימודים המשעממים האלה, שהמורה מלמדו, למה הם? – רק כששמע, שהמורה מקריא לפני התלמידים סיפור קטן על גיבור גדול וכשראה את בית-הנכות הקטן של המורה, שהיו בו תולעים, שרצים ורמשים ובעלי-כנף שונים, חיתה רוחו של יואש.

הוא פצר בהמורה, שיראה לו את בית-הנכות עוד הפעם ועוד הפעם, ובמקום להעשיר את עצמו בלימוד קריאה וכתיבה, העשיר את בית-הנכות במיני בריות משונות, שהמורה לא ידע אותן עד עתה, ורק על-ידי זה רכש לו יואש את ברית-שלומו ואת אהבתו של המורה כל הימים.  הוא לא נכנע גם בפני החוק, ששרר בבית-הספר לדבר רק עברית, והיה מדבר עברית וערבית בערבוביה וכורך את המלוֹת והמאמרים של שתי הלשונות באופן נפלא, כאילו לשון אחת היתה בפיו.  אבל ב"ז'רגון" לא היה מדבר מעולם.  לשון זו היה מתעב, כאילו לא היתה כלל הלשון, שאותה שמעו אוזניו בפעם הראשונה כשיצא לאוויר-העולם...

מלאו ליואש שלוש עשרה שנה.

את יואש, בהבדל משאר בניו, הקדיש אביו לעבודה, שהרי הכיר בו, של"מלומד" ול"אגרונום" לא יהיה.  אבל רוח אחרת היתה את יואש.  הוא החליט להיות ל"שומר".  השמירה היתה משאת-נפשו.  חלום חלם, שיהיה הוא עצמו שומר עברי ושיכונן חבורת שומרים עבריים, שיעמוד בראשה.

באחד מן הערבים נכנס אל בית-הועד של המושבה בשעה שנכנס הועד לישיבה, במחשבה תחילה להציע לפניו, שימסור את שמירת הגורן בידיו.

ישבו חמשת חברי-הועד, ביניהם אנשים זקנים בעלי זקן לבן ואנשים צעירים מגולחי לחי וסנטר, – ישבו ודנו בכובד-ראש על עניני המושבה.  נכנס הנער בצעדיו הבטוחים ועמד מרחוק.  הרימו האנשים הרצינים את עיניהם – ותמכו את ראשם על כפות-ידיהם.  החליק הזקן את זקנו הארוך וסילסל הצעיר את שפמו העב – וכולם נתנו עיניהם ביואש.

צעיר אחד כבן שלושים, בעל פנים רחבים וכתפים רחבות, שכל שריריו "מעשה-מקשה", פנה אל יואש בצחוק קל, שהתחיל לשחק בשפתיו ואחר-כך השתפך על כל פניו:

– ומה חדשות, יואש?

– באתי להוציא את שמירת הגורן מידי אבו-קאסים ולהיות לשומר במקומו – השיב יואש ברצינות ובמנוחה.

אורו פני המסובים.

– אם "בידי" אבו-קאסים היא, לך והוציאה "מידיו" – אמר האיש הצעיר.

– "הלצה" זו שלא במקומה היא – אמר יואש – אני רוצה להיות מהיום והלאה לשומר הגורן!

– טוב הדבר, עלם! התערב עתה בשיחה הזקן שבחבורה – צדקת מאד.

– אל נא באפך, עלם! – אמר הזקן, ראש הועד.

– כן, כן, יואש.  אין טוב ממך לשומר בגורן. – אמר גם האיש הצעיר. – עוד לפני בואך היינו דנים עליך להעמידך לשומר בגורן.  לך עתה את ביתך והיה אך שמח.

יואש הרגיש את הלעג שבדברי האנשים, ראה את הצחוק הקל על פני שאר חברי הועד – והיו הדברים כמדקרות-חרב בלבו. פניו אדמו ועיניו רבו ברקים.

– ואני אומר, שבידי תמסרו את שמירת-הגורן! הרעים יואש.

– אל נא באפך, עלם! – אמר הזקן, ראש הועד.

אבל יואש לא נשתתק עוד והוסיף להרעים בקולו:

– ומי מילא את ידכם לעשות במושבה כהעולה על רוחכם? אני נולדתי במושבה זו ולא אבו-קאסים הכושי! אני אוהב את האדמה הזאת ואת הגורן ולא אבו-קאסים! אני אהיה שומר בגורן, אני ולא אחר!

למשמע דברים כאלה התרומם הצעיר, ניגש במנוחה אל הנער, אחזו בערפו וטילטל אותו טלטלה אל מאחרי הדלת – וסגר אותה אחריו.

מאז שנא יואש את חברי הועד, וביחוד את הצעיר, שהעטה עליו חרפה, שנאת מוות.

עבר הקיץ ונתרוקנה הגורן מתבואותיה – ויואש לא היה לשומר.

כשבא החורף הציע לפני אביו, שיתן לו צמד סוסים וכל הכלים הדרושים לחרישה ולזריעה ויקציע לו חלקת-שדה מיוחדת לעבדה בשכר ה"חומש".  אביו שמח להצעתו.  הוא היה בטוח, שבנו החרוץ יעבוד את שדהו באופן היותר טוב, ועל כן הבטיח לתת לו את חלקת האדמה בחכירה, אם ייטיב לעבדה.

יואש היה רגיל מכבר בכל עבודות-השדה.  עוד בשנים הקודמות היה בא פעם בפעם אל השדות ועושה בכל מלאכה: תשוקה עזה היתה בו לעבודה מפרכת את הגוף.  הוא התמכר אל עבודתו החדשה בכל נפשו, כי דרכו היתה להתמכר לכל דבר בקנאה מרובה.  הוא היה שם לבו גם לבהמותיו: לא היה מעבידן בפרך, היה דואג להן, שלא תדענה מחסור במספוא ובעשבים טובים, היה קם בחצות-הלילה להשקותן ולהכין להן מספוא חדש, היה רוחץ בכל יום את בשרן במים חיים וסורק את שערן: הוא היה דואג לא רק לבריאותן, אלא גם למראן החיצוני.

העבודה ברשות עצמו ועל אחריותו השפיעה הרבה על יואש.  עם עבודתו נכנס לתקופה חדשה בחייו.  דאגות חדשות נולדו בלבו ומחשבות חדשות העסיקו את מוחו.  הוא התחיל לדאוג איך להרבות את הכנסותיו, במה להיטיב את שדהו ולהשביח את אדמתו ואיך לשמור אותה מפני העכברים הבאים לאכול את זרע השדות.  במשך שבועות אחדים גדל העלם בכמה וכמה שנים.  בכובד-ראש של גדול התחיל לשפוט על כל חזיונות-החיים של המושבה, ובייחוד על הנהגתו של ועד-המושבה.  ברוחו הכביר, שאינו משלים עם כול, חיטט וניקר בכל עניין ציבורי ולא עזב אותו עד שהוציא עליו משפט מוות.  כאשר העמיקה המחרשה לעדור באדמה כן העמיק הוא לעדור במחשבותיו בענייני המושבה והנהגתה, וכאשר הפכה המחרשה את האדמה על פניה, כן הפך הוא כל סדר ומשטר במושבה על פניו.  מיום ליום גילה עוונות וחטאים חדשים.  והוא היה נכון לבוא מיד בריב עם כל בני המושבה על כל אחת מדעותיו.  אבל הוא ידע, שכוחו כאין הוא ובני-המושבה רק ילעגו לו, ואפילו אם דעתו תהא הישרה שבדעות, גם אז לא ישמעו לו.  כי איך ישגיחו בדבריו ויקבלו את דעתו ועדיין הוא תלוי כולו בדעת אביו וגם סוס וגם רובה אין לו עוד משלו? – על-כן שקד על עבודתו יותר מבתחילה ובה הוציא את עודף הכוח, שנצטבר בקרבו ולוא מצא לו מוצא אחר.

כשהרבו הגשמים לרדת והאדמה נעשתה יותר רכה ואפשר היה לחרוש בסוס אחד למחרשה, לקח לו יואש לעזר פועל אחד, שבא זה לא כבר מרוסיה.  בפועל זה בחר מפני ששמע אותו נושא נאום נלהב, שרעיונות אחדים שהובעו בו מצאו חן בעיניו.  הוא הציע לפני הפועל תנאים טובים: לא אמר לשלם לו שכר-יום או חודש, אלא לחלק עמו חלק כחלק את הרוַח, שיביא השדה, שקיבל מאביו בחכירה.  וטעמו היה פשוט: אם הפועל עובד עמו חלק כחלק צריך הוא לקבל גם שכר כשכרו.  וכשניסה אחיו הגדול של יואש להוכיח לו, שלא טוב המעשה אשר הוא עושה לחלק עם פועלו את הרוַח שלו, וכן לא יעשה כל איש-מעשה, השיב לו יואש בעקימת-שפתים, שאין הוא משגיח במעשי אחרים.

דוד הפועל היה כבן תשע-עשרה, ואף-על-פי-כן נראה כילד תמים בפני יואש הצעיר ממנו הרבה.  יואש היה חרוץ וזריז במעשיו, רגיל בעבודה ויודע כל דבר לפרטיו, בעוד שדוד נכנס לחיים חדשים ולסביבה חדשה, שהכל היה בה זר לו, מן הטבע עד נפש האנשים, שבא עמהם במשא ומתן.  על כן היה גם רפה-ידיים ובכל אשר פנה לא הצליח.  לפני בואו אל הארץ חשב למצוא בארץ-אבות טבע שוחק ואדמה אם ושמים-אורים ואנשים-אחים.  והנה טפחה לו המציאות על פניו.  כשירד מעל הספינה לא נפל על פניו ולא נשק את עפר-הארץ ומעיניו לא ירדה דמעה.  רק אחרי שבועות אחדים גבר עליו פעם הרגש הגדול, וכברק חלף במוחו הרעיון: "הזאת הארץ? ארצי? ארץ אברהם, משה, שלמה, יהודה המכבי, בר-כוכבא וארצי שלי?" – ואז נפל על פניו ופרש רגע את כפיו כאילו אמר לחבק בזרועותיו את הארץ האהובה.  אבל קם והלך לדרכו כאילו לא קרה דבר... ודווקא בימים הראשונים גברו עליו הרשמים והכוהו בתמהון.  על-כן היה לבו סגור בפני כל רגש חם ובפני כל רעיון מפריא.

וכשהתחיל דוד לעבוד, קשה היה לו בייחוּד להתרגל אל הסוס.  הוא התהלך עמו בזהירות יתרה, כאילו היה זה ארי, והביט אל רגליו האחוריות בחשד גדול.  גם הבטחתו של יואש, שבהמה מקשיבה זו לא תבעט בו ברגליה לעולם, לא הועילה להוציא מלבו את החשד בישר שבסוסים זה.  כשהיה מטפל בסוס היו עיניו חשכות ונשימתו מתקצרת וזיעה קרה היתה מכסה את מצחו מתוך המתנה, שעוד מעט יכבדהו הסוס בבעיטה יפה בבטנו או בראשו.  וכשהיה עומד לחרוש לא היו שתי ידיו מספיקות לו לאחוז גם במחרשה וגם במושכות-הסוס וגם בשוט, ובפעם הראשונה בימי-חייו הרגיש צורך בחמש ידיים: שתיים כדי לאחוז במחרשה, שתיים כדי לתפוס במושכות ואחת כדי להחזיק בשוט.  פעם בפעם היה מתבלבל ובמקום להטות את המחרשה היה מושך במושכות והסוס היה יוצא ממסילתו, וכשהיה רוצה לתקן את המעוות, היה מכה בשוט על גבי הסוס – וזה היה מעלה את המחרשה על פני האדמה ואחר-כך, כשהיה מרגיש, שהוּקל משׂאוֹ, היה מתחיל לרוץ – והמחרשה היתה נשמטת מידיו של דוד, שהיה מוכרח לרוץ אחרי הסוס עד שיתפשנו.  אולם לאחר זמן מה התרגל דוד אל עבודת החרישה וגם מפני הסוס חדל לפחוד והתחיל לחבב אותו ולהחליק את צווארו בשעות המנוּחה.

ונפשותיהם של יואש ודוד נקשרו באהבה.  כל אחד מצא בחברו איש כלבבו.  דוד מצא ביואש צעיר עברי ראוי למופת, חרוץ, אוהב-עבודה ועז-נפש, כראוי ליליד "הרי-יהודה".  שמו "יואש" בלבד שפך עליו קסם בעיני דוד.  ורק על זה הצטער: שאין יואש יודע לשיר שירים עבריים ואינו מרבה לשבח את ארץ-ישראל.  אין חלקת-אדמה זו, שהוא ויואש עובדים אותה, מסומנת ב"מגן-דוד" כלל, והעובד אותה, כשהוא מרטיבה בזיעת אפו, פעמים שהוא שוכח, ש"ארץ-ישראל" היא, אדמת אבות... ויואש אהב את דוד מפני שראה בו צעיר אידיאלי ובעל-נפש טהורה.  חוץ מזה היה לו לדוד מקור חי לדעת על פיו את החיים מחוץ לארץ, ובייחוּד את חיי היהודים בארצות הללו.  דוד אהב לשמוע את סיפורי יואש מחיי הערביים ומחיי היהודים במושבות, ויואש שמע בעניין רב את סיפורי דוד על החיים ברוסיה ועל מעשיהם של גיבורי-הריבולוציה.

פעם אחת, כשדיבר דוד על כל מיני ההגבלות ליהודים השוררים ברוסיה, העיר יואש על דבריו:

– ומה התלונה? – הלא גם לי אין זכות-הבחירה לועד המושבה!

דוד העמיד עליו את עיניו התמהות:

– אין לך זכות-הבחירה לועד-המושבה? ואיך יתנו לך להשתתף בבחירות ואתה רק כבן חמש-עשרה שנה!

– ובכן גם דעתך כדעת כל בני-המושבה, המחליטים, שבבחירות יכולים להשתתף רק הגדולים?

– כך היא דעתי – השיב דוד והסב את פניו כדי שלא להביט אל עיניו של יואש.

יואש עיקם את שפתיו לדברי דוד, כדרכו תמיד לעקם את שפתיו ולהשיב במבט-בוּז על דברי אדם, שדעתו שונה מדעתו שלו.  אבל אחרי רגעים אחדים של מחשבה כאילו ויתר משלו מפני הכבוד, שכיבד את דוד ואמר:

– ולאנשים שאין מוח בקדקדם ואין לב להם אפשר לתת, שיכריעו בעניינים חשובים?

– אבל גם בארצות היותר דימוקראטיות והיות נאורות אין זכות-הבחירה לאנשים שלא בגרו! – השיב דוד.

– מה לי דימוקראטיות ומה לי ארצות נאורות! כלום אין אני מבין בענייני המושבה יותר מ"יָקטן" הטיפש, אף-על-פי שהוא בן חמישים?

– ובכן, יש הזכות לכל ילד בעריסה להשתתף בבחירות?

– כן, יש לו הזכות.  אבל כל זמן שאין הילד בן-דעת ואינו יודע לדרוש בעצמו את זכות-הבחירה – אין לו זכות זו.  יש שידרוש איש את זכותו כשהוא בן חמש-עשרה, ויש שלא יבוא לעולם לבקש את זכותו.

– ואף בזכות הרוב כנגד המועט אינך מודה?

– בכלל "אחרי רבים להטות" אני מודה, כי אין דרך אחרת.  אבל אם הרוב הם קטנים – על פיהם יקוּם דבר, כמו שאם הרוב הם פתאים – יקום הדבר על פיהם.

דוד הכיר בלבו, שדעתו של יואש מקורית היא, אבל לא הודה לו וניסה לבטל את דעתו על-ידי ראיות הגיוניות.  אך יואש לא זז מדעתו.  כשהיה בא אחר העיון לידי איזו מסקנה, לא היה שם לב לשום רעיות שבעולם.  רק אמת אחת היתה לו בעולם – האמת שלו.

– ואף-על-פי-כן – אמר דוד – אפילו צדקת, אינה דומה שלילת זכותך לשלילת זכותם של היהודים ברוסיה.  היהודים שם אינם בני חמש-עשרה, אלא אנשים מיושבים בדעתם ומפותחים ברוחם יותר מעם-הארץ.

– אבל יהודים הם!

– יהודים? – נבהל דוד – דעתך היא, איפוא, שהיהודים הפסידו את זכותם בשביל שהם יהודים?

– לא דעתי היא זו, אלא דעתם של הגויים.

– ואתה אינך מוצא כל עוול בזה ומצדיק על היהודים את הדין?

– איני מצדיק עליהם את הדין ויודע אני, שעוול גדול נעשה להם; אבל העוול הנעשה להם אינו גדול מן העוול הנעשה לי.  כי גדול ההבדל בין היהודים ובין הגויים מן ההבדל שבין אנשי-המושבה וביני, שכולנו יהודים.

מדבריו אלה של יואש נתבלבל דוד ולא מצא את ידיו ורגליו לצאת מן המבוּכה.

פעם אחרת סיפר דוד על הפוגרום, שהיה בעיר מולדתו לפני שנים אחדות.

– באר נא לי מַזה "פוגרום" – אמר יואש. – וכי זהו כעין מלחמה של שני אויבים? וגם קטטת שני אנשים זה עם זה "פוגרום" הוא?

דוד לטש על יואש את עיניו.  יהודי – ואינו יודע מה זה "פוגרום"!... אולם כרגע אורו עיניו והביט על יואש כאל יציר נעלה ממנו.  אכן זהו "עברי חפשי", שלא טעם טעם-גלות מימיו ואינו יודע אפילו פוגרום מהו!

– בשם "פוגרום" נקראה התנפלות של חלק אחד מן התושבים על החלק השני להכות בו ולפרוע בו פרעות – ביאר דוד בקצרה.

– פוגרומים כאלה יקרו לעתים גם בארצנו.  לפני זמן-מה נהרג בכפר הקרוב אל מושבתנו בן כפר אחר, ובאו בני הכפר הראשון לגאול את דם בן-כפרם, ואז יצאו לקראתם בני הכפר הקרוב והיכוּם אחוֹר, אבל אלה שבו להתנפל עליהם שנית ושלישית, ודם רב נשפך משני הצדדים, עד שנלאו להילחם וקראו לנכבדי מושבתנו ולנכבדי כפרים אחרים להשלים ביניהם.

– אין להשוות התנפלות זו אל הפוגרומים הנעשים ביהודי-רוסיה.  כאן היתה מלחמה של שני אויבים והמתנפלים העמידו את עצמם בסכנת-מוות.

– ושם, ברוסיה, לא כן הוא? וכי היהודים אינם מכים לעולם מכה רבה באויביהם?

– הם אינם מתיצבים כלל בפני אויביהם, כי גדול פחד הגויים עליהם.

ודוד התחיל לתאר לפני יואש את כל פרשת הפוגרום, שהיה בעירו, מהחל עד כלה.

יואש שמע במנוחה ובשוויון-נפש את סיפורי דוד, כאילו אירעו המאורעות הנוראים הללו לשבטי הדרוזים הרחוקים ולא ליהודים אחיו ובני עמו.  ודוד לא קימץ בסיפורי עובדות נוראות ומחרידות על מוחות רצוצים, כרסות רטוּשים, שדים כרותים וגופות ילדים גזוּרים לגזרים.  אבל פתאום קרא יואש בקול מלא זעם:

– חרפה! חרפה! לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו אנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כמו שרוצצים את גולגלות הנחשים! ואתה משתתף בצערם של אלה? בריות נבזות כאלו אינן ראויות להשתתפות בצער!

– אבל, יואש, אילו היית ברוסיה וידעת את מצב היהודים שם – –

– אחת היא! – קרא יואש בחימה עזה – הלא גם הנחש מגן על עצמו! ויהודי רוסיה הלא בני-אדם הם, יהודים הם! אילו, לכל הפחות, לא היו יהודים! אוי לחרפה זו! אוי ליהודים כאלה!

דוד עמד נרעש ופניו היו חיוורים מאד.

– מפני-מה גדולה החרפה ביותר משום שהם יהודים?

– משום שגם אני יהודי!

– אבל היהודים בגלות הלא אינם יושבים על אדמתם...

– אין אני מוצא הבדל בין ארצות-הגלות ובין ארץ-ישראל – נכנס יואש לתוך דבריו – גם שם יושבים היהודים על אדמתם.  כל מקום, שהאדם יושב בו, הוא ארצו והוא אדמתו.  הנה אני אוהב את ארץ-ישראל ולעולם לא אעזוב אותה, מפני שבה נולדתי ובה גדלתי – והורגלתי בה ואני אוהב אותה.  אבל אילו נולדתי וגדלתי בארץ אחרת, אין ספק, שהייתי אוהב אותה כמו שאני אוהב עתה את ארצנו.  אמנם, בארץ-ישראל נולדו וחיו אבותינו ועליה שפכו את דמם, אבל עם כל האהבה, שירחש לבו של האדם לארץ, שבה נולדו אבותיו הקדמונים, יאהב עוד יותר את הארץ, שבה נולד הוא.  ועל הרדיפות, שרודפים את היהודים בארצותיהם, חייבים היהודים להשיב במלחמה על כבודם ועל זכותם על האדמה, שהם יושבים עליה.  ואם לא – אסור לרחם עליהם, כי כתולעים הם הנרמסים ברגל!

דוד פתח את פיו והתחיל ללמד ליואש פרק באהבת ארץ-אבות ופרק בענייני-גלות וארץ-ישראל, אבל יואש לא השיב כלום ונראה היה, שהדברים ממנו והלאה.

כל אותו יום נשבה רוח צפונית-מערבית חזקה ועבים כבדים כיסו את פני השמים.  בערב פסק הרוח, וכאילו נחפזו העבים להשתמש בשעת הכושר, מיהרו להריק את מבוּל גשמיהם על הארץ.

יואש רתם את הסוסים אל העגלה עוד קודם שירד הגשם: הוא ידע, שאם ייפסק הרוח לא יאחר הגשם מרדת.  ואמנם, בדרך אל המושבה ניתן על הצעירים מטר סוחף.  דוד לא לקח עמו בבוקר את מעיל-החורף שלו, שהביא עמו מרוסיה, ויואש הציע לפניו, שיתעטף גם הוא בעביה הרחבה שלו.  חבוקים זה בזה ישבו שני החברים תחת מחסה העביה, זרמי מים ירדו עליהם ועגלה נישאה הלאה, הלאה.  יואש דיבר על טיבה של העביה, שאין טובה ממנה באדרות לימות-הגשמים.  הוא הגיד לדוד, שהגשם עומד לרדת מחר כל היום, ואולי גם למחרתיים, והוא אומר להשתמש בימי החופש מעבודה ולצאת לטייל בסביבה רכוב על סוסו והציע לדוד, שילווה אותו על דרכו.

למחרת הרשו יואש ודוד לעצמם לשכב שעה יתרה על מיטותיהם.  נבואתו של יואש נתקיימה.  כל הלילה ירד הגשם בזעף והוא פסק רק לפני הצהרים.

כשראה דוד, כי טהרו השמים, העיר את יואש, שמן הראוי לנסוע אל השדה לעבודה.  אבל יואש כבר הכין את הסוסים לרכיבה והשיב:

– לא, דוד.  אל תראה את השמים שהם טהורים, שטיהר אותם הרוח העז, שפיזר לשעה קלה את העננים: עוד ירדו היום גשמים מרובים מאד.  ומלבד זה, אפילו הגשם היה פוסק לגמרי אי-אפשר היה לי לעבוד היום, כי מכיוון שכבר החלטתי לצאת ולטייל רכוּב על סוס, שוב איני יכול לעצור ברוחי ולעסוק בעבודה.  זה כבר לא יצאתי אל המרחב על גבי סוסי וכבר צמאתי מאד לזה.  במקום עבודת-היום נעבוד בימים הבאים במשנה-חריצות.

החברים ישבו על סוסיהם.  יואש התעטף בעבּיה שלו ואת הרובה של אביו שם על שכמו.  דוד תלה על כתפיו את מעילו וקשר את השרוולים העבים מסביב לצווארו.  הם מיהרו לדפוק את סוסיהם.  וסוסי-עבודה אלה, הרובצים כל הימים תחת העוֹל ועמלים מן הבוקר עד הערב, היו עתה לאחרים.  גם הם הריחו ריח חירות ומרחב, והתנער בהם הרוח הסוער של סוסי-ערב, וכשני סוסי-מלחמה אבירים עמדו נכונים לגמא ארץ.

וברגע זה יצאה מפתח-הבית אחותו הקטנה של יואש כשהיא מתיפחת ובוכיה, ודרשה בחזקה לקחת גם אותה על הסוס.

– שובי, שובי, פתיה! – אמר יואש – שובי אל ביתך, לא לך לרכוב עמנו על הסוס.

– מה לי ולך, רשע? – ענתה הילדה – לא אליך דיברתי את דברי! האדון דוד יקחני עמו. – ובדברה הביטה בתחנונים ובתוחלת אל דוד, שישב על סוסו והביט אליה ממרום מושבו במבט מלא רחמים.

– האדון דוד ימכרך בעד מאה גרוש לאשה לאחד מן הערביים!

– אותך ימכור לאשה לאחד מן הערביים ולא אותי! האדון דוד אוהב אותי! – השיבה הקטנה.

הרעים פרצו בצחוק עליז.

– לכי, פתיה! סגרי את הדלת מבפנים! כשתגדלי ותלמדי לרכוב על סוס אקח אותך עמי – אמר יואש ודפק את סוסו, ואחריו עשה כן גם דוד.

הילדה הביטה אחרי הרוכבים המתרחקים, ורק אחרי שנעלמו מעיניה פרצה בבכי מחדש.

כרבע שעה רכבו החברים במרוצה קלה עד שנעלמה המושבה מעיניהם.  הם באו אל כיכר רחבת-ידיים, שהיתה משמשת מקום-מרעה לעדר של המושבה.  הכיכר היתה מלאה עשבים, שביניהם היו גם קוצים וגם פרחים יפים.  מכל עבריה סגרו על הכיכר רמות וגבעות קטנות.

יואש עצר בסוסו ועמד גם סוסו של דוד, שכבר התרגל לעשות כל מה שיעשה הסוס של יואש ונטה אל כל מקום שנטה הוא.

– עתה, דוד, – פנה יואש אל רעו בקול עמוּם מתחילתו, שהלך ורם מעט-מעט – עתה אני נפרד ממך לשעה קלה.  שוּר: כל המרחב הזה בלבי.  רחוקים אנו מכל העולם, מעולם-האנשים.  גם שדה-חרישה גם עץ עושה פרי וכל דבר, שיכול להזכיר לנו את מציאותו של האדם, אין לנגד עינינו.  חפשים אנו מחיי יום-יום, בני-חורין אנו מעבודה ומעול, גם אנו וגם סוסינו.  בן-חורין אני כחיית-השדה, כעוף-השמים וכרוח-הים.  שוּר: השמים התקדרו בעבים, עוד מעט ויינתך מטר סוחף – גם הוא ברוך לי, גם הוא אחד מכוחות-הטבע, ואת כוחות-הטבע כה אוהב אני! הנה טעמתי עוד הפעם טעם חירות ומרחב – והאדם הפרא קם לשחק בי.  גשם, סער מתחולל! התקבצו כולכם והסתובבו והשתוללו – ואני בתוככם!

דוד כמעט שנבהל מפני יואש ולטש עליו את עיניו.  בסביבה זו, הבּדֵלה מן העולם, היה יואש בקולו המוּזר של איש-המדבר, בעיניו השחורות והבוערות באש פראית וזרה, בפניו, שהיו קודרים כסלעים ביום סער, אדם נורא ומאויים בעיני דוד, וסוסו של יואש – כאילו דבק גם בו מצב-רוחו של רוכבו ונתעוררה בו החיה הפראית – רעד בכל גופו ושאף למרחקים.

– סלח לי, דוד רעי! – חינן יואש רגע את קולו – בשעה זו גם אתה מיותר לי.  יחידי, יחידי עם סוסי ועם הטבע צריך אני להישאר עתה.  והלא אתה גם לא תוכל למהר ולרכוב כמוני.  רכב לך במרוצה קלה בסביבות המקום הזה והמתן עד שאשוב.  אז נצא לתייר את הכפרים הערביים הסמוכים.  הנה עוד מעט ונפתחו ארובות השמים.  אל תפחד מן הגשם: אם תרכב שעה קלה בגשם תמצא גם בזה עונג מיוחד.

ועם טיפות המטר הראשונות הסתער הסוס כגור-אריות וגמא ארץ.  דוד לא עצר בסוסו, וזה רץ בסערה אחרי סוסו של יואש וכמעט שהפיל את רוכבו אחור.  דוד הוכרח למשוך בחזקה ברסן-הסוס, הסוס הסתובב במעגל, עמד על שתים ודוד נשמט פעם בפעם, לחרדתו העצומה, ממושבו הנכון.  אבל הוא התחזק ועד מהרה נרגע הסוס ועמד תחתיו רועד בכל גופו.  במשך רגעים אחדים לא נועז דוד לזוז ממקומו, אולם אחר-כך רכב במרוצה קלה עד שעבר את הרמות שממולו.  שם נגלתה לפניו כיכר שניה ככיכר הראשונה, אבל עקבות יואש לא נודעו עוד.

מעבר לרמות השניות נגלה לעיני דוד עולם חדש.  על שטח של מאה צעדים עוד היתה כיכר ירוקה, אבל משם והלאה כבר נתגלו מבעד לסבכי השמיר והשית, הגבוהים כאמה אחת, רצועות לבנות של חול-הים.  שאון-הים עלה באזניו, – והוא שמח מאד.  בוודאי ימצא שם גם את יואש, כי לאן הלך העלם אם לא אל חוף הים? –.  וכששקעו רגלי סוסו בחול העמוק ונדחקו לעבור בין סבכי השמיר והשית, התחיל לפעם גם אותו רגש של קרבה יתרה אל הטבע הזה והפראי הזה.  מרחב גדול לא נגלה כאן לעין, כי מכל צד התרוממו הרים וגבעות-חול.  כשעמד לפני רמה אחת חשב, שאך רמה זו מפרדת בינו ובין הים.  אבל כמעט עבר עליה – והנה עוד בקעה ורמות חדשות מנגד.  שאון הים נשמע מקרוב, כאילו רק צעדים אחדים מפרידים בינו ובין הים.  אבל הוא רכב זמן ארוך למדי עד שהגיע אל הים.  לסוף עמד לפני גבעת-סלעים.  הוא לא נועז לעלות עם סוסו על הסלע הגדול, ועל-כן נטה הצידה וסובב את הגבעה עד שבא אל החוף.

פנים אל פנים עם הים עמד דוד.  הוא – והים הגדול והנורא, הסוער והזועף, שכאילו עמד בקשרי מלחמת-השׂתערות עם האדמה.  לאורך כל החוף שלח הים גל עצום אחד, שכגדוד צבא מהוּדק השׂתער על החוף ברעם וברעש ובכוח מהרס ומחריב.  אבל האדמה מבטת במנוחת-נפש על מלחמת הים, הנעשית בחימה שפוכה.  מכרת היא בחיל-הים, – אלה הגלים הכבירים, שחמתם גדולה רק עד שהם מגיעים אל קצה האדמה, ואז נהפך לבם לבגוד בים ובהכנעה הם מתרפסים לפני הארץ ומלחכים את עפרה, והים מתמרמר על בגידת חייליו והוא מוסיף לשלוח גלים כבירים מן הראשונים לכבוש בסערה את החוף.  ולעולם לא ייעף הים במלחמותיו הקשות ולעולם לא ייתמו כוחותיו.

מה נפלא הוא ים זה! שעות רצופות אפשר לעמוד ולהסתכל בו כהסתכל בדבר-פלא.  כל-כך פשוט הוא ומראהו כאילו אחד הוא.  אבל סוד גדול טמון בו.  סוד נצחי קבור במעמקיו וכוח-מושך לו להציד אליו את העיניים המרחפות על פני המים ולמשוך את לב האדם, שמפחד מפניו ומעריצו כאחד.  דומה, כאילו ים זה בעל חיים גדול הוא, וגם הכרה יש לו וגם רצון חפשי, – ומה האדם לעומת חיה גדולה זו? מה האדם כי יעיז לעמוד יחידי במרחק עשרה צעדים מן הים הזה? ומה אם יעלה פתאום הרצון מלפניו לעלות על גדותיו ולהשתפך על עוד קילומטר אחד? הלא אז לא יידע כי בא דוד יחד עם סוסו אל קרבו... ורגש של הכנעה, של ביטול-עצמו בפני כוח-הטבע הגדול, תקף את דוד.  אכן, רגש כזה, כהרגשת הטבע בכל יפיו והדרו בכלל, יכול לתקוף את האדם אך כשהוא יחידי, כשאין עמו אדם אחר, שיראה באצבע: "מה נאה אילן זה! מה נהדר מראה זה!."

הגשם חדל, דוד פרש את מעילו על החול ושכב עליו למחצה, כשהוא אוחז בידו את רסן-סוסו.

בלי כל מחשבה ורעיון בלבו רבץ העלם ונהנה מהדר המקום במלואו.  מסתכל ונהנה – ודיו.  אבל מעט-מעט הוא מתחיל לחשוב גם מחשבות.  על לבו עולים החלומות היפים והדמיונות המזהירים, שהיו לו ברוסיה ארץ-מולדתו בכל הנוגע לארץ-ישראל.  ונפלא הדבר: שום תקוה לא נכזבה, שום חלום לא נעשה לדברים בטלים מיום שבא אל הארץ, ואף-על-פי-כן קוצצו כנפי-דמיונו.  אהבתו לארץ, – זו האהבה, שיקדה בלבו בגלות כיקוד אש ושאכלה את נפשו מהמון געגועים וכליון נפש, – כאילו עברה ואיננה.  כמעט שבשויון-נפש גמור הוא מתיחס אל הארץ.  מחשבות ודאגות מרות על גורל הארץ והישוב אינן מחרידות אותו יום-יום ולשאלות בוערות אין מקום בלבו.  ולעומת זה יודע ומרגיש הוא בעמקי-לבו, גם בלי שישוב להבטיח דבר זה לעצמו בכל עת ובכל שעה, כי בן הוא לארץ זו, בה קשורה נפשו ובה יחיה עד יום מותו.  מרגיש הוא, שכאן מצא את החוף הבטוח.  כאן מצאה נפשו מנוח, ואין לו להעמיק חקר בזה.  מצבו בתור פועל? העתיד? מרירות-הבדידות של אדם, שעזב את כל בני משפחתו מעבר לימים רחוקים, – זו המרירות, שהוא חש לפעמים? אבל כל אלה אינם נוגעים בשאלה הגדולה: "ארץ-ישראל או גלות?" –.  שאלה זו אינה עומדת על הפרק.  בשויון-נפש גמור הוא מתיחס אל כל הפלפולים והויכוחים בשאלות הבוערות, המגיעים אליו על-ידי העתונים והירחונים שבגלות.  בגלות היה בולע כל מלה ומלה שבהם, וכאן, בתוך הטבע היפה, בתוך העבודה המרובה, בתוך האויר החפשי, אינו צריך להם כלל.  מה רב השממון שבכתבי העתים האלה! השעמום נודף מכל שורה, אף המעניין שבסיפורים קשה הוא למקרא...

פתאום נשא דוד את עיניו וראה שני ערביים הולכים וקרבים.  הערביים הלכו לתומם.  מקלותיהם הגדולים על שכמם ובפניהם אי-אפשר היה להכיר שום מחשבה זרה.  כשעברו על פני דוד עמדו.

– מאין, חוג'ה,[1]  ולאן? – שאל האחד ושניהם מדדו בעיניהם את דוד מכף רגלו ועד קדקדו.

דוד גמגם דברים אחדים בערבית.  הערביים הכירו מיד במהותו של בן-אדם שלפניהם, והשואל הוסיף:

– יש סיגרה?

דוד אמר להוציא את קופסת-הטבק שלו.  אבל ברגע זה ניגש הערבי השני, שעמד עד עתה דומם כאבן, ובסכין הקצר שבידו אמר לגזור את רסן הסוס, שקצהו היה בידי דוד.  דוד קפץ על רגליו כדי להתנגד למעשהו של הערבי וגימגם בקצף מלות אחדות בערבית.  הערבי אחז עוד הפעם ברסן ואמר לחתוך אותו, ודוד הדף את ידו של הערבי.  ברגע זה קיבל מכה גדולה במקל מידי הערבי הראשון ושני הערביים הרימו מקלותיהם להכותו שנית.  אבל פתאום נשמעה צהלת סוס וסוסו של דוד צהל גם הוא את קולו.  הערביים הביטו בתמהון לצדדים, ובעוד רגע עמד לפניהם יואש.

– חוג'ה יואש! – קראו הערביים בתמהון.

– עיסה! חליל! מה אמרתם לעשות!? – קרא יואש ונתן עינו העזה בפני הערביים.

הערביים ברכוהו במאור-פנים והתחילו לדבר עמו בהתעוררות על ענינים שונים כדי להסיח את דעתו מכל המקרה.  יואש לא מצא פתחון פה לחרף אותם על המעשה שאמרו לעשות, כי מדי פעם, שאמר להזכיר דבר בענין זה נכסו לתוך דבריו והרבו לדבר אליו דברי ידידות ואהבה, סיפרו לו על הסייחים, שנולדו בכפרם לסוסות ה"המיוחסות" וה"אצילות", ודבּרו על לבו לקנות לו סייחה אחת, אחרי שידעו, שהוא שואף מכבר לרכוש לו סוסה טובה.

יואש פצר בדוד ללכת עמו אל הכפר ולבחור שם באחת מן הסייחות ודוד הלך עמו למרות חפצו.

בכל הדרך וגם בכפר לא הוציא דוד אף מלה מפיו והתבייש להרים את עיניו ולהביט בפני איש.  קשה היה מצבו בקרבת שני האנשים, שזה לא כבר הכוהו במקלותיהם, ונדמה לו, שכל יושבי הכפר יודעים את קלונו ואת חרפתו.

וכששבו שני החברים אל המושבה נודע לדוד מפי יואש, ששני הערביים היו זה שנים אחדות פועלים אצל אביו והם, יואש ודוד, ממלאים עתה את מקומם בעבודה.  ויואש התחיל ללמד לדוד פרק בהלכות פגישה עם ערביים בדרך.  העיקר הוא – לשאת איזה כלי-זין.  אילו היה לו כלי-זין לא היו הערביים מעיזים להתנפל עליו.  מלבד זה דרוש להתיצב לעומתם כבן-חיל ולהשיב להם בפקחות יתרה, כי את הפיקח חושבים הערביים גם לגיבור.

כברת-ארץ אחת, על גבול אדמת המושבה, היתה זה שתי שנים לסלע-המחלוקת בין בני-המושבה ובין חלק מתושבי הכפר הערבי הסמוך.

כברת-הארץ נקנתה ביחד עם כל אדמת המושבה לפני חמש-עשרה שנה.  אולם בעליה החדשים מסרו אותה בחכירה לבעלים הישנים בתור שדה-מרעה, שהחוכרים רשאים לרעות עליו את בהמתם, אבל לא לחרוש אותו ולעבדו.  אך החוכרים "שכחו" תנאי זה במרוצת-הזמן וחרשו את החלקה ועבדו אותה.  וגם בני המושבה לא הקפידו על הדבר: הלא הם מקבלים דמי-חכירה בעד אדמת-מרעה ולא בעד שדה תבואות...

בשנים האחרונות הורגש במושבה חוסר-אדמה.  אז נזכרו בכברת-הארץ הגדולה שנתנו בחכירה לערביים בלא-מחיר, וניסו לקחת אותה מידי החוכרים.  אולם לתמהונם הגדול לא מיהרו הערביים לקחת את מקלם – ה"נבוט" הגדול – ואת תרמילם ולעזוב את האדמה החכורה, אלא עמדו והחליטו בכל תוקף, שהאדמה שלהם היא, הם בעליה ואין לאחרים חלק בה.  בני המושבה הכירו את עיווּתם שעוו במה שהחכירו את אדמתם לבעלים הקודמים ועוד נתנו להם לחרוש אותה ולעבדה במשך הרבה שנים.  הם נוכחו, שלא דבר נקל הוא להוציא עתה את האדמה מידי המחזיקים בה.  אמנם, סוף-סוף יעלה הדבר בידם על-ידי בית-המשפט, אבל הענין יעלה להם בהוצאות מרובות.

ואמנם, עברו שתי שנים והענין לא התקדם אף במעט.  ובין כה וכה הלכו הסכסוכים בין הכפר ובין המושבה הלוך והתדרדר.  ריב-תמיד שרר ביניהם, ומתוך כך – גם איבה, חשד ועין רעה.  יותר משנה עברה מיום שבאה הקומיסיה הראשונה מעיר הפלך, ביקרה את השדה, שמה עיניה בשטרי-המכירה, מדדה את הגבולים, שמעה את טענותיהם של שני הצדדים וכתבה וחתמה את הדברים בספר – ושבה כלעומת שבאה.  ומאז נשתקע הדבר.  ובינתים משתמשים בני-הכפר בחלקת-האדמה, עובדים אותה ונהנים מפירותיה – וזכותם עליה הולכת וגדולה בתורת "חזקה": הרי הם מחזיקים בה זה כמה וכמה שנים.  אמנם, בני-המושבה מערערים פעם בפעם על "חזקה" זו במה שהם יוצאים כמה פעמים בחורף וחורשים את החלקה: אבל אחריהם באים בני הכפר ו"מבטלים" את זכותם של בני-המושבה במה שהם חורשים את החלקה מחדש.  בני-המושבה יוצאים לחרוש עוד הפעם את החלקה ואחריהם באים שוב בני-הכפר, וחוזר חלילה, עד שנלאים בני-המושבה והערביים עומדים בחזקתם.

בימים האחרונים הבטיחו בפקידות-הפלך לבני-המושבה, אחרי השתדלות מרובה מצדם, שתישלח קומיסיה שניה; וזה שבועות אחדים, ששני הצדדים מתכוננים לקבל את פני הקומיסיה.  בני-הכפר הקדימו לחדש את "חזקתם" לפני בוא הקומיסיה, ובני-המושבה לא טמנו גם הם את ידם בצלחת ועירערו זה שתי פעמים על "חזקת" הערביים, – ואז שבו אלה וקנו את "חזקתם" באתם ובמחרשתם.

באחת מן השבתות שלח הועד אל כל בעלי-הבתים שבמושבה את שליחו, את ר' יהושע דוכנא.  ר' יהושע זה הוא יהודי כבן שלושים וחמש, שכל הימים הוא פועל עם הפועלים ועובד בפרדס ובגן, ובערב ובשבתות וימים-טובים הוא ה"פקידות" של המושבה, בין "פקידות" של חול, בצורת "נושא-המכתבים" ושליחו של הועד לכל דבר ציבורי, ובין "פקידות" של קדושה, בצורת שמש בבית-הכנסת וכיוצא בזה.  ומלבד כל אלה הוא גם צייר אמן והוא סד בערבי-פסחים את כתלי-הבתים בסיד, גם מדבר "אך ורק עברית" בלשון "אחד איש", "אחד פרה", ותוך כדי דיבורו הוא מעשיר את לשוננו במלות חדשות לעשרות.  את ר' יהושע דוכנא זה שלח הועד אל בעלי-הבתים שבמושבה בהזמנה שבכתב לבוא אל ה"אסיפה כללית היוצאת מן הכלל", שנועדה להיות במוצאי השבת הבאה, להתיעץ כדת מה לעשות ל"חזקה" "ביום שידובר בה", כלומר, ביום בוא הקומיסיה.  ולעורר את בני-המושבה, ובעלי-הבתים הנכבדים, לבוא אל האספה לא דבר נקל הוא.  על-כן הוציא ראש-הועד מנרתיקו את כל הדברים הרמים והנשגבים ואת כל המלות היפות על גודל ערך הענין, שתכליתם היתה לפעול על לבותיהם של בעלי-הבתים ולפתותם לבוא אל האספה.  ואמנם, בני-המושבה הכירו בחשיבות הענין, נאספו בבית-הועד, העמידו פנים רצינים ודנו בכובד-ראש, כאילו עמדו להרצות תורה שלמה על הנהגת משק-הכפר.

ובאחת מפינות-החדר עמד עלם צעיר.  יואש היה העלם, שבא אל האספה בלי הזמנה ובלי שמצא ראש-הועד לנחוץ להשחית על אזנו את דבריו הרמים והנשגבים.  ואמנם, הלא האספה נועדה רק ל"בעלי-הבתים" שבמושבה, ויואש רק נדחק לתוך "בני-עליה".  ובכן לא ייפלא הדבר, שחברי הועד קיבלוהו לא בפנים מסבירות.  אבל לא מצאו את לבם לפטור את העלם מן הבית, כי לא היה חוק האוסר על בחורים צעירים לבוא אל האספות של בעלי-הבתים.  אחרי כן נשכח יואש לגמרי, כי נדחק אל קרן-זוית.

ראש הועד של המושבה "נאם" ב"טון דיפלומאטי":

...רק מפני שלא ידענו את תנאי הארץ ואת טבע שכנינו בראשית התישבותנו עשינו מעשה רע כזה.  עתה אי-אפשר עוד למעשה מעין זה להישנות בקבנו.  אבל את הנעשה לפני הרבה שנים אין להשיב, ועלינו לתקן את המעוות איך שאפשר.  ואם קשה לתקן בדרך הישרה, עלינו לבקש אמצעים אחרים... הועד כבר אחז באותם האמצעים.  הוא כבר עשה את הצעדים הדרושים בעיר-הפלך ויכול אני להבטיחכם, שהענין הולך וקרב אל קצו ועוד מעט ועמדו ה"חרתים"[2]  שלנו על חלקת-השדה ויחרשו אותה ויזרעו עליה באין מפריע.  אבל עוד דבר קשה עלינו לעשות... חברי הקומיסיה התנו תנאי, שכשיבואו אל כברת-האדמה, ימצאו את בני-המושבה כשהם עובדים אותה.  בתנאי זה תלוי פתרון השאלה לטובתנו... חברי הקומיסיה הם בעצה אחת עמנו.  לנו ייודע יום בוא הקומיסיה בעוד מועד, בעוד שלשכנינו ישלחו לקרוא כשכבר תהיה הקומיסיה במושבה.  אבל בימים האחרונים אנו רואים בקרב שכנינו איזו התעוררות.  בודאי נכונים הם להגן על כברת-האדמה בכל האמצעים שבידיהם.  במרוצת-השנים כבר למדנו לדעת את שכנינו, ואם אנו יוצאים באיזה מעשה כנגדם, חייבים אנו לדעת איך ובאיזה אופן אנו צריכים לעשות את המעשה.  אנו חייבים להתחכם להם כמו שהתחכמו הם לנו.  אל לנו להתגרות בהם בגלוי! רק בתחבולות נעשה עמהם מלחמה.  עד יום בוא הקומיסיה אנו חייבים להעמיד פנים, כאילו לא נודע לנו כלום.  אנו צריכים לשקוט במכוננו ולא לצאת מגדרנו.  עלינו לשמור גם את פינו, כי האורב יושב לנו בחדרנו... ורק ביום הנועד נצא באתינו ובמחרשותינו, וכשתבוא הקומיסיה תמצא אותנו עובדים את חלקת-אדמתנו..." –

יואש עמד כל הזמן בפינתו והקשיב לדברי ראש-הועד.  פניו הלכו וחורו ועיניו הלכו והשחירו ורעידה קלה עברה בגופו.  נראה היה, שהוא נלחם בנפשו.  פתאום עמד באמצע החדר, קומתו נזדקפה וכאילו גדלה מאד, את ידו שלח לפניו כנגיד ומצוה ועיניו הגדולות שפכו את ממשלתן על החדר ועל הנאספים כמבטו של מפקד צבא-מלחמה על שדה-המערכה.  והוא דיבר משפטים עם הועד ועם כל בני-המושבה.  הוא דיבר על החרפה, שהם ממיטים על עצמם במה שהם משיבים אליהם את אדמתם לא ביד רמה, אלא בדרכי שקר ותרמית.  ובלי משים נתפשטו תוכחותיו על כל הענינים הנוגעים למושבה, שזה כבר קשר עליהם מלחמה במחשבתו וחרץ עליהם משפט מוות.  מענין כברת-האדמה עבר על ענין ה"שמירה", מענין זה – אל "זכות הבחירה" ואל "שאלת-הפועלים", ודבריו בשאלה זו היו דברי דוד רעו כלשונו.  ובדברו היתה לשונו כמעין המתגבר והדברים פרצו מפיו כאילו הבהילם לצאת מלבו וכאילו דחפה מלה אחת את השניה בהיחפזה לצאת לאויר-העולם.

רוב הנאספים רעמו פנים לדברי יואש.  אבל אחדים שבעו נחת מדבריו.  אלה היו האנשים, שעסקי פרדסים וכרמים לא בילבלו את מוחם וחיו על ה"פלחה" שלהם.  ועל-כן זחה עליהם דעתם מרוב מנוחה.  שום דבר לא היה יכול להוציא את האנשים האלה מכליהם.  להם אחת היתה, אם את דברי ראש הועד הם שומעים או את דברי יואש.  הם ניענעו בראשם ליואש ושמעו ברצון גם את דברי-התוכחה הקשים, שהיו מכוונים נגדם ביחוד, והעמידו פנים כאילו מלבם הוציא מלים, אף-על-פי – או דוקא – מפני שעליהם פעלו דברי-מוסר מעין אלה פחות מעל כל שאר בני-המושבה.  ר' חיים גודין, מי שנושא גם משרת קצב וטבח במושבה ואין איש יודע כמוהו להרויח כסף מכל דבר, מן הביצה של תרנגלתו עד הקטן שבירקות-גינתו, ר' חיים גודין, שמתיחס אל כל דבר, שאינו נוגע אל כיסו, בצחוק קל של פיקח גדול , – הוא שאימץ פעם בפעם את לבו של יואש, כי ניענע לו בראשו ונתן לו אותות-הסכמה בעיניו הצוחקות.

אביו של יואש היה גם הוא בין הנאספים.  מתחילה נהנה מאד מדברי בנו והתגאה לשמוע אותו מדבר משפטים עם כל המושבה.  אבל אחר-כך מצא, שגדש יואש את הסאה, ולא ידע לשית עצות בנפשו.  אבל אחרי שלא רצה לנסות ולהשפיע עליו, שיחדל לדבר, שהרי ידע, שהשפעתו על בנו אינה רבה מהשפעת כל אדם מן השוק, על-כן קם ויצא בחשאי מן הבית.

האיש הצעיר, חבר-הועד, שמע זמן-מה את דברי יואש ונשך את בשרו בשניו.  אבל פתאום הסב את פניו מן החלון, שעמד על-ידו והביט בעדו החוצה, והכה באגרופו על השלחן עד שרעש כל הבית... ואולם כרגע עצר ברוחו וכאילו התבייש על שהוציא את כעסו בפני נער כיואש, עזב גם הוא את האספה.

לסוף עמד איש אחד והשתיק את יואש.  הוא אמר, שאך למותר הוא לשאול את כל בני-המושבה.  אפשר לבטוח בועד, שידע לעשות את הדרוש.  והדברים יצאו מפי האיש – וכל הנאספים קמו ממקומותיהם.  הם קיבלו ברצון את ההצעה.  כל אחד זכר את עניניו הפרטיים.  האחד זכר את ההלואה, שהוא אומר לקבל לשם נטיעת פרדסו החדש ושהיום הוא צריך לגמור את המשא-והמתן עליה.  השני – את פרתו הכורעת ללדת ואחדים – את מערכת-האישקוקי המענינת, התלויה ועומדת ממוצאי-שבת שעבר.

יואש הביט בשתיקה, איך הנאספים יוצאים אחד-אחד מבית הועד.  ופתאום רקק רקיקה עזה ארצה – ונס מן הבית...

הוא רץ אל ביתו, בא אל הרפת והוציא את סוסו.  בביתו ישבו דוד ועוד צעירים אחרים.  הם שאלוהו לסיבת התרגשותו, אבל הוא לא שעה אליהם.  עלה על סוסו והסתער משם והלאה.  הוא אמר להשכיח את שאון קרביו בסערת-הרכיבה...

ועוד בשעה מאוחרת בערב שמעו יושבי-המושבה שעטת פרסות-סוס לפני בתיהם.

היה יום בהיר, אחד מן הימים היפים של סוף החורף, שבהם נהפכת ארץ-ישראל לגן-עדן.  האויר היה רענן, האדמה היתה מושקה מי-גשמים לרויה ובתאוה ספגה את קרני-השמש החמות.  עשבים גבוהים רוויי-לשד וספוגי-אויר נראו בכל מקום.

על כר נרחב, בצפונה של אדמת-המושבה, חרשו כחמש-עשרה מחרשות.  ובין האנשים הנוהגים במחרשות היו גם יואש ודוד.

אחרי שנסגרה "האספה הכללית היוצאת מן הכלל" במוצאי-שבת, "אחז" הועד ב"אמצעים הדרושים" וה"נצחון" היה ודאי.  מעיר-הפלך הודיעו לועד את היום, שבו תבוא הקומיסיה, ובני-המושבה התכוננו להתנפל באותו יום באתם ובמחרשתם על כברת-הארץ ולחרוש אותה.  הם הבטיחו לועד, שילכו בעצמם ביום הנועד לחרוש את החלקה ולא ישלחו את פועליהם הערביים.  אבל כשבא היום הנועד לא עמדו בדיבורם.  בשעת-הדחק אמר הועד לגייס את הפועלים העבריים, ובלבד שלא ישלחו ערביים.  אבל נתגלה הסוד, שכל הפועלים העבריים הם פועלי הפרדסים והגנים ולא פועלי-השדה, והם, איפוא, אנשי-המעדר ולא אנשי את ומחרשה.  רק ארבעה יהודים נמצאו לחפץ הועד: יואש ודוד ועוד שנים מבני-האיכרים.  את שאר הפועלים הדרושים לקחו מן הערביים, מן הטובים שבהם, שאפשר לסמוך עליהם.

האדמה היתה רכה.  פעמים אחדות כבר נחרשה בחורש זה גם במחרשה האירופית וגם ב"יתד" של הערביים.  ממעל להחרישה העמוקה של מעדרי-היהודים נראו סימניה של ה"יתד" הערבית.  יואש היה שמח מאד, שסוף-סוף תעבור החלקה לרשות-המושבה.  דוד השתבח גם הוא בלבו, שהוא גואל בזיעת-אפו את אדמת-ארצו מידי זרים.  הוא קיים את הפסוק: "לא בחרב ולא בחנית, אלא בעבודה ובזיעת-אפים".  הסוסים משכו את המחרשות בלי כל עמל וגם לפועלים לא היתה העבודה קשה.  הצעירים העבריים הרבו לדבר מהתלות על עבודה זו: כמשחק היה הדבר בעיניהם לחרוש את האדמה, שכבר נחרשה כמה פעמים.  רק פני הערביים לא היו כתמול שלשום.  דומם הלכו אחרי מחרשתם, פניהם היו נזעמים ואל דברי הצעירים היהודיים לא שעו.  איש מהם לא פתח את פיו בשיר ובזמר, כדרכם תמיד.  איזה סוד מעורר-חשד אפשר היה להכיר בכל ישותם.  אולם הצעירים היהודיים לא שמו לב לזה ושום חשד לא עלה על לבם.

– לעזאזל! – אמר אחד משני בני-האיכרים – זה שלוש שעות אנו מעבירים לשוא את מחרשותינו – ופני הקומיסיה עוד לא ייראו.  הפועלים והסוסים בטלים מעבודתם הנצרכת.  היום בהיר והשדות מחכים למחרשה ולזרע, – וכאן עלינו לבטל את זמננו על לא-דבר.

ובן-האיכר רקק בחמתו.

– הקומיסיה! – אמר בן האיכר השני – איני מאמין, שתבוא בכלל קומיסיה זו, ואם תבוא, תבוא רק ביום, שלא נדעהו מראש.

– כבר אבדתי גם אני את האמונה בקומיסיה – אמר דוד. – כל עבודתנו לשוא! מחר יבואו הערביים ויגרדו את האדמה מעט ב"יתדותיהם" – ואת עמלנו ישא הרוח!

– לא! קרא יואש – אל לנו לתת לאנשי דמים אלה – יחרב ביתם! – לבוא עלינו ביתדותיהם! אם לא תבוא הקומיסיה היום, חייבים אנו לעמוד ולשמור על אדמתנו, שלא תהיה בה יד בני-השדה[3]  האלה.  בכלל חרפה היא לנו, שאנו משתמשים באמצעים מחפירים כאלה כדי להשיב לנו את שדותינו.  מה לנו ולקומיסיה? שלנו היא האדמה ולנו תהיה גם בלי קומיסיה! הערביים – יחרב ביתם! – יכלו לאחוז באדמת-זרים בלי שאול את פי הקומיסיה, ואנו אין אנו יכולים להשיב לנו את אדמתנו בלי קומיסיה!

כמובן, לא הסכימו שני הצעירים לדעתו של יואש.  וגם דוד החזיק על ידם.  הוא הריח סכנה להפסוק: "לא בחיל ולא בכוח" ואמר:

לא לנו, היהודים, לבוא בסכסוכים עם שכנינו על כל דבר.  הם יכולים לעשות גם מעשה-אלמות בלי שתמצא אותם רעה, אבל אנו, שמארצות-הגולה באנו להיאחז בארץ-הנביאים, רק בכוח-המשפט יכולים אנו לעמוד ולהתחזק בארץ.

– מה לי ולארצות-הגולה שלכם? – קרא יואש בכעס גדול – דבר אין לי ו"לגלות" וליהודים שבגלות! כאן נולדתי וארץ-מולדת אחרת לא ידעתי! אם יהודי רוסיה בגלות הם, מה זה נוגע לי, כי אפחד תמיד ואחרד על כל צעד ושעל ואמחל על זכותי ועל כבודי לעיני פראי-אדם אלה!? ואתם – פנה אל שני בני-האיכרים – איך אתם מדברים בשם הגלות, שלא ידעתם ולא ראיתם? למה מלא לבכם הכנעה של גלות ולמה אין בו אף ניצוץ של גאון-מולדתכם? במה נופלים אתם מן הערביים האלה?

פני הצעירים קדרו לשמוע את דבריו העולבים של יואש.  הם לא ידעו להשיב דבר, כי מעולם לא העמיקו חקר בשאלת הכנעה של גלות וגאון לאומי, ואולם דוד מצא את דברי-יואש יפים ומרהיבים מאוד.  אילו היה הוא מוכשר להרגיש מה שמרגיש העלם הצעיר הזה! אילו לא היתה קופה של עלבונות, של רגשות-הכנעה ושל פחד גלותי, שבאה לו בירושה מדורי-דורות, תלויה לו מאחוריו!

עברה עוד שעה אחת.  יואש ודוד הגיעו אל קצה-השדה.  גבעה קטנה הפרידה ביניהם ובין שאר הפועלים.  דוד עצר בסוסו, הרים את עיניו אל השמש והסתכל בו רגע:

– כמדומה לי, שכבר הגיעה שעת-הצהרים.  השמש הגיעה אל מרום הרקיע.  אם אשפוט על-פי קיבתי, הגיעה שעת ארוחת הצהרים עוד לפני שעה שלמה...

– טוב הדבר! – אמר יואש – נגיעה נא אל קצה-השדה ואז נשוב אל העגלה.  אנו נאכל היום תחת כיפת-השמים ולא בצל סוכתנו, העומדת היום עזובה בשדה שלנו.  ולעומת זה נאכל בחברת אנשים הרבה.  אתה לא ראית עוד את הערביים כשהם אוכלים את ארוחתם.  מיושבים בעגול, הם משתפים את המצות וכל מאכל, שהביא כל אחד עמו, ואוכלים ביחד.  גם את טעם המצות שלהם, זה ה"חובס" (הלחם) של הערביים, לא טעמת עוד.

עוד לא עלו הצעירים עם מחרשותיהם על הגבעה – והנה הבהיל אותם רעם של יריות, שנשמע מן הקצה השני של השדה... בקפיצה אחת הגיעו אל ראש-הגבעה.  שם נגלה לעיניהם מחזה מבהיל.  על השדה התפשטו ערביים מזוינים וכשדים התרוצצו ברגליהם הקלות הנה והנה.  בידים מהירות התירו את הסוסים מן המחרשות, העלו את אלו על העגלות ורתמו אליהן את הסוסים.  אחדים מהם עמדו וירו אחרי הפועלים הערביים, שנסו ונמלטו במהירות, אף-על-פי שאך באויר ירו הערביים ולא באחיהם.  מלבד הערביים הנסים נראו גם שני הצעירים היהודיים מרחוק.  הם הספיקו להתיר סוסיהם מן המחרשות ונמלטו, האחד אל המושבה והשני אל פרדס גדול שבסביבות-המקום.

ברגע הראשון עמדו יואש ודוד כנדהמים, לטשו את עיניהם ופערו את פיהם למראה הנפלא.  פתאום עבר זעזוע חזק בכל גופו של יואש.  זרם של דם פרץ אל פניו וכל קרביו כאילו התלקחו באש בוערה.

– מהרה! מהרה! – צעק יואש, ובטיסה אחת היה אצל המחרשה ובידים מהירות התיר את הסוס וישב עליו.  דוד עשה גם הוא כמעשהו ורכב אחריו אל העגלה, שעמדה לא רחוק מן הגבעה.  יואש הוציא את הרובה שלו והשׂתער אל המקום, שהיו שם הערביים.  דוד רכב על-ידו.  בשמאלו אחז ברעמת-הסוס ובימינו – באקדח.  הוא לא ידע עתה שום פחד.  עם יואש ילך גם לקראת כדורי הערביים! במקום ששם יואש אין יראה ואין פחד!

הערביים עמדו רגע, תמהים להופעת-פתאום של שני הצעירים הרוכבים על סוסים.  יואש ודוד ישבו בקומה זקופה על סוסיהם.  פני הראשון היו נוראים כפני רוצח ובעיניו כאילו אמר לאכול את הערביים על ראשם ועל רגליהם.  גם סוסו, שהיה בלי רסן ואוכף, רעמתו פרועה וכל מראהו פראי מהתרגשות-פתאום, הוסיף לפני העלם אימה מיוחדת.

– הוי אנשי-בליעל! מה לכם פה ומי לכם פה? – אל בתיכם שובו, חבר-גנבים, עדר-חמורים, בני הכלבים והחזירים! ערביים טמאים! יבוא הרוח הטמא באבי-אביכם! יחרבו בתיכם, תקולל אמונתכם, נגועי-הצרעת! הלאה! הלאה, עבדים נבזים! אל יגעו עקבותיכם הטמאים באדמתי!

פני עשרות האנשים להטו ועיניהם ירו זיקי-רצח למשמע דברי-חרפה.  עשרות נציבים של רובים הורמו.  ברגע זה ראו הערביים כולם רק את יואש ורק הוא היה המטרה לנקמתם הנוראה.  אבל דוד, שאיש לא שם אליו לב, ראה, שהגיעה עת לעשות, ועל-כן ירה באקדחו ופצע אחד מן הערביים... וברגע זה קרה עוד מקרה אחד: סוסו של יואש, שנבהל מפני נציבי הרובים, התגעש כשעבר כדור האקדח על פניו, קפץ קפיצה גדולה, הפיל את רוכבו מעליו ועוד שני ערביים הפיל ארצה – ונס במשובה פראית.

המבוכה, שקמה בין הערביים, נתנה ידים ליואש לקום ולהתנפל ברובהו על אויביו.  עשרה ערביים הקיפו אותו והתחילו להכותו בנציבי רוביהם.  אבל הוא נלחם בגבורה והכה בכוח גדול ובחימה שפוכה על כל סביביו.  הערביים רק עמדו לשטן זה לזה והכו לפעמים איש את אחיו.

גם על דוד התנפלו כעשרה ערביים, הורידו אותו מעל הסוס ואמרו לשלול ממנו את אקדחו.  אבל הוא עמד על נפשו, ואף-על-פי שכרע תחת אויביו וכל גופו כאילו ניתן בסד, התחזק ביד-ימינו החפשית והכה את אויביו באקדחו בכוח גדול.  על ראשו ועל פניו ירד מטר-מהלומות, אבל הוא כאילו לא חש ולא הרגיש כלום.  וכל כוחו עבר אל ידו האחת, עד ששום אדם לא היה יכול לעמוד בפניו.

כי רגש כביר מילא את לבו ברגעים האלה.  הנה הגיע הרגע הגדול בימי-חייו, שבו הוא נלחם עם אויביו בארץ-אבותיו כבן-חורין, כמו שנלחמו קנאי-יהודה עם אויביהם לפנים.  הנה עתה המיש מעל צוארו את סבל-הירושה הנורא, ירושת אלפים שנות-גלות, שהכבידה על כתפיו מיום היולדו ועד עתה.  בקפיצה אחת עבר על אלפי-השנים הללו ורגליו עומדות בקרב היהודים העזים, אשר את הגלות לא ידעו ועול-עבדים על צוארם לא עלה וחולי-רוח לא היו.  הוא כאשר אבד אבד, אבל חובתו היא לנקום באויביו את נקמת כל הדורות, – את נקמת חרפתם וקלונם, שדבקו גם בבשרו.  חובתו היא לטהר את נפשו מחרפת-הגלות ולמות כעברי וכאדם בן-חורין!

מצבו של יואש היה יותר טוב ממצבו של דוד חברו.  הוא העביר את נציב הרובה הכבד על ראשי אויביו, שמבוכה גמורה שררה ביניהם מרוב התרגזות והתרגשות.  ויתנגשו רובים ברובים, ויתנגחו אנשים באנשים, ותלך המבוכה הלוך וגדול.  ויואש עמד בקומה זקופה וגאיונה, פניו הנלהבים לא היו לו עוד ורק עיניו בערו באש פנימית, ובבטחה הוריד את מכותיו הנאמנות על כל ראש שמצא.  למכות, שקיבל הוא, לא שם לב וכאילו לא חש אותן כלל.

פתאום בא עלם ערבי אחד, שעמד עד עתה מרחוק, ואחרי שפינה לו דרך בין האנשים המקיפים את יואש, התנפל על זה בסכינו – ותקע אותו בלבו...

בו ברגע נשמעו קריאות וצעקות של חבורת-אנשים מן הצד האחד ושעטת פרסות סוסים מן הצד השני... באו כחמישה-עשר פועלים עבריים מן הפרדס הקרוב, ששמה נמלט אחד משני הצעירים.  כששמעו הפועלים את דבר ההתנפלות מיהרו אל המקום ומעדריהם בידיהם.  והרוכבים היו שלושה חברי קומיסיה, חמישה חיילים ושלושה מחברי-הועד, שבאו מן המושבה.

כשנפל יואש לארץ והערביים התעוררו משכרונם, שנסכה עליהם קנאתם, ראו את חבורת הפועלים המתקרבים אליהם במעדרים מורמים ואת פלוגת הרוכבים, שנראתה מרחוק.  ואחרי שכבר שפכו את כל חמתם על ראש העלם, לא קמה בהם עוד רוח, ועל-כן נשאו את רגליהם וברחו.  דוד רדף אחרי האנשים שהכוהו ועתה עזבוהו לנפשו, אבל אחר שרץ צעדים מספר נפל בלא כוח והתעלף.  הוא היה פצוע כולו.  בפניו ובראשו לא היה מתום וכולו זב דם.  הצעירים שלחוהו בעגלה אל המושבה.

יואש שכב בלי רוח-חיים בפישוט ידים ורגלים, כאילו אמר להגן בגופו על אדמתו גם אחרי מותו.  בחצי-עיגול אחד עמדו הצעירים העבריים ובחצי-העיגול השני – חברי הקומיסיה ואנשי-הועד.  את החיילים שלח ראש הקומיסיה לרדוף אחרי הערביים.  עמדו האנשים והסתכלו דום בפני העלם המת, ונראה היה, שבלבו של כל אחד ואחד מן המסתכלים מקננת מחשבה מיוחדת.  מי יודע? אפשר שלמראה הדם היוצא מחזה העלם המת ושוטף ויורד ומרטיב את עפר הארץ, עלתה מחשבה על לבו של האחד, שהדם החדש מתערב במעמקי-האדמה עם הדם, שנשפך במקומות האלה לפני שנות אלפיים... ואולם מחשבה אחרת חשב האיש הצעיר, חבר ועד-המושבה.  כך היה נראה מדיבור זה, שנפלט מפיו בלי משים:

– נער פחז כמים!

בדיבור זה הורגשו נזיפה וצער כאחד.

האדמה קמה לצמיתות למושבה.  אם לא מצאה הקומיסיה על האדמה יהודים עובדים מצאה יהודי מת עליה, ואם לא קנו בני-המושבה, "חזקה" עליה בזיעת-אפיהם, קנו אותה בדמי אחד מאחיהם.

דוד שכב כשני חדשים בבית-החולים ויצא משם בריא ושלם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  חבר.

[2]  פועלי חקלאות.

[3]  בטוי גנאי (כנראה בני בצורת).