_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מגלה עפה

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

מעוז התלמוד הוא מאמר התנצלות נגד כותבי פלסתר ומוציאי דבה (?) על התלמוד והשלחן ערוך מאת יצחק מרגליות בלא"א מורי הרב הג' ר' אליהו מרגליות זלה"ה.

החושבים להשכיח את עמי את שמי בחלומותם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את שמי בבעל: (ירמיה כ"ג כ"ו)

ווארשא בדפוס ר' יצחק גאלדמאן נ"י שנת תרכ"ט לפ"ק.

הספר, או המאמר הזה, הוא בתבנית שמינית באגען, מחזיק 45 עמודים.  בו חמשה פרקים, לפני כל פרק תלוי מקרא, כלוח התלוי על פתחי החניות ובתי המרכלת.  לפני הפרק הראשון תלוי המקרא "צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו"; בפרק הזה ידבר המחבר על ששת החושים אשר לאדם, על האמונה במציאות האל, על הלומדים לשמה והמינים, ועל החוקרים החפשים אשר לפי דבריו, המה "עומדים צפופים (?) בכל (?) שערי השוקים והחנויות".  לפני הפרק השני תלוי המקרא "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה" ובצדו –– דרשת חז"ל "זה תלמוד תורה"; בפרק הזה יבשר לנו המחבר, כי התלמוד הוא ספר עתיק ימים, ופירושלים רבים נאמרו ונשנו בו.  כן יגיד לנו, כי מחובת כל מבקר את התלמוד להיות עיניו פתוחות באיספקלריא (?) המאירה על אבן אחת בשבעה עינים (כלומר: עיניו תהיינה פתוחות על אבן אחת לראות בשבעה עינים) ולשים את לבו על עשרים דברים, אשר בתוכם חשב כי "לנו לצייר בדעתנו את רוב התלאות והצרות אשר סבלו היהודים על דבר דביקותם באמונתם".  לפני הפרק השלישי תלוי המקרא "חזו שוא וקסם כזב האומרים נאום ד' וד' לא שלחם ויחלו לקים דבר"; בפרק הזה יחשוב המחבר שלשה מינים במבקרי התלמוד:  א) כופרים בכל התלמוד;  ב) האומרים: שמועה זו נאה וזו אינה נאה;  ג) המבקרים המחזיקים בתלמוד למראה עין, לוחמים נגד המשטינים בסמני טהרה ובקרבם ישימו ארבם (?), לחלוק על פסקי שלחן הערוך.  אחרי כן ידבר על אדות העונים "את האספסוף*)  אשר בקאססעל" ויגמור בדברים האלה:  "על כן שתי חלום אל חכי שופר והנני קורא אליכם ילדי ישרון בשם ד' צבאות (חפצתי להציב פה sic, אך נזכרתי, כי נאוים דברים כאלה לפרק, אשר עליו תלוי המקרא "האומרים נאום ד' וד' לא שלחם") שמעו נא לדברי אבותיכם האמונים על ברכי התורה, המסורה לנו מדור דור מאבות זקני האומה, שהיו כלם (?) זקנים, חכמים, נבונים, פילוסופים, תוכנים, חוקרים טבעים, ומה שאחר הטבע וכלם (?) ידעו את התורה, וכלם (?) עשו באימה וביראה רצון קונם; השמרו מן המעריצים את התלמוד למראה עין ומוציאים דבה (?) על הפוסקים בעלי השו"ע! בינו נא מי המה ראשי הפוסקים, אשר יצאו ללחום נגדם, האלפסי! הרמב"ם! הרא"ש הטור! הב"י! בעל המפה! ומי המה תלמידיהם? אשר רובם ככולם עסקו בחכמות חיצוניות (ומה בכך?) נוסף על תלמודם, ולא תסורו מאחרי ד' אלהיכם (?!) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, לא תשמעו לכל הדברים אשר יבאישו את התלמוד ואת השלחן ערוך, שונאיכם ומנדיכם (?) לא תאמינו (?) לאלה המחפיאים עלימו דברים אשר לא כן, כי שקר נסכם, תהו ורוח".

לפני הפרק הרביעי תלויים שני מקראות "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה, ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעינים", ובצדו באור הרשב"ץ "אל תען –– בעירך, ענה –– שלא בעירך":  בפרק הזה ידבר על אחד מהמבקרים ממין השלישי שזכר בפרק ג', אשר במ"ע "המליץ" "קם ויעבר קול במחנה העברים: אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה (לא זכיתי להבין) רק קול לו, קול קורא אלי מערכות הרבנים, במאמרו "נוספות לארחות התלמוד" בשנותו את טעמו ואת שמו (בהערה באר המחבר דבריו) כי בארחותיו "ר"ל במאמרו "ארחות התלמוד") כנה א"ע הערליכסטואהן, ובנוספותיו, ר"ל במאמרו "נוספות" –– לילענבלום*)  והוא הוא (מאי קמשמע לן?) וכפי ששמעתי, יוסיף המחבר, (שם משפחתו הנכון (?) הוא באנדעראוו) לשנות את הש"ע, זה ספר שלחן הטהור אשר לפני ה'" (sic); על המתלוצצים על איזה אבעיות בש"ס; על שני מיני הקבלה:  א) הלכה למשה מסיני;  ב) חכמה שהיא מקובלת לנו מאת נח (sic);  על בעל הנוספות, ויבטלהו כעפר.  בסוף הפרק יתעבר על הרב החכם ר"נ קראחמאל.

לפני הפרק החמישי והאחרון, תלוי המקרא "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי"; בפרק הזה ידרוש המחבר כמין חומר את השיר "לאסף" (תהלים נ') על המבקרים את התלמוד והש"ע (כפי הנראה, כונת הדרשן באסף על בעל הנוספות, אשר אך בעבורו נכתב המאמר הזה, כעדות הד"ר לעווינזאהן אשר תבוא הלאה) ויבאר דברי חז"ל בסוף כתובות, שגם הם הביטו ברוח קדשם על הדור הזה, על הרעפארמער, שיחפצו לבטל תורה, תלמוד, ש"ע, גם ידעו שיתיצבו יראים וחרדים לשטן להם, וזה נרמז במאמרם "עתידין כל אילני סרק שיטענו פירות".  בסוף המאמר, אחרי שדבר המחבר במאמר מחזיק 45 עמודים קטנים, על כל הענינים הנוגעים בתורת משה, בשני התלמודים, במאמרים בודדים בתלמוד, בש"ע "הקדוש", ואחרי אשר זכר שמונה פעמים את ספרו "שרשי הים", אשר אתו בכתובים, במאמרו זה ובעשרים ואחת ההערות, אשר עשה לו זר סביב –– יאמר: "וגם אנחנו דוברים בשם ד' צבאות (sic) ובשם יראיו, הישרים והתמימים, לכבוד התורה ולומדיה, בשם אחינו המחזיקים בדת הישנה (?) קוונא, בירח תליתאה התרכ"ט לב"ע" והתם שמו עוד הפעם "יצחק בלא"א הרב הג' ר' אליהו מרגליות ז"ל".

מאשר מטרת כל סופר בספריו, במאמריו וכל דבריו להועיל להמון הקוראים, להביא בלבם דעות ישרות ואמתות ולשרש מקרבם דעות נשחתות, להורות לעם לבחר בטוב ולהזהירם מדרך רע –– על כן החובה עליו להיות שוה בפיו ובלבבו, כי ידבר פיו אך את אשר יהגה לבו; אם הגות לבו באמת יסודתה, אם לא –– יראו אחרים וישפטו.  האמת טמונה היא ונסתרת, וכבר מאד לבוא עד תכליתה באיזה ענינים; ואם אמנם אנחנו קוראים למחשבת לבבנו, אשר מצאה חן בעינינו, בשם אמת, הנה זה אך מאשר נדע, כי מחשבתנו זאת נולדה לנו מאת השכל הישר, מפשטת מכל פניה עצמית.  אין חובת הסופר לעלות שמים ולשמוע שיחת מלאכי השרת, או לעשות שאלת חלום, למען דעת את האמת על בוריה; אך את הדבר, אשר מצא אותו לאמת עפ"י מופתים נאמנים וחקירה ישרה, הוא האמת ואותו הוא מחויב להגיד לשומעי דבריו, והבקרת הנאמנה תוכיח צדקתו או משובתו.  כללו של דבר: הסופר החפץ בטבת עמו, לבור להם דרך ישרה, עליו החובה להגיד להם את הדבר אשר מצא בשכלו, ברוח בינתו ובתם לבבו.  גם הסופרים, המביאים חשך עלינו, המרבים הבל בקבלה ופלפולים, מכבידים עולנו בחוקים בוקים ודינים כצנינים, –– לא נוכל להאשים אותם, אם נדע כי דבריהם יצאו ממקור לבם ומדעתם הפנימית, אחרי אשר בתם לבבם יאמינו, כי האמת אתם וכי זה הוא הדרך הטוב, ואם מעשיהם אינם טובים, הלא מחשבתם טהורה!

אך על אלה ידוה לב כל אוהב אמת; על הסופרים המטיפים לעמם דברים, אשר הם בעצמם לא יחשבום לדברי אמת! על הצבועים והנוכלים, האומרים בחברת רעיהם: "המקום והזמן לא יעשו עלינו כל רושם; אחת לנו יום השבת יום ראשון ויום שני", הלובשים אדרת קדש לעיני הקהל ויוצאים להיות מגן להבלים, אשר מצאו מקומם בספרות הדתית וכאלה! האנשים האלה ישחיתו יותר הרבה מסופרים אוילים באמת.  הן כסיל יפרוש אולת, מאשר לחכמה תחשב בעיניו, וראה הקורא ולעג לו ולא ילכד עוד במצודתו; לא כן הסופר הצבוע, הוא בערמתו ידע להזהר, ובתרמית יעור עיני הקוראים ונמשכו אחריו, מבלי דעת כי בחשך ינהלם.

כל איש יודה, כי רבות השחיתו סופרים כאלה בכל דור, אשר, למטרה ידועה להם הוליכו שולל את העם.  אך במה יוכלו הקוראים לדעת להזהר מסופרים משחיתים כאלה? איך יבחנו בין סופר –– בתם לבבו, ובין סופר –– למטרה ידועה? השאלה הזאת שאלה גדולה היא, ודורשת אותות נאמנים רבים, אשר על פיהם יכירו הקוראים את רוח הסופר ומגמת פניו; ואות אחר נאמן, לדעתי, אשר מצאתי, הנני נותן לפני הקוראים.

כבר הגדתי, כי חובת הסופר להיות פיו ולבו שוים, להגיד בפיו את אשר ירחש לבבו.  על כן, הסופר, הכותב בתם לבבו וברוח נאמן, החושב בלבבו, כי רעיוניו המה אמתים ויוכלו להצליח את האיש אשר יקבלם, –– הנה לבו מלא רעיונות על דבר הענין אשר הוא כותב, אחרי אשר יסוד הרעיון והענין ההוא יוצא ממקור לבו הטהור; ובהיות לבו מלא רעיונות לא יחסרו לו דברים לכתוב, לא יחפש אחרי מליצות רמות ולא יתנהל בכבדות לרגלי פראזען ריקות; לא כן הסופר, אשר אין פיו ולבו שוים וכל דבריו לא ממקור לבו יצאו –– הנה לבו ריק מן הענין אשר הוא כותב וכל יסוד ורעיון אין לו, על כן יחפש אחרי מליצות רמות, ויבקש לו דברים מענינים שונים, אשר אינם נוגעים בהענין אשר לפניו, למען מלא מחסור רעיונותיו, אשר לבו ריק מהם, אחרי אשר לא יהגה ולא ירגיש מאומה פנימה!

על פי האות הנאמן לדעתי הזה יבין כל מבין דבר לאשורו, כי סופר, שמטרתו לכתוב "מאמר התנצלות נגד כותבי פלסתר ומוציאי דבה על התלמוד והשלחן ערוך", אשר יתחיל מאמר התנצלותו בדברים האלה: "התבל ורבבות העולמים המעופפים במרחביה, הרוח או האויר או גשם הזך, הרך וכפוף, הנעלב (?) והנדחה מפני כל דומם וכל בשר; הן הוא המעטה כל נמצא אשר בשמים ובארץ; הן הוא הטוב והמטיב (?) אשר פתחו פתוח לאסוף כל נולד בחיקו, הסובל ומעלים עין מסורריו (אין כל באור למליצה זאת ואולי חסר פה החרוז "וכל מאמינים שהוא סולח סלה") הן הוא יספוג כל ריח טוב, מצרף ומטהר, העולה לשמים שיאו, אבל ישא כמו כן את צחנת המבאישים; זבובי מות עש וסם, רקב כל דבר אשר בארץ.  המון גלגלי (שלמי?) ירעימו בשמים קולם (ברוך המחבר, שזכנו לשמוע מליצה כזאת!) כגנבים (?) ועלו ובאו אל תוך כל כלי, אל תוך רבבות תאי האדם הפנימים והנסתרים מכל עין רואי; כשליט יפתח ויסגור דלתי (?) נשמת האדם (שמע מינה: שהשליט פותח וסוגר דלתי נשמת האדם!) יבוא ויצא, יצא ויבוא, ואל מקום שהרוח הולך שם ישוב ללכת, מבלי אשר ידע האדם להזהר (ממה?).  בחיק הרוח ישכב האדם ינוח, ינוע כאות נפשו; על דברתו (?) יאכל וישתה, גם יעבור ארחות ימים, יוליד ויחיה, גם שאריתו אחרי מותו יצפון וישמור כבבת עינו לבל ישחק בו האפס האכזרי, יחנטהו ויפרידהו ליצורים שונים ויניעם נוע לכל פאה; יש אשר ישאיר בעמקי האדמה מטה מטה, ויש אשר ישא גבוה על גבוה בכנפי הכרוב מבלי לשלוט עליה מאומה, והיא נשמת האדם החקוקה (?) במרכבת אל שדי (מדוע לא הודיע לנו החכם המחבר, כמה סוסים רתומים להמרכבת הזאת) כמראה "החשמל" (?), –– כי הסופר המתחיל בדברים אלה, אשר אינם נוגעים לא לכותבי פלסתר על התלמוד, ולא להרבה אשר הוצאה על השו"ע –– סופר כזה לבו ריק מהרעיון היסודי, על כן לא יהגה מאומה, והדברים  הנוגעים למטרת מאמרו חסרו לו, ובגלל זאת יקבץ בזיעת אפים מליצות ופראזען, אשר גם הוא בכבודו ובעצמו לא הבין אותן.  על פי הדברים האלה יודע כל מבין אוהב אמת, כי מחבר כזה בצדק יתחשב בין המחברים ממפלגה האחרונה.

על פי המופת הזה, אשר הוכחתי בו כי המחבר הזה אין פיו ולבו שוים ודבריו לא ממקור לבו יצאו, כמעט למותר יחשב לעבור על כל דברי המאמר הזה, ולהראות זדון לב מחברו, אשר התנפל עלי בגלל מאמרי "נוספות" להמאמר "ארחות התלמוד", לבקשת שומרי הבלי שוא בקאוונא; אך מאשר ראיתי בעיני שמחת עגלי מרבק בקאוונא, בקיידאן בווילקאמיר וכו' לקראת המאמר הזה, ועוד יותר משפט המו"ל מ"ע "המגיד" ש"ז נו' 35 על המאמר הזה, האומר: "החבור הזה מעט הכמות ורב האיכות (sic) וראוי הוא להתחשב בצדק (?) בין כל אלה החבורים הטובים, שנתחברו ממין הזה, להכין סעד התלמוד נגד משנאיו ומגדפיו, אשר בלא דעת ידברו, רק משנאה לעם ישראל ותוה"ק".  ואחרי המשפט היקר הזה, בא גם הרב משטאקאהלם דאקטאר לעווינזאהן, והוא כותב במ"ע המגיד נו' 42 לאמר::בימים האלה הגיעו לידי שני מכתבים, הבאים כאחד ועולים בקנה אחד יפה, להחזיק התלמוד ולומדיה (sic).  החבור האחד הוא בשפת עבר, נקרא "מעוז התלמוד" כולל מאמר התנצלות נגד כותבי פלסתר ומוציאי דבה על התלמוד והשו"ע, מאת יצחק מרגליות מקאוונא.  המחבר דבר (איפה?) על תכונת התלמוד ויתרון של התלמוד בבלי על תלמוד ירושלמי, ולוחם בפרט נגד כותב אחד במ"ע "המליץ", אשר דבר סרה (?) על איזה דינים בש"ע, הקורא ימצא בחבור זה כמה דברים טובים וחדשים, כמו הפירוש על המאמר "ע"ה מותר לנחרו"*)  וכדומה, ויישר חילו הלוחם מלחמת מצוה (?) נגד בחורים קטני יראה לפני חכז"ל, כבוד התלמוד (והש"ע) במקומו מונח והצעירים, אשר לצון חמדו להם –– יבושו", –– על כן בעבור שמחת עגלי המרבק ומשפט החכמים האלה, מצאתי החובה עלי להרחיב דברי על המאמר הזה, ולהראות לישרי לב, כי אך בזדון לב ובטענות שקר התנפל עלי, וכי פעמים רבות הוא מדבר דבריו, מבלי אשר ידע מה הוא דובר!

אחרי אשר ירד החכם המחבר מעל פסגת מרומי מליצותיו, בא אל "תכונת אבן השואב" (השואבת?) ומשם אל החוש הששי אשר הוא חסר ומשם אל האמונה בעקרי הדת.  "המכחיש בכל אלה, יאמר המבקר הפילוסוף בצד 3, וכופר בכל, באל המיוחד ובתורה מן השמים, דומה (?) למכחיש, שאין לאבן השואב (השואבת) כת המושך ויתר סגולותיו" (סגולותיה?) והנה אם אמנם אין הדבר הזה נוגע בי ובמאמרי "נוספות", בכל זאת אגלה את אזנו, כי היקשו הזה שקר הוא, כי עקרי הדת נודעו לנו אך על פי הקבלה, ולא ע"י החושים; וסגולות אבן השואבת נכרים ונודעים לנו ע"י החושים, לא על פי הקבלה!

בצד 6 יאמר: ע"כ ידעו (המחברים והמבקרים בפנת חקירה החפשית) כי כלנו בקיאים במעשה ידיהם של אלו.  בסתר לבם יאמרו אין תורה מן השמים, ורק בפרהסיא יתראו כמאמינים בתורת משה ובתורה שבע"פ, ויתקשו באיזה מאמר מן התלמוד, או הש"ע לדרוש בהויות לקנטור, ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה".  אך מה לך ולסתר לבם? ומי בא עד משמותיך אתה? ומדעו תדין על מחשבותיהם, בעוד ידך רב לך לחבר ספר "מעוז התלמוד", לנפץ בו כל דבריהם אשר לא בסתר דברו? אך גם בלעדי זאת האמינה לי, מבקר חרוץ, כי האומר בסתר לבו אין תורה מן השמים לא יאבה להטפל להראות קושי איזה מאמר מן התלמוד, או שגגת השו"ע!...

בצד 7, 8, חשב המחבר דברים רבים הנחוצים לידיעת התלמוד, כמו: סדר התיסדותו, כיצד נכתב, מתי נכתב, סדר הקבלה, סדר תנאים ואמוראים, חכמת הטבע והרפואה התלמודית, חילוק המחזורים (עפאכען) אשר עברו עליו, היינו, להתבונן על רוח הלאומי של אומתנו, ורוח העמים אשר ישבו בתוכם, בזמן המשנה, הגמרא, הסבוראי.  והנה הדברים האלה כנים ואמתים, אך יגיד נא המחבר בתם לבבו ובאמון רוחו, אם הדברים האלה, הנחוצים לדעת לא לבד למבקר, אך גם לפוסק הלכות, –– אם נודעו לאחד מהרבנים המחזיקים בשו"ע בכל לב? ואם כן אפוא, איך נחיה על פיהם?...  והנה ביסוד הזה עוד לי מלים, ויבואו הלאה במרוצת הדברים.

בצד 9 יאמר: "שהתלמוד כלו אומר אהבה ושלום לכל המין האנושי: ובהערה שם יאמר: "ולא כבעל הארחות שפקפק גם (?) ע"ו".  אמת הדבר, במאמרי "נוספות", אמרתי שיש בתלמוד גם דברים אשר בשנאת הדת יסודתם, אך במה כח המבקר גדול להכחיש דברי בלי מופת –– לא אדע! ומה יענה על הלכות פסוקות כמו "בת ישראל לא תילד בת עכו"ם וכן לא תיניק בן עכו"ם, עכו"ם לא מורידין ולא מעלין" וכדומה.  גם הגאון מ' גומפל יפה, בתשובתו על דברי*), (המליץ גליון 23) לא כחד זאת, רק הפך בזכות חכמי התלמוד למותר, אחרי אשר גם אני לא חשבתי זאת לעון להם, כמבואר בדברי שם.

מצד 10 עד צד 16 יכביר מלים וירבה במליצות על אדות המבקרים והרעפארמאטארים, ומאשר דבריו אלה אינם נוגעים בי, מלבד איזה פראזען, לא אענה מאומה עליהם, רק על דבריו מצד 16 והלאה, אשר שם יצא להלחם בי בפרט, בנשק של קש.

כל איש אשר קרא את שני מאמרי "ארחות התלמוד" ו"נוספות", אשר היתה מטרתם ע"ד התקונים בדת, יודע את היסוד, אשר עליו נוסדו דברי (אם גם לא חדש הוא).  וזהו: התלמוד הוא בעצמו נעשה לפי המקום והזמן ונוסד בעיקרו ברוח רעפארם; וכן לוא גם נשמר רוחו בכלליו ופרטיו בפסקי השו"ע.  בכ"ז נחוץ לנו תקון גדול בשו"ע לפי זמננו ומקומנו עתה, אשר הם שונים הרבה מזמן חכמי התלמוד ובעלי השו"ע ומקומם.  הפוסקים לא שמו לב לרוח התלמוד, שהוא אך רוח רעפארם, ויקבלוהו עליהם ועלינו כתושבע"פ הנמסרה למשה בסיני ביחד עם התורה שבכתב.  הפוסקים, מלבד אשר לא שמו לבם לרוח התלמוד, עוד יתרה עשו, כי פסקו הלכותיהם על פי הפלפול, האגדה, הקבלה והחלומות, ולא פסקו כדברי המיקל בשל סופרים, וכאלה; אשר בגלל כל זאת נחוץ לרבנים רבים לתת לנו ש"ע חדש, אשר יאסור עלינו אך את האסור ואשר יוסד אך ברוח התלמוד!

כל הקוראים יודעים, כי לא הוצאתי דבה על השו"ע; לא אמרתי שהשו"ע מתכסה באדרת שער למען כחש, רב את ריב ההבלים בעד הבצע והכבוד, כותב מאמרים ולבו בל עמו, ומצחק בסתר שבתו על המאמינים בחסידותו, וכאלה;  לא דבה הוצאתי על השו"ע, אך במופתים והכחתי את הדברים אשר זכרתי –– על כן היתה חובת האיש, אשר יבוא לבקרני ולהלחם בי בפרט, לא לחבר ס' "מעוז התלמוד", בעוד אשר אני לא נגעתי בהתלמוד לרעה, ולא ללכת לנוע על האלדהיים וחביריו, ועל הרבנים המתקנים מאשכנז, אשר אינם נושאים פנים גם לתורת משה –– כי אם להוכיח במופתים נאמנים, שהתלמוד איננו לפי המקום והזמן, וכי חובה עלינו לפסוק הלכות מתוך הפלפול, האגדה, הקבלה והחלומות; כי בשל סופרים הלך אחרי המחמיר, וכאלה, וכי כל פרקי השו"ע וחומרותיו וחומרות כל הרבנים אחריו אינן מכבידות עלינו מאומה, וכי טובים הם מאד לפי המקום והזמן, שאנו חיים בהם עתה, ובזה הלא היה סותר את כל דברי, אשר המה נשענים על היסודות האלה.  אך המחבר הצדיק הזה, אשר הזמן והמקום לא יעשו עליו כל רושם ראה למותר לדבר על יסוד המקום והזמן, ויבוא עלי במליצות ופראזען הרבה מאד, אשר תהיינה למשא על כל קוראיהן; נלחם בעד הלחש "פי פי פי", נשען על ההבלים הזרים, שהאמין בם ר' מנשה בן ישראל, האריך להשיב לי על פרטים קטני הערך, אשר זכרתים להראות רוח בעלי השו"ע, שאינם נוגעים ברעפארם לפי צרכי החיים מאומה, ויכנני בשם "משקר, מזייף, עקש, שטיא, מלעיג על דברי חז"ל", וכאלה; ובזה יאמר לשים לאל כל דברי!

במכתב עתי "המליץ", יאמר המחבר החכם, קם אחד ויעבר קול במחנה העברית; אין קול ענות גבורה, ואין קול ענות חלושה, רק קול לו, קול קורא אלי מערכות הרבנים, במאמרו "נוספות לארחות התלמות" בשנותו את טעמו*)  כו' לשנות את השו"ע, זה ספר שלחן הטהור אשר לפני ד' (sic) כו' ובזה יסיר את קדושת (?) השו"ע, לגלגל עליו ענן ואבק (?) וחשכת צלמות; ויגזר אמר, כי לא נוסד על רוח התלמוד, ויתברך בטענותיו כי עצומות הנה, עד שהרהיב עז בנפשו להרעיש את הרבנים מכסאותם (הנשמע עון פלילי כזה?) לדרוש מידם ש"ע חדש.  וכאשר עברנו על כל דבריו, וראינו שאין בהם ממש (!) האמת נגיד (מי יודע?) כי היטב חרה לנו (לפני זעמו מי יעמוד?) ע"ז לאמר: איך יעיז איש אחד פרטי (הגם לזה צריכים לק"ן רבנים?) לפרסם רעיון משחת (?) כזה כו' והנה כל בעל שכל ישר, הלא יבין לאשורו, כי כל הדברים אשר הוא מגבב עלינו, הוא וכיוצא בו, כבר מיושבים הם בדרך כלל עפ"י היסודות הנאמנים אשר זכרנו למעלה פרק ב'" (צד 17).

צר לי עליך, מבקר חרוץ, כי מרוב כעסך ושפעת מליצותיך נוקשת באמרי פיך ותשכח כי לא לפני רעיך, עליזי הבליך, לבד אתה מדבר, לפני רעיך אלה אשר לא ידעו את דברי, ולא יקראו גם דבריך, ואך על פי השמועה נאנחו בשברון מתנים, בשמעם כי יצא אחד עז פנים לבקש ש"ע חדש, ובשמחת עגל שמחו, בראותם כי קם אחד השרידים אשר ד' קורא וינקום נקמת השו"ע מאת עז הפנים, אשר התנפל עליו ––, לא לפני אלה לבד הנה מדבר, כי אם גם לפני אנשים, אשר ישקלו בפלס דבריך, והראו לפני כל הקוראים את דרך התהפוכות אשר בחרת, והמלעיגים על דברי חכמים כמוך ישמחו בקלונך.

הנך אומר, כי עפ"י היסודות הנאמנים, אשר זכרת בפרק ב', בטלו כל דברי, אשר דברתי על אדות השו"ע; אך נראה נא את יסודותיך ונראה אם בטלו דברי על פיהם.  בפרק ב' צד 7 חשבת עשרים דברים הנחוצים לדעת למבקר נאמן "למצוא את הפנינים בים התלמוד" והם:  א) סדר התיסדותו.  ב) כיצד נכתב.  ג) מתי נכתב.  ד) סדר הקבלה הנאמנה.  ה) סדר תנאים ואמוראים.  ו) סדר בנן סבוראי והגאונים.  ז) דקדוק לשון המשנה.  ח) לשון הגמרא ושמות המושכלים.  ט) ההלכות.  י) האגדות וכל מפלגותיהם.  יא) חכמת הטבע והרפואה התלמודית.  יב) חכמת התכונה, תקופות ומולדות.  יג) ידיעת דברי הימים.  יד) ביאור המקראות לפי פשטן על פי הי"ג והל"ב מדות.  טו) משלי קדמונים שבתלמוד.  טז) התפלות, ההספדים והשירים אשר באו בו.  יז) חילוק מחזוריו (עפאכען) אשר עברו עליו, היינו לדעת רוח הלאומי של עמנו, ורוח העמים אשר ישבנו בתוכם בזמן המשנה, הגמרא, הסבוראי הגאונים עד דור הרי"ף; בזמן הרמב"ם והבאים אחריו עד הרמ"א; מחזור מפרשי הפוסקים ומצב חכמת ישראל, למודי הקבלה העיונית והמעשית, מזמן בעל התי"ט ותלמידי הרמ"א עד עתה.  יח) התועליות הרבות אשר הביא התלמוד לישראל.  יט) התלאות והצרות אשר סבלו היהודים בעד דבקותם בהתלמוד.  כ) הליכות התלמוד, להבין דרך הראשונים בעלי מגלות הסתרים, המשניות ובריתות הקדומות ואיך השתמשו בהם מסדרי התלמוד האחרונים.  אלה המה היסודות אשר זכרתי, אשר ערבת בהם גם דברים שאינם נחוצים לדעת למבקר את התלמוד, כי אם לחוקר קדמוניות, ביסוד ט"ו, ט"ז, ודברים שאינם נוגעים כלל לידיעת התלמוד, כמו מחזור המפרשים האחרונים, התועליות שהביא, והתלאות אשר סבלנו בגללו, שהדברים האחרונים האלה לא יועילו למבקר, החפץ לנתח את התלמוד ולהגיד משפטו עליו במה שנוגע לאויטאריטעט שלו עתה ולקדושתו, וכאלה.  אך הנני נושא פניך לדבר הזה, מרוב אהבתי אותך, אך זאת אשאלך, מדוע לא בררת את העשרים היסודות האלה, ותזכיר רק שמם ובאמת ספרים גדולים ורבים דרושים לבררם, ובטרם בררת אותם איך תוכל לסתום בם פיות המבקרים? כן, איך לא תבוש לאמר, כי על פי היסודות האלה בטלו כל דברי, בעוד אשר בעלי השו"ע, הרבנים וכל רעיך השמחים במאמרך זה לא יאבו לשמוע ולדעת מכל יסוד בתלמוד, כי לדעתם נתן התלמוד למשה בסיני ודברים רבים אשר נשכחו חזרו חכמי התלמוד ויסדום, ותקנותיו וגזרותיו אינן תלויות במקום ובזמן והן קיימות לעולם; ולו שמע הב"י או המג"א וחבריהם את הנתוח הזה, אשר אתה מנתח את התלמוד, כאחת החכמות החיצוניות, הלא גזרו עליך נדוי; ובנתוח הזה, אשר תנתח את זמן התלמוד למחזורים (עפאכען), הנך מודה כי נוסד התלמוד לפי רוח אנשי זמנו.  ובאמרך: "חכמת הטבע והרפואה התלמודית" הנך מודה, כי חכמת הטבע והרפואה עומדת עתה על מצב אחר ממצב של זמן התלמוד (ודבר זה נוגע הרבה לענין טריפות הריאה)*), ואם כן באת אל הרעפארם אשר אנחנו מבקשים, ואיך לא תבוש לאמר, כי על פי יסודותיך בטלו דברי, בעת אשר הם מחזיקים עוד אותם?!

"אבל, יוסיף המבקר בהתלהבותו, למען לא יתפארו עלינו (עליך?) שנית כי חסרי תשובות אנחנו, ע"כ שמנו מגמתנו הלום, להשיב על איזה מן הטענות של המערערים האחרים, ועל איזה (ומדוע לא על כלן?) מבעל הנוספות בדרך פרט, ות"ל יש אתנו חבילות חבילות (גוזמא קתני) של תשובות נאמנות(?) הבנויות על יסודי האמת והאמונה (ומדוע לא יוציאן חוצה לזכות בהן את הרבים?) ואולם באיזה מן הפרטים אשר נזכיר פה, הלא ירא וישפוט כל קורא נאמן (כן הוא, כל קורא נאמן ירא וישפוט!) כפי רוחב לבו הטהור, אשר כל הטענות כלן הן ותולדותיהן, ותולדות תולדותיהן כיוצא בהן בטלין (הגיון ישר! מתשובתו על איזה פרטים, בהוראת עצמו, יבין כל קורא נאמן כי כל הטענות בטלין) ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין (המתחיל באיזה נוסח ישן, ככל נדרי, אומרים לו: גמור!) ואין כל אפל ואין כל אבק אשר יוכל להאפיל את שמי התלמוד והשו"ע, וכאשר תעבור גם רוח קל של משפט צדק (כמשפט מבקר חכם כמוהו) כעברה ותטהר, ואוהביו (של מי?) יזהירו כצאת השמש בגבורתו".

מי מגבב מלים, שאין בהם כל רוח, כהמחבר הזה? הגידה נא, קורא מבין, איזה רעיון מצאת בכל הפראזען האלה? ובאין רעיון מה אוכל להשיב? הנני מודה בפה מלא, כי השכיל החכם המבקר הזה לעשות! הן לא מלא את הספר הזה, המחזיק 45 עמודים, בטענות על כך הויכוח, הלא לא ידע שלו בנפשו, פן אמצא דברים להשיב לו, על כן בחר לשון ערומים –– דברים רקים ופראזען, אשר תצאנה מאף כל קורא, זולתי עגלי המרבק אשר ישמחו בו ובספרו, –– ובזאת נכון לבו בטוח, כי לא אמצא מענה על פראזען ומליצות ריקות! אך, בכל זאת, למען לא יתברכו העגלים ההם בלבם, כי נסתתמו טענותי מפחד מליצותיו, הנני לענות, לפני הקוראים הישרים, על כל דבריו הנוגעים בי, ונראה מה יהיו חלומותיו!

אעבור בשתיקה על דבריו –– על אדות דברי האלדהיים, על ר' ירמיה וקבלת נח וכאלה, ואבוא אל דבריו בצד 25 הנוגעים בי, שם יאמר: א"כ (לפי דברי הר"ר יונתן ז"ל דאותן רבנן סבוראי שסדרו התלמוד בבלי הביאו בו (בבבלי) אותן סברות, שהן כהלכה, הנאמרות בתלמוד ירושלמי, ומה שראו שלא כהלכה, הניחו אותו בתלמוד ירושלמי) סרה מעתה כמו כן פליאת בעל הנוספות שהתפלא וז"ל: "לא אוכל להכחיד כמו כן את הפלא אשר נפלאתי, כי לפי עדות הגאון חיות בספרו "מבוא התלמוד" לא באו בתלמוד ירושלמי דברים מוזרים רבים מעניני לחשים וקמיעות וכאלה, כמו בתלמוד בבלי, והנה מסדר תלמוד ירושלמי הוא ר' יוחנן הנודע למאמין בדברים אלה.  ומדוע לא שם דבריו בתלמוד ירושלמי, ודבריו בא אך בתלמוד בבלי, יותר ממאתים שנה אחרי מותו?" עכ"ל.  פה ראינו אשר בחלקת לשונו (?) מדי עברו הטיל מום בקדשים (פה נראה חום התנור והכיריים של ביהמד"ר) והיה עד (?) מזים ומכחיש בעדותו של רב אשי מסדר התלמוד בבלי (השמעתם מימיכם, קוראים נכבדים, תואנה כזאת? אני שאלתי שאלה, והוא דן על מחשבות לבי ושופט שהיה חפצי, בשאלה זאת, לזייף את התלמוד בבלי, כאילו לא נשאלה עוד שאלה על התלמוד מזמן חתימתו עד עתה!) אבל כל דבריו בטלים ובוטלים ואין מקום לתמיהתו, שאחרי שכל (?) הדברים מן הירושלמי נעתקו לתוך תלמוד בבלי, כדברי הר"ר יונתן שזכרנו, בודאי (sic) התרשלו אח"כ מעתיקי הירושלמי להעתיקם, אחרי שכבר נמצאו בבבלי".

אחרי בקשת המחילה מעצמותיו הקדושות של המחבר אגלה את אזנו, כי בזדון הוציא משפט מעוקל.  השמעתם, הר"ר יונתן כתב, שמסדרי תלמוד בבלי, הביאו אל תוכו סברות בהלכה מן הירושלמי, ויוכיח החכם הגדול המבקר מזה, שמעתיקי הירושלמי התרשלו בודאי להניח את הדברים המוזרים באמונות תפלות בדברי הירושלמי; הגיון ישר והוכחה נאמנה לפי דעת החכם הזאת "שכל הדברים מן הירושלמי נעתקו לתוך תלמוד בבלי, ומה שנמצא בבבלי לא העתיקו בירושלמי" תהיה א"כ למותר העתקת הירושלמי לגמרי??

וראיה לדבר, יוסיף החכם, שגם בימים האחרונים גרעו הספרים (הסופרים?) והמדפיסים (?) כמה דברים מן הירושלמי, שהרי כמה אחרונים (?) נמצא בהם מאמרים רבים מן הירושלמי, אשר אין זכרון להם בספרי הירושלמי שלנו".

אי משום הא, מבקר חרוץ לא איריא; חדא כי מאמרי הירושלמי החסרים לנו ומובאים בפי הראשונים (לא האחרונים, אשר לא הראית על אחד מהם, אשר זכר מאמר מאת הירושלמי שהוא נעלם מאתנו, ותשכח, כי אין אנו מבני עליה, שיש להם אמונת חכמים בחכמים כמוך וגם לא בגדולים וטובים ממך, ולוא גם הראית באצבע על איזה מן האחרונים למופת על דבריך, כי אז השיבותי לך, כי נתחלף לו איזה מדרש פליאה, או זהר בירושלמי) יוכל היות, שהוא מסדר קדשים החסר לנו; ועוד אולי מקורו באיזה מדרש אשר כנוהו בשם "ירושלמי", כאשר האריך בזה הגרד"ל במאמרו "קדמות ס' הזהר", ואיך תביא מזה ראיה, כי בודאי התרשלו מעתיקי הירושלמי להעתיקם?  אך מלבד זה, מה ענין הסופרים להמעתיקים והמדפיסים? הסופרים והמדפיסים גרעו בזדון או בשגגה, לא מטעם אחר, והמעתיקים גרעו לפי דבריך, בכונה רצויה? ואם חפצך לאמר, כי נשמטו עניני הקמיעות והלחשים בשגגה מתוך הירושלמי, ע"י הסופרים והמדפיסים, לך וראה בדברי הגאון חיות שם ותראה, כי לפי עדותו לא נזכרו הלחשים כלל בהירושלמי, הלא דבר הוא!

"ועתה, יוסיף המבקר הגדול בסאטירת בקורתו המחודדת, היש לזייף (?) את תלמוד בבלי שלנו מספרי ירושלמי הנמצאים בביה"מ דווילקאמיר? אתמהה!"

מה תאמרו, קוראים נכבדים לסאטירא זאת? אני שאלתי את שאלתי מדברי הגאון חיות, והוא לועג עלי, כי סמכתי על ספרי ירושלמי מביה"מ דווילקאמיר, ועוד מעט לו, ויוסיף "אתמהה"? אך מדוע זה לא הודיע מראש, כי יושב אני בווילקאמיר? הלא הוא שלח מחברתו זאת לגדולים חקרי לב בארצות שונות, כד"ר לעווינזאהן בשטאקהאלם והדומים לו, והם אינם יודעים, כי למדתי בספרי הירושלמי מביהמ"ד דווילקאמיר, ואיך יבינו סאטירתו?

לא למותר יחשב, להעתיק את חתימת דבריו בענין זה, הלא כה דבריו כאש: "ולדעתי הסירותי בזה ת"ל את חרפת (?) ש"ס שלנו, ויסתתמון ויתחרשון (הנה הוא מקלל!) כל פה (פת בלשון רבים וסיים בלשון יחיד!) דובר עתק בגאוה ובוז (sic), ועל השוגגים נאמר: רבש"ע כפר נא לעמך ישראל על חטא שחטאו לפניך בזלזול הורים ומורים (מה נעים היה לראות, לו צייר פה תכנית יד מכה באגרוף על החזה!) ויכירו וידעו כי קדוש הוא התלמוד בבלי לאדונינו, וכל דבריו צרופים וברורים בכור בחינת האמת והאמונה".  אכן מסוגלה היא תפלה קצרה וברה כזאת, לבדוק בה את מתפללה, אם הוא מקובל או מטורף.  ––

בצד 28, 29, התלהב המבקר ויציג לפנינו את גדולת ר' עקיבא בן יוסף, אשר לא חכשתי בה, ואת גדולת תלמידיו, אשר עליהם אמרו חז"ל (יבמות ס"ב) כי בחטאם מתו, ויתאר לנו איך "השמש קדרה בשחקים, וכסילים אורם לא יהלו, כן רבו קללת (קללות?) יום על יומו (?) עוררו לויתן" כו' ואחרי אשר האריך במליצות ופראזען, יאמר: "והנה הארכנו מעט בדבר הזה, בראותנו אשר בעל הנוספות קורא תגר על השו"ע, "שהוא בורא דינים חדשים בימי העמר כו' למזכרת מיתת תלמידי ר' עקיבא, אשר אחת לנו כיום, אם מתו אז בשבועות אחדים אם לא? כי אם גם לא מתו אז בשני ירחים, הלא גם אז היו היום כלם מתים?" עכ"ל.  והן אמת דבר המערער הזה בנפשו, כי אחת היא לו, המלעיג (?) על דברי חז"ל, לו ולא לנו (הגם אתה בכלל?) המוקירים דבריהם וזכרונותיהם הקדושים מפנינים כמבואר" (כלומר כמו שאני מבטיח בעצמי ובטח הדבר כן גם בהלכה למעשה ––).

אך אחרי כל המליצות הנשגבות האלה, ואחרי אשר העיד המחבר, כי לא השו"ע ברא את הדינים האלה, ואחרי אשר העיד המחבר, כי לא השו"ע ברא את הדינים האלה, כי אם רבינו הטור בשם הגאונים, ואחרי אשר אמר, כי הטור לא כתב דבריו בגדר אזהרה, רק בלשון "נוהגין" (פה עור את העינים; הן לא לשלוח את בעלי השו"ע אל ארץ גזרה לעבוד שם בפרך היתה מטרתי ומגמת פני, אך להציע לפני הרבנים את דעתי, שהיא דעת כל האנשים הנאמנים עם דתנו, לא כעורים הנשענים על העורים, כי אם כרואי אור חיים ואוהבי עמם ודתם –– כי נחוץ להקל עול הדינים והמנהגים, שאין להם כל יסוד, מעל העם לבל ישוחו עוד תחתם על בלי מה; ומה לנו אם מבעלי השו"ע יצא העול הכבד הזה אם מאת אחרים? כל הפוסקים מכונים בפי בשם "בעלי השו"ע", כי מידם בא השו"ע לנו! ומה לנו אם נכתבו הדברים בגדר דין או מנהג? עינינו הרואות, כי גם בהיות הדבר הזה מנהג, עוד לא הקל לעצמו כל איש, אשר בשם נאמן לדתו יקרא בפי הצדיקים, להסתפר בימי העמר, ואף כי לשאת אשה, אם גם יוכל היות, כי עד עבור ימי הספירה, רוח אחרת תהיה עם אחד מהמחותנים!) ואחרי אשר יאמר: "וכל מי שיש בו מדעת קונו (?) וריח פטרייאטיזמוס, יהלל את המנהג היקר (?) הזה" ומבלי שים לב גם לדבריו האחרונים במאמרו זה "שהוא דובר בשם ד' צבאות" הנני מעיז פני לשאול עוד הפעם "מה לנו לקבוע מנהגי אבל למזכרת מיתת תלמידי ר"ע, אשר אחת לנו כיום, אם מתו אז בשבועות אחדים אם לא? הלא אם גם לא מתו אז בשני ירחים, היו היום כלם מתים? ועוד, הלא חכמי התלמוד, שהיו בזמנם, וקרוב אחרי מותם, לא שמו לחק להתאבל עליהם, בימיהם, ומדוע נתאבל אנחנו עליהם אחרי שבע עשרה מאות שנה?"

בצד 30 יאמר "במאמרו "ארחות התלמוד"*)  קרא תגר "מדוע הושם לחק לישראל לבלי הושיט חפץ ליד אשתו בימי נדותה ממנהגו של רש"י ז"ל" והנה המערער הזה לא עיין רק בתוס' שבת (י"ג) כו' אבל הרא"ש בכתובות (ס"א) כתב דמתנא דבי אליהו ראיה היא כו' אח"ו הביאו (משרתיו?) לפני N10 מהמליץ (יוסיף המחבר במאמר מוסגר) וראיתי שכבר קדמני אחר בזה, והמערער מתעורר שם לדחות הדברים בשאט בנפש (?) וכל דבריו אין להם שחר".

מה תאמרו, קוראים יקרים, לבקרת כזאת? אני הוכחתי בגליון 10 שם, שנוסחת התלמוד בבלי חולקת על נוסחת ה"תנא דבי אליהו", ובכן אין להביא ראיה מהתנא דבי אליהו, והמבקר הגדול, אומר בלי כל מופת: "וכל דבריו אין להם שחר".  אך קול ביטול היש אנו שומעים מפיו, אך מה אתפלא על ביטולו, הלא כן דרכו בקדש בכל דברי מאמרו!

המבקר הגדול הזה, אשר לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד ובמשא ומתן של הלכה ובקרת, ואשר ראה למותר לדבר על הרעפאָרם בעצמו, מאשר לא מצא מענה בענין זה, –– לא נחם בכל זאת, מחפצו להיות מחבר – וכיד החכמה והבקרת הטובה עליו, מצא דברי חריפות בענין "בני אדם החבושים בבית האסורים" שדברתי בו במאמרי, ועוד כאלה, שאינם נוגעים בענין הרעפָארם, בצרכי החיים, בתקונים לפי המקום והזמן, שאותם אנו מבקשים –– ויצא לו החבור היקר הזה! המלאכה הזאת איננה כבדה, כי בעוד שהמבקר הנאמן עמל לרדת לעומק הענין שהוא מדבר בו, ויגע להוציא משפט אמת לאמתו, כפי חוקי הבקרת ובעזרת מופתים נאמנים –– הנה המבקר החריף עושה מלאכתו בלי יגיעת נפש, כי פתוחים לו שערי חכמה, לטהר את השרץ בק"ן טעמים, לעייל פילא בקופא דמחטא, ולדבר ככל העולה על רוחו על פי שבעים פנים לתורה, שיש לכל שער ושער ממ"ט שערי בינה ולסתור ולבנות על פי פרד"ס, שבהם הוא משיב על כל הטענות שהוא שומע, והוא מוסיף עוד מדיליה חרפות וגידופים כיד העזות הטובה עליו, ויצא שמח בנצחונו!

ומאשר גם בי פגע מבקר חריף זה, המתגדר בחריפותו ובחלוקיו לעיני כל השמחים בו, לראות כי עוד לא אזלת יד מקרב אוהבי הישנות, וכי הקים ד' מושיע להשו"ע להצילהו מיד כל מוציא דבה עליו, –– הנני להרחיב דברי מעט, להשיב לו על חריפותו.

על שאלתי על פסק השו"ע, בדין ב"א החבושים בבית האסורים, שאין מביאים אצלם ס"ת, מר"א ששחרר עבדו, השיב המבקר החריף ארבע תשובות.  א) שם, בשחרור העבד, קיים ר"א בעצמו מצוה, לא כן המטלטל ס"ת לחבושים לא יקיים מצוה;  ב) השו"ע איננו אוסר להביא ס"ת לחבושים יום או יומים לפני הקריאה או לאדם חשוב, ושקר עניתי באמרי שהשו"ע אוסר להביא ס"ת לחבושים;  ג) מקור דין זה הוא בתלמוד ירושלמי ערוך;  ד) סתם אסירי כלא המה בני אדם שעברו על מצות המלך, או גנבו וכחשו ושמו בכליהם (כל הגי למה לי?) ובני אדם כאלה לרוב אינם מדקדקים במצות, וגם בהיותם חפשים אינם מדקדקים בקה"ת.  ארבע התשובות האלה מחזיקים יותר משני עמודים, ואני אשיב עליהם בקצרה.

מה שנוגע לתשובתו הראשונה הנני אומר, מבלי הבט כי עלויים רבים בליטה גם הם הבדילו ככה להשיב על דברי: כי מלבד הכלל הנודע, שאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היכא דלא פשע (שבת ד' בתוס' ד"ה וכי, ומובן כי פשיעת החבושים, שבעבורה המה אסורים, אינה ענין לקה"ת), הנה החלוק הזה יעיד על אומריו, כי לא הביטו רק על חומר הדבר לא על צורתו; הן אם עבר ר"א על מ"ע מן התורה, לדעת התלמוד, (על אף המבקר שהציג על שתי המלות האחרונות סימן השאלה) להתפלל בעשרה, שאין דבר זה רק מצוה מן המובחר, מדוע לא נתיר טלטול ס"ת, שאיננו איסור מן התורה (ואולי גם לא איסור מדרבנן) לעשרה חבושים החייבים בקריאת התורה? ומה שנוגע לתשובתו השנית, אשר משמחתו ששמח בה, קרא עלי לאמר "שקר וכזב מחסהו וסרה דבר" –– הנה הוא מודה בשעורים למי שטענו חטים! השמעתם? הנה הוא קורא לי משקר, במה שהזכיר, שהשו"ע מתיר להכין ס"ת יום או יומים לפני הקריאה, ואני כתבתי, שהשו"ע אוסר לטלטל בשעת הקריאה! ובענין מקור דין זה, שהוא לפי דבריו, מהירושלמי, יאבה נא בחריפותו ובחכמתו להוכיח אמיתת דין זה מהירושלמי כמדומה לי שהפר"ח (אשר נתעוררתי עליו ע"פ דברי הרב החכם ה' פינס בגליון 25 בהמליץ, בתשובת על דברי) התפלא כבר על מוצא דין זה מהירושלמי.  בתשובתו האחרונה כבר קדמהו הגאון מ' גימפל יפה בתשובתו על דברי בהמליץ גליון 23; אך אין בסברא זו כדי להשיב על שאלתי,  א) כי רבים יוכלו להיות חבושים על פי איזה עלילה;  ב) האם בשביל שחטא בדברים שבין אדם לחבירו חפשי הוא מהדברים שבין אדם למקום? אעפ"י שחטא ישראל הוא! כבר הורה הנסיון, שרוב בני אדם המזלזלים בתורת האדם זהירים הם המצוות השמעיות!

אחרי כל פלפוליו בענין הבאת ס"ת לחבושים לא נחה עוד דעתו ועינו צרה לראות, כי ידעתי מאמר חז"ל בברכות, ע"כ יאמר: ידעתי גם ידעתי היטב את המקור, אשר ממנו שאב את המים הרעים (?) האלה, והוא מן ההוראה המפורסמת (?) שהורה הדרשן כו' אבל כבר הכה על קדקדו הגאון חיות (שו"ת מהר"ץ סי' כ"ט) ידרשנו הקורא משם, ויראה כמו כן שבטלו עי"ו כל טענות (וכמה הן?) המערער".

מדוע ככה צרה עינך בי, מבקר נפלא! נשבע אני לפני כסא כבודך, כי למדתי מס' ברכות גם טרם נודע לי שם הגאון חיות, ובלעדו ידעתי, כי ר"א שחרר עבדו להשלים לעשרה, אך מלבד זאת, איך טחו עיניך מראות, כי גם במאמרי הראשון, גם בשני הקדמתי להגיד, כי רבות אספתי מפי ספרים? ועוד, הלא גם על דבריך אתה, בהלבנון שנה 5 גליון 33 בענין "אין הקומץ משביע את הארי", הראה המו"ל מ"ע "עברי אנכי", שנה 4 גליון 48, כי כבר קדם אותך הכותב בעין יעקב? אך על זאת תשובתך נכונה עמך, לאמר "הן אנכי עוסק בשקידה רבה בש"ס ופוסקים (כאשר הודעת זאת בהלבנון דם) ומי יעיז לחשדני בגניבת דברים? לא כן אתה מלעיג על דברי חכמים, עקש, משקר מזייף כו'"! אך מה תענה אם אשאלך, איך תאמר, כי עפ"י דברי הגאון חיותר, בתשובתו על הוראת הדרשן, בטלו כל טענותי, הלא הגאון חיותר בתשובתו הבדיל בין מצוה דרבים (מעשה דר"א בשחרור עבדו) למצוה דיחיד (כענין הוראת הדרשן) ואני הוכחתי ממצוה דרבים על מצוה דרבים? בכל זאת לא אקרא עליך "משקר, איש רמיה" וכדומה, והנני מוסר את המשפט להקוראים...

בצד 33 יאמר החכם הגדול המבקר "כתב הנ"ל, אחרי הטיחו דברים כלפי מעלה (sic!) להוציא דבה (עוד הפעם, להוציא דבה!) על השו"ע, וז"ל: שלחן ערוך אשר לא ייעץ לנו לאמר ג' פעמים "פי פי פי" ולרוק אח"כ ג' פעמים באחוז הלשון בין השפתים, להפר מלבנו כל מחשבה רעה (מג"א סי' צ"ח) עכ"ל.  גם כאן תפס אותנו בחזקת היד לתפוש על השו"ע ברמיה (זכרו נא הקוראים, "ברמיה") והנה לפי דבריו נמצאה הלכה פסוקה בס' מ"א לאמר ג' פעמים "פי פי פי" כו' אבל גם פה הוכה בסנורים (למעלה אמר ברמיה ועתה חזר בו ואמר הוכה בסנורים, שבאורו טעה בשגגה, ולא התעה ברמיה) ולא ראה ולא ידע רק ראשי פרקים, ע"כ עם עקש כמוהו (חזר עוד הפעם מדבריו לאמר עלי: "הוכה בסנורים ולא ראה ולא ידע", ויקראני עקש, שבאורו: מעקש את כל הישרה בזדון) ראוי להתפתל (א"כ הוא מודה שמענהו נפתל!) לאמר לו: שטיא (התהפך עוד הפעם מ"עקש" לשטיא!) שפול לסיפיה דקרא!"

אחרי הפראזען האלה, היוצאות מפום ממלל רברבן בגדל לבב, בלי ספק יקוה הקורא לשמוע תשובה נמרצה, אשר תנוח דעתו מהבלי הלחש "פי פי פי", על כן חלילה לי להאריך תקותו, והנני נותן לפניו גם את התשובה הנצחת של המבקר הגדול הזה, עם כל הפראזען שבה.

"ונהפוך הוא, יאמר החכם המבקר, הלא הרב מ"א בא כאן לעקור את המנהג הזה, ולשרש את הפאגאטיזמוס מקרב עמנו ישראל.  והלא כה דבריו היקרים: כתוב בס' הגן לבטל מחשבה רעה בשעת התפלה יאמר ג' פעמים "פי פי פי" ואח"כ ירוק ג' פעמים, ולא ירוק לגמרי אך בדרך נחת, והלשון תהא בין השפתים בשעת הרקיקה, ובודאי תלך המחשבה עכ"ל.  ואין נ"ל לעשות זה בתוך תפלת י"ח, דהוי הפסק ומי יודע אם רפואה בדוקה היא? עכ"ל המ"א.  ועתה ישפטו נא השופטים האנמנים מדוע תלה ביה בוקי סריקי (?) בהרב מ"א חנם?"

כן אתה דובר, מבקר חכם! יראו נא השופטים הנאמנים, אם נראה מדברי, כי נמצא בשו"ע הלכה פסוקה לאמר "פי פי פי" ואם היה חפץ הרב מ"א לעקור את הלחש המגונה הזה לגמרי! אני אמרתי: "ש"ע אשר לא ייעץ לנו ובמובן מלת "ייעץ" לא תתחשב "הלכה פסוקה".  בדברי השמטתי מלות, "בשעת התפלה" שכתב "הגן", אחרי אשר על זה כתב המ"א כי אין לעשות ככה משום הפסק, ומשום שאין לחש זה רפואה בדוקה.  אך כל שופט נאמן, אשר ישים עינו על דברי המ"א, באמרו: "ואין נ"ל לעשות זה בתוך תפלת י"ח" יוכיח בצדק, כי הורה המ"א לבעל "הגן" לאמר עכ"פ לחש זה קודם תפלת י"ח (אם גם אז אסור בהפסק) כי לולא זאת מדוע נתן מקום לטעות בדבריו? או שהיתה חובתו לבלי להזכיר דברי בעל "הגן" כלל, או לחלוק עליהם בפה מלא ולא לעשות פשרה, לעקור הלחש מתוך תפלת י"ח ולהניחו לפני התפלה! והנה גם המבקר יודע זאת, אך בפראזען שלו, שהוא מלא כרמון, שבהם כחו גדול לבטל כל דבר שהוא חפץ בבטולו –– בטל גם דבר זה, באמרו: "ואם ישוב המתעקש לשאול בשרירות לבו (sic!), למה הזכיר המ"א את דברי "הגן" כל עיקר, לא יזכרם ולא יחלוק עליהם! הלא הדובר כאלה לא יתחשב בכלל המבקרים, ואין אתו יודע עד מה בחוקות המפרישים ע"ד הבקורת.  וגם פה כרוזא קרא בחיל "אלה מבקריך ישראל!"

אך מה תענה, אם ישאל המתעקש מדוע עשה המ"א פשרה? הגם אז תענה, כי לא יתחשב בכלל מבקרים כמוך, אשר יעקשו כל הישרה, ואזניהם לא תשמענה מוצא שפתותיהם, ורק בפראזען יאבו לבטל דברים נכוחים למען התקדש, למען כפר בזה חטאת נעוריהם, למען יתקבלו בכבוד על כסא הרבנות, וכאלה? ומה נעימים דבריך "אלה מבקריך ישראל!"

אמנם, לא אוכל לכחד מאת הקורא, כי מאד קשה עלי להטפל בהבלים כאלה, אשר לבושת תחשב לי להרבות דברים על אודותם, ואשר מעולם לא היתה מטרתי במאמרי על דברי הבל כמו אלה.  לא למען לעקור את הלחש "פי פי פי" ולא להתיר הבאת ס"ת לבית האסורים, וכאלה, כתבתי את מאמרי; ולא בזאת אשר יודו הרבנים, כי דברים כאלה בטלים הם, והתאמצו לעקור אותם, –– לא בזאת אתנחם על כל תלאותי, אשר שבעתי בגלל מאמרי "נוספות".  מטרתי היתה, לעורר לב הרבנים להקל מעל בני עמנו את העול הכבד, אשר שמו עלינו אלה אשר לא ידעו ארחות התלמוד וארחות החיים; ואת ההבלים האלה זכרתי, אך להראות את רוח מחוקקינו מכבידי עולנו, ואת דרכם בקדש.  קשה עלי מאד להרבות דברים ולהתוכח בהבלי שוא שאינם נוגעים בחיים כאלה; אך מה אעשה, והחכם המבקר התגדר מאד אך בהבלים האלה, ועל דבר התקונים הנחוצים לנו בדת, לפי דרך חיינו, לא דבר מאומה, והקוראים הפאנאטיקים והמהבילים שמחים בדבריו; הלא כל עמל הסופרים לפקוח עיני העורים, ובכן גם עלי לסבול העמל הזה, ולהטפל בטפל כזה.

עוד כתב הנ"ל, יוסיף המחבר, וז"ל: "ש"ע אשר לא ייעץ לנו לבלי הרים ראש בעינים מביטות למעלה, בעת תפלתנו, למען לא ילעיגו המלאכים לנו" (מנ"א סי' צ"ח) עכ"ל.  איברא שכן איתא שם כו' אבל כו' מצוה (?) ליישב, שמה שכתב המלאכים כו' אינו אלא בלשון סאטירע (sic!) כלומר, אין ראוי לעשות כן ויש ללעוג ע"ז, ומה שתפס הלשון הזה (הזאת?) מפני שבכל עניני התפלות מצוה להדמות למלאכים, עפ"י הגמרא הביאו הטור והב"י וקרובים דברינו להיות אמת" (צד 34).

על הדברים הקרובים להיות אמת, האלה, לא אשיב מאומה, כי גם בלעדי תשובתי, הנני שומע צחוק הקוראים!

עוד הרבה לדבר סרה, יוסיף המבקר הגדול, על הרמ"א "שהתיר לשחוט תרנגולת שקראה גברית, וכתבו שם הש"ך והגר"א, כי אף שבמסכת שבת (ס"ז) אמרו חז"ל שדבר זה הוא מדרכי האמורי, עתה ראו נא כו' הנה לפנינו ב' נוסחאות, לפי הנוסחא האחת ה"ו מדרכי האמורי, ולפי הנוסחא הב' כו' וא"כ דבר זה בתורת ספק דרכי האמורי, והלא קיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ובכ"ז התירו ספיקא דאורייתא כו' עכ"ל, והנה בזה ראינו חסרון ידיעתו בתלמוד ופוסקים כו' שדיני דרכי האמורי והכשופים משתנים לפי הזמן כו' וא"כ בזמן הזה אשר אחינו העמים כו' רחוקים המה מע"ז כו' הלא נשתקעו אצלנו (?) כל דיני דרכה"א כו' ואין בכלל זה ספק דאורייתא כו' שאפילו איסור דרבנן ליכא כאן".

כפי הנראה, הנך שמח בנצחונך מבקר נעלה! אך אפונה מאד, אם היו עיניך בראשך בכתבך זאת; הן לא על הרמ"א היתה תלונתי, אך על התומכים את דברי הרמ"א בנוסחת הרמ"ך, מבלי לחלק בין זמן התלמוד וזמננו.  הלא עליהם תלונתי חזקה, איך התירו דבר זה על פי נוסחת הרמ"ך ולא חששו לנוסחת רש"י והרמב"ם, אם לפי דעתם, שלא חלקו בין זמן התלמוד וזמננו, דבר זה אסור מן התורה? הלא הגר"א, שעליו שאלתי, אמר בפה מלא על התירוץ שכתב הרמ"א בשם מהר"א (שגם הוא לא חלק בין זמן התלמוד וזמננו, ואך בזדון יתרץ המבקר את דעת הרמ"א במלתא דאיהו, הרמ"א, לא סבירא ליה) כדברים האלה: "כמה קשים דברים אלה כחומץ לשנים וכעשן לעינים לגנוב דעת המקום" ואיך סמך על נוסחת הרמ"ך, במקום שנוסחת רש"י והרמב"ם חולקת עליה? עתה, בוא נא מבקר חריף, והפיץ אור במליצות ופלפולים על דבריך אלה!

אחרי הדברים האלה שמעו נא, קוראים ישרים, יתר דברי המבקר החריף הזה בענין זה, הן הוא יאמר: "וא"ז עיינתי בס' דרכי ההוראה (פ"ו) ושבתי והתבוננתי אשר כל דברי בעל הנוספות גנובים (?) מספרי הגאון חיות ולא עיין בעצמו בספר השו"ע".  מה תאמרו לזה? הן מלבד אשר ילעג לו כל איש, באמרו: כי לא ראיתי בהשו"ע, רק בספרי הגאון חיות, כי הכל יודעים כי ספרי השו"ע מצויים ביד רוב הלומדים, וספרי הגאון חיות הם אחד בעיר ושנים במשפחה; –– מלבד זה, הנה כל דברי היו אך על דברי הש"ך והגר"א, כאשר יראה כל קורא, –– אר הגאון חיות לא הביא זכרם!

ומה שלמד זכות על הרמ"א (צד 36) על אדות מנהג השוחטים לאכול מכל עוף הנשחט בידם בירחי טבת ושבט, באמרו, שהרמ"א לא כתב זאת להוראה, רק הזכיר מנהג מקצת השוחטים, והוא מוסיף על פי הכלל הנודע "הואיל..." ואומר: "הואיל ואיתחזק (איפה?) האיש הזה למשקר (?) כו' ניתי ספר ונחזי" כו' "והנה כל עיקר ספורו של הרמ"א כו' הוא רק להזהיר שלא לערבם פן ימצא טריפות, כמו שרמז ע"ז הגאון בעל פמ"ג שם".  וזהו שקר גמור! כי הרמ"א לא הזכיר בדבריו ענין טריפות מאומה, ובודאי לא ידע כי אחרי מאתים שנה יבא בעל פמ"ג ויסכסך מנהג זה בעניני טריפות.  ומה זה א"כ הזכיר מנהג השוחטים הנבער הזה, אם לא להנהיגו בכל מקום אשר לא נהגו עוד בו?

ומ"ש (צד 37) כי תלונתי על הבדל הפוסקים בין הפסד מרובה למועט, כבר הובאה בס' "דרכי ההוראה" להגאון היות בשם הגאון ר"ח, והמביאה כבר השיב עליה; כבר הגדתי כי לא היו לפני ספרי הגאון חיותר בכתבי מאמרי, וגם בהיותם אחרי כן לפני לא למדתים על הסדר, כי הגאון הזה בכל ספריו נסמך יותר מדאי על אויטאריטעטים ראשונים ואחרונים ועל הפלפול והמה יטוהו עקלקלות אל אשר יהיה רוחם, לא רוח האמת, ללכת, על כן לא יכול כל דורש האמת הערומה לקרוא בספריו על הסדר.  והנה גם עתה אין עמדי הס' "דרכי הוראה" ומדברי המבקר אשפוט, כי הגאון המשיב לא הביא ראיות מן התלמוד לחזק יסוד הבדל הפוסקים בין הפסד מרובה למועט, כי לולא זאת, לא היה המבקר אומר: "ומה שתמה המערער" שלא מצינו בתלמוד חילוק בהפסד מרובה בדבר אחד "לא ראינו אינה ראיה"; אך אם אין לו יסוד אחר, זולת האויטאריטעטים שסמך עליהם הגאון חיות, כדרכו, לא אירא גם ממענהו זה, כי אין רשות להפוסקים לחדש כללים לא שערום חכמי התלמוד, ורבי לא שנאה ר' חייא מנין לו? ואם לא ראינו בתלמוד הבדל זה, ראיה גמורה היא, שהתלמוד לא הבדיל ככה!

אחרי אשר נלאה המבקר ברוב חכמותיו, מליצותיו ופלפוליו להשיב על כל ההבלים אשר זכרתי בגליון 12, יאמר: "ובדרך כלל אומר, כי בכל מקום אשר הזכירו מפרשי השו"ע איזה מנהג ע"ד הסוד מספרי קבלה כו' רק עליהם (על ספרי הקבלה) תהיה תלונת המתלוננים ובעלי השו"ע נקיים (כבר אמרתי, שלא היה חפצי להאשים את בעלי השו"ע, רק לבטל את החומרות הכבדות ואת ההבלים, יהיה מוצאם מאשר יהיה), ובכ"ז המלעיג על דבריהם בין כך ובין כך (בין מה) עתיד הוא ליתן את הדין (sic) כי מי בא בנבכי סתרי הטבע? ומי לנו גדול (sic) מרבינו מנשה בן ישראל, שהיה גאון, בלשן ופילוסוף, ובכ"ז החזיק באמונת הגלגול בתם לבבו (מנין תדע מבקר חכם, גם מחשבות איש אשר מת זה כמאתים שנה?) והביא לזה ראיות תעצומות (?!) מחכמי או"ה, ותשובה כללית כזו תספיק לכמה לצנות של בעל הנוספות, אשר מגבב עלינו דברים ומעתיקם בזיוף (שקר גמור! ואם בדבריו –– יואל נא להראות לי העתקה אחת מזויפת, אשר כל רואיה יכירו כי בזדון עשיתי זאת –– וקבלתי עלי ענש, לחדול מהיות עוד סופר בספרותנו) כרצונו".

יחי המבקר החכם! באמונת ר' מנשה בן ישראל, הוא מבטל כל דברי!! ראוים הדברים למי שאמרם, ולא נאה ויאה להיות מבקר, ובצדק ישמחו בו כל עגלי מרבק!...

על דרשתו אשר דרש עלי (בצד 42) את השיר של אסף "ולרשע אמר אלהים", כאילו קרא אסף את דברי, וגם הוא מתעקש בזדון מהודות על האמת, ומגבב עלי מליצות, חרפות וגדופים –– לא אענה אותו מאומה, כאשר לא עניתי לכל הדרשנים הצבועים והמהבילים, אשר דרשו עלי דרשות של דופי, מדי שבת בשבתו בימי הקיץ שעברו, בווילקאמיר, להעיר עלי חמת ההמון, וכאשר לא עניתי על כל מכתבי פלסתר, אשר נדבקו עלי בחומות כל בתי התפלה וברחובות ששה שבועות רצופים.  ואם אלפי פעמים יקרא עלי "רשע, מין, מלעיג על דברי חכמים" וכדומה דברי עזות והבלים לא אירא ולא אחת מאומה.  הקריאות האלה שבעו אזני לשמוע במשך יותר משלשה חדשים כמעט מדי יום ביומו מפי נערי החדרים, ונערי בית המרחץ, והיה גם הוא כאחד מהם...  כי אם נאים הקריאות האלה בפי הנערים השובבים, אף כי בפי איש החותם את דבריו בדברים האלה: וגם אנחנו דוברים בשם ד' צבאות"!

באחרית דברי הנני להתנצל לפני הקוראים הנכבדים, על אשר השחתי עמודים מספר ממה"ע "המליץ" וזמן הקוראים, בדברי תשובות על מאמר מלא שקר, הבל, ורעות רוח, אשר התשובות על מאמר כזה, מן הנמנע שתהיינה מכלכלות בקרבן רעיונות חדשים וטובים, שיתענגו עליהם הקוראים.  הן כל ספר וכל מאמר, אם גם הוא בתכלית הרע, מלא דברי צביעות והבלים מן הקצה אל הקצה, –– הנה למרות חפצנו הוא נספח (כספחת) על הספרות העברית, ולמרות חפצנו ולדאבון לבנו, ישחית רבות מאד; יעקש כל הישרה ישיב אחור דעת האנשים הרבים, אשר לא ידעו בעצמם להבחין בין טוב לרע, והיה לאבן נגף על דרך החיים.  כלנו יודעים כי בכבדות רבה יתנהגו בני עמנו בדרך ההשכלה האמתית, אשר אין במובנה לא גימנאזיום ולא אוניווערזיטעט, לא פילוסופיאה ולא פילאלאגיע וכדומה, רק להגות דעות אמתות ולשמור אותן לחיות על פיהן; לכבד את הדת הטהורה, ולהיות להועיל לחברת האדם.  אם מנקודת הראות הזאת נביט, נראה כי צדע קטן מאד צעדו בני עמנו מזמן מענדעלזאן עד עתה, ולא נשמח עם כל השמחים על האור אשר זרח לבני ישראל מן הזמן ההוא...  על פי הדברים האלה, הלא מאד ידאב לב כל אוהב עמו, בראותו כי מלבד הכבדות הזאת אשר נתנהג בה יבואו עוד סופרים צבועים להסב עוד לב העם אחרונית.  הסופרים הצבועים ישחיתו ביום אחד ובמאמר אחד יותר מאשר יועילו עשרה סופרים ישרים בעשרה ספרים טובים בשנים מספר.  על כן, לפי דעתי, ראוי להסופרים אשר אינם צבועים, החפצים בטובת עמם בכל לב, לשפוט בדבריהם על כל ספר ומאמר אשר יצא לאור ויבוא בחזקת היד בתוך הספרות.  עליהם החובה לגרש את הנחשים האלה המשחיתים בארס שלהם לבל יוסיפו לבוא בקהל הסופרים, ולהשחית עוד יותר את דעות מרבית בני עמנו, אשר בלעדיהם עוד לא טהרו למדי...  הן לא אחד הוא המחבר הזה במינו, כי רבים הם המחברים הצבועים, הכותבים למען מטרה ידועה להם ולטובת עצמם, לא הגות לבם, רק חפץ לבם המלא נקלה, –– ואם לא נתאמץ לגלות תרמיתם ופחזותם, מי יודע עד כמה ישחיתו! רבים הם בעלי "בקרת הבקרת" אשר לא ידעו, גם לא יחפצו לדעת מה הם כותבים, והמון הקוראים, לפי המשפט החדש אשר היה עתה "צדיק האחרון בריבו", יאמינו להם, והלכו אחור ונוקשו ונלכדו...  על כן החובה על הסופרים, לפי דעתי, להוציא משפט חרוץ על כל ספר אשר יצא לאור, מבלי הבט אל מראהו, אם עב אם דק, ובלי הבט גם על כבוד מחברו, –– ואז יפחדו הצבועים, ולא יעוזו עוד בתרמיתם, ולא יוסיפו עוד בני עולה להטות עקלקלות את בינת העם, והאמת תמצא נתיבותיהם, וידע העם מה לרחק ומה לקרב, לבלתי לכת עוד בדרך חשך, לטוב להם כל הימים!

P.S.  בגליון 41 בסוף המאמר "דברי חפץ" כתב ה' שפירא, כי שקר העידותי על הגאון ר"ח מפיליפאווי במאמרי "נוספות" כי נטה לרוב מדרך השו"ע, ובכן יתפלא, מדוע דברתו דברים אשר יוכלו לעורר מחדש ריב ומדנים על הגאון ההוא.  על זה אשיב לו: הן אנכי לא ידעתי את הגאון ההוא פנים אל פנים, ורק אשר שמעתי מפי אנשי אמת אותו הגדתי, ולא בי האשם, אם כחשו לי.  אך אדמה כי הוא שגה בזאת, וזה לי האות: הן מבקרי, בעל המאמר "מעוז התלמוד", הוא יליד ארץ פולין, ובלי ספק יודע הוא דרכי הגאון הנ"ל, ובכל זאת לא השיא עלי האשמה הזאת, עם כל חפצו לבקש עלי עלילות, עד שהעיז פניו (בצד 38) לחשוב לעון לי מדוע הזכרתי את שם הגאון ר"מ מאיליא על הקלקלה, אם גם לא עשיתי מאומה, רק העתקתי דבריו מספרו "אלפי מנשה" מלה במלה! אך אם גם את ה' שפירא הצדק, בכל זאת לא בצדק התפלא עלי על תתי מקום לעורר ריב ומדנים מחדש על הגאון ההוא; כי הגאון ההוא איננו עוד בארץ החיים, ומה יעשו פתאים הולכי חשכים לו?*)

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*)  אספת מתקנים בזמן ההוא.

*)  בהמליץ לשנת תרכ"ח גליון 28 הודיעו מעיר מולדתי, כי בבואי שמה לבא במספר "הנכתבים" לא רצו פרנסי העדה בעצת הרב דשם לכתוב אותי בחניכה שהייתי חותם במאמרי "הערליכסואהן" (תרגום בן-צבי) והוכרחתי לבדות לי חניכה חדשה "לילענבלום".

*)  למען דעת את יקרת הפירוש המשובח הזה זאת החיך הטועם אשר להמציג אותו לנס, הנני מציג את הפירוש הזה בלשון המחבר.

"הנה לפי משפט הלשון היה ראוי לומר, לנחור מותר את ע"ה כדג (אין המשפט הזה משפט צדק, כי חז"ל אהבו לרוב להציג את השם לפני הפועל והמחפש ימצא בנקל) והיה במשמעו, שבא להורות היתר לכל אדם להרוג את ע"ה.  אבל עכשו שכתוב ע"ה מותר לנוהרו, משמעו כך, שהע"ה מצד עצמו הנהו מותר, כלומר (?) מתחייב בנפשו, אבל אין אדם בארץ שיהיה מותר להרגהו (דבר גדול השמיענו המחבר, שאין אדם בארץ שיהיה מותר להרגהו!) והדברים ברורים" (צד 27).  זה הוא הדבר הנבחר אשר מצא בו הד"ר לאווינזאהן, שבו בחר מכל דברי המחבר; מזה ישפטו הקוראים על יקרת המאמר הזה, אם דבר זה הוא הטוב שבי, וע, משפט הר"ר לעווינזאהן, האומר למחבר בזה "יישר חילו"!

*)  מסבת מלחמת הקנאים בי בעיר מגורי ומאשר חסרו לי עלי "הלבנון", אשר שם באו עוד תשובות גדולי הדור על המאמר "נוספות", לא יכולתי, גם לא אוכל עתה, להשיב על דבריהם.  אם יבואו לידי עלי "הלבנון", אז אראה מה אשיב על תוכחתם.

*)  בהערה כתב המחבר: "בארחותיו שם מטרתו להצדיק את התלמוד כו' ובנוספותיו התהפך לדבר סרה על השו"ע ובדרך העברה גם על התלמוד" וזהו שקר גמור! כי גם במאמרי הראשון דברתי על דבר השו"ע, וגם בשני לא דברתי סרה על התלמוד, רק על אדות הפלפול, אשר דברתי עליו גם בסוף מאמרי "ארחות התלמוד" בדברים מעטים.

*)  כל עניני הטריפות יסודם בחכמת הטבע, כי איזוהי טרפה? כל שאינה חיה! ונודע כי חכמת הטבע עלתה עתה מעלות רבות, מאשר היתה בימי חז"ל, ולפי דברי הגאון חיות בספרו "תורת נביאים" (פ"ב) "כי גם בספק אשר בא לחכמים גם שם מהני בירורו (של אליהו) וממילא ישתנו הדינים אשר אמרו רק מחסרון ידיעתם בטבע מכח דנעלם להם טבע הדברים, והחמירו בו מספק"; ולפי דברי הרמב"ם בה' קה"ח, שכל דבר שנודע במופת חשוב כמו יצא מפי נביא, הלא נחוצים עניני הטריפות להשתנות עתה!

*)  בהערה שם יאמר המחבר "במליץ בשנה העברה גו' 29 ועיי"ש גם הערת המו"ל (שהעיר שם, כי למותר יחשב לדבר על ענין קל הערך בזה, והקנאים יחשדוני לחפץ להתיר איסור נדה) אשר ירד ולא ירד לעומק כונתו (?)" מי יתן והאיר המחבר את עיני להגיד לי באור דבריו הסתומים וכונתו בסימן השאלה, אשר הציב בדבריו בעצמו, –– ואז אסלח לו על הרבה אשר הוציא עלי בשנה שעברה, כי התרתי איסור נדה במאמרי "ארחות התלמוד".

*)  חשבתי לנכון להוציא את המאמר הזה מחדש בקבוצת מאמרי, אם גם אין בו ענינים חשובים, כדי להראות עד כמה לא מצאו "אנשי חיל" מן המשמרים את ידיהם לסתור את דברי במאמרי בדברי טעם.  בעל "מעוז התלמוד" היה מסופרי "המגיד", בן רב טורה הוראה ואחרי כן בעצמו רב מורה הוראה באחת הערים ברוסיא, ובכל השכלתו ולמדנותו לא הצליח לו לצאת כנגדי בדברים שיש בהם ממש.