_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעשי אבות סימן לבנים

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות.

 וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם.     (עזרא ד', ד ה).

לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה. (בבא מציעא ל:).

 

ליהודים אורה ושמחה. כל העם נאסף כאיש אחד אל ירושלים.  המזבח נבנה על מכונותיו, וברשיון כורש מלך פרס החלו להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו לבנין ההיכל.  הלוים עומדים ומנצחים על מלאכת בית ה', הכהנים מלובשים עומדים בחצוצרות, כל העם הריע תרועה גדולה.

שמעו צרי יהודה ובנימין – ויהי לבם כים נגרש.  בשנאתם לישראל החליטו בלבם לבטל את מלאכת הבית, אך ידעו, כי אם יתיצבו כשונאים לא ישים כל איש יהודי עליהם לב. על כן התחכמו לבוא בטענה של יראת-שמים: "נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם".  חלילה להם ממחשבות און, לבם טהור ומחשבתם קדושה והם חפצים "לבנות בית לה'". בראותם כי ערמתם לא עמדה להם פנו להם לצד אחר, ויהיו מרפים ידי עם יהודה בתואנות ישנות, ומבהלים אותם בהפחדות, ושוכרים עליהם יועצים מחבריו של שמשי הסופר להפר עצתם.

עברו כשש מאות שנה.

בני יהודה בצרה גדולה.  בר-קמצא, כמנהג גוברין יהודאין בזמננו, הלשין לפני קיסר הרומאים על כל העדה בכעסו על איש אחד, ויאמר כי מרדו בו היהודים.  לאות כי כנים דבריו לקח מיד הקיסר עגלה משולשת לקרבן בבית-המקדש, הטיל בה מום והביאה אל המזבח.  חכמי הדור, בדעתם כי "חמת מלך מלאכי מות" ובראותם את האסון הצופה לכל העם, רצו להקריבה, שהרי אין לך פקוח נפשות יותר מזה. אך ר' זכריה בן אבקולוס העמיד את דיניו הוא על דין תורה, ויען: "יאמרו בעלי-מומים קרבין למזבח".  בראותם כי המלשין נכון ללכת שנית לרומי לכלות חמתו בעם עברתו, רצו להרגו כרודף.  אך ר' זכריה בן אבקולוס העמיד עוד הפעם את דיניו של עצמו על דין תורה ויען: "יאמרו מטיל מום בקדשים נהרג" (גיטין נ"ז).

חכמי ישראל בדורות הבאים לא יכלו לשכוח את העון הזה לר' זכריה בן אבקולוס.  כששמע ר' יוסי בן חלפתא את חסידותו של ר' זכריה בן אבקולוס, שהיה משליך בשבת מאחורי המטה עצמות וקליפין (בשעת מאכלו, בטרם חל עליהם איסור מוקצה), ענה שלא כענין אבל במרת לב: "ענונותו[1] של ר' זכריה בן אבקולוס היא שרפה את ההיכל" (תוספתא שבת ט"ז, ו), כלומר: מה לנו ולחסידותו של האיש הזה שהיה בעוכרנו!  ור' יוחנן, הוא ר' יוחנן שאמר על יסוד פעלו זה של ר' זכריה בן אבקולוס: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה", הוסיף ואמר: "ענונותו של ר' זכריה בן אבקולוס החריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו!" (גיטין שם).

עברו עוד יותר מאלף ושמונה מאות שנה.

בכרמים בארץ-הקדש שמחה וגיל. ישראל שמח אל גיל כעמים שמחת הבציר. "מי שלא ראה את הבציר ומעשה היין ביקב הגדול בראשון לציון לא ראה מימיו מחזה נהדר, יפה, נעלה, אשר עז לו לשמח את לב היהודי ולמלאהו רגשי קדש נעלים.  הכרמים הנהדרים המשתרעים סביב המושבה על אלפי דונם, רבוא רבבות הגפנים הרעננות מכל המינים העומדות שחוח תחת משא האשכולות, הנשקפים מבעד לירק העלים – כמה עבודה, כמה כח, כמה עז ואמץ-רוח וכמה כסף הוציאו על זה! והנה המושב הנחמד, ובתוך המושב חיים, תנועה, עסק, עגלות ארוכות טעונות סלים גדולים, מלאים אשכלות בריאים ונחמדים, נמשכות ובאות מארבע כנפות המושבה; הנה עלתה העגלה עם סוסיה ורכבה על שטח המשקלת אצל הבית הקטן הבנוי ביחוד לזה, ובתנועת יד אחת של השוקל הנה הורמה כל העגלה הזאת ונשקלה עם סוסיה ורכבה... ועברה העגלה, ואחרת באה תחתיה, והלכה ובאה אל היקב, וסבוה הפועלים ותפשו בסלים, והוריקום אל תוך הפה הגדול של המכונה המרסקת, וסבו הגלגלים בכח הקיטור, ונרסקו הענבים, וירד העסיס אל תוך הבור שלמטה, והאנטל סובב ודולה העסיס עם הזג והחרצנים ומוריד אל תוך עגלות ברזל העומדות למעלה; הנה מלאה העגלה הקטנה, ואחזוה הפועלים והושיבוה על מטילות הברזל והוליכוה לדרכה, והוריקוה אל אחת הגיגיות הגדולות העומדות כהררים מסודרים בשורה... הנה רבבות דונמים כרמי הדר, הנה היין המשמח אלהים ואנשים, הנה משי, הנה עבודה ופרנסה לעניים ולפועלים;  הנה בתי-ספר המפיצים השכלה, חכמה ודעת, הנה מדברים ומדברות עברית!"  ("המליץ תרנ"ו, נו' 180).

האין זו שמחת אין-קץ להעם האומלל, הנודד זה כאלפים שנה? האין זה מעט שלומים לאבלו על שוממות ארץ אבותיו? העל זה יחשו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס? אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפש צרי יהודה ובנימין?

"בני קרח לא מתו". אות הוא לבני-ישראל לדורותם, כי בכל זמן שיתעוררו  יחידי סגולה לעשות דבר טוב בעמם יקומו עליהם תיכף בני קרח להרעיש עליהם שמים וארץ.  תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס היושבים בירושלים מעמידים את דיניהם על דין תורה: את סכלותם ופראותם הם ישימו לפנינו כדין תורה והם אומרים: יקוב ויחריב הדין הזה את כל הרי יהודה! וצרי יהודה ובנימין שבזמננו, הם "מצדיקי הרבים", בודים כל דברי שקר מלבם ומפיצים אותם בפאסקבילים ובמגלות עפות לקרקר ולהרוס את כל דבר הישוב עד היסוד.

הנה נועצו הפועלים בארץ-הקדש, אלה האומללים הנוטרים כרמי אחיהם ועובדים אותם, באין להם כרמים שלהם, לכונן להם איזו שעשועים ביום מועד, בחול-המועד של פסח, אחרי עבודת-פרך גדולה וקשה במשך ששה חדשים, ויבחרו להציג איזה מחזה, לא מחזה של שחוק וקלות-ראש, אבל מחזה עמל אבותינו בבנין הבית השני, כדרך שנהגו בכל תפוצות ישראל להציג בפורים מחזה אחשורוש. אבל דבר שהותר לכל ישראל מכמה דורות ואין מן הרבנים רואה בו שום איסור, אסור הוא בהחלט לדעת תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס, ויעמידו את דינם זה על דין תורה, ויהי דבר המחזה למקור חרפות וגדופים, וכוחים ופלפולים, והגליון אשר היה לעביט של שופכין על עורכי המחזה הנ"ל נשלח למאות על חשבון שר-צבאם של "מצדיקי הרבים" היושב בפטרבורג, ויקם שאון, ותגדל המהומה. חובשי בית-המדרש נאנחו בשברון-מתנים על הרעה הבאה על עם ה', הצבועים קללו קללות נמרצות, והנבונים בעם ראו ותמהו: האמנם הסתתרה בינת האנשים ההם ודעתם נטרפה, כי היה להם דבר הבל ושחוק תמים לאחד מגופי תורה?!

הנה פלוני השוטה יצא במחול – עוד הפעם תרעש ארץ מקצף תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס. אבל, רבותי! הלא מבשרכם תראו כי גם לשוטים רשות לבוא לארץ-הקדש, ואם אתם בשטותכם רואים את כל הקולוניות כמחול אחד, והוא בשטותו יוצא במחול, סוף-כל-סוף הכל הולך ממקום אחד, משטות, וכי כדאי הוא להרעיש עולם בשביל איזו שטות? מספרים, כי פעם אחת ישב במרתף על כוס יין פלוני החזן המפורסם, וממולו שני חסידים.  אמר חסיד אחד לחברו בלחישה: הרואה אתה את היושב מולנו – הוא החזן המפורסם.  אז נרעש החסיד השני ויען ברגש: כן הוא, אבל אומרים עליו שהוא בעל תאות בשרים גדול! החזן שמע מרחוק את לחישתם ויאמר להחסיד: שוטה שבעולם, ומה איכפת לך אם הבעל-תאוה הוא גם יודע היטב פרק בשיר? כדברים האלה אומר גם אני: הנה רבים בעמנו השוטים, ומה בכך אם אחד או אחדים מהם הנם גם חובבי-ציון בפועל ונסעו לארץ-הקדש לעבוד אדמתה? כיוצא בזה בפורקי עול: הנה רבים בהם באירופה שאין בהם שום לחלוחית של מצוה וכל רגש יהודי; ומה זה תרעשו אם בין אלפי העולים נמצאו גם איזו מאלה האנשים אשר רוחם קר לקדשי בני-ישראל? האם לא יותר טוב הוא שלכל הפחות לבם ער לעתידות עמנו? וכי יותר טוב היה, אם היו אלה חסרי רגש הדת רחוקים לגמרי בכל הענינים מעמם? התאמרו לכלוא בהם את רוחם הטוב לעתידות ישראל, או לצוות עליהם לבלי לעלות לארץ-הקדש? הרשות בידכם לעשות כן, אם תוכלו; אבל מדוע תהיו כמשחיתים שאינם מבחינים בין טוב לרע, לעקור את הכל?

הנה נוסד ביפו בית-ספר. אמת הוא כי לא על ידו יושע ישוב הארץ, ולא בלעדיו יחרב ישוב הארץ; אבל אין בעולם קבוץ אנשים מן הישוב שאין להם בית-ספר, ובכן גם ביפו נחוץ בית-ספר. אך היוכלו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס לראות ולהחריש? הפראים ההם, אשר בימים האלה הדפיסו דברי פראות שלא נשמעו כמוהם גם בארצות הזולוסים, שיש איסור חמור, "שלא ללמוד בבתי-הספר כתב ולשון זרים ונתקבל האיסור בין עדת האשכנזים עד ביאת גואל צדק, ועל כן הנם מודיעים כי האיסור הנ"ל הוא בתוקף ועז ואין שום צד היתר לזה עד ביאת גואל צדק (רשות לפראים לקבל על עצמם גם לאבד עצמם לדעת, אבל מי הרשה להם להטיל איסור על אחרים אפילו בימיהם וכל-שכן עד ביאת הגואל?) ואין בכח שום בית-דין לבטל האיסור (על איזה יסוד הם אומרים כזאת?) הנעשה מכבר כנ"ל" ("המליץ" גליון 472).  הפראים ההם, שהעמידו את דיניהם הבדוים על דין תורה, ואומרים שאין ביד כל בית-דין לבטל את שגעונם, כאילו היה זה דין תורה שאסור לבטל אותו – התנפלו בכל כחם גם על בית-הספר שביפו ומוצאים בו כל עון וכל מרי.  כמדומה לי, כי אחרי שגלו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס מירושלים אלה את שגעונם ופראותם עד מדרגה כזו, אז אי-אפשר עוד שאיזה איש שיש מעט מוח בקדקדו ישים לב לדבריהם.  אך במה דברים אמורים, באנשים מהוגנים שפיהם ולבם שוים, אבל לא בצבועים וחנפים המכנים את עצמם בשם "מצדיקי הרבים".  המזיקים האלה, החפצים אך לצוד דגים במים עכורים, עומדים ומצפים לכל הגה היוצא מפי תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס, ומה שהאחרונים האלה עושים אך בכסל ותומת-לב עושים מצדיקי הרבים ברשע וחונף.

"מצדיקי הרבים" אצלנו עושים במחשך מעשיהם זה חצי יובל שנים.  עוד בשנת תר"ל יצאו היעזואיטים הנמולים האלה ממחבואיהם ויפיצו כתבי-פלסתר בשם: "דברי אמת, דברי שלום ואמת, מלחמה בשלום, מגד ירחים" ועוד. ראשי המדברים היו כלם נעלמים, כגנבים במחתרת, ושמותיהם הפראים היו: "דון אבנר בכברת עזה, משה דוד וואלפסאהן, רמ"ה, אבג"ד, הלום, דין בטוב החופ"ק אמון, אז"ש, מהר"ד הגאון נ"י, בהר סיני, איש ימיני, בזיח, ישר, הכותב יושר, למטה אשר", ונראים הדברים שכל השמות האלה לא היו רמזים של שמות אנשים שונים, לא היה שם לא רב ולא גאון ואפילו חופ"ק, ואך שנים-שלשה בני בליעל קראו על פאסקביליהם שמות רבים ומשונים; כי בדעתם היטב את ערכם השפל והנבזה לא נועזו לקרוא את שמותם בגלוי על כתבי-בדיהם; כי לוּ היו בם איזו נכבדים, כי אז היו יוצאים בגלוי, כמו שיצאו בגלוי במאמריהם ב"הלבנון" בזמן ההוא.  "מצדיקי הרבים" אלה מנו ספסלי בתי-הזמה (כך נראה מן המחברת "מלחמה בשלום"), עסקו במלשינות (ראה ב"המליץ" שנה עשירית צד 234 בהערה 1), הפיחו כזבים, והכל לשם ממון, כמו שגלו בפירוש בסוף המחברת "מלמחה בשלום".  בשנות תרמ"א ותרמ"ב נראתה להם תקוה להבנות מחורבנם של ישראל, ובעזבון סופר מפורסם מחכמי אשכנז נמצאו  כתבים המוכיחים, כי "עבדי דבי רבי" אלה אספו כסף הרבה למטרה שלא נתקיימה ולא יכלה להתקיים... הם חשבו, כי ימים כאלה ימשכו וימלאו ביתם בצע מעשקות, אך באו חובבי-ציון ויקראו לאור עולם אידיאלים חדשים, אשר דבר אין להם עם המטרה שהציבו להם "מצדיקי הרבים" לטובתם ולהנאתם, ויראו היעזואיטים הנמולים האלה כי צידם יתמלט מידם – ויחלו לחתור חתירות בסתר תחת חובבי-ציון. לזה אמרו, כי הד"ר פינסקער ז"ל, בן בנו של הרב המו"ץ מטארנאוו, הוא קראי (??), לזה אמרו, עי פלוני ופלוני העוסקים בהישוב אפיקורסים הם, כאילו היו האחרונים האלה עזי-פנים וקשי-עורף כ"מצדיקי הרבים" לומר: "צדיקים אנחנו", ולזה אמרו, כי הכסף לא יגיע למקומו; אך יראו להרים ראש בגלוי ויפיחו מדנים וירבו כזבים בסתר. 

ויהי כי נשמעו שריקות תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס מירושלים על הישוב ועל בית-הספר – וירימו מצדיקי הרבים את ראשם, בחשבם כי עתה יש להם על מי להשען, וזה יותר משנה הנם מפיצים כל מיני כתבי-פלסתר על הישוב ועל המחזיקים בו[2] , על משכילי העם ועל כל דורשי טובת עמם. אך שוא פעלכם, עטלפים מתחבאים! הנה חובשי בית-המדרש במלוא מובן המלה, אלה אשר בשטותם יאמינו בכם ובשקריכם, מבלי הבין כי אנשי-לב ונכבדי עם לא יתחבאו ולא יעשו במחשך מעשיהם, הם אנשים אשר גם בלעדיכם לא יתנו להישוב אפילו פרוטה אחת, וחבתם ושנאתם במאזנים ישאו יחד. ובעלי-בינה מן הרבנים והאנשים מעולם המעשה הלא יבינו למטרתכם וידעו לערוך דברי נעלמים שפלים כמוכם כערכם באמת.  שננו לשונכם, הפיצו שקרים וכזבים כהנה וכהנה, הצמידו מרמה וכל תועבה כדרככם תמיד, - אל לב אנשי תבונות לא יגיעו לעולם;  ולהשוטים והצבועים המקשיבים לכם לא נשים לב, כי הם לא יועילו ולא יזיקו לנו.

האמנם אומרים, כי שרי צבאות "מצדיקי הרבים" מתפארים, כי אם יהיה מרקוליס אליל המסחר בעזרם, אז יבחרו להם דרכים אחרים, יותר בטוחים להוביל אל המטרה, לעקור את חובבי-ציון בכח תקיף... על-ידי מלשינות;  אך קשה לחשוב כי האנשים האלה יאמינו באמת, כי בדרכים אלה יצליחו במעשיהם. הן אמנם טפשים גדולים ישנם ביניהם, אך גם הטפשים צריכים לדעת, כי דרכים כאלה כשם שהם מסוכנים להנלחמים, כך הם מסוכנים להלוחמים.  בשעה שהגישו בני-ישראל בביצאנץ לתקיפים מהם את מחלוקתם  על-דבר התרגומים, אם לקרוא בצבור תרגום ארמי או תרגום יוני, היה סוף הדבר שנגזרה גזרה על קריאת התורה עצמה. בסוף האלף החמישי הלשינו הקנאים על ספרי הרמב"ם לפני הדומיניקים, ואחרי שנשרפו בגלוי הספרים ההם יצאה גזרה גם לשרוף את התלמוד.  מן אז והלאה רואים אנו, כי אם תגיע איזו מחלוקת ממין זה למדרגה כזו, אז יוצאים לסוף שני הצדדים וידיהם על ראשם.  ומי יתקע לידי הטפשים כי אם יצליח בידם לעקור באמת את חובבי-ציון, לא תמשוך העקירה הזו אחריה גם את עקירת החלוקה, אם בכח "גזרה שוה", או אולי גם בהשתדלות מתנקמים מן הצד שכנגד?

אלה הם מעשי צרי יהודה ובנימין שבזמננו, הקוראים את עצמם בשם "מצדיקי הרבים". הם באים בפנים של יראת-שמים כהשומרונים לפנים, בטענת "בנין בית ה'".  ואם זאת לא תועיל – הם מרפים את ידי העם ואומרים, כי הכסף המקובץ לא יגיע למטרתו, כי השתדלות אנושית בדבר הישוב היא כפירה בהגאולה, מבהלים אותם בכל מיני פחדים: בחלול הדת, במינות, ועוד שקרים וכזבים כאלה, ושוכרים עליהם בכסף מלא יועצים להפר עצתם בכל מיני פאסקבילים, מאמרי תפל  ומגלות עפות.

"מצדיקי הרבים" לא יכפרו, לפחות בגלוי, בדברי חז"ל שאמרו: "ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא". גם תעלוליהם ונכליהם רמוזים בכתבי-הקדש. אך "מעשי אבות סימן לבנים", וקורות אבותינו סימן טוב הן לנו, כי כשם שלא השיגו הצוררים השומרונים את חפצם, כן לא תבוא גם תאות לבם של "מצדיקי הרבים".  כל דבריהם יקח רוח, וישראל יעשה חיל.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   הכונה היתה "קפדנותו", כמו שבארתי במאמרי "הרגש והמצוה בענין הישוב", עמ' 211.

[2]    מודיעים לי, כי הנבלים האלה שלחו פאסקביל נבזה להגאון הגדול הישיש מוה' אלכסנדר משה לפידות מראסיין ובו חרפוהו ויגדפוהו בכח עזותם, ועליו זייפו חתימות נכבדים רבים מקובנה ומלודז, ובתוכם גם חתימת הרה"ג רא"ה מייזעל. הגאון נרעש מאד ואת צדו האחד אחז השבץ ועודנו חולה.