_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נבואה חשבון

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

מכתב עתי אחד בשפת-עבר זכר עתה את צדקותיו שעשה בגלגול ראשון, ומתוך שהצדקות ההן נחשבו גם אז בעיני רבים לזדונות, הנה הוא שמח עתה להראות במופת חותך, כי היה אז צדיק בריבו;  והמופת הוא, כי עתה, אחרי שעברו ארבע שנים מן העת ההיא, נמצא שהמו"ל מכתב-עתי "נאוו. וור." דורש באותה הלכה שדרשו בה אז מתנגדי מכתב-העתי המנוח ההוא, ומזה יוצא לנו, שהמתנגדים ההם היו מאותם הנקראים "צד המן", ושמע מינה שהוא, מכתב-עתי הנ"ל, זכותו יגן עלינו, היה מבני "צד מרדכי".

"בימים ההם (היינו בזמן הפרעות), אומר מכתב-עתי שבשפת-עבר הנ"ל, עלתה השאלה הזאת (שאלת היציאה לחוץ-לארץ) על שלחן הסופרים וכו'.  רוב הסופרים במכתבי-העת נטו אחרי היציאה וכו', ורק נחלקו בדבר המקומות וכו' אלה מזה שלחו (?) את הנוסעים לאמעריקא, ואלה מזה אמרו: אל הר ציון נעלה וכו', ואחרי אשר כאלה כן אלה לא ראו מימיהם לא חופי אמעריקא ולא ערי ארץ הקדושה ורק מפי הסברה ועל דרך השיר חתרו לפתור את השאלה הנכבדה וכו', לכן לא ידע העם על מה נצים הסופרים וכו' ויעמדו מרחוק. אולם לא ארכו הימים ופלפולי מכתבי-העת החלו להראות פעולתם גם בחיי המעשה וכו' אז באמת החל העם לצאת המונים-המונים וכו'. "אין סדרים ואין שיטה להיציאה", קראו הסופרים כל היום, על כן רחקה ישועה מן היוצאים, הבה איפוא וניסד לנו ועדים לתכלית היציאה מן הארץ אז תעלה ארוכה לנו וכו' וכו'.  עתה (היינו אחרי שגם מכתב-העתי "נאוו. וו." מציע להגביר את היציאה) ידעו נא סופרינו בעקבות מי הלכו בימים ההם ולמי קראו: אוהבינו מליצינו.  אולי יראו ויהיו נזהרים בדרכיהם ובמעשיהם לימים הבאים.  לב מבין ורוח חזקה – זה הוא הדרוש לנו על כל צרה שלא תבוא עלינו, ואלהים ירחם שארית עמו ולא יתן למוט רגלינו".

אלה דברי מכתב-העתי ההוא.

מתוך שיש רבים מן הקוראים שאפשר שלא קראו לפני איזו שנים את מכתבי-העת ליהודים שהיו לנו בשפת רוסיה, צריך אני להודיע, שכונת בעל-המאמר היא על המחלוקת שנפלה בשנת תרמ"ב בין ה"ראזסוועט" וה"רוסקי יעווריי". הראשון היה מדורשי היציאה, והשני מתנגד לה. הראשון דרש ליסד ועדים לתכלית היציאה, והשני צעק ככרוכיא על הצעה זו, שריח מינות נודף הימנה. על הראשון השפיעו הסופרים ממקומות המהפכה, שראו בעיניהם כי כבר כשל כח העם בסבת הפרעות, שביתת המסחר, גירוש הכפרים וכו', והנה הוא בורח אל אשר ישאהו רוחו;  ועל השני נחה רוח-הקודש אשר האצילו עליו שנים-שלשה שַלוי עולם מעמנו, אשר לפי מצבם היה נאה להם להתראות כפטריוטים. בשעה שאלפי אנשים מן היוצאים מרוסיה לאמריקה התגוללו בברוֹדי בעירום ובחוסר כל, יד החברה "כי"ח" קצרה מהושיע לכלם, ועשירי אחינו בחו"ל התלוננו על עשירי אחינו בארצנו שסלקו ידיהם לגמרי מאחיהם הנודדים ועזבו טרחם ומשאם רק על יושבי חוץ-לארץ – אמר ה"ראזסוועט" לה"רוס. יעוו.": זו חטאתך וזה פריה! ה"רוס. יעוו.", תחת להשיב, שאפילו אם היה הוא מתאחד עם ה"ראזסוועט" בדעותיו, בכל זאת לא היו עשירינו בארצנו  עושים כלום לטובת היציאה, - מחה את פיו, ואמר: לא פעלתי און, ואדרבה אני הצדיק ואתה הרשע, שאלמלא דרשת בשבח היציאה לא היו בני עמנו נוסעים לאמריקה.  המחלוקת הזו ארכה עד שפרחה נשמתו של ה"ראזסוועט". אחרי מותו של ה"ראזסוועט"  בעצם מלחמתו לטובת ישוב ארץ-ישראל, החל ה"רוס. יעווריי" להסביר פנים גם לישוב ארץ-ישראל, אם גם נשאר בדעתו על-דבר היציאה, וכפי הנראה היה חפץ, שיקים ה' בנים לאברהם אבינו מן האבנים המתגוללות ברחובות ארץ-ישראל, והבנים ההם יושיבו את הארץ אשר נשבע ה' לאברהם לתת לו ולזרעו, אך לא חלילה אותם בני אברהם היושבים באירופה. אך יתר שאת עשה מכתב-העתי ההוא להפלשתינים,כי בהביאו ידיעות מארץ-ישראל הציב בראשן השם שנקראה בו הארץ הזאת בימי שלותה: "יודעא" (כלומר: ארץ יהודה) אף-על-פי שמזמן חורבנה איננה נקראת עוד בשם זה...

אך קץ כל בשר בא גם על ה"רוס. יעווריי", ורק בזה נבדל מן ה"ראזסוועט", שהאחרון מת לגמרי ועבר ובטל מן העולם, והוא, ה"רוס. יעווריי", נתגלגל לאחר מיתתו בבריה חדשה, בריה בפני עצמה, ותחת שהיה בגלגול ראשון מכתב-עתי עברי בשפת רוסיה, הנהו עתה בגלגול שני מכתב-עתי רוסי בשפת-עבר, וכל הדברים שהבאתי למעלה על-דבר היציאה ועל דבר הסופרים, הם דבריו אות באות.

האמנם יותר ממה שקריתי כאן לפני הקוראים בשם אותו מכתב-העתי כתוב שם, אך אנכי פסחתי על כל המהתלות אשר חלק "אוהב עמו באמת" "מן הנבונים בעם" הזה באפו ל"חובשי בית-המדרש", אשר הרגיזו א ת העם ונבוניו ואוהביו יחד בקולם על-דבר היציאה. מי שלבו טוב עליו "ורוחו חזקה כפי הדרוש" יוכל ללגלג ככל העולה על רוחו. אך האמנם לא חסר לנו עתה אלא מהתלות? אעזבה נא דברי מהתלותיו ונראה מה ידבר לנו.

אם אלה שדרשו בשאלת היציאה "לא ראו מימיהם לא חופי אמעריקא ולא ערי הארץ הקדושה" אין בכל כלום.  יש הרבה ערים גדוולת וקטנות שלא ראיתין מעולם, ואף-על-פי-כן מאמין אני באמונה שלמה שיש בהן בתים, שמצוי בהן מסחר, שיש בסביבותיהן קרקעות הראויות לזריעה או לנטיעה, ומאמין אני גם כן באמונה שלמה, שלא ימצא בעולם מתחכם שבגלל אמונתי זאת יקרא עלי את המקרא: "פתי יאמין לכל דבר". אך האם היה המלגלג הזה במקום הפרעות? האם ראה אז בעיניו את פחד העם בעת הזאת, את רעבונו ואת צרותיו, ואת תנועת היציאה שהתעוררה בקרבו אז?

הנה הוא אומר, שבתחלה, כאשר נטשה המלחמה במחנה הסופרים על אדות היציאה, לא ידע העם על מה הסופרים נצים וישתאה ויעמוד מרחוק.

ניתי ספר ונחזה.

השמועה על-דבר המשסה הראשונה שהיתה ביעליסאוועטגראד באה במכתב-עתי "ראזסוועט" בנומר 17 מיום 23 אפריל לשנת 1881. לא בנומר ההוא ולא בנומר 18 שלאחריו לא נזכר דבר אדות היציאה. הסבה מובנת: הסופרים היו כנדהמים, הבהלה הראשונה עוד לא עברה עליהם ויהיו אובדי עצות. מעריצי המאה התשע-עשרה חשבו שהפרעות הם מעשי המהרסים, ושההמון התנפל ביחוד על היהודים מפני שהם נחשבים כגרים בארץ, ולפיכך היו בטוחים שעתה תהיה חדשה בארץ, ולמען דעת כל עמי הארץ כי אין גרים ואין פרעות בהמאה התשע-עשרה יהפכו הגרים בן-לילה לאזרחים גמורים, ואז "דע, חם, את אשר לפניך , וקרב אליך ואל תגש בי".  עוד בנומר 19 לשנה ההיא הביא סופר ה"ראזסוועט" ג. ב. ג. את דברי מכתב-העתי "נאוו. וור.", שנחוץ להרחיק את היהודים מארץ רוסיה, ועל זה ענהו ברוח המאה התשע-עשרה לאמר: "היהודים ישארו ברוסיה, יפרו וירבו בה וכו' ואפילו עד שמונים מיליון נפש, כי רוסיה היא ארץ מולדתם, ארץ רוסיה ארצם, שמיה- שמיהם ושאלת היהודים היא שאלת רוסיה".  בנומר ההוא בא עוד מאמר מן הרידאקציה בשם "דעות הדפוס והצעותיו" ובו אומר: "ובאמת הלא אי-אפשר לנו לכבוש את פאליסטינא ולהושיב שם שני מיליון אנשים, הקשורים על-ידי משלח ידיהם בקשר אמיץ עם הממשלה שהם נחשבים עבדיה".  אך ההמון הגס, המונה שנותיו למספר היצירה, שכח, כפי הנראה, כי חי הוא בסוף המאה התשע-עשרה, ולמרות טענות המשכילים עשה את שלו, ובטרם עלה על לב הסופרים לחקור, אם מותר לברוח ממהלומות, מרעב ומחוקים מעיקים ולצאת לחוץ-לארץ, אם לא – באה פתאום בנומר 26 ממכתב-עתי ההוא מיום 16 מאי, היינו כחדש ימים אחרי המשסה הראשונה, ידיעה מן המ"ע "פאליטישע קאררעספאנדענץ" מוויען, כי "פקידות הצבא אשר בלבוב שלחה חיל-רגלי לעיר פאָדוואָלאָטשיסק (גבול אוסטריה וקרוב למקום הפרעות), במקום שכל יום ויום מתרבים יהודים בורחים מרוסיה".

בנומר 21 דבר סופר ה"ראזסוועט" בפעם הראשונה ברחבה על אדות ספרו של ה' ל. אָליפהאנט על ארץ הגלעד, ואמר בפירוש, כי מפני הצעתו של מכתב-העתי "נאוו. וור." (על-דבר יציאת היהודים) הוא מוצא לנכון להודיע תוכן הספר ההוא.  ממילא מובן, שגם באותו מאמר לא נזכר דבר על אדות היציאה, כי על-פי הצעת אָליפהאנט צריך היה לשכלל תחלה את  ארץ הגלעד ולהוציא עליה סך מיליון ל"ש (עשרת מיליון רו"כ) ואחר-כך להושיב שם יהודים.  בנומר 24 באה ידיעה מוויען, כי כחמשת אלפים בורחים עברו את הגבול לאוסטריה, בפאדוואלאטשיסק נמצאים 600 ילדים קטנים, ומספר הבורחים 1500 איש. באותו נומר באה ידיעה ממכתב-עתי "קאֶלנישע צייטונג", כי איש עברי אחד ביקש מאת הציר הספרדי היושב בקונסטנטינופול להשתדל, שתקבל ממשלת ספרד ששים אלף יהודים לארצה וגם באה תשובה ממלך ספרד, שהוא נכון לקבל את כל מי שיבוא לארצו. אם אמת בפי השמועה הזאת או לא (ראה גם בנומרים 27, 29, ואם לא יתעני זכרוני זכרו גדולי עמנו את החסד הזה להמלך ההוא, בספרם בשבחו אחרי מותו) – אחת היא.  רב לנו לדעת, כי שאלת היציאה התעוררה מעצמה ובה עסקו מכתבי-עת גדולים באירופה, לא חובשי בית-המדרש ולא בעלי-שירים ופוסקי פסוקים מישעיה ומחבקוק. בנומר 25 באה ידיעה ממכתב-עתי שבלונדון,  כי בשיקאגא (באמריקה) נכונים לכונן קולוניה בעד עשרים משפחות יהודיות מרוסיה הדרומית. בנומר 26 באה ידיעה ממכתב-עתי "איזראעליטישע וואכענשריפט" לאמר: "מבאמבערג מודיעים מיום 16 יוני (היינו יום 4 יוני לחשבון רוסיה, כחודש ומחצה אחרי המשסה הראשונה), כי ביום אתמול עברו דרך העיר הזאת יהודים רבים.  ממקורים נאמנים נודע, כי הם יהודים רוסים שעזבו את ארץ מולדתם ונוסעים דרך האמבורג לאמריקה". בנומר 28 באה ידיעה ממכתבי-העת שבאמריקה, שבחדשים האחרונים באו שמה יהודים רבים מרוסיה במספר שלא היה עוד כמוהו.

בכל העת הזאת עמדו הסופרים מרחוק ולא דרשו לא בשבח אמריקה ולא בחבת ערי יהודה, ואך בנומר 30 מיום 26 יולי נדפס המאמר הראשון המדבר בשאלת היציאה. במאמר ההוא מדבר מחברו על היציאה, כמו על מעשה יום-יום הנראה לעינים, כמו שהיה באמת, ואומר: "לא אנחנו קראנו לאֶמיגראציה כזאת, לא אנחנו חפצנו בה; היא נמצאת עתה בפועל ועלינו להכנע ולמצוא עצה".  את מאמרו זה יחתום מחברו בדברים האלה: "מטרת המאמר הזה לפקוח עיני אלה, אשר אינם רואים או מפחדים מראות את המעשה הנראה לעינים, ואשר כפי צורתו עתה הנהו קרוב להפסד ורחוק מתועלת לעמנו".  הנה יראה הקורא, שסופרי ה"ראזסוועט" לא הקדימו פה לאזן, ודברו על היציאה אך כעשרה שבועות אחרי שבאו עליה ידיעות ממכתבי-עת שונים, ואחרי רואם מראש, שכל זמן שלא יובאו סדרים בערבוביא זו (על-ידי ועדים מיוחדים) יהיה הפסדה מרובה משכרה.

סופרי "המליץ" גם הם לא דברו על היציאה בטרם בואה לפעולה.  עד נומר 20 מן השנה ההיא לא בא על השאלה ההיא לא דבר ולא חצי דבר. בנומר 20, שנדפס ביום 26 מאי, כארבעים יום אחרי המשסה הראשונה, יאמר המו"ל במאמרו הראשי: "והנה זה מקרוב השגנו מכתבים ועליהם מספר חותמים מהמקומות אשר היו לשמה, כי אחרי אשר תם הונם ואינם יודעים אל מה לפנות לחיות נפש ולבם נפל בקרבם לשוב לעבוד וליגע ולהותיר ליום עברה (הוספה במוסגר: ולדברי מכ"ע האשכנזים ליהודים כבר באו שמה גדודים גדודים כמה מאות נפש לעבור ארחות ימים לאמעריקא) אי לזאת יש עם לבבם וכו' לעזוב את הארץ וכו ללכת אל אמעריקא או אל אשר ישאמו רוחם".

את "הצפירה" לא קראתי, אך בטוח אני בהצדקנית הזאת, שחלילה לא חטאה בשפתיה ולא העירה את אזן העם לבקש לו עצות בצר לו.

יאמר נא ישראל: באיזה שם ראוי לכנות את העקיפין, שבהם בא מכתב-העתי בשפת-עבר הנ"ל על הסופרים שדרשו בשבח היציאה!  אם חפץ הוא להצדיק את שיטתו בגלגול ראשון, למה לו לאחוז במעשיו בימים ההם ולהכחיש את הידוע אך בכח עצימת עינים לבד, בעוד שהיה יכול לומר באופן פשוט: "אחי הסופרים! הנכם חפצים להביא סדרים בהיציאה, לכונן ועדים וכו', דעו לכם כי קולכם יהיה כקול הקורא במדבר, כי לתכלית זאת נחוץ כסף, ועשירי עמנו לא ימנעו מכם כל פטומי מלים שבעולם, אך כסף לא יתנו, כל זמן שלא יהיו בטוחים שיקבלו בעדו אותות כבוד".  בכלל אין עתה צורך להצדיק את שיטת מכתב-העתי "רוס. יעוו.", כי מיתה מכפרת אמרו חז"ל, ואין לאיש עתה עסק בו.  אם חפץ הוא להצדיק את שיטתו עצמו בגלגול הנוכחי, הנה אין דורש מידו להיות במעוררי ישוב ארץ-ישראל, כי, כמו שאמרתי, אינו אלא מכתב-עתי רוסי בשפת-עבר, והנה הוא ממלא כרסו בטלגראמות שאין לאיש עברי בתחום מושבנו עסק בהן, כמו הידיעות על האזכרות שנעשו לנפש אקסאקאוו, על הקרח שבוואָלגה שנע ממקומו, על הישיבות שהיו לבעלי-הנכסים בפנים ערי רוסיה, על תעלות המים בקאלונה, וידיעות על אדות המשחקים והמחוללות, וכיוצא בזה.

הנה הוא מפחיד את התמימים בדברי מכתב-העתי "נאוו. וור." ואומר: "ראו, הנה דורשי היציאה חברים הם לאויבינו זה".  אך מה בכך אם גם ה"נאוו. וור" מבקש עצות להרבות את מספר היהודים היוצאים?  ידוע, כי יש אשר יבואו שני מתנגדים לדעה אחת מטעמים שונים, ואין שום חיוב לצד אחד לומר לחברו: הואיל ואתה, מתנגדי, אומר כך, לפיכך יעלו עשבים בלחייך, ואני צריך לומר להפך.  ידוע, כי גם צדיקי החסידים מתנגדים להיציאה, גם הם אומרים:  "אלהים ירחם שארית עמו ולא יתן למוט רגלנו", ואף-על-פי-כן לא אמר איש להנאורים המתנגדים לה: "ראו, הנכם בעצה אחת עם הצדיקים", כי סוף-סוף טעמיהם שונים זה מזה, ואחרי כונת הלב הן-הן הדברים. צדיקי החסידים מתנגדים להיציאה מפחד פן ימעט גז צאנם, והנאורים מתנגדים להיציאה – זה מפני שהוא ירא פן יבקשו ממנו סך כסף לעשות סדרים בענין זה, זה מפני שהוא חס על הציוויליזאציה הקדושה המאירה לארץ ולדרים עליה, "חוץ מן העברים", ויש שהוא ירא שלא יאמרו עלינו, כי חסרי פטריוטיזם אנחנו. כן הוא גם בדבר שאלת היציאה.  מכתב-העתי "נאוו. וור" מציע לתמוך את היציאה, כדי שעל-ידי זה ייטב, לפי דעתו, להרוסים, ואנחנו מציעים לתמוך אותה, מפני שבזה ייטב לנו, ומה לנו ולה"נאוו. וור."?

לפי דעת מאמיני הגלגול צריכה הנפש המגולגלת לתקן בגלגול שני את עוָתתה שבגלגול ראשון; מכתב-העתי שעליו אני מדבר חולק, כפי הנראה, על הדעה הזאת...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה