_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על הגר"א והבעש"ט

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

מיום שהתחילו סופרינו לחקות את הדיקאדֶנטים והסימבוליסטים שבאומות-העולם התחילו גם כן לשבח ולפאר ולרומם את החסידות, שהיתה עד זמנם שנואה בעיני בעלי-ההשכלה לא פחות מבעיני הרבנים מן המתנגדים.

סופרינו אלו, באהבתם לכל מה שמתקרב אל הרמז והסוד, מוצאים  בחסידות קורבה גדולה אל מחשבות לבם, ועם זה הם מעלימים את עיניהם מן המעשים-שבמציאות והחיים כהויתם, שגרמה להם החסידות, ומתפעלים ממש ב"התלהבות חסידית" ממאמרים בודדים, שהם מוצאים בספרות החסידות, מבלי להשיב אל לבם, שבספרות שלמה של איזו מפלגה אי-אפשר שלא ימצאו גם דברים נכונים, ולפיכך אין לשפוט על מפלגה שלמה על פי איזו בטויים, שמצאו מקום בספרותה.  ואפילו אם הבטויים הטובים ההם הם יסודי-תורתה של המפלגה – אין להם ערך אלא אם כן הם מתגשמים במלואם גם בחיים.

משפט מעוקל כזה על החסידות, שבא מתוך הַכְלָלָתָן של פראַזות בודדות נאות, המפוזרות פה ושם בספרות-החסידים, הוציא מר מרדכי בן יחזקאל במאמרו  "למהות החסידות" [1], אבל הוא, לפחות, לא כבד את החסידות בקלון מתנגדיה; וסוף-סוף אין לך שיטה בעולם, שלא היתה  מטרתה להביא איזה שנוי לטובה, ועיקר השאלה היא, אם הצליח הדבר בידה.  לא כן בעל המאמר "הגר"א והבעש"ט" [2].  אם אהבה בפני עצמה ושנאה בפני עצמה מקלקלות את השורה, שתיהן ביחד מהרסות את השורה.

בעל המאמר הזה, שכנראה קלט בילדותו שנאה כבושה אל הגר"א וכבוד-אלוהים להבעש"ט, הציג את שניהם זה לעומת זה, ומתוך דבריו צריך להחליט, שהגר"א לעומת הבעש"ט היה לא רק כננס לפני הענק, אלא אף כאיש כבד-עון לפני צדיק גמור.

קודם-כל ראוי להזכיר את הדבר הידוע לכל, כי להציג זה לעומת זה שני אנשים, שאין בדרכם ובפעולתם שום צד השתוות, הרי זה כאילו נעריך, למשל, את ביסמאַרק לעומת המנגן מאיר-בֶּר או את הֶלמהולץ לעומת מורמון (מיסד כת המורמונים).

הגר"א היה איש מלומד, שלפי עדות כל יודעיו ומכיריו לא היה  כמוהו בישראל כמה דורות לפניו.  איש יושב-אוהל (או כמו שאומרים עתה: "איש הקאַבינט"), רחוק מן השוק ומשאון-החיים.  מתמכר ללמודי-התורה ועוסק גם בחכמות חיצוניות: והבעש"ט היה מיסד כתה חדשה, שלזה על-פי-רוב אין שום צורך להיות לא צדיק כביר ולא אפילו מלומד בינוני.  ושני בני-אדם שונים ומשונים זה מזה הציג מר הורודצקי זה לעומת זה אך ורק מפני שזמן מרובה אחרי פטירתו של הבעש"ט החרים הגר"א את החסידות!

והתחיל מר הורודצקי בזה, שהגר"א עשה כל מה שעשה רק בשביל עצמו.  בשביל השתלמותו הפרטית, לא ידע את עמו ולא השתדל לדעתו ולא רצה להיות מורהו, והוא שואל: "מה עשה הגר"א בשביל העם ומה חשב, לפחות, לעשות בשבילו?" – והוא משתפך במליצות: "את פני האדם אינו רואה ואינו רוצה לראות, את עוז החיים (איזה "עוז-החיים היה בישראל החנוט בתקופת הגר"א ובמקומו?) אינו מרגיש ואינו רוצה להרגיש" וכו'.  אבל שוכח הוא, שיש אנשים אוהבי-בדידות, אנשים, שאינם מרגישים בנפשם לא עוז ולא כשרון להיות מורי-העם או מנהלי-העם.  הגר"א בטבעו היה כאחד מהם, ועל כן התבודד באהלו והקדיש את כל חייו ללמוד התורה האהובה לו.  אם מגודל אהבתו להתורה הסתפק בחיי נזירים, לא הרבה שיחה בטלה עם בניו, אף "אחרי שלא ראה אותם זמן מרובה", מפני שלא רצה לבטל את למודו בלי להביא להם על ידי זה איזו תועלת, שאי-אפשר היה לו להביא להם על ידי שיחה בטלה ואולי גם שלא היו זקוקים לה, – ראוי הוא לכבוד לא פחות מארכימדס, שבשעה שבא האויב על עירו לא חדל להתעסק בחשבונותיו: כלום אין בקיצוניות כזו ובהקרבת-עצמו על מזבחו של ענין  אחד חביב ויקר לו שום גדלות רוחנית ושום יופי רוחני?

מר הורודצקי, שאלהיו של הגר"א היה "האל שלפני-הנביאים, אל קנא ונוקם, ואלהיו של הבעש"ט הוא אלוהי-הנביאים".  טענה זו אנו שומעים לפעמים מפי תֵּיאולוגי הנוצרים על ישראל, אך על פי שגם ישו הנוצרי דבר על יום הדין[3], אמר, שהמדבר נגד רוח-הקודש לא יסָלח לו לא בעולם-הזה ולא בעולם-הבא [4], ושהרשעים ופועלי-האון יהיו מושלכים אל תנור אש ושם תהיה יללה והדוק שִנים [5], אין אני יכול לצייר לי, שמר הורודצקי חושב את הבעש"ט לכופר בשכר ועונש, כלומר, שהבעש"ט לא האמין שהאל הביא את המבול בשביל שמלאה הארץ חמס, שהפך את סדום  בגלל חטאותיה, או שגם הבעש"ט שם גבולות בהשקפות ישראל בין הזמן שלפני הנביאים ובין זמן הנביאים: ואם הדבר כן, במה היה הבעש"ט עולה בנידון זה על הגר"א?.  – מר הורודצקי אומר, שהגר"א היה מרבה בתפלות ובצומות, מצטער על בריאת העולם השפל ועוסק בסגופים.  הרבה שמעתי שבחי הגר"א בילדותי ובחשק נמרץ קראתי את את הספר "עליות אליהו" – ודברים כאלה על הגר"א אני שומע זאת הפעם הראשונה, בכל אופן לא דרש הגר"א משום אדם לא סגופים, לא בכיות ולא המעטת דמות החיים, ואם החמיר – החמיר רק על עצמו.

עתה נראה את הגדולות, שמצא בעל המאמר בבעש"ט ושעל-ידיהן הוא משתדל להראות את קטנותו של הגר"א.  ראשית, היה הבעש"ט בעל-שם לוחש על המכות ומשביע שדים ורוחות, נותן סגולות וכותב קמיעות; שנית, רצה לתת לעמו אלהי-אמת, ואותו לא מצא לא בבית-הכנסת ולא בבית-המדרש, אלא בין האילנות והדשאים, בין הצמחים והפרחים, – והוא פרץ גם את נדר הרבנים, שעשו את עבודת-האלהים קבע והגבילוה על-ידי אזהרות וצוויים.

במה שנוגע להמעלה הראשונה מדמה אני, שגם בעל-המאמר יודה שאין זה חסרון בהגר"א אם לא היה "לוחש על המכות" וכו'.  ובנודע להמעלה השניה, שכח בעל-המאמר מתוך התלהבותו דבר קטן: הכופר בדת די לו להשען על שכלו ואין לו צורך באבטוריטטיס, אבל המביא איזו שנויים בדת אי-אפשר לו להשען על שכלו, ואפילו על רוח השירה שבו, והוא צריך לאבטוריטט דתי, הבעש"ט הביא שנויים ביהדות; כלום יכול היה להשען רק על בינתו ועל לבו או על הלחש של אילנות ועשבים? לדברי בעל-המאמר, עשה את השנויים האלה בהשענו על יסוד זה: "שהוא בא לעולם הזה להראות דרך אחר"; אבל הרי אין אלו אלא דברים בעלמא, אם לא נאמר, שהם "תמוהים".  כי, ראשית, תלוי יסוד זה באמונה, כלומר, ההולכים בעקבותיו של מתקן דתי, שהוא נשען רק על יסוד זה, צריכים הם להאמין, שפלוני נולד למטרה מיוחדת, שהוא יודע אותה; ושנית, הלא בטענות כאלו יכול כל אדם לחדש דתות ככל העולה על רוחו...

בעל-המאמר מציג את הגר"א והבעש"ט זה לעומת זה כשני בעלי-מחלוקת.  "החסידות – הוא אומר – נסתה להתנגד לשיטת הגר"א וחבריו והשתדלה להרוס את מקדשו של הגר"א".  באמת אין הדבר כן.  הבעש"ט, כפי שקרוב לשער, לא ידע גם ממציאותו של בגר"א, והגר"א לא יסד שום שיטה, השיטה שהלך בה היתה קבועה ועומדת הרבה מאות שנים לפניו, ואם הפריז בה בנזירותו – לא הפריז אלא לעצמו.

הגר"א – אומר בעל-המאמר – ראה לפניו עולם חדש ואלהים חדשים – ויחרד חרדה גדולה, וכרוז יצר מלפניו להלחם עם החסידות עד רדתה, ולקול הכרוז נאספו הרבנים והלומדים המופלגים אל תחת רגלו כדי לערוך מלחמה עם החסידים והחסידות".

ואני איני מסופק בדבר, שבמלחמה זו היה הגר"א הרבה יותר נפעל מפועל.  הגר"א, שישב תמיד בסתר אהלו ועסק בתורה ולא ראה מה שחוץ לאהלו, ואפילו ספרי האחרונים, – בלי-ספק לא ידע מעצמו כלום ממהות החסידות ושיטתה, ורק על פי הצעת אחרים, שבחרו בו לעמוד בראש המערכה מפני שמו הגדול, נמשך אל המחלוקת.

והמחלוקת עצמה-אי אפשר לכחד-היתה לה כשעתה על מה שתסמוך, ואם נִתְּנה לה צורה מתועבה, צורה של חרמות והבדלה מכלל ישראל, היתה זאת, לא אשמת הפרטים המחרימים, אלא אשמת הדור בכלל.  לא יפה ממנה היתה המחלוקת, שהתלקחה שנים מועטות קודם לזו בין ר' יעקב עמדין ור' יהונתן אייבשיץ; ורק מפני שהאחרונה נגעה רק באנשים, לא האריכה ימים, בעוד שזו, שנגעה בשיטות נתקיימה זמן מרובה.

הבעש"ט שאהב את החירות – כפי דברי בעל-המאמר-נתן חירות גם בעבודת-האלהים: "השם יתברך רוצה, שיעבדו אותו בכל האופנים; האדם יאכל וישתה ידבר ויטייל וישמח באלהים".  עלינו להבין את החירות הזו.  פירושה כך הוא: עד הבעש"ט היתה עבודת אלהים מצומצמת רק בתפלה ובעשית המצוות, – ובא הבעש"ט ונתן חירות בעבודת-האלהים ופסק, שגם אכילה ושתיה, דבור וטיול יכולים להיות בכלל עבודת-אלהים, אם האדם שמח באלהים, שהרי, השי"ת רוצה, שיעבדו אותו בכל האופנים", לא יפלא שעבודת-האלהים נהפכה להרבה מן החסידים לשתית כוס-יין ולרקודים, שהרי אין דבר מביא שמחה לאדם כיין ומחול; ומאחר שעבודת-האלהים היא עיקר גדול בשיטת החסידות, היתה להם ההוללות הזו לאחד מגופי היהדות, אבל מה היו צריכים לומר על זה אנשים שנתגדלו על התלמוד וכל דבריו קדושים להם? התלמוד לא שם את עבודת-האלהים עצמה לעיקר היהדות, אם לא נתגשמה בקיום איזו מצווה, ואמר: "הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו"[6]; רבא אמר על המרבים בתפלה ומבטלים בשבילה מלמודם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", ור' זידא קרא על אחד שהאיץ להפסיק ממשנתו בשביל התפלה, את הפסוק: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה"[7].

הבעש"ט פסק:  " אם לא למדתם כהוגן – הרי לא תלמוד הוא העיקר", ופעם אחת מספרת האגדה, הלך הבעש"ט בלילה עם תלמידיו דרך בית-המדרש ושמע קול הלומדים תלמוד, האטים אוזניו ואמר למקורביו:" אוי לאזנים שכך שומעות! האנשים הללו מעכבים את הגאולה וגורמים לשכינה להיות בגלות", אגדה זו, אם גם נניח שהיא בדויה, מכל-מקום מתאמת היא לגמרי לרוחו של הבעש"ט, אבל מה היו יכולים לומר על זה אנשים שנתגדלו על התלמוד וכל דבריו קדושים להם? התלמוד אומר: "ותלמוד-תורה כנגד כלם [8], והוא כלו מלא מאמרים בגודל מעלת למוד התורה –  והנה בא איש לא נודע, איש, שגם לפי דברי המרומם אותו למעלה-למעלה לא היה למדן מופלג וידע ללמד רק גמרא פשוטה ולקרוא פרק משניות, כלומר, איש, שכל יתרונו על יודעי ספר המוניים בתקופה הגר"א היה רק-מה שהיה לוחש על המכות ומשביע שדים ורוחות, – והוא מבטל לגמרי את מעלת למוד התורה!

ואני שואל את בעל-המאמר שאלה קטנה: כל טובי סופרינו מימי סמולנסקין ועד עתה נושאים בלבם צער עמוק על שהתורה מונחת בקרן זוית בזמן הזה ומשתכחת  מישראל, הסופרים הללו, איך שתהיה דעתם על התלמוד ואפילו על הדת בכלל, יודעים ומבינים את גודל מעלת למוד-התורה וידיעתה, שהם-הם הנותנים כח חיוני ללאומנו ולספרותנו אם הבעש"ט לא הבין זאת – אין להאשימו, שהרי סוף-סוף היה לא למדן מופלג וגם לא סופר בישראל, אבל איך לא יחורו פניו של סופר עברי בזמן הזה לצָרף אבן-חן כזו אל הכתרים, שהוא קושר לראש הבעש"ט?

הבעש"ט החליט, שכל המחשבות של האדם יש בהן מציאותו של האל, וגם בשעה שהאדם הולך לעבור עבירה מצמצם השם יתברך אף בזה את שכינת כבודו; ואפילו ביחוּד של נאוף ובשקר – הוא יתברך מחיה אותו באותה שעה ונותן בו כח; ואין לך כל דבור וכל הרהור, כל מקום וכל מעשה, שאין עצם האלהות מסתתר ומצטמצם בו [9], ואין דבר בעולם, שלא תהא הקדושה שורה עליו [10].  אבל כל בן-דעת, הרגיל להוציא מתוך כל הנחה את מסקנותיה ההכרחיות, אי-אפשר לו שלא יראה בהנחה זו חתירה גמורה תחת כל יסודי הדת הישראלית.  חז"ל אמרו: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" [11] ו"הבא לטמא פותחין לו" [12], והוציאו כל השתתפות של מעלה מכל ענין הנוגע למצוות התורה, ואולם השיטה האמורה למעלה, המשתפת את האלהות בכל דבור, בכל מעשה ובכל נמצא, לא לבד שמרחקת את הבחירה החפשית, אלא גם מקדשת כל דבר אסור.  בחירוף וגדוף כלפי-מעלה, בכפירה בתורה, בקללת אב ואם, ברכילות ובלשון-הרע יש קדושה; במאכלות אסורות ובדברים המטמאים את האדם יש קדושה; וגם העובד את העץ ואת האבן יכול לומר: לקדושה שבהם אני עובד!

וכי אפשר היה הדבר,ששומרי חומות היהדות לא יתקוממו על שיטה כזו? כשאני לעצמי, הריני מברר לי את אפשרותה של שיטה כזו בפי יהודי נאמן לדתו בשתי פנים: או שהיה הבעש"ט אדם בלתי-מעמיק בחקירותיו ולא עלה על דעתו להוציא מהן את המסקנות ההכרחיות, או שמצא בלבו איזה תירוץ לאחד את הסתירות.  אבל בין כך ובין כך הרי צדקו בעלי הדת כשיצאו להלחם בשיטה זו; כי, אם הוא לא הוציא מהנחותיו את המסקנות הראויות, הוציאו הם אותן, ואם מצא בלבו איזה תירוץ – למה לא הודיע אותו ולא פחד להוציא לשוק רעיון, שיש בכחו להרוס את הדת בלב אלה, שלא ימצאו תירוץ לסתירה  זו?

משל של הבעש"ט אומר: יש אדם, שכשהוא מרגיש גנב בא לביתו לגנוב, מיד הוא צועק ומבריחו מעליו; זהו סימן, שבעל-הבית הוא איש ירא ורך-לב.  מי שרוחו אמיץ והוא בטוח בכחו, שלא יעמוד הגנב נגדו, שותק הוא ומניח לגנב ליכנס לביתו וליקח איזה מחפציו, ואז הוא מתנפל עליו לפתע פתאום ומוסרו למשפט.  כך יש לך אדם צדיק, שמיד כשהוא מרגיש, שהיצר-הרע מתקרב אליו לפתותו לאיזה עבירה, אינו מניחו כלל לקרוב אליו; אבל יש בני-אדם, שעושים את עצמם כמניחים אותו לבוא אליהם ולמלאות רצונו ותאותו, ואחר כך הם כובשים אותו בידם ומהפכים על ידי זה כל תאוה מגונה ומדה רעה לטובה [13].  הכלל הזה, שאין צורך לאיש שאינו ירא ורך-לב לפחוד מפני העבירה, כי יכול הוא להפוך אותה למצוה, היה בלי-ספק ליסוד לאותו החסיד המנוול, שהובאו דברי הפריצות והנבָלה שלו במאמרו של ה' ש.דובנוב "חסידים פורצי גדר" [14] ושנשלחו משקלוב לווילנא בחיי הגר"א.  ישים נא הקורא את עינו על המאמר הזה ויאמר, אם יכלו גדולי ווילנא לשתוק ושלא להתעורר על דברי-הפקרוּת כאלה...

בעל-המאמר מטעים, שהגר"א לא היה מורה לעמו והבעש"ט היה מורה לעמו לא אכחד, שהשפעת הבעש"ט על בני ישראל יושבי דרום רוסיה וגאליציה היה, לצערנו, יותר גדולה הרבה מהשפעת הגר"א על בני ליטא וזאמוט, וסבות שונות היו לזה.  הגר"א לא נתן תורות חדשות לעמו; בכלל הלך בדרך הכבושה, שדשו בה רבים קודם לו, ורק מעט אור הכניס אל תוך האפלה ששררה בסביבתו, ומר ר.  בריינין הפריז הרבה על המדה באמרו, ש"הגר"א שוה הוד והדר מיוחד במינו על חיי בני עמנו הרוחניים והמוסריים".  עוד זאת: השפעתו של הגר"א לא האריכה ימים כי עשרות-שנים אחדות אחרי מותו באו ה"השכלה" והשנויים בחיים האזרחיים של ישראל, והם יצרו תקופה חדשה בחיי כנסיות-ישראל שבליטא וזאמוט; ועל ידי זה נתמעטה השפעתו של הגר"א.  אבל בשעתה הביאה השפעה זו תועלת.  פקודתו ללמד לבני ישראל תנ"ך ועל-פי הפשט השפיעה על רבו של אדם הכהן [15] לחנך את תלמידו זה בדרך רצויה; ומי יודע, אם היה לנו עמוד-ההשכלה הזה בליטא, אם לא קדמה השפעת הגר"א?

ה' הורודצקי חושב לעוון להגר"א מה שגִנה הרמב"ם על ש"נמשך אחרי הפילוסופיה הארורה", אבל, ראשית, עשה עצמו ה' הור.  כאינו יודע, שלפי עדותו של רציה קאצינלנבוגין [16] לא יצאו הדברים הללו מפי הגר"א, ועל זה יש להביא ראיה מעדותו של ר"ק שולמאן, שהגר"א לא שמע לדברי פרנסי ווילנא, שדרשו ממנו למחות בידי אדם אחר, שלמד לאנשים שונים בין מנחה למעריב את הספר "מורה נבוכים", והשיב להם: הלא מחבר ספר המורה היה הרמב"ם ומה עָול מצאתם באיש, אשר ילמד  את ספרו לבני ישראל [17], ושנית, אפילו אם נאמר, שבאמת יצאו הדברים האלה מפי הגר"א, שהבין ככל חכמי ישראל בזמן האחרון, שהיתה שגיאה מצד הרמב"ם לחבר את תורת ישראל עם הפילוסופיה של היונים, הרי המעשים נשארים מעשים; על פי הגר"א נתרגם ספר איקלידס, הוא עצמו חבר ספר "איל משלש" בהנדסה, ועל יסוד דבריו, שצוה ללמוד חכמות חיצוניות נתנו גאוני ווילנא את הסכמתם על ספרו הראשון של רח"ז סלונימסקי, בשעה שאי אפשר היה להדפיס ספרים בלי הסכמת גאונים.  וכל כך היה הגר"א מפורסם למגן החכמות עד שבשעה שיצא לאור "ספר הברית", שעם כל מגרעותיו הביא קרני-אור לבתים האפלים בישראל, – חשבו רבים שהגר"א הוא מחברו.  נזכורה-נא את ההשפעה הגדולה של אד"ם הכהן וסלונימסקי על צעירי ישראל ונודה בעל-כרחנו, שיש להגר"א חלק ידוע בהשפעה זו, ומה היתה השפעת הבעש"ט בפועל? הוא ברא את החסידות, שהביאה לנו עוות הכתובים, פדיונות, אמונת-צדיקים.  בטול-היש וכל מיני חושך ואפלה, שעדיין רשומם חזק בדרום רוסיה וגאליציה, בעוד שהשפעת הגר"א כמעט שפגה בליטה מפני ההשכלה.

ומי הם יותר "מבלי עולם": אם בני ישיבת וולוזין מיסודו של ר' חיים תלמיד הגר"א, העוסקים בתלמוד ואינם מעלימים עין גם מן הספרות החדשה, או הבטלנים המספרים ספורי נפלאות על צדיקי החסידים? מי מנוול יותר: אם היושב על הארץ וקורא "תקון חצות" ובוכה על חורבן בית ישראל, או אותו הפרא, המהתל במקונן בתשעה-באב על חורבן עמו וארצו וזורק זרדים אל זקנו, מפני שהבעש"ט אסר את העצבות!

את ההקְבָּלה בין הגר"א ובין הבעש"ט מסיים ה' הורודצקי בדברים אחרים, שהוא רואה בהם בטוי מקורי: הגר"א השאיר ספרים והבעש"ט – אנשים.  אבל אחרי העיון אין בטוי זה אלא פראַזה ריקה.  ראשית, פעמים שספרים מצדם בוראים אנשים, ואנשים משאירים רק ספרים ולא יותר; ושנית, אנשים לפי המובן המלא של מלה זו, כלומר, אנשי-מעלה ורבי-פעלים, שהם הנגוד הגמור לפעולות רוחניות, כיצירת ספרים, אנשים כגאריבאלדי ואפילו כגלדסטון או גם כלאסקר היהודי, שפעולותיו נסתחפו על שדה-זרים, אין לא בין תלמידי הגר"א ולא בין תלמידי הבעש"ט.  הד'ר הרצל, שבתור משפיע מעשי על חלק גדול מן העם ובתור רב-פעולות ראוי לו השם "איש" בכל מובנו העמוק, בא אלינו מעולם אחר.  אלו, שנולדו ונתחנכו בעולמנו הצר, בין שיהיו מתלמידי הגר"א ובין שיהיו מתלמידי הבעש"ט, אין להם יתרון על ספרים...  אבל, מלבד כל זה, הרי יודה גם ה' הורודצי, שהרבה-הרבה אנשים השאירה לנו תורת הבעש"ט, שהוא בעצמו באולם-האמת אינו שמח בהם ובפעולותיהם...

הקורא יבין מעצמו, שאין מטרת מאמרי לחדש את המלחמה עם החסידות, כי מלבד שכבר עבר זמנן של מלחמות-הדת, יש עתה לדת ישראל אויבים הרבה יותר מסוכנים לה ממה שהיתה החסידות בעיני בני תקופת הגר"א.  וכן לא היתה כוונתי גם לחדש את הטענות כלפי הבעש"ט, כבודו  במקומו מונח, הוא היה אדם בעל נפש פיוטית, תמים, נלהב ואוהב את ה' במדה היותר גדולה, ובתמימותו לא היה יכול לראות את הנולד.  כוונתי היתה רק להציל את כבוד הגר"א מידי סופר, שיותר ממאה שנים אחרי פטירתו של גאון היהדות הליטאית בא למצוא לו עוונות ולבטל את כל מעשיו, מבלי להבין, שגם מלחמתו נגד החסידות הביאה בשעתה תועלת גדולה, כי  מי יודע, אם זולת מלחמה זו לא היתה התורה משתכחת מישראל זה כבר ורוב בני ישראל ברוסיה היו מביאים "פדיונות" ל"צדיקיהם", עוסקים ברקודים ובספורי-נפלאות ורחוקים מכל דעת ותבונה, כהרבה מן החסידים שבזמננו בהרבה מקומות...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "השלח" כרך י"ז עמ' 230-219

[2] שם, עמ' 356-348

[3] מתיא, כ"ד, ב"א,

[4] שם, י"ב, ל"ב

[5] י"ג, מ"ב וג'.

[6] דברי ר"ח בר אבא בפתיחתא לאיכה רבתי; ובנסוח אחר עיין ירושלמי חגיגה, א', ו'

[7] שבת, י', ע"א

[8] פאה,א', א'.

[9] שלום על ישראל, חלק ג', עמ' 72-73,

[10] עיין המאמר "למהות החסידות" הנ"ל.

[11] ברכות, ל"ג ע"ב

[12] שבת, ק"ד ע"א

[13] שלום על ישראל, חלק א', עמ' 52

[14]"השלח", כרך ז', עמ/ 319-318,

[15] עיין הקדמת הספר "באורים חדשים".

[16] עיין "קריה נאמנה" לרש"י פין

[17] תולדות חכמי ישראל, חלק ב', עמ' 136