_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מי נדחה מפני מי?

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

     נתחדשה הלכה בבית-מדרשנו: " כשמתנגשות האהבה והחובה" אז על פי "הרעיון הישן" צריכה הראשונה לפנות את מקומה להאחרונה – כך דורשת "התביעה המוסרית"; אבל "ההרגשה האנושית החיה והסוערת" מתקוממת "נגד הסדרים החברותים הקופאים, נגד המנהגים המקובלים אשר נקדשו מרוב ימים".  "מפלט מן ההתנגשות האיומה" הזו...  "אין למצוא בהשתעבדות והשארת הדברים כמו שהיו".  איבסן באחד מספריו "גומר החזיון במוצא היחידי שיש במקרים כאלה, אם רק האהבה עזה באמת והכרת החובה עמוקה באמת: רבקה, גבורת החזיון, משליכה עצמה המימה".  רק באין התנגשות חזקה "החזיון גומר באפס, כי כלל גדול הוא: אפס יכול לצאת רק – מאפס" ("הדור" גליון 17, במאמר "אש-יוחנן" לה' קלוזנר).

מניח אני לאחרים לחקור, אם "אפס" הוא עצם שיכול לצאת וגם ממנו יכול לצאת כל-שהוא, אחרי אשר לכאורה כל היוצא וכל שהוא יכול להוציא איננו עוד אפס.  מטרתי רק לדבר על ההלכה החדשה עצמה.

מסגנון הדברים נראה, כי להלכה למעשה אם חייב אדם לאבד את עצמו לדעת בשעה שמתנגשות בלבו אהבה וחובה, יש מחלוקת בין הפוסקים הראשונים והאחרונים.  הפוסקים הקדמוניים, בעלי הרעיון הישן, סוברים כהתביעה המוסרית, והאחרונים, המתנגדים להמנהגים המקובלים אשר נקדשו מרוב ימים, סוברים כההרגשה האנושית החיה והסוערת.  על כן מוצא ההתנגשות או המפלט ממנה בנוגע לכל אוהב ואוהבת תלוי לא במזגם, חנוכם וחוזק שכלם, עד כמה הם יכולים לפי טבעם והתפתחותם להתגבר על צערם, אך בזה, כאיזה מאן-דאמר יפסקו הלכה אחרי החקירה העמוקה.  אם יאמרו "קים לן כזודרמאן", המחזיק בשיטת בעלי הרעיון הישן, שהאהבה חייבת להשתעבד להחובה, כתביעת המוסר, אז ישארו בחיים "ויצא אפס", אך זה יהיה גם אות שההתנגשות בעצמה לא היתה חזקה, האהבה היתה אפס, שממנו יכול לצאת רק אפס, וגם כל החקירה מעיקרה היתה למות; אבל אם יפסקו הלכה כאיבסן, החולק על המנהגים המקובלים וסובר כההרגשה החיה והסוערת, אז ישליכו עצמם המימה ולא יהיה עוד אפס *.

ומתוכן הדברים אנו למדים עוד דבר אחד: ההרגשה האנושית החיה והסוערת, המתקוממת כנגד החובה עד נטילת הנפש, אינה יכולה להחלש על ידי זה שלהאהבה העזה באמת עומדת לשטן לא הכרת חובה עמוקה אך סבה חיצונית, שאינה נוגעת כלל בפנימיות הנפש.  סבות חיצוניות כאלה יכולות להיות שונות: ראובן אוהב את רבקה, אבל הורי רבקה אינם חפצים בו והיא נכנעת להם אם על פי הכרת החובה להוריה או על פי חלישות כחה, בעת שראובן עצמו אינו מרגיש כאן שום חובה מוסרית; או שהאוהבים נפרדו במקרה למדינות רחוקות ואין להם אפשרות להתחבר יחדו, וכל-שכן אם אחד מהם מת במקרה.  להאהבה העזה באמת אחת היא אם החובה מכחדת אותה או צוררת אחרת,  וההרגשה האנושית החיה והסוערת צריכה לבקש לה את המפלט היחידי לא בהשתעבדות והשארת הדברים כמו שהיו, אך במות.

ובכן, הוי כל צמא מאש האהבה שלא נתקיימה לכו למים והטביעו עצמכם!...

האמנם בספורים רבים ראינו, שלא כל האוהבים אבדו את עצמם לדעת, ובספורו המפורסם של טשירנישעווסקי ראינו גבור אחד, שמרוב אהבתו לאשתו, שנתנה אחר זמן את עיניה באחר, פנה את מקומו להאחר ההוא, מבלי שאבד את עצמו לדעת, ובספור ההוא ראינו עוד גבור אחד, אשר בלי שום סבה מכרחת מחוץ כבש את אהבתו העזה, רק מפני שהחליט להקדיש את חייו לטובת הכלל, מה שלא היה יכול לעשות בשלמות גמורה בהיותו בעל-משפחה – אך יש מקום לבעל-דיננו לומר, כי כל אלה עשו מעשיהם על פי הרעיון הישן, מפני שכך דורשת התביעה המוסרית, אבל ההרגשה החיה והסוערת מתקוממת נגד מנהגים ישנים כאלה ודורשת רק קרבנות אדם, לא חובות ומוסר, וכן הלכה.

אבל, לפי דעתי, אין בזה לא רעיון ישן ולא התקוממות נגד מנהגים מקובלים.  בהיות האדם במצב של יאוש או התנגשות אינו חוקר כלל אם היתרון הוא להרעיון הישן, מפני שכך דורשת התביעה המוסרית, או לההרגשה המתקוממת כנגד המנהגים, אבל שלא בטובתו ושלא בבחירת שכלו הוא נכנע להכרתו הפנימית, למזגו, למצב השכונה שהוא דר בה, הפועלים בקרב לבו מעצמם, ובלי דעת נפש הוא חותם את המצב באופן זה או אחר.  גם האהבה, גם הכרת החובה או רגשות אחרות אינם דברים שאפשר לשקול אותם בפלס הליטרא, ואין מקום לומר כי אם ההתנגשות לא הביאה לידי אבוד עצמו לדעת אות הוא כי היה כאן "אפס".  מקרי אבוד עצמו לדעת בשביל אהבה אינם מצויים בין בני עמנו באותה מדה שהיא מצויה אצל עמים אחרים, ומלבד שאי-אפשר לומר כי טפש לב העם ואינו מסוגל לרגשי אהבה, הנה רואים אנו כי לפעמים סוף אהבה שאינה מתקיימת להביא את האוהבים מבני עמנו או לידי שגעון או לידי מחלות שסופן מיתה טבעית.  ובמה איפוא יבאר ה' קלוזנר את הסבה שלא אבדו האוהבים האלה את עצמם לדעת? אם לא היתה האהבה עזה מאד, אז הלא לא היה בכחה להביא על האוהב שגעון או מחלה מסוכנת.  לדעתי, הדבר הזה מבואר בזה, שמלבד שרגש הכרת החובה (להדת או לההורים, אחת היא) נתפתח הרבה אצל בני עמנו, הנה הדבר תלוי גם במדת החקוי בענינים כאלה.  בעמנו לא נתפשט עוד המנהג לאבד עצמו לדעת בשביל צער עמוק ורגשות סוערות, ורק יחידים המתחממים כנגד גחלתה של הציוויליזציא האירופית נוהגים בזה בלי דין-וחשבון, מפני שלא הורגלו לכבוש את יצרם.  אבל זה מוכיח, שאין אבוד עצמו לדעת תולדה ישרה וטבעית ממכאובי האהבה, כי דבר שמחקים אותו בלי חשבון אינו אלא מנהג ומוֹדה.  רק שגעון או מחלה מסוכנת יכולים להיות תולדות צער עמוק אצל חלושי הדעת.  עם זה, אצל אנשים נבונים, המסורים בכל לבם לאיזו אידיאה, כאשר אמרתי כבר במאמרי "עולם התהו", האידיאה מתגברת על האהבה, איש או אשה ששכלו ובינתו התפתחו ככל צרכם, שאינו מסתפק בזה שימלא רק את מחסוריו הפרטים לפי תביעת האיגואיסמוס הגס, וחפץ בכל לב להיטיב גם לאחרים לפי תביעתו של האיגואיסמוס המרומם שנקלטה בלבו, ­– לא יוכל לאבד את חייו המועילים בשביל צער פרטי שיש לו לעצמו, באהבתו לאחרים ישא את צערו עד שיפוג מלבו.  אינני אומר זרת כלפי גבור החזיון של זודערמאן, שלא עליו אני דן, אבל אני משיב על דברי ה' קלוזנר שהחליט, שהמפלט היחידי מהתנגשות האהבה והחובה הוא רק המות, בעוד שהדברים האלה יתכנו רק בנוגע לקטני הלב והמוח.  גם הכרת החובה (אם להמשפחה, או להדת, או להעם – אחת הוא), היא אידיאה, ועל כן גם בלב האיש האוהב אהבה עזה מאד, אם רק שכלו התפתח די צרכו, צריכה ההכרה ההיא, מעצמה ומבלי משים, להתגבר לא על האהבה עצמה, כי אם על הסכלות, ש"ההרגשה הסוערת" דורשת מאת אוהבים קטני-הלב והמוח, סכלות, שאינה תוצאה ישרה מן האהבה, כמו שאמרתי, רק מוֹדָה, או רעיון רגש של נקמה שאין לו שחר.

מחזה מול מחזה, טפוס ממין הפשוט וטפוס מבני-העליה, הציג לנו, לא אדע אם בכונה להדברים שאמרתי, או על פי הבנה פסיכילוגית פשוטה, ה' י.  לעוויט בשתי מחברותיו בשפת רוסיה: "דבורה" ו"אמת אחת" במחזה הראשון תגלה לענינו עלמה פשוטה המברכת על נרות שבת, שנשאה עיניה לעלם רוסי.  החובה לדתה והחבה לאביה אינן נותנות לה לבוא בברית עם בן עם אחר והיא ממיתה את עצמה בארס, כעלמה פשוטה היא קטנת המוח והלב, ומפני שכבר נודע לי על פי איזו ספורים של שטות שבמקרה כזה נהוגים לאבד את עצמם לדעת, היא, מאין לה כח להתגבר על רגשותיה, מקיימת את המנהג הזה.  לא כן אלכסנדר מיכיילאוויטש (בספור "אמת אחת"), גם כן איש יהודי, שאהב את הרוסיה נאטאליא ניק לאיעוונא, הוא "איש נאור בן רופא חולים" ששב לאהבה את עמו, אשר לא ידע בילדותו.  הוא חפץ לעבוד לטובת עמו, לפניו אידיאה נשגבה, הוא מרגיש כי אינו יכול לעזוב את עמו ולדבקה באהובתו, ובלב נשבר הוא נפרד מעליה, להזיל את דמעותיו של אסונו בים דמעות אחיו...  אבל לא עלתה על לבו לאבד עצמו לדעת, הוא חי וחפץ לחיות בעד עמו.

כבר אמר משוררנו:

     איש נבוב כי יקרנו אסון,

     יכרע תחתיו ימס ביגונו;

     ואיש נלבב כאלון חסון –

     והוא רוכב על אסונו.  (כל שירי יל"ג, ספר חמישי צד 95)

אמנם יש אסון ויש אסון; אבל יש גם איש נבוב ואיש נלבב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* אם היתה כונת ה' קלוזנר בזה לומר,  כי בכלל אינה יכולה ההרגשה החיה להכנע לפני התביעה המוסרית, לא היה לו לדבר ע"ד רעיון ישן ומנהגים מקובלים, רק על הריב שבין הרגש והשכל בכלל, שהיה ויהיה בכל הזמנים. עם זה עליו יהיה להחליט, כי בכל מקום שיאוש מן האהבה לא הביא לידי נטילת נשמה היתה האהבה בעצמה חלושה או, בדבריו, "אפס", וכל המספרים שלא סיימו במקרים כאלה בנטילת נשמה וזודרמאן בתוכם וייפו את החיים מפני הרעיון, אבל מלבד שהמציאות מכחישה זאת, כאמור למטה, הנה החלטה כזו על מתארי החיים כמו שהם היתה החלטה מחוצפת.