_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בלי דמיונות

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

א.

"באו בנים עד משבר".  גרושים מן הערים ומן הכפרים, מוסדות מסחר לנשל את היהודים מן המקצוע הראשי שהוקצה לפרנסתם בגולה, המסחר הפעוט, שנאה ובוז בכל מדינות אירופה, הגבלות בבתי-הספר ברוסיה ובכניסה לאמריקה, עוני נורא ורעב, ופִרים – נדידה בהמון אל אשר יהיה הרוח ללכת בעד ככר לחם, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו.  זהו מן הצד האחד.  מן הצד השני – קריאה של חבה מאת ראשי הטורקים הצעירים לשוב לארץ אבותינו, במקום שבו נוכל לחיות חיים טבעיים ומסודרים ולהיות חפשים ממצוקות הגלות, – "וכח אין ללידה":

שבו אלינו ימים, אשר לא היו לנו מזמן חורבן ארצנו, ימים המזכירים לנו את פקודת כורש: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל", אבל אין מזכיר את זרובבל ו"ראשי האבות ליהודה ובנימין...  לעלות לבנות".  החכם-באשי מקונסטאנטינופול, אשר הודיע את דברי כורש זמננו לראשי מוסדותינו, מחכה לתשובה...

"היתעורר המת"? אפילו אם יקום לנו ישעיה שלישי, לא ישאר לו כי אם לצעוק מכאב לב: "על מי אדברה ואעידה"...

ישעיה השני דבר לעמו האחד בשפתו האחת, אבל ישעיה שלישי ימצא לא עם אחד, כי אם ערב-רב של "צרפתים, אנגלים, אשכנזים, מאדיארים, פולנים בני (או בני בלי) דת משה", חלק לבם כחלוק לשונותיהם יותר מארצות גלותם, ורובם גם לא יקראו מאומה על כל הנוגע לאחיהם אפילו בשפה שהם יודעים אותה.

אז קמו זרובבל וראשי האבות.  העם הוא בכל מקום עדר: "איש ירעה ידו, כל עמלו לפיהו, אין דואג, אין חולה בעמל אחיהו", אך ראשיו ומנהיגיו יובילוהו לדרך הצלחת הכלל, כפי שהם מבינים אותה.  אבל איה הם ראשינו ומנהיגינו אנו? עד ימי האימאנסיפאציה ואפילו עד ימי ההשתדלות להשיגה, היינו יהודים.  אמנם לא מגוהצים, לא מוכתרים במיליונים, בדיפלומים ובנימוסי הציוויליזאציה, אבל יהודים בלב ונפש.  מימות האימאנסיפאציה – כל בחור וטוב, כל בעל בעמו, בין שהוא עשיר מופלג, בין שהוא חכם מלומד, בין שהוא בעל פעולות מצוין – מתרחקים מאתנו...  ו"נתונים לעם אחר", או רק לעצמם לבד.  נשארנו בלי אחדות, בלי אנשים אויטוריטטים לכל העם, ובשביל זה – גם בלי ראשים ומנהיגים.  כהתול מר מצלצל באזנינו הפתגם: "העם צריך להושיע את עצמו", אך מי הוא אשר יעשה את העדר לעם? "כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגידא סמיותא", ואנחנו אין לנו אפילו נגידא סמיותא – והננו תועים ונפוצים לכל עבר... 

היפלא, כי לקול המהפכה בטורקיה התעוררו רק יחידים? בתעות העדר נבדלו ממנו איזו צאן קדשים, גם לפני המהפכה, גם לאחריה, למצוא מרעה בארץ-האבות, אבל העדר בכללו נשאר כשהיה.  לא בצדק נקרא למחזה כזה בשם "תנועה".  תנועה שמחירה שקל כסף לשנה ואיזו פרוטות להקרן הקיימת, ופריה – אספות המסיימות בקריאות "הידד" ושיר "התקוה", איננה תנועה של עם המתעורר לתחיה!...  מצוקת הגלות נראתה עתה בכל כחה, "יסורים של אהבה" לעבדות.

לאסוננו, לא על-ידי יסורים כאלה תנתן לנו ארץ-ישראל.

"אם רואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה".  דעה כזו, התולה את היסורים ההם בבטול תורה, מביא ה' גולדברג במאמרו "לשאלות הרגע" ("העולם" שנת תרס"ט, גליון כ"ג): "כל המעשים המלאכותיים יעלו בתהו, כי קודם-כל צריך להתעסק בעבודה החנוכית, להכשיר את העם, לטפח בו רצון עממי חזק ואהבה עמוקה אל צרכיו וקניניו הלאומיים, לשפתו, למולדתו ההיסטורית, לברוא דור אמיץ ברוחו, בעל הכרה לאומית חזקה ורצון כביר אל החיים הלאומיים".  על התשובות שכבר נשמעו כנגד טענה זו הוסיף ה' גולדברג בצדק, כי טענות כאלה נשמעות תמיד בשעה שכל תיקון גדול בחיי איזו מדינה עומד להעשות.  ה' גולדברג מוסיף עוד, כי בעמקי נשמת האומה הישראלית צפונה השאיפה להחלץ מחיי נודד חסר-בית ועבד-עולם, והחפץ להשתחרר מחיי רצוצי משפט וכלבים מספיק הוא לעורר את השאיפה, המונחת בטבע כל בני-האדם לחיים נורמליים.  זה הוא אמת במדה ידועה.  אבל שמא יבוא איזה מקשן וישאל: אם כן מדוע דלות כל-כך התוצאות של העבודה לישוב ארץ-ישראל? - הוא מקדים לו תשובה פשוטה: "בכל זמן הישוב לא עשינו בלתי (?) אם זה, שעכבנו בעד היציאה לפלשתינה, ובכל פעם שהתחיל זרם הנדידה לארץ-ישראל להתגבר, כמו שהיה הדבר, למשל, בשנת 1891 ובשנת 1904, מיד התחילו בעתונות העברית מרעישים עולמות על זה.  די לזכור את המאמרים שכתב בענין זה מר מ.ל.  ליליענבלום ב"המליץ".

אם נאבה לפשפש במעשינו ולחפש חטאים, כמדומה לי שאפשר היה מקום למצוא אותם בגזרת הקונגרס הראשון, שנתקיימה איזו שנים, שלא להתיישב בארץ-ישראל קודם קבלת הטשארטר, בהלעג על ה"התגנבות" לארץ-ישראל שלא ברשות, על הקולוניזאציה הקטנה, ובההחלטה המחוכמה לעשות את אחוזות הקרן הקיימת לנכסי הקדש, אשר לא ימכרו ולא יגאלו לעולם וינתנו רק בחכירה לזמן, דבר שאין קופצים עליו.  ומה שנוגע למאמרי על-אדות עכוב היציאה, ראוי היה לה' גולדברג לבלי לשכוח, כי הנדידה החזקה שנתעוררה בשנת 1891 לרגל גרוש מוסקבה והביאה לארץ-ישראל הרבה מאות עניים, שכמעט כולם שבו בפחי-נפש – היתה רק נדידה של בהלה, שאי-אפשר היה לבלי להתריע עליה.  בעת ההיא, בשעה שלא היו עוד יק"א וחוכרי אדמתה, בשעה שלא היתה עוד נטיעת פרדסים, ורק נטיעת כרמים, שכולם, מלבד כרמי "רחובות" ו"גדרה" המעטים, היו ברשות פקידות הנדיב, שלא התיחסה ברצון לפועלים מבני-ישראל, בשעה שכל הנודדים שאפו רק להאחז בתור קולוניסטים ולא להשאר פועלים לשם מצות ה"פרוליטאריזאציה", – אי-אפשר היה להביט בקרת-רוח על המון עניים ואביונים, שבאודיסה קבלו מאת המנוח מ.  פישירוביץ טה וסוכר שחסרו להם על האניה, ובבואם ליפו הביאו איזו מהם עמם אהלי-בד, שפרשו אותם על חוצות יפו ובאו לדרוש מאת הועד-הפועל לתת להם אדמה, עד שהוכרח ה' פינס לדרוש בטלגרמה לעכב בעד יציאתם בכל האפשרות.  ה' גולדברג זוכר בלי-ספק גם-כן, כי כל פרי הנדידה הזו, בין של העניים ובין של צירי האגודות בעלי-הון, היו: המשבר הנורא, שהוריד לטמיון קרוב לשמונים אלף רובלים, "חדרה", עם קרבנותיה האומללים וחדוש איסור הכניסה אחרי שנתבטל.  חטא מאמרי בעת ההיא הנני נושא בלב שוקט, ובנוגע לשנת 1904 – הנה אז לא התגבר ביותר זרם הנדידה.  "המליץ" כבר חדל לצאת, ולא היתה לי יכולת לכתוב ב"המליץ" ולא צורך לעכב אותה במאמרים בכלל.  עם זה צריך לדעת, כי גם עתה אולי רבים הם השבים מן הנשארים, ואם לבעלי הון-מועט כדאי הדבר שיראו בעיניהם את הארץ ופרי הישוב החדש, הלא העניים אינם רשאים להעשיר את מסלות-הברזל והאניות בשביל תענוג רוחני כזה...

"הפועל הצעיר" מדבר על-דבר היציאה של אלפי אנשים – אומר ה' גולדברג.  אבל יודעים אנו, כי רק פועל רַוָק יכול להתפרנס משכרו בקולוניות ארץ-ישראל, ולא בעל-משפחה.  אם-כן, הלא אחת משתי אלה, או שבשעה שיהיו לבעלי-משפחה יצטרכו לעזוב את הארץ, - או שישארו רוקים כל ימיהם, ואז לא רק שלא יתנו לארץ רבוי טבעי, כי אם גם מספרם עצמם יתמעט בבוא פקודתם.

עוד אסון צופה להפועלים בארץ-ישראל.  השנה הבאה היא שנת השמטה, והרב מיפו לא נרצה להתיר את העבודה כי אם על-ידי נכרים.  על שאלתי לו, מפני מה הוא מחמיר יותר מהגאונים ר' ישראל יהושע מקוטנא, ר' שמואל מוהיליבר ור' מרדכי אֶליאשברג מבויסק ז"ל, שהתירו את העבודה על-ידי ישראל, כמו שהבאתי ב"המליץ" בחיי הגרש"מ ז"ל משמו, שכדי להתיר לעבוד על-ידי ישראל רק העבודות דמדרבנן לא היה צורך במכירת הקרקע לנכרי? וכי אפשר הוא שבכל שבע שנים יצטרכו הפועלים היהודים לעזוב את הארץ? – ענה לי במכתבו מיום ט"ו באייר שנת תרס"ט, ש"אינני נוטה לדעת המתירים הקיצונים, ואיני מסכים כלל לדעת הגרש"מ הנ"ל, כי כשם שאנו צריכים לארץ כך אנו צריכים לדת, ובפועל אין הענין נוגע לסדרי הפועלים, כי ארבע המלאכות האסורות על-ידי ישראל מן התורה: זריעה, בצירה, זמירה וקצירה – בזריעה עסוקים עד כה כמעט רק פועלים נכרים, ולא יחרב הישוב אם תהיה שבת הארץ ניכרת על-ידי איזה שנוי במקצת מקומות, ועל הבצירה, הזמירה והקצירה, במקום שיהיה הענין דורש, כבר תקנתי דרכי היתר, שאינם נִתנים להנתן ביד כל אחד, כי אם אחר שאלת חכם".  ומי יודע מראש את דרכי ההיתר הזה הכמוסים ביד הרב, ואם לא יתחלקו לשבעה דרכים להפועלים לנוס מן הארץ?

ובאמת אין תקוה להרבות את הישוב כל הימים, אשר לא יהיה לנו מוסד איתן, שתהיינה בידו אחוזות מוכנות לממכר בתשלומים לזמן ארוך.  הבאנק הקרקעי, אם גם יוסד, יביא רק הצלה פורתא.  אפילו אם יצבור במשך איזו שנים עשרת מיליון רובל – לא יוכל לתת יותר מאלף רובל לאיש לעשרת אלפים קולוניסטים חדשים, בעוד שאנו יודעים, כי מצד אחד מעט הסכום הזה לבעל הון-קטן, ומצד השני – עשרת אלפים קולוניסטים חדשים לא יביאו שנוי ניכר בחיינו הלאומיים בארץ-ישראל.  אמנם לא על השדה והכרם יחיה האדם, ועוד יש עבודה רחבה לסוחרים, לבעלי חרושת-המעשה ולבעלי-מלאכות וחכמות שונות, אבל לכל אלה אין מקום בלא אוכלוסים מרובים, שעיקר פרנסתם היא עבודת-האדמה; אבל בה יוכלו וירצו לעסוק רק אנשים בלתי-עשירים, ועם-זה בריאים ורגילים בעבודת הגוף, והעשירים, שלא יוכלו ולא ירצו להיות אכרים פשוטים, יבואו אחרי-כן לעסוק במסחר ובחרושת-המעשה.  ובכן "חזר הדין", כי יסוד כל היסודות לנו הוא רק הכנת אדמה במדה מרובה למכרה בתשלומים לזמן ארוך.  אז לא נצטרך לחכות עד שיקום לנו באלף השביעי "דור שכלו זכאי" על-ידי החנוך הלאומי, כי התועלת הפרטית של אלה, אשר שונאינו שוברים להם מטה לחמם, החופש מצרות הגלות ומצוקת ישראל ימשכו את לבות המוני בני-ישראל יותר הרבה מקנינינו הלאומיים הרוחנים, ורק אז, בין דור חפשי מצרות הגלות ושנאת העמים, במקום שכל איש ישראל לא לבד שלא יתכחש למולדתו, אבל עוד יתפאר בשם ישראל, - יוכלו להתפתח ולהתרחב הקנינים האלה.  בלי אפשרות להמוני-העם לרכוש להם אדמה לא יועילו גם החנוך היותר טוב והקנינים הלאומיים היותר חשובים, כי רק את חובת הסעודה השלישית בשבת אפשר לצאת על-ידי דברי תורה, ולא את חובת שתי הסעודות הראשונות ולא גם את חובת הסעודות שבימי החול.

ה' גולדברג אומר, כי עבודתנו הראשונה צריכה להיות לאַחד את המוסדות הישראליים, כמו יק"א, חברת "כל-ישראל-חברים", "אגודת העזרה" בגרמניה, "אגודת-אחים" ואפילו את יט"א בדבר היציאה ההמונית לטורקיה.  ה' גולדברג סתם את דבריו ולא פירש, אם כונתו בזה רק לארץ-ישראל, או כל מדינות טורקיה שוות לפניו.  רוצה אני להאמין, כי כונתו רק לארץ-ישראל, שהרי ישוב מקידוניה, אזיה-הקטנה ואפילו קפריסין וארם-נהרים אין לו ענין עם עבודתנו.  אבל, אם-כן, – לא אוכל, לצערי, לקוות לפעולה פוריה.  יק"א אינה חברה בפני עצמה, אלא "קדרא דבי שותפי" של חברת "כל-ישראל-חברים" ו"אגודת-אחים", וכבר ידענו את היחס של ראשי החברות ההן לארץ-ישראל.  חברת "כל-ישראל-חברים" מתנגדת להישוב מראשית צמיחתו, וגם אז נלחם בה בשביל זה המנוח סמולנסקין.  עודנו זוכרים את מכתבו של קארל ניטיר, שליחה של חברה זו בברודי, בעת ששלחה את הנודדים דוקא לאמריקה ולא לארץ-ישראל.  במכתבו ההוא אמר, כי סכנה מרחפת על ראשם של יהודי אירופה, אם ינסו להושיב את חרבות ארץ-ישראל, ועד מהרה נחזה מחזה אשר לא הרגיש ישראל כמוהו זה אלפים שנה ("המליץ" תרמ"ב, גליון י"א).  אם נזכור, כי קארל ניטיר זה הציע בשנת תרכ"ט, היינו י"ג שנה לפני זה, ליסד בארץ-ישראל מקום-מפלט לאחינו, אשר היום או מחר יברחו עם רב מהם ממקומות מושבותיהם (הוא יכול לראות זאת מראש על-פי הנדידה שהיתה מליטה בשנת תרכ"ט), ולכבוש מעט-מעט את הארץ הקדושה, וכי דבריו אלה הלהיבו כל-כך את ראש חברת "כל-ישראל-חברים", המנוח כרמיה, עד שנשא את משאו הנפלא על עתידות ישראל בארץ-הקדש בעת הצעתו על-דבר יסוד "מקוה ישראל" (כל זה בלוח "אחיאסף" תרנ"ה 275, 276), והוא עצמו, ניטיר, היה המיסד והמנהל את בית-הספר הזה, הנועד למטרה רמה ונשאה זו, - נבין, כי קארל ניטיר היה אנוס על-פי הדבור לצאת כנגד ישוב ארץ-ישראל אחרי מות כרמיה.  את יחוסה של חברת "כל-ישראל-חברים" לרעיון הישוב בזמן הזה רואים אנו מן העלילות של גולדברגיר על הציונים וה"הילפספעראיין" ("העולם" תרס"ט, גליון כ').  כן אין תקוה לנו מחברת "אגודת-אחים", אשר ראשי המדברים בה, קלוד מונטיפיורי ולוסאדה, הביעו מחאתם למעשי חברי יק"א מפאריז, שנרצו לקבל את סכומי רוטשילד לגמור את מעשיו בהקולוניות בארץ-ישראל.  זאנגביל יהיה אוגאנדי, קירינייקי, כשדי ועוד, אבל לא ציוני, כדי שלא לחקות את הציונים.  לולא-זאת לא היה חולם על-דבר מיסופוטאמיה, שגם לה לא יתנו עתה אוטונומיה, כמו שלא יתנו אותה לארץ-ישראל.  הוא אוחז בדרך המנוח הבארון-הירש.  גם הוא מתחלה לא היה כנגד הישוב בארץ-ישראל ושלח את סופרו וויניציאני לקבל תחת חסותו את הקולוניות שבארץ-ישראל, ורק אחרי שקדמו הבארון רוטשילד חשב לא לכבוד לעצמו לחקות אותו וישם את עיניו בקצה הארץ, בארגנטינה, כדי להיות ממציא מקורי.  כמוהו עושה גם זאנגביל.  באופן אחר לא יובן, איך לא ירגיש פקח כמוהו, כי טובה לנו ארץ-ישראל בלי אוטונומיה ממיסופוטאמיה עם אוטונומיה גם מפני סבות מדיניות? שהרי אין אנו בטוחים, שלא תפול בזמן-מן-הזמנים מיסופוטאמיה ביד איזו ממשלה אירופאית, אם על-ידי המסלה הבגדדית, או דרך פרס שאין עתידותיה בטוחים, בעוד ששום ממלכה אירופאית לא תתן לחברתה לכבוש לה את ארץ-ישראל, הקדושה לכל הנוצרים.

_________

 

ב.

כן הוא, התאחדות החברות לא תביא פרי, והעצה האחת, לדעתי, לפנות לעשירי ישראל, לברר להם, כי לטובת עמם ולטובת עצמם, למען לא יצטרכו שנים אין-קץ להטפל במדוכאי הפוגרומים, בהנדידה הרחוקה לאמריקה שאין לה סוף, לראות בני עמם נוספים עליהם בארצות מגוריהם, מה שמגביר את האנטישמיות בכל מקום, – טוב להם לגבר חילים ביותר בזמן ידוע לעשות את ארץ-ישראל מוכשרת לקבל את הנודדים, אשר יוכלו אחרי-כן לצאת לארץ-ישראל בלי עזרתם ומבלי לעבור דרך עריהם, בהיות מצד אחד הארץ מוכשרת לקבל אותם, ומצד השני הוצאות הנסיעה מועטות הרבה וגם הנסיעה עצמה ממקומות הנדידה לארץ-ישראל איננה דרך מערב אירופה.  עם זה יכולים הם לעשות את הדבר הזה לא על-ידי צדקה, שיש בה חסרון-כיס, אלא בדרך ישוב, שסוף-סוף ישיב להם את הקרן, ואולי גם איזה ריוח.  ומי יודע, אולי יוכלו לשתף לעבודה זו גם איזו מיליארדירים מעמים אחרים, אשר בטוב לבם ומבלי דעת מה לעשות בהונם הרב ירצו לקחת חלק בהעבודה ההיסטורית הגדולה הזאת, אשר תציב להם יד ושם-עולם בדברי-הימים.

 

אמנם גם העצה הזאת אינה בטוחה, אבל באין טובה ממנה – "אל תהי מפליג לכל דבר".

אבל לזה דרוש תנאי מוכרח, שיסירו הציונים מעליהם את הקמיע היקרה להם הנקראת "אוטונומיה", כי בלא זה לא ישמע איש מעשירינו להם, ובשביל זה וגם מפני להסיר כל חשד מלב הטורקים-הצעירים על הציוניות, נחוץ להודיע גלויות בהקונגרס הבא, כי עתה, אחרי המהפכה בטורקיה, אין עוד צורך לא במשפט גלוי ולא באוטונומיה וישראל יוכל לשכון לבטח בלעדיהם.  אמנם אין זה מתאים לנוסח הפרוגרמה הבאזילאית, אבל להנוסח הזה אין שום קדושה, ודברים יותר קדושים בטלו לפעמים משום "עת-לעשות".

אפשר, כי ה' ז'אגורסקי מן ה"ראזסוועט" יראה בזה בגידה, אבל יגדל נא כחו ויושיט לנו את "קערת-השמים".

ובאין לאל-ידו להושיט לנו את "קערת-השמים" הוא דורש מאתנו להרים את עינינו אליה ולכונן על-פיה את פעולותינו.  למרות דברי נורדוי שאמר, כי אילו היה הד"ר הירצל חי עתה, אחרי המהפכה בטורקיה, היה אומר לנו: "הנה לכם הטשארטר!" – הוא בא להזכיר לנו את האמתיות, אשר לדאבון לבו שכחנו אותן, כלומר, בשעה שאנו מדברים על העבודה בארץ-ישראל, שכחנו לאמר: "לשם יחוד פלשתינה והאוטונומיה".  הציוניות, הוא אומר, היא הכרה פוליטית, שיש לה נקודה עיקרית ומטרה אחרונה: הנקודה העיקרית היא, ששאלת היהודים גם בצד בחמרי, גם בצד הרוחני, לא תפתר לעולם בגולה, והמטרה האחרונה היא חיים אוטונומיים-לאומיים אֶקונומיים לישראל בארץ-ישראל.  לפי-זה – לא כל עבודה בארץ-ישראל תוכל להיות עבודה ממשית.  אבל בעת האחרונה רבו "פלשתינים" ואפילו גם אנטי-ציונים, שאינם מכונים את לבם להמטרה האחרונה.  בעד איזו מהם ארץ-ישראל עצמה היא המטרה, על ידיה הם מרגיעים את רוחם הלאומי הסוער מצרת הגלות, ובעד אחרים יקר "כל שעל אדמה, כל עץ של ארצנו", ואחת היא להם, אם יהיה בה לעתיד מרכז ישראלי, העומד ברשות עצמו, או לא ("ראזסוועט", גליון 25).

אילו היה ה' ז'אגורסקי מדבר על העבודה כעבודת בעלי-החלוקה, הנוסעים לארץ-ישראל כדי להנצל מגלגול מחִלות ומתולעי הגלות אחרי מותם, היה צודק בטענותיו, אבל הוא מדבר על אלה, שבכל אופן הם מרחיבים את הישוב, ועל-כן אין לדבריו שחר.  האם הקונה אדמה בארץ-ישראל לעבדה, או המיסד שם בית-חרושת, שפועלים יהודים מוצאים בו פרנסתם ומוסיף על תושביה, אין עבודתו עבודה ממשית? מי יוכל להכחיש, שאם בעתיד הקרוב יבואו לארץ-ישראל איזו מאות אלפים משפחות "להרגיע את רוחם" או בהיות "יקר להם כל שעל אדמה וכל עץ", באמרם: "בהדי כבשי דרחמנא למה לן? מאי דמפקידינן איבעי לן למיעבד ואין לנו עסק באוטונומיה" – האם זה עצמו לא יהיה התחלה גדולה להתחיה? העיקר הוא, שלא נעשה מעשה, אשר יעשה את המטרה האחרונה לדבר שאי-אפשר, היינו שלא נפזר את ישראל במרכזים שונים, ובזה הלא נעלים חובבי-ציון, שלא דברו מעולם על אוטונומיה, מהרבה ציונים, שגם האי קפריסין, גם מיסופוטאמיה הרחבה הרבה מהכיל את כל ישראל, הם להם מקומות ישוב טובים! עלילות העתיד הם פרי המעשים ההֹווים, ואם המעשים יהיו רצויים, אז יביאו את תועלתם גם בלי כוונות של "לשם יחוד".  אומות-העולם פרים-ורבים מבלי שיאמרו מקודם את תפלת הרמב"ן הידועה בלילה ידוע, ואפילו לא כדי לקיים מצות פריה-ורביה שנאמרה בתורה, ואף-על-פי-כן הם בריאים וחזקים ועתידותיהם בטוחים.  עוד זאת, המטרה האחרונה לא לנו היא, כי אם לדורות הבאים: אם הם לא ירצו בה לא תועיל כוונתנו, ואם הם, אשר בלי-ספק יחכמו כמונו לדעת מה טוב להם, ישתדלו להשיגה – אין להם צורך בכוונתנו.

