_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שְיָרִים[1]

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

__________________

 

כל ימי גֻּדלתי בין המתנגדים ולא זכיתי לטעום טעם "שְיָרִים", לדעת עד כמה הם נעימים וערבים, ומפי השמועה למדתי שאין טעמם כטעם העיקר.  אבל, לא מפי הנסיון ולא מפי השמועה, לא ידעתי עד עתם אם "שירים" ספרותים גם הם נופלים בערכם מן העיקר או לא, עד שבאו המוציאים לאור מחדש את "כל שירי גאָרדאָן" והוציאו גם את שְיָרֵי שיריו, וראיתי כי לא לחנם נהגו קדמונינו לפעמים לשייר איזה דבר מבלי להזכירו, כאותה שאמרו "תנא ושייר", כאילו אין הדבר ראוי לשית אליו לב, – וכי השְיָרִים הספרותיים גם הם לפעמים אין בהם לא ממגד-שמים ולא משמני-הארץ.

עוד בשנת תרמ"ג הרגיש משוררנו הגדול הזה בקרבו את הרגש המר הנקרא בפיו לפעמים בשם "סלוק שכינה".  בשירו האחרון מכל שיריו שנדפסו בשנת תרמ"ד הוא אומר:

              חמשים ושתים שנה לי תמלאנה

              וכבר אחוש כי הזקנה עלי קופצת;

              כחי ייבש, לחי ינוס, עיני תכהינה,

              ועננה כעופרת על רוחי רובצת.

אנכי לא האמנתי אז (בבקרתי לשיריו) כי "אנשים כבירי כח לב ומלאים רוח השירה כבחיר משוררינו ייעפו" והבעתי תקותי, "כי כל שירי גאָרדאָן עוד לא נחתמו וכי עוד יוסיף המשורר להעשיר את ספרותינו בשירים רבים ונחמדים" – אבל תקותי לא באה.  משוררינו מת לא ביום שובו לעפרו, בסוף שנת תרנ"ב, אך כעשר שנים קודם לזה.

סבת הדבר הזה, לפי דעתי, לא היתה זקנתו או מחלתו, כי אם צפונה ברוחו.  ראינו משוררים יותר זקנים ממנו לימים, שלא נסתלקה מהם שכינתם, והייגע היה מדוכא ביסורים אולי יותר ממנו ואף-על-פי-כן לא חדל להיות הייגע.  המשורר מת בחייו בלא עתו מיאוש וממפח-נפש.

זה לא כבר נסה סופר אחד להפיל מעל ראש גאָרדאָן את עטרת המשוררים, והסופרים כמעט שעברו על זה בשתיקה.  בשעה שאמרתי עליו שאיננו "משורר לאומי" (בבקרת הנ"ל), מבלי להוציאו מחזקתו בתור בחיר משוררינו, נמצאו גואלים רבים להאריה החי ויקמו נקמתו, ואיש מגואליו אלה לא חס על כבודו לאחר מותו בבוא איש לנצל את עדיו מעליו לגמרי.  חושב אנכי, כי אילו היה המשורר כותב בכל ימי חייו רק את השירים: "צדקיהו בבית הפקדות", "בין שני אריות", "במצולות ים", "בעלות השחר" ו"קוצו של יוד", או אפילו איזו מהם, כי אז היו השירים האלה דים להנחילו כבוד בחיר המשוררים בספרותנו החדשה, ואלה אשר אמרו להפילו מבית שירתו שכחו את הפתגם הידוע: "אם רוצה אתה לדעת את המשורר – לך לארצו".

ארץ משוררנו היה בית-המדרש.  בו נתגדל, בו ראה את כל חיי עמנו, ובאויר החיים האלה שט בכל כח כנפי שירתו.  הוא היה לא משורר מן העולם ומלואו, אך משורר מבית-המדרש.  על כן כל נושאי שיריו המובחרים היו אך בית המדרש וחובשיו.  את כל עז רוחו וכח לבו השקיע במלחמתו עם "הרועים הרעים, המאשרים המתעים ומורי השקר", עם המלמדים והרבנים ועם "דתן ואבירם" עד "הגיגית הכפויה" (הערותיו לשירו "בעלות השחר" בסוף חלק ד').  באויר הזה היה משוררנו גבור מלחמה אשר לא רבים כמוהו, ובהלחמו "יצא לבו ותשפך מררתו, ויהי לאבל כנורו ולקינה שירתו", "שר יום מר, שר עבדות נצחת, חלם דראון עולם, עבטיט ורפש", "ובשופר גדול כל שטן לא יסתמנו הגיד לרועים פשעם, ממקצעות התורה מפנות העם", מחוץ להאויר הזה היה המשורר חוץ למחיצתו.  שירו "שומרת יבם" (הראשון) חלש מאד, כאשר העירותי כבר בבקרתי הנ"ל,  אם גם על פי יסודו אפשר היה לערוך ממנו "קוצו של יוד" שני;  אך מפני שנערך מתחלתו לא כנגד רב דתי, אבל לרב של ספרי חיים ומתים, היינו לא למען בית-המדרש, סר כח המשורר מעליו בכתבו אותו;  מחוץ להאויר הזה היה המשורר אך חָרש-חכם במדה ידועה, לכתוב מליצות רמות או לכונן מעשי צעצועים אשר רוח אין בם.

כל הימים אשר האמין המשורר כי מלחמתו עם בית-המדרש תשא פרי – היה כחו חדש עמו.  בשנת תרל"ט, אחרי המקרה המעציב שקרה לו, רפו מעט כנפי רוחו, בהוציאו אז משפט "כי הולכים אנחנו לאחור ולא לפנים" (אגרות קנ"ט), אך כמעט לגמרי חובלה רוחו בעת נפילת מגדלי ההשכלה בעמנו משנות תרמ"א והלאה, זו ההשכלה אשר בה נשגב מנעוריו לירות ממעוזה חציו אל לב בית-המדרש.  הוא החל להרגיש כי ארץ מעוזו זאת נשמטת מתחת רגליו ובמרי שיחו התאונן:

              "אזכור שמחת גילי בראותי בעינים

              כי פרצה ההשכלה בינינו כמים,

              וברכה זאת, הה! לקללה לנו יהפוכו

              כוס זהב מזגנו, על פנינו ישפוכו" (מחלת הזכרון).

 

ובמקום אחר, עוד בשנת תרמ"ב, יאמר:

              "מכל חלומותי לא נשאר מאומה:

              "טהרת הקודש", "השכלת רבני",

              "ישוב הארץ ותקומת האמה" –

              ומגודל הכאב, מרוב הקרץ,

              נפלתי רגע משמים ארץ".

 

וישאר משוררנו כמורה בלי חצים וכגבור לא יוכל להושיע.  ראה כי כלי-הזין שלקח מאוצרות ההשכלה להלחם בהם עם בית-המדרש העלו חלודה, – ויהי כנואש, ושכינתו נסתלקה הימנו.  עוד נסה המשורר להחליף את מעוזו ולהעביר את מלחמתו עם בית-המדרש ממבטח ההשכלה אל מבטח הישוב, ויחל במאמרים וגם בשירים (כמו בשיר "ורוח הקדש לעמתו מרעים") לחפש לו כלי-זין חדשים כנגד בית-המדרש מאוצר רעיון הישוב לפי דרכו, אבל מפני שהוא עצמו לא התחזק על מעמדו זה ובלבו עמוק לא האמין ברעיון הישוב, כמו שאמר בעצמו כי זה הוא "חלום נמנע האפשרות" (אגרות שצ"ב), וכתב גם לי מיום כ' מרחשון תרמ"ח: "אם לא הרביתי להטיף ולשורר ולשאת חזון על רעיון ישוב אה"ק לא מאשר לא חפצתי בו היתה זאת לי, כי אם מאשר לא האמנתי בו ובקיומו, ומכיון שחסרה לי האמונה חסרה לי ההתפעלות והשירה מאין תמצא?" – על כן לא הצליח בידו גם נסיונו החדש הזה, ולא נשאר לו רק לעזוב את מלחמתו עם בית-המדרש, ולצאת מן המחיצה אשר בה היה אויר חייו.  אז חדל להיות יהודה ליב גאָרדאָן.

על כן אחרי יאושו זה, אשר קדם להדפסת כל שיריו בשנת תרמ"ד, אי אפשר היה לחכות כי עוד יוסיף המשורר המת להחיות את ספרותנו בשירים מלאי רגש "נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום", וכן היה באמת.

רוב שירי השירים הבאים בשני החלקים האחרונים והחדשים בכל שירי גאָרדאָן שנדפסו מחדש, הם או שירים מקוטעים, שהתחיל המשורר מכבר ולא גמר אותם, או רשימות שעל גבי ספריו ודברי-ידידות למיודעיו, או דברי חדודים, פתגמים וחידות, והרוב מהם "חשבונות של חול" להנקם מאנשי עברתו, אשר השירים האחרונים האלה לא יוסיפו כבוד להמשורר, וטוב היה לו שלא נדפסו יותר משנדפסו.  בכל השירים האלה נראה כי רק סגנונם יזכיר לנו את גאָרדאָן, אבל לא רוחם, מלבד השיר "נהרא נהרא ופשטיה" שהוא כעין בת-קול משירי גאָרדאָן הקודמים.

השירים החדשים האלה נחלקים למינים שונים.  יש מהם שאפשר לקראם באיזו נעימה, אם גם לא בחמדת לב, כמו "קינה לתשעה באב", "שרש נשמתי", "שמוע שמעתי אפרים מתגודד" ועוד;  יש מהם שירים מקוטעים, כמו: "דור המדבר", "מלחמות דוד בפלשתים", "שומרת יבם" (חלק ב'), "שירי הבת ציון" (ואולי גם השיר "תמרורים");  יש מהם שירים שאינם לא מעלים ולא מורידים, והקורא בהם כקורא באגרת שאין בה חפץ, כמו שיריו למיודעיו, ויש מהם שירי חדודים, כמו "אחזו לנו שעלים", "מחשבי קצין", "על מה רגזה הארץ" (אולי מכוון כנגד אחד ממתנגדיו), "בנגון אקדמות", "אשה מלמדה" ועוד.

אבל גרועים מאד הם שירי "החשבונות".  משוררנו, אשר, כפי שאמרתי, שט תמיד באויר בית-המדרש, סגל לו, כנראה, גם מדת תלמידי-חכמים, להיות נוקם ונוטר כנחש.  ועל כן לא חדל גם להלחם בשיריו מלחמת עצמו, אם גם חציו היו מאנשי עברתו והלאה, כי שיריו אלה לא נודעו להם, ונדפסו לאחר מותם, חוץ משיר אחד.  נפלא לראות, כי כמעט כל השירים האלה נכתבו בעת שנסתלקה שכינתו ממנו וקפצה עליו זקנה, ויהי דרכו כדרך הזקנים המלאים תמיד רגז ומבקשים תנואות, כדאמרי אינשי: "סבא בביתא פאחא (שבר) בביתא" (ערכין יט.).

המיוחד באנשי עברתו היה המנוח המו"ל "המליץ".  כל קורא "אגרות יל"ג" יראה עד כמה חתר המשורר תחת האיש הזה ועד כמה היתה לו סבה נכונה להיות לו שונא בנפש.  די לזכור, כי אחרי שמסר לאיזה איש להדפיס קונטרס אחד המלא חרפות על צעדערבוים והאחרון יצא כנגד האיש ההוא, המתיק המשורר סוד עם אחד מן "השתדלנים" להסית את האיש ההוא למסור דין על צעדערבוים כדי להושיבו בבית-האסורים! (אגרת רצ"ז).  לו ולהאיש ההוא מותר לחרף ולגדף ככל אות נפשם, ולאחרים אסור אפילו לענות!  אם חפץ נקמתו של המשורר להדוך את צעדערבוים עלה עד מדרגה כזו, לא יפלא כי חבר שירים רבים לגנותו.  איזו שירים מהם גלויים, כמו השירים "לברכה ולא לקללה", "גרן האטד";  שיר אחד סתום מעט, ואך בסגולות של ראשי-תיבות נבין אותו, והוא השיר "אצבון בעל העגלה".  אבל ראוי להתבונן על שיר אחד סתום, ולראות את החומר אשר ממנו לקח המשורר חצים לירות בלב איש עברתו.  השיר הזה הוא "עם עקש תתפל".

רוב הקוראים בלי ספק לא ידעו למי ערוך השיר הזה, מי הוא "המחוקק מטבעות" ומי "בעל השם כותב קמיעות להדיוטים ולנשים", מה היתה הגנבה, ובכלל לא יבינו את החכמה הצפונה בשיר הזה, ועל כן הנני נכון לכתוב פירוש על השיר הזה.

כבר נהגו מכה"ע, כי בהביאם איזו ידיעה ממ"ע אחר, שגם הוא שאב אותה ממ"ע אחר, אז הם מביאים את הידיעה בשם מקורה הראשון, ולא בשם אותו המ"ע שממנו הם לוקחים אותה.  לכאורה כך ראוי להיות, שאם לא כן "מחצר לחצר ומבית לבית אין לדבר סוף", ואם מ"ע מלונדון מביא ידיעה מפי מ"ע מאַמריקא, וממנו יודיע אותה מ"ע מפאַריז, ומשם תבא למ"ע בברלין, ומן האחרון למ"ע בפטרבוֹרג, וממנו למ"ע באדעסא או בוואַרשוי, – אז יצטרך האחרון להודיע, כי המ"ע מפ"ב בשם המ"ע מברלין בשם המ"ע מפאַריז בשם המ"ע מלונדון בשם המ"ע מאַמריקא מודיע כי מעשה היה וכו'!  כן עשה גם "המליץ" בהידיעות שבאו ממ"ע אחרים בה"וואָסחאָד" ויזכירם על שם מקורם הראשון, בלי הזכרת שם הוואָסחאָד.  על זה התקצף מו"ל הוואָסחאָד ויאמר לעשות נקמה בהמליץ.  ויהי היום, יום 31 מאָרץ (כמדומה לי בשנת תרמ"ה), ערב ראש-השנה לשקרנים, הדפיס הוואָסחאָד בשם המ"ע "פאָססישע צייטונג", כי ביום 1 אפריל (לחשבון חו"ל), יום הולדת את ביסמאַרק, בא הד"ר הילדעסהיימער לברך את ביסמארק, והאחרון קבלהו בסבר פנים יפות ודבר עמו על תנועת ישוב ארץ-ישראל (ואם לא ישגני זכרוני דבר טוב גם על אספת קאַטוויץ), וחוה דעתו כי הרעיון הזה הוא טוב וישר וראוי לתמכו.  המנוח צעדערבוים לא עלתה על דעתו שיש זריזים מקדימים גם לשקרים, לכזב ביום 31 מאָרץ, והאמין לשמועה, והדפיס אותה בשם המ"ע "פאָססישע צייטונג", שלא בשם הוואָסחאָד, כדרכו.  אז התעורר הוואָסחאָד כמנצח ויודיע לכל, כי הדבר הזה לא היה ולא נברא, רק פרי ראש-חדש אפריל, והוא, המו"ל הוואָסחאָד, בדהו מלבו לפרוש פח לרגלי צעדערבוים, בגלל שאינו מביא בשמו את הידיעות שהוא לוקח ממנו, ולשמחת לבו נתפש עתה צעדערבוים בכף, כי הביא בשם המ"ע "פאָססישע צייטונג" דבר שלא נאמר בו מעולם.  אינני יודע מה יאמרו הקוראים על מרמה נפלאה כזו, אך משוררנו שמח לקראתה (ואולי היתה גם ידו באמצע, כי היה אז סופר להוואָסחאָד), ויוליד את השיר "עם עקש תתפל", ויהי לו הוואָסחאָד למחוקק חרש טובע מטבעות, וצעדערבוים, המו"ל המליץ והפאָלקסבלאַט, לכותב קמיעות להדיוטים ולנשים, ובגלל עונו הגדול כזר עליו להתגלגל בעושה "יתור" לאחר מותו, כלומר: בחייט[2]

יותר מגונים השירים על איש אחר שהיה שנוא להמשורר בשביל שחשב עליו, בצדק או שלא בצדק, כי על-ידו לא שב למשרתו אחרי שובו שנית לפטרבורג בשנת תרל"ט.  על האיש ההוא, אשר בכל אופן היה נדיב, חובב שפת-עבר ועמל הרבה לטובת ההשכלה, כאשר כתב לו המשורר עצמו במכתבו אליו, הנדפס באגְרותיו – ונכתב אחרי השירים שכתב בגנותו – התנפל המשורר בהרבה מכתבים (עי' אגרות קכ"ג, רט"ו), ועוד מעט היה לו כל זה וחבר עליו גם שיריו "הבת השובבה", "חתן למולות" (פה הוא כמעט קורא אותו בשמו) והשירים המקוטעים הבאים אחריו.  ועד כמה קלקלה שנאת המשורר את השורה נראה מזה, שהעונות אשר טפל המשורר באיש-חרמו זה הם-הם אותם העונות אשר טפלו על המשורר "מצדיקי הרבים" בשעתם (עי' אגרות פ"א), – עונות, אשר בלי ספק ידע המשורר גם על רבים ממקורביו ואוהביו ולא נשא חרפה עליהם בשבילם.

אך יותר מכל מגונה השיר "משירי ר' יהודה הלוה".  בשיר הזה, הכתוב שלא בהסתר פנים, טופל המשורר על מתנגדו עונות חרב אשר כל האומר אותם על איש יהיה מי שיהיה בלא עדים ובלא ראיה חייב לרצות את עונו בבית-האסורים.  לפנינו בזה לא שיר, אך "פאַסקוויל" ממין היותר גרוע.  לא אבין במה זכה הפאסקוויל הזה לבא בקהל שירי המשורר יותר מפאסקוויל אחר שכתב המשורר באיזה מאסף על אחד מגדולי חכמי ישראל, והמו"ל הבינו כי טוב להשאירו "מחוץ למחנה".

לפני עשרות שנים כתב המשורר לאיש אחד, שגלה ברבים את מקרי חייו בהסתר פנים, לאמר: "יודע אתה עת לדבר ואינך יודע עת לחשות".  האמנם חשב המשורר כי ראוי לאדם לחשות בעניני עצמו ולא כשהדבר נוגע לכבוד אחרים?  או אולי כתב המשורר את שיריו אלה רק לעצמו, להשתעשע בחדודיהם, מבלי להעלות על לב, כי יבואו גואלים לו ויוציאוהו החוצה " על קרבו ועל פרשו" (כמו שהיה רגיל לאמר במכתביו), ומזלו גרם כי דבריו המעורים גועל-נפש אשר כתב לשעשועי נפשו הוצאו החוצה בקולי-קולות?  כן קרה לאגרותיו, אשר ברבות מהן יראו נקיי-הדעת מצבת קלון לו (כמו האגרות פ"ג, רצ"ז, שנ"ח), וכן קרה לשיריו, אשר מוציאיו דקדקו עמהם כחוט-השערה לבל ידח מהם נדח, כאילו היו שרידי קדש שנשארו לפליטה מדורות עולמים.  את זה נראה ביחוד מתוך הערה נבערה אחת שנדפסה בחלק ששי צד 118.  בהערה ההיא יסופר כי פלוני עשק את המשורר ולא שלם לו את חובו, והמו"ל מצאו אותה וידפיסוה כמו שהיא מפני שמצאו בה איזה חידוד בצירופי שמות.  והנה פה יתפלא כל קורא מבין: א) מה מקום להערות פשוטות בספר שירים?  ב) וכי כל העולם צריך לדעת כי פלוני לא שלם להמשורר את חובו?  ג) מעיקרא דדינא פירכא הוא, כי פלוני ההוא כבר שלם את החוב בשלמותו, כאמור באגרות יל"ג תס"ג, ולמה איפוא יבזוהו בריש-גלי בשמו, רק מפני שנמצאה ההערה שנכתבה לפני התשלומים?  כל זה יוכיח לנו כי בעיני המוציאים היה כל מה שיצא מעט המשורר זהב טהור.

"חכמים הזהרו בדבריכם" – אמרו קדמונינו, ונקיי-הדעת דנים קל-וחומר ומוסיפים: "וכל-שכן בדברי חבריכם!"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נדפס בלוח אחיאסף שנת תרנ"ט, ובא כאן לא לפי סדר הזמנים לאחד את כל הבקרת.

 [2]בשם זה היו אויבי צעדערבוים מקנטרים אותו על יסוד שהיתה לו חנות של בגדים תפורים בטרם היה למו"ל.