_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תשובה משלשת[1]

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

_________

כארבעה חדשים עברו מיום שכלה המשא ומתן של בעלי דיני על מאמרי "פתח תקוה",  ולפני הקוראים הוצגו ארבע דעות שונות:  א)  דעתי בדבר נחיצות סעמינאריום וקונסיסטאריום לבני ישראל ברוסיא,  כדי לחבר את הרבנות הדתית עם הרבנות מטעם הממשלה בכל עיר ביד רב אחד בעל תורה ומדעים,  וצדדי תקנות לעגונות ולשומרות יבם (במאמרי הנ"ל);  ב)  דעת הרב מאנאניעוו,  אשר תקנות לעגונות ולשומרות יבם על יסוד דברי התלמוד ואיזה פוסקים לא ישרו בעיניו,  ותחת זה יעורר לבקש מאת הממשלה להוסיף על מכתבי המסע הכוללים עוד מכתב מסע מיוחד ליהודים הלקוח מיד הרבנים (הקול תרל"ח  50-44);  ג)  דעת אחד הרבנים מטעם הממשלה,  האומר כי טוב ונכון הוא שתהיה הרבנות הדתית נפרדת מן הרבנות מטעם הממשלה,  כאשר היא עתה,  שהקונסיסטאריום תביא נזק לישראל ושאם נזכה ליסד בית ספר לישראל יהיה יותר טוב ליסד מחדש את בתי ספר הרבנים שנסגרו (שם 55-52);  ד)  ודעת ה' או"ר,  האומר כי כל הדברים האלה אינם אלא דברים של מה בכך ושהעגונות ושומרות היבם צריכות להשאר במצבן המעציב,  כדי שעל זה יכבד עול הרבנים על העם ואז יתעורר העם להמיש את צוארו ממנו (שם  68-53).

הוחלתי כל הזמן לשמוע דעות חדשות או הסכמה על איזה מן הישנות ותקותי לא באה,  על כן אחשוב לא למותר עתה להצדיק את דעתי.

הרב מאנאניעוו,  בשפטו על דברי בענין הפקעת קידושין,  אמר שמהוראת רב ברונא ורב חננאל שהפקיעו קידושין בשביל שהמקדש עשה שלא כהוגן (יבמות ק"י)  אין ראיה שאפשר להפקיע קידושין בשאר ענינים,  מפני ששם עשה המקדש שלא כהוגן במעשה הקידושין עצמו.   (אם כן מדוע לא יודה הרב שיש להפקיע קידושי איש הנושא אשה על אשתו,  הלא הוא עשה שלא כהוגן בהקידושין עצמם,  שמלבד האיסור של רבינו גרשום יש בזה גם איסור התלמוד לישא שתי נשים בשני מקומות,  מבלי לדבר עוד על זה שרמה את אשתו השניה?).   מראש חזיתי כי ישיבו לי תשובה כזאת ועל כן אמרתי ברור במאמרי "כלל גדול הוא בתלמוד:  "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" ועל פי היסוד הזה הפקיעו לפעמים קידושין שנעשו על פי דין ועל דעת החכמים והבעל והאשה ישבו איזה שנים יחדו"  ונשענתי בזה על דברי התלמוד (כתובות ג' ועוד),   שמשם נראה כי גם באופנים אחרים השתמשו בהפקעת קידושין.   ומה שענה הרב,  כי בהמעשה הנזכר בכתובות שם גזרו חכמים שיהיה הגט גט, כאילו בגט תלוי הדבר ולא בהפקעת קידושין לבד ­– אין זה אמת,  כי העיקר שם הפקעת קידושין,  שהרי על פי דין תורה אין בהגט ממש,  והחכמים לא יכלו לגזור שיהיה הגט כשר,  כמו שנראה מדברי התוספות (גיטין ל"ג  ד"ה  ואפקעינהו).  

הלאה אומר הרב:  מה שאין כן באם היו הקידושין כדת משה וישראל וכו' ואחר כך הוא עושה עול מצד אחר,  שאינו זן ומפרנס וכו' משפטו חרוץ במשנה כתובות ובמיימוני ובשו"ע שכופין אותו לזון או ליתן גט וכתובה".   אבל דבריו אלה מעוררים שחוק.   די לו מה שכתוב משפט חרוץ,  ואחת היא לו,  אם אפשר לקיים את המשפט החרוץ או לא.   הלא אנו דנים על האיש המעגן את אשתו ואינו ידוע איפה הוא נמצא,  טמשפט המשנה,  המיימוני והשו"ע לא ישיגהו.  

אינני רואה צורך בדבר לפלפל על דבר דעתי בענין החליצה בכלל מפני שתי סבות:  א)  מפני שאיני יכול לתמוך את דעתי זו בשום מקום מן התלמוד ואינה אלה השערתי;  ב)  מפני שלא על ההשערה הזו בניתי את יסוד דברי  בחליצה במקום עגון,  אבל על דברי התלמוד בבבא קמא ק"י ועל הוראת הגאונים שהביא המרדכי באשה שנפלה לפני יבם מומר.   כנגד זה מביא הרב חבל פוסקים שלא הסכימו לההוראה ההיא,  אבל אין את נפשי לחטט בדברי הפוסקים,  שכפי שאמרתי במאמרי  "עוד על דבר אספת הרבנים"  לא קבלו מעולם תוקף מתן חק.   די לנו שהראיה שהבאתי ממסכת בבא קמא לא נדחתה כלל,  והטענה שרב יהודאי גאון (בעל ההוראה הנ"ל) היה סומא ותלמידיו כתבו בשמו דברים בלתי נכונים,  שגורה בפי הפוסקים על כל דבר שיצא מפי רב יהודאי גאון שלא מצא חן בעיניהם,  אף על פי שבעל כרחם יודו,  כי גם תלמידי רב יהודאי גאון לא היו קטלי קניא באגמא.   ומה שהרב מביא ראיה לדברי התוספות שהשיבותי עליהם (במאמרי "פתח תקוה") מדברי התלמוד שאמר  "אדעתא דהכי לא נתקדשה"  ולא אמר:  אדעתא דהכי לא נשאת – אין לו שחר,  שהרי התלמוד מדבר שם על הפעולה שעל ידה נעשית האשה זקוקה ליבם,  והפעולה ההיא היא הקידושין.  

הצעתי לסדר קידושין על תנאי לטובת עגונות כפי ההוראה שנזכרה בס'  "פחד יצחק"  ולתקנות שומרות יבם עוררה את חמת הרב,  ואחרי שהוא משיג על זה על פי הכלל הידוע  "המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל" הוא אומר כי הרבה פוסקים אחזתם רעדה למשמע תקנה כזו בכלל ומסיים:  "עתה יאמרו נא המשכילים מה מציאה מצאו בס'  "פחד יצחק"  יותר מספרים  שלנו אשר מפיהם אנו חיים וכו',  כי מי פתי וחסר לב לישא אשה על אופן זה וכו' שלא יהיו קידושין כלל ויהיו זווגיו מעשי עברה וזרעו ממנה יהיו ילדי זנונים וכו' ".   

אבל ההשגה שהוא מביא אינה השגה,  כמו שהביא בעצמו אחר כך,  שהרי אינו דומה מי שאומר לאשה  "הרי את מקודשת לי על מנת שלא תהי זקוקה ליבם",  שזהו באמת מתנה על מה שכתוב בתורה,  לאומר שאם לא יהיה לו זרע קיימא הוא עוקר את הקידושין למפרע.  ואם איזה פוסקים אחזה רעדה,  הלא יותר רעדה תאחז כל מבין מן החומרות על חומרות שהוסיפו מורינו,  שלא התלמוד היה נר לרגליהם,  וקבלו בחבה דברות הכרס של הרבה חובשי בית המדרש,  אשר מעולם לא היו בעמל אנוש ולא ידעו מאומה חוץ לד' אמות של דרך הגיונם ופלפולם,  שאין לו יסוד לא בהגיון התלמוד ולא בשכל הישר.   ומה זה יאמר הרב:  "מה מציאה מצאו בפחד יצחק יותר מספרים שלנו?"  וכי הספר "פחד יצחק"  הוא מן הספרים החיצונים?  וכי בשביל שהוצאה שניה ממנו נדפסה על ידי חברת "מקיצי נרדמים"  נפסל?  אנכי קראתי בשם הספר הזה מפני שהוא מן האחרונים ומביא מעשה  ולא הלכה בלבד.   גם שאלתו:  "מי פתי יאבה שיהיו זווגיו מעשי עבירה"  אין לה מובן.   ראשונה,  הנני מעיז פני להבטיח לו,  כי כל המעגן את אשתו לשנים מספר אינו מקפיד כלל על מעשי עבירה ממש...  זוהי אמת ברורה,  אף על פי שלא נזכרה בשום פוסק.   שנית,  הנני להניח דעתו ולומר לו כי גם באופן זה אין כאן מעשי עבירה,  מפני שבשעתן היו בהיתר,  וראיה לזה ממה ששאל רבינא על מעשה הפקעת הקידושין:  תינח דקדיש בכספא,  קדיש וכו'  מאי איכא למימר?"  (כתובות  ג'  ועוד)  ואם על ידי הפקעת הקידושין היו נעשים כל הדברים למעשי עבירה למפרע היה לו לשאול גם על המקדש בכסף שהפקיעו חכמים את קידושיו:  אותן המעשים מה תהא עליהם?  שהרי הוא לא ידע עוד כשנרצו החכמים לעשות את מעשי האיש ההוא למעשי עבירה.   והדין "אין אונס בגיטין"  שנשען על הפקעת קידושין נוהג גם בגרושה מן הנשואין,  כמו שמוכח גם בגמרא שם.   וגם מדברי הגמרא:   "שוויוה רבנן לבעילתו"  וכו'  בלשון יחיד,  נראה שרק היא,  שבה נתקדשה האשה,  נעשית למעשי עבירה על ידי הפקעת הקידושין מעיקרם.  

אחרי בקשת הסליחה מאת הקוראים על הלאותי אותם בעל כרחי בדברים כאלה אשוב להעצה המחכמה שנתן הרב לטובת העגונות.  

עצתו זו נשענה לא על דבר הלכה,  (כמו שדמיתי אני ובלי ספק כל הקוראים,  בשעה שקראו את הערת המו"ל למאמרי בשנה שעברה (גליון 60),  שהודיע כי הרב הזה כתב שמצא תקנה לעגונות) אלא על תחבולה מיוחדה לעשות את הרבנים כעין שוטרי הפוליציי ולפקח על נתינת תעודות מסע.   אבל ינסה נא להביא את עצתו זו לכלל מעשה ואז "רופא אומן יקרא",  ובין כך וכך עד שיצלח הדבר הגדול הזה בידו,  ראוי היה לו למצוא לעת עתה עצה אחרת לתקן תקנה טובה על פי דין בעד העגונות,  כעין הוראת שעה,  ואי"ה כאשר נזכה לראות את משרת הפאליציי נתונה ביד הרבנים אז נבטל את התקנה ההיא,  שלא יהי עוד צורך בה.  

ובהתמי את תשובתי להרב אחלה את פניו,  כי אם יעלה רצון לפניו להשיב עוד הפעם על דברי,  אל נא יבא עלי בענן פוסקים מפוסקים שונים,  ורק מדברי התלמוד לבדו יברר מה שנכון לדעתו ומה שאינו נכון.    הרבה אנשים בדור הזה חכמים יותר מההולכים לפניהם,  והם אומרים:  "אמת היא,  שרב פלוני שישב במנטובה לפני שלש מאות שנה וחכם פלוני שישב בקושטנדינה או באיזמיר לפני מאתים שנה היו גדולים בתורה וביראת חטא;  אבל הם לא היו רבנים לכל ישראל,  רק רבנים לעריהם,  ואך עריהם היו מחויבות לשמוע בקולם וגם זה רק בחייהם,  אבל אין להם כל זכות ויפוי כח עלינו שנשמע לדבריהם.   כל איש יהודי כשר,  החפץ להיות נאמן לדתו עליו להכנע רק לפני פסקי התלמוד ולפני הדינים הנשענים על דבריו בהגיון ישר ונאמן,  כי אך הוא האויטאריטעט האחד,  שכל יהודי כשר צריך לשמוע בקולו,  אבל רבני מנטובה,  קושטנדינה וחבריהם אינם אלא יחידים,  ואין לך כמעט הלכה אחת שיסכימו בה לדעה אחת:  מה שזה אוסר זה מתיר ומה שזה מטמא זה מטהר,  ומי שליט לאמר לנו:  עשו כפלוני המחמיר ולא כפלוני המקל?  ינוחו הם על משכבם בשלום וגם לנו תבא פדות מן המכות אשר הוכינו מיד מאהבינו...

עתה אפנה אל משא ומתן יותר חי,  אל דברי הרב מטעם הממשלה.   אבל בטרם אגש אל המלאכה עלי לדבר איזה דברים על אדות הרבנים מטעם הממשלה בכלל.

על אדות הרבנים ההם נשמעו טענות רבות גם בכתב,  גם בעל פה.   גם בחוברת הששית מן המאסף  "יעוורייסקאיא ביבליותיקא"  שיצאה עתה לאור יאמר סופר אחד לאמר:  "הרבנים הצעירים,  מלבד מעטים מאד יוצאים מן הכלל,  לא לבד שלא הגיעו לרום מטרתם ותעודתם,  אבל הם למטה מכל בקרת"  (שם צד 120).   כל איש שקרא את דרכי הסופר ההוא לא יחשוד אותו בשום אופן שהוא מן הקנאים.   הרבה מן הרבנים ההם היו למופת להדור הישן,  להראות על ידיהם את הנזק הבא מן ההשכלה לדורשיה.   בין כה אין אנו מוצאים טעם מספיק לברר על ידו את המחזה המעציב הזה.   יודעים אנו,  כי ההשכלה המפשטת אינה מכילה בקרבה שום דבר הגורם השחתת המדות בלב איש,  ורואים אנו,  כי ישנם משכילים טהורי לב באופן נעלה מאד,  ומה איפוא הסבה למעשי הרבנים הנ"ל?  לדעתי הסבה הזו גלויה למתבונן בה.

שתי מדות הן בדורשי השכלה בבתי הספר:  דרישת השכלה לשמה,  כלומר:  למען ההשכלה עצמ,  להשביע את הנפש הצמאה לדעת מה שנעלם ממנה,  ודרישת השכלה לשם ממון,  לעשות אותה כקרדום לחפר בה וכפרה חולבת.   שתי המדות הללו היו גם בזמן שהיו בתי ספר הרבנים קיימים ועל פיהן נפרדו בתכונותיהם יוצאי בתי הספר ההם.

בין אלה שבאו לבתי ספר הרבנים לשם ההשכלה לבדה היו על פי רוב או בני תורה שכבר ידעו מעט או הרבה מן הספרות העברית,  ובהיותם אז משכילים בעיניהם ונפשם צמאה להרבות השכלתם ובהאמינם כי בבתי הספר ההם ימצאו את כל טוב ההשכלה נכון לפניהם – השתדלו בכל כחם להכנס אל בתי הספר ההם,  או בני הורים מהוגנים,  אשר בחפצם לחנך את בניהם בדרך שתפארת לה מן האדם ותפארת לעושיה ובמאנם להביאם אל בתי הגימנאזיום,  ששם אין מקום ללמודים העברים,  הכניסום אל בתי הספר לרבנים.

ובני הפחותים שבעם שמעודם לא חשקה נפשם בחכמה,  ורק אל בצעם או אל כבודם היו נשואות עיניהם או עיני אבותיהם,  באו לבתי הספר רק בשביל ממון.   הם לא שמו את לבם כלל לקנות להם השכלה,  כי אם להאותות שהיו מקבלים על ערך ידיעותיהם,  כמו שנראה מידיעתם את השפה העברית,  שאינם יודעים גם לקרוא אותה כתקונה,  מפני שהדירקטור לא דרש מהם ידיעת השפה הזאת.   הם,  שכל השתדלותם היתה לא ללמוד ולדעת אלא לקבל אותות טובות שנה שנה עד התעודה האחרונה ולשבת תיכף על כסא הרבנות,  לנחות את הצאן ולגזוז אותן – שמו לב רק להפיק רצון מאת האיש,  אשר בידו לתת להם את התעודות שדרשו,  ומתוך שהאיש ההוא לא דרש מהם ידיעת שפת עבר ולמודיה מצאו גם להם למותר לדעת אותם.

הראשונים נשארו על פי רוב אנשים מהוגנים גם בצאתם מבתי הספר ובעלותם על כסא הרבנות,  והם הם בחירי הרבנים שבזמן הזה,  והאחרונים,  שכל עמלם היה בשביל ממון,  השתדלו על פי רוב,  גם בדרכים בלתי נאותים שעמלם ההוא בימי מבחר שנותיהם לא יהיה לשוא.

אך מקרי הזמן כבירי כח הם.   יש אשר בא אל בית הספר אך מאהבת החכמה,  אך מאשר לא מצא אותה שם,  מפני שאין שם מקומה,  בהיות בית ספר בינוני רק כפרוזדור לטרקלין החכמה והמדעים,  אמר בלבו:  הואיל ונטרדתי מעולם החכמה אלך ואהנה מן החיים,  ומאין לו יכולת לענג את נפשו בענג רוחני רדף אחרי הדבר שיתן לו ענג גשמי,  אחרי הכסף.   ויש אשר בא אל בית הספר שלא לשמה,  אך לשם ממון,  אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה,  ואחרי צאתו מבית הספר הבינוני נשאו לבו לדרוש חכמה מיוחדת באחד בתי הספר הגבוהים,  אך דברים כהויתן כך הם,  כי רוב תלמידי בתי ספר הרבנים היו מאלה שעשו את למודיהם אך לקרדום לחפר בה,  וכי גם איזה מאלה שבאו לשם למען ההשכלה,  נתחמצו אחרי כן.  

אחרי ההקדמה הזאת,  אשר ממנה יראה הרב הנכבד,  כי לא לחנם הנני מתחשב על אלה,  שאין רוחם נוחה מרוב הרבנים שמטעם הממשלה,  אם גם אינני אומר,  שדרך אחת וערך אחד לכולם – אבא להשיב לו על טענותיו נגדי. 

בראשית דבריו יאמר,  כי העם לא ישית לבו אל פסקי הקונסיסטוריום כאשר לא שם לבו אל הוראת אספת הרבנים לבלי לקדש את הלבנה בשוקים וברחובות,  אשר את הפסק הזה הודיעה הפוליציי בזמן מן הזמנים כפסק מאת הרבנים כו',  ואם תקון קטן כזה לא היה לאל יד אספת הרבנים להוציא מכח אל הפועל כי איכה וכו' תוכל לתקן תקנות בענין נשואין וגרושין,  חליצה ויבום וכדומה?  וכו'  הלא בלי כל ספק בראש אספה כזו ישב אחד משרי המדינה ואז כל פסקיה ישאו עליהם לא רק חותם התורה והאמונה אבל גם חותם הממשלה,  והנקל להבין כי לפסקים כאלה כרבנים כעם יפנו ערף (שם גליון 52).

יסלח לי הרב הנכבד אם אומר,  כי דבריו אלה אין להם כל יסוד:  א)  איך עלה על לבו להשוות הוראה אשר הרבנים בעצמם לא הודיעו אותה ורק נמסרה לנו כתורה שבעל פה מאת הפוליציי – להוראה אשר תצא ישר מאת הרבנים?  אין ספק שאם היו הרבנים שישבו באותה אספה כותבים לקהלות ישראל,  שבמושב רבנים וסופרים תקנו לקדש את הלבנה שלא תחת כפת השמים – שהעם היה שומע לתקנה זו,  אבל הרבנים לא עשו כן,  מפני שהם בעצמם אינם דורשים בהלכות עסטעטיק ואינם מוצאים שום כיעור בקדוש לבנה תחת כפת השמים,  ורק הפוליציי הודיעה לעם דבר הלכה זו,  ואין כל פלא אם העם אינו רוצה לקבל דיני תורה מפי הפוליציי.   ב)  לוא אך יהיה לנו קונסיסטוריום וימצא היתר לעגונות ושומרות יבם על פי דין,  כי אז אין לנו לשים לב,  אם כל הרוצים להתנהג בחסידות ולהחמיר על עצמם יותר מדאי לא ישמעו להוראתם.   הרבה נוהגים אצלנו בחסידות יתרה:  מתענים בימים הרבה שאין חובה להתענות בהם,  אינם אוכלים בשר וחלב ביום אחד,  אינם מדברים בשבת דברי חול וכו',  אבל כלם עושים זאת בלי הכרח חיצוני,  אלא ברצון עצמם,  אם להתהדר בחסידות,  או לקבל מנה יותר יפה לעולם הבא.   אין אנו צריכים למנוע את פלוני שלא יכה את ראשו בכותל ברצון עצמו,  אבל צריכים אנו להשתדל שלא יקבל פלוני הכאה בראשו בעל כרחו.   הרבה עגונות ושומרות יבם בנו שהיו נישאות לאנשים אם היו הרבנים מתירים להן,  ואם מעט או הרבה נשים צדקניות מחסידות יתירה לא תטינה אזן להוראת הרבנים ותבחרנה להשאר עגונות ואמללות – הרשות בידן,  כמו שיש רשות בידן להתענות ולסגף עצמן שלא לצורך בהרבה ענינים.   על הסובלים מחסידות יתירה אסור לרחם ועליהם נקרא "תיסרך רעתך"...  ג)  מה לשר משרי המדינה ולהוראות הקונסיסטריום בדיני נשואין וגרושין?   וכי יש הבדל להממשלה אם יכשירו הרבנים גטה של פלונית,  אם יתירו לאיזה עגונה להנשא,  או לא?   ולמה איפוא יחשוב הרב,  כי הממשלה תעמיד מצדה על הקונסיסטוריום משגיח עומד על גבה,  אשר יתערב בכל דבר קל?

הלאה יאמר הרב,  כי הקונסיסטוריום לא תתן רשות לעשות חדשות בבתי התפלה,  כמו ליסד בית תפלה עם שירים במקהלות וכיוצא בזה תקונים בדרכי התפלות.   כמו שנודע,  אשר הקונסיסטוריום בצרפת תפריע ותמניע כל צעד וצעד קדימה.   ומה אומר על טענ כזו?   פה נראה בעליל טענת אחד הרבנים מטעם הממשלה,  השמים עין אך על המראה החיצוני,  למצוא חן בעיני איזה שוטר.   הן כל התקנות החדשות בבתי התפלות יקח הבל.   גם השירים עם המקהלות,  גם מקום הבימה בבית הכנסת עם בגדי השרד וכיוצא בזה אינם אלא הבלים שבאו אלינו מהרבנים הטפשים או הבורים שבאשכנז,  שכל מעשיהם אינם אלא לחקות את המנהגים הדתיים של שכניהם הנוצרים.   כל הדברים האלה אין להם יסוד לא בדת ישראל ולא בשכל הפשוט,  אלא באהבת החקוי,  ובעיני חשובה הוראת אותה הקונסיסטוריום,  שהתירה קטניות בפסח,  מכל בגדי השרד והבימות של רבני אשכנז.   כן,  אם תהיה לנו קונסיסטוריום,  אשר תחת השגחתה יהיו כל הרבנים הפרטים,  אז בלי ספק לא תהיה עוד מחלוקת בערי ישראל על אדות רב פלוני ושוחט פלוני,  שאנו שומעים כמעשים בכל יום,  ודבר זה גם כן יותר נכבד מכל השירים והמקהלות שבבתי הכנסיות יחדו.   כן לא אבין מה שהרב אומר,  שהקונסיסטוריום בצרפת תמניע כל צעד קדימה.   אם כן,  אנו שאין לנו קונסיסטוריום שתמנע אותנו מלכת קדימה,  העברנו בלי ספק את אחינו בצרפת האסורים בכבלי הקונסיסטוריום.   האמנם כן הוא?  

ואשר יאמר הרב כי הסעמינאַריום לא תשיג מטרתה לאחד את הרבנות ביד איש אחד,  כי העם בעצמו אינו רוצה באחדות כזו,  גם זה לא נתברר עוד.   החודר לתוך רוח המון העם אצלנו יודע,  כי העם עצמו אינו יודע כלל במה הוא רוצה ובמה הוא ממאן והוא הולך על פי רוב אחרי איזה סכלים או צבועים שהוא מאמין בהם,  אם אך צרכי חייו הגשמיים אינם מטים אותו לצד אחר.   הרב אומר, כי גם בטרם שיצא החק לבחור לרבנים אך מאלה שגמרו למודם בבית ספר היה העם בוחר לרבנים מטעם הממשלה יותר במשכילים מאשר במורי הוראה.   אבל בזה לא העם אשם.   רוב מורי ההוראה גם עתה אינם יודעים שפת המדינה וכל שכן אז,  ועוד שמורי ההוראה משתדלים תמיד שיבוחר לרב מטעם הממשלה איש בלתי מלומד בתלמוד ופוסקים,  כדי שלא תאבד חשיבותם אם יהיה לרב איש יודע תורה ומעורב בדעת עם הבריות,  שהרי אז היו נכוים מחופתו.

הרב מתפלא עלי,  על שאני מקל בכבוד הדרשות של הרבנים מטעם הממשלה,  בעוד שאחינו בחו"ל חושבים דרשות כאלה לחלק נחוץ בסדרי התפלות.   אבל הבדל גדול יש בינינו ובין אחינו שבחו"ל,  בין מצד הדרשות עצמן ובין מצד שומעיהן.   הרבנים שבחו"ל,  שאינם חושבים את עצמם לאנשי הבינים בין העם ובין הממשלה,  או לאנשי משרה במדינה,  ויודעים גם כן,  שהפטריוטיזם,  ככל אהבה,  תלוי בדבר ואינו זקוק לשום התעוררות על ידי הטפה,  בעת שארץ מולדתנו חושבת אותנו לבנים,  ושבדברים בעלמא לא יטעו אותו בלב האיש הנחשב לצרעת ממארת ולפחות למיותר בארץ מולדתו.   ועם זה אין הרבנים ההם רודפים למצוא חן בעיני איזה שוטר,  על כן דרשותיהם הם בדברים הנוגעים בהאנושות כלה וביותר באחדות ישראל ובשבח תורתו.   שומעי הדרשות הם על פי רוב אנשים הרחוקים לגמרי מידיעות הנוגעות בישראל והדרשות ההן מביאות להן תועלת ידועה.   אצלנו אין הדבר כן:  רוב תלמידי בתי ספר הרבנים,  שאינם יודעים לא את הספרות העברית ולא דברי ימי עמנו,  והשכלתם מצומצמת בגבול התכנית של בתי הספר הבינונים,  אינם יכולים לקחת ליסוד דרשותיהם איזה ענין הנוגע בלאום כלו או בעניני האנושית ודברי מדות ומוסר,  ובחשבם עצמם לאנשי הבינים בין העדה והממשלה יזכירו לנו תמיד בדרשותיהם את חסדי הממשלה עלינו ויטיפו לפטריטיזם,  כאילו היינו חלילה מורדים במלכות.   מובן שגם שומעי הדרשות ההן לא ימצאו בהן כל דבר חדש או ראוי לפחות לשמוע אותו. 

ובנוגע להדור החדש כנים ונאמנים דברי הרב,  שנחוץ להשתדל שלא יצאו מקרב חיק היהדות;  אבל לא האמצעיים שהרב חפץ להשתמש בהם בשביל כך יובילו באמת אל המטרה הדרושה. 

מתוך שהשאלה הזו חשובה מאד לכן אברר דברי היטב.

אוהבי האנושית רוצים בכל לב,  כי ישליכו בני האדם את גלולי לאומיותם וכל איש ידגול אך בשם האנושית לבדה.   מודה אני,  כי צדקו אוהבי האנושית [2] ,  אבל במה דברים אמורים,  אם היו הלאומים העצומים במספר והחזקים בכח מתחילים בדבר תחלה,  אבל כל זמן שהם לא יעשו כדבר הזה אז אולת גדולה תחשב לאישי עם קטן וחלש לעזוב את לאומותו,  שהרי אז יחליפו לא את הלאומות בהאנושית,  אבל לאומות בלאומות,  היינו שיקבלו את לאומותו של העם שהם יושבים בקרבו,  ומאומה לא תעלה בידם.   אבל מלבד האולת הזאת עוד רעה גדולה תבא מזאת לעם קטן וחלש כבני ישראל אשר בארצות רבות עוד רבים משנאיו וחייו במצב שפל מאד.   לעם כזה נחוץ כי גדוליו ועשיריו ישתדלו להיטיב מצבו פנימה,  וחכמיו ומשכיליו ילחמו עם המשפטים הקדומים אשר בלב משנאיו עליו מחוץ.   ממילא מובן,  כי אם פלוני היהודי הרוסי והעשיר הגדול אינו מקבל את בני אמונתו לעבודותיו,  אינו משתדל להפיץ בקרבם השכלה ומלאכה להיטיב מצבם;  אם אלפי גימנאזיסטים,  יוריסטים,  רופאים אינם יודעים ער מה מרוח עמם,  דברי ימיו וכל הנוגע בו,  ורק על פי השמועה נודע להם כי היהודים מכים כפרות בתרנגול לבן וכיוצא בזה,  עד שלא רחוק הדבר שבקרוב יאמינו גם המה שהיהודים צריכים לדם נוצרים בפסח – אז בכבדות רבה ימצאו לחמם אלפי עניינו, אשר אין להם כל תקוה למצוא עבודה אצל סוחרים נוצרים,  אז לא במהרה יפוצו המשפטים הקדומים המעיקים עלינו.  

כדי לקרב את עשירינו ונאורינו לעמם נחוץ לברוא ספרות ישראלית מובנה להם.   בספרות זו צריך להודיע להם את קורות עמנו בכל הזמנים,  רוח עמנו,  מוסרו,  צרותיו בימי הבינים וענים ועמלם במדינות רבות גם בזמן הזה,  – ספרות לעמנו בשפת רוסיא,  כאשר בראו אחינו באשכנז ספרות ישראלית בשפת אשכנז.   אז נקנה לנו את לב בנינו,  בני הדור החדש וגם נפעול לשנות דעת הדור החדש אשר לא מעמנו בנוגע לנו.   על כן נחוצה לנו ספרות ולא דרשות הרבנים,שלא יועילו בזה כלום,  האם באמת בדרשות בשפת המדינה ובתקונים בתהלוכות בתי התפלה יאמר הרב לברוא לב חדש בקרב העשירים ובני הדור החדש שלנו?   מלבד אשר אנשים כאלה יבואו על פי רוב לבתי התפלה אך פעם אחת בשנה,  ביום הכפורים,  הנה מה תועיל להם דרשה,  אפילו אם תהיה טובה,  אשר ישמעוה על רגל אחת,  יכניסוה באזן זו ויוציאוה תיכף באזן זו?  

אבל לספרות מועילה כזו נוכל לקוות אם אך תהיה לנו סעמנריום,  אשר תלמידיה יהיו בקיאים היטב גם בספרות העברית ובדברי ימי ישראל וגם בספרות העמים.   אילו היו בתי ספר הרבנים מוכשרים להעמיד בוראי ספרות כזו,  כי אז בלי ספק כבר היינו רואים אותה.   הואיל שאין לנו עוד ספרות כזו,  הנה זו היא ראיה שעוד לא קמו בקרבנו אנשים הראוים לעבודה זאת.   באמת,  האם מאיזה פרקים של הספר "חיי אדם",  או מאיזה דפים ממסכת "ביצה" שלמדו תלמידי בתי ספר הרבנים ומהידיעות הקלות בכלל של בתי ספר הבינונים היו יכולים לברוא ספרות לישראל בשפת רוסיא?   לא על ידי בתי ספר הרבנים תבא תשועת ישראל ולא בכח תלמידיהם לעשות דבר נכבד לטובת עמם,  וכל זמן שלא תהיה לנו סעמנריום או מוסד הדומה לו,  הרי נהיה אנחנו וספרותנו מוזרים גם להדור החדש שלנו גם להרוסים יותר מיושבי חינא.  

עתה אפנה לדברי ה' או"ר,  אשר לסבה בלתי נודעה לי הכביר מלין גם בדברים שאינם נוגעים למטרת ויכוחנו.   הוא,  בהמשך דבריו אומר,  כי בעיני העם הנסיעה ביום השבת או הפקעת קידושין למפרע או גם למוד שפת רוסיא אחת היא,  והצדק עמם לשיטתם,  כי משעה שיחלו בני ישראל ללמוד שפת רוסיא יחלו עמודי הדת להתרופף וכו'  (גליון 63).  

אם אמנם דבריו בכלל יש להם יסוד,  אבל הרבה עתה בעם המודים בהיתר למוד הלשונות ובשום אופן לא יתירו לעצמם ולאחרים לנסוע בשבת,  על כן ראוי לברר את הדבר.

כבר ידוע,  כי  "שנוי וסת תחלת חולי"  (בבא בתרא קמ"ו)  וכל דבר חדש במינו שהאדם רואה ומשים לב אליו עושה רושם עליו בנוגע למהלך רוחו.   לפיכך כל נער מחובשי בית המדרש,  שהורגל כל ימיו אך בפלפול בהגיון רחוק מן השכל,  בשעה שהוא מתחיל לקרוא ספרים בשפת רוסיא,  והוא רואה הגיון חדש,  שאינו מעוקם ונפתל,  הוא מתפעל ברוחו פנימה ושכלו מתחיל להזדכך מעט או הרבה,  לפי חוזק בינתו,  והרושם שקבל עד כה מדרך ההגיון הישן מתחיל להתמוטט.   ממילא מובן,  שלא שפת רוסיא לבדה היא הגורמת לשנוי הזה,  אבל ההתרחקות מכל הגיון ישר עוד משחרות הילדות והעדר כל גבול בין אפשר לנמנע,  עד שלא יפלא בעיני הרגיל בהגיון הזה אם ישמע,  למשל,  שבשעה שלן יעקב בבית אל בלכתו חרנה קפל הקב"ה את כל מדינת ארץ כנכן עם עריה,  בתיה,  יושביה אדם ובהמה יחדו כפנקס תחת מראשותיו של יעקב,  כדי שיוכל לומר ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה" (ע' רש"י ומדרש במקומו) ואף על פי כן לא אירע כל אסון לאותן התושבים,  לא יצאו מעיהם לחוץ מן הדחיקה ההיא,  לא נחנקו,  אבל השכימו בבקר שלמים בגופם כאילו לא היה דבר.   לפיכך לא למוד שפה זרה בפני עצמו מהרס את בנין ההגיון הישן,  אבל גם ספור כס'  "מסתרי פאריז",  כללי הדקדוק.  ולא לבד ספרים חיצונים עושים פעולתם לחדש רוח נכון בלב קוראים כנערינו מבית המדרש,  אבל לפעמים גם כתבי הקדש,  פירוש המשנה להרמב"ם,  איזה תשובות הרשב"א ועוד הספרים התלמודיים של הרב ר' צבי הירש חיות,  שגם הם נוסדים על הגיון יותר בריא ומתקבל על הלב מהגיון המפולפלים שעקמו את מוחותיהם, – ואין צריך לומר ספרי מדע.  

הגאון מווילנא הזהיר על למוד המדעים ובעצמו חבר ספר "איל משלש" ללמודי הגעאָמעטריא.   כל מתחיל בחכמה זו יודע,  מושכל ראשון נצחי,  שכל דבר שלם שוה בגדלו אל סכום כל חלקיו,  ואם נקח דבר שטחי ונחתכהו לרצועות אז תהיה מדת רוחב כל הרצועות ביחד לא פחות ולא יותר ממדת הדבר השטחי קודם שנחתך.   על פי זה לא יוכל עוד בשום אופן להאמין כי בהיות רוחב בית קדשי הקדשים עשרים אמה היה בכל זאת רוחב החלק ממנו עד הארון מימין עשר אמה,  רוחב הארון עצמו שתי אמות ומחצה ורוחב חלק בית קדשי הקדשים משמאל לארון גם כן עשר אמה (ע' בבא בתרא צ"ט,  מגלה י'),  אם אך יודע הוא את דברי הרמב"ם,  שכל דבר הסותר למושכל ראשון הוא מן הנמנע אפילו בדרך נס.   לפיכך מעשים בכל יום,  שנערים שאינם שומעים שום שפה זרה מתחילים להיות חקרנים מספרי ישראל ומתחמצים.  אין ספק אצלי,  שהרבה מן הנערים ההם אילו היו מתחנכים מילדותם על שני מיני ההגיון שזכרתי,  ההגיון הפלפולי וההגיון היותר ישר,  לא היתה אמונת לבם מתמוטטת על ידי הקריאה בספרים חיצונים לבד,  בין שהם כתובים בשפת עבר בין שהם כתובים בשפות זרות,  כמו שאין קריאת ספרים ממין האחרונים פועלת כל כך על נערי עמים אחרים.   האדם,  וביחוד בימי ילדותו,  יכול להתרגל לכל ולעשות שלום בין הרבה סתירות שבעולם,  אם אך נתחנך על שתיהן מילדותו.  

היו ימים שהעם ירא משפת רוסיא,  כי בהיותה חדשה לו הכיר בחוש נסתר שהיא תזיק למבטיו, שחשב אותם לדתיים.   גם הרוסים בימי פטר הגדול הקשו את ערפם בשעה שצוה להם מצוה חדשה ללמד את בניהם קריאה וכתיבה בשפת עצמם.   אבל צרכי החיים הכבידו על העם,  והיא הורגלסוף סוף לשפת רוסיא,  ובכללו אינו ירא עוד מפניה.   העם בלי כל חקירה מפחד מדבר חדש ועושה דבר שעל פי ההרגל נעשה לו היתר.   גם נסיעה בשבת,  שהיא בודאי איסור מדברי סופרים,  כבר הורגלו לה רבים בערים הגדולות והיהודי הפשוט הרואה את חבירו נוסע בעגלה בשבת אין הדבר עושה עליו רושם.

אבל כל הדברים ממין זה ואפילו עבירות יותר חמורות אינם אלא איסורי הדת ואין להמדינה עסק בהן.   מעולם לא ראינו ששופטי המדינה ידונו איש ישראל שעבר על חקי דתו,  והבא לטמא פותחין לו.   אבל לא כן עניני עגונות ושומרות יבם.   עניני הנשואין והגירושין נתונים תחת השגחת חקי המדינה,  ושום עגונה או שומרת יבם,  אפילו אם תהיה מאותן העוברות בפרהסיא על כל התורה כלה,  לא תוכל להנשא לאיש,  כל זמן שהאיסור הדתי רובץ עליה,  כי שום רב לא יתן לה רשיון על זה ובלי רשיון הזה אי אפשר להנשא,  ואם תעבור חק אז יהיו בניה פסולים על פי החק וגם היא ובעלה החדש יכולים לשאת ענש.   על כן אינם נכונים דברי ה' או"ר האומר,  כי כמו שהתירו בני ישראל לעצמם למוד שפת רוסיא כן יסיר הדור החדש את עול הרבנים מעליו,  כי מלבד שבענין זה,  כמו שבארתי,  אין הדבר תלוי ביד הדור החדש,  הלא עניני עגונות ושומרות יבם נוגעות רק לאיזה נשים פרטיות ולא כלמוד שפת רוסיא,  הנוגע לצרכי רבים.              

אבל חקי המדינה אינם דורשים כלל שעניני גטין ונשואין יהיו באופן שהם עתה אצלנו.   ואם יתרצו רבנינו להפקיע קדושין במקרים מיוחדים,  אז יהיו חקי המדינה למגן להיתר זה כאשר הם למגן להלכות אישות המצויות בידנו,  עוד יותר שגם בנוגע להנוצרים שורר חק ביטול הנשואין במקרים מיוחדים.   מטרת הצעתי לפי זה,  היתה לא לעסוק בחבור הדת והחיים,  שה'  או"ר מאשים אותי בזה,  אלא שאחד מחקי המדינה,  המעיק עלינו שלא ברצון מחוקקי הממשלה,  ישתנה לטובה גם מבלי רשיון הממשלה על זה. 

ה' או"ר אומר,  כי קונסיסטוריום וסעמינריום לא לבד שהם ללא תועלת,  עוד יביאו נזק.   הקונסיסטוריום – כפי שהוכיח הרב מטעם הממשלה (שעל דבריו כבר השיבותי למעלה) והסעמינריום – כי "לא יארכו הימים וכו'  וגם הליבעראַליזם יבא על כס... המורים ילמדו ברוח החופש,  אך הרבנים תלמידי הסעמינריום יגישו את רוח המורה לנחשתים"  ויסיים:  אחת אמרתי:  ה' ליליענבלום יחיה רק בהרגע ההוה ולרגע העתיד לא ישים לב (גליון 65).

רואה אני,  כי ה' או"ר,  החי ביחוד למען העתיד הרחוק ולההוה והעתיד הקרוב לא ישים לב,  שכח כי דרכו של האדם לחיות בעד ההוה,  ובעד העתיד די לו אם יכין לו אפשרות שתוכל לברוא את צרכיו בשעה שיהיה גם הוא הוה.   כל תקופה ותקופה יש לה צרכים שונים ואי אפשר בשום אופן להחליף צרכי תקופה זו בצרכי תקופה אחרת או להכין בתקופה הקודמת דבר מוכן  ושלם לתקופה הבאה,  כי כל זמן שלא באה התקופה ההיא אין אנו יכולים לדעת ברור מה שתדרוש מאתנו ובאיזה אמצעיים יצלח לנו לברוא את צרכיה ולכבוש את הדרך לפניהם.   אם באמת נראה בקרוב כי הסעמינריום תביא נזק לחיי ישראל העתידים לבא אז נראה לתקן את המעות,  אבל לחדול עתה מדבר מועיל,  רק בשביל זה,  שאם יתקיים גם לעתיד יביא אז נזק – זה דבר שאין לו שחר,  אך מלבד כל זה שכח ה' או"ר,  כי השכלת בני הנעורים בארצנו איננה מסורה ביד כהני הדת גם בעת הזאת,  ואם כן גם לעתיד לא תמסר בידי הרבנים ולא יוכלו לשלוט בחנוך הדור הבא.

הלאה הוא אומר כהלכתא בלא טעמא:  "אם אין אנו יכולים להספיק לפלוני עני עבודה כל צרכו מוכרחים אנו להתעלם ממנו בדברים פחותים כהפקעת גטין (?) וקידושין,  וראוי הוא שיהיה כל רב כאפיפיור בעירו ושיהיו לכל עדה שני רבנים החיים על חשבון הצבור ואילו היה שלשה או ארבעה יותר טוב היה – אז נפקחו עיניהם של עמי הארץ,  אז ראו כמה ארוכים הם אזניהם"  (שם בגליון 66).  

אבל כמה מן הזרות יש בטענות אלה:  מכס הבשר מכלה ממונן של ישראל בכל עיר יותר מעשרה רבנים,  ואף על פי כן נושאים בני ישראל את עולו,  וגם אלה המתמלטים ממנו לא מן העניים הם,  ולא יוקר בשר כשר הוא הגורם לזה,  אלא ההפקרות בכלל,  ועוד במה אזני ישראל ארוכים יותר מאזני העמים הנאורים אפילו באמעריקא,  שגם הם מחזיקים כהני הדת?   ועל יסוד טענות כאלה יבא ה' או"ר ויאמר לרחל העגונה ולחנה שומרת יבם:  שאו מכאובים,  קור,  רעב,  וכל צרה למען יקצרו ראובן,  דןד,  ברוך וכו' ברנה את אלומות חופש האמונה אחרי הרבה עשרות שנים.   האיןזכות לרחל העגונה ולחנה השומרת יבם לענות לו:  מה לנו ולראובן,  דוד וברוך,  שאולי עוד לא נולדו?   והאם אנחנו האמללות אשמות בעול הרבנים?   ומאי חזית דרמא שלהם סומק טפי,  דילמא דמא דידן סומק טפי?   ה' או"ר לא שם לב,  כי בכלל ערך החופש מן המשפטים הקדומים איננו תלוי בערך כובד עולם,  אבל במצב ההשכלה בזמן ובמקום ידועים.   הנאורים יקראו להם דרור ממשפטים קדומים,  אם גם אינם מכבידים עליהם,  והפשוטים ישאו בשמחה את עולם,  אם גם מחול ימים יכבד.   ואם אמנם גם הרבה פשוטים בערים הגדולות התירו לעצמם איסורים הרבה,  הנה לא התירו לעצמם אלא דברים הנפגשים בחיי יום יום,  כמו תפלה,  חלול שבת וכיוצא בזה,  אבל לא דברים הנפגשים לעתים בלתי קרובות,  וידוע,  שכל הבורים המחללים שבתות נזהרים מאד בכל הדקדוקים הקלים שבהלכות פסח וכיוצא בזה. 

אפשר שישאל השואל:  מה איכפת לי אם העגונות נושאות את עלן?  על זה אשיב:  ראשית,  במקום שיש רעב,  קור וכל הצרות אין מקום לשאלה כזו,  ושנית העגונות והשומרות יבם אינן נושאות כלל את צרותיהן בחפץ לב והיו נושאות אלפי תודות וברכות לאלה אשר יחלצון מצרותיהן.  

וסוף עלי להגיד לה' או"ר,  כי לחנם חשדני שאני חושב,  כי ע"י קונסיסטוריום וסעמינריום תבא תשועת ישראל.   כל מטרתי היתה רק לדרוש שהתשובות שאספת הרבנים תציג לפני הממשלה על שאלותיה תפיקנה רצון מאת הממשלה.   חשבתי כי אפשר הוא שעל ידי המשא והמתן בין הממשלה ובין הרבנים יתבררו דברים הרבה בנוגע לחיי ישראל,  עניותם,  החטאים שהם נאשמים בהם,  ואז אולי יתרחבו גם זכיות ישראל מעט או הרבה,  על כן חפצתי שתשובות הרבנים לא תהיינה עתה כתשובותיהם באספות הקודמות ובאספת השלוחים בוילנא,  לפיכך מצאתי לנחוץ להזכיר במאמרי "פתח תקוה"  את העניות הנוראה המקפת אותנו,  את זכיותינו המגבלות,  אשר אך בהתרחבן יתרומם גם מצבנו,  ואת חטאתינו אשר בתנאי חיינו ולא בהתלמוד יסודם.   ומתוך שנעלם ממנו תוכן השאלות העתידות לבא לפני האספה לקחתי לדוגמא את השאלות שכבר הוצעו לפני האספה שקדמה.   בין השאלות ההן נזכרו גם שאלת הקונסיסטוריום,  שאלת היתר עגונות,  הדפסת גיטין וכו' ושפטתי עליהן מנקודת הראות של הדת והראיתי,  כי קונסיסטוריום,  היתר עגונות וסעמינריום (מאשר חשבתי כי אפשר שידובר גם אדות בית ספר לרבנים)  לא לבד שהם מותרים על פי דין,  אבל גם יועילו באיזה ענינים,  ובכן  אם תבאנה שאלות כאלה עוד הפעם לפני האספה,  אז עליה לענות עליהן בחיוב,  כדי שאם באמת מטרת האספה תהיה לתועלת ישראל ולהרחבת זכיותיהם,  אז אפשר שתוכל להשיג את מטרתה.   

אבל כנראה גם ה' או"ר יודע זאת,  וסבה אחרת קראה אותו לריב בי.   הוא,  כנראה,  עוסק בשיטה אחרת,  שאינה מיוחדת לבני ישראל,  אבל לכל בני האדם,  והיא שאלת הרכוש והעבודה,  ובהיותו מן האנשים האומרים:  "כל מי שאינו בעד שיטתי הרי הוא כנגדה"  על כן לא מצאו דברי חן בעיניו,  וקורא להם  "דברים של מה בכך" ואומר עליהם כי נדחפו מחברת הנבונים.   אבל אני איני מצטער על זה.   הנבונים עומדים במדרגתם למעלה מן החכמים,  ואחת ממדות החכמים היא  להכיר את מקומם וזמנם.   אפשר כי הנבונים,  הגדולים מן החכמים,  אינם צריכים להכיר את מקומם וזמנם ויכולים ליסד שיטות לימים רחוקים מאד,  שיטות אשר עתה אינם אלא  "נשמתין דאזלין ערטילאין".   ועל כן נדחפו מחברתם דברי,  ונותנים ונושאים בצרכי הזמן והמקום עתה.   אבל כבר אמרתי כי ממדות החכמים להכיר את מקומם וזמנם,  על כן ישפטו הנבונים,  העומדים למעלה מן המקום ומן הזמן,  על דברי כפי העולה על רוחם,  ואני למשפט החכמים אוחילה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   חלק גדול מן המאמר הזה,  מפני שאין לו עתה ערך ספרותי,  נשמט כאן.

[2]    בכתבי זאת לא עלתה על דעתי,  שדבר זה צריך להחשב בגדר הנמנע.