הוא דורש תכנית ציונית קבועה בהעבודה, שתוביל להמטרה האחרונה.  אבל מה היא התכנית הזו? אמנם בהילסינגפורס החליטו, שתהיה העבודה בבריאת תנאים טובים לנדידה טבעית, אבל האם פעולות חובבי-ציון ובראשם הנדיב, שאין שיטתם מוצאת חן בעיניו, אינן בריאת תנאים טבעיים? הלא אם לרגל איזו אלפים קולוניסטים שהושיבו נמצאו עתה בארץ-ישראל עוד איזו אלפים בלתי-קולוניסטים, ברור הוא, כי הראשונים הכינו תנאים טבעיים טובים בעד האחרונים.  ומה עשו הציונים לברוא תנאים טבעיים? האם נטיעת איזה יער ואפילו גאולת הארץ על-מנת לתת אותה דוקא רק בחכירה לזמן – הן בריאת תנאים טבעיים? ואת צרכי מי היו מספיקים המוסדות הציוניים בארץ-ישראל, כמו הבאנק האנגלו-פלשתיני, אם לא היה מקודם מתישבים על-ידי חובבי-ציון? האם את צרכי הערביים ובעלי-החלוקה? יודע אני, שלא בצדקה יושע עם, ואת ה"אמריקה" הזאת כבר גיליתי לפני לדת "הציוניות" עוד בשנת תרמ"ה ("המליץ" תרמ"ה, גליון 103), אבל אי-אפשר היה לעשות את ההתחלה באופן אחר, וההתחלה הזאת, כמה שלא ילעגו חכמינו על הישוב הקטן והמלאכותי, עוד לא יצאה לפעולתה לגמרי, ועוד צריך לעסוק בישוב קטן ומלאכותי, כי באין אלה אין ישוב גדול וטבעי, ודוקא הם-הם התנאים המכשירים את האחרון.  ואיזו תנאים יותר טובים נבראו לנו אחרי אספת הילסינגפורס? אמנם בעל-המאמר תולה העון בהפוליציה, שלא נתנה להציונים לעבוד.  אבל אם בהילסינגפורס עשו פסיעה גסה והעמידו רגל אחת בתוך התחום ורגל אחת מחוץ לתחום, ואיזו מגבוריה כמעט ששכחו את החוץ-לתחום מפני תוך התחום, - הלא להפוליציה אין עסק עם מה שחוץ-לתחום?

גם "גאולת הארץ" אינה חשובה בעיני ה' ז'אגורסקי.  הלא אם נירא פן יכבשו אחרים את הארץ, אז אין תקוה לאחריתנו.  כי אם גם נקנה אדמה במדה מרובה, אז עוד תשאר אדמה במדה יותר מרובה שיוכלו אחרים לקנותה, באין לנו אפשרות לקנות בזמן קצר את כל אדמת ארץ-ישראל.  אבל הוא מתנחם בזה, כי, לאשרנו, אין לעמים אחרים שום שאיפה לא לקנות אדמה בארץ-ישראל ולא ליסד שם שום ישוב של עבודת-אדמה או מקום לאֶמיגראציה ("ראזסוועט", גליון 25).

הגיון נפלא! מפני שאין אנו יכולים לתפוס מרובה, אין אנו צריכים גם לתפוש מועט, ולעזוב את ווילהילמינה הסמוכה ל"פתח-תקוה" (שהציעו בני הקולוניה הזאת לפני יק"א לקנותה, והאחרונה לא רצתה בזה, מפני שהמומחה שלה, הצרפתי בארביה, מצא את הדבר למותר) ואת כפר מגדול - לאשכנזים, וחלק טוב מעמק יזרעאל לצרפתים.  כמדומה לי, שדוקא מפני שאין אנו יכולים לקנות את כל אדמת ארץ-ישראל ועתה אין שאיפה לעמים אחרים לקנות אותה, צריכים אנו לקנות מעט-מעט כפי האפשר בטרם תולד השאיפה בלב אחרים לקנותה.  ומדוע הוא שוכח, כי גם הערביים יכולים להרחיב נחלותיהם ולהוסיף על האדמה, שכבר יש להם?

הוא אומר, כי קנית אדמה טובה רק בעת שאפשר להושיב עליה עובדים מבני-ישראל, אבל לא להחכירה לערביים ואפילו לבני-ישראל, אשר הישוב לא ירויח מזה הרבה (ולמה איפוא התעקשו הציונים וגזרו, שאדמת הקרן הקיימת תנתן דוקא בחכירה?) ולקנות אדמה סתם, היינו בלי לעבדה בידי ישראל, ורק שתהיה אחוזה פלונית כתובה על שם פלוני היהודי היושב ברוסיה או באשכנז – לא נשיג על-ידי זה מאומה.  אבל כמה מאחינו, שנסעו בארבע השנים האחרונות, שבו כלעומת שבאו רק מפני שלא מצאו אדמה מוכנה לקניה ולחכות שבועות וחדשים לא יכלו? כמדומה לי, שאם היתה אפשרות לקנות את כל האחוזות שבארץ-ישראל שבעליהן יאתו למכרן לבני-ישראל, היושבים בכל הארצות, רק כדי שלא יבואו אחרי-כן לידי אחרים, ואילו היה באפשר לקנות בזול חלק גדול אדמה במיסופוטאמיה, כדי להמיר את אחוזותיו עם הערביים בארץ-ישראל – היינו מניחים היסוד היותר נאמן וחזק לתחיתנו; כי עובדים יבואו לנו, אם לא עכשיו – לימים הבאים, והעיקר שיהיה מקום להושיבם בו, והדקדוקים עם הממשלה על-דבר אדמה שאינה נעבדת אפשר יהיה לפשר בלי עמל.

נפלאה גם-כן החלטתו, כי לקנות אדמה על-יד הקולוניות הנמצאות איננה הרחבת הישוב אלא השבחת נכסי הקולוניסטים הישנים, כדי שיוכלו להוסיף את מספר הפועלים הערביים ולשלוח את בניהם לחוץ-לארץ להשאר שם, מבלי להבין, כי רק מפני שהקולוניות הנמצאות אינן מתרחבות מוכרחים בני הקולוניסטים לעזוב את הארץ, כי מה תספיק אחוזה קטנה אחת של קולוניסט בלתי עשיר לשנים או שלשה ויותר יורשים אחריו?

ואף-על-פי שהוא מבטל את כל הענין של גאולת הארץ, הוא מוצא טובה בהמועצה המוסקבאית, שהוא השתתף בה, וטובתה היא – שבה מונח רעיון.  אבל תוך-כדי-דבור הוא חוזר בו ואומר, כי רפה כח הרעיון בעסקי עבודת-האדמה, והראיה, שגם בעת תגבורת הרעיון אחרי המהפכה בטורקיה לא נוסדה אפילו קולוניה אחת.  עם זה אינו רואה, כי הוא מחליף המסובב בסבה.  לא נוסדה אפילו קולוניה אחת, מפני שלא היתה אדמה טובה מוכנת למכירה!

הוא אומר, כי לא רק התחלת עבודה אין אנו רואים, כי גם גרעין של תנועת ישוב, היכול להתפתח בדרך טבעי מבלי להשען על כח הרעיון, אין לנו.  דבר זה אמת, אבל איך תהיה התפתחות טבעית, בעת שבעלי-ההון אינם מוכשרים לעבודת הגוף,

והמוכשרים לעבודת הגוף אין להם הון לשכלול?

עלינו לא להרפות את הידים במאמרים על אפיסת כחותינו, אבל לעורר ולהגביר את הכחות בפה ובכתב, למען תבוא ההתחלה.  על הציונים לעזוב את החלומות על-דבר המטרות האחרונות, אשר לעת כזאת לא יתנו לנו כלום, ולדעת, כי עתה ההבדל בין חובבי-ציון ובין הציונים הוא רק בזה, שבראש חובבי-ציון עומדים פלוני ופלוני ובראש הציונים – פלוני ופלוני, ושחובבי-ציון עושים מעט ומדברים מעט, והציונים עושים מעט ומדברים הרבה, אבל בפועל אין עתה דגל ציונית מדינית, רק דגל חבת-ציון מעשית.  כל חוט וחוט מצטרף לבגד שלם, וממעשים רבים קטנים יוצא מעשה גדול, והעיקר שלא להניח יום אחד בלי עבודה.

ומבין אני סערת-רוחם של אלה, אשר ה' ז'אבוטינסקי לועג לה ("ראזסוועט", גליון 25) ומנחם אותנו, כי אין הסכנה קרובה אם גם לא נמהר לכבוש את הישוב.  אמנם אין הסכנה קרובה עתה, אבל הלא גם במהירות היותר גדולה מצדנו לא נוכל לכבוש את הישוב בכל רחבו, ובאופן היותר טוב נוכל לעשות רק התחלה הגונה, אבל אם גם בהתחלה נמתין, מי יודע מה תביאנה לנו השנים הבאות? לעת-עתה אנו רואים, כי הקיטור והחשמל באים לארץ-ישראל על-ידי זרים, ועם זה יכבשו הזרים ההם גם את כח המים, וגם יכוננו שם בנינים של חשמל-חימיים (שם, "ידיעות שונות"), כי הזרים ההם נכונים להכין מקום טעינה ופריקה על חוף יפו, כי אינז'יניר איטלקי קבל רשיון לחפש בעומק ים המלח חמרים דוממים (שם, גליון 26, "מחשבונות הקונסולים") ועוד כאלה, ואין בעל-יכולת אחד מהמון עשירינו, אשר יאנח עם הנביא: "אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה" בעת אשר לא קצרה ידם מהושיע.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה