ברית כרותה לבאי-עולם שאין אחדות ביניהם, ולפיכך כמעט בכל עת שאיזו כתה נצחה את חברתה נתפלגה הכתה המנצחת בעצמה לפלגות. אם מנקודה זו נביט על מאמרים שונים שנדפסו בעת האחרונה ב“המליץ” יכולים בעלי-ברית ישוב ארץ-ישראל לברך את עצמם בברכת הנצחון. הפלשתינים נתחלקו לפלגות: אלה אומרים, שצריך לעשות תקונים בדת תחלה ואחרי כך לעלות לארץ אבותינו, ואלה אומרים: שאלת ישוב ארץ-ישראל לחוד, ושאלת התקונים בדת לחוד, עלינו לקומם הריסות עמנו בלא תקונים בדת ומה שיעשה הזמן לא יעשה השכל; והרבנים אומרים: אלה ואלה דברי מינות הם, אלא גם בשובנו לארץ אבותינו “לא יפול מאומה ארצה מכל המבואר בשלחן-ערוך אף כחוט השערה”. הנה נתפלגו הפלשתינים ואם כן שמע-מינה – שנצחו…

אך, הבאמת נצחו הפלשתינים? האין זה שחוק מכאיב לב?

קוראי “המליץ” בארצות נשכחות מני רגל, בראותם את כל הפלפולים הנ"ל, יאמינו בלי ספק, כי כבר נקנתה ארץ אבותינו, כי כבר נתחלקה לבני-ישראל, ואיש-איש מהם יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, כי כבר הוּכנו מסלות-הברזל לעשות העקוב למישור והרכסים לבקעה כדי להרבות את מסחר הארץ, וכלום אנו חסרים אלא תקונים בדת, - אבל במנוד ראש יביטו עלינו, אם ידעו את מצב הדברים כמו שהוא היום ויאמרו לנו: אחינו, למה נזעקתם? הן לעת-עתה אין לנו לא דובים ולא יער, לא ארץ-ישראל ולא שדות וכרמים, לא מסחר ולא מסלות-הברזל, ותחת לעסוק בישובו של עולם עמנו הנכם מפלפלים בשאלות דתיות ותשכחו כי “דרך-ארץ קדמה לתורה”!

לא אכחד, כי באמת נשבר לבי למקרא הויכוחים הדתיים, שמשכו איזה מסופרינו בכח לשאלת ישוב ארץ-ישראל. הן עוד לא עשינו מאומה לטובת הרעיון עצמו של קבוץ גליות, לא השתדלנו לפני ממשלת טורקיה לתת לנו רשות להאחז בארץ-ישראל עצמה, לא קנינו מאתה אפילו ד' אמות קרקע, לא השתדלנו לפני ממשלתנו להרשות לנו לקבץ כסף לתכלית זו, לא שלחנו אֶקספדיציה של אנשים מלומדים בידיעת טבע הארץ והצמחים, באוירה, במימיה וכו‘, וכו’ למען יוכלו האנשים הבאים לארץ אבותינו לקנות שם קרקעות, לדעת מפיהם את המקומות אשר יבחרו להם, לא השתדלנו להושיב ביפו או בירושלים או במקום אחר ועד של אנשים מהוגנים ובקיאים להיות לרוח עצה לכל הבאים שמה ולחברם לאחדים, עד שכמעט שכל הבאים שמה שבו ריקם מפני שאין איש מהם מכיר ויודע את חברו ואינו יכול להאמין בו לקחת אותו לשותף לאדמתו שהוא חפץ לקנותה, - לא עשינו אפילו אחת מאלה ונעורר ריב על-דבר התקונים בדת!

אלמלא הייתי יודע את מסכסכי שאלת התקונים בשאלת ישוב ארץ-ישראל לאנשים אוהבים את עמם בכל לב הייתי אומר, כי בזדון עוררו את שאלת התקונים בדברם על-דבר ישוב ארץ-ישראל, כדי להעמיד צלם בלהות על דרך ישוב ארץ-ישראל, למען יראו כל הנוהים אחרי ארץ אבותיהם וחפצים בקבוץ-גליות ובאחדות ישראל וינוסו מפחד הדת ןוהריסותה!…

אך השאלה, לדאבון לב, נתעוררה, ותקרא לריב. ובריב זה באו גם עלי שני יושבי קצוות במאמריהם שנדפסו ב“המליץ” 25 №, האחד לרב, הכותב ברתיחות ובכעס עצור, והשני – לסופר מפורסם, הכותב במתינות, אם גם באריכות יתירה. הראשון ערך מכתב-מחאה כנגדי על שכתבתי, שהתקונים נחוצים לנו כאז כן עתה, אשר מזה ישפוט כי אך בערמה הנני מסתיר מזמותי למען תפוש את בני-ישראל בלבם לשוב לארץ אבותינו ואז אבוא עליהם בשלחן-ערוך חדש, ועל-כן מצא לחוב לו להגיד לי כי הבטלנים (כפי שהוא עצמו קורא את חבריו) לא ייראו ולא יפחדו לנפשם מפני בעלי-ברית התקונים, אנחנו נכתוב כאות נפשנו, והם יתחסדו כאות נפשם ואינהו בדידהו ואנן בדידן. השני יאמר כי “עלינו ועל כל ישראל לקרוא מראש עצרה ולכונן בארץ-ישראל לשכת פרהדרין מגאוני הרבנים וגדוליהם ומבחירי החכמים וטוביהם וכו' המה ישימו חק ומשפט, המה יקישו על כלי האגנות ועל כלי הנבלים מה לקרב ומה לרחק”, וחלילה לנו לאמר, כי החיים המדיניים אשר נחיה יתקנו את הכל, כי למה זה דומה? לאומר: סוך שמן מפך ריקן.

צריך אני לומר, כי לא מערמה ולא מבלי דעת את תכונת עמנו הנני אומר שאין לערב שאלת התקונים בשאלת ישוב ארץ-ישראל, “וכי קאי רבי בהאי מסכת לא תשייליה במסכת אחריתי”.

בעל-המאמר “על הגאולה ועל התמורה”, אשר הוא בעצמו עורר במאמרו “על גאולתנו ועל פדות נפשנו” את שאלת התקונים ויקבעם לחובה בארץ-ישראל, אומר, שאין דבריו אמורים אלא בתקומת האומה כלה, אבל לא בזמן שמעט או הרבה יחידים יקנו להם שדות וכרמים בארץ-ישראל. כמדומה לי, שגם ה' ט“ף שפירא צריך להסכים לדבריו, כי באופן האחרון אי-אפשר לעשות תקונים כוללים בדת שיהיו כל יושבי ארץ-ישראל חייבים להתנהג על פיהם. הגע בעצמך, שבאו להאחז בארץ-ישראל חמשת אלפים חסידי סאדיגורא, עשרת אלפים חסידי טאלנא וכו‘, על-ידם עשרת אלפים בני-ליטא מן המתנגדים האדוקים, אחריהם איזו אלפים בני-פולין, בני-רומיניה, בני-מרוקא וכו’ ואיזו אלפים מבני-הנעורים, בהם רופאים, עורכי-דין, אינזשינירים, אגרונומים, סטודנטים, גימנזיסטים ועשירים מבני הדור החדש. כלם יעסקו בעבודת-האדמה, בחרושת-המעשה ובמסחר וכו' בארץ-ישראל תחת עול מלכות תוגרמה, ואין בין העולם הזה ברוסיה וברומיניה ובין ימות-המשיח האלה בארץ-ישראל כלום, ואפילו שעבוד מלכיות, - אז, מובן ממילא, כי לא יהיה בינינו מוכיח אשר ישית ידו על כל ההמון הרב הזה בנוגע לחייו הפנימיים והדתיים; התקונים אשר יעשו איזו גדולי האומה ישארו אותיות מתות בהכרח, כי מה שיעשו המתנגדים לא ייטב בעיני החסידים, ומה שיעשו שניהם לא ייטב בעיני בני-הנעורים וכן הלאה ודור ההפלגה לא יזוז ממקומו. לפיכך אי-אפשר לדבר על אדות התקונים אלא בשעה שאנו מדברים על תקומת-האומה. אבל איך תהיה תקומת-האומה? הדבר הזה יוכל להיות אך אם יתעוררו ראטהשילדינו בכל מקומות מושביהם, בארוֹנינו, דעיסטוויטעלניע סטאטסקיע סאוועטניקינו וכו' לקנות בכסף מלא את כל ארץ-ישראל מיד ממשלת תוגרמה ויכוננו שם צל הנהגה פנימית כעין אויטונאמיה. באופן כזה נוכל להשתדל אצל הראטהשילדים והבארוֹנים הנ”ל שיכפו את הר התקונים החדשים כגיגית על כל באי הארץ שהם מבני-ישראל. לא אדבר עתה עד כמה הדבר הזה מסכים עם היושר וכללי-החופש שבדורנו זה, שכבר חדלו לקבוע אפוטרופסים על עניני האמונה ודברים שבלב, לא אומר, שאם תהיה אצלנו איזו הנהגה אז אין שום צורך בתקונים דתיים, כי מכיון שתבצור יד הקנאים להרע לעוברי על דת (כמו שהוא עתה בכל מקום שיש הנהגה מדינית) וגם פורעי חק לא יוכלו לצרור את שומרי התורה, אז לא יהיו עוד מפריעי שלום בישראל, - לא אדבר על כל אלה, אך אשאל את בעל-המאמר “על הגאולה ועל התמורה” שאלה אחרת: האם באמת מאמין הוא, כי אילי הכסף בזמננו, שאין להם שום רגש לאומי, מוכשרים להתעסק בדבר הגדול הזה? כבר נודעה פעולתם של אילי הכסף מעמנו בין בארצנו ובין בחוץ-לארץ, והמחכה שעל ידם תבוא תשועת עמם בארץ אבותינו הרי הוא בעיני כמחכה “על מנחם בן עמיאל”, שנולד בזמן החורבן השני ויושב “אפיתחא דרומי ביני עניי סובלי חלאים, שרי חד ואסיר חד” (סנהדרין צ"ח.), שיפול פתאום כמו משמים לארץ ועם שיבתו הנוראה וחלישות גופו יושיע את ישראל כהרף עין!…

אך שני קצים יש: “זכו אחישנה, לא זכו בעתה” (שם). אילו זכינו שיהיו לנו עשירים החפצים לנחול כבוד בעיני עצמם, על ידי שידע לבם שעשו דבר טוב, ולא לנחול כבוד אך בעיני אחרים על ידי אותות-כבוד ותארי יחס וכו' וכו'; אילו זכינו שיהיו לנו עשירים בעלי רגש לאומי ועם זה רגש הכבוד הנאות לכל אדם בהיותו בן משפחה ידועה, אנשים שרגש הכבוד שלהם לא יתן אותם לאחוז במדתו של אותו זקן שבלה רוב ימיו ברדיפות ובעבדות, אשר בשעה שעִנה בן חמור את בתו נחה עליו רוח העבדות וכפטריוט מפטרבורג נתן קול: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ", אך היו מתרגשים עמוק בחדרי לבם כבני חופש: “הכזונה יעשה את אחותנו??!!” טענה אשר לפניה ידום כל פטריוטיזם וחשבון הכיס… אילו זכינו לעשירים כאלה, כי אז באמת נתקיים בנו הקץ הראשון “אחישנה”, כי העשירים ההם היו משתדלים להביא את תקומת האומה. עכשיו שלא זכינו, צריכים אנו להשתדל שתבא תקומת האומה בעתה, אחרי עבור שנים הרבה, שבהן יתישבו בני ישראל בארץ אבותיהם מעט-מעט.

הנה כי כן, שאלת ישוב ארץ-ישראל יש בה מעין תקומת האומה, בענין סוף מעשה במחשבה תחלה. נניח עתה, שכל המשכילים נמנו וגמרו שאי-אפשר לבנות את חרבות ארץ-ישראל בלי תקונים בדת, ונראה מה יצא מהחלטה כזו. תוצאות ההחלטה יכולות להיות בשני אופנים: או שהאורתודוכסים לבדם בלי עזרת המשכילים לא יוכלו לעלות לארץ אבותינו, או שיוכלו לעלות גם בלא עזרתם.

גלוי וידוע לכל מי שיש לו ידיעה קטנה בתכונת האורתודוכסים, שחומרה אחת של איזה פוסק מאן דהו יקרה בעיניהם מכל חיי הלאום וישוב ארץ-ישראל יחדו, ואם, למשל, נניח לפניהם בכף אחת צרות רבות ומצרות, גירושים וענוי נשים, בז ומשסה ותתק“ג מיני מיתות עם השלחן-ערוך של הר”י קרא והרמ"א, ובכף השניה – ממשלה גמורה ושלות השקט עם שלחן-ערוך חדש ברוח התקונים בדת, שאני וחברי חפצים בהם, כי אז בלי כל חקירה וישוב הדעת יבחרו בראשונה… אם כן, באופן הראשון, היינו, אם האורתודוכסים לבדם לא יעלו לארץ-ישראל, כי אז נאביד תקוה עמנו או לפחות נעכב את הגאולה להרבה עשרות שנים, ומי יודע אם תהיה אז שעת הכושר לדבר גדול כזה, שבו תלויים כל חיי הלאום כלו; ובאופן השני נקלקל יתר הרבה, מאשר נחפוץ לתקן, כי אם לא תדרוך כף רגל איש ממשכילינו על אדמת ארץ אבותינו, ואך האורתודוכסים יעלו שמה, כי אז יהיו כל בני-ישראל יושבי ארץ-הקדש כערבים במדבר וכהבידואינים הפראים…

מלבד כל זה אין כל אפשרות לעשות עתה איזו תקונים קיימים בדתנו לעולי הגולה. הכל יודעים שתקונים בדת צריכים להיות לפי רוח יושבי המקום, אך מי תכן כעת את רוח עמנו בעלותו לארץ-ישראל? הן מספר הקולוניות יהיה מספר הרוחות לכל בשר בבני-ישראל, כי לא הרי יושבי ווילנא כיושבי ברדיטשוב, ולא הרי הברדיטשובים כהרי בני אודיסה, ולא הרי אלה כהרי בני רומיניה, והאחרונים אינם דומים אפילו במקצת ליושבי מרוקא וכן הלאה, ועל כן נחוץ תחילה שיחיו עולי הגולה ממקומות שונים חיים אחדים במקום אחד במשך זמן ידוע, שאז יהיה בכלל גם רוח אחד ליושבי ארץ-ישראל.

לפיכך אני אומר, שאין לערב שאלת התקונים בשאלת ישוב ארץ-ישראל. אמת הוא, כי התקונים נחוצים לנו כאז כן עתה, כי כל הפוסקים שידעו את התלמוד רק כמפלפלים ולא כמבקרים¹וכיודעי היסטוריה לא נעשו פתאום חכמים על ידי המכות אשר הכו הרוסים ביהודים בשנה זו, ולא בשביל שנגרשו היהודים ממוסקבה ומקיוב וכו' יש רשות למחברים יחידים לפסוק הלכות לכל בית-ישראל שלא בישיבת בית-דין גדול כמו שהיה בזמן התלמוד. אך שאלת התקונים בזמן הזה הנה היא אך שאלה עיונית, להלכה ולא למעשה, בעת הזאת שכל גדולי ישראל גם הם אינם אלא מפלפלים ולא מבקרים ויודעי היסטוריה, ושאלת ישוב ארץ-ישראל היא שאלת החיים במלוא מובן המלה, שאלה שהיא אך למעשה, ועל כן אין לערב שתי שאלות שונות כאלה, ומה שיעשה הזמן לא יעשה השכל. יתקצף הרב משאלאט בכל רתיחת דמו, אך ברור הוא בעיני שהוא בעצמו יעבור על מדותיו לעת הצורך.

נדמה נא בנפשנו קולוניא גדולה מבני-ישראל, שאין בה אפילו גוי אחד. בא יום-השבת, ופרה אחת נתחככה בקורת הערוב והפילה אותו, ואין נכרי בקולוניא לתקן אותו, התבואנה כל המשפחות שטמנו את הטשאלנט בתנור אחד שבשכונה לאכול שם את מאכליהם? וכיוצא בזה: מה יעשו בקולוניא ההיא לחולים שאין בהם סכנה שיצטרכו לשתות כוס חמין וכיוצא בזה? מה תעשה הקולוניא ההיא בשחיטת בהמות גסות, אשר הרוב מהן תטרפנה עתה, הישליכון לכלבים? הבאמת יחדלו לאכול בישרא דתורא? או הרבנים יתרצו להמעיט מספר החומרות בבדיקות? שאלות כאלה יש לי הרבה לשאול, אך על כולן מענה אחד: מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל.

אך גם בלא תקונים בדת אין לנו לפחד עתה ממחלוקת ומדנים.הנאורים שבאו ושיבואו לארץ-ישראל לשם ישובה, ולא להתפטר מעבודת-הצבא, יקרים להם קדשי עמם ולא יחללו אותם בפומבי. אם הסטודנטים מחרקוב, שנסעו לארץ-ישראל לסבול שם כל מחסור, אמרו בפה מלא: “אנחנו בני-הנעורים חייבים לצאת חלוצים לפני עמנו לחיים ולמות”, הנה לבם הנתון לעמם ערבון בטוח כי לא יכאיבו את לב בני-עמם, אשר בעדם הקריבו את כל עתידותיהם, במעשי חופש ובזיון הדת. בני ההמון יודעים לערוך את האנשים החפצים בטובתם שהם מכירים בה, ובשעה שיראו את הנאורים מתקרבים להם ומנהלים אותם בעצתם הטובה וכו' כי אז לא ילכו אחרי היזואיטים מחובשי בית-המדרש לרדוף את אוהביהם אשר לבם טוב להם. גם היזואיטים ההם עצמם אין דרכם לרדוף רק את האנשים שיצאו מקרבם ונעשו אפיקורסים בעיניהם, אך אין דרכם לרדוף את האיש הזר להם שבא לעירם בבגדים קצרים ומתנהג באיזו חפשיות, כל זמן שלא ישתדל להפיץ אפיקורסות ביניהם, ועל כן אין פחד ריב ומדנים לנגד עינינו.

לפיכך אני מחזיק בדעתי, שאף-על-פי שהתקונים נחוצים לנו כאז כן עתה, אבל מתוך שאי-אפשר בזמן הזה לעשות תקונים אין אנו צריכים ואין אנו רשאים לעכב את תחית האומה עד שיהיה רצון מאת רבנינו לקבוע לנו חקים חדשים. עלינו לעשות את המוטל עלינו לטובת הגוי כלו בחייו החמריים והלאומיים ולהניח את שאלת התקונים, ומה שיעשה הזמן לא יעשה השכל.