_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אם לא עכשיו – אימתי?

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

אחרי המהפכה בתוגרמה הננו שומעים לפעמים מצד אחד דברי צער על מדתו המצערה והפעוטה של הכבוש, שרכשנו לנו בארץ אבותינו בשלשים השנים האחרונות, ומצד השני דאגה פן יבואו אחרים בהונם הגדול ובידיהם החזקות על ארץ אבותינו, יכבשו אותה ולא ישאירו בה שריד לנו, ההולכים ומתקרבים למטרתנו הלאומית בצעדי סרטן.

לשמע הצער והדאגה האלה היה מקום לחשוב, כי אלה אשר הטיפו לנו בעשרים השנים האחרונות לאמר: עבודת הרוח במדרגה הראשונה, ועבודת המעשה במדרגה השניה או השלישית, וכל הימים אשר לא יכבוש הרוח לפניו את העם לא תצלח עבודת המעשה, – יודו עתה כי בשעה דחוקה כזו "מעשה גדול", וראוי לבכר את עבודת המעשה על עבודת הרוח.  מובן, שבשם "עבודת הרוח" אינני מכנה את העבודה להפצת הרעיון, שאנו עוסקים בה זה כשלשים שנה, וכבר יש לנו בה ספרות שלמה.  בשם זה אני מכנה את הדרישה לחנך את העם ברוח חדש, ביחוד בגולה, כפי שיורו מטיפי הרוח.

להוציא מלבנו מחשבת פגול כזו בא עתה ה' אחד-העם במכתבו הגלוי[1] לעסקני הישוב בארץ-ישראל.  תמצית דבריו בנוגע לעניננו (כי עם צעירי גבורינו המזוינים, השובתים, וכל מיני בעלי-הסערה מזמן תנועת החופש אין לי עסק) תתן לנו את הלקח הזה:

התוגרמים הצעירים הצליחו במפעלם מפני שלקחו ליסוד מעשיהם לא את הכח, כי אם את הרוח.  הכלל הזה נתון לנו זה יותר מאלפים שנה על-ידי הנביא: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".  גם הם ידעו, כי לא בחיל ולא בכח ינצחו את אויבם, רק על-ידי שנוי עיקרי ברוח העם, הבא על-ידי החנוך.  גם אנחנו מזמן הבית השני ועד הימים האחרונים נלחמנו על קיומנו לא בחיל ולא בכח (ומלחמת המכבים? ומלחמת בר-כוכבא, אשר אם אמנם לא הצליחה, הלא הסכים לה ר' עקיבא, שהיה בלי-ספק מאנשי הרוח?).  רק הציונים נטו מן הדרך הזו, ועל כן לא הצליחו.  לא מעבודת הרוח התחילו, אך מעבודת המעשה, ועל כן כל השיטה שלהם היא מגדל הפורח באויר מיום היותה.  היא אינה רוצה להודות, כי כל הפעולות הממשיות שלה אין להן שורש ותלויות בנס, וכן יהיה כל הימים עד שיצלח להביא מהפכה עיקרית ברוח העם, לחנך דור חדש אשר ירגיש בכל לבו את מרירות הקרע של נשמת האומה, ואת הנחיצות הגדולה לברוא מרכז לאומי בארץ-האבות.  אבל הציוניות רצתה תמיד להיות תנועה מעשית, ובאין לה האפשרות לזאת, מחסרון יסוד אמיץ בנשמת העם, החליפה תמיד את שיטתה.  בתחלה, בעת שנקרא שמה "חבת-ציון", בחרה בבנין קולוניות אויריות (כל הקולוניות שנוסדו בארץ-ישראל, מלבד אולי "משמר-הירדן", הן המחאה היותר תקיפה כנגד הדברים האלה), ואחרי שלא יכלה להסתיר את אפיסות מעשיה ולהאריך אותם נסעה לבאזיל ושנתה את שמה ושיטתה (אם כן, יוצר הציונות החדשה, המנוח הירצל, לא רצה לחדש תנועה חדשה לפי דעתו, רק להביא תקונים בשיטת "חבת-ציון"), ואחרי שגם היא לא הצליחה, הננו שומעים עתה, אחרי המהפכה בתוגרמה, שירה חדשה.  הננו עורכים לנו עתה "תכניות" יפות כמעט חדשות לבקרים: על-דבר קנית קרקעות בארץ-ישראל, על-דבר יסוד מושבות, יסוד באנקים, חברות למסחר וחרושת ועוד עסקים גדולים.  אך לכל אלה חסר דבר אחד: יסוד נאמן בהכרת העם.  אפשר כי איזו מעשים פעוטים יצלחו בידנו, אך בשעה שנעשה את המעשים הפעוטים האלה, ישתמשו תושבי הארץ בתנאים החדשים הטובים, וגם מאירופה ינהר ההון, בהריחו מרחוק עסקים טובים, לא בטפות טפות אך כנחל שוטף, ואנחנו נשאר בעבודתנו המעשית באויר, ובקנאה נביט ממרומי מגדלנו על כל הנעשה שם מתחת, על האדמה.

אמנם אין הוא רוצה להגיד בזה, כי כל הנעשה עתה אין לו שום ערך, וכי יותר טוב היה אילו לא היה נעשה (זה יוצא כבר מדבריו, כי עד המהפכה העיקרית ברוח העם כל המעשים יהיו בלי שורש ותלוים בנס), אבל עלינו להשלים עם הרעיון המעציב, כי ההתפתחות האֶקונומית בארץ-ישראל בעתיד הקרוב תבוא ביותר שלא על ידנו.  אמת, שאין לנו להתיאש מתקוה – שהרי אין מקום ליאוש בעבודה לאומית, – כי בעתיד היותר רחוק, אחרי השנוי ברוח העם, יוכלו בני עמנו לתקן את אשר פגרו, וברב כח ישיבו להם את היד העליונה, אשר לא יכלו לרכוש להם בשעת-הכושר בדרך יותר קלה.  אך העבודה הזאת צפונה לבנינו או לנכדינו, ולנו עתה לעבוד עבודת הרוח, שבזה לא נפגוש התחרות עתה מצד אחרים.  עלינו ליסד שם בתי-ספר בינונים וגבוהים.  אמנם גם עבודה זו דורשת כחות חמריים ורוחניים גדולים, אבל בכל אופן לא כל-כך גדולים כמו הדרושים להכבוש האֶקונומי.  עוד זאת, העם נמשך יותר אחרי עבודה רוחנית מאשר אחרי עבודה מעשית, כמו שמוכיחה הצלחת החברה לתחית שפת-עבר, שרכשה לה לבבות יותר מהחברה לסדור האֶמיגראציה.  עם זה אין מטרת מכתבו זה להתוות תכנית פעולה, אך להזכיר את האמת הפשוטה, כי אי-אפשר לבנות בנין גדול וחזק בלי יסוד, וכי היסוד לכל תנועה לאומית הוא רוח העם.

זהו תמצית דבריו, שכפי הנראה איננו חושב אותם לתיאוריה, שהוא מלגלג עליה לא בלי יסוד.

בהיות שאין הכנת המהפכה בתוגרמה מעסקת אותנו הרבה, לא אכנס בויכוחים, אם חיל סלוניקי, אשר אמר לעלות על בירת תוגרמה, היה "חיל" רק במובן אליגורי, ובאמת רק "רוח", או היה "חיל וכח" ממש? אם היה הרוח משפיע על חיל סלוניקי, אם היה החיל הזה מקבל שכרו וחקו במועדו בשמן ממשלת הזדון? ואם היה הרוח ההוא מצליח שם, אם היו שם מצד אחד עשרות אלפי אצילים מאותם שאינם נושאי משרה, שהשיטה הישנה נוחה להם, ומצד השני – עשרות אלפי אכרים ופועלים (ובין האחרונים רבים מאד-מאד נערים שלא נתבגרו), שהחופש המדיני בלבד אינו כלום אצלם והעיקר הוא להם לