_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שיחת רוחות

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

רבות הן הדרכים, אשר בהן נוכל לבוא בשיח ושיג עם דרי מעלה ושוכני שאול ולשמוע סוד שיח שרפי קדש ולהג שֵדי שחת.  הדרכים ההן הלא הנה: עלית נשמה, שאלת חלום, השבעות, לינה על הקברים ומות מדומה, ובימים האחרונים נוספה עוד דרך חדשה, דרך בעלי-האוב, המרבים שיחה עם רוחות מספרות מירכתי-שאול.

באחת מן הדרכים האלה נגלה גם לי מחזה מעולם ה"סטרא-אחרא".  אך מאשר להקורא אחת היא, באיזו דרך הגעתי לזה, וגם מחפצי שאנשים שאינם מהוגנים לא יעשו כמוני, על כן הנני משמיט את ההקדמה ומעלים מאת הקורא את הדרך אשר בחרתי לי למטרתי, ואך אשר חזיתי אותה אספרה.

והחזיון הוא חזיון נורא, חזות קשה.

 

בתחתיות ארץ במדור השלישי יושב סמאל[1] השטן על שלחן מלא כל זני-מעדנים וממתקים, מעשי-רוקח מכל מיני מצוות לא תעשה[2]; מאחוריו מאה ושלשים ואחת מחנותיו[3], אשר רבים מהם בצורות גמלים, רבים — בצורות סוסים, ורבים בצורות חמורים[4], ולפניו מזמרת בכל מיני זמר ומרקדת מחלת[5] עם ארבע מאות ושבעים ושמונה מחנותיה[6].  בחיק סמאל יושבת לילית הצעירה אשת אשמדי[7], אשר מראשה עד טבורה היא בדמות אשת רבת החן ויפת-מראה להלל, ומטבורה עד עקביה היא אש לוהטת[8].  הוא מביט אל עיניה, משתעשע בשערותיה, מחבקהּ ומנשקהּ בכל עוז כחו, כח השטן…  פתאום מנקרי תהום רבה[9] על כנפי סער באה לילית הזקנה, אשת סמאל, עם ארבע מאות ושמונים מחנותיה[10], ידיה אדומות, מלאות דם ילדים קטנים אשר עתה הרגתם[11], עיניה בוערות כאש ומפיצות זעם נורא, ובקול פחדים ויללה קראה לאמור:

— הוי, גיד הנשה[12], קֵרֵחַ[13], הזאת לך להתעלס באהבים עם השובבה נצורת-הלב הזאת, אשר בגדה באלוף-נעוריה?  הזה חסדך לי, אשת בריתך מנוער, מיום נבראו יצירי ארץ ושמים?  עוד בראשית פעולתך עלי ארץ עזרתי על ידך, קרבתי אל חוה, פתיתיה בכל מיני פתוים ובמתק שפתים עדי נפלה היא ואדם אישה ברִשתך[14].  מאז עבדתיך אלפי שנים, הסבותי תמיד לב בני-האדם לפשוע למלא רצונך[15].  עֵדים אלפי העדָיים אשר נתת לי חלף עבודתי אתך[16], ועתה, אוי לעיני שכך רואות, תחבק חיק נכריה!  הלא תבוש, הלא תכלם! — ובדברה עשתה מספד כתנים.

גרון לילית נחר בצעקתה, והשר המשמש לפניה, שריאל מלך השדים השוכנים באויר[17], הושיט לה מעין מים ותבלעהו כרגע.

— לכי לך כרגע מפה — ענה סמאל — אַת אשה רעה, צרעת לבעלה[18], אַת תאניה ואניה, פיך מלא תמיד בכי ויללה[19] ועל כן שנאתיך, כי שמחות וגיל אהבתי.  לשוא תזכירי לי חסד נעוריך, אשר היה כענן-בקר, הלא בוגדה אַת[20].

לילית התגעשה לשֵמע חרפתה ותקרא בבכי ובקצף: הוי, סומא[21], איש תהפוכות[22], כלב[23], בקרוב אראה נקם בך.  התדע כי קרוב קצך?  אוי, אוי לך בבוא עת קץ לגלות ישראל, אז כל צרות העם הזה מידך תדָרשנה[24]; המלך המשיח יהרוג את כל חילך[25], אחרי כן ישכיבו אותך בחן והדר, כתינוק על ספסל בית-רבו, ואז — הָרֵם השוט והסר המכנסים[26] — יזכו אותך בחמשים מלקות[27], ואחר ידינו אותך בארבע מיתות בית-דין[28], תפול תחת עש ועש יאכלך[29], ובאו עליך כל האלות הכתובות בספרי המקובלים, והקץ הזה קרוב לבוא, ולא ימשכו עוד הימים.

— גרש נא את המטורפת הזאת — אמרה לילית הצעירה אל סמאל, בנשקה אותו על ראשו החד[30] — בלה היא ופג טעמה, אף דעתה נטרפה.  הן אלפי שנים מחכים בני-ישראל לביאת המשיח ולגאולתם, ותקותם — מפח-נפש, והנה באה המשוגעה הזאת ותנבא כי קרוב הקץ הזה לבוא!

— אַת המשוגעה, הומיה וסוררת — ענתה לילית הבכירה — תקות ישראל היתה עד עתה למפח-נפש, יען אשר ישבו בחבוק-ידים ולא יעשו מאומה לרַוְחתם וישועתם; עתה השכילו להבין את עותתם, ויהיו כלם כאיש אחד לשוב אל ארץ-אבותיהם, כאשר הורו אותם חובבי-ציון ואחריהם הציונים, וכבר יסדו בית-אוצר של אלפי אלפים כסף, וכבר לקחו דברים עם השולטן, וכבר…

צחוק נורא ומרעיש תבל התפרץ מפי סמאל ובצחקו הרים את דגל אשו האדומה[31].

למראה הדגל הזה התרוממו כרגע שתים-עשרה כתות מחבליו ובראשן שריהן: בערירון, אדמירון, צללמירון, שחרירון, שלהיבורון, עפרירון, עברירון, נחשתירון, נחשירון, דגרגירון, בהמירון ונשמירון (הוא הוא חתולירון, אשר פניו כפני החתול[32]), ובקול רעם ורעש גרשו את לילית הבכירה ומחנותיה אל נקבי הצפון[33].

ככלות סמאל את שחקו פנה אל לילית הצעירה ויבהל.  כלה היתה נמוגה, נפחדה; פניה חורו, לבה היה כהולם-פעם, ארכובותיה נקשו זו לזו והדִבּר לא היה בה.

— מה היה לך, שֵדתי-חמדתי?  — אמר סמאל בקול רועד — האם מקול שחקי נבהלת?  האם ככה מוגת-לב אַת?  השיבי לי את צהלת רוחך וששונך — ובדברו הוסיף לערות עליה את המון נשיקותיו.

— חרב חדה מונחת על צוארנו — ענתה לילית הצעירה בכבדות ובקול בוכים — ואתה עודך שואל: מה היה לי?  הן החדשה אשר שמעתי מפי הבלה הזאת הלמה ומחצה את לבבי.  האמנם בני-ישראל מתאמרים לשוב לציון ולהתם את גלותם?  האמנם קרוב קצך, ואני אנה אני באה?  אויה לי!

מפי סמאל התפרץ עוד הפעם שחוק אדיר ונורא.

— בי, עוגבי-מחמדי — אמרה לילית הצעירה — אל נא תשחק בעת אשר לבי הומה כים; אם יש בפיך דבר להרגיע את רוחי — דַבר ואשמעה בחפץ נפש, אבל בשחוק לא ייטב לבי.

— הוציאו כל שד ומחבל מעלי!  — הרעים סמאל.

כל חיליו ומחנותיו, גם מחלת ומחנותיה, עפו כרגע אל נקבי הצפון, וישארו סמאל ולילית הצעירה לבדם.

— עתה שמעי, חמדת-טומאתי — אמר סמאל, בנשקו אותה על שפתיה — שמעי והֵרגעי.

אַת לא תדעי את דרכי העם הזה, כי בממשלת אשמדי אישך הנבזה, בממשלת השדים, הנך יושבת.  אבל אנכי למדתי את דרכיו והנני יודע אותו מראש מחצבתו עד היום הזה, והנני אומר לך, כי דורות יחלופו ודורות יבואו, וישראל ממקומו לא ימוש.  התדמי כי זה עתה החלו לנשא את נפשם אל גאולתם ופדותם?  פעמים רבות, רבות מאד, דמו כי קרובה ישועתם לבוא וקץ הימין הגיע, ואני תמיד סכלתי את עצתם ודמיונם היה להם למפח-נפש.

— האמנם כבר היו מקרים כאלה בישראל ואחרית לא היתה להם? — שאלה לילית הצעירה בתמהון.

— שמעיני נא, תמתי ההומיה, אל תפסיקי את שיחתי, ואנכי אספרה לך מעשיהם והבליהם מראש ועד סוף — ענה סמאל.

אויבי הגדול, רועה העם הזה, ברצותו לתת בלב בני עמו רוח עוז וגבורה ולהסיר ממנו כל מורך למראה כח עמים אחרים, אמר להם לאמר: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב — לא תירא מהם"[34].  ובדעתו כי הכח החמרי יגדל הרבה אם ילָוה לו גם כח רוחני, אמר להם עוד: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת…  כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[35].  הדברים ברורים, כי רועם נותן בינה בלבבם לדעת, כי כח הרוחני עזר להכח החמרי, אשר על כן על האדם להשתמש בכחו החמרי לתשועתו, רק אל ישכח גם את הכח הרוחני.  אך פעמים רבות, וביחוד מיום צאתם בגולה, שכחו בני-ישראל את הדברים הפשוטים האלה, וישענו רק על כח רוחני שיבוא להם מן הצד, מבלי שיניעו גם אצבע קטנה לרַוְחָתם; זכרו, כי פעם אחת נאמר להם בתור הוראת שעה: הוא (הלא תביני, שֵדתי, מי הוא אשר לא אוכל להזכיר בשמו) ילחם לכם ואתם תחרישון[36], ויהיו להם הדברים האלה להלכה לדורות, כאשר כל אומר שיצא מפי אחד מוריהם בסבת שעה ידועה היה להם לחקת עולם.

עוד בימי חזקיה מלכם בקש אביר ישראל לעשות אותו משיח ואת סנחריב לגוג ומגוג, ודרוש היה רק כי ישיר חזקיה מזמור אחד[37].  תוכלי לשער לך, חמדת כל עיני (שקר ענתה בי אשתי הבלה והמטורפת, באמרה כי סומא אני, הלא אני מלאך-המות המלא עינים)[38], כמה לילות שעשועים ונשפי-עגבים חסרנו שנינו, אם באמת בא קצי בימים ההם.  אך חזקיה אמר: "אין בי כח לומר שירה, אלא הריני ישן על מטתי"[39], כמו שנאמר: "ואתם תחרישון".  אז באה מדת-הדין והפכה את הקערה על פיה[40].  חזקיה נשאר מלך לממלכה שפלה, גוג ומגוג עודם שלוים ושקטים על אדמתם, ואני עודני חי ונושא אותך בחיקי.

ישעיה נביא הגולה חפץ לראות בכורש את המשיח; אך לא היתה זאת רק מחשבה לבד, ולא היה צורך להפיר אותה.  בני-ישראל יושבי בבל שכחו את עיר קדשם, ותיקר להם בבל והמון פסיליה מציון מכלל יופי, ויהי ישראל כארז שהרקב שולט בו[41]. 

זמן קצר אחרי חורבן הבית השני, בטרם הספיק בידי השעבוד והגלות להפיג את טעם העם ולהמיר את ריחו ולהפוך אותו כלו מעם חי ואמיץ לב ורוח לעדר של הוזים, שפלי-רוח וקצרי-יד, רצה מורם הגדול עקיבא בן יוסף לעשות את שמעון בן-כוכב למשיח[42], וגם שלח לו עשרים וארבעה אלף בני חיל לעזרתו.  אך עקבות השעבוד כבר נראו בעם, ובהוזים וקצרי-יד לא היה מחסור; ההוזים דרשו ממשיחם לדון דין איש לרעהו על פי ריח אפו[43], ותלמידי עקיבא רצו להיות כל אחד שרי-צבא, לא היתה בהם כל משמעת, "לא נהגו כבוד זה לזה", ולא יפלא אם נהרגו כלם בששה שבועות[44].

עברו מאות שנים, שנות שעבוד אכזרי וגלות נוראה, אשר רק עם "מחריש" היה יכול לשאת אותו בדומיה.  העם השתקע בחמשים שערי סכלות, וכל הבל ורעות-רוח ברר לו במאה וחמשים טעמים על פי הפלפול, הדרש והסוד, ואז די היה לאיזה משוגע לקרוא: "משיח אני!" והמונים המונים נהרו אחריו כבהמה בבקעה.

מורם החכם, משה בן מימון, נתן לעמו לקח טוב, לאמר: "אם יעמוד מלך מבית דוד"…  לא אזכור את הדברים ככתבם, אך חכי נא לי מעט, עגלתי הסוררה!

חיש לקח סמאל חוט ברזל ארוך מהלך מאות שנה, אשר אגמון חד בראשו, וירימהו מעלה, אנה ואנה, עד אשר בא האגמון עד בית-עקד ספרים בעיר גדולה ויטוש אל התיבה, אשר בה היה שמור ספר "משנה תורה" להרמב"ם ויאחז בקצה לוחותיו, וסמאל משך את חוט הברזל אחורנית, והנה ספר הרמב"ם נגול לפניו.

כן, הוסיף סמאל לקרוא: "אם יעמוד מלך מבית דוד…  וילחם מלחמות…  הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי[45]

— אנא, מחמדי, מקור חשקי ותאותי — אמרה לילית הצעירה בקול מלא געגועים וחבה — תן נא לי להביט מעט בספר הזה, כי מעולם לא ראיתי ספר מספרי חכמי ישראל — ובטרם קבלה מענה החלה לקרוא במקום ההוא לאמר:

"ואל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם…  אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"[46]

בקול רנה וצהלה קפצה לילית הצעירה מעל חיק סמאל ותרקד ותכרכר כמו עגל ותקרא: אגיל ואשמח, מה רב ששוני!  אם כן גם לימות המשיח ירווני דודיך וערשנו תהיה רעננה, ומה לי עוד?!

— אמן — ענה סמאל בפנים מסבירות — אבל, נצורתי, "למיחש מיבעיא"; בימיו לא היו עוד מקובלים בישראל, אך אחריו רבו "יודעי ח"ן" אלה ובטלו את דעתו, וכלל גדול הוא: הלכה כאחרונים, על כן עלי לעמוד על המשמר.  לילית הצעירה שבה אל חיק עוגבה ותוסף לקרוא: "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח…  אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא"[47].

צחוק עבר על שפתי לילית הצעירה ותאמר: מורה חכם קראת לאיש הזה, ואני רואה אותו כאחד הנזירים שאין להם אך בית-מדרשם.  צרות הגלות, העבדות, היות לבוז ולבז, צאן הרגה במשך מאות שנים, מנוד ראש בלאומים, — כל אלה כאין הם, וקץ כל התוחלת הוא רק להיות פנויין בתורה.

— צדקת במשפטך, יפתי הבוגדה, ורואה אנוכי כי נוסף על הוד יפעתך, המתרבה מיום ליום, גם חכמתך תגדל ותרב — ענה סמאל — אך אל תשכחי כי הוא בן השעבוד והכלא, שהם קוראים: "גהיטא".  הנביא, בן העם החפשי, חֲנִיך החיים והטבע, בחפצו להטיף נחומים לעמו הנודד, הביע את ראש תקותו לאמר: "עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים"[48].  אך בן השעבוד והכלא עם כל חכמתו הגדולה היה פילוסוף מבית-המדרש.  אך הוא היה פילוסוף, ואת חכמתו לא נוכל לשלול מאתו, והנה הוא אומר — תני לי, חמדתי רבת המהומה, לשוב אל דברי — כי רק האיש שיעשה ויצליח, יבנה בית-המקדש ויקבץ נדחי ישראל, רק הוא יהיה המשיח; ועם סכל זה, אם אך שמע מפי איזה נוכל או מטורף לאמר: "משיח אני", ועם זה צפצף איזו צרופי הבל שאין להם שחר, חיש האמינו בו בטרם יראו צל איזה מעשה מאתו. 

ככה קמו להעם משיחים אחרי משיחים, ככה  הרבו לי עמל לצוד את משיחיהם אלה למדחפות, ובכל פעם עלתה זאת בידי; עמלם היה לתהו ואני גברתי חיל.

בשנת חמשת אלפים ומאתים וחמשים שנה לבריאת העולם חכו לביאת המשיח, יען כי מצאו מלה "ברן" יחד כוכבי בקר[49], ואני עניתם בגלות ספרד. 

יוסף די-לה-רייגה גזר אומר להביא את המשיח, ויקם הוא וחמשת תלמידיו וילכו ויבאו המדברה, ויצומו, ויתענו, ויתפללו, וישביעו בשם, ויורידו את אליהו ואת סנדלפון  ואת אכתריאל ומטטרון, אשר הגידו להם את מקום מחבואי.  אז העתיקו הר שלג ממקומו, ויעברו את הים ובסכין עשו פתח בחומת הברזל, אשר הבדילה ביני וביניהם, וימצאו אותי ואת לילית הבלה והמטורפת מתחבאים במערה.  אז השליכו עלי שלשלת אשר בה חקוק שם-המפורש, כאשר עשה בניהו בן יהוידע לאשמדי אישך, ויאסרוני, ויעבירוני אל הר שעיר לשחטני שם.  ימים רבים עִנו בדרך נפשנו, כל אכל וכל משקה מנעו ממנו, נפשנו עיפה מאין כח, וכמעט תמנו לגוע…

— בן-אוני, מחמל נפשי! — קראה לילית הצעירה ברגש ודמעות נראו בעיניה, ובידיה חבקה את סמאל ותשקהו.

— אך גם אני חכם — הוסיף סמאל לספר — ולא בי יתעללו חסרי-לב כאלה.  בהעטף נפשי בקשתי מאויבי לתת לי מעט לבונה להריח בה.  הכסיל מלא את מאווי — ואתחזק, ואחליף כח; את השלשלת הסירותי מעלי, כנפי פרשתי ואברח בקול שחוק נורא מאד, ובמרומים נשמע קול כי יוסף די-לה-רייגה אין לו חלק לעולם-הבא.  מאז היה יוסף שותה שכור ויצא לתרבות-רעה[50].

פעם אחת קרוב היה קצי שלא במתכוון.  לאחת החתונות נקרא מלמד פתי, ויהי בשמעו את פָּרָשַת דבר הכתובה לאמר: "פלוני בן פלוני אמר להדא מתרכתא…" התפוצץ לבו בקרבו, כי זכר, כי החתן הוא כהן.  פתאם עזב את מעון השמחה וירץ בבהלה גדולה אל בית הרב בהעיר להודיע לו את התועבה אשר נעשתה בישראל.  בפמליא של מעלה ראו את מסירת-הנפש של הפתי, ראו ושמחו; הקדושה נתגברה עד אין קץ והגיעה עד המדרגה העליונה, ולעומתה ירדו הקליפות והסטרא-אחרא מטה-מטה, עד שכמעט היו לאפס.  איש מלחמתי מאז מעולם, מיכאל, לקח בעליצות-נפש את השופר הגדול וחכה עד שישלים המלמד את מעשהו, יפתח את דלת בית הרב, ואז, כאשר תעלה הקדושה למרום קצה, יתקע בשופר לחֵרות ישראל ולביאת המשיח.  המלמד, אשר יעף וייגע ממרוצתו, לא אבה לבוא אל בית הרב עד שישאף רוח וינוח מעט, ויאחז בכפת-המנעול של דלת בית הרב וישאף רוח.  המקרה הקל הזה היה לי לישועה, כי בראותי את הרעה הצפויה לי טסתי טיסה אחת אל בית הרב ואומר להמלמד כדברים האלה: למה זה הבל תיגע?  הן החתן הוא איש עשיר ותקיף, יתן להרב מתת למען יעלים עין מפשעו (כזבתי לו, כי היה הרב איש צדיק תמים), אף יקח נקם ממך, המתעבר על ריב לא-לו; על כן איעצך ושמע לי: הא לך כיס כסף ושוב לביתך — ובדברי נתתי בידו את הכיס.  המלמד שמע לקולי וישב לביתו; חברי הפמליא של מעלה רפו ידיהם, הקדושה ירדה אחורנית במעלות אשר עלתה; בשופר לא תקעו, משיח לא בא, לי היתה הרוָחה, ובעיר לא ידע איש מכל הנעשה, עד שבמקרה בא המלמד הפתי הזה בין המון אנשים בטלנים לראות ב"דִבּוּק" אחד, והדבוק, בראותו את המלמד, הפך פניו ממנו בגעל-נפש ויקרא: "רשע, אסור להסתכל בפניך!" ויספר לכל הנצבים את כל הדברים האלה והמלמד היה לתועבה ולשנינה[51].

 

בשנת ת"ח לאלף הששי בטח העם על-פי דברי הזהר[52], כי בשנה זו יבוא המשיח.  פחד פחדתי, פן יקומו כלם כאיש אחד לשוב לארץ אבותיהם; עוד יותר יגורתי, פן יקום בשנה ההיא במקרה איזה מתעתע ויאמר להם כי הוא משיח, וכלם באמונתם בדברי הזהר ינהרו אחריו, ואז, אם כל העם ישוב לארץ אבותיו, הלא יהיה קץ הגלות וראשית הגאולה.  על כן הקדמתי מכה לרפואה ואשלח עליהם את בחירי החמולי וצבאותיו, אשר עשם לצאן טבחה, ויתרם הפיץ לכל רוחות השמים.

אך עוד בעת ההיא אמר שמשון האוסטרופולי להביא את המשיח, ועל-ידי עלית נשמה עלה למרום להרגיז את כל הפמליא של מעלה, ועל יסוד דברי הזהר הנזכרים ועוד טענות דרש בחזקה שיבוא המשיח.  חברי הפמליא של מעלה לא מצאו מענה ויהיו נכונים לעשות את שאלתו.  בבוא לי מים עד נפש מצאתי עצה להפר את מחשבתו.  ירדתי עד בית שמשון וארא כי הדלת פתוחה והוא יושב על כסאו באין בו נשמה, וחיש רצתי אל אמו ואומר לה: "מהרי לשמשון בנך, כי נתעלף!"  האם הרחמניה חרדה אל בנה ותרץ אליו כרגע.  על-פי חק כבוד הורים חייב היה שמשון לקום מפניה, אך באין בו נשמתו לא יכול לקום ממקומו.  נשמתו במרומים ראתה זאת ותחרד חרדה גדולה, פן תעבור על הדבור מן העשרת הדברות, ותמהר ותעזוב את הפמליא של מעלה ותעף אל גוף שמשון, למען יקום מפני אמו.  אך בהפמליא של מעלה התעברו מאד על שמשון אשר התל בהם, כי הרגיזם כלם ממנוחתם ופתאם עזבם לנפשם כאשר יעזבו את הכסילים, וימצאו בו חטא, כי לא נעל את הדלת לפני עלות נשמתו, כי לוּ השכיל לנעול מראש את הדלת כי אז נבצר הדבר מאת אמו להתיצב לפניו.  אז היו אחדים אשר יעצו גם לשלול מאתו את חלקו לעולם-הבא בגלל חטאו זה, אך נמצאו לו גם מליצי-יושר, כי גדול היה האיש מאד בידיעת הקבלה.  אחרית הדבר היתה, כי החליטו לאמר: מחר בעת תפלת שחרית, כאשר יעבור שמשון לפני בית-המדרש, יתנפל עליו אחד הריקים מגדודי החמולי וכרת את ראשו, והיה אם יפול ראשו אל תוך מסדרון בית-המדרש — והיה לו חלק לעולם-הבא, ואם יפול הראש אל הרחוב אז יאבד חלקו זה.  ביום המחרת נעשה דינו, אך ראשו נפל אל מסדרון בית-המדרש[53].

כאשר קם המשוגע שבתי-צבי ונביאיו הנוכלים ואחריו המתעתע הנבל יעקב פראנק וסיעתו — לא שמתי להם לב, כי מראש ידעתי, אשר לא ממשוגעים ולא מנוכלים תבוא תשועת ישראל.  אך בימים האחרונים גבר באמת פחדי.  רבות חשבתי, חבלתי און, עד שמצאתי תחבולות להפר כל מפעל אשר יוכל להוביל אל המטרה, אשר לזכרה יסמרו עורי ובשרי.

כי רוח הזמן והדעת אשר קנו להם בני-ישראל במאות השנים האחרונות הביאו בינה בלבם, כי מחבוק-ידים, השבעות וצרופי-שמות לא תבוא תשועתם; וסופרים, מטיפים ואנשי-מעשה, חברו יחדו לעורר את העם להושיב את נשַמות ארץ אבותיו ולהחיש פדותו.  אז החלו ליסד מושבות בארץ-קדשם, אף נמצא להם איש חובב עמו בכל לבו ורב אוצרות, אשר נתן לדבר הזה, הקדוש בעיניהם, אלפי רבבות כסף, ותהי מחשבתו, כי הכסף הזה, כאשר יוּשַׁב, יהיה לכונן מושבות חדשות עד אין קץ, וכי רבים מבעלי-הון, אשר יתבוננו אל פעולת אחיהם בארץ אבותיהם וגורלם הטוב, יעשו גם הם כמוהם, יעזבו את ארצות גלותם לגוייהם ושבו גם הם אל ארץ שוממותם להקים את הנהרסות ולמחות דמעות האֵם המבכה ברמה על בניה, — ואז הלא היה בא קצי.  לא אכחד ממך, תפלצת טומאתי, כי האנשים האלה טובים הם, הם אינם יועצים מזמות לא עלי ולא עליך, ודבר אין להם ולנו.  תכלית מעשיהם אך לבנות בית נאמן לישראל בארץ אבותיו, אך לא לכרות שוחה לי; הם יהיו שבעי-רצון, אם גם אחרי אשר יבצעו את מעשיהם תֵּשבי אַת בחיקי במקום הזה או במדור אחר בתחתיות-ארץ, אם אבחר לי שֵדה חדשה תחתך, או תבחרי לך אַת רוח-קטב אחר בלעדי…

— מה אתה דובר?  — קראה לילית הצעירה בבהלה.

— הֵרָגעי, חמדתי, לא אמירך באחרת, כאשר לא תמירני גם את, אנכי אומר רק זאת כי הם לא יחשבו עלי לא טוב ולא רע, והרי אני ואַת להם כאילו איננו בעולם, ולא אֵלַי יכוננו את חציהם באמרם לבנות בית לעמם.  אך אם כה ואם כה תהיה מחשבת לבם, הנה פעולתם בודאי תהיה למחתה לי, כי אחרי פדותם וביאת המשיח לא אחיה, כי אמות.

עתה נטל עלי להעמיק חקר ולמצוא תחבולות להפר את מחשבתם, אשר תוצאותיה הן לי תוצאות למות.  לא נקל היה לי להרוס את תחלת מעשיהם זאת, כאשר נקל היה לי להלחם עם יוסף די-לה-רייגה והמלמד הפתי וחבריהם; כנגד האחרונים האלה, אשר כעסוני בהבליהם, השתמשתי בהכלל הידוע: "הבל מפיק הבל"[54], נלחמתי בם בכלי-זינם אף יכולתי להם; אך עתה החלו בפעולות בדרכים מעשיים המובילים ישר אל המטרה, ולהפר פעולות לא נקל כהפר צירופי-שמות.

אך גם חכם אני ואביא רע.  במשך מאת השנים האחרונות הצליח לי ליסד בישראל מפלגה גדולה ורבת אנשים, וביחוד בין העשירים והנאורים, אשר זה כל חפצם להתכחש לציון וגם לעמם, ומפלגה עוד יותר גדולה יסדתי בקרב המון-העם, אשר עיניה רק למצוא לחם לפי הטף, מבלי לחשוב לעולם על גורל העם כלו ומשאת-נפשו.  על כן, עוד בצאת דבר תנועת הישוב ראשונה היו בני-בריתה היחידים כמשוגעים בעיני אחיהם, ואיש לא שת להם לבו.  החלוצים הראשונים היו ברובם עניים ולאיש מהם לא נודע מאומה על-דבר טיב האדמה ועבודתה.  הם קנו אדמות צחיחות, אשר לא תזרענה, במקומות מחלה, וכאלה, ובאין מומחים ומנהלים אנשי-כשרון השקיעו כסף רב ועמלם עלה בתהו.  כאשר קם להם למושיע רב-האוצרות מצאתי עצה גם כנגדו לסכל את כל מחשבותיו.  הלא ידעת, חמדת תפלצתי, כי יש תחת ממשלתי כת אחת, המטעה את האדם להוליכו בדרך עקלתון, ומראה לו דרך ישר ויפה וכְפָר, והוא שקר וכזב, כי באמת מובילים אותו ליער ובצות-מים, ואחרי כן הם שוחקים על משבתיו[55].  מאלה בחרתי לעושי דברו ואתן לו רועים כלבי.  עתה תספוד הארץ משפחות-משפחות.

 

האמנם, עוד ידו נטויה להיטיב, אך גם אנכי אעמוד על המשמר, וראשית-כל אתאמץ, כי האנשים אשר ינצחו על המלאכה לא יהיו מומחים היודעים את אשר לפניהם, אך אנשים מן החוץ, אשר לא יבינו דבר בענין אשר לפניהם, ועם זה הם מעמידים על דעתם, ואחרי כן אחפש לי עוד דרכים אחרים, לרגל המלאכה אשר לפני.

 

עוד זאת, מעת צאת התנועה ההיא, בעת אשר לציון נוסעים רק יחידים, הנני שולח מדי שנה בשניה עשרות אלפים מהמון-העם, מאלה אשר כבר השכחתי מלבם כל רעיון לאומי, וכל דאגתם רק לנפשם, — לארץ החדשה, במקום שהאבות עובדים בבתי-החרושת לבד, האִמות לבד, והטף לבד.  האבות מבערים את האש בבתי-החרושת, הנשים לשות בצק בבתי-האופים, הבנים מלקטים עצים לכפיסי-גפרית בקצה העיר מזה, והבנות מתַּפרות כסתות בקצה העיר מזה, איש-איש עובד לעצמו ושורר על עצמו; האב לא יהיה כנשר המרחף על גוזליו, האֵם לא תעיר את קִנה, אין בבית לא עיף ולא כושל, לא אדון ולא מושל, המשפחה איננה עוד חוברת אחת של חוליות שונות, מוסרותיה הָנתקו באפס-יד, — ובהיות כח ישראל בגלותו רק בטהרת חיי המשפחה ובקשרה האמיץ, הנה בהתרופף הקשר הזה ידל גם כח ישראל ויהי לאין.

 

עוד זאת חבלתי מזמה.  אחרי אשר מעט-מעט התרבו חובבי-ציון ומקץ תשע שנים להתנועה עלתה בידם ליסד חברה בארץ רחבה למעשי הישוב — הנני עומד על המשמר לבלי יהיו חברי החברה גם שנים מאלף.  רבות תחבולות חבלתי לזה, תחבולות מפנים ותחבולות מחוץ, וחכמתי עמדה לי.  להתחבולות אשר בפנים הועילה לי בינתי מאז לראות את הנולד.  עוד בצאת ישראל ממצרים הכינותי לו לצנינים בצדו את הערב-רב[56].  זה הערב-רב, אשר לי הוא ערובה רבה להרוס בו כל דבר טוב בישראל אשר זה משוש דרכי[57].  ממנו — אלה הנותנים את בנותיהם לנשים לרוזנים דלים ופקידים שפלים מעמים אחרים, ממנו — המרבים תמיד מחלוקת בישראל, ממנו — הפוסעים על ראשי עם קודש, ממנו — המלשינים יום-יום על אחיהם לפני הרָשות וממנו — שונאי ציון, המניאים את לב המון-העם מתת ידו לציון לבנין הריסותיה, עושי רצוני אלה מתחכמים בכל מיני ערמה לעמוד לשטן להחברה, לבל ירב כספה.  אך עוד יתרה עשיתי אז: קראתי את בן-גרני, הוא האח הנפשע עמק-לבאים[58], והוא היה לרוח שקר להתעות לב איש רב-אוצרות לבנות לישראל בית נאמן על אדמת נכר, ובעת אשר לציון באו בעשרותיהם, נסעו להנחלה המבוהלת ההיא באלפיהם.

 

בשנים האחרונות שנו את מזל התנועה הזאת על-ידי שנוי השם, בקראם לה "ציוניות".  השאון הקיף את כל בית-ישראל, והמונים-המונים, אגודות חדשות בכל יום נלוו אל התנועה.  האמנם רבות אגודות נובלות כציץ, יבוא מטיף — תבראנה, יסור מעליהן — תגוענה; אך על מקומן תבאנה אגודות חדשות, בבוא המטיף לערים אחרות.  אז העמקתי עצה לסכסך אותם איש ברעהו.  אף מצאתי תחבולה להסב את לבם אחורנית, וחכמתי עמדה לי. 

 

ראשית ראיתי לי לנסוך תרדמה על רוב המכובדים בעיני ההמון, אם מפני עשרם, אם מפני תורתם או יחוסם, והסבותי הדבר כי על-פי-רוב יהיו המעוררים את העם אלה הצעירים, אשר להתלהבותם אין קץ, לרוחם אין משקל, אינם נותנים פלס לדבריהם, ואינם מְוַתְּרים רגע על מחשבותיהם לכבוש אותם, בהיות אדיר חפצם בהתגלות לבם, למרות דברי חכמי המדינות, האומרים: "הלשון נתונה לאדם לשתוק" ולמרות הנודע, כי החפץ לקחת את לב העם עליו לדבר אליו בלשונו ולפי בינתו.  יקר להם השאון מעבודה חרישית ופוריה, והשאון באמת רב מאד.  העם רואה את הקולות ואת הלפידים, שואל ומשתומם: מה זאת?  עם זה הנני נותן לפעמים בפי אנשי השאון האלה דברים אשר הם כמדקרות חרב בלבות החרדים והתמימים, ובזה עלתה בידי לקומם כנגדם רבים ממעריצי כל דעה נושנה.  אחרי כן זכרתי, כי יש לפני דרך עוד יותר טובה, ובה הגעתי באמת למטרתי.

 

הלא ידעת, לביאתי הפרוצה, כי זה כמאה שנה נעשה ישראל לפלגות: לשומרי אמונים משניאי כל חדש, ודורשי השכלה.  צרכי החיים עזרו הרבה על-יד האחרונים ומספרם גדל מאד, אך מספר מתנגדיהם עודנו גדול עוד יותר.  ויש אשר גם בהסחפם בזרם החיים ולמראית-עין המה עוברים אל המחנה השניה, בכל זאת רובם הנם שומרי-אמונים לכל ישן כאבותיהם לפני מאות בשנים.

— חידות לי דבריך — אמרה לילית הצעירה.

— אַת לא תדעי את נפש האיש הפשוט מן הדור הישן — ענה סמאל — הגידי לו: הא לך עשרה כסף ובטל היום מתפלת המנחה, אז ירוק בפניך; אבל אם לא תגידי לו דבר על-דבר תפלת המנחה, ורק שתי שעות קודם לה תאמרי לו: הנה לך מקום להשתכר שקל כסף, אך בוא אל פלוני ואל פלוני לבצע איזה ענין, אז לא יכבד עליך להטרידו בזה במשך שלש וארבע שעות, עד אשר מבלי משים יזנח את תפלת המנחה, וגם לא יחשוב זאת לעון גדול לו.  על כן יש, אשר גם איש מן החרדים, הצועק כל היום כי ההשכלה היא מינות וכפירה, ישלח את בנו לבתי-הספר, במקום אשר יהיה לא לבד בן-מקשיב לההשכלה, כי גם יחלל את השבת.  הוא מתברך בלבבו, כי אין עיניו נשואות לההשכלה ואף כי לחלול השבת, אך לצרכי החיים, לחפצי אשתו ובניו.  כראשון כן השני ישימו עינם רק אל המחשבה, אל הכונה, ולא אל תוצאות פעולתו.  הראשון אינו מתכון חלילה לבטל את תפלת המנחה, ואם קרה מקרה שנתבטלה, אם גם על ידו, לא בו האשם; השני אינו מתכון להשכלה ולחלול השבת, רק לתת לבנו ענף מעץ החיים, למלא תאות אשתו ובנו להתהדרות חיצונית, וכאלה.  ואם אחרי כן באו גם ההשכלה גם חלול השבת, גם שכחת היהדות, הלא באו כמתגנבים, מבלי שאול את פיהו, ולא בו האשם.  הוא עודנו יהודי כשר כבתחלה, ורצה כי גם בנו יהיה יהודי כשר, ועל כן עודנו שונא בנפש לכל דורשי השכלה במחשבה ובכונה לשם ההשכלה עצמה.

 

כן דרך רבים מן העם הסכל הזה, וחובבי-ציון הראשונים בדעתם זאת, ובחפצם כי חבת-ציון תהיה קנין כל העם כלו, כי לולא זאת לא תהיינה לפעלם ידים, נזהרו בכל כחם לבלי להזכיר בשם ההשכלה או הדת בדברם על חבת-ציון.  הם אמרו: נעבוד שכם אחד בעד הרעיון הלאומי במעשה, ודברים המסורים אל הלב אַל יפרידו בינינו.  כדורשי השכלה נתאמץ לפקוח עיני העם על דרכיו, נבער אחרי ההבל, ובקראנו בשם ציון נרכז את פעולתנו אך לציון לבדה.  אבל צעירי הציונים אחזו בדעה אחרת "ויבלבלו את הקמיעות", ובזה אנצח אותם נצחון שלם.

— לא אבין דבריך — אמרה לילית הצעירה.

— חכי נא ואחר תדברי — ענה סמאל — ראשית דבר הם אומרים, כי ההמון הגס אינו יכול להבין את הרעיון הציוני, ועל כן, למען לעשותו מוכשר לקלוט את הרעיון הגדול הזה, נחוץ להפיץ בקרבו תחלה את ההשכלה והתרבות ואז יבין ורפא לו; ולא ישימו על לב, כי אם יגישו להעם את הציוניות על שלחן הטמא לו לפי בערותו, אז יתקצף ויבעט בחרפה גם בהם, גם בהציוניות.

 

— צדקת במשפטך — ענתה לילית הצעירה — דמיונם כהאשה הפשוטה אשר נואלה להשיב אליה את לב אישה במרק דם.  אתה אינך יודע את המקרה הנבער הזה, שמעה ואספרה לך.  לבת משמעתי, לנועדיה הקוסמת, באה אשה צעירה ותבקש ממנה מזור להשיב אליה את לב אישה, איש יהודי, לאהבה אותה אחרי אשר נקעה נפשו ממנה.  ויהי אליה דבר נועדיה לאמר: קחי לך קליפת שקד, עוקץ של אתרוג, עיני תנשמת, קצף מים אשר לוּקח לאור הלבנה וזֵעה מבין זרועותיך ובַשלי אותם כלם ביחד בדם יונה ואת המרק תתן לאישך לשתות, ואז יאהבך אהבת-עולם.  הפתיה עשתה כדבריה ותתן את המרק לאישה.  ויהי אך ראה את הדם וישפוך אותו על פניה ויצעק: "הלהעבירני על דתי אַתּ אומרת, בת נעות-המרדות, עתה תצאי ממני בלא כתובה!".

— דבש וחלב תחת לשונך! — אמר סמאל בשחוק מטוב-לב ויוסף לאמר: — עוד הם אומרים, כי נבער העם, לא יצלח לעמד ברשות עצמו בציון, ועל כן עלינו עתה לחנכו מחדש, לברוא לו לב טהור ורוח חדשה; להפיץ בקרבו את ההשכלה והתרבות, אשר בלעדיהן הציוניות כמוה כאין.  וגם בדבר הזה מספר תרבויותיהם כמספר סופריהם, וכל אחד בא ותרבותו בידו, כל אחד צועק: זו הדרך לכו בה, ואם אין — שוא כל פעלכם!

— חושבת אנכי — ענתה לילית הצעירה — כי ביסוד הדבר צדקו בדבריהם, כי מה יסכון גוי פרא?

— לא כן הדבר, כפירתי, חַכמת השֵדות — ענה סמאל — ראשית, לא נופלים בני-ישראל בכלל בהשכלה וחכמות מעמים רבים שליטים; שנית, לחנך מחדש עם שלם בשבתו בגלותו ולרומם את רוחו בעת אשר תנאי חייו מורידים אותו מטה-מטה — הוא דבר אשר נבצרה מיד אנוש לעשותו; שלישית, לאדם, כמו לעם, יש צרכים שונים, פשוטים ורמים, אשר כלם נחוצים לו.  על האדם לאכול, לשתות, לישון, לחנך את בניו בדרך טובה, לדאוג לעתידותיו וכאלה; על העם לעבוד לטובת אישיו, לשפתו וספרותו, להרבות בקרבו את החכמה וחרושת-המעשה, ולהגן על קיומו בעת סכנה.  בבוא בני-האדם להתיעץ על חנוך בניהם, לא ידונו בעסקי אכילה ושתיה, אם גם בלא מאכל ומשתה אין יכולת לחנך את הבנים; אם יחשוב העם מחשבות להגן על קיומו, לא יחקור ע"ד בתי-חרושת ובתי-ספר, אם גם בימים האלה גם הם מתנאי הקיום לכל עם.  האיש האוהב את עמו, עליו, כאחד מאברי האומה, לעבוד גם להשכלת עמו, גם לטובת בעלי-המלאכה בו, גם לכל דבר היכול להרים את מצב הכלל והפרט, אבל לכל זה אין ענין בבואנו לדבר על הרעיון הלאומי הראשי, על קיום האומה בעת אשר כליון צופה לה.  יעסקו איש-איש בעירו בכל מה שהם מוצאים לטוב בעד תועלת העם, אבל לא יתלו כל אלה בהציוניות, ולא ידברו בהם באספותיהם הכלליות, כי מלבד מה שאין כל אלה והציוניות דברים שהם בתור סבה ומסובב, הנה הם מרחיקים מן הציוניות את לב רבים מן העם, אשר במחשבתם כל השכלה וכל תרבות פגול הן.

 

אחרים מן הציונים ילכו עוד הלאה.  בהיותם שקועים בשאלה אחת, שאלת מפלגת הפועלים, הנם מודדים את הציוניות רק לפי ערכה בעד המפלגה הזאת, ולבם טפש מהבין, כי הציוניות נבראה בעד העם כלו, ולא בעד מפלגה אחת ממנו, ובמקום הרעיון הלאומי לא יוכל לתפוש רעיון של מפלגה.

 

יש עוד אשר הלכו עוד הלאה. הם צועקים בקול, כי גבולי היהדות צרים להם והם שואפים למרחב.  אלה הכסילים, הרוצים לתקן את חטא אדם הראשון, אשר בעצתי עזב את עץ החיים ויבחר בעץ הדעת טוב ורע, אומרים לעזוב את השתלשלות ההתפתחות מזמנו ועד הזמן הזה ולשוב למצב אדם הראשון לפני חטאו: לשבת בגן-עדנים תחת צל עץ החיים ולעקור משרשו את עץ הדעת טוב ורע, ועם זה להתיצב על הדרך אשר "מעֵבר להטוב והרע", זה הטוב והרע של היהדות, ולעמוד במרחב שאין לו מצָרים.  הסכלים האלה לא ידעו ולא יבינו, כי כמו שאין גוף שאין לו צלעים, כן אין מובן חיובי שאין לו גבולים, ורק לדבר שלילי אין גבול, ואלה שיהדותם שלילית לא יוכלו לעולם לבנות את בית ישראל, כי באויר של שלילה אין בנין…

 

ולא רק בדברים לבד יקציפו את לב העם, כי גם במעשיהם, "וכסיל יפרוש אולת".  איזו מהם הרימו שאון במה"ע על אלה שראו בם עמל בכתבם את דברי אספותיהם בימי השבת.  הם אומרים, כי הם שונאי פשרות…

 

— גם אני כמוהם אדברה — ענתה לילית הצעירה — גם אני שונאת פשרות; הנה נקעה נפשי מאשמדי אישי ואך אליך תערוג כל היום, ותאותי לך לא נסתרה מכל ישובי תבל, ולוּ נסיתי לעשות פשר בין חובתי לאשמדי ותשוקתי לך, כי אז הייתי צריכה לבוא אליך כמתגנבת ולהציב גבולות לתאותי במסגרות הפשרה.

— גם אני אודך על זאת, מפלצתי חמדתי — ענה סמאל — אך הלא אַתּ שֵדה; לשֵדים אין גוף ואין גם פשרות, אבל לא לבני-אדם.  שוא יאמרו בני-אדם, כי שנאה נפשם כל פשרנות; הן אחרי כל קיצוניות יש עוד קיצוניות יותר רחוקה.  אם בוזי תורת עמם ומתאמרים באהבת הלאום יאמרו: שנאנו כל פשר וקיצונים אנחנו, הלא יבואו בוזי עמם ויאמרו להם: שקר הדבר, כי פשרנים אתם, ואנחנו הקיצונים, וגם להקיצונים האלה ימצאו עוד אחרים תנואות להוכיח גם להם את פשרנותם על פניהם…

— סלח נא לי מחמדי — אמרה לילית הצעירה בקוצר-רוח — ארכו עלי דבריך האחרונים ויהיו לי לזרא.  ישא הרוח את כל בני העם הזה, עם ציוניהם, זקניהם וצעיריהם יחדו, ומה לי ולהם?  תאֵבה אני אך לדעת אחרית דבר, במה תראה את נצחונך עליהם?

— נצחוני ברור, שריר וקים — ענה סמאל — להקליט בלב עם השקוע בעבדות ובגלות רעיון נשגב ונעלה כרעיון הציוניות, צריך היה לצמצם אותו כפי האפשר, ליחד אותו בכל מיני יחודים, לדבר השכם והַעֲרֵב רק עליו ואין לזר אתו, ועם זה לאחד את לב כל העם כלו.  אך אני נתתי צעירים שריהם, והם מרבים שאון כל היום להביא אל הרעיון הזה גם את ההשכלה, גם את התרבות, גם את החנוך, גם את שאלת הפועלים, גם את שאלת עזרת איש לרעהו בגולה, ובכלל הטבת מצב העם בכל מקומות מושבותיו ועוד הרבה ענינים, שבעצמם הם טובים, אך לא בהציוניות שרשם.  על כן אבטח ולא אפחד!  הנה הפרתי את אחדותם ואפוצף אותם לרסיסים, עד אשר לא תעשינה עוד ידיהם תושיה, וגם הכבדתי על הציוניות עצמה עבטיט ולא תִוְדַע עוד כי באה אל קרבו.

 

סוף דבר, תורת משה נהפכה להם לגלי דרשות שאין להן שחר; התלמוד נהפך להם למקור פלפולים של הבל; הקבלה, שבעיקרה יש איזו פילוסופיה, נהפכה להם לצירופי שמות, השבעות ומעשי-נפלאות; החסידות, שגם בה היה איזה דבר טוב, נהפכה להם לאמונת צדיקים, לפדיונות, לפקידת עקרות וכאלה; ההשכלה, אשר בה מקור חיים לכל העמים, נהפכה להם לשכחת היהדות, להלכות קידה, לדרישה למותרות ועוד, והציוניות תתהפך לצפצוף בשפת-עבר פרועה, לחדרים שמלמדים בהם במיטודות חדשות תחת הספרים הישנים, לחברות של גמילות-חסד בעד עניים בארצות שונות, חברות פועלים, חברות חלוץ-עצמות ועוד ועוד, והציוניות עצמה תשכח מלבם

כן הורוני דברי-ימיהם ובדרך כזה הסבותי את לבם עתה אחורנית, וייגעו בדי-הבל.  בטחי, לביאתי-חמדתי, כי עד נצח לא נפרד, המה יבנו — ואני אהרוס!

 

חמתי בערה כאש, לא יכולתי התאפק, ואקרא בחמת-רוחי: מלח…

קול מלי נחבא מדברי לילית הצעירה, אשר אמרה: בכל חכמי השדים ובכל ממלכות הרוחות הרעות אין כמוך, סמאל מחמדי, ואחרי הדברים האלה קול משק נשיקות סמאל ולילית הצעירה מחריש אזנים.

— מלח לעיניך, פלפל לחוטמך, עפר לפיך, נחש הקדמוני!  כנחש עפר תלחך, יום פקודתך מהר יבוא, וישראל יעש חיל — כליתי את דברי.

— מה לילוד-אשה בינינו? — נתן סמאל בקולו, ואלפי עיניו הביטו אל כל עבר.

הרימותי קולי ואקרא "שמע ישראל…" ובבוא סמאל במבוכה כרגע לקולי הקורא בקודש נשאתי חיש את רגלי — ואברח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] זוהר בראשית מ'.

[2] מי שעובר על לא תעשהזהו מזונו של סמאל (ילקוט חדש ערך "מצות" סימן י"ד).

[3] ילקוט ראובני פרשת בלק בשם "מגלה עמוקות".

[4] שם פרשת תצא בשם "צרור המור".

[5] שם פרשת וישלח.

[6] שם פרשת אחרי בשם "גלאנטי".

[7] יש שתי לילית, לילית הראשונה, כלתו של סמאל, נקראה סבתא, ר"ל זקנה, כנגד לילית השניה הצעירה, שבה משתמש אשמדאי ("דרך אמת" על זהר וארא דף כ"ז:), וע"ד עגביה ותעתועיה עם סמאל מבואר ברחבה בס' "חסד לאברהם" מעין ז' נהר י"ד.

[8] "חסד לאברהם" שם.

[9] הקדמת הזהר (דף י"ד:).

[10] ילקוט ראובני פרשת אחרי בשם "גלאנטי".

[11] זהר פרשת אחרי (דף ע"ז.).

[12] סמאל ממונה על גיד הנשה (זהר וישלח ק"ע:).

[13] סמאל וחיליו פגומים בלא שערות הראש והזקן (ילקוט ראובני פרשת בראשית בשם "עמק המלך").

[14] זהר שיר השירים.

[15] סמאל אינו מפתה לשום אדם לחטוא, רק שולח נקבתו לילית והיא פועלת פעולתו (ילקוט חדש ערך יצר טוב ויצר הרע סימן ב').

[16] כשלילית מחטיאה את בני-אדם מקשטה (סמאל) במ"ט קשוטים (שם סימן ה').

[17] ילקוט ראובני פרשת וישלח.

[18] לילית אשה רעה צרעת לבעלה (שם פרשת תשא בשם "מגלה עמוקות").

[19] לילית תמיד מיללת ובוכה (שם פרשת אחרי בשם "גלאנטי").

[20] בזהר נקראת כמה פעמים בשם אשת זנונים, ועי' "חסד לאברהם" שם.

[21] סמאל הוא סומא (ילקוט ראובני פרשת קדושים).

[22] הקדמת הזהר (דף ה').

[23] לכלב תשליכון אותו דא סמאל (ילקוט ראובני פרשת משפטים בשם הזהר).

[24] שם פרשת וישב בשם הזהר.

[25] שם פרשת בשלח.

[26] כנראה מסגנון הלשון הוא מקור ולא צווי כמו "הסיר המצנפת והרים העטרה" (יחזקאל כ"א, לא), ומדברי בעל "שכחת לקט" בשם התקונים יש להוציא, שסמאל עטוף לבושים.

[27] זהר פרשת תצא (דף ר"פ).

[28] שם פרשת שופטים (דף רע"ד:).

[29] ילקוט ראובני פרשת וישלח.

[30] ראשו של סמאל חד ואינו עגול (שם פרשת בראשית בשם "עמק המלך").

[31] דגל סמאל וכל מחנותיו דמות אש אדומה (שם).

[32] כל זה שם פרשת אחרי בשם "עמק המלך".

[33] נוקבא דצפון, דתמן מדורין דכל סטרין אחרנין (זהר פרשת תרומה דף קמ"א).

[34] דברים כ', א.

[35] שם ח', יז, יח.

[36] שמות י"ד, יד.

[37] סנהדרין צ"ד: .

[38] עבודה זרה כ': .

[39] מדרש איכה.

[40] סנהדרין שם.

[41] יומא ט': .

[42] הלכות מלכים להרמב"ם פרק י"ב הלכה ג'.

[43] סנהדרין צ"ג:.

[44] עי' יבמות ס"ב:, וכל החוקרים מזמן האחרון החליטו כי תלמידי רבי עקיבא אלה היו בני חילו של בר-כוכבא.

[45] הלכות מלכים פרק י"א הלכה ד'.

[46] שם פרק י"ב הלכה א' וב'.

[47] שם הלכה ד'.

[48] ירמיה ל"א, ג.

[49] כשיעבור ה' אלפים ומאתים וחמשים, שהוא חצי לממשלת כתר לת"ק שנים, אז יבוא המשיח, וזהו בר"ן יחד כוכבי בקר (ילקוט ראובני פרשת בראשית בשם "ספר תמונה").

[50] מעשה נורא מובא במאמר "תשליך" לר"י ערטער, והוספתי מה שקבלתי בעצמי בזה בילדותי מפי השמועה.

[51] שמעתי בילדותי.

[52] מדרש הנעלם פרשת תולדות (דף קל"ט:).

[53] שמעתי בילדותי בשם איזה ספר.

[54] שבת דף מ"א.

[55] ספר "שכחת לקט" ערך מזיקין וכשוף.

[56] ערב-רב דאיגון מסטרא דעמלק (ילקוט חדש ערך עגל סימן ט"ז בשם הזהר), הוא סמאל, הוא מלאך-המות, הוא עמלק (ילקוט ראובני פרשת בשלח).

[57] והענין המקובל בענין סמאל ותולדותיו ומשפחותיו לבית אבותיו וממשלת חילותיו וצבאותיו ומחנותיו ומובאיו ומוצאיו וכל צרותיו וצרות צרותיו וכו' — עצמו מספר (שם פרשת וישלח).

[58] המומר לאֶווענטהאל, אשר מצא בעד הבארון הירש את ארגנטינה.