_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תעודת הקרן הלאומית

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

גדול כחה של דברנות, שהיא יכולה לומר "שתי פעמים שתיים הן נר של שעוה", "הר הלבנון הוא עץ קטן, ההולך על ארבע", ועוד בזה עד אין קץ, בלי שתכשל בלשונה ותנקש בשנונה.

הנה יסדו הציונים קרן-קיימת לאומית. קודם שנוסדה הקרן הזו נתחלקה בין הצירים חוברת, שבה נתברר ענין הקרן ובה נאמר: "תכליתה של הקרן היא היא קנית אדמה בארץ-ישראל"[i]. באספת מינסק, שהיתה בשנת תרס"ב, נשאו-ונתנו שנית בדבר והחליטו:   "כל כסף הקרן מוקדש אך ורק לקנית קרקעות בארץ-ישראל ולא לשום מטרה אחרת"[ii] ובקונגרס הששי משנת תרס"ג החליטו: " הקרן הלאומית הוא הון שמור בשלמותו של העם הישראלי, שכשיגיע לסך של מאתים אלף ליטרא שט' יֵצא ביחוד לקנין אדמה בסוריה וארץ-ישראל" באופן כזה: מחצית הסכום הזה תהיה למקנה אדמה והמחצית השניה עם הרבית תהיינה שמורות עד שתהיה אפשרות של ישוב במדה מרובה[iii].  ובקונגרס השביעי החליטו להוציא את כספי הקרן-הקיימת לקנית אדמה אף קודם שהגיע הקרן למאתים אלף לי'ש.

  הדברים ההם ברורים למדי ואינם סובלים שום פירושים זרים.

ואף-על-פי-כן בא מר פלוני והודיע לנו חדשות, שלא פללנו לשמוע. הוא אומר: " הרעיון, שהונח ביסוד האוצר הלאומי, הוא, איפוא: צריך שישתדלו בני-ישראל לברוא להם קרן-קיימת למען יחדל ברבות הימים העם העני להיות עם עני. ומה יעשה העם בכספו כאשר יצבור אותו? השאלה הזאת, באמת נאמר, לא היתה לרבים מאתנו לענין... לכשיתאסף האוצר, לכשתתגדל הקרן – ימים יבואו ויגידו הם, מה לעשות וממה לחדול... עתה אין אנו יודעים את מטרתו לעתיד". ואחר שהביא שמועה, שגם האשכנזים,עם עצום ועשיר, לא נמנעו מלברוא להם קרן סתמית למטרה נעלמה מכסף הענושים, שקבלו מאת הצרפתים אחרי המלחמה, – הוא אומר, כי "חייבים אנו לברוא לנו אוצר לאומי, אשר יהיה מונח לצורך, שעתה עוד גם לא נדע בדיוק מה יהיה ומתי יגיע[iv].

ומתוך פרושו החדש הזה על מטרת הקרן הלאומית בא בעל המאמר בטענה על מנהיגי הקרן, ששמעו אל " קול ענות גבורה במחנה הציונים: גאולה תתנו לארץ". ובאו לידי החלטה, " שהאוצר הלאומי מחויב להתעסק בקנית קרקעות בשביל העם העברי בארץ-ישראל", בעוד שהדבר עוד "מוטל בספק, אם תהיה תכלית האוצר לקנות לעמנו קרקעות. מי יודע, אולי ינתנו לנו, כאשר יגיע זמן חירותנו המדינית בארצנו, כל הנחלאות הגדולות אשר להממשלה בארץ בחנם? " (אמנם, תקוה מיוסדת מאד! וחוץ מזה, הרי מלבד נחלות הממשלה יש בארץ-ישראל גם נחלות של יחידים). וכך נמשך והולך כתב-האשמה על אלה הקונים קרקעות בארץ-ישראל בכספי הקרן הלאומית.

 ברור הוא, שבעל המאמר, שהוא בקי בעניני הציוניות, יודע היטב את מטרת הקרן, אך כדי שלא להיות כחולק על החלטות הקונגרסים הוא עושה עצמו כלא יודע מן ההחלטות הללו ובורא מטרה חדשה להקרן כחפצו.

  אבל הציונים, לפי מטרתם העיקרית, צריכים, קודם-כל, לדאוג לגאולת הארץ, אשר בלתה אין יסוד לפעולתם. אם יש בנו אנשים, הרוצים בקרן לאומית סתמית על כל צרה שלא תבוא, או על כל הצלחה, שתדרוש הרבה כסף, – יבואו וייסדו קרן כזו, אם רק ימצאו אזנים קשובות. אמרתי: " אם רק ימצאו אזנים קשובות", כי באמת ספק גדול הוא, אם יהיה כדבר הזה. אדם נתבע למשכן ונותן, נתבע לעגל ונותן; אבל צריך שיהיה לפניו משכן או עגל. ואולם רחוק הוא מאד, שיתן אדם כסף למטרה בלתי-ידועה, לשם "צבירת-הון" סתם, עד שתעמוד על הפרק בזמן בלתי-ידוע שאלה גם-כן בלתי-ידועה. גם העם האשכנזי, אם נכונה השמועה על הונו השמור לעת-מצוא, לא נתן בעצמו את ההון הזה, אלא מנהיגיו הפרישו אותו מכסף זרים, שבא לידם בסכום שלא נראה כמוהו עד העת ההיא. ואפילו אם היתה נצברת קרן סתמית כזו, היתה מביאה תועלת רק לעשירי עמנו במערב-אירופה ובאמריקה– ולא יותר:  בימי הפרעות וההריגות בקישינוב, ועוד יותר – בימי הפרעות הנוראות, שהיו בהרבה עשרות ערים בראשית שנת תרס"ו,

ואחר-כך בימי הפרעות ברומיניה וגם במארוקו, באו עשירי עמנו בחוץ-לארץ לעזרת האומללים והמטירו גשם נדבות: נתנו אפשרות לשדודים לקומם הריסותיהם. קבלו על עצמם חנוך הרבה יתומים מבני הנרצחים. עזרו לרבים לצאת לארצות אחרות ועוד; אבל, אילו היה שמור אז בידנו הון מסוים סתמי לטובת העם העני. לא היו נותנים אפילו פרוטה אחת והיו אומרים להשדודים והנסים: יש לכם הון לאומי – לכו והתפרנסו ממנו! 

 אבל לא אכחד, שלדעתי הכניסו מיסדי הקרן הלאומית לגאולת הארץ בתקנותיה של קרן זו עיקר אחד, שהוא מחבל את מעשי ידיהם. אל היסוד הגדול של גאולת הארץ, שהיא באמת העבודה הריאָלית של הציונים, שִׁתְּפוּ להקרן יסוד אחר, שריח סוציאליזם נודף הימנו; שהארץ הנגאלת לא תהיה נחלת-יחידים, אלא קנין העם כלו; הארץ היא " לאומית" ועובדיה אינם אלא חוכרים.

אבל רעיון זה אין לו יסוד מכל הצדדים, ראשית, אם לעתיד-לבוא יתוקן העולם במלכות הסוציאליזם, תתפשט מלכות זו על אדמת ארץ-ישראל כעל אדמת שאר ארצות ועל שאר אומות ואין צורך להכנות בזה. ושנית, נדמה, שכבר יש לנו "טשארטר", הארץ נגאלה והיא קנין העם הישראלי, שבעניני הפוליטיקה עדיין הוא משועבד לטורקיה, כי העולם עדיין לא נתקן במלכות הסוציאליזם. והנה באה ממשלה זרה ותקיפה, כבשה את כל מדינות טורקיה ולקחה לה את כל נחלות הממשלה שבכל המדינות הללו. מה יהיה אז עם האדמה הלאומית שלנו? כלום לא תגזול ממשלה מנצחת זו גם את נחלותינו כמו שתגזול את שאר הנחלות שהיו למדינות טורקיה? לא כן נחלות-יחידים; בהן אין כבוש כזה נהוג עתה, ותהיינה במדינה איזו תמורות שתהיינה, אין הקנין הפרטי מתבּטל על-ידיהן. שלישית, ענין "לאומיות הארץ", אם נברר אותו כראוי, דברים כהויתם, יכול להזכיר את מעשי הירושלמים, שמוכרים לבני הגולה ד' אמות קרקע בארץ-ישראל. אדמת ארץ-ישראל מונה כארבעים מליון דונם[v], ובשטח זה צריך לחשוב גם את הנהרות, ים כנרת ועוד. עמנו מונה יותר מעשרה מיליונים נפש. אף אם נחשוב בחשבון ממוצע מהיר כל דונם רק עשרה פראנקים והכנסות הקרן עד מליון פראַנק לשנה, נצטרך להמתין מאתים שנה עד שנוכל לקנות מחצית הארץ. אמנם, אפשר שיתרבו הכנסות הקרן. אבל יחד עם האפשר הזה הנה יש ודאי כנגדו: שלפי רְבוֹת הקנין יגדל בהכרח מחיר האדמה.

