_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מנהגי אחינו באה"ק בדת וחיי העם[1]

אברהם משה לונץ

לתוכן הענינים

 

כנודע יפרדו אחינו יושבי אה"ק לשתי עדות: ספרדים ואשכנזים; הראשונה תתנהג בכל דבר הנוגע לדת ודין עפ"י פסקי מרן הב"י ז"ל, כמנהג העדה הזאת בכל מקומות מושבותיה, אולם באיזה דברים קלי הערך – וביחוד בדברים הנוגעים בדינים התלוים בארץ ובתיקון מצב העיר ויושביה – תטה מפסק הב"י ז"ל ותתנהג עפ"י פסק והוראת הרבנים הגאונים אשר ישבו בה על כסא ההוראה[2] ).  והאחרונה תתנהג עפ"י פסק הרמ"א זלה"ה ובכל מנהגי אשכנז, ורק קהלת הפרושים שהיא הגדולה בעדת האשכנזים שבירושלם תתנהג עפ"י מנהגי רבינו הגר"א ז"ל[3] ).  ובדברים מעטים תלך גם היא בדרכי העדה הראשונה עפ"י הוראת והנהגת רבני אה"ק הנז' מפני כבוד עיר אלקים.

במנהגי החברה והחיים תלכנה שתיהן בדרכי ארץ מכורתן[4] ), ורק מנהגים אחדים המה מקוריים אשר על ברכי העיר הזאת רבניה גדוליה ויושביה נולדו.  ומאשר כי בעיני אחינו בארצות המערב גם מנהגי ארץ הקדם בכלל מוזרים המה, לכן לא נמנע מלאסף את כולם פה (מלבד אלה ממנהגי הדת התלוים בזמן הנדפסים בשולי כל חדש וחדש "מלוח ארץ ישראל" שנה שנה), וגם את המנהגים אשר מצאו קן למו באה"ק בשנות עברו ועתה כבר עבר עליהם כלח ונשכח זכרם.  וכיד הידיעה הטובה עלינו נחקור ונעיר על אדות המקור והזמן אשר בו חוללו.

ברית מילה.

בכל ימי השבוע הראשון שקודם הברית יזמין אבי הילד לביתו אחד או שנים ממיודעיו אשר ילמדו כל הלילה, וגם אשה אחת או שתים תשבנה כל הלילה אצל מטת היולדת לשמור אותה ואת הילד מכל רע[5] ) (והאחרונות תקראנה גם אם תולד בת).

כאשר יקראו את בעל הברית לעלות לתורה בשבת שקודם הברית, או כשחל הברית בשבת, יגיש השמש להחזן מי ורדים, והוא מברך בקול רם בורא עצי בשמים להוציא את כל הקהל, ואח"כ מסבב השמש עם קמקום מנוקב מלא מי ורדים ושופך מעט בידי כל הנמצאים.  ולפני קריאת הפרשה ינגן החזן ביחד עם כל יודעי נגן הנמצאים בביהכ"נ – פזמון מיוחד [6] ).  כל קרובי בעל הברית ומיודעיו יביאו לביתו בקבוק יין ולביבות או מעשה אופה והמנהג הזה ימצא קן לו גם בשארי שמחות אשר תהיינה לאיש (וגם כאשר יעתיק איש את מעונו מבית לבית[7] ), אך המבקרים לא יטעמו מאומה רק לפני צאתם ישפכו בידם מי ורדים לריח[8] ).

בהלילה שקודם הברית יביא הסנדק מנורת שמן בעלת קנים מאחד מבתי הכנסיות המעוטרת בציצים ופרחים, ובקול שיר ותרועה ישאוה ברחוב העיר והתוף הולך ומכה לפניהם עד בואם לבית בעל הברית[9] ), ובני בית בעל הברית ידלקו את קני המנורה[10] ) ויתנו מתנה קלה להשמש המביאה. – לפנים נהגו אם בעל הברית הי' חכם, הי' דורש בעצמו דרוש ארוך מענין היום, ואח"כ נשתרבב המנהג כי חכם מיוחד שהי' דרשן באחד מבהכ"נ הי' מסבב אצל כל בעלי הברית לדרוש דרוש קצר מענינא דיומא, והנאספים – או בעל הברית לבד – נתנו לו מתנה כמסת ידם, וזה הי' חזקה של החכם הזה ואחר לא יכל למלא את מקומו.  אך זה שנים מספר אשר החכם הזה שחל"ח, ועיק קדשנו נתפשטה הרחק מאד מחוץ לחומת העיר, ועי"ז נתבטלה מנהג הדרושים, והנאספים ילמדו בזוהר פ' לך לך.  ויש נוהגים – ביחוד אצל המערבים – כי אחרי לימוד הזוהר יעמידו טס מלא קנים דקים ובהם תחובים נרות דונג דקים – כנרות החנוכה – רבים, וכל אחד מהנאספים ידליק נר אחד ויקח את הטס וירקד עמו לכבוד המצוה ויתן מתת ידו להשמש, ואחרי אשר ידלקו כל הנרות יקח כל אחד מהנאספים נר אחד לביתו לברך עליה במוצ"ש בשעת הבדלה.  ואח"כ ינגנו פזמונים מיוחדים וביחוד הפזמון המתחיל "אערוך מהלל ניבי לפני אלקי אבי לכבוד חמדת לבבי אליהו הנביא" [11] ), ואחרי כל חרוז וחרוז תחזר המקהלה את המאמר "לכבוד חמדת לבבי אליהו הנביא".  ומספר אנשים לומדים כל הלילה איש איש במה שלבו חפץ, ויעכו סעודה לבני המשפחה.  ואת הלילה הזה יקראו "ליל עריכה".

הברית הוא על הרוב באחד מבתי הכנסיות או בתי מדרשות, ומעמידים שני כסאות אצל ארון הקודש, האחד למושב הסנדק אשר הנהו גם הלוקח את הילד מהנשים המביאות אותו, והשני מכוסה בפרוכת יקרה ואיש לא ישב עליו; והוא יקרא בשם "כסא של אליהו הנביא".  ההמון והנשים נוהגים להעמיד תחת כסא אליהו כוסות מלאות מים, בהאמינם כי המים האלו מסוגלים לרפאות כל חולי וכל נגע –.  בטרם יביאו את הילד לביהכ"נ יחלק השמש לכל הנאספים מין עשב מריח, והחזן וכל יודעי נגן ששביהכ"נ יזמרו יחד את פזמון הנז"ל ועוד פזמונים המיוחדים לברית מילה.

כאשר יובא הילד לבהכ"נ יקחהו הסנדק מהסנדקית ויניחהו על כסא של אליהו הנביא, והנאספים יאמרו "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב שיתגלה ב"ב, וימסרהו לאביו, ואביו יקחהו על זרועותיו ויאמר פסוק אם אשכחך ירושלם וכו', שמע ישראל וכו', ה' מלך וכו' (ב"פ), אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא [12] ).  וקודם מסירת התינוק להמוהל מברך ברכת להכניסו[13] ) וכו', והמוהל מניחו על ברכי הסנדק, והוא ממלא את שלש עבודות המילה[14] ), ומיד אחרי החתוך יברך האב ברכת שהחינו, ובמשך זמן המילה ינגנו כל הנמצאים את הפזמון הקטן הזה:

יחון אל צור בחמלתו,

לבן נכנס בבריתו,

כנאמו וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

וחוזרים אח"כ פעמים אחדות את הפסוק "וביום השמיני ימול בשר ארלתו" בנגון מיוחד[15] ).  אחרי המציצה ישטוף המוהל את פיו וירחוץ את ידיו ויאמר בקול רם "ברשות מורי ורבותי", והנאספים עונים בקול רם "ברשות שמים".  ומברך בופה"ג ואח"כ בורא עצי בשמים[16] ) על בדי העשבים להוציא את השומעים, ואח"כ ברכת אשר קדש וקורא שם להילד[17] ).  אחרי תום סדר הברית ילכו כל הנאספים איש איש לביתו[18] ), ורק הנשים תלכנה לבית בעל הברית ושמה יובאו מנגנים בכלי שיר והנה תצאנה במחול ותנגנה עד לפנות ערב אשר אז יתאספו הקרואים לסעודת המצוה אשר כלם ידקדקו לעשותה אם גדולה או קטנה.

האשכנזים לקחו למו מכל המנהגים הנזכרים רק המנהג של הבאת יין וכו' בשבת והדלקת מנרות של שבת פשוטות בליל השמור ואמירת הפסוקים הנזכרים שלפני המילה.  ובעשית הסעודה וביתר הדברים נוהגים הם כמנהגי ארצם.

 

פדיון הבן.

יש מדקדקים לתת את חמשת השקלים לכהנים הרבה והמה יחלקו ביניהם[19] ).  ואחר הפדיה יברך הכהן על הכוס, ואצל הספרדים גם בורא עצי בשמים על בדי עשבים מריחים שבידו ושנתחלקו להנאספים, ואח"כ הברכה המיוחדת לפדיון הבן[20] ) המובאת בהרא"ש (בכורות סוף פרק ח' בשם תקון הגאונים) בלי שם ומלכות[21] ).  וידקדקו במאד לעשות סעודה להנאספים אם גדולה או קטנה, כי קבלה שהסעודה מועיל להקרואים כתעניות רבות.

ערך חמשת השקלים כסף הוא 5 מג'ידי (כל מג'ידי הוא  4.25 פר').

 

מצות הנחת פאות הראש.

בהמלאות להנער שלש שנים והוריו יאבו לספר שערות ראשו בפעם הראשונה, יזמינו את כל קרוביהם ומיודעיהם ויכבדו את כל אחד מהנאספים לספר איזה שערות מראש הילד עד כי יוסרו כל שערות ראשו מלבד הפאות, וסעודה קטנה תעשה להנאספים[22] ).

המנהג הזה יעשה על הרוב בל"ג בעומר, והספרדים נהגו לפנים לגלח את בניהם בחוה"מ פסח בביהכ"נ ושם היו עושים שמחה גדולה ומהדרים אחרי סַפָּר ישראל עני[23] ).

יושבי עה"ק צפת וטבריא תוב"ב נוהגים את המנהג הזה ביום ל"ג בעומר (ח"י אייר) בחצר קבר הרשב"י בכפר מירון ושם יוחג המנהג הזה ביתר שאת: הילדים יולבשו בבגדים יקרים, חלי וכתם ועדיים יושם על ראשם, לבם וזרועותיהם.  קרוביהם ומיודעיהם ירכיבום על כתפם, ירקדו יחוגו עמם יזמרו וינגנו שירים ופזמונים בשפת עברי וערבי שעות אחדות, ואח"כ ימלאו את המנהג הזה באופן הנזכר, ושמחה גדולה ישמחו אז.  גם הרבה מבני ארץ הקדם אשר יבואו לצפת לחוג ביום הזה את חג "הלולא דרשב"י" יביאו את בניהם הקטנים עמם לעשות שם את המנהג הזה (ראה "ל"ג בעומר").

המנהג הזה נקרא בשם "חאלאקא" (משורש חלק בערבי שפתרונו תגלחת).

 

בר מצוה.

המנהג אצל הספרדים כי הנערים יחלו להניח תפילין שנה (או שנתים אם הוא יתום) קודם מלאת להם שנת השלש עשרה ואז יעשו הוריהם סעודה לכל קרוביהם ומיודעיהם, ואם הנער הוא בעל שכל ידרוש דרשה מענין היום ושמחה גדולה ישמחו ביום ההוא [24] ).  ובהיות בן שלש עשרה שנה אז רק אלה אשר ברכם ה' בעושר יעשו שמחה שנית.

 

קנינים.

השם תנאים ונימוסו מוזר הוא להספרדים.  המחותנים בעצמם יכתבו ראשי פרקים מעניני החיתון וזה נקרא בשם "קנינים", אולם איזה שבועות אחרי הקנינים ישלחו החתן והכלה מתנות זה לזה וביום הבאת המתנות תעשה שמחה רבה, וביום השבת שאחריו יבואו קרוביהם ומיודעיהם בביתם לברכם, ואת החתן יקראו ביום ההוא לעלות לתורה וזאת תקרא בשם "סימן", לאמר: זה הוא סימן כי הם מאורשים.

 

חתונה.

כשבועיים לפני החתונה שולח החתן לבית הכלה רצען לתפור לה מנעלים כפי מדתה, וזה סימן כי זמן החתונה הוקבע.

לפנים נהגו כי בשבת שלפני החופה הי' הולך החתן בלוית הוריו לרבני העיר לנשק ידיהם למען יאצלו עתרת ברכות על ראשו.  וכעת כאשר נתרחבה העיר הרבה מחוץ להחומה ילכו בערב שבת.

כשלשה ימים לפני החתונה יבואו המחותנים מצד החתן לבית אבי הכלה, ושם ישוֹמו את כל התכשיטין, הבגדים והחפצים שהכלה מכנסת להחתן עפ"י שני שמאים בקיאים אשר ישוֹמו את ערך כל חפץ בפרט בתוספת עשרים למאה על ערכם האמתי, והחתן מוסיף לה מחצית של הסכום הכללי, ועוד יוסיף לה מפני "כבוד משפחה"[25] ) סכום ידוע אשר יוסכם ביניהם, ושני עדים יחתמו על שטר השומא, וכל הסכומים הנזכרים יפורטו בשטר הכתובה, (ובבואה לגבות את כתובתה, אזי ינקו מסכום הכתוב בו את כל הבגדים והתכשיטים הנמצאים עוד אצלה לפי ערכם בעת הגביה), ואת הסדר הזה קוראים "אשוגאר" (הבגדים שהאשה מכנסת לבעלה), ואח"כ ישלחו את כל בגדיה לבית החתן, וביום החופה ישלחו לה מביתו הבגדים הדרושים לה.  ובערב הזה עושים שמחה והתרועעות במנגנים ומחולות.  ובהשבת שלפני השומא יבואו כל קרובי ומיודעי שני הצדדים בבית אבי הכלה לברכו.

בלילה שקודם החופה יתאספו קרובי ומיודעי החתן לביתו, וספר ישראל יקלח את ראש החתן וכל אחד מהנאספים יתן מסת ידו להספר[26] ), ואח"כ ישירו ויזמרו יחד שירי זמרה עד אשר תבוא השֵנה ותגרש אותם מבית תענוגיהם.  וכן יתאספו קרובי הכלה אל ביתה ויכינו את החופה העשויה מיריעות הכפורת של אחד מבתי הכנסיות מתוחה בחבלים מעל הכותל מעט, וחלק הכותל אשר מתחת להחופה יכוסה גם הוא בפרוכת משי, והנאספים ישירו ויזמרו חלק גדול מהלילה, ולהלילה הזה יקראו "ליל החופה".

ביום החופה יתקבצו כל הקהל לאחד מבתי הכנסיות או הישיבות שבקרבת בית אבי הכלה ושם יתפללו תפלת המנחה, ואחרי התפלה ילכו כלם לבית הכלה אשר שם יהי' הקדושין בסדר זה: כאשר יובאו החתן והכלה מתחת להחופה הנז' יתעטף החתן את עצמו בטלית מצויצת חדשה ויברך ברכת להתעטף ושהחינו[27] ), ואח"כ יאחזו הקרובים בארבע כנפות הטלית וימתחו אותה מתחת להחופה מעל לראשי החתן והכלה.  ובעת פרישתה אומרים הפסוק ויתן לך וכו', ואח"כ יסדרו את הקידושין כנהוג, והשמש ישבור את הכוס בתוך אגן נחושת קטן, והנאספים אומרים "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני", ומיד אחרי הקדושין[28] ) ילכו הזוג וכל הנאספים לבית החתן.  אך החופה הזאת לא תסור עד מלאת שבעת ימי המשתה, ונר דולק תעמוד תחתיה כל שבעת הימים.  גם בבית החתן תעשה חופה כזאת וכל שבעת הימים ישבו החתן והכלה מתחתיה, והחופה הזאת תקרא "כילת חתנים".

מלבד המנגנים בכל שיר הנהוג בארץ הקדם יתופפו הנשים על תופי עור ועל נבלי חרס המתוחים בעור, ולעומתם תענינה המשוררות גם הן בקולן והמחולות יחולו בסדר וסגנון מיוחד של ארץ הקדם.

אם החתן הוא חכם ויודע ספר ידרוש קודם החופה דרוש בגפ"ת מענין פרשת השבוע או מענין היום.

סכומי הכתובה יכתב בחשבון מנה ומאתים כתיקון חז"ל (ובערך הכסף העובר פה יחשבו לבתולה אלף ולאלמנה חמש מאות גרוש מעות ירושלם), וכן יוסיפו בהכתובה אחרי הנוסח הנהוג את הדברים האלה:

התנאים שהתנו ביניהם שרירין וקימין כתנאי בגוב"ר[29] ), ואלו הם מעשי ידיה לו, מזונה וכל צרכה עליו, הדירה פעה"ק ירושת"ו, הירושה כפי ההסכמה הנהוגה פעה"ק ירושת"ו, ולא ישא ולא ישדך ולא יקדש שום אשה אחרת עליה בחייה אא"כ שהתה עמו עשר שנים[30] ) רצופים ולא ילדה זש"ק ח"ו, ולא ימכר ולא ימשכן שום חפץ מחפציה כ"א ברשותה וברצונה הטוב והגמור, ולא יפתנה ולא יסיתנה שתמחול לו סכי כתובתה לא כלה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה ואם תמחול לו הרי המחילה ההיא בטלה מעכשיו כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ולא יעבור מאר"ץ[31] ) והלאה ולא מגוא אמון[32] ) והלאה ולא בדרך ים כלל כ"א עד שיניח לה גז"כ[33] ) עם סיפוק מזונותיה כפי ראות עיני ב"ד יכב"ץ.  ובסוף הנוסח הקבוע יוסיפו עוד וגם נשבע החתן הנז' ש''ח ע'ד המב"ה וע"ד הנב"א לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשכ"ד בלתי שום שנוי וערמה ותחבולה כו"ע. וגם החתן יכתוב מודה אני על כל הנז"ל ויחתום את שמו[34] ).

סופר מיוחד יש אשר לו חזקה לכתיבת הכתובות, ואצל בני העשירים תצויר סביבותיה בפסוקים המדברים בשבח האשה הטובה[35] ). – וגם החתן החפץ לכתוב בעצמו שטר כתובתו עליו לקבל רשות מהסופר.

אחרי כלות סדר הקדושין ילכו החתן והכלה לנשק ידי הוריהם וקרוביהם וכל הנאספים ולקבל את ברכת מז"ט, וקרובי החתן יתנו בידי הכלה מטבעת זהב או איזה חפץ וקרובי הכלה בידי החתן, והוא במקום מתנת-דרשה הנהוג בין האשכנזים.

כל שבעת ימי המשתה לא יצא החתן מביתו, ובעת התפלה יאספו קרוביו ומיודעיו לביתו להתפלל, ורק ביום השבת בבוקר ילך החתן לביהכ"נ וישב במקום המיוחד לחתנים מתחת לחופת משי הפרושה על מוטות עץ מהודרים.

בעלות החתן לתורה ינגן החזן עם כל הנאספים בביהכ"נ פזמון קטן לכבודו[36] ), ואחרי אשר יקראו לפניו פרשת השבוע יגיש השמש להחזן מי ורדים והוא יברך ברכת "בורא עצי בשמים" בקול רם להוציא את כל הקהל ואח"כ יקרא לפניו בחומש פרשת "ואברהם זקן" עד תומה, וכל הקהל ינגנו את תרגום הפרשה פסוק בפסוק, ובעת הקריאה יסובב השמש ומקמקום מנוקב אשר בידו ישפוך מי ורדים לידי כל הנמצאים. ואח"כ יעלה גם לעזרת הנשים וישפוך גם בידיהם מעט מי ורדים.  ואחרי כלות התפלה ילכו כל הקרואים לבית החתן לברכהו, אך לא יטעמו מאומה[37] ).  ולפני לכתם יתנו על ידן מעט מי ורדים להריח.

כחמשה עשר יום אחרי החופה תלכנה אמות החתן והכלה ביחד עם הכלה לכותל המערבי ואח"כ לאשת ראש הרבנים לנשק ידיה ולשאול בשלומה ולקבל את ברכתה.

אחינו האשכנזים יחוגו את חג חתונות בניהם באופני ארץ מולדתם ומנהגיהם לכל פרטיהם, רק איזה מנהגים לקחו מהספרדים, ואחדים יצרו להם בעצמם: בהכתובה יוסיפו את הנוסח "התנאים שביניהם" וכו' (בשנוים קטנים), רק אצל משפט הירושה יכתבו כתקנת שו"מ (שפייאר ווארמז מאגענציא), ואצל איסור לקיחת אשה אחרת יוסיפו כתקנת רגמ"ה.  את כוס הזכוכית אשר תשבר תחת החופה יכרכו במטפחת למען לא יאבד[38] ) אף רסיס אחד ממנה. – אחרי כלות המשתה יושיבו את החתן והכלה על שני כסאות באמצע הבית איש בצד רעהו ובידי כל אחד אבוקה דולקת, והנאספים ירקדו ויזמרו ויתהוללו מסביבם, ויכבו אבוקה אחת, פעם אשר בידי החתן ואז יאלץ להדליק את אבוקתו מאבוקת כלתו, ופעם אשר בידי הכלה, ואז תאלץ להדליק את אבוקתה מידי בחירה אשר רצו נפשות הוריה בו[39] ). – ממחרת החתונה תבאנה אמות החתן והכלה וכל משפחתם אל הכלה לבקרה והנה תגלחנה ותספרנה שערות ראשה, וכל אחת מהן תביא דבר חפץ או כסף מסת ידה מנחה להכלה[40] ). – החתן ישא בכל שבעת ימי המשתה על ראשו מגבעל בעלת שער המיוחדת לשבת (שטריימיל). – גם הנגון בכלי שיר אשר לפנים נשמע בבית החתונה נאסר זה שנים רבות מטעם[41] ) ראשי ורבני העדה הזאת, אך האסור הזה הולך ומתבטל.

 

שאלת שלום.

הפוגע את חבירו יאמר שלום והוא משיב שלום ברכה וטובה[42] ).

הנפטר מחבירו בלילה יאמר לו "בטוב ילין מר" והוא ישיב "ויקיץ מר בישועה ורחמים"[43] ).

ביום השבת יאמר המברך "שבת שלום" והעונה יענה "שבת שלום ומבורך".  במוצ"ש יאמר המברך  "שבוע טוב ומבורך" ורעהו יענה "עליכם ועלינו ומבורך".

בראש חודש יאמר הפותח בשלום "חודש טוב ומבורך" והמשיב יענה "עליכם ועלינו"

בחגים ובמועדים יאמר הדורש בשלום "תזכו לשנים רבות" ורעהו ישיב "נעימות וטובות" או "תזכו ותחיו ותאריכו ימים".

הבא לבית רעהו בעת האוכל יאמר "רפואה וחיים" ולהשותה מים יאמרו "מים חיים" והם ישיבו "ויוסיפו לך שנות חיים".  להמתעטש יאמר "חיים טובים" והוא ישיב את הפתגם הנז'.

הבא לברך לחתן וכלה ולבעל ברית ולשאר בעלי שמחות יאמר "בסימן טוב" והם ישיבו "ה' יחיהו". – הבא לבקר את החולה יאמר "לא יאונה לצדיק כל און" והוא ישיב "בברכתא דמר".

היורד לפני התיבה או העולה לתורה ולדוכן ולדרוש, בשובו למקומו יאמרו לו היושבים בתתם את ידם על לבם ועל מצחם לאות הכנעה וכבוד "חזק וברוך" וגם הוא ינופף את ידו מעל מצחו מעט ויענה "חזקו ואמצו". – להעושה איזה מצוה אומרים "תזכה למצות", והעונה אומר "תזכו לעשות".

כשאחד מבני הישיבה או איזה חברה לא בא יום או יומים למקום הנועד, בבואו יאמרו לו חבריו "לא יפקד מקומו" והוא ישיב למו "מקומי בל יחסר".

 

הלוית המת וקבורתו.

בענין הלוית המת ידקדקו ויזהרו יושבי ארה"ק למאד.  במות אחד מהחכמים הגדולים יסובבו שמשי העדה ויכריזו "בטול מלאכה"[44] ).  מיד כל החנויות יסגרו על מסגר, בעלי אומנות ועבודה יניחו כלי אומנתם מידם וכולם ילכו לחלק את הכבוד האחרון להרב הנפשטר וללותו עד שער העיר או עד בית מועד לכל חי.  ודומיה איומה דומית מות תשלוט אז שלטת ברובע היהודים.  גם במות אחד החכמים הפשוטים ילך שמש העדה בכל חוצות ורחובות היהודים ויכריז "ללוות את המצוה"[45] ), וגם אז כל איש אשר עתו תרשהו ילך לקיים מצות הלוית המת בלילה כביום[46] ).  משך הזמן הקטן אשר גוית המת תשכב על הארץ – בטרם שיבואו אנשי החברה קדישא לטהרה ולרחצה – תשבנה נשי בני משפחתו בעיגול על הארץ, ובקול בוכים מר צורח תתנה המלומדת שבהן את מעלת הנפטר וגודל האבדה אשר אבדה משפחתו, והנשארות תשרקנה תהמינה ותכינה בידיהן על ראשן, מצחן וחזיהן באופן איום ומבהיל[47] ) למאוד, וגם אחרי אשר יוציאו את המת מהבית עוד תעמודנה אצל החלונות ובקול בוכים תניפנה את ידיהן אחריו לאות הפרידה, תשרקנה ותתגדודנה בפניהן וחזיהן מאין הפוגה עד כי פלצות וזועה תאחז את נפש כל איש מהעומדים.

גוית המת תרוחץ במים קרים ובורית ולא לבד מבחוץ כי גם בני מעיו רוחצו ויונקו במאוד ע"י מים ובורית, ויורחצו כ"כ עד כי המים אשר ישפכו לתוכם יצאו זכים ונקיים בלי שום ליכלוך וריח רע כלל.  הרחיצה הפנימית הזאת תקרא בשם "בדיקה" יען כי יבדקו את המים היוצאים ממנו אם זכים המה[48] ).

ובעה"ק צפת המנהג להטביל רוב הנפטרים במקוה מים (מעין) אשר תקרא בפי המסורה בשם "מקוה של האר"י ז"ל" הסמוכה לבית הקברות, ורק אחדים יטבלו בהמקוה אשר בעיר (מי גשמים), ובעה"ק טבריא ת"ו יטבלו את גיו המת אחרי רחיצתו ובדיקתו בים כנרת (הסמוך לביהק"ב).

המת יקבר מיד סמוך לפטירתו ולא ישכב בביתו רק משך זמן הרחיצה והבדיקה וגם בלילה יובא מיד לקבורה[49]  ).  וגם כאשר ימות איש בערב שבת לפנות ערב, אם יש רק שעות לקברו לפני שקיעת החמה, יזרזו בניהח"ק למהר ולהביאו לביה"ק אשר שם יש תמיד קברים אחדים מוכנים מפני הטעם הזה, וכאשר יראו כי כבר קדש היום תעשה סתימת הקבר ע"י אחד הגוים יושבי הכפר הסמוך.  ובבהכ"נ הראשיים אשר בעיר ימתינו ב"קבלת שבת" עד אשר יראו מעל מעקת ביהכ"נ או מגג גבוה כי כבר הורידו את המת לקברו.

תכריכי המתים פה אה"ק הם מארג פשתן לבן דק מאד.  ובמות אחד הכהנים יתנו על פניו – מלבד המצנפת – מסוה תפורה מעט מלמטה וכל העומדים מסביבו יאמרו אז פסוקי ברכת כהנים.

המנהג לתת בידי המת ענפים, ושברי חרסית על עיניו לא יעשה פה, אך בעיניו יתנו מעט עפר[50] ) והעומדים אומרים כי עפר אתה ואל עפר תשוב, וכן לא ילבישוהו בגד העליון הנקרא קיטעל וגם הטלית יוקח מאתו עת יורידוהו בקבר.

אשת הנפטר ובניו לא ילכו לוותו, וגם יזהרו לצאת מפתח הבית עד שוב המלוים משדה הקברות.

בצאת אנשי החברה עם הנפטר מפתח ביתו ישבור שמש החברה כלי חרס על מפתן הבית ויכריז בחרם יהושע בן נון כי כל זרעו[51] ) לא ילכו אחרי מטתו ללוותו עד אשר ישובו בני החברה מביהק"ב, וכן ישגיחו שמשי החברה כי גם נשים אחרות לא תלכנה אחרי המטה ללוותו.

בני החברה ישאו את המת על כתפם – בשני מוטות עץ המשולבים בבריחי ברזל בתבנית סולם – מביתו עד שדה הקברות אשר בראש הר הזיתים.

במות אנשי השם ישאו אנשי החברה את המטה בידיהם סמוך לארץ וזה יחשב דרך כבּוד, ובפטירת אחד הרבנים הגדולים ילכו לפני מטתו נערי הת"ת ובתי הספר שנים שנים ומוריהם בראשם וישירו מזמור "יושב בסתר" בקול מר ועצב ובידיהם נרות דונג דולקות ומשני עברי המטה ילכו שנים משמשי העדה ובידיהם נרות שעוה שחורות גדולות במאד.  בצאת אנשי החברה עם המת מביתו וכן בבואם אצל שערי בהמ"ד יעמדו עם הנפטר ויאמרו משנת עקביא בן מהללאל ופסוקי צדוק הדין, ואם הנפטר הי' חכם או עול ימים אומרים גם שבחים והתעוררות, ואח"כ יאמר אחד מקרוביו קדיש לעילוי נשמתו, ובצאתם משער העיר וחוצה יאמרו כל ההולכים אחרי מטתו וגם נושאי המטה מזמור "יושב בסתר"[52] ) הרבה פעמים עד הגיעם לשפולי הר הזיתים.  וביחד ידקדקו לעשות שבע מעמדות כאלה!

בעה"ק צפת"ו המנהג לעשות מעמד להנפטר על תל קטן אחד אשר הנהו לא רחוק מביהק"ב ושם יאמרו קדיש.  ומהמקום הזה עד בואם לביהק"ב יאמרו גם כן כל ההולכים המזמור הנז'.

כאשר יביאו את הנפטר למקום חצבו לו קבר ישכיבוהו סמוך לקברו על הארץ ועשרה אנשים מבני החברה באים בימים יסבבו את המת שבע פעמים וכפות ידיהם משולבות אשה ברעותה.  ובעת הסביבה יאמר אחד מהסובבים המזמור הנז' ותפלת ר' נחוניא בן הקנה ותפלה קצרה בעד נשמת הנפטר בהזכרת שמו.  ועל גוית המת יניחו שבע פיסות ממטבעת כסף[53] ), ובכלות כל הקפה יקח אחד מהסובבים פיסה אחת מהנז' וישליכה מאחוריו ויאמרו הפסוק ולבני הפילגשים אשר לאברהם וכו'.  ההקפות האלו נעשות רק לאנשים ובימים שאומרים בהם תחנון.

כותלי הקבר הם מאבנים דקות ושטוחות.  ואבני המצבות מונחות לאורך הקבר, ועל איזה מהקברים בנוים ציונים קטנים עד גובה אמה בערך ומסוידים בסיד ועליהם מונחות אבני המצבות.

האשכנזים אחזו בכל מנהגי הלויה והקבורה הנז'.  ובעוד אשר אצל הספרדים לא יש חברה קדישא מיוחדת, רק העדה תפקיד גבאים לפקח על צרכי הקבורה ונושאי המת יקחו שכר בעד עבודתם, יש אצל האשכנזים-פרושים חברה מיוחדת לגחש"א אשר חלק גדול מנכבדי עירנו הם מבאי בריתה, וכלם כת"ח כסוחרים כאומנים עוסקים בהוצאת המת וקבורתו (עפ"י סדר קבוע), וגם בליל סגריר גשם ושלג לא ימנעו חברי החברה לקום ממטתם וללכת לעסוק בהוצאת המת.  ואיש מבני החברה וראשיה (מלבד השמשים) לא יקחו שום שכר בעד עמלם הרב, ומההכנסה (מדמי הקבורה) העודפת על ההוצאה תתמוך החברה לבק"ח, הכנסת כלה ולכל מקרה ופגע רע אשר יקרה לאיש.  ורק מנהג אחד הותירו למו ממנהגי ארץ מולדתם הוא קביעת יום אחד בשנה להתענות ולאמירת סליחות מיוחדות ולבקשת מחילה מהמתים, ובערב יעשו סעודה לבני החברה.  והיום הזה הוא ז' אדר[54] ).

 

סעודת הבראה.

הספרדים נוהגים עד היום כי קרובי האבל ומיודעיו יביאו לו את הסעודה הראשונה להברותו.  הדברים המובאים הם לחם, בצים, טחינה[55] ), צמוקים ויין[56] ), וישתדלו לברך ברכת המזון בזימון ואחריה יאמרו ברכת אבלים הנז' בתלמוד (כתובות ח' ע"ב) ואח"כ יעשו השכבה לנשמת הנפטר ויאמרו קדיש.

חברת "שבת אחים" ו"משגב לדך" ישלחו סעודת ההבראה לכל איש מחבריהם אשר ימות לו מת ב"מ.

בביהכ"נ אשר להספרדים יש מקום מיוחד אשר שמה ישבו האבלים בבואם להתפלל ביום השבת.  כאשר יתחיל החזן נשמת כל חי וכו' ילכו קרובי האבל לשבת אצלו רגעים אחדים, ואחר התפלה ילכו מיודעיו ומכיריו וגם כל המתפללים לביתו, ואחד החכמים ידרוש דרוש לכבוד ולעלוי נשמת המת, או ילמדו כל אחד בפני עצמו.  ובצהרים יכין האבל סעודה לעניים כפי יכלתו[57] ).  והמנהג הזה נוהג ג"כ בשבת שלפני השלשים ובשבת שלפני י"א חדש.  ובליל השביעי והשלשים והי"א חדש יאסוף האבל מנין אנשים לביתו אשר ילמדו כל הלילה לעילוי נשמת הנפטר.

 

הוצאת הגניזה[58] )  (ס"ת פסולים וקרועים וספרים בלויים).

בכותלי בתי כנסיות איסטאמבוליס ות"ת אשר להספרדים ישנן מערות קטנות אשר שם יצברו בלויי הספרים או השמות.  וגם כל הגניזות אשר בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בעיר יופנו בהמלאותן ויובאו להמערות האלו, ובעת אשר גם שתי המערות האלו ימלאו עד תומן אז יורק כל הנמצא בהנה אל תוך סלי קש גדולים, וחלקי ספרי התורות יושמו בכדי חרס.  ובקול המון חוגג יוציאו את בלויי הספרים עד מחוץ לעיר, ושמה יגנזו באחת המערות אשר במורד הר ציון.  וזה סדר ההוצאה:

על ידי הודעות מודבקות על כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשות יודע לכל יושבי העיר יום המיועד להוצאת הגניזה.  עוד בבוקר השכם ימלא הביהכ"נ איסטאמבוליס והרחוב אשר לפניו המון אדם רב.  כשתי שעות קודם חצות היום יופיעו גם כל חכמי וזקני העיר לביהכ"נ ההוא והמה יקחו כל אחד ס"ת העומד בכד חרס, והיותר שלם שבהם יובל תחת חופת משי ברחוב העיר, וחליפות ינשאו סה"ת מידי החכמים, והסבלים מאחינו ישאו את השקים הגדולים המלאים בלויי-ספרים.  התוף הולך ומכה לפניהם, ואחדים מהנאספים ירקדו ויזמרו מזמורים ופזמונים נאותים, וכן ילכו הלוך ונגן מביהכ"נ הזה עד בואם אל "שער הציון", ועל הכר הנרחב אשר לפניו ירקדו ויזמרו כחצי שעה עם סה"ת בידם ושקי הספרים על כתפם, וגם יעריכו מערכת משחק בחרבות שלופות אלה מול אלה למען הגדיל את פרשת השמחה, ואח"כ יצאו דרך השער באופן וסדר הנזכר עד בואם אל מקום המיועד.

עת הוצאת הגניזה איננה קבועה, לפנים בעוד אשר הישוב מבני עמנו מצער היה, הוציאוה מקץ שבע שנים, ולעת כזאת כאשר נתרבה הישוב מאחינו פה ורבו למאוד הספרים וההוגים בם, יוציאוה בכל שלש שנים[59] ).  אולם לפעמים יוציאוה עוד לפני עִתָּהּ (לאמר בטרם תמלאנה המערות עד מרום קיצן), כי מסורה שומה בפי זקני אחינו הספרדים, כי הוצאת הגניזה סגולה לעצירת גשמים ולכל צרה שלא תבוא.  וע"כ בכל עת העצר הגשמים וירחי החורף הראשונים חלפו מבלי אשר ירד גשם על הארץ, אז יעשו הסגולה הזאת, ואז ילוה אל כלי השיר גם קול השופר.  ואצל "שער ציון" אומרים מזמורי תהלים וי"ג מדות ויתקעו בשופר, ואחד החכמים יעורר את ההמון בדברי כבושים כי ישובו ממעלליהם ומדרכיהם, ודמעות כנחל יזלו מעיני הנאספים עד כי אין העם מכירים את קול תרועת השמחה לקול תרועת הבכי[60] ).

 

סדר מנית ראש הרבנים  (חכם באשּי)

כל חכמי העיר ונכבדיה מכל המקהלות השונות אשר בעירנו יתאספו ביום הנועד להמניה מיד אחרי ספילת הבוקר ל"ישיבת בעלי בתים"[61] ).  והרב הנבחר לכהן פאר בכהונת הרבנות בעה"ק ירושלם ת"ו וסביבותיה יעלה הבמתה, ואחרי אשר יביע מליצה בשפת קדשנו – בסיגנון אחינו בארץ הקדם – ממך ערכו, מהרגשות הנשגבות אשר ימצאו קן בלבו בהבחרו להיות אלוף וראש לעדה נכבדה כזאת, וכי יתאמץ כי גם בוחריו לא יבושו בבחירתם בו, ידרוש דרוש רחב אשר בו יראה עזוז חילו בפילפולא דאורייתא אשר ימשך כשתי שעות.  ואח"כ יגשו אליו זקני העדה וילבישוהו אדרת צמר חדשה הנעשה מקופת הקהל והוא יברך ברכת שהחינו בקול רם, והנאספים יענו אמן.  ואחרי אשר הש"ץ יברך את ברכת המלך להשולטאן יר"ה ומי שברך לפחת העיר, להרב ולראשי העדה, ילווהו רוב הנאספים לביתו.  וטרם יציג כף רגלו על מפתן שער החצר ישחוט אחד השוחטים בהמה דקה אחת ויברך ברכת השחיטה וכל הנאספים יענו אמן.  והרב יפסח על הבהמה השחוטה, והשוחט יטביל שתי כפות ידיו בהדם ויקדים לעלות לבית הרב, ובידיו המגואלות בדם יצייר תמונת יד[62] ) ממעל למשקוף הדלת, בהאמינם כי הדבר הזה סגולה לעיין הרע, ואת בשר הבהמה יחלקו לעניים[63] ).

מיד אחרי המנותו יקרא בשם "ראשון לציון", וכן יחתום א"ע בחתימתו.  ובחותמו חרות בשפת עברית ערבית וצרפתית "ראש הרבנים בירושלים וסביבותיה"[64] ), והכח בידו להפקיד חכמים לממלא מקומו בכל הערים העומדות תחת פחת ירושלם.  ובלכתו ילכו לפניו שני קאוואסים[65] ) ובידיהם מטות בעלי גלות כסף כלפני צירי הממשלות וראשי יתר הדתות. – ואחרי אשר תודיע העדה את בחירתה להממשלה הכללית שבעיר הבירה, תשלח אליו – באמצעות ראש הרבנים שבעיר הבירה – מאמר-מלך מיוחד[66] ) אשר בו מקוימת בחירתו ומבוארים כל זכיותיו, בלוית פתיל מרוקם בחוטי כסף.  ומאמר המלך יקרא בלשכת פחת העיר בפני רבי הממשלה ופקידיה וכל חכמי וראשי העדה.  ואז יבואו פקידי הממשלה ותורגמני צירי הממשלות הנכריות וראשי הדתות לביתו לברכהו.

 

מצות התלויות בארץ.

הרבה מאחינו החרדים לדבר ה' ידקדקו וישתדלו לקיים למצער פעם אחת בימי חייהם את כל המצוות התלויות בארץ, מהם יקנו בהמה דקה וישחטוה למען יוכלו לקיים מצות "מתנות כהונה".  ואלה אשר לאל ידם יהדרו לקנות חמש כבשות צאן למען יוכלו לקיים גם מצות "ראשית הגז".  ואחדים יקנו עוד כברת ארץ ויקחו למו אריס לחרוש ולזרוע למען יהיה לאל ידם לקיים גם מצוות תרומות ומעשרות.

 

פדיון פטר חמור.

קיום המצוה הזאת אך בכבידות רב במאוד תצא לפעולה, יען כי על האיש החפץ למלאותה עליו לקנות אתון קטנה כבת שנה ושתים אשר ידוע בבירור כי עוד לא בכרה, ולגדלה בביתו עד אשר תבכר, ואז יפדו פטר רחמה בשה, וזה סדר הפדיה:

ביום הנועד להפדיה יתאספו אנשים נשים וטף שבסביבות בית הפודה לביתו.  ינקו וירחצו למשעי את עור החמור מראשו ועד רגליו, ואחרי כן יעטפוהו במעטפות משי, ובראשו וצוארו יתלו תכשיטי זהב.  במשך עת ההכנה להפדיה ילמדו החכמים סדר המצוה הזאת ודיניה בתנ"ך תלמוד וזוהר, ואח"כ יזמרו ויריעו ויצאו במחולות וירכיבו את החמור על כתפם, ואח"כ יאמרו למודים מענין המצוה הזאת, ואז יגש בעל החמור לבוש בגדי כבוד ויקריב את השה אצל החמור ויברך (בשם ומלכות) ברכת על פדיון פטר חמור, ויאמר: זה תחת זה, ובידו יתן את השה לאחד הכהנים, ואם בעל החמור הוא אחד מהחכמים המצוינים ידרוש דרוש בפרד"ס מענין המצוה.

 

שלוח הקן.

המצוה הזאת אם כי כבד מאד לקיימה, בכל זאת החרדים אל דבר ה' יהדרו לרדוף גם אחרי המצוה הזאת בהרים ובגבעות, וכמעט מסתכנים[67] ) את עצמם על הדבר הזה.

 

למוד.

אם תהיה חלילה עת צרה בעיר, מנהג אחינו הספרדים לקבוע מספר חכמים – לא פחות מעשרה – אשר ילמדו כל היום באחד הבתים אשר בכל רוח מארבע רוחות העיר.  וכאשר ילמדו על כל צרה שלא תבא לאחינו בחו"ל יעשו הלמוד בארבע רוחות ביהכ"נ.

 

כפרות.

אצל הספרדים ישמע השם "כפרות" לא רק בערב צום העשור כי אם גם בעתות אחרות ידועות.

אם ימותו שני אנשים בבית אחד בזמן קצר, אז יקחו גרי הבית עוף ויעשו בו סדר כפרות, לאנשים ישחטו תרנגול ולנקבה תרנגולת.  את הראש והרגלים יקברו והנותר יחלקו לאביונים.  וכן אם יחלה איש והרופאים יאמרו נואש למחלתו יעשו עבורו כפרה באופן הנז'.

 

שמירה מעין הרע.

אחינו בארץ הקדם מאמינים מאד בעין הרע, ואחת מן הסגולות נגדה היא תמונת יד, וע"כ יציירו את הצורה הזאת מעל פתחי בתיהם בצבע תכלת, וכן ישימו על ראשי ילדיהם צורת יד מכסף מעשה מקשה, לאמור כי היד – או הצורה בעלת חמש אצבעות[68] ) הזאת – תזיק להאיש אשר יחפוץ להכניס עין הרע בהילד או ביושבי הבית הזה.  וכמו כן כאשר ינצו אנשים יחד ישים האחד את חמשת אצבעות ידיו פרושות מול עיני רעהו, לאמר כי התמונה הזאת תפגע בו לרעה. – גם יחשבו לשמירה נגד עין הרע את עשב הפיגם "רודא" והשום, וענף קטון מהפיגם יתלו על ראש הילד, ובכיס בגדו יתנו מעט שומים.

 

מנהגים התלוים בזמן[69] ).

ימי החול.

עת זמן תפלת שחרית תוגבל ע"י אחד החכמים העולה על ראש כיפת ישיבת "בית אל"[70] )  לראות אם כבר האיר פני המזרח, והוא יודיע להשמש המחכה לפקודתו, והאחרון יודיע זאת לכל יושבי העיר ע"י קול קריאתו "תפלה".

הרבה מאחינו הספרדים והאשכנזים ידקדקו להתפלל כותיקין[71] )  מיד בהגיע זמן התפלה, ותפלת ש"ע עם נץ החמה.

הספרדים לפני עמדם להתפלל תפלה בלחש ינופפו את ידם מעל לבם ומצחם – אות הכבוד הנהוג בארץ הקדם – איש מול רעהו לאות נתינת רשות[72] ) להחל התפלה.  בב' וה' יאמרו – גם בבתי כנסיות הפרושים – קודם תפילת והוא רחום, וידוי אשמנו וי"ג מדות.  ונפילת אפים נוהגים פה גם במקום שאין ס"ת[73] ).

בישיבת "בית אל" הנז' נוהגים להתעטף גם במנחה בטלית ותפילין (של בעל שמושא רבא). – ובתענית צבור יתעטפו כל המתענים שבכל בהכ"נ בטו"ת.

 

ערב שבת.

בכל בית מבתי העיר אשר נכונן רגלינו, נשמע אך קול רעש וחפזון.  כל אחד יעשה מלאכתו במהירות למען יוכל עוד לחיות אצל כותל המערבי.  בלכתנו ברחובות נראה מכל עבר ופנה המון אנשים רצים לבושים בגדי שבת וספרי קודש בידיהם.  זקנים וזקנות הולכים על משענתם, ילדים רכים נהוגים מידי הוריהם כולם פניהם מועדות קדימה[74] ).  גם חום השמש הבוער, קור ורוח סערה ושלג ומטר סוחף לא יעצור בעדם מללכת אצל כותל המערבי של הר בית ה'.  שם ישפכו שיח בשיר ותפלה[75] )  ולאל נורא עלילה כי ירחם על פליטת יהודה ונדחיו יקבץ מארצות פזוריהם ושבותם יכונן כבראשנה.  וגם בעד שלום ואושר אחינו שבגולה התומכים בידיהם בכל עת לא ימנעו מלשפוך שיח מקרב ולב[76] ).

ואם נעיף מבט עינינו בהמקהלה העומדת פה, על פני כולה נשתומם לראות המון אנשים בני ארצות ומדינות שונות: אשכנזים, פולאנים, ילידי טורקיא, בבל ותימן, בני ארץ קוקז ופרס השונים בלשונם, במלבושיהם, דרכי חייהם ודעותיהם. – ומה הוא הדבר אשר אִחד וקרב את לבות הנפרדים והרחוקים האלה לאחד, וקבצם הנה? אך שביב קטן אחד, הוא שביב אש אהבת הלאום הבוער על מזבח לבבם בתוקף עוז, ואשר גם מי התלאות ופגעי הזמן הבוגד אשר עברו עליהם לא יכלו לכבותם. – קסם על פני החזיון הזה, עד כי גם בלבות אלה אשר גחלי אש שלהבת יה הזאת כבר החלו להתעמם, יפיח רוח קדוש וטהור, והזיק העומם יתחזק ויהי' לשלהבת אש בוערת.  ובלבבם יתעוררו רגשות כאלה אשר מעולם לא האמינו כי יוכלו למצוא קן למו. – וכה תגדל ההתפעלות והרושם אשר יעשה החזיון הזה בלב כל המתבונן עליו עד כי כמעט כל התרים מעמי הארץ הבאים לבקר את אה"ק ישתדלו להיות במקום הקדוש הזה בעת הזאת, וכולם לא ימנעו מלהתוות בספרי זכרונותיהם את המראה הזה למען יהיה להם לזכרון עולם.

תפלת המנחה יתפללו פה הרבה פעמים רצופות.  ויש אשר יקבלו את השבת ויתפללו תפלת ערבית.

חכמי הקבלה המתפללים בישיבת "בית-אל" הנז' נוהגים לעשות התרת קללות לפני המנחה בכל עש"ק, ולקבלת השבת יתעטפו בטלית, ואת המזמור "מזמור לדוד הבו" וכו' יאמרו שלש פעמים ובכל פעם יקיפו את הבימה.

 

שבת קודש.

בהגיע זמן הדלקת נר שבת יסובב שמש עדת הספרדים בכל חוצות ורחובות מקום מגורת אחינו ויכריז "אסינדיר" (הדלקה), וכרגע ינוצצו נרות השבת מבעד חלונות הבתים אשר ברבע היהודים.

המנורות הם קערות זכוכיות קטנות תלויות בשלשלאות דקות של נחשת בתקרת הבית.  בשולי הקערה יותן טבעת פח בעל שש או שבע עניבות, ובהן יותחכו חוטי קנים המכורכים בצמר גפן, ובתוכה יותן שמן זית די הדלקה זמן האוכל ומעט מים. ויש אשר ידליקו את נרות השבת בכוסות זכוכית הנתונים במנורות של נחשת.

בבתי כנסיות הספרדים אשר בעה"ק צפת וטבריא המנהג כי בתפלת ערבית של שבתות ומועדים יאמר הש"ץ את הברכה האמצעית – בין השלש ראשונות להאחרונות – בקול רם[77] ).  בכל בהכ"נ הספרדים יעמדו השמשים אצל הפתח ובידם כדי עשבי בשמים ופירות המפיקים ריח טוב, וכל אחד מהיוצאים יקח בידו הבשמים והפירות ויברך עליהם, וקודם הברכה יאמר"ברוך מקדש השבת", והמנהג הזה נוהג גם בתפלת שחרית ומנחה למחרתו[78] ).

בעה"ק צפת המנהג כי שמש קבוע יביא בכל אחד מבתי הכנסיות חבילת עצי הדס וכל אחד מהמתפללים יקח עמו לביתו בדים אחדים, וקודם הקידוש יברך עליהם ברכת עצי בשמים.

בשבת קודם אור היום – וביחוד בימות החורף – יבואו הרבה מהספרדים לביהכנ"ס "ציון" וגם נערי ביהמ"ד "דורש ציון".  ושמש ביהכנ"ס בלוית ישמעאל אחד אשר בידו פנוס[79] )  ילך להקיץ את הנערים ויביאם לביהכנ"ס והמה ישירו שירי תהלות פזמונים ובקשות עד אור הבוקר.

ספרי תורות הספרדים נתונים בארגז קטן מעץ, נחושת קלל או כסף, ואת הארגז ילבישו במעיל משי פתוח משני צדיו, ובעת הקריאה יעמידו את הארגז על שולחן הבימה ולא יסירו המעיל מעליו רק יפתחו דלתותיו ויקראו בו, וכשיוציאו את סה"ת מארון הקודש יפתחוהו ויקיפו בו את ביהכ"נ[80] ), והקורא ילך אצל הנושא את סה"ת ומראה ביד-הכסף שבידו את המקום שבו יחל לקרא, והמתפללים יראו באצבעותיהם או בכנפי טליתותיהם למולו ואותו יגעו למו פיהם.  וביום שמוציאים שני ספרי תורות יקיפו בשניהם. – להעולים לתורה לא יקראו בשם, רק להכהן יאמר: "כהן העולה ברוך יהי' יעמוד בכבוד" וכן ללוי, וליתר הקרואים יאמר אחרי ברכת מי שברך להקודם "גם העולה" וכו', רק להסמוך (הוא הששי) ולהמשלים יאמר "סמוך העולה" "משלים העולה" וכו'.  ויש נוהגים לאמר לפני הברכה "ד' עמכם", והעומדים על הבימה עונים "יברכך ד'", – כאשר יעלה רב העדה לתורה יעמד כל הקהל על רגליו עד אחרי כלות קריאת הפרשה.  גם הבנים יעמדו על רגליהם בעת אשר אבותיהם וקרוביהם יעלו לתורה עד אשר ישובו למקומם ואז יגשו אליהם וינשקו ידיהם, וגם בעת אשר הבנים יעלו לתורה ילכו בשובם לנשק ידי הוריהם וקרוביהם. – ברדת העולה מהבימה יאמרו לו "חזק וברוך" והוא עונה "חזקו ואמצו". – בפרשת כי תשא יקרא הקורא הפסוקים אשר נזכר בם מעשה העגל בקול נמוך וכן פרשת ויהי העם כמתאוננים[81] ) ולהלוי יקראו כל פרשת העגל (מאשר כי שבט לוי לא היה במעשה העגל).

את הסעודה השלישית יש נוהגים לאכלה אחר מנחה גדולה, ויש נוהגים לאכלה אחר מנחה קטנה כמנהג האשכנזים.

זמן מה אחר תפלת שחרית ידרוש אחד החכמים דרוש בפרשת השבוע.  ובד' שבתות השנה והם: פרשת זכור, שבת הגדול, שבת כלה (שבת קודם העצרת) ושבת שובה ידרוש בבהכ"נ "ציון" הרב ראשון לציון או משנהו דרוש מענין החג ואז יתאספו כמעט כל יושבי העיר.

 

ערב ראש חדש.

בכל יום ערב ראש חדש וגם בלילה שלפניו ילכו הרבה מאחינו – וביחוד האשכנזים – אנשים ונשים להתפלל ולהשתטח על קבורת רחל אמנו.  וראשי עדת האשכנזים והספרדים[82] ) ישלמו שכר מנין אנשים ללכת לקבורת רחל אמנו להתפל בעד שלום אחינו שבגולה.  ורבים הולכים אצל כותל המערבי ועל קברי הצדיקים שמחוץ לעיר.  וכן ילכו בו ביום רבים מיושבי שאר ערי ארה"ק ללמוד ולהתפלל על קברי הצדיקים שבסביבותיהם.

 

ראש חדש.

בבהכ"נ אשכנזים-פרושים ידליקו בליל ראש חדש נרות שמן זית[83] ) לא מעט. – הקריאה בבהכ"נ של אשכנזים-פרושים היא על פי מנהג הגר"א.  ומקהלת החסידים ילכו להתפלל תפלת מוסף לפני כותל המערבי.

רבים מחכמי הספרדים ילכו ביום הזה לבקר את הרב ראשון לציון וישוחחו דברי אהבה וריעות, ולפעמים יפקחו גם בצרכי העדה ותיקוניה.

**********

 

תשרי.

בערב ראש השנה ילכו כמעט כל יושבי העיר אצל כותל המערבי ושמה יתפללו תפלת המנחה ותפלה מיוחדה.

בר"ה אין אומרים בבתי כנסיות של אשכנזים-פרושים מזמור למנצח קודם התקיעות[84] ), והש"ץ לא יאמר את תפלת הנני העני וכו' קודם תפלת מוסף דר"ה ויוה"כ.

בעשי"ת ילכו הרבה מיושבי עירנו אנשים ונשים להתפלל על קבורת רחל אמנו ועל קברי צדיקים אשר בהר הזיתים ועל יתר קברי צדיקים אשר מסביב לעיר, ושופכים שיח כמים נוכח פני ה' בעדם ובעד אחיהם ובני משפחתם אשר בגולה כי יכתבו לחיים טובים ביום הדין הבא.  ובעיו"כ ילכו כמעט כל תושבי עירנו אצל כותל המערבי להתפלל תפלת המנחה וגם תפלה מיוחדת.  וביום הזה רב מספר הנאספים במקום הקדוש הזה הרבה יתר מבכל ימות השנה.

ב"ביהכ"נ ת"ת" אשר להספרדים יאמרו בליל יוה"כ ארבע פעמים "כל נדרי"[85] ).  שלש פעמים הראשונות יאמרו בלשון עבר ופעם הרביעית בלשון עבר ועתיד.

גם האשכנזים אינם נוהגים ללבוש את המעיל הלבן הנקרא "קיטל" ביוה"כ[86] ).

הספרדים מאשר כי להם אך פיוטים ותפלות מעטות ינוחו אחרי תפילת מוסף כשתי שעות, ומרביתם ילכו גם לביתם לנוח.

במוצאי יוה"כ נוהגים הספרדים ללכת לבית הוריהם לבקרם לשאול בשלומם, וגדולי החכמים ילכו לבקר את הרב ראשון לציון[87] ).

כל איש ישתדל לעשות לו סוכה בפני עצמו.  ורבים – וביחוד יושבי עה"ק צפת – יעשו סוכותיהם על הגגות.  קירות הסוכה הם על הרוב מקנים חלולים אשר יקשרו איש לאחיו בפחות מג' טפחים, ועליהם יומתחו מחצלאות או סדינים, ומלמעלה יכוסו בהקנים האלו או בענפי עצים ועשבים, ובצפת יכוסו בענפי הדס, ובטבריא ויפו בלולבים ובחריות של דקל הגדלים לרוב בסביבותיהם.  לנוי סוכה יתלו – מלבד שמיכות וחפצים חשובים איש איש כפי ערכו – גם פירות שבעת המינים, ומעט קמח, שמן ויין בצלוחיות קטנות.  והספרדים נוהגים לתת בהסוכה כסא למושב בעד אחד משבעה האושפיזין אשר יבואו איש איש יומו להסוכה, ואותו יפרשו במצע יפה ועליו יניחו ספרים.  ואם הסוכה קטנה יתלו את הכסא הזה על אחד מכותליה[88] ).

כל איש יהדר לקנות לו לולב ואתרוג לבדו עד כי בבכ"נ הקטנים לא יקנו מקופת הקהל לולב ואתרוג.  גם נערים אשר הגיעו לחינוך יקחו למו הוריהם לולב ואתרוג לחנכם במצות.

שמחת בית השואבה תעשה בכל בהכ"נ ובהמ"ד בעיר וחוצה לה, ומלבד שירי המעלות יזמרו פיוטים שונים, ויש אשר ינגנו בכלי שיר ויוצאים במחולות, וחכמי הספרדים ירקדו בנרות בידיהם[89] ).

בליל הושענה רבה נוהגים הספרדים לתקוע אחר כל ספר וספר מהתהילים ואותו יחלקו לשבעה ספרים[90] ) (תמניא אפי יחשב לספר מיוחד) ואח"כ יאמרו תחינות ופזמונים.

הספרדים נוהגים לקשט בערב שמחת תורה את כותלי בהכ"נ ובהמ"ד בפרוכיות יקרות לכבוד היום.  החתנים (חתן תורה בראשית ומעונה והאחרון הוא על הרוב נער) יובלו בקול המון חוגג – ולפניהם ילכו הקאוואסים של ראש הרבנים ובידיהם מטות בעלי גלות כסף – עוד בערב היום ההוא לבהכ"נ וישבו מתחת פרוכת משי הפרוש מעל עמודי עץ יפים, וגם למחרתו ישבו במקום הזה כל זמן התפלה, ואחרי תום התפלה ילוו אותם המתפללים בשיר ותרועה לבתיהם.  ואחד השמשים יזרוק על ההולכים העיפים מרוב שמחה מי ורדים מהקמקום המנוקב שבידו להשיב נפשם.  וגם בבתיהם ישירו, יריעו ויטיבו לבם עד נטות היום.

כל הנערים אשר בארבע בתי כנסיות הגדולים של הספרדים – הבנוים יחד – יאספו ל"ביהכ"נ ת"ת" ושם יעלו כולם ביחד לתורה, ואחרי ברכתם יאמר החזן המלאך הגואל וכו'.

בכהמ"ד הקדומים שבחורבת ר"י החסיד אשר לעדת האשכנזים נוהגים ג"כ לכסות את כותליהם בפרוכיות.

בשמחת תורה וכן בשבתות שמוציאין שלשה ספרים נוהגים כי אחרי שמוציאין סה"ת מארון הקודש בטרם שיחלו להקיף את הבהכ"נ – אומר החזן את הפסוקים: מי לא יראך וכו' מאין כמוך וכו' וה' אלקים אמת וכו', אתוהי כמה רברבין וכו', ואח"כ שמע ישראל, ה' מלך, אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא (ב' פעמים) והקהל חוזר אחריו פסוק בפסוק[91] ).

 

ניסן.

מיד אחרי הפורים יחלו לאפות המצות, ואותן יערכו על אבנים חלקות מאוד, ועצי המעגלה המה מנחשת קלל.  התנור והאבנים ועצי המעגלה ושאר הכלים יוגעלו בכל יום, וזמן האפיה הוא רק ביום.  ואם כי המצה תעשה בזהירות וזריזות יתירה, בכל זאת חלק גדול מיושבי העיר לא יקנו מצה מוכנת רק בעצמם יקחו קמח ויתנו אותו לאפות ויעמדו מהתחלת האפיה עד סופה למען יהיה לבם נכון ובטוח כי אין בם אף נדנוד חשש חימוץ.  המצות האלה יקראו "בלתי" לאמר שחטיהם היו בלתי שמירה[92] ), אך רבים יקחו חטים שמורים ויתנו לאפות או יקנו מצה שמורה אפויה. – היא תאפה לפני מצת "בלתי", והמהדרין מן המהדרין עוד ידקדקו לאפות המצה בהתנור הראשון או אחרי שהוגעלו התנור והכלים שנית.  והרבה יקחו להסדר מצת מצווה שנאפו בע"פ אחר חצות היום (ראה המנהגים לחדש ניסן).  ועדת הספרדים תחלק בע"פ מצות שמורה לעניים חנם למען יוכלו גם המה לקיים מצות אכילת מצה במצות שמורות, ומנהג קדום הוא[93] ).

בערב פסח יקבץ מחזיק החצר מצה אחת מכ"א מהשכנים או יזכה להם במצותיו ויעשה ערובי חצרות לכל השנה, ובע"פ הבא שורפים אותם בהתנור שאופים בו מצת המצוה.

הספרדים נוהגים כי אחרי אשר יחצו את המצה האמצעית לשנים, יברכו את חלק האפיקומן במטפחת.  ואבי הבית ובניו יחזיקו אותה על כתפם חליפות במשך זמן ההגדה.  ויש שידקדקו לאמר "כך יצאו אבותינו ממצרים".

ביום א' של פסח ילכו מרבית יושבי עירנו להתפלל תפלת מוסף לפני כותל המערבי.  ואלה המתפללים בבתי הכנסיות ילכו אחר התפלה על מעקת בתי הכנסיות "בית יעקב" ו"תפארת ישראל", ועל גגות הבתים הגבוהים אשר משם יראו הדר מקום מקדשנו ותפארתו, ושמה יאמרו תפלת ומפני חטאינו ומזמורים המדברים מכבוד בית ה' בעמדו על תלו, והמנהג הזה נוהג גם ביום האחרון של חג ובכל הרגלים.

בחוה"מ ילכו הרבה מיושבי העיר – וביחוד אלה אשר זה מקרוב באו להאחז פה – מסביב לחומת העיר לראות ולהתבונן על שרידי בניניה וזכרונותיה הנפלאים[94] ).

אחדים מהספרדים מתאספים בליל ז' של פסח ללמוד כל הלילה.  וגם בישיבות רבות לא יתנו חבריהן שנת לעיניהם כל הלילה ויעסקו בתורה, בשירים[95] ) ותשבחות עד שתי שעות קודם אור היום אשר אז יתאספו כל יושבי העיר לבהכ"נ ושמה יאמרו במתון ובניגון כל השירות הנמצאות בכה"ק ושירת הים באחרונה.

במוצאי חג הפסח נוהגים ההמון והנשים מהספרדים לקחת שחת או אגודות שבלים, ובהם יכו איש את רעהו ויאמרו פסוק "ויתן לך" וכו', והערבים יושבי הכפרים הסמוכים אשר גם מהם לא נעלם המנהג הזה – יביאו לבתי מיודעיהם אגודות שבלים במחיר חתיכת מצה אשר יקבלו תמורתן, והמנהג הזה נקרא בערבי בשם "שֶׂנְתּ אלחדרה" (שנה דשינה)[96]).

ביום כ"ב ניסן שהוא יו"ט שני של גליות יתפללו כל אלה מאחינו הבאים מחו"ל לבקר את הארץ תפלת החג בציבור ויקראו בתורה ויפטירו בנביא כמו בחו"ל וכמו כן גם בשארי יו"ט שני של גליות[97], באחד משלשה בהכ"נ הראשים חליפות.

יושבי עה"ק טבריא ת"ו הספרדים והאשכנזים ילכו ביום הזה לבקר ולהשתטח על קבר יתרו ור' יהושע בן פרחיא אשר בכפר חאטון[98] הרחוק כשתי שעות מהעיר.

אייר.

האשכנזים יושבי עה"ק צפת נוהגים לילך בר"ח אייר להשתטח על קבר אבא שאול ואשתו אשר בכפר ביריא הסמוך לעיר, והרבה מהם ילכו עוד ביום הזה על כל קברי הצדיקים אשר בקרבת המקום הזה וישובו לבתיהם בלילה.

בששת[99] השבתות שבין פסח לעצרת יתאספו כל נערי הת"ת וביהמ"ד "דורש ציון" לביהכ"נ "ציון" ועמהם הרבה מיושבי העיר (וגם נשים הרבה תתאספנה בעזרת הנשים) והמה יאמרו פרק אחד מפרקי אבות פסוק בפסוק ויתרגמוהו גם בשפת ספרד וערבי למען יבינו גם ההמונים והנשים.

אור לארבעה עשר לירח הזה ילכו יושבי עיר טבריא – וגם כל האורחים הבאים לבקר את אה"ק ולחוג את חג הילולא דרשב"י בעי"ק צפת"ו – על קבר הנקוב בשם קבר ר' מאיר בעל הנס[100] הרחוק כעשרים רגעים מהעיר ושמה ילמדו יתפללו ישירו ויזמרו שירות ותשבחות וידליקו בלויי בגדים ומטפחות בתוך ספל גדול מלא שמן זית העומד באמצע החצר, וההדלקה הזאת תמכר לכל המרבה במחירה.  וגם בבהמ"ד הבנוים על קברו ידליקו נרות רבות[101] וגם הדלקתם תמכר, ואח"כ ישירו שירי תהילות בן דוד ומאמרי חכמינו ז"ל בקול תרועה ובהתלהבות והתפעלות נמרצה והרבה מהם ילינו שמה, וגם למחרתו אחרי תפילת שחרית ישירו ויזמרו ויטיבו את לבם עד הערב.  ונדרים ונדבות הרבה יפלו ביום הזה, ומההכנסה הזאת נבנו על קברו שני בתי מדרש אחד לספרדים ואחד לאשכנזים. –

יושבי עה"ק צפת"ו ילכו ביום הזה לבקר ולהשתטח על קבר ר' יהודה בר אילעי הסמוך לכפר "עין זיתון" ולקבר ר' כרוספדאי ור' יוסף סארגיס הסמוכים לשם וידליקו נרות על קברם, והדרך העולה מצפת להכפר הנז' מלא ביום הזה אנשים נשים וטף עוברים ושבים להקברים האלו.

 

ל"ג בעומר

בכל בתי הכנסיות אשר לעדת החסידים בכל ערי ארה"'ק יעשו בליל ל"ג בעומר הדלקה ושמחה לכבוד ולעלוי נשמת התנא ר' שמעון בן יוחאי אשר ביום הזה שבה רוחו למקור חוצבה[102] ), ומלבד ההדלקה והשמחה שבבהכ"נ בליל ל"ג בעומר, הנהו יום של שמחה והתרועעות בצפת וירושלם.

יושבי צפת יחוגו ביום הזה חג והלולא על גבר רשב"י אשר בכפר מירון[103] ) הרחוק כשתי שעות מהעיר, והוא נודע בשם "הלולא דרשב"י".  להחג הזה יתאספו – מלבד רבים מיושבי טבריא הסמוכה לה ומעטים מיתר ערי ארה"ק – גם אנשים נשים וטף מכל קצות ארץ תוגרמא (כארם צובה ובבל), הרי קוקז, בוכארא ופרס, ויש אשר יכתתו רגליהם לכת רגלי בהדרך הרחוקה והנוראה הזאת.  וכל ההמון הרב הנפרד ומקובץ הזה יחוג את חג ההלולא בתכונה משונה ומוזרה מאד: בלמוד ותפלה[104] ), בשירה וזמרה, ברקודים ומחולות, בשמחה ותרועה משך יום תמים, ופתיחת החג היא ע"י "הדלקה" אשר תעשה על גג ביהמ"ד הבנוי מעל הקבר[105] ).

ויושבי ירושלם אשר גם נפשם נכספה וגם כלתה לשמחה והתרועעות כללית למצער פעם בשנה, קבעו למו ג"כ את היום הזה לחג והתרועעות בחלקת שמעון הצדיק הרחוקה כעשרים רגעים מהעיר. – מהבוקר עד הערב ילכו המונים המונים מיושבי ירושלם להשתטח בהמקום הזה.  מהם ילכו רק להשתטחות רוחנית, לאמר: להשתטח על קבר שמעון הצדיק ושאר קברי הצדיקים אשר בסביבותיו ולהתפלל על צרת נפשם ועל פליטת אריאל בכלל, ומיד ישובו לבתיהם.  ומהם ילכו לשם השתטחות רוחנית וגשמית כאחד, ואחרי גמרם להתפל על קברי הצדיקים, ישטחו למו שטוח תחת אחד העצים הרעננים אשר בהחלקה לשאף רוח ולהתרועע עם מיודעיהם ומכיריהם.  ויש אשר יבאו רק לשם השתטחות גשמית לבד, והמה יתרועעו ישירו ויזמרו ויטיבו את לבם חלק גדול מהיום בחברת נשותיהם, בניהם, בני משפחתם ומיודעיהם. – בכלל יש לחג שמעון הצדיק צורה יותר מנומסת ויותר נאה מאשר לההלולא דרשב"י בצפת, עד כי אותו נוכל לקרא כמעט בשם "חג לאומי". – ומלבד הטובה העקרית אשר הביא החג הזה בכלל, בתתו האפשריות ליושבי ירושלם אשר ישבו עד לפני עשרים שנה צפופים ודחוקים בתוך העיר, לשאיפת אויר צח, עוד סבב דבר טוב שני והוא כי על ידו קמה מערת שמעון הצדיק והמערה הנשענת לה וכל החלקה הגדולה אשר בסביבותיה – אשר היתה מקודם אחוזת אחר הישמעאלים והוא קבל מכל מבקר המערה 20 פרוטה – למקנה לעדת האשכנזים והספרדים בירושלם.

הרבה מחכמי הספרדים נוהגים להיות נעורים ולעסוק בתורה בכנופיא יחד בכל לילה מלילות השבוע הששית של הספירה.  ויש ישיבות שיש להן הספקה מיוחדת.  ומנהג קדום הוא ויש לו טעם עפ"י הסוד.

 

סיון.

באסרו חג של שבועות ילכו האשכנזים יושבי צפת להשתטח על הקבר הנקוב בפי העם בשם "קבר הושע בן בארי"[106] ) הסמוך לעיר, ויתפללו ישירו וייטיבו את לבם.

לפנים נהגו כי בכל ר"ח וביחוד בר"ח תמוז הלכו כל נערי הת"ת ומלמדיהם בראשם לטייל מעט מחוץ לעיר[107] ).

 

אב.

בבתי כנסיות הספרדים אחרי קריאת מגילת איכה בלילה יכבה השמש כל הנרות, והקהל היושב על הארץ ינגן בנגון עצב מאד את הקינה "אז בחטאינו" ואת הקינה "קול ברמה נשמע" וכו'[108] ).  והחזן או ראש הכנסת יעורר את הנאספים, כי בהיום הזה הושלך משמים ארץ עטרת תפארת ישראל הודו כבודו והדרו וימנה גם את כל הצרות והתלאות אשר עברו על עדת ישורון בכל ארצות פזוריהם בשנה הזאת ויזכיר את מנין השנים לחורבן הבית[109] ), ובמאמר חז"ל "כל דור שלא נבנה הבית בימיו כאלו בימיו נחרב" יתם דבריו.  ומעיני היושבים לארץ בחשכת אפילה יתפרצו דמעות כנחל.

הרבה מאחינו האשכנזים ילכו בחצות הלילה אצל כותל המערבי ושמה יאמרו תיקון חצות ותיקון שלש משמורות בקול איום ונורא הפולח כליות ולב.

בבתי כנסיות הספרדים יפרשו למחרתו בבוקר מכסה שחור על הבימה, וגם סה"ת אשר יקראו בו היום ילבשו מעיל שחור, ושמש בהכ"נ יסובב עם קערת חרס מלאה אפר וכל אחד מהמתפללים יקח מעט אפר וישים על מצחו[110] ).

העולים לתורה אומרים לפני ברכת התורה "ברוך דיין האמת" (בלי שם ומלכות).  הפטורת היום מתורגמת הוספות וספורים רבים מגמרא ומדרש להשפה המדוברת למען ישמעו המון העם והנשים.  והחזן והקהל יאמרוה פסוק בפסוק, וכל חזן בהכ"נ יוסיף עוד בכל שנה בהמשך הפסוקים את כל הקורות אותם בהמשך השנה והתלאות שעברו על ראשי אחינו בכל ארצות פזוריהם.  וכשמחזירים את סה"ת להיכל יפשטו את מעיל השחור וילבישוהו את המעיל של כל השנה, ובמקום פסוקי יהללו אומרים את המזמור "על נהרות בבל" בנגון מיוחד.  וכשאר תעניות צבור (מלבד תענית אסתר) אומרים במנחה במקום "יהללו" את המזמור "יענך".  תפלת נחם יאמרו הספרדים פה בכל שלש תפלות היום[111] ).

אחרי תום סדר הקינות ילכו רבים מיושבי עיר קדשנו אצל כותל המערבי.  ביחוד יגדל מספר הנשים המבקרות את המקום הקדוש הזה, עד כי כל המבוא שלפניו מלא מאנשים ונשים היושבים על הארץ צפופים ודחוקים מאפס מקום לעבור.

בבה"מ "דורש ציון" יתקבצו הנערים מיד בצאתם מבהכ"נ וישירו בקול מר ספר איוב ויתרגמוהו גם לשפה המדוברת פרק בפרק חליפות.

המנהג אצל הספרדים כי אחרי חצות היום ירחצו את הרצפה ויסידו מעט את כותלי הבתים, והבתולות יחפפו את ראשם, למען חזק בלבות המון והנשים את התקוה והאמונה בביאת המשיח (אשר לפי ההגדה יולד בת"ב).

אצל הספרדים יש מדקדקים לאכול בכל שבת משבעה שבתא דנחמתא פרי חדש ולברך שהחינו.

 

אלול.

רבים מחכמי הספרדים ילמדו בבהכ"נ "איסטאמבוליס" כל החודש הזה ועד יוה"כ עד חצי הלילה, ובליל וא"ו כל הלילה.  ומקופת העדה יתמכו בידי הלומדים.

בעה"ק צפת"ו ילכו הרבה מיושבי העיר בכל ימי הירח הזה להתפלל על קבר רשב"י, וחכמי העדה ונכבדיה ישבו שמה איזה ימים רצופים ויעסקו רק בתורה ותפלה.

 

**********

 

ענינים נפרדים.

הספרדים יוסיפו להבן או להבת הראשונה אשר תולד להם מלבד שמם העצמי גם השם בכור או בכורה, ועל הרוב יקראו בשם זה.

מנהג קדום שלא לעשן תחת החופות הפרוסות בכל שבעת ימי המשתה בבתי הכלה והחתן[112] ), (ראה למעלה עמוד 14).

פעה"ק נוהגים ע"פ הסכמות גאוני עולם הקדמונים שלא לקדש אלא בשעת נשואין, אך אם הנשואין יהי' בעיר אחרת, אז יקדש החתן את הכלה ע"י שליח קודם הנשואין[113] ), ואז יאמרו שבע ברכות, וקדושין כאלה יעשה רק מחוץ לחומת העיר, אם בחלקת שמעון הצדיק או במקום אחר, וזה נקרא "קדושי דרך".  וכשתבא לבית החתן מקדשה שנית בטבעת אחרת (לבלי להוציא לעז שקדשה בטבעת שלה) בלי שבע ברכות[114] ).

כמעט כל איש מאחינו הספרדים – וביחוד אלה אשר בארץ טורקייא מגורתם – ישתדלו לבוא פעם אחת בימי חייהם לראות את הארץ הטובה הזאת לנשק את עפרה ולרצות את אבניה.  על הרוב יבואו לעה"ק ירושלם קודם חג הפסח ויתעכבו בה עד אחר החג אשר אז ילכו לעה"ק חברון וטבריא תוב"ב ויתאחרו שם עד אחר פסח שני ומשם ילכו לצפת לחוג את חג "הלולא דרשב"י", ורבים יבואו ישר לצפת, ואחרי ההלולא ישתטחו על כל קה"צ אשר בסביבותי' ומשם יבואו לחוג את חג עצרת בירושלם[115] ).

גם יושבי שאר ערי אה"ק נוהגים לעלות לרגל בשלש רגלים לעה"ק ירושלם תוב"ב לראות את הדר וכבוד מקום המקדש ולשפוך שיח לפני כותל המערבי, ויתמהמה שם איזה ימים אחר החג למען יוכלו להשתטח על קה"צ אשר מסביבות העיר.  ובצפת טבריא וזכרון יעקב ישנן חברות מיוחדות אשר ישלחו אחדים מהם על פי הגורל לעה"ק ירושלם לעלות לרגל.

המנהג בכל ערי אה"ק כי כל אלה מאחינו הבאים לבקר את קברי הצדיקים או שאר מקומות הקדושים בפעם הראשונה יכתבו שמותם ושמות אבותיהם ושמות בני משפחתם בדיו או בעט עופרת על מצבת הקבר או על כותלי וקירות המקום ההוא, בהאמינם כי הכתיבה הזאת תועיל להנכתבים להצילם מכל רע, וע"כ כל כותלי ואבני המקומות הנז' מכוסים בכתיבות שונות.  גם התרים את הארץ שאינם מאחינו בבקרם מצבת זכרון או מערה עתיקת ימים, יכתבו את שמותם ומספר השנה בצבע שחור על קיר או כיפת הבית.

בעה"ק חברון ת"ו המנהג לבלי לחקוק על המצבות שום כתובת[116] ), רק יניחו אבן גדולה ויסמנו בסימנים כי זאת היא מצבת פלוני.

בעה"ק צפת"ו המנהג כי הנשים תלכנה כפעם בפעם – וביחוד בער"ח – לסיד את קברי הצדיקים אנשי השם.  והמנהג הזה שורר בין הספרדים גם ביתר ערי הקודש, אך הנה תסידנה רק את קברי קרוביהם ובני משפחתם.

רבים מהבאים לכלות שארית ימיהם באה"ק יכרו למו בחייהם קבר ויניחו עליו מצבת אבן ועליה יחרתו "קברי אשר כריתי לי בחיי".

בכל ערי אה"ק לא יזהרו מלעשות קברים מוכנים נגד צואת ר' יהודה החסיד זצ"ל.

בעת אשר יזכירו נשמת איזה נפטר בתפלה בבהכנ"ס יעמדו כל בני המשפחה על רגליהם, וכאשר יזכירו את נשמת אחד הרבנים יתחיל החזן בפסוק "מה רב טובך" וינגן את כל הנוסח בנגון עצב מיוחד, ואז יעמד כל הקהל על רגליו.

תקנות חזקת הבתים נוהגת בירושלם עד היום[117] ), ושטר החזקה ימכר וגם יתמשכן עד כי הוא כשוה כסף ממש.

תקנה קדומה בירושלם שלא יהיה לשום איש חזקה על גבאות והתמנות על צרכי ציבור[118] ).

הספרדים לא ימנעו להתפלל באמצע החצר אף שאינו מקורה[119] ).

כשחל עשרה בטבת ביום ו' המנהג פה להתפלל מנחה בעוד היום גדול לכבוד השבת, וכן נעשה מעשה בשנת[120] )  רע"ד פעה"ק.

כשחל ר"ח בשבת או מחרתו באחד משבעה דנחמתא אין מפטירין לא השמים כסאי ולא מחר חדש, כי אין מפסיקין בשבעה דנחמתא, רק מפטירין ההפטורה של אותה שבוע, אחר ההפטורה יקראו ג"כ הפסוק האחרון של אחת משתי ההפטורות הנז', וכן עשו הלכה למעשה רבני ירושלם הקדמונים בשנת רע"ה בשבת פ' ראה[121] ).

בברכת מעין שבע חותמין פה על מחיתה, גפנה, פרותיה[122] ).

מנהג ירושלם וחברון שאין מברכים על הפרשת תומ"ע שמפרישין מיין שעושין בבתים מענבים שנקנים מהגוים (מפני כי התרומה ומעשר הולכין לאיבוד[123] ).

על רבוי גשמים אין מתפללין באה"ק מפני שהיא ארץ הרים וגבעות, אולם בעה"ק צפת"ו – אשר בסוף המאה החולפת היו בה הרבה מפולות מפאת רבוי הגשמים – נוהגים להתפלל עליהם[124] ).

בעה"ק ירושלם אם ירדו גשמים די הרוות את האדמה – אך לא יספיקו למלאות את הבורות מים – לא יתענו, יען השלוח יוכל לתת מים על כל השנה[125] ).

כשהתענו על הגשמים ונענו, באותו היום שאומרים ברכת ההודאה אין אומרים תחנונים בתפלת שחרית[126] ).

גם בשנת השמיטה נוהגים להתענות על עצירת גשמים מפני חיי נפש ודרכי שלום[127] ).

בעה"ק ירושלם תוב"ב אין גוזרין תענית על הרעש ומפולת, יען קבלה בפי יושבי העיר כי לא הזיקה מעולם[128] ).

ביום אשר בו תחול התקופה, ישלחו בד"ץ הספרדים שמש קבוע אשר יסובב בכל בתי אחינו ויודיע את הרגע אשר בו תהיה התקופה (של מר שמואל ושל רב אדא), וכולם יזהרו מלשתות מים[129] ) משך כל השעה, והנכבדים יאצלו שכר מה להשמש בעד טרחתו.

בכל ערי אה"ק נזהרים לבלי להניח כל משקה מגולה, מאשר כי נמצאים גם היום הרבה נחשים, וע"כ נוהג פה כל דיני גילוי, ומשקה אשר עמדה מגולה כל הלילה לא תשתה עוד[130] ).

נוהגים בירושלם שהמפתח הנקנה מאת פקידת העיר (בתור קנית רשות למען יוכלו לטלטל בהעיר בשבת) ישאר בידי הפרנס לילה אחד, ואם יקום מלך חדש הסכימו רבני ירושלם לקנותו מחדש, יען מתחלה לא נקנה רק מהפקידות, וכן עשו מעשה כמה פעמים[131] ).  ובעת קנית המפתח יתאספו חו"ר עדת הספרדים לבהכנ"ס "ציון", ועל פך ש"ז הסתום היטב יעשו ברכת "שתופי מבואות", רק רחוב אחד לא יכניסו בהשתוף למען לא תשתכח תורת עירוב, ובהרחוב הזה לא יטלטלו.  ולפנים הניחו את המבוא ההולך לשער מקום המקדש הנקרא "בּאבּ אלכּיתּאנין", אך בהשתוף האחרון כאשר ראו חו"ר עי"ק כי גם בהשוק הזה יש לאחינו מהלכים, הכניסו גם אותו בהשתוף, והוציאו ממנו רק את "רחוב כנסית הקבר", אשר בלאו הכי לא יתנו להיהודים ללכת שם.  ואת הפך יתנו בחור אשר מעל ארון הקדש בבית הכנסת הזה.  ולמען לא יבואו אלה מאחינו הבאים לבקר את עיר קדשנו ברגלים ובמועדים לחפש בהמקום הזה ולקחת משמן הזית עמם בהאמינם כי נשאר עוד לפליטה מזמן קדום מאד – מאשר כי בהכנ"ס הזה יקרא בפי המסורה גם בשם "בהכנ"ס ר' יוחנן בן זכאי" – ויועיל לרפא כל נגע וכל מחלה, לכן הוציאו קול כי כל השולח יד לחפש בהמקום הזה לא יצא שנתו.

ומנהג לקיחת מפתחות העיר לשתופי מבואות הוליך שולל איזה מחכמי אירופא אשר בקרו את הארץ וגם אלה אשר ישבו פה.  וזה הדבר: ה' פין מי שהיה קונסול לממשלת בריטאניא פה הוציא לאור לפני שנות מספר ספר על אדות מצב אה"ק, וחוקרי ארץ פלשת שאינם ב"ב שמחו במאד על החדשות הגדולות במצב היהודים בעת הנוכחית אשר גלה האדון הזה בספרו[132] ).  ואחת מהחדשות היא כל בכל עת אשר שולטן חדש יעלה על כסא מלכות תוגרמה יר"ה יקחו היהודים את מפתחות העיר בידם, לאות כי המה היו אדוני הארץ בימים מקדם.  וכדברים האלה כתב ג"כ ה' פיקצאטטא, והאחרון חיזק את דבריו אלו בשני עדי ראיה והם: האדרכל אשר שלחה הממשלה לתקן את בדקי בתי התפלה אשר על מקה"מ, אשר ראה בעיניו כי היהודים החזירו (אחרי אשר כבר היה בידם לילה אחד) את המפתח לפקיד העיר.  ואשת ה' פין הנז' אשר כתבה בספרה כי המליץ של הקונזולאס הבריטי ראה בעיניו הדבר הזה.  והיא עוד הוסיפה כי נודע לה נאמנה מפי אחד מחכמי היהודים כי המפתח נמשח בשמן זית, ולפי השערתה תהיה המשיחה הזאת מעין או דוגמת משיחת המלכים.

והנה אחרי שני המנהגים המבוארים פה (לקיחת המפתח ועשית שתופי מבואות על שמן זית) אך למותר לנו לגלות את האבן התועים אשר התעה את החכמים האלה שולל.  המפתח אמנם יהיה לילה אחד – בכל עת עלות מלך חדש על כסא תוגרמה יר"ה – ביד ראשי עדת היהודים, אך לא מטעם איזה זכות או אדנות על העיר כי אם מפני היתר טלטול בשבת, וכן עושים ג"כ בכמה ערים בארץ רוסיא ופולין.  והוא לא ימשח בשמן זית רק בעת החזקתו יחזיקו גם פך שמן זית כנז'.  ואחד מחכמי היהודים שנשאל ממנה לבאר לה את מהות קנית המפתח, גילה לה כי להשלמת הפעולה הנרצית בלקיחת המפתח דרוש גם שמן זית (בחשבו על שתופי מבואות אשר בלעדו לא תועיל קנית הרשות), והיא אשר לא ידעה דתי אחינו, שערה בעצמה, כי בלי תפונה ימשחו בהשמן (אשר בו נמשכו המלכים) את המפתח אשר לקיחתו רומזת לפי דעתה על הממשלה אשר היה להיהודים בימי קדם.  אך השערת שוא והבל היא כאשר בארנו.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] )  את המאמר הזה פרסמנו בספרנו השנתי "ירושלים" שנה א' (וויען תרמ"ב), אך מאשר כי אותו הדפסנו בכמות קטנה והנהו כעת יקר המציאות, ומפני השנוים שרבים מהמנהגים נשתנו, או נחדלו כליל בעת האחרונה לרגלי קדמת הזמן, והתרחבות עי"ק ירושלם רחוק הרבה מחוץ לחומתה, אמרנו להו"ל את המאמר הזה שנית בתקונית והוספות רבות, ולהעיר על המנהגים שנשתנו, נתקנו או נחדלו כליל, עד כי גם אלה אשר יש בידם ה"ירושלים" שנה א' ימצאו בו דברי חפץ רבים.

[2] )  קובץ הדינים והמנהגים האלו נאספו כולם בספר תקנות ירושלם (ירושלם תר"ב) ואחדים מהקדומים שבהם נדפסים בסוף ספר חיים וחסד להרב חיים יצחק מוסאפיא (ליווארנא תקס"ד).

[3] )  סיבת הדבר היא יען כי מיסדי ישוב האשכנזים פרושים (או המתנגדים) האחרון בירושלם וצפת ת"ו, (אשר נעתק אחרי כן לעה"ק ירושלם ת"ו) היו הר"ר סעדיה והר"ר מענדיל והר"ר ישראל פרוש בעל דמחבר ספר "פאת השלחן" (ואשר על שמם נקראו העולים הראשונים בשם "פרושים") תלמידי הגר"א זלה"ה, והם נהלו את העדה החדשה הזאת על מבועי פסקי הגר"א זלה"ה ומנהגיו, ומאז נשאר לחוק ולא יעבור.  וע"כ בבתי התפלה של החסידים וכן באיזה במד"ר קטנים של עדת הפרושים אשר המתפללים כמו המה בני מדינות שונות הרחוקות מעיר מושב הגר"א זלה"ה, ימצאו קן למו גם רבים ממנהגי הארץ שבאו משם.

[4] )  בעדת הספרדים הבכירה מאוחדות קהלות קטנות מארצות רחוקות, כקהלת התמנים, הבוכארים ועוד, ועל מנהגיהם ודרכי חייהם המשונה ממנהגי עדת הספרדים, נדבר ביחוד ב"לוח ארץ ישראל" בשנים הבאות.

 

[5] )  בהזמן האחרון חדל כמעט להיות להמנהג הזה מהלכים.

[6] )  נדפס בספר יגל יעקב [קובץ פזמונים] סימן קע"ו ותחלתו: יהי שלום בחילינו, ושלוה בישראל בסימן טוב בן בא לנו, והמאמר "בס"ט" וכו' חוזרים בסוף הפזמון.

[7] )  המנהג הזה נתקן מיד אחרי יסוד ישוב עה"ק ירושלם האחרון אשר מספר בני העדה הי' קטן מאד וכלם ישבו ברחוב אחד או שנים ויסבלו תלאות ורדיפות תכופות.  ותעודתו הי' לקשר את חבל האחדות ולשמח למצער את יושביה בימי שמחתם וששונם.  וזכרונם נמצא עוד לפני ארבע מאות שנה במכתבי ה"ר עובדיהו מברטנורא ששלח לאביו, וגם במכתב מעיה"ק ירושלם משנת שפ"ה הנדפס בה"ירושלים" כרך ה' חברת א'.

[8] )  המנהג הזה נתקן במאה העברה למען מעט את הוצאות בעל הברית, ומובא בספר תקנות ירושלם.

[9] )  ע"פ מאמר חז"ל כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה וכו' עדיין עושין אותה בשמחה (שבת ק"ל א').

[10] ) נשען על דברי ההירושלמי (כתובות פ"א) קול מגרם בבורני משתה שם, אור נר בברור חיל שבוע הבן.  ובבבלי (סנהדרין ל"ב ע"ב) כתוב להיסף קול רחים בבורני שבוע הבן וכו' או נר בברור חיל משתה שם, אך כנראה יפרש התוספות הפתגם משתה שם על ברית מילה, כי התיספות שם בד"ה אור הנר יאמר מכאן נהגו להדליק נר במילה.

[11] ) נדפס בספר קובץ פזמונים ושירים הנקרא "יגל יעקב" (ירושלם תרמ"ה), וסימנו: "אנכי דוד בן אהרון בן חסין חזק".

[12] ) נזכר בספר הלכות קטנות למהר"י חאניז.

[13] ) המנהג הזה נזכר גם בספר תקנות ירושלם חלק יורה דעה.

[14] ) אחדים ממוהלי הספרדים ישימו מתחת לערלת התינוק כלי כסף בתבנית טבעת, אשר מטרתו לבלי יוכל הסכין ליגע בהאבר.

[15] ) המנהג הזה נעשה לפי הנראה לבלי ישמע האב את קול בכית הילד וירך לבו.

[16] ) המנהג הזה נזכר בשו"ע יו"ד סימן רס"ה סעיף א'.

[17] ) מסורה שוררת אצל ההמון כי האיש הנמצא בביהכ"נ ששמו כשם הנתן להילד עונותיו מחולין לו.

[18] ) בהזמן האחרון נהגו כי הנאספים ילכו מביהכ"נ לבית בעל הברית לברכו שנית בסמן טוב ולטעום מהמגדנות אשר יוגש לפניהם, ולפנות ערב יבאו שנית להסעודה.

[19] ) נשען על מאמר רב אבא בר זבדא בערכין דף ס"נ ע"א "כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם" וכן הופסק להלכה ביו"ד הלכות מתנות כהונה.

[20] ) בהברכה הזאת יש נוסחאות שונות, ואנחנו נעתיק פה את נוסחתה כפי שמובא בספר "כפתור ופרח" פרק ט"ז (בתוצאותנו חלק ב' צד תכ"ה ויעו"ש בהערותנו): ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו, לארבעים יום חלק לו את אבריו, מאתים וארבעים ושמונה אברים ואחר כך נפח בו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סוככו שנאמר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזמן לו שני מלאכי השרת לשמרו בתוך מעי אמו כמו שכתוב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי, יהי רצון מלפניך כשם שהכנסתו לפדיון הבן כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה ד' מקדש בכורי ישראל ופדיונם.

[21] ) כן פסק הרב בעל מזבח אדמה דף י"ז ע"א ומובא בתקנות ירושלם חלק יו"ד.

[22] ) שורש המנהג הזה נז' בספר כונת האר"י.

[23] ) נז' בס' תקנות ירושלם ח' יו"ד.

[24] ) אך כמובן לענין חיוב בכל המצות וכו' לא יחשבוהו עד מלאת לו שנת הי"ג וכן לא יקרא בשם בר מצוה עד הזמן הזה.

[25] ) את הסכום של "כבוד משפחה" יערכו על הרוב השמאים והעדים לפי ערך הבגדים והנדוניא, ויהדרו כי מספרי העשריות והיחידיות של הסכום הזה יהיו בני חמשה חמשה, על כי המספר הזה מנין לפי דעת ההמון מעין הרע (עיין להלן ערך עין הרע).

[26] ) מנהג התגלחת נתבטל כמעט כליל לרגלי קדמת הזמן.

[27] ) כן פסק הרב בעל פרי האדמה ומובא בספר תקנות ירושלם דף ס"ז ע"ב (ירושלם תר"ב).

[28] ) ד"ר ל. א. פראנקיל יזכיר בספרו "ירושלימה" עוד מנהג אחר והוא "כי אחר קריאת הכתובה יביאו שני דגים חיים המעוטרים בפארי זהב וכסף הנתונים בקערה והכלה נהוגה מהשושבינות תצעוד עלימו שלש פעמים והנאספים יענו מדי פעם בפעם "פרו ורבו", ואח"כ יצעד גם החתן עלימו שלש פעמים".  אך אין זכר להמנהג הזה פה, כי דגים שאינם מלוחים יקרי המציאות הם, ורק בשאר ערי טורקיא ימצא קן לו.  ואולי שמע דר' פראנקיל המנהג הזה מאיזה אנשים אשר זה מקרוב באו הנה ובעיניהם לא ראו עוד סדר חתונה פה.

[29] ) בני גד ובני ראובן.

[30] ) ובכתובת אשה כותבים חמש שנים.

[31] ) מארם צובא.

[32] ) אלכסנדריא של מצרים.

[33] ) גט זמן כריתות.

[34] ) כי עפ"י תקנת עיה"ק ירושלם כל שטר החתום בעדים מוכרח להיות מקוים גם בחתימות פעה"ר בעצמם.

[35] ) בשנה הזאת הדפיסו ראשי העדה את הציורים והפסוקים אשר מסביב לגליון הכתובה והיא חתומה בחתימת ראש הרבנים, אך נוסח הכתובה יכתב בכת"י מהסופר הנ"ל.

[36] ) תהילתו: חתן נעים עלה, בתוך עם אמוני; לקרוא בספר תורת ה' וכו'.  נדפס בספר יגל יעקב ובהסדורים.

[37] ) עפ"י תקנת הרבנים של המאה החולפת, ומטרתה למען מעט בהוצאות בעל החתונה.

[38] ) אמונת אמן יאמינו הרבה מבני העדה הזאת כי לאל ידי אנשים בעלי סגולות וכישוף וביחוד ברסיסי כוס הזכוכית הנשברת להחליש את כח-גבר של החתן, וע"כ ישמרום במאד ויקברום באדמה או ישליכום במקום מוצנע.  ומלבד זה נהגו לתת במנעלי החתן ובבגדיו מטבעת או תכשיט זהב בהאמינם כי בכח וסגולת הזהב לדחות מעליו את כח הכישוף.  והאמונה הזאת קדומה מאד הנה.  ונז' גם בתרגום יונתן בן עוזיאל (דברים כ"ד ו') וז"ל "ולא יהוי גבר אסר התנין וכלין בחדשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל" וגם נוסחת הירושלמי מתאמת עם הכונה הזאת.

[39] ) טעם ומקור המנהג הזה הוא לפ"ד מאשר כי על הרוב השיאו פה נערים ונערות קטנות אשר לא ידעו זה את זה מעולם, ואשר מסוה הבושה כסתה את פניהם אף מלהביט איש בפני אחיו, וע"כ המציאו את המנהג הזה לקרב דעתם מעט מעט, וסמך לזה נמצא בתלמוד בבלי (כתובות י"ב ע"א) ביהודה היו מיחדין החתן והכלה קודם החתונה למען הניס דעתם.

[40] ) מנהג התגלחת והתספרת יתמעט מעט מעט לרגלי קדמת הזמן.

[41] ) טעמם ונמוקם היה כי לפעמים באו איזה אנשים אל בית הנשים לשמוע אל מנגינות המנגנים וזמרות הנשים, והמנגנים גם המה לא ישבו בעינים עצומות.

[42] המדקדקים יזהרו לבלי לאמר מלת שלום בברכם את רעיהם לפני התפלה, רק הפוגע יאמר צפרא דמרא טב ורעהו ישיב טב למרי, ובשבת יאמר השואל "צפרא דשבתא טבא".  וזה נשען על מאמר רב בברכות י"ד ע"א כי כל הנותן שלום לחבירו קודם התפלה כאלו בנה במה וכן הופסק להלכה בטוש"ע או"ח סי' פ"ט סעיף ב'.

[43] נוסח שאילת שלום של ימי החול נהוג רק כאשר יופגשו יחד ספרדים ואשכנזים, אבל הספרדים בינם לבין עצמם ידרש איש בשלום רעהו בלשון המדוברת, רק דרישת שלום של שבת ומועד וכו' הנז' להלן נוהגים גם בו בני העדה הזאת בעצמה.

[44] הקריאה הזאת תקרא מיד בצאת נפשו.  האומנם כפי הדין המובא בירד שמ"ג פ"א פטורים בעלי אומנות לבטל ממלאכתם קודם הוצאתו במקום שיש חברות גמחש"א, ולא נז' כל חילוק בזה בין תלמיד חכם לשאר אנשים, וכנראה רק משום כבוד התורה ולומדיה הנהיגו המנהג הזה.

[45] ואם הוא גבר בגוברין יוסיף השמש אחר הקריאה הזאת את ערך הנפטר ומעלתו.

[46] המנהג הזה על אדני הדין נוסד, כי בענין הלוית המת בעת הוצאתו לקבורה אין כל חילוק בין מקום שיש למקום שאין בה חברות גחש"א, וכולם מחויבים ללוותו (יו"ד שמ"ג ס"א).

[47] ראה מועד קטן פרק ג' משנה ט'.  והמנהג הזה של ההתנודדות נוהג ביחוד אצל בני המערבים.

[48] המנהג הזה אינו נז' גם בס' מעבר יבוק אשר אסף וקיבץ כל הדינים הנוהגים בפטירת המת רחיצתו וטוהתו וכו' דבר לא נעדר, אך בכל זאת הנהו נוהג בכל ארץ טורקיא ונוהג ג"כ בילדים קטנים.

[49] המנהג הזה נוסד על התקנה הקדומה הנזכרת בדרז"ל (ב"ק פ"ב ע"ב) שאין מלינין את המת בירושלם.  אך בשנה החולפת (תרנ"ח) כאשר נלב"ע הרב הגאון כמוהרי"ל דיסקין זצוק"ל התירו לדחות את הקבורה עד יום המחרת מפני חשש סכנת נפשות מפני המון הרב אשר ילכו ללוותו באישון לילה במורדות ומעלות ההרים.

[50] ואם יש להנפטר בן נותן הוא את העפר על עיניו ואומר "ויוסף ישית ידו על עיניו".

[51] המנהג הזה בדברי הקבלה יסודו, וסגולתו להפיל חתת על בני הנכר נגעי בני אדם לבל יהינו לילך אחר מטתו ולהתדבק בו.

[52] נז' בספר מעבור יבוק דף נ"ז (ווילנא תר"ך), והוא חסד עם הנפטר כי עי"ז יוחלש כח הקליפות והמקטרגין.  אולם טרם צאתם משער העיר לא יאמרוהו כי בפנים עיר קדשנו תש כח המזיקין, ועין בהקדמת ספר צח ואדום שהכריח שבא"י אין לומר מסירת מודעה הנהוג לומר אצל חולים אשר הגיעו לשערי מות.

[53] ענין ההקפות נז' גם בספר מעבור יבוק דף נ"ו (ווילנא תר"כ), אך שם מזכיר כי בכל הקפה יתנו פרוטה אחת (כפי מסת יד יורשי הנפטר) לעניים, ואם לא ימצאו שם עניים יהדר לתתם בתוך זמן י"ד שעות, אך גם הוא מביא שם כי בא"י היו נוהגים לחתוך א' מטבע זהב כגון א' ציקיני לחתיכות דקות לשים אותו עליו עם כסף ונחושת וזה לאדם גדול.  גם כותב מחבר הספר הנז' כי סדר ההקפות נמצא בדברי חכמים ברחיצה הגדולה המיוחסת לההל הזקן, ובמאמר ג' פרק י"ז וכן במאמר ה' פרק ל' מתבאר שורש וכונת הענין ע"פ הסוד.

[54] להכוללים השונים של עדת החסידים יש חברות מיוחדות, (ובאחת מהן יקבלו העוסקים שכר).  ובח"ק של כולל חב"ד יום התענית שלהם הוא ט"ו כסליו כמנהג ארץ מולדתם, ויתר החברות של החסידים אינן נוהגות כלל בתענית.

[55] היא שומשמין טחונין בטרם נבדל מהם השמן.

[56] ע"ש הכתוב ויין למרי נפש (משלי ל"א ו').

[57] האיש אשר לא יוכל לערוך בביתו סעודה בעד מספר ת"ח עניים, יתן סכום קצוב לקופת "התמחוי", ומנהיגיה יתנו סעודת הצהרים למספר עניים בשם האבל.

[58] המנהג הזה נוסד לפי הנראה על הענין המובא במגילת תענית (פ"ז) כי יום ג' תשרי הוקבע ליו"ט על כי בו התנטלית אדכרתא מן שטריא לבלי יהיה שם שמים מוטל באשפה.  זמן התיסדות המנהג הזה לא נודע בבירור כי לא נז' בשום ספר, אך כאשר שמענו מזקני שער כבר עבר עליו יותר ממאה וחמשים שנה.

[59] ההוצאה האחרונה היתה בשנת תרנ"ח.

[60] באופן וסדר הזה נעשתה ההוצאה בירח שבט תרל"ז.

[61] במנית ראש הרבנים הגבהי הרב הגאון וכו' כמוהר"ר יש"א ברכ"ה שליט"א שנו ראשי העדה את המנהג הקדום הזה, ויערכו את סדר המניה בבית הכנסת הגדולה הנקראת בשם "ביהכ"נ ר' יוחנן בן זכאי", אשר הוא ביהכ"נ הראשי והיותר גדול של העדה, למען יוכלו כל נכבדי העדות השונות לקחת חלק בסדר המניה.

[62] ראה הלאה ערך "שמירה מעין הרע".

[63] המנהג הזה נוסד לפי הנראה על מאמר חז"ל: הרבנות מקברת את בעליה, ולכן נהגו לעשות סוגלות ושמירות להגן עליו מעין הרע.  אך כבוד ראש הרבנים הנכחי הי"ו בתבונתו הרבה ובקנאתו לכבוד ישראל ופקד בהמנותו לבלי יעשו את המנהג המוזר הזה.

[64] אחדים מראשי הרבנים לפנים נהגו לכתוב לפני חתימתם "דא גושפנקא דשדר מלכא לי לשמי".

[65] מקור השם הזה הוא בשפת טורקית (קלנוואז) והוראתו מורה דרך, כי המה יפנו את הדרך לפני אדוניהם, ולהם מדים מיוחדים ובלכתם יכו בהמטות אשר בידיהם על אבני הרצפה, למען ישמעו ההולכים צפופים ויפנו את הדרך.

[66] את תרגום מאמר המלך ואת הזכיות המיוחדות שיש לראש הרבנים ולראשי העדה תרגמנו בה"ירושלם" שנה ד' צד 186 – 208.

[67] הסגנון הזה נז' בס' תקנות ירושלם חלק יו"ד.

[68] ראה "סוד הספירות" להחכם דר' רובין הנדפס במ"ע "השחר" וגם בחוברת מיוחדת.

[69] המנהגים העקרים שבבהכ"נ נדפסים בשולי כל חדש וחדש שבחל השמושי מהלוח הזה, ולכן השמטנום פה.

[70] הישיבה הזאת נוסדה מאת גדולי המקובלים הר"ר שלום שרעבי וחבריו זה כמאה וחמשים שנה, ובה יתפללו חכמי הקבלה בכוונות עפ"י הסוד, וגם כל היום ילמדו בה חכמת הנסתר.

[71] מנהגי הגר"א בקובץ "שערי רחמים" (ווילנא תרל"א) סי' כ"ז.

[72] דוגמת מלהש"ר אשר יכבדו זה את זה בהתחלת אמירת קדושה.  ראה ילקוט שמעוני ישעיה ו' פסוק וקרא זה אל זה.

[73] נז' בספר תקנות ירושלם חלק או"ה.

[74] את הציור הזה כתבנו בעת אשר כל יושבי ירושלם ישבו בפנים העיר ברובע אחד הוא "רובע היהודים".  אך כעת כאשר חלק גדול מיושביה יושבים בהשכונות השונות שמחוץ לחומתה, ומהן רחוקות כשעה ויותר מחומת העיר לא נראה עוד הציור הזה בשלמותו.

[75] התפלות אשר יתפללו במקום הזה בימי החול ער"ה ויוה"כ נאספו ונסדרו מאת הגאון המנוח אב"ד דק"ק דאלהינאוו ביחד עם שאר תפילות על קה"צ, ונדפסו בספר "שערי דמעה", ובו תמצא גם תפלה מיוחדת בעד האנשים החדשים הבאים לבקר את המקום הקדוש הזה בפעם הראשונה.

[76] זה נוסחה... ובפרט על אנשי חו"ל העושים צדקה עם עניי א"י בפיזור הונם ורכושם וגם מדלת העם שבחו"ל כל א' מקמץ מעיסתו להחזיק ידי תושבי א"י, תצרף להם כל פרוטה לחשבון גדול, ויקויים עליהם עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר ותבטל מהם כל גזירות קשות וחמה לב המלכות והדוכסים והשרים והיועצים בכל מקומות ממשלתם עליהם לטובה ופקדם בעת שועם אליך בפקודת ישועה ורחמים ותמלא משאלות לבבם לטובה ותשלם משכורתם שלמה להם כפלי כפלים ויזכו לראות בנחמות ציון וירושלם...

 

[77] הוא מפני עמי הארץ והבורים אשר לא ידעו לאמר את הברכה הזאת ויוציאם הוא, אז יאמרוה עמו יחד מלה במלה.  ופעה"ק המנהג כי הש"ץ יאמר התיבות הראשונות מהברכה בקול רם להזכיר את העם לבלי יטעו לאמר ברכת החול.

[78] טעם מנהג זה הוא להשלמת מספר מאה ברכות, וסמך לזה נמצא בבבלי (שבת דף ל"ג ע"ב).

[79] מטעם פקודת העיר אסור לאיש לילך בחוץ משעה השלישית בלילה מבלי פנוס.

[80] תקנות ירושלם דיני קרה"ת.

[81] שם שם, והטעם להראות שהם מתחרטים.

[82] הספרדים נעורים שם כל הלילה ועושים תיקון כרת ובחצות הלילה אומרים תקון חצות.

[83] מנהגי הגר"א סימן קל"ט.

[84] מנהגי הגר"א סי' קכ"ז.

[85] המנהג הזה הנהיג הרב חיד"א ז"ל אשר פה היה מקום תפלתו.

[86] יען כי פה יחסרו שני הטעמים להלבשתו (עיין שו"ע או"ח סי' ת"י סעיף ד') הטעם הא' כי הוא דוגמת מלה"ש, ופה גם בימי החול וביחוד בשבתות ילכו כמעט כל יושבי עה"ק במעיל לבן.  והטעם הב' כי הוא בגד מתים, כבר הזכרנו למעלה כי לא ילבישו את המתים הבגד הזה (ראה למעלה ערך הלוית המת).

[87] נוסד על אדני המנהג הקדום אשר יהה עוד בעמוד הבית על תלו לוות את הכהן הגדול לביתו והוא עשה יו"ט בלילה הזה לכל אוהביו.

[88] המנהג הזה נזכר בספר "מורה באצבע" להרב חיד"א סימן ט'.

[89] זכר למנהג הרקוד באבוקות שהי' במקדש כנז' בסוכה פרק ה' משנה ד'.

[90] ענין החלוקה הזאת הוא כנגד השבעה אושפיזין או ז' כורתי ברית (בפיות איזה המקובלים).

[91] בהקדמת ספר דברי שלום להר"ש שרעבי מביא טעם המנהג הזה ע"ש הנס שנעשה לקהלת סהרגוסא בסה"ת כנודע ע"פ "מגלת סהרנוסא".

[92] ר"ל שנקנים בשוק התבואה, ובאמת שוים לחטי שמורה בחו"ל, יען כל ימי הקיץ לא ירדו פה גשמים, וחטי השמורה יוקצרו ויודשו במקלות אך מיהודים. ואופן עשיתה נבאר באחת מהשנים הבאות.

[93] תקנות ירושלם חלק או"ח ה"פ.

[94] המנהג הזה נוסד לפי הנראה בראשית המאה הזאת בעוד אשר כלם ישבו כלואים בפנים העיר ויפחדו פחד ללכת לבדם מקיר העיר וחוצה, ולכן הנהיגו כי בימי חופש ומנוחה האלה יסבבו חבורות חבורות את החומה, למען ישאפו רוח צח, וגם יקיימו את הכתוב "סבו ציון והקיפוה". – אולם בעשר שנים האחרונות כאשר נתרחבהו העיר מכל רוחותיה, וכל איש יוכל לטייל או לסבב את העיר גם לבדו ובכל עת שירצה, נתבטל המנהג הזה כמעט.

[95] התפלות והשירים נדפסים בס' מקראי קודש הכולל שירים, פזמונים, ובקשות לכל ימי השנה.

[96] המנהג הזה נשען על מאמר חכמינו ז"ל במסכת ר"ה "בפסח על התבואה", ומאשר כי בכל ימי החג לא יכלו להביא שבלים הביתה, ע"כ נדחה המנהג למוצאי החג אשר ימלא גם סימן טוב לימי החול החדשים.

[97] המנהג הזה נהוג בעיר קדשינו מקדם קדמתה, ומובא נ"כ בספר שו"ת ו"אבקת רוכל" סימן כ"ו וז"ל: וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה עולים לשלש רגלים מחו"ל ועושים יו"ט שני של גליות כתיקונה וכמשפטה בחו"ל, ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני חו"ל העולים לרגל ומתפללין תפלה וקורין בתורה ומפטירין בנביא בברכות תהילה וסוף כמו שעושים ביו"ט שני של גליות בחו"ל, ודבר זה נעשה מימי קדם לפני גאוני עולם ולא פקפק בדבר זה אדם מעולם, עפ"ל.

[98] הכפר הזה נודע ע"י המלחמה הגדולה אשר היתה בההר אשר ממולו, לנוסעי הצלב עם השולטן סאלאח אדין, ובבבלי חגיגה ה' ע"ב נז' רבי יעקב איש כפר חיטיא גם בב"ר פ' ס"ה נז' שם הכפר הזה.

[99] [כך במקור – הערת פרויקט בן-יהודה]

[100] במאמרנו "קברי ארץ הצבי" בה"ירושלים" שנה א' עמוד 102 הוכחנו מירושלמי סוף כלאים כי התנא ר' מאיר (תלמיד אלישע בן אבויה) נקבר באסיא שבחו"ל, וגם המסבב ר' פתחי' מציין את קברו בחו"ל, והנוסעים המאוחרים סותרים את א"ע בציון מקום קבר ר' מאיר, וגם המציינים את קברו של ר' מאיר פה לא יאמרו בפרוש כי הוא ר' מאיר התנא רק סתם ר' מאיר.  ולכן אין כל ספק כי קברו של התנא ר' מאיר איננו פה, כי בכלל לא מצאנו בדברי חז"ל כי התנא ר' מאיר יקרא בשם "ר' מאיר בעל הנס".  אך במכתב המסע מר' יעקב שליח ר' יחיאל מפריז כתוב מפורש כי אצל חמי טבריא קבור ר' מאיר קצין.

[101] [כך במקור – הערת פרויקט בן-יהודה]

[102] נזכר בזוהר פ' שמיני והאזינו, ומאשר כי ביום הזה גלה לתלמידיו את האידרות (רבה וזוטא) החספונים אשר היו סמונים עד כה, לכן יקרא היום הזה בשם "הלולא דרשב"י".

[103] )הקבר הזה הוא אחד מהקברים אשר אין כל ספק באמתתם, כי במדרש קהלת על פסוק "תן חלק לשבעה" כתוב מפורש כי ר"א בנו מת בגוש חלב ובא ר"ש אביו בחלום לבני מירון ואמר להם "עין ימין אחד יש לי ומדוע לא תביאו אותו אצלי" מיד הלכו בני מירון להביאו ולקברו אצל אביו אך בני גוש חלב יצאו לקראתם וגרשו אותם (יען לא אבו כי הצדיק הזה ינוח במקום אחר), ורק בערב יוה"כ כאשר בני גוש חלב היו טרודים בכבוד היום הצליח לבני מירון ליקח את גויה ד"א משם ולקברה אצל אביו.  ומעת ההיא לא בא עוד רשב"י בחלום לבני מירון.  והספור הזה בשנויים קטנים נז' גם בבבלי בבא מציעא (פ"ד ע"ב), רק במקום בני מירון כתוב שם "בני ביר" אולם נוסחת הרב בעל כפו"פ היא "בני מירון" כנוסחת המדרש.  וגם בכל ציוני הקברים אין חולק על המסורה הזאת.

[104] ) למוד מיוחד לכבוד ולעילוי נשמת הרשב"י ז"ל נדפס באמשטרדם עוד בשנת תס"ח בשם "האדרות הקדושות".

[105] ) ע"ד פרשת החג הזה וסדריו בפרטיות, השתלשלותו וערכו נדבר במאמר מיוחד בע"ה באחת משנים הבאות.

[106] ) גם באחדים ממכתבי הנוסעים הקדומים נקוב הקבר הזה בשם "קבר הושע בן בארי", והנוסע משנת רפ"ב מספר "כי הבית אשר על הקבר נבנה מאת פקיד הקראים (מאלם) "בדמשק ונר דולק תמיד על הקבר מנדבת הבאים להשתטח שם ובהמערה אשר כנגדה קבורת בארי אביו".  וגם בספר יחוס הצדיקים ובספר גלילות א"י (מובא בסדר הדורות) כתוב כי בהמקום הזה נקבר הושע בן בארי, והמה"ד מביא בשם שה"ק אשר קבל מזקני סאלוניקי "שקבלה אצלם שהושע הנביא מת בבבל וצוה לפני מותו שיקברוהו בא"י, ולפי שהדרך הי' ארוך ומסוכן צוה שישימוהו תוך הארון תכף אחר מותו ויקשרו הארון על הגמל ויניחוהו שילך לו מאליו, ובמקום שינוח הגמל שם תהי' קבורתו וכן עשו, והגמל הלך בלי שום נזק ומוקש עד גליל העליון הוא צפת במקום בית החיים של ישראל, ועפ"י המכתב שהי' בארון הכירוהו היהודים ויקברוהו שם בכבוד".  והנה תכונת הספור הזה תראה לנו בעליל כי אך בקהל ההגדות יחד כבודו, וממנו נוכל למוד רק זאת כי הושע מת בחו"ל, אך תחת בבל צריך להיות אשור, כי כן דעת חז"ל (מובא בילקוט שמעוני פ' הושע) כי בארי אבי הושע הוא בארה נשיא הראובני אשר הגלה עם הגולים אשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור (דה"א ה' ו').  אולם פה קבלת האר"י ז"ל קרובה יותר אל הדעת, כי לפי המובא בשמו בס"ס שער הגלגולים, "קבור במקום הזה התנא ר' יהושע, אך העם טעה וקראוהו בשם "קבר הושע בן בארי", אך שם לא פורש איזה ר' יהושע, אולם בס' אהבת ציון (בחלקו האמתי) להר"ר שמחה בן יהושע שהי' בצפת בשנת תכ"ה (דף כ"ט) כתיב בשם האר"י כי ר' יהושע זה הוא ר' יהושע בן חנניה, והמסורה הזאת מתקבלת, יען כי גם שאר תלמידי ריב"ז קבורים לפי המסרה בסביבות צפת.

[107] ) המנהג הזה נהג ביתר ערי ארץ תוגרמא, והרב אג"ן נשאל מהרב חיים פלאג'י ראב"ד באזמיר על מקורו, והשיב לו הטעם על דרך רמז.

[108] ) בבתי הת"ת והספר של הספרדים ילמדו להנערים לקרא את שתי הקנות האלה בע"פ.

[109] ) המנהג הזה מנהג קדום הוא, והרב בעל פרי האדמה נתן סימן לחזני הכנסת לדעת תמיד את מספר השנים לחרבן הבית, והוא: להוסיף 172 שנה על הפרט קטן שלנו ולצרף אליו אלף או לחסר 68 שנים ממספר הנוצרים.  ולפי החשבון הזה הי' החורבן בשנת ג' אלפים תתכ"ח, אך ב"ביהכ"נ תלמוד תורה" נוהגים מזמן קדום לחישוב שנה אחת יותר לשנות החרבן, לאמר כי החרבן הי' ג' אלפים תתכ"ט.

[110] ) ביחוד במקום הנחת תפלין, לקיים מה שנאמר "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר" (תענית ט"ז ע"א).

[111] ) תקנות ירושלם הלכות ת"ב.

[112] ) מורה באצבע להרב היד"א סימן רי"ב.

[113] ) המנהג הזה נתקן בהמאה החולפת בעוד אשר כל הדרכים היו בחזקת סכנה, למען תחשב כאשתו, ואם יארע לה דבר תוכל לטעון "נסתחפה שדך".

[114] ) תקנות ירושלם דיני קדושין.

[115] ) על דבר קדמת המנהג הזה ראה למעלה עמוד 42 הערה 1.

[116] ) טעם הדבר הוא מפני כי על מצבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש לא נחרת כל כתובת – אם מפני כי לא היה אז חרש להמלאכה הזאת או מאיזה טעם אחר – וע"כ לא יחרתו גם כעת על המצבות מפני כבודם של הראשונים.

[117] ) בספר תקנות ירושלם מבוארים כל דיני החזקה באר היטב.  וגם אם שטר החזקה נחשב כקרקע או כמטלטלין.

[118] ) ספר תקנות ירושלם בסופו.

[119] ) תקנות ירושלם הלכות תפלה.

[120] ) קונטרס דינים מרבני ירושלם הקדמונים בס"ס חו"ה.

[121] ) שם.

[122] ) ולענין פירות חו"ל שבאו לארץ ראה בס' תקנות ירושלם בסופו.

[123] ) שם הלכות תומ"ע.

[124] ) שם דיני תענית.

[125] ) שם שם.

[126] ) קונטרס דינים מרבני ירושלם הקדמונים בס"ס חו"ה.

[127] ) ארצות החיים להרב פאלג'י פ"י.

[128] ) תקנות ירושלם דיני תענית.

[129] ) ראה שו"ע יו"ד סי' קי"ו ס"ה.

[130] ) פאת השולחן פ"ב סי' כ"ג.

[131] ) תקנות ירושלם דיני שבת.  אולם בשנת תרל"ז כאשר עלה השולטאן מוראד על כסא המלוכה סמכו חו"ר אה"ק – בעת הדחק – על דעת וסברת הפוסקים האומרים כי אינו צריך לקנית המפתח בכל עת מלוך מלך חדש, והתירו לטלטל בהעיר אף בלא קנית רשות מחדש למרות המנהג הקבוע הזה.

[132] ) ראה "צייטשריפט דעס דייטשע פאלעסטינא פעראיינס" לשנת 1879 מאמר של הח' דר' זאצין.