_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דברי זמר

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

"כשאדם נער  אומר דברי זמר".

כאשר ראה הירח את העלם הנעצב עומד בלילה על שפת הים – אמר:

זה האיש – אוהב וכסיל גם יחד,

ובלעדי זאת הנהו – משורר...

(משירי היינע, הפרדס ח"ג 202).

כמדומה לי,  שאם היה הירח קורא איזו שירים בשפתנו מן הזמן האחרון, היה אומר על כותביהם בלי ספק: "האנשים האלה משוררים וכסילים גם יחד, ובלעדי זאת – מתחפשים לאוהבים".  אבל אם היה הירח מעמיק אל תוך הסל של העורכים בזמן האחרון והיה רואה את המון שירי-האהבה המתגוללים בו, היה אומר בלי שום ספק: "האנשים האלה אינם לא משוררים, לא אוהבים, אך כסילים"...

כעין "איפידימיא" שוררת בזמן האחרון בשירי-האהבה.  שירים כאלה פרו וישרצו, זה נושא עליו שם "משירי הינה" (או היני), זה "משירי N.", זה בשם אחר, וזה בלי שם כלל, וכלם תוכן אחד להם: עיני התכלת שלה, אנחותיו שלו ולהג סתם, ואחרי קריאת כל אחד משירים כאלה אי-אפשר לנו להסיח מלבנו שאלה גדולה: מאי קא-משמע-לן?

האהבה היא רגש בלב האדם, רגש טבעי, והיא מתגלה לנו בפנים שונות, והפנים היותר מצויות ופשוטות הן: אהבה שבינו לבינה ואהבת הורים לבנים.  ואם אמנם לא ראי זה כראי זה, ויש בראשונה, הבוערת כאש והמרתחת את הדם, מה שאין באחרונה, השקטה כרוח צח;  ויש באחרונה, אשר קיומה מתמיד ברובא דרובא, מה שאין בראשונה, שהיא עלולה להשתנות, אבל שתיהן רגשות טבעיים וחזקים, – בין כה לא עלתה מעולם על לב משוררינו לשיר שירים לאהבת הורים לבניהם.  עוד יותר, כשם שיש דוֹד, כך יש גם רעיה, וכשם שהוא  מתאנח על עיני התכלת שלה, כך היא מתאנחת על עיני התכלת (או העינים השחורות) שלו, ולמה בחרו משוררינו, אשר ברובם אין מכאובי האהבה מתריעים מתוך גרונם, והם כותבים מחמדה לכתוב שירים, – למה בחרו דוקא לשורר על אנחות הדוד ולא על אנחות הרעיה?

תשובת משוררינו על השאלות האלה תהיה, כי כן מצאו בספרי-העמים.

אבל האם באמת עלינו לקחת מאת אחרים כל דבר כמו שהוא, מבלי להתבונן איך נולד הדבר ההוא בין אחרים, איך התפתח אצלם עד עתה, ואם יש לו מקום גם אצלנו? המחקים מעשי אחרים מצאו פתגם נכון לפניהם: "אנוש אנכי וכל דבר אנושי אינו זר לי".  ועל פי הפתגם הזה הם נכונים להביא אל תוכנו כל מה שהם רואים אצל אחרים.  אבל יש עוד פתגם נכון, אשר אם איננו סותר את הפתגם הראשון יכול הוא לברר אותו.  הפתגם הזה הוא: "אל תלמוד לעשות, אבל למד אתה להבין ולהורות".  אמת הוא, שכל דבר אנושי אינו זר לנו, ועלינו להתבונן אליו וללמוד אותו, אבל מזה אינו יוצא עוד, שכל מה שפלוני עושה צריך גם אני לעשות.

היו ימים בצרפת, אשר סדרי רומי הקדמונית והנהגותיה מצאו חן רב בעיני איזו בעלי-יכולת, וישימו על לבם כי טוב להם להקים לתחיה את הסדרים וההנהגות ההם ולהנהיגם בצרפת.  נטפל להם חכם אחד, פיסטול די-קולאנוש שמו, ויוכיח בספר מיוחד ("העדה העתיקה") כי סדרי רומי העתיקה היו תולדה ישרה של נימוסי המשפחה של הרומיים היותר קדמונים ויתר עמי יפת שבזמנים הראשונים, והיו אחוזים ודבוקים זה בזה בבחינת סבות ומסובבים, ואחרי שבזמן הזה נתרחקה החברה האנושית מרחק רב מכל הנימוסים והסדרים האלה – אי-אפשר עוד לסגת לאחור, להחזיר את העטרה שנשברה ליושנה ולהחיות את סדרי רומי.  הדברים המושכלים האלה עשו פעולתם, ומאז חדלו לחלום על אדות תחית סדרי רומי.

כן עושים אחרים.  אם רואים הם איזה דבר אצל איזה עם, הרי הם מתבוננים עליו, חוקרים לדעת את סבתו, ועד כמה הוא מתאים אל חייהם עצמם בכלל, ומה גם עתה בזמן הזה, ועל פי הדברים האלה ישפטו, אם ראוי להם לחקות את הדבר הזה או לא.  אנחנו אין אנו עושים כן.  די לנו לראות בין הפנינים הרבים של היינע או בכתבי אחרים איזו שירי הבל שתוכם רצוף אהבה, והננו נכונים להציף מבול של "דברי זמר", שירי אהבה ריקים, על כל המאספים והקובצים.  אבל אין דעת ואין תבונה לנו להבין, כי שירים כאלה של היינע ואחרים בשפות העמים אינם אלא המשך של חלק משירת העמים בימי הבינים, שירה שנבנתה על יסוד  נכון בחייהם והיתה תולדת החיים ההם, ואנחנו, שלא היה בחיינו יסוד כזה, אין לנו גם יתד לתלות עליה שירים כאלה.

ידוע, כי אחת ממדות האבירים או הפרשים של ימי-הבינים היתה הכנעה לנשים, וההכנעה הזאת היתה אצלם כעין עבודת-הקדש או "קולטוס".

על הקולטוס הזה נוצרה העבודה המכונה אצלם "minnendienst".  משוררים שונים סבבו בערים וישירו שירים לכבוד הקולטוס הזה, שירי-אהבה, והוא היה היסוד גם למקצוע הספרות שקראו בשם רומנטיק.  אם ההכנעה לנשים והאהבה להן היו לקולטוס, היו שירי-האהבה גם הם דבר שבקדושה.  הקולטוס האציל מהודו עליהם ונתן להם זכות-אזרח בספרות העמים, ודוקא בתמונה המתאמת להקולטוס, היינו לשיר על האשה ועל האהבה אליה, אבל לא על אהבת האשה להאיש ועל מכאוביה.

אצלנו לא היה מעולם קולטוס של נשים, גם אבירים ופרשים לא היו לנו.  להאהבה, אם גם היא רגש טבעי, לא חלקנו כבוד יותר מאשר לשאר רגשי האדם, כמו רגש הרעב וכיוצא בו, או רגש האהבה לבנים.  על כן שירים על האהבה הפשוטה הזו, על עיני התכלת, על האנחות, אינם אלא ענינים פרטיים, הנוגעים לאיש אחד ואין להם מקום בספרות הכללית.

להמשורר אד"ם הכהן ז"ל מתה ילדה אהובה ויקונן עליה את קינתו "מספד מר" (שש"ק ח"א);  נכדותיו חלו ותשובנה לאיתנן וישר שירי-תודה (שם: "מכתב לאדם לתודה", ושש"ק ח"ג: "שיר וקול תודה").  אין ספק כי רוב הקוראים ראו כן תמהו: ואת מי אין כמו אלה? הד קול דעת קוראים כאלה היו, כמדומה לי, דברי המשורר יל"ג ז"ל:

                 בנים לי נולדו – שירי לא נשמעו,

                 חלו ומתו – אנחותי לא באו.

                                                     (כל שירי יל"ג ח"א, צד 123).

אבל אם יש להצדיק את אד"ם הכהן, כי הוא הדפיס את כל מה שיצא מעטו כדי ללמד מליצת הלשון (כדבריו בהקדמתו), וגם בזה שהדפיס קינתו ותודותיו בחוברות כל שיריו – ששם המנהג להכניס את הכל, במה נוכל להצדיק את אלה "הנאנחים והנאנקים" הבאים לרשות שאינה שלהם ומטילים את משא מליצות הבליהם על קוראי המאספים והקובצים?  מה היו אומרים אם היה משורר פלוני מדפיס באיזה מאסף את קינתו על מות בנו יחידו, אשר מכאוביו בכל אופן אינם נוחים ממכאובי אוהב שלא היה ולא נברא, ואולי אפילו ממכאובי איזה "נאנח ונאנק"? – הלא היו אומרים לו בצדק: "מאמינים אנו לך כי כאבך גדול מאד, אבל מה נעשה לך? עולם כמנהגו נוהג, ואנחותינו דרושות לנו לעצמנו". 

האהבה אינה פרי הזמן החדש, וידוע מאמרו של היינע: "Es ist eine alte Geschichte…".  להפך, ראוי לחשוב, כי בזמן החדש, שהתמימות נתמעטה, ובני-האדם מבקשים להם חשבונות רבים, נגרע כח האהבה ממה שהיה בזמנים הקדמונים, בעת שהתמימות היתה מושלת על בני-האדם והחשבונות לא הסיגו את גבולה.  לא רבים הם בימינו בחורים שיעבדו ארבע-עשרה שנה בכח האהבה כאשר עבד יעקב ברחל, לא רבות בנו בתולות כמיכל בת שאול, שתהיינה נאמנות לאהוביהן למרות רצון הורים כבירי-כח כשאול, או כבת כלבא-שבוע, שעזבה הון אביה והלכה אחרי הרועה העני ר' עקיבא.  אם כן לא הוסיף הזמן החדש מאומה להאהבה.  גם תמונות וציורים חדשים לא נוכל להעטות עליה, כי רגש אשר מוצאו מימי עולם, וזמנו כזמן האדם עלי אדמות, ואשר אלפי משוררים ומליצים השתדלו להעביר איש את אחיו ולבטאו ולהביעו בכל פרטיו ותמונותיו, – אינו זקוק לאיזו כתנות-עור אשר יתנו עליו בעלי החרוזים שבנו, ומה איפוא חפצו משוררינו האחרונים בשירי האהבה שלהם?  לא אדון עם האמללים השופכים את אנחותיהם על הגליון לעצמם; לבם עליהם דוי ולהם לא יקל כלל מזה אשר "רבים שתו ורבים ישתו"; אבל מה לקוראי המאספים והקובצים עם אנחותיהם הפרטיות, עם יפעת רעיותיהם ועיני התכלת שלהן, וביחוד בעת שרוב חורזי שירי האהבה אצלנו אינם כותבים את שיריהם אלא מחמדה לשורר ולחרוז.

יודע אני שבעלי השירים האלה ישיבו לי מספר "שיר השירים", אבל אחר ההתבוננות אין ממנו שום תשובה לדברי.  השרים ההם, כאשר נראה מתוכנם, היו שירי רועים ורועות, החיים חיי הטבע, שירי ההמון.  בתחלתם היו שירים שונים ומפוזרים, – שיר אחד לרועים אשר בסביבות הלבנון, לא הרחק מאמנה, שניר וחרמון, שיר אחד מן הרועה האוהב לאהובתו, שיר שני מן הרעיה האוהבת לאהובה, שר שלישי מן הרועה לאהובתו  אחרי שנארשה לו, והוא קורא לה "כלה", שיר רביעי מרעי הדודים ורעותיהם (אנה הלך דודך, שובי שובי השולמית ונחזה בך, אחות לנו קטנה), תשובות מן הרעיה אל הרעים והרעות (אל תראוני שאני שחרחורת, השבעתי אתכם בנות ירושלים, אני חומה ועוד כאלה), שירים מזמן מאוחר (שלחיך "פרדס" רמונים, שהמלה "פרדס" אינה עברית ובאה לישראל בזמן מאוחר) וכן הלאה.  כנראה, היה מנהגם לשיר את השירים האלה גם במשתה החתונה, אחרי שנפוצו בעם והיו לשירי ההמון.  בזמן מן הזמנים  נאספו כל השירים האלה אל ספר אחד, בלי סדר נכון ובלי חבור וקשר בין השירים, ככל קבוצת שירים שקשה להביאם בסדר ובחוברת, וקראו את שם הספר "שיר השירים", כלומר, שיר המאוסף משירים שונים או הכולל שירים שונים.  צריך להעיר, כי אבותינו, אשר רגש האהבה לא היה אצלם לקולטוס, רק רגש טבעי, התאימו את שיריהם לגמרי אל טבע הרגשות, ובהיות האשה בעלת-רגש בטבעה יותר מן האיש, באו על חלקה שירים רבים, והננו מוצאים בספר זה את שירי הרעיה לדודה לא פחות מאשר שירי הדוד לרעיתו, לא כהשירים המצמצמים את רוחם על האיש לבדו.  אבל אם בני ההמון בימי קדם מצאו קורת-רוח בשירים פשוטים, שאין שום למוד להועיל יוצא מהם,הנה כאשר נזדככו הדעות לא מצאו טובי העם חפץ בשירים כאלה.  בראות הנביא שהעם מתקבץ לנגן בנבל וכנור, תחת לדבר איזה דבר טוב שיוכל להועיל לו, הרעים בקולו: "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו, לכן גלה עמי מבלי דעת" (ישעיה ה' יב-יג).  בימי יחזקאל נתפשטה הדעה הזו עוד יותר, ושיר עגבים היה למשל לדברים שאינם מורידים ואינם מעלים (יחזקאל ל"ג לב).  על יסוד הדברים האלה לא נחה דעת טובי העם בספר "שיר השירים" כפשוטו, אשר בצדק יכלו לומר עליו כמליצת ר"י הלוי "אשר אין לו פרי כי אם פרחים", כי באמת מה התועלת היוצאת לנו משירים כאלה? כי לא כיוני היהודי; היהודי דורש רעיון פנימי, מוסרי, מדעי בדבר שהוא משעבד לו את מחשבתו, ורוצה הוא שהרעיון יביא לו פרי, אבל פרחים, צעצועים, תמונות יפות – טובים רק לשעשועי ילדים...  אז נקבע בלבם, שהספר הזה, שנתיחס לשלמה, אינו פשוט, אינו מעשה ברועה ורועָה שאהבו זה את זה,  דברים פרטיים הנוגעים לשני הדודים ואין לזר אתם, אבל כלו מוקדש לרעיונות רמים ונאצלים, שהלבוש להם היא אהבה ורמזיו מגיעים השמימה, "שאין כל העולם כלו כדאי כיום שנתן בו שיר-השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים" (ידים פ"ג מ"ד).  את הדברים האלה אמר לא איש מגושם וגס, אשר טפש כחלב לבו מהבין את ערך האהבה, אבל ר' עקיבא; זה ר' עקיבא אשר הרגיש את תענוגי האהבה ומכאוביה, ואשר בשביל אהבתו לבת כלבא-שבוע נרצה ללכת ללמוד תורה (כתובות ס"ב), למרות שנאתו הגדולה ששנא את כל אשר בשם תלמיד-חכם יכונה (פסחים מ"ט:).  אבל דעתו את האהבה לא החשיכה את שכלו, הוא ידע כי האוהב אינו עושה גדולות לעמו ולהאדם באהבתו, כי כל מכאוביו ותענוגיו אינם אלא ענינים פרטיים שאין להעלותם על נס ולקבוע להם זכר בספרים.  דעתו זאת נתקבלה לחכמי זמנו, ויהי כאשר ראו כי עוד העם מזמר פסוקי שיר-השירים במשתה החתונות, הקפידו ואמרו: "הקורא פסוק שיר השירים ועושה אותו זמר (לכבוד האהבה וכמו שאמרו: כשאדם נער אומר דברי זמר) מביא רעה לעולם" (סנהדרין ק"א). 

כמדומה לי, שאנחנו, בני הדור האומר כי צעד הרבה לפנים מזמן הדורות הקדמונים והמתפאר בדעתו את צרכי החיים והתועלת הדרושה לאדם מכל מה שהוא לומד ועושה, תהיה התועלת רוחנית או חמרית, אבל תועלת – צריכים אנחנו לדרוש תועלת גם משירינו: לדרוש מהם איזה רעיון שיוכל להביא תועלת להעם, ולא להיות כהרועים הפשוטים שבזמן כתבי-הקדש, לשיר על האהבה לבדה.

עוד הפעם אשנה את דברי, כי לא אדון עם אלה המרגישים מכאובי האהבה ותענוגיה, הכותבים על הגליון מה שיהגה לבם.  האהבה היא רגש טבעי, ורשות לכל אדם להקל משא לבו ולשפוך שיחו; יכתבו להם את שירותיהם כאות נפשם, כאשר עשו לפעמים משוררי עמנו בימי הבינים, אך יקראו אותם באזני אהובותיהם ורעיהם ולא יפיצום בקהל.  אל ישכחו כי לקהל הקוראים אין שום דבר עם אנחותיהם וגעגועיהם, ואל ישלחו אותם להדפיסם במאספים וקובצים שיש להם מטרות יותר נכבדות מהפצת געגועיהם של פלוני ופלוני[1].

חושב אני לא למותר להעיר, כי הזמן האחרון זכה אותנו לא רק בשירי הבל שתוכנם אהבה, כי גם בספורי הבל רצופים אהבה.  המספרים הקודמים בספרותנו קבעו גם הם את האהבה ליסוד בספוריהם, אבל אצלם היתה האהבה במקום המכונה המניעה את הכחות הפועלים ועל ידי הכחות האלה היינו רואים את פני הדור כמו שהוא, יכולנו להתבונן על מחסוריו וקלקלותיו, והספורים ההם היו לנו לפשט את העקמומיות שבלב ולישר את חיינו.  הרעיון היה עיקר והאהבה היתה תבלין, כמלח להתבשיל.  אבל מספרים ידועים מזמן האחרון חושבים כל זה למותר.  בספוריהם – האהבה העיקר, והרעיון אינו אפילו תפל, ודי להם להודיע כי פלוני אהב את פלונית ואחרי שעברו עליו ועליה איזו הרפתקאות נשאו למז"ט זה את זו או נפרדו זה מזו לנצח.  האהבה לבדה תופסת אצלם מקום חשוב כל כך, עד שהם חושבים עצמם  לפטורים מִלְתָאֵר לנו שום דבר מלבד האהבה הכללית הזו, כאילו היא לבדה, האהבה בפני עצמה, הרי היא פעולה כבירה לטובת המין האנושי.  הלאה רעיון מוסרי, הלאה דעות ידועות; אין כאן לא תועלת ולא דברים הצריכים למוד, רק אהבה לבדה.

אפשר שגם שירי האהבה ההבליים גם ספורי האהבה הריקים, ששניהם חדשים לנו, סבה אחת להם, והיא: התרחבות הספרות בכמותה.  אבל התרחבות בכמות על חשבון האיכות הוא סימן ירידה בהרבה ענינים וביחוד בספרות...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  על דברי אלה נשמעו בשעתם דברי תרעומות, אבל המתרעמים שכחו, כי לא יחיד אני בדעה זו, שאין מקום לשירי אהבה במאספים שלנו. גם ב"השחר", גם ב"השלח" של ה' אחד-העם ואפילו בה"וואסחאד" לא נתקבלו שירים כאלה, וה' אחד-העם בהודעתו הראשונה ב"השלח" גלה את דעתו מראש שלא יקבל שירים כאלה.