_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מצבות זכרון

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

טובים לנו הימים האחרונים מן הימים הקודמים להם. היו ימים, אשר בהיותנו להוטים אחרי החקוי, לחקות מעשי אחרים, שכחנו כמעט את עצמנו לגמרי.  עתה, בשובנו להכרת עצמנו, היה החקוי לנו בבחינת "דון מינה ואוקי באתריה", ובמעשי החקוי הזה אין עוד אותו הרע שהיה בהקודם לו.

אבל גם בהיות החקוי הזה בלתי מזיק, עלינו להתבונן תמיד אל ענינו ורוחו של הדבר המחוקה ומהלך השתלשלותו בחיי אחרים, לראות אם יש לנו יסוד לחקות אותו.    כבר העירותי על חקוי "בדברי זמר", שלא שמנו לב אליו כראוי, ועתה מוצא אני נכון להעיר על חקוי ממין אחר.

זה לא כביר באו בספרותנו היומית הצעות על דבר "מצבות זכרון" לגדולי סופרינו, לר"ק שולמאן ורי"ב לעווינזאהן, ובלי ספק תבאנה עוד הצעות כאלה בנוגע לשמות סופרים אחרים.  אבל אם נתבונן להיסוד המושכל של מצבות כאלה, אז, כמדומה לי, עלינו להודות, כי מצבות זכרון כאלה לא לבד שלא יוסיפו שום כבוד לאלה שבכבודם אנו חפצים, אבל גם ימעיטו את דמותם.

מצבות זכרון הוקמו בימים הקדמונים הרבה מאד על ידי אנשים שונים או לעצמם או לאחרים לעשות שם להם.  לפי דברי תורתנו החל המנהג הזה תיכף אחרי בריאת העולם, וקין, בן האדם הראשון, בנה עיר ויקרא שמה כשם בנו "חנוך".  מניח אני לכל מי שירצה לחפש את העיר הזו בחנקאו, בארץ סינים, שלפי איזו השערה התנחל שם זרע קין, לעניננו די הספור כמו שהוא.  כמוהו עשו מלכי מצרים, אשר בנו את כל מיני הפיראמידים לעשות להם על ידיהם שם עולם;  נובח ויאיר לכדו ערים וכפרים ויקראו אותם על שמם, אבשלום הציב לו יד בחייו, עמרי קרא את שם העיר שבנה בשם "שמרון" על שם אדוני ההר "שמר"; ועוד נשארו לנו בכתבי-הקדש "מגדל חננאל ושער חננאל".  כן עשה הורדוס, אדומי על פי מחצבתו ורומי ברוחו, ויבנה ערים ומגדלים בשמות אביו ואחיו ובשם כל העריצים אשר החניף להם.  היונים והרומיים בנו מצבות מפוארות להאלים ובני-האלים, אך מטרתם היתה לא לעשות שם עולם לבני אלמות, אלא למלא תאותם להתהדר בכל האפשר בפסילים מחוטבים ובחרושת-המעשה.  מהם ראו בני אירופא ויקימו מצבות לגבוריהם, ובימים האחרונים, בשעה שגם מעלת איזו חכמים נתעלתה בעיני היותר נבונים למעלת גבורי המלחמה, החלו להציב מצבות לשם חכמים ידועים או לקרוא על שמם איזו רחובות.

אנו, שאין לנו בכל כדור הארץ אפילו אמה אחת להקים עליה מצבת-זכרון להאנשים שאנו רוצים בכבודם, ובכל מיליוני הערים אין לנו גם רחוב אחד לקרוא אותו על שם חכמינו, התחכמנו להציב בתי-חסד ובתי-מקרא במקום מצבות זכרון.  אם מותר לנו לצאת ידי חובת הסעודה השלישית בשבת בדברי תורה, למה לא נצא ידי חובת מצבת זכרון בבית-חסד ובבית-מקרא?

אבל הקדמונים לא היה להם שום מושג מן ההיסטוריא. אילו היתה לאבשלום ידיעה כל-שהיא כי שמו ישאר לנצח נצחים כבן סורר ומורה, הקם להרוג את אביו, וכי הדבר הזה יהיה ידוע תמיד מסוף העולם ועד סופו – לא היה נואל להציב לו יד רעועה אשר זה אלפי שנים נמחתה מן הארץ.  כן נמחתה מן הארץ העיר אנטיפטרס, שבנה הורדוס לשם אביו, מגדל פיזיאל שבנה לשם אחיו, ואלמלא דברי-הימים לא היינו יודעים גם את מציאותם של אביו ואחיו בזמן העבר.

את זה ידע היטב "עם הספר".  לא העמיד פיראמידים ברפידים או אפילו בירושלים לזכר מלחמת עמלק, אבל נצטוה: "כתוב זאת זכרון בספר", לפני הזכרון הגדול הזה כל מצבת זכרון אחרת איננה אפילו כגרגיר חול לפני הר גדול.  כן אמרו גם חז"ל: "אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים שדבריהם הם זכרונם". 

מובן, כי מן המצבה שהציג יעקב על קבורת רחל אין להוכיח מאומה. היא הוצבה לא למזכרת עולם, אך מצבה פשוטה כמו שמציבים בימינו על הקברים, כדי לדעת את מקום הקבר, אחרי שנקברה בדרך ולא בקברי המשפחה, במערת-המכפלה.

בלי ספק ישאל המקשן: אם כן, למה הציגו האשכנזים מצבות זכרון לאיזה ממשורריהם? אבל מעשי האשכנזים אינם מוכיחים.  עוד המשורר הרוסי פושקין אומר, כי "הוא הציב לו מצבת עולם אשר לא חלו בה ידים", ועל פי דבריו אלה ראוי לשער, כי היה ממלא שחוק פיו למראה מצבות הזכרון שהוצגו לו בימים האלה, כי ספריו ושיריו הם לו המצבה היותר מפורסמת והיותר נצחית, וכל מצבת של מתכת אינה כלום כנגדם.  אבל עמי המערב, תלמידיהם של היונים והרומיים, להוטים, כמוריהם ההם, אחרי פסילים מחוטבים, ובשעה שיזמין להם המקרה להציג עוד פסל אחד – מה טוב! עוד זאת, אם חושבי שמם של הביסמארקים מציבים מצבות זכרון לאלילים כאלה (והם לא יוכלו לסמוך על ההיסטוריא, כי לא תמיד תתן ההיסטוריא כבוד להאלילים ההם), יש פתחון-פה לחושבי שמות שיללער וגאֶטהע וכו' לומר, כי המשוררים האלה בכל אופן אינם פחותים במעלה מן הביסמארקים, ואם להם יציגו מצבות זכרון, – להמשוררים האלה על אחת כמה וכמה!

אבל מה המצבות האלה לנו?  ביסמארקים אין בנו, שיתקנאו בהם מוקירי סופרינו.    בכלל אין סופרינו "אסתרא בלגינא" להרימם על נס ביחוד.  השכלתנו מונה שלשת אלפי שנה, אין מספר לנביאינו, וגם לחכמינו בכל הדורות.  לא אדבר על השחוק שהיה מעורר רעיון להקים מצבת עולם למשה, לישעיה וירמיה, לנחמיה, ליהודה המכבי, להלל, לר' עקיבא, לרבי יהודה הנשיא ורבים כמוהם;  נשים עין על המאוחרים.  מה היתה מוספת מצבת זכרון להגביר את זכר ר' סעדיה גאון, הרמב"ם, ר"י הלוי או את תהלתם?  נדמה בנפשנו כי בני ישראל לפני שש מאות שנה הציגו מצבת זכרון להרמב"ם בפאסטאט אם בעמוד של מתכת או באיזה מוסד של צבור:  האם על ידי זה היה שמו יותר נודע בישראל ובעמים?  אם לא היתה מצבה כזאת חרפה לו, כאילו בה, הנפסדת, המצומצמה במקומה והפחותה בערכה, תלוי כבוד זכרונו, ובלעדיה נשכח שמו מישראל! מצבה כזו שפלה מאד ומזכרת את משל חז"ל: "למלך שהיו לו אלף אלפים דנרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף".

יודע אני שאין להשוות פרסום משכילינו האחרונים לפרסום גדולי חכמינו מימי-הבינים, אבל יותר ממה שנמוך פרסום משכילינו האחרונים מפרסום אנשים כהרס"ג, הרמב"ם ור"י הלוי, נמוך זכרון להם ע"י איזה בית של צבור מפרסומם.  עד כמה היה מעורר את לבנו איזה בית-חסד באיזו מאורת דובים "סלאנט" על שם הרמ"א גינצבורג?  האם על ידי זה היה שמו נודע יותר בתפוצות ישראל? ומה יוסיפו בתי-חסד ומקרא בביהאוו ובקרמניץ לשמות ר"ק שולמאן ורי"ב לעווינזאהן?  שמות טובי סופרינו יבואו לזכר עולם בתולדות ספרותנו, ועל ידי זה ישאר שמם לאורך-ימים, יותר הרבה ממה שיוכל להאריך ימים איזה מוסד.  ואם נאבה להרבות את פרסומם גם בין אלה שאינם בקיאים בתולדות ספרותנו, הנה לא באיזה מוסד במקום נשכח מני רגל נשיג מטרתנו, אך בהפצת ספריהם.  כל איש יודה, כי ראוי הוא שבביהאוו ובקרמניץ ועוד בערים אחרות יהיו בתי-חסד, בתי-מקרא, בתי-ספר וכו', והשתדלותם של העוסקים ליסד בתים כאלה ראויה לתהלה רבה; אבל בתים כאלה נחוצים הם בפני עצמם, כמלאכה הצריכה לגופה, ואולת היא לחשוב כי על ידיהם יתפרסם יותר זכרון סופרינו.

בהצבת זכרון לעצמם על ידי בתי-מוסד נוהגים לפעמים רחוקות עשירים נדיבים, ולהם יאה הדבר.  העשירים, עם כל גאונם וגודל-לבם, לא יוכלו לחשוב כי שמם ישאר לאורך-ימים כשם הרבה מאלה שהם, העשירים, מביטים עליהם מגבוה וחושבים אותם לבטלנים.  שמות כל טובי החכמים והסופרים נשארו אתנו עד היום, ואין איש יודע שמות העשירים אשר לא עשו מאומה לטובת הכלל וכל גדלם היה רק בכיסם.  בין כה כמעט בלב כל איש נטוע חפץ נמרץ שישאר שמו לזכרון גם אחרי מותו. בני דלת העם, שאין להם השגה בזכרון של קיימא וכל-שכן שאין להם כח להשיג אותו, מסתפקים בזה שהם מולידים בנים, הצריכים לזכור אותם אחרי מותם ולקרוא בשמם את בניהם ובנותיהם; אבל העשירים, שתאותם לזכר עולם יותר חזקה ויש להם כח לעשות איזה דבר של קיימא, –  אם הם נדיבי לב פשוטים מיסדים בתים לתפלה, בונים בתי-חולים, או מוסיפים עליהם איזו לשכה, או אפילו מטה לחולה, ובזה הם חושבים לעשות להם מזכרת עולם.  אילו היו השגות רוב עשירינו יותר רחבות ויותר כוללות, היו מבינים, כי מצבות זכרון בדמות איזה מוסד קל היא גם פחותה, גם מצומצמה;  פחותה– מפני שאינה רמה מצדקה פרטית פשוטה ונהנים ממנה אך מתי-מספר הזקוקים לצדקה, ומצומצמה – מפני שכל כבודה והדרה אינו רק בתחום עיר מיוחדת.  אבל עשירינו ברובם לא יבינו זאת;  הם, לפי בינתם, חושבים כי עושים גדולות אם ינדבו אחרי הפצרות רבות  אֶלף רו"כ לחבור קורות דברי ימי ישראל בכל הזמנים ובכל המקומות בשפת המדינה והדפסתן, ויותר ממאה אלף רו"כ ליסד בית-אוצר להלואות לאומנים עניים במקום שאחיהם לא יוכלו ליהנות מזה... אחדים מעשירי עמנו יתרחקו עוד ללכת: הם גרועים מהורדוס: הוא בנה ערים לשם קיסרי רומא בארצנו, על אדמת ישראל, גם בנה את בית-המקדש, והם ינדבו עשרות אלפי רו"כ להוציא ספרי איזה סופר פולני בהוצאה זולה, סופר אשר דבר אין לו עם עמם, ולא יתנו אפילו פרוטה אחת להוצאת ספרי סופרי ישראל...

אבל אם עשירינו אינם מבינים את כל אלה, אם הם די להם לבנות מזכרת להם על ידי איזו מוסדי צבור מקומיים, ולא יבינו ערך נדבות כלליות, כמו בנין קולוניות באה"ק, בנין בית-אולפנא לחכמת ישראל וכו' – חלילה לנו להוריד את מעלת סופרינו עד מדרגת אנשים פשוטים, שאין להם זכרון עצמם, רק זכרון כיסם; בזה לא נוסיף מאומה על כבודם, אבל נשפילהו.

אם רוצים אנו להגביר פרסום סופרינו, אז עלינו להשתדל להוציא את ספריהם במדה מרובה ובמחיר נמוך להרבות קוראיהם. אם נרצה להרבות פרסום שמות ר"ק שולמאן ורי"ב לעווינזאהן נשיג את מטרתנו לא בבתי-מקרא בערים נכחדות, אך בהפצת ספריהם במדה מרובה. ואם לדברים כאלה אין כסף ביד המונינו ואין דעת בלב עשירינו המסֻבלים, החפצים להשאיר להם שם עולם בדברים של מה בכך, שאך קטני-הנפש כמוהם מתפעלים מהם, – הנה יבושו אלה הצריכים להכלם, אבל לא בשביל זה נמעיט את דמות סופרינו.

טוב לפעמים לחקות מעשי אחרים, אך נחוץ תמיד להתבונן אליהם ולהסתכל במושכלם.  


 

ואסיים בדברי עמיל זאלא[1]: "קשת גבורים חתים ושם רשעים ואכזרים ירקב, וקסת סופרים חילים תגבר, שמם ינון לפני שמש, תורתם ושבחם לא ימושו מפינו ומפי זרענו עד עולם".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  "מגדנות", תשורה לחותמי "המליץ" לשנת תרמ"ג, בהעתקת "איש מחשבות".