_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

העיר קברות אבותי

אברהם משה לונץ

לתוכן הענינים

חברון היא אחת הערים היותר קדומות בארץ ישראל, אותה בקרו עוד המרגלים בלכתם לתור את הארץ; וכאשר באו אבותינו אל הארץ לכדוּהָ ויתישבו בה, וזמן מה היתה עיר המלוכה.  ואחרי גלות ישראל מעל אדמתו נשאר זכרון העיר הזאת נטוע ביותר בלב כל איש יהודי, מפני כי בה טמונים עצמות אבותינו ואמותינו הקדושים, ונפש כל איש יהודי תכסף לדעת מתכונתה וממצב אחינו היושבים בה, וביחוד ממראה ותכנית הבנין הנפלא העומד על שדה מערת המכפלה אשר אין לנו רשות לדרך אף על מפתן שעריו, ויתר העתיקות שנשארו בה לפלטה מימי שבתנו על אדמתנו.

ומאשר כי לרגלי מצב בריאותי פקדו עלי הרופאים להעתיק את מעוני לחברון, המצוינת באוירה הזך, הטוב והמבריא, ולנוח מעט מעבודתי – אמרתי להשתמש במקרה הזה, לחקר במשך ימי שבתי בה אחרי מצבה הנוכחי, תכונתה, קדמוניותיה וזכרונותיה, ולבאר את כל זה ב"לוח ארץ ישראל" בעד אחי ובני עמי בחוץ לארץ, הכמהים לדעת ידיעות ברורות ונאמנות אודות העיר הזאת, זכרונותיה ועתיקותיה.

אך בטרם אחל לציר לפני הקוראים את תכונת העיר ויתר הדברים, אשר אני אומר להביא לפני הקוראים, אחשב לדבר בעתו לספר בקצרה את קורות העיר הזאת מהזמן היותר קדום עד המאה הרביעית לאלף הנוכחי.

חברון היא אחת הערים הנושנות בארץ ישראל.  היא נבנתה שבע שנים לפני העיר צוען (Tanis) בירת מצרים התחתונה.  לפנים נקראה בשם "קרית ארבע" על שם בונה הראשון ארבע אבי הענקים, ואולי נקראה כן גם בשם הזה מפני שהיתה נחלקת לארבע רובעים, כאשר היא עוד היום.  חברון נלכדה לפני בני ישראל בסערת מלחמה בבואם אל הארץ, ויהושע נתנה לנחלה לכלב בן יפונה, ותהי גם עיר הלוים ועיר מקלט.  בראשית ימי מלוכת דוד בחר אותה לשבת, ותהי קרית מלוכה שבע שנים.  אך אחרי אשר העתיק את שבתו לירושלים נשארה העיר בודדה עד ימי רחבעם נכדו, אשר בצר אותה ויחזק את חומתה.  כאשר שבו עולי בבל מארץ גלותם לארץ אבותם לכדו גם אותה ויאחזו בה, אך לא ארכו הימים והעיר נפלה בידי האדומים.  וכאשר העיר ה' את רוח המכבים ויצליחו להכניע את אויביהם וללכד ערים רבות, שם יהודה המכבי את פניו גם לעיר הזאת, השניה במעלה ובזמן לירושלם, בירת המדינה, וילכדה ויורש ממנה את האדומים.  אולם בנפול מלכות יהודה לפני חיל הרומאים נפלה גם חברון לפניהם, והעריצים האלה הרסוה עד היסוד ויהרגו את יושביה לפי חרב, ומאז היתה העיר הזאת עזובה ושוממה עד זמן ביאת ארץ ישראל תחת ידי המוסלימים, והם, בהיותם גם כן יוצאי ירך אברהם אבינו, – שמו בראשונה פניהם לעיר קברת אברהם, ויבנו את הריסותיה ויתישבו בה, ויקראו לכל המאמינים לבוא להאחז בה, וישנו גם את שמה, ויקראו לה כליל, שפירושו, האהוב, על שם אברהם אהוב ה'[1] )  הקבור בה וזה שמה אשר יקראו לה עד היום.

נושאי הצלב עלו גם על העיר הזאת וילכדוה ויבנו בה בתי תפלה וישנו את שמה לשם  Praesidium ad sanctum Abraham;  הנוסע בנימין מטודילה איננו מזכיר כי מצא בה יהודים, אך אחרי אשר לכד סלחאדין את הארץ הרבו היהודים להאחז בה, ומהעת ההיא לא נשבת ממנה ישוב היהודים.  בשנת ד"א תתקע"א מצא בה הרב ר' שמואל בר' שמשון ובני לויתו יהודים אחדים והם היו הולכים בחצות הלילה למערת המכפלה.  בשנת כ"ז לאלף הנכחי, כאשר בא הרמב"ן לירושלם, הלך, ביום השלישי לביאתו חברונה, לחצב לו שם קבר, והדבר הזה יראה לנו, כי בעת ההיא היתה בה למצער עדה קטנה מיהודים, ועל דברת הרי"ץ חילו, אשר היה בסוף המאה הראשונה לאלף הזה בארה"ק, היתה בחברון קהלה גדולה, והרבה מהם עסקו בצביעת צמר הגפן ואריגתו ובמעשה הזכוכית, שהוא עוד היום מענפי המלאכה היותר גדולים בחברון.  בשנת ר"נ לאלף הנוכחי היו בה כעשרים משפחות עבריות, אשר מחציתם היו מאנוסי ספרד.  ומהעת ההיא לא התקדם מאומה ישוב היהודים שמה ועוד הלך הלך וחסר, הלך וקטן, עד כי בשנת רפ"ב לא מצא בה הנוסע האלמוני יותר מעשר משפחות, והישוב הי' מתמוטט לולא התעורר הרב ר' מלכיאל אשכנזי בשנת הש' לכונן ולחזק בה את ישוב אחינו, ויקנה חצר גדולה מאת הקראים, אשר ישבו בה אז, ובה התישבו כל היהודים, ומהעת הזאת נתחזק ישובה, וירב שנית מספר העולים לְהֵאָחֵז בה.

אלה הם הרשימות הקצרות והזכרונות הבודדים של קירות העיר הזאת ודברי ימיה שעלה בידי לאסף לע"ע מפי ספרים וסופרים, אך אקוה להתראות עם חֲכַם-הָעֵדָה, שהוא אוהב המחקר ונולד בעיר הזאת וגם אביו ישב בה על כס הרבנות, ואין ספק, כי ממני ומפי יתר הזקנים אאציל זכרונות מקורות העיר הזאת מהתכיפה של המאה הקודמת וראשית המאה הנוכחית.  ועתה אחל לתת תמונה מפורטת מתכונת העיר כאשר התבוננתי אליה מקרוב ומרחוק.

העיר עומדת בעמק צר המשתרע מצפון לדרום, ונחלקת לארבע רבעים הנפרדים איש מאחיו.  אדמתה דשנה ופוריה במאד, ומלבד כל מיני התבואה הנודעים בארץ, אשר תוציא למכביר, ישנם בה עצי פרי רבים כמו הגפן, התאנה, הרמון, השקד, האספרגל והאגוז.  האחרון יגדל כמעט רק בסביבות העיר הזאת.  ועוד ראיתי פה עץ הבוטם, שעליו יגדלו הבטנים, שאותם שלח יעקב אבינו מנחה למושל מצרים.  הפרי הזה הוא כעין לוז קטן שקליפתו קשה ועינו נוטה לירוק ומבהיק, וגרעינו קטן אך ערב ושמן והוא מין ממיני האפוסטוקים (פיסטציען), אך בין כל העצים האלה ישגה ביותר עץ הגפן, ושטח גדול בסביב העיר לכל רוחותיה נטוע כרמים, וענבי הכרמים האלה נודעים לשבח בכל הארץ, ובימי בציר הענבים יעתיקו רבים מתושביה את מעונותיהם מבתיהם שבעיר לכרמיהם ששם ישבו בבתי אבן קטנים ונמוכים, סכות ענפי העצים ואהלי קנים ומחצלאות למען התענג על הדר הטבע ומחזותיו השונים ולהנות בבקר בבקר מפרי הגפן בעודם רטובים וקרים מרסיסי הטל.  בעלי הכרמים שהם כלם מוסלימים לא ידרכו את ענביהם ליין כי היין תועבה הוא להם, ייאכלום חיים כאשר יוכלו, ואת הנשארים יאצרו לכל ימות השנה בשלשה אֹפנים שונים:  א) ייבשום לצמוקים, אשר לזה מסֻגָּלים ענביהם מאד, וצמוקי חברון רכשו להם שם בשוק המסחר;  ב) יעשו מהם דבש, והדבש הזה ימכר מהרה מפני טעמו הטוב;  ג) יבשלוהו זמן רב עד כי יתעבה ויהיה למקפא, ואחר כך ישפכוהו על יריעות בד ובהתיבשו יהיה במראיתו ועינו כמו עור מתוח, ונקרא בפי הערבים "מַלְבֶּן", והוא מאכל תאוה לא רק לקטנים כי אם גם לגדולים, ויש לו קונים רבים בשוק.

מספר יושבי העיר הזאת מגיע ליותר מחמשה עשר אלף נפש מלבד כאלף יהודים אשר אדותם אדבר בפרט, ומשפחות אחדות נוצריות; ומאשר כי אין לעיר הזאת חבור והתקשרות עם יתר הערים, אין בה כמעט כל זכר לתנועה של מסחר ומעשה, אך דבר אחד יפליא אותנו מאד, כי נמצאים בה שני ענפי חרשת, שאינם בכל הארץ, והם: בתי מעשה נאדות מעורות תיָשים. לנאדות האלה יש מהלכים בכל ארץ פלשת, מצרים וערב.  בתי מעשה לכלי זכוכית.  הכלים הנעישם הם: בקבוקים קטנים ודקים (אשר למרות דקותם אפשר להעמידם על האש לבשל בהם), קערות, כוסות, אצעדות וטבעות, והכלים אינם מהיתכים בעקרם מחול כי אם משברי כלי זכוכית, המאוספים מהעיר בעצמה ומיתר ערי הארץ, ופשטותם וקלות ערכם יתנו להם מהלכים בשוקי ארץ ישראל ומצרים, וגם תרי הארץ יקנו למו מכלי הזכוכית האלה למזכרת.

היהודים יקחו גם הם חלק בסחר העיר, ומהם יעסקו בהכנת היין ועשית דבש הענבים, ומהם יסחרו את האכרים יושבי הכפרים אשר בכל הסביבה.

מבנה העיר היא כתבנית כל הערים הקטנות בארץ הקדם: החוצות צרים ואינם הולכים בקו ישר, ומהם מקורים בתקרות-אבן מלמעלה להגן על העוברים מקרני השמש בקיץ ומהגשם בחרף, ויש חוצות שעוד לא הורצפו באבנים, ובימי החרף הם מלאים טיט ורפש באין מעבר.

עד לפני כעשרים שנה בערך ישבו כל היהודים בני חברון בחצר אחת, שהיתה כמו הגיתו בהרבה ארצות בחוץ לארץ בימי הבינים, ורק בהבדל הזה, שאלה הראשונים סגרו את עצמם בחצר הזאת ולא מטעם חוק של אי-שוי-שכיות, כי אם מפחד שודדים ושוללים.  החצר הזאת מיוחדת ושיכת עוד היום ליהודי חברון, הספרדים והאשכנזים יחד.  בה בתי הכנסת ושאר צרכי העדה, ואגדות ומסרות יפות תעטרנה את בתי החצר הזאת ושעריה, אך בזמן האחרון בנו להם המוסלימים וגם היהודים בתים רבים מחוץ לעיר, ורבים שהם ואבותיהם נולדו בחצר הזאת עזבו את בתיהם אשר בתוך הגיתו-החפשי הזה, ייעתיקו את מעונותיהם מחוץ לעיר.

כל תכונה מיוחדת אין לבניני העיר, והשריד האחד המושך את לבות כל מבקריה הוא הבנין הנפלא העומד על שְׂדֵה

מערת-המכפלה.

מערכת-המכפלה היא הזכרון היותר חשוב והיותר נכבד שיש לנו בארץ אובתינו, כי באמתתה אין כל ספק, כאשר יבואר הלאה בהמשך המאמר והוא היותר קדום מכל העתיקות שבכל הארץ הקדו'.  אך לדאבוננו, השריד הקדום והיקר הזה סגור ומסוגר בעדנו, ובשום אופן לא נוכל לעלות אפילו לחצר אשר לפני המסגד העומד על המערה, כי המוסלימים מקדישים ומעריצים את המקום הזה, וכ"מקום המקדש" יקרא גם המקום הזה בפיהם בשם "חַרַם" (מקודש) – ולא יתנו לאינם-מאמינים לבוא אל המקדש הזה, רק עד המעלה החמשית מהמעלות המובילות לחצר יעמדו אחינו לשפך שיח, ובחור שבכותל הסמוך למעלה הזאת, אשר לפי דברת המסורה יורד עד עומק המערה, ישליכו המתפללים פסות ניר אשר עליהן כתובות תפלות ובקשות.

גם כל רבי ושועי אירופה אשר בקרו את ארה"ק לא יכלו לבוא אל בית המסגד פנימה, ורק בידי ששה נסיכים ורוזנים אשר הביאו אתם מאמר-מלך מיוחד מאת הדר השולטן יר"ה, ושנים מהם הם בני מלך בריטניה אדוארד השבעי, – צלחו לבקר את המקום הזה, וגם אז הוכרח פחת ירושלם ללכת ימים אחדים לפניהם בלוית אנשי צבא להשקיט את סערת ההמון.  ועלינו להודות לבני מלך בריטניה אלה אשר על ידם נודעה לנו למצער תכונת הבנין הזה, תאיו, אלמיו ומבואיו, וגם מעט מתכונת המערה העליונה.  שתי פעמים בקרו הנסיכים האלה את בית המסגד ובכל פעם התמהמהו בו כשלש שעות, ועמהם נלוה הקפיטן קונדאר, והוא התחקה על כל תכונת הבנין העתיק והנפלא הזה תאיו ומבואיו, ויכתב בספר את כל אשר ראו עיניו ויציר בפרטיות את כל תכונת המקום; ובהיות כי השגתי את הספר הזה ביד אחד מראשי העדה שנשלח אליו למנחה מאת מחברו, אמרתי לתרגם בעד הקוראים את תמצית הספר הזה, למען יהיה לאחינו למצער ציור רוחני מהמקום הקדוש והחשוב לנו כל כך.

שדה מערת המכפלה מוקפת חומה גדולה אשר ארכה 197 רגל, ורחבה – 111 רגל, ובארבע קצותיה, עמודים מרבעים אשר רחבם 9 רגל בכל צד.  מלבד ארבעת העמודים האלה נמצאים עוד לאורך החומה ארבעה ועשרים חצאי עמודים, אשר גבהם 25 רגל.  אבני החומה גדולות ומקצעות בקצותיהן (ארך הגדולה שבהן 24 רגל וגבהה – שלש), ועובי הכותל בין העמודים 8 רגל וחצי. – סגנון הבנין, תארו וטעמו דומה לחלק העתיק שבחומת מקום המקדש בירושלם, ובלי כל ספק נוכל להחליט, כי בזמן אחד נבנו.

חצר הַ"חַרַם" גבוהה 15 רגל מעל הרחוב ושני שערים לו, ונכחם יעלו לחצר החרם.

בית המסגד עומד בדרום החצר, ובשלשת רוחותיו הוא כמוך לכותלי החצר.  ארך הבית מבפנים 70 רגל ורחבו 93, ונחלק לחדר ראשי ושני אתיקים.  כפּתו נשענת על שלשה עמודים משוחים ששר לבן וכותרתם בששר כתים, והכפה מחוץ מכוסה עופרת.  כותלי המסגד מחפים מבפנים עד גובה של 6 רגל באבני שיש ומעליהם כתובות ערביות רבות, אשר זמן כתיבתם איננו קדום מהמאה השתים עשרה לספה"נ, והחלק העליון של הכותל טוח בטיח לבן, ובו קבועים לחות אשר עליהם מפתחים שמות קדושי האיסלאם.  במקומות אחדים בו יראו עוד שרידי מּוֹזַיִק המשובץ אבנים בעלות שלל צבעים וקלפות-מרגליות.

במסגד ישנם שלשה פתחים המורידים למערה אך כלם סתומים כעת ואי אפשר כלל לרדת אל תוכן.  האחד סתום באבנים מחברות בברזל ומכוסה במחצלאות ומעליו כפה קטנה נשענת על ארבעה עמודים נמוכים ודרכו יכלו לרדת למערה המערבית או הפנימית, אשר בה קברי האבות.  דרך הפתח השני ירדו למערה המזרחית והוא נסתם באבני הרצפה ומכוסה גם כן במחצלאות.  השלשי סתום באבן אשר בה חור גדול ונכחו יכולים לראות היטב, באמצעות נר, חלק מהמערה ותארה.  ארך כל אחת מרוחותיה 12 רגל וגבהה – חמש עשרה.  קירותיו מחֻפים באבנים מלֻטשות, ובפאת מזרחית דרומית יש פתח המוביל למערה המערבית, ותבניתו דומה לתבנית הפתחים אשר בכל מערות הקברים העתיקות.  רצפת המערה מכסה בפסות ניר, המכלכלים תפלות ובקשות אשר ישליכו אל תוכו המתפללים דרך החור הנזכר.

במסגד נמצאים ששה ציונים והישמעאלים מאמינים כי הציונים עומדים מכונים מעל הקברים אשר בתוך המערה, ציוני אברהם ושרה עומדים באולם אצל פתח המסגד; ציוני יצחק ורבקה הם בפנים המסגד, ושל יעקב ולאה – בחדר מיוחד קרוב לקצה הצפוני של החרם.

ציון אברהם עומד בתא בעל שמנה קצוות, קירותיו מחֻפִּים אבני שיש ועליהן חרותים פסוקי הקורַן באותיות זהב.  ארך הציון 8, רחבו – 4 וגבהו – 8 רגל, והוא מכוסה ביריעות משי לבנים וירוקים, אשר בהם מרקמים פסוקים מהקורן בחוטי זהב, והוא מוקף בשכבת ברזל מצֻפּה כסף.  מעל הציון תלויה מנורת כסף גדולה ומהודרה בכנפי בנות יענה ונוצותיהן, וסביבו עומדים שלחנות קטנים ועליהם מונחים ספרי הקורן.

ציון שרה אמנו דומה בכל לציון אברהם, רק היריעות הפרושות עליו אדומות, וכמו כן מראה היריעות של ארבעת הציונים האחרים.

ציוני יצחק ורבקה וכן ציוני יעקב ולאה עומדים בתאים קטנים, אשר גבהם שתים עשרה רגל ודרך חלונות יכולים לראות אותם, ומעל הפתחים והחלונות קבועים לוחות כסף אשר עליהם חרותות כתובות בשפת ערבית.

ציוני יצחק ורבקה קדושים בעיני המוסלימים יותר מכל שאר קברי האבות, ולכן לא יכנסו לעולם להתאים הבנוים סביב הציונים, בהאמינם כי קנא יקנאו כבודו, ואשר יהינו לבוא אל תוכו ימותו או יֻכּוּ בעורון.

מערת המכפלה היא תחת הבנין הזה, ומרוצפת אבנים גדולות ומלוטשות אשר ארכן משש עד שבע ...אמות, וגם הישמעאלים לא ירדו אליה, ורק דרך הארֻבּוֹת אשר ברצפת בית המסגד יורידו אליה מנורות דולקות.

בקצה החצר יראו המוסלמים בחדר מיוחד ציון מיוחד, אשר לפי הגדתם קבור תחתיו במערה יוסף הצדיק.

אלה תכן דברי הקפיטן קונדאר לפרטיהם, ומהם ...רואים אנו, כי בבנין פנימה אין כל דבר אשר יענין ...אותנו, צאצאי האבות הקבורים שמה, ובמערה פנימה ...מקום שם הנמצאים הקברים לא ירדו גם המוסלימים, ולכן... אין עלינו להצטער כל כך על אסור כניסתנו במסגד הזה.  ולמען השלים את הנוגע לידיעת השריד הנפלא .הזה.. אמרתי לאסף את הזכרונות הבודדים אשר ...נשארו לנו על אודות המקום הזה מפי ספרים וסופרים, ...ולהעיר איזו הערות על מסורות המוסלימים.

באמתות הקברים האלה אין כל ספק, כי לפי ...עדות תוה"ק (בראשית מ"ט ל"א) נקברו האבות והאמהות במערת המכפלה אשר בקצה עיר חברון, וגם קרובה מאד ההשערה, כי למצער בימי הבית השני בנו מלכי ישראל בנין מפואר על מערת הקברים הזאת.  הסופר יוסף בן מתתיהו הכהן יספר כי הבנין אשר מעל לקברי האבות בנוי כלו מאבני שיש יפים במאד.  במאה השלישית לספה"נ בנו הנוצרים על מקום המערה כנסיה, אך ימי קיומה לא ארכו כי מיד כאשר לכדו המוסלימים את הארץ הרסו את הכנסיה ויהפכוה לבית מסגד.  נושאי הצלב הראשונים שנו את בית המסגד לכנסיה נוצרית.

אולם מזמן נצחון סלח-עדין, אשר אז באה הארץ תחת הישמעאלים ויבנו על מקום המערה בית מסגד אי אפשר היה עוד לשום בן דת אחרת לבקר את המקום הזה.  והישמעאלים נדרו נדרים ונדבות רבים לשם המקום המקודש הזה, עד כי חלק גדול מהכנסת הקברים, אשר סביבות העיר, הי' קדש "לחַרַם" הזה, ומהכנסת ההקדשות האלה חלקו בכל יום לחם ותבשיל לכל עניי העיר, לזכר מדת הכנסת אורחים של אברהם אבינו ואביהם, וכן הוא עד היום. – אך למרות השמירה היתרה שהמוסלימים שומרים לבלתי יכנס אינו-מאמין למקום הזה נכנסו לפעמים יהודים אחדים למקום הזה במסירות נפש ובפזור הון רב לשומרים, ושנים נודעו לנו.  האחד היה מעשירי רוסיה שעלה לבקר את הארץ הקדושה בסוף המאה החולפת והוא נתן לשומרי ה"חַרַם" כאלפים פרנק והמה הכניסוהו לתוך המסגד באישון לילה מתחפש בבגדי אשה מוסלימית.  אולם ממנו לא יכלנו להציל דבר על אֹדות תכונת הבית ומראיתו, כי מרוב פחדו פן יודע הדבר, וגם מיראת הרוממות לא שם לבו כלל להתבונן למראה המקום, ויקדיש את השעה המיועדת לו לתהלים ובקשות, ובצאתו בשלום עזב מיד הוא ובני לויָתו בחשכת הלילה את חברון לשוב ירושלמה.  והשני – צעיר ירושלמי, שהיו לו מכירים וידידים בין הישמעאלים, נכנס מתחפש בכַפִיָה על ראשו ותלבושת של בדואים אל המסגד ביום הששי בעת התפלה; אך ההתבוננות היתרה שלו על כותלי הבית ותאיו משכה עליו קו של חשד, ומיד בהכירם כי יהודי הוא – נתך עליו מטר של מכות אגרוף ומהלומות, וכמעט נפל שדוד תחת ידם לולא הצליח בידי ידידיו למלטהו אל הפקידות הקרובה למערת המכפלה.

תמונת הבנין פנימה וחוצה לא הודיע לנו אף אחד מהסופרים הקדומים, והתמונה הראשונה שיש לנו מהבתים פנימה היא משנת תתקל"א.  הנוסע ר' בנימין מטולידה יספר לנו כי הקברים הם מתחת לחדר השלשי והם סתומים, ועל כל אחד מהם ציון שעליו חרות שם הקבור תחתיו, ובמערות עצמן עומדות חביות מלאות עצמות מתים, אשר הובאו שם מאת שאריהם, אך כנראה קבל הר"ב את כל אלה רק עפ"י השמועה ובעצמו לא נכנס שם ולעמת זה יספר לנו רבי יעקב ב"ר נתנאל הכהן שבקר את הארץ הקדושה לפי השערת הרב ד"ר גרינהוט (במאספנו ה"ירושלים" כ"ז צד 88) גם כן במאה האחרונה לאלף החמשי – במכתבו שנתפרסם במאספנו הנז' לאמר:

"ובחברון נכנסתי אני יעקב בחזקת תועה בתוך המערה שבנו הכומרים בשקר להטעות העולם חצי שבנה יוסף הצדיק ואחרים ואמרים שבנאו שלמה המלך, אחר חצי הבית בנו עומרים כנסיה הוא מדינה היא מערת הכפלה והתל[2] ) הראשון שהי' בימי דוד נחרב.  ולשם מקום שנוצר ממנו אדם הראשון ועל כן לוקחין עפר משם ובונין הבתים ולא יחסר ממנו וכל שעה מלא.  והאוצרות בנויות בתוך, ואומרים הכומרים אלו הן אוצרות של האמהות וכשירצו התועין ליכנס בם לא יכנס כי אם יחידי עם הגר כי ירידה גדולה היא.  ולשם ששה קברות מצד אחד שלשה ומצד אחר שלש, ואומרים לתועים אלו הן אברהם יצחק יעקב, שרה רבקה לאה, ושקר הוא כי יש כותל גדול חזק בסיד וחרסים בין הקברות חדשות ובין שער של מערת המכפלה ואין להם רשות לסתור אותו כי פעם אחת סתרו הכומרים חלון קטן שבו ויצא הרוח והמית את כלם וסתמו אותו חלון והאבן שהוא קרוב לשער שלמה המלך בנאו".

הנה נתתי לפניכם, קוראים נכבדים, ציור – אם כי לא שלם אך כפי האפשר – מהבנין העומד על מערת המכפלה, אשר בחלקו התחתון יש גם לנו חלק, ועתה הנני לתאר לכם בקצרה את מצב אחינו פה וקורותיהם, וראשונה אציר את חצר או רחוב היהודים אשר הזכרתי בראשית מאמרי.

לחצר הזאת יש כעת שני שערים, אך אנחנו נכנס בה דרך השער הקטן שהוא הקדום, אשר עד לפני כארבעים שנה היתה דרכו הכניסה היחידית.  השער הזה קטן ונמוך מאד, עד כי גם איש שאיננו גבוה מאד מוכרח להרכין את ראשו בְהִכָּנְסו בו, הדלת מצֻפה ברזל, ובתחתיתו יש חור עגול, אשר נעשה בכונה בידי האומן בעת עשיתה, וכאשר שאלתי את בן לויתי על אדות החור הזה, אמר לי כי הוא נעשה לזכר החור הטבעי, שנעשה בידי הזמן בדלת הקודמת, אשר בו נעשה נס לקהלת חברון "ואין ספק אצלי – אמר לי בן-לויתי – כי כאשר יבוא הקץ לדלת הזאת וראשי העדה יעשו דלת חדשה יעשו גם בה חור כזה לבלי ישכח מעשה הנס הזה בפי דור יבוא.

את ספור הנס הזה שמעתי עוד בילדותי, בכ"ז נפשי כלתה לשמע את ספור ההגדה הזה מפי אחד מבני העיר אצל מקום הנס, ואבקשהו, כי יספר לי עוד פעם את ההגדה הזאת, והוא לא סרב למלאות את רצוני ויספר לי את מעשה הנס בהטעמה ובהתלהבות כאלו היה הוא בעצמו באותו מעמד:

– פעם אחת בקש שר העיר מאת ראשי העדה לתת לו כפר נפשם כיס דינרי זהב, והכיס היא חמש מאות לירה זהב (עשרת אלפים פרנק), סכום אשר אפילו אם היו מוכרים את כל רכושם ואת עצמם לא היה ביכלתם לאסף בעת ההיא.  רבני העדה וראשיה בידעם את עריצות מושל העיר ואכזריותו, וכי כל תחנון יבקשה לא יועילו לרכך את לבו הקשה מצור, היו נבוכים ולא יכלו לשית עצה בנפשם, מלבד העצה האחת הנשארה לפליטה לעם ישראל מני אז, והיא – הדמעות.  שמש העדה הקטנה הכריז מיד בפקודת הרבנים, צום שלשת ימים ובתפלות שחרית ומנחה ירבו בסליחות, ועד חצות היום לא יפתחו את החנויות ולא ילכו לעסקיהם.  ויתאספו כלם על יד מערת המכפלה במקום המוקצה להם לעורר את האבות הקדושים, כי יבקשו רחמים מלפני ה' כי ישלח להם עזרתו מקדש ולא יתנם למרמס לרגלי העריץ הזה לבלי ישבת הישוב מהעיר הזאת, מקום מנוחת עצמותיהם.  בני העדה מלאו בדיוק את פקודת הרבנים ואזהרתם, והיום אשר לפני היום המגבל עמדה עדת חברון כל היום בתפלה ובתחנונים, ואחרי תפלת ערבית הלכו לבתיהם עיפים, מעונים ומְדֻכָּאִים מפחד יום המחרת. – ויהי בבקר, בבואו השמש לשער החצר לפתח את הדלת, והנה לנגד עיניו בחור אשר בתחתית הדלת, כיס מלא דינרי זהב, וירם מהר את הכיס וילך אל בית הרב, וימסור לו את הכיס, והוא מהר לקרוא אליו מיד את ראשי העדה ויחד פתחוהו ויראו כי מספר דנרי הזהב – מכוון כסכום שבקש מהם המושל.  וישמחו מאד וימארו: אך זה היום עשה ה' לנו, ויגילו וישמחו מאד מאד ויודו לה' חסדו, ומיד הלכו ומסרו לידי המושל את הכסף.  והוא, בידעו את ערך המנחה אשר הביאו לו, הבטיחם להגן עליהם מעתה מכל שכניהם.  ומיד בשובם גזרו שנית על כל בני העדה להתאסף לבית הכנסת להודות לה' בעד חסדו אשר גמל להם.  ובאותו מעמד הסכימו, כי מלבד אשר המעשה הזה יכתב בפנקס הקהל לזכרון עולם, גם החור של הדלת אשר בו נמצא הכיס לא יסתם לעולם, וגם כאשר יצטרכו בזמן מן הזמנים לעשות דלת חדשה לחצר יעשו גם בו חור אשר ישמר לזכר למעשה הנס הזה.

במשך זמן הספור הלכנו לאט הלאה במעלות ומורדות, הלך ועלה, הלך וירד.  הבתים בנוים משולבים ומאוחדים איש ברעהו, מהם בעלי קומה אחת ומהם בעלי קומות רבות מבלי כל סדר ותכנית, כי הם לא נבנו בזמן אחד, והמבואים קצרים ועקומים, עד כי אי-אפשר לעטי הדלה לתת כל מושג מתכונת הגתו-החפשי הזה.  ראשונה בקרתי את בית הרב לעדת הספרדים – ממלא מקום החכם-בשי. – בבואי לא מצאתיו בביתו, ובנו בקשני לשבת ולחכות, כי מחויב הוא לבוא אחרי רגעים מעטים.  בינתים הראה לי הוא את כל חדרי הבית, וגם את הבית הנשען לבית אביו אשר בו יגור הוא, שאליו צריכים גם כן לרדת במעלות אחדות, ואראה כי הבתים מבפנים יפים ונקיים, כתליהם עבים מאד וחלונותיהם קטנים ועל פני קרקע הבית המרצפת בטיח פרושות מחצלאות-קש.  בשובנו אל הרב כבר היה בביתו, ואחרי התועדותנו הראשונה שאלתי ממנו שתי שאלות:  א) כי ייטיב לבאר לי את מצב העדה;  ב) את קורות היהודים מהמאה הרביעית לאלף הזה, כי עד העת ההיא אספתי לי לבדי קורותיהם מפי ספרים וסופרים.  הרב התבונן רגעים אחדים ואחר כך השיב: את שאלתך הראשונה אוכל למלאות בשלמות, כי עדתנו קטנה ומצבה כספר גלוי לפני; אולם שאלתך השניה הקשית לשאל, כי לדאבוננו לא שמו רבני העדית וראשיהן מדורות עברו אל לבם לכתב על ספר את כל הקורות אותם בפרטרוט.  בכל זאת אנסה לדלות מזכרוני את הספורים והמקרים ששמעתי ממר אבי ז"ל, שישב בעיר הזאת על כס-הרבנות זמן רב, וגם אחפש בפנקס הקהלה ובאיזה ספרי שו"ת, ובבואך אלי למחרתים כעת הזאת אמסור לך את כל מה שיעלה במצודתי.  מובן, כי נזהרתי לבא אליו בדיוק בשעה המיועדת.  והוא כרב גדול בתורה, חוקר ומשכיל עשה מלאכתו באמונה, ויתן על ידי הרבה יתר מאשר קויתי.  ואת הזכרונות האלה אני נותן פה לפניכם בתקונים קלים בסדר וסגנון הלשון.

בשנת שע"ט היתה מגפה גדולה בחברון ובסביבותיה, ורבים מיושביה נמלטו על נפשם לעזה, וביניהם גם הרב בעל "חסד-לאברהם", אך מיד, כאשר נעצרה המגפה, שבו אליה.  בשנת ת' היו בה כשלשים משפחות יהודיות, אשר לא עסקו במלאכה ומעשה, כי אם תורתם היתה אומנתם, יושביה הצטינו במדת "הכנסת אורחים", וכל אורח מצא אצלם כל מחסוריו במשך ימי שבתו בעיר הזאת.  ולבד אשר היה בית מיוחד להכנסת האורחים, היה כל אחד מבני העדה לוקח אורח לביתו והיו עושים לכבודו סעודה שקראוה בשם "סעודת אברהם אבינו".  ובשנת תקע"ג נאסרו רבני היהודים בכבלי ברזל ויושמו בכלא, ויענום ויציקום.  פרטי המאורע לא נודעו, אך זה נוכל לשער, כי לא מסבת איזה עון מצד הרבנים באו עליהם הפורעניות האלה, כי אם מפני שלא היה ביכלתם למלא איזה גזרת-מס, אשר הוטלה עליהם בלי צדק ויושר.  בראות ראשי העדה, כי אין בכחם לפדות את הרבנים, שלחו לגרמניה את אחד מנכבדי העיר הר"ר חיים ברוך מאוסטראה לעורר את רחמי יהודי גרמניה שיפדו את השבויים.  והציר הזה הצליח בשליחותו, ולבד הנדבות שנדבו נדיבי אשכנז לפדיון השבויים חזק עוד את הנדבות הקבועות להספקת צרכי עדת חברון.  ובאמסטרדם נוסד בימים האלה ועד מיוחד אשר יעסוק לטובת תושבי ארבעת ערי ארץ הקדושה, והועד הזה המציא לבני חברון את נדבות הנדיבים, אשר נדבו עבורם, על ידי הפקידים והפרנסים של עיר חברון אשר בקונשטנטינופול, – וימסור הציר הזה את הכסף, אשר אסף הוא, לידי הועד הזה.  עוד לא נחה עדת חברון מהצרה הזאת והנה בשנת תקע"ה באו צריים מעדת הקראים לקונשטנטינופול לקבל לפני הממשלה על רבני חברון ויחפצו שהחצר ובית הכנסת תושב להם בטענם, כי אחֻזתם היא.  אך דבריהם לא עשו פרי, כי בידי הרבנים נמצאו ראיות, כי בכסף מלא קנוה מאת ראשי עדת הקראים.  בשנת תקצ"ד (כ"ד תמוז) לכד אברהם פשה את חברון בסערת מלחמה, וירשה לבני חילו לשלל שלל ולבוז בז ולעשות ביושביה ככל העולה על רוחם.  כל בני העיר עזבו אותה, רק היהודים נשארו בה, בבטחם על הבטחת אברהים פשה, אשר הבטיח לראשי עדת ירושלם, כי ישים עינו על היהודים לבלתי יאֻנה להם כל רע.  אך הוא לא עמד בדבורו, והם שתו מצצו את כוס התרעלה, מהם נהרגו ומהם נפצעו וכלם נשארו בערם וחסר כל.

בעשריה התשיעית של המאה הזאת החלו להאחז בחברון חסידי חב"ד שישבו בצפת וטבריה וייסדו להם עדה לבדם.  ומאז ועד היום כמעט כל האשכנזים יושבי חברון הם מבני כולל חב"ד, כי לבד בני צפת וטבריה אשר התישבו בחברון, כמעט כל חסידי חב"ד שעלו בימים ההם (עד שנת תרי"ב שאז נוסדה גם בירושלם עדת חב"ד) לארץ ישראל נאחזו בחברון.  אחרי עבור כשבע שנים ממלחמת אברהם פשה בשוב הארץ תחת ידי ממשלת תוגרמה שב השיך עַבְּדְ-אִל-רַחֲמִן, אשר אברהים פשה גרשהו, לתת חתיתו על חבל הארץ הזאת, וימיט כפעם בפעם, בטענות בדויות וערמות שונות, מסים כבדים על עדת היהודים הדלה ויאלצו לתת לו מכסף התמיכה, שבא להם מחו"ל, סכום קצוב מדי שנה בשנה.

בשנת תר"ו פרצה מלחמה בינו ובין אחיו ובאחרונה עלה על העיר וילכדה, ולנקם את נקמתו שלל ובזז את כל חיל היהודים, והרבה נפצעו אז.  אולם אחרי עבור זמן מה צלח בידי ממשלת השלטן יר"ה לתת רסן בפיו, ומהעת ההיא – אנחנו יושבים שלוים ושקטים.

– ועל דבר מצב עדתנו ששאלת, – אמר לי הרב, אחרי גמרי לקרא את גליון הזכרונות, – אוכל להגיד לך את הכל בקצר מלים.

עדתנו קטנה ומצערה. מספר נפשותיה כאלף נפש, וגם היא נחלקת, ככל העדות בכל ערי ארץ ישראל, לספרדים ולאשכנזים.  עדת הספרדים היא הקדומה והיא גדולה מעט במספר נפשותיה מאחותה הצעירה, אך הפרוד בין שתי העדות, כן בהנהגה הכללית וכן בין היחידים, איננו גדול כבשאר ערי הארץ, וכמעט לא יוכר אצלנו הספרדי מהאשכנזי כי אם במגבעתו שעל ראשו, כי בשפתם כמעט לא יבדלו, כי גם הספרדים אצלנו מדברים ערבית, והאשכנזים כלם ידעו את השפה הזאת וגם בביתם לא ימנעו מלדבר בה.  מצבנו החמרי איננו רע; חלק גדול מבני עדתנו סוחרים עם הערבים, אשר בכל הסביבה, ומרויחים מזה פרנסתם בכבוד, ויש אנשים שהיו עניים מרודים ונתעשרו בעירנו.  אך בהיותה עיר קטנה שאין לה חבור והתקשרות עם ערי החוף, לא תתקדם כמעט במאומה, ותשאר תמיד במצבה הקודם, וישובה, לא רק שלא יגדל, כ"א עוד ילך הלך וקטן כי הרבה מיושביה וביחוד האשכנזים עזבוה בעת האחרונה, מהם מחוסר פרנסה ומהם מרוב טובה, – כאלה שהרויחו בה מחיתם וגם עשו בה עושר, – ויצאו מפה וילכו לגור בירושלם וביפו.  ויש לנו פה בית חולים שנבנה מנדבות אחינו בחו"ל בהשתדלות רב העדה הרה"ג מוה"ר רחמים פרנקו ז"ל אשר כהן בכהונת הרבנות אחרי מר אבי ז"ל; הוא כתת רגליו לחו"ל ויעבור ארצות ומדינות שונות עד אשר עלה בידו לראות את הבנין בשלמותו, ויקוה, כי ימצאו נדיבים אשר יתמכו בידינו גם להחזקתו; אך לדאבוננו לא מצאו דבריו אֹזן קשבת, ובית החולים סגור על מסגר, אם כי נחיצת פתיחתו מרגשת מאד.  ובנוגע למצבנו המדיני, לא נוכל להתאונן כלל; ואף כי מספר האזרחים חמש עשרה פעם ממספרנו אנו, בכל זאת אנחנו נכבדים בעיניהם ורצוים להם, ובכל בתי הפקידות והמשפט יושבים פקידים יהודים, דבר בלתי מצוי אף בירושלם, אשר שם מספר היהודים גדול כמעט כפלים ממספר יתר התושבים.  ובנוגע לתמיכת עירנו, לאמר החלוקה, גם בזה מצבנו טוב מיתר ערי ארה"ק, כי עדתנו, אף שקטנה היא במספר בניה, בכל זאת זכתה להמנות במספר ארבעת הערים שנקראו בשם הכבוד "ארבע ארצות", שיש להן הרשות לשלח שלוחים לאחינו שבגולה, והן: ירושלם, חברון, צפת וטבריה.  והנדיבים כמעט לא יפליאו בנדבותיהם בין שלשת ה"ארצות" לעירנו, וגם השר משה מונטופיורי ז"ל הקדיש בעזבונו בעד בני עדתנו כמעט החצי מהעזבון שהקדיש בעד בני ירושלם.  וגם תמיכת בני ארצך, האשכנזים, יותר גדולה מתמיכת רוב האשכנזים אשר בירושלם, בהיותם כלם מכולל חב"ד, שעד היום היה מצבו איתן, ועוד זאת כי מספר לא קטן מבני העדה המה נכדי וצאצאי ה"רביים", מצד אב או מצד אם, ובזכות זאת מקבלים הם חלוקה כפולה ומכֻפּלת; ולכן גם מספר העניים בעירנו לא גדול כביתר ערי ארץ ישראל.

הודתי לרב על חסדו למלא את רצוני, ואפרד ממנו ואלך עם בן-לויתי לבקר את בית הכנסת הנקרא על שם אברהם אבינו ע"ה.  בית הכנסת הזה קטן מאד, ולא יפתח רק בימי שבת ומועד ובכל ימי החול הוא סגור על מסגר.  ואף כי כבר ידעתי את ההגדה ע"ד שמו של בית הכנסת הזה, בכל זה עשיתי את עצמי כלא יודע, ואשאל מבן-לויתי, מדוע נקרא בית הכנסת הזה על שם אברהם אבינו? והוא מהר לספר לי את הספור הזה כמו:

– לפני מאות בשנים היתה עדתנו קטנה מאד ורק מנין מצֻמצם היה בה, ויקר המקרה, כי בין כסא לעשור נאלץ אחד מיושביה לעזב את העיר לרגלי מחלתו, וללכת ירושלמה.  חשב חשבו בני העדה, כי ישוב ליום הכפורים לעירנו, כאשר הבטיח להם, אך מחלתו כבדה עליו ולא יכל לשוב.  ערב יום הכפורים בא ובעירנו לא היו יותר מתשעה אנשים ויגדל מאד צער בני העדה בראותם כי יהיו מכרחים להתפלל ביום הקדוש ביחידות; וישלחו שנים מהם לעמד על פרשת הדרכים לראות אולי יראו מרחוק איזה הלך וימהרו לבשר לבני העיר; השמש כבר נטה לער – ואין עובר ואין בא, וישובו העירה בעצבון ותוגה.  ובני העדה בראותם, כי הם שבים לבדם גדלה תוגת נפשם מאד, ויתפללו תפלת מנחה ביחידות, ביגון ובכי, וילכו איש איש לביתו לאכל הסעודה המפסקת, ואחרי ההפסקה שבו בפחי נפש לבית הכנסת.  הם עומדים על פתח בית הכנסת, והנה פתאם ראה אחד מהם כי מרחוק רץ בחפזון יהודי זקן ישר לרחוב היהודים, ויבוא לבית הכנסת.  בני העדה סבוהו בברכת "שלום-עליכם", וישאלוהו אם כבר אכל סעודה המפסקת, ויביטו אל השמים לראות עם יש עוד זמן לאכל, אך הוא אמר להם, כי הפסיק את סעודתו בדרך, בראותו כי רד היום, וכי יתחילו להתפלל תפלת "כל נדרי", כי כבר הגיע הזמן.  בשמחה רבה והתפעלות עצומה נכנסו לבית הכנסת, ויעמידו את האורח על יד ארון הקדש אצל הרב.  הוא לא הסב את פניו כל זמן התפלה וילן במקומו בבית הכנסת.  למחרתו קראוהו לתורה "שלשי", ובעלותו לתורה השתוממו כלם למראה פניו הנהדרים ולבנת זקנו היורד על פי מדותיו, ובשובו למקומו הסב פניו אל הקיר, וכן עמד על רגליו כל היום.  לפני תפלת ערבית החליטו בני העדה להטיל ביניהם גורל מי יזכה להכניס את האורח לסעודת הערב ולינת הלילה, ויזכה רב העדה בגורל, וישמח שמחה גדולה במאד, ומיד אחרי התפלה אמר לו, כי בהסכם כל בני העדה יאכל וגם ילין אצלו הלילה.  ויהי בלכתם יחד ובעברם בין המובאות, המעלות והמורדות אשר בחצר – נעלם האורח, ואיננו! ... הרב נבהל מאד וימהר להודיע את הדבר לבני העדה, ויחרדו גם הם בחשבם פן נפל באחד הבורות או תעה בדרכו וילך לרחובות הגוים, וימהרו לחפש אותו בכל החצר ובכל רחובות העיר, אך – לשוא, וגם הגוים אמרו כי לא ראו בכל הלילה יהודי זקן עובר ברחוב.  ביחוד גדל יגון הרב ותוגת-לבבו ולא אכל ולא שתה מאומה, וימרר בבכי עד אשר נרדם וישן.  אז בא אליו הזקן בחלום ויאמר: "אל תפחד ואל תצטער, רב נכבד, על העלמי ממך כי אנכי, הזקן אשר התפללתי עמכם היום, הנני אברהם אביכם, אשר יצאתי מקברי בידעי את גדל צערכם, ואבוא אליכם להשלים את "המנין".  וה' אשר התהלכתי לפניו בטח קבל תפלתכם ונעתר לכם.  הרב הקיץ משנתו בשמחה, ופניו צהלו ויספר לבני ביתו ולכל בני העדה את הדבר הזה.  וידעו כלם, כי חביבה חברון עד היום בעיני ה' ואבותינו הקדושים הטמונים בה.

נשען לביהכ"נ הזה עומד ביהכ"נ הגדול לעדת הספרדים שקוראים לו "ישיבת ר' יהודה ביבש", בה אוצר ספרים גדול וגם כתבי יד אחדים, וסמוך לו הת"ת של הספרדים.

במקום הזה יש עוד בית כנסת אשר בו יתפללו האשכנזים, והמה אומרים, כי בו היה הנס המספר למעלה.  מבית הכנסת הזה הלכנו לראות את בית הכנסת הגדול של האשכנזים, אשר נבנה בשנים האחרונות

לא נשאר לי עתה רק לבאר עוד איזה שרידי עתיקות הנמצאות בעיר ובסביבותיה.

סמוך למערת המכפלה תראה המסורה באחת החצרות של המוסלימים את קבר אבנר בן נר.  בשש עשרה מעלות יורדים למערת הקבר, אשר מעליה בנוי חדר קטן בכפה עגולה.  הציון מכסה ביריעת צמר גפן מרקמת, והערבים יקראו לו "נבי יוּסף אלנג'ר".

לא רחוק מהחצר הזאת ישנן שתי ברכות גדולות ועתיקות-ימים.  ארך הראשונה 26, רחבה – 17 ועמקה – 6,70 מטר.  השניה מרבעת, וארך כל אחד מרוחותיה – 40 מטר.  הברכות בנויות אבנים גדולות ומסתתות.  הברכה השניה על פי המסורה היא הברכה אשר אצלה תלה דוד את האנשים אשר הרגו את איש בשת (ש"ב ד' י"ד).

במרחק עשרה דקים מהעיר בשמאל הדרך העולה ירושלימה יש הר אשר עליו תראנה חרבות רעועות הם שרידי חברון העתיקה הנקראת עד היום בשם "אִל-חַבְּרַה", ובאחת מהנה יש מערה עמוקה, אשר לפי המסורה בה קבר ישי בי דוד, ויושבי חברון יוסיפו עוד נופך משלהם ומראים שמה גם את קבר הגיורת הראשונה רות.  הלאה מעט, באחד הכרמים עומד בית קטן ובתחתיתו מערה בעלת ח' כוכים, אשר לפי דברי המסורה קבורים שמה עתניאל בן קנז ובניו.

מהצד השני, במשעול הצר העובר בין דרך ירושלם ובין דרך עזה, רחוק כעשרים רגעים מהעיר נמצא עתיק אחד נפלא במינו, והוא אלון זקן ורענן מאד, אשר על דברת המסורה הוא "אלון ממרא".

האלון הזה וכל ענף מענפיו נושאים עליהם חותם הזקנה.  הקף גזעו בתחתיתו הוא עשרה מתר, ובגבה תשעה מטר מעל הארץ ישתרג לארבעה שריגים גדולים אשר בהתאחדם למעלה יהיה הקפם חמשה ותשעים צעד.  לפנים היה לו שריג חמשי, אך זה כארבעים שנה נפשח על ידי השלג הרב אשר ירד אז, והשריג הזה הובל ארצה בריטניה.  המון העם יקרא לעץ הזה בשם "אשל אברהם", אך כל מכיר בטבע העצים יראה, כי העץ הזה איננו אשל, הנקרא בשפת אשכנז "טַמַרִיסְקֶה", כי אם אלון הנקרא בל"א "שְטֵין אַיְכֶה", ובערבית – "בַּלוּט", וכן הוא נקרא גם בפי הערבים: "אִל-בַּלוּטַה".  וגם כל הנוסעים משנות המאות הקודמות מזכירים את העץ הזה בשם "אלוני ממרא", המקום אשר בו מל א"א ע"ה.  העץ הזה ושטח גדול מסביבו קנתה החברה הרוסית הפלשתינית ותבן שמה בית מקלט ובית להכנסת אורחים, ומסביב לגזע העץ בנו בנין אבן לחזקו, ובסביבו – שבכה של ברזל.  אך ירשו לכל איש מאיזה דת שהוא לבוא לראות את העץ ולחסות בצלו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ) בפי המוסלימים נקרא אברהם אבינו כליל אללה לאמר אהוב ד'.

[2] ) צ"ל והחלק.