אם כן, אחרי עבודה של מאתים שנה תהיה לנו מחצית הארץ, בעוד שמחציתה השניה תהיה בידי יחידים מעמנו וגם מעמים אחרים. על האדמה הלאומית יהיו יכולים לשבת אחרי מאתים שנה מאה אלף משפחה (אם נחשוב מאתים דונם למשפחה) או חצי מליון נפש, כלומר, אחד מעשרים מכל ישראל. היוצא לנו מזה: אחרי מאתים שנה תהיה מחצית הארץ לאומית, עליה יֵשב חלק אחד מעשרים מכל העם (אם במשך מאתים השנה לא יגדל בישראל הרבוי הטבעי) והארץ ההיא תהיה קנינם של עשרה מליונים נפש, באופן שלכל אדם מישראל יהיו באדמה הלאומית שני דונמים אדמה, ולא שני דונמים ידועים וקבועים, אלא שני דונמים מפשטים, כאותן "ד' האמות", שהירושלמים מוכרים...

ומלבד כל אלה ענין לאומיות הארץ יתקיים רק על גבי הנייר, ולא יותר. הן לא יעלה על הדעת, שהארץ תהא הפקר לכל אדם מישראל וכל מי שירצה לעבוד את אדמת הלאום– היום ראובן ומחר שמעון, – יבוא ויעבוד. בתור " כל הקודם זכה" או " כל דאלים גבר". האדמה תנתן בחכירה. ומובן, שכל זמן שישלמו החוכר אחריו את דמי-החכירה לא ינשלו אותם מאחוזתם. הארץ תשאר ביד החוכר ובניו, ורק דמי-החכירה יהיו קנין כל העם, – ואם כן, אין זה לאומיות הארץ, אלא לאומיות הכסף. כן ראוי לשים לב להמעצור, שהזכיר ה' פלוני בנוגע לקנית אדמה על שם זרים, – דבר, שהוא אפשר רק לזמן, עד שתהיה זכות להקונה היחיד לרשום את מקנתו על שמו, ולא לעשרות שנים ואולי עוד יותר, עד שתתרצה ממשלת טורקיה לשנות את חוקיה בנוגע לקנין אדמה על שם חברות.        

 אבל רעיון לאומיות-הארץ יביא עכשיו גם נזק. הוא מעכב את גאולת הארץ ואת ישוב הארץ. אילו היתה הקרן מוכרת את אחוזותיה, היתה יכולה לקנות בכסף הפדיון אחוזות חדשות: היתה קונה ומוכרת, קונה ומוכרת. הארץ היתה נגאלת מעט-מעט וגם הישוב היה הולך ומתרבה. עכשיו, שהיא אנוסה לבקש ולמצוא רק חוכרים בלבד. אינה מוצאת קופצים על קרקעותיה, כי דרכו של אדם מישראל, שיש לו מעט הון, שהוא משתדל, שאדמתו תהא שלו, ולא שיעמול בעולם שאינו שלו. וסוף הדבר הוא – שאחוזות הקרן ברובן הגדול הן בלתי-נעבדות. הכסף שהונח בהן אינו מביא פירות. הרוב הגדול של סכומי הקרן הלאומית מונח כאבן שאין לה הופכין וגאולה לארץ אָין.   

לנו אומרים, שלאומיות-הארץ (במובן הקניין הלאומי שלה) הוא רעיון ישראלי עתיק. אבל באמת לא נתגשמה מעולם במציאות הישראלית. גם עד גלות אשור ובבל, בשעה שהיתה הארץ כולה בידי ישראל. לא היתה קנין הלאום סתם, אלא קנין הלאום  (מלבד שבט לוי), שכל אחד מהם היה לו שטח-אדמה ידוע לקנין עצמו לצמיתות, שאף כשהיה מוכר אותה היתה חוזרת אליו ביובל (אם נניח, שענין היובל היה לו מקום במעשה בזמן הבית הראשון) ולא היה מקום להתרכזותן של הרבה נחלאות בידי יחידים, אבל כל נחלה היתה קנין יחיד. ואחרי שיבת ה"גולה" מבבל היתה לרבים מעמי-הנכר אחוזה בארץ ורבים מבני-ישראל ישבו בארצות אחרות. וגם עתה אין להעלות על הדעת, שיבוא יום וכל בני-ישראל כולם ישבו על אדמת ארץ-ישראל, זר לא יעבור בתוכם והם עצמם לא ישבו בארצות נכריות.

   מכל האמור יוצא ברור. שלאומיות-הארץ היא דבר שאין לו יסוד בדברי-ימינו ולא יביא שום תועלת להשגת מטרתנו העיקרית. זהו. אמנם, רעיון נאה, רעיון פיוטי, אבל במעשה לא לבד שהוא בלתי-מועיל, אלא אף מזיק למטרתנו.

 לנו נחוצה לאומיות העם: שכל בני-ישראל יהיו לאומיים, - אבל לא שהארץ תהיה לאומית!

 לדעתי, צירי הקונגרס הבא מחויבים לתקון את המעוות הזה ולהחליט, שהקרן תהיה לקרן של מקח-וממכר במקצוע גאולת הארץ, ובזה נשיג שתי מטרות חשובות: המטרה האחת היא, שעל-ידי ממכר האחוזות מצד אחד ירבו הקונים והמתישבים ומן הצד השני – תוכל הקרן לקנות בכסף הפדיון אחוזות חדשות ולשוב ולמכרן. הלא ידוע, שהרבה רצו בזמן האחרון לקנות  (ולא לחכור) אדמה בארץ-ישראל, ומתוך שלא יכלו לקנות בנקל מן המוכן שבו כלעומת שבאו. ידוע גם-כן, כי הון המתגלגל וחוזר חלילה הקפו גדול מכמותו, ומה שאפשר לעשות באלף כסף של הון מתגלגל אי-אפשר לפעמים לעשות בעשרת אלפים כסף המונחים בלי "הופכין". ומי יודע, אם לא היתה כבר בידנו נחלת עמק יזרעאל, שנהפכה – לבושת עסקני הקרן הלאומית ולחרפת עסקני יק"א – עתה לזרים,אם מנהיגי הקרן הלאומית לא היו מתיחסים לקנית קרקעות בארץ-ישראל, האמצעי היחידי לגאולת הארץ, "בדחילו ולא ברחימו".

 המטרה השניה תהיה יסוד בית-מלוה לקנין קרקעות ובנין בתים. בזמן האחרון אנו שומעים לפרקים הצעות על יסוד בית-מלוה כזה, "אַגראַר-באנק" בלעז, שהוא נצרך בארץ-ישראל באמת מאד. אבל אפשרותו של יסוד בית-מלוה כזה על-ידי מניות בדרך מסחרי. וכל-שכן קיומו לאורך ימים. מוטלים, לדעתי, בספק גדול. כל באנק צריך שיהיה בטוח לא לבד בקיומו. אלא גם בריוח ידוע, כדי שיוכל לשאת את נטל הוצאותיו ויתן גם רבית ידועה לבעליו, לפחות כאותה שנותנים שאר הבאנקים. אבל אם יוסד באנק כזה על-ידי מניות לשם מסחר. אי-אפשר יהיה לו להביא את הריוח המקווה. הלא מטרת הבאנק הזה תהיה להלוות כסף ברבית (ומובן ברבית, שהיא נהוגה בשאר הבאנקים) לאנשים, שיש להם סך ידוע, אבל בלתי-מספיק לשכלול. ואולם אנשים כאלה אך בקושי גדול יהיו יכולים לשלם להבאנק את המגיע לו עם הרבית, כפי הדרוש לקיומו. מדי שנה בשנה ואם יקרה (וזה יקרה לעתים לא רחוקות), שהלווה יוכרח להפסיק את תשלומיו לגמרי לאיזה זמן והבאנק יפסיד את הרבית לזמן זה, אז לא בנקל יוכל הבאנק למצוא תחבולות כנגד זה.

  אברר דברי: תשלומי ההלואות להבאנק, חלק מן הקרן ורבית ידועה מדי שנה בשנה עד סלוק כל ההלואה, יבואו מהכנסות עבודת-האדמה, מן המזרע או מן הנטיעות. אבל עבודת המזרע אינה מביאה שכר מרובה כזה, שיספיק למלא את צרכי העובד וגם לשלם מדי שנה בשנה את הקרן והרבית הקצובה; ועבודת הנטיעות אינה נותנת בשנים הראשונות שום ריוח ורק הפסד הוצאות. ובכן קשה לקוות, שהאכר או הכורם הלוה יהא יוכל לפרוע את חובו, כלומר, את חלק הקרן והרבית, בזמנו באופן שיהא הבאנק יכול לסלק את כל הוצאותיו וגם להביא ריוח קצוב לבעלי-המניות. וכל אלה – מן הרבית. אם יקרה, שהלוֹה יפסיק לאיזה זמן לשלם את חובו לגמרי, לא בנקל יוכל הבאנק לנשל את הנחשל מאחוזתו ולמכרה לאחרים, כמו שעושים כל הבאנקים לקרקעות, שהרי הבאנק לא יהיה חפשי במכירתו: לנכרים לא ימכור נחלת-ישראל, ואף לא כל אדם מישראל, הבא להתנחל בארץ יתרצה להבנות מחורבן חברו ולקנות את אחוזתו. הבאנק יוכרח קודם-כל להרחיק את הנחשל ולהשאיר זמן ידוע את האחוזה שוממה, עד שיבוא קונה יהודי לרכוש לו אחוזה שאין שום יהודי יושב עליה, ועד העת ההיא לא יקבל הבאנק לא את חלק הקרן ולא את הרבית.

 לא כן אם יוסד האוצר בכסף הקרן הלאומית. הקרן הזו, שמטרתה היא – לא קבלת רבית, אלא גאולת הארץ, תהא יכולה להלוות את כספה לפעמים (למשל, להאכרים העוסקים במזרע) ברבית מועטת מאד, שנים ואפילו אחד למאה, ולפעמים (למשל, להכורמים בשנים הראשונות של הנטיעות) – במשך זמן ידוע בלי שום רבית. אם לא תספיק הרבית להחזקת הבאנק, יחזיקו אותו בכסף הרבית, שיביאו שאר סכומי הקרן הקיימת, שבכל אופן ישארו במדה ידועה בלתי-מושקעים בקנין קרקעות ובבאנק. ואם יהיה נחשל, שלא ישלם את חובו, יהא הבאנק יכול להרחיקו בלי שיצטרך למכור מיד את אחוזתו לאחר, ואם בין זמן הרחקת הנחשל וזמן המכירה לאחר תעבור שנה או אפילו יותר – מה שהבאנק של מניות אינו יכול לסבול – אין בכך כלום להקרן הלאומית, שמטרתה לא הרבית, אלא גאולת הארץ והסיוע לישובה.

  כללו של דבר: רעיון לאומיות-הארץ במובן המבואר צריך להבטל לגמרי. והקרן הלאומית צריכה לצמצם פעולתה אך בגאולת הארץ: לקנות קרקעות מוכשרות לעבודה במחיר בלתי-יקר יותר מדאי, כפי האפשר, למכיר חלק מהן בבת-אחת או בתשלומין לשיעורים לבעלי-הון בלתי-מספיק לשכלול, להחכיר חלק קטן מהן לעניים שירצו בחכירה, לקנות בכסף התשלומין קרקעות חדשות כדי למכרן ולהחכירן ולהקציע סכום הגון לבית-מלוה לעבודת-קרקעות ובנין בתים, שאחרי שיתפתח כהוגן אפשר שישתתפו בו גם בעלי-מניות וירחיבוהו בהונם. אך בדרך כזו תוכל הקרן למלא את תעודתה האמתית: לתת גאולה לארץ!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] "השלח", כרך ב' עמ' 78.

[ii] "לוח אחיאסף",  לשנת תרמ"ב, עמ' 468

[iii] "הקונגרס הציוני הששי" מאת לובארסקי (בלשון רוסית).

[iv] "השלח", כרך י"ח, עמ' 416–415.

[v] "פלשתינא בזמן הזה" (בלשון רוסית) מאת בלקינד, עד 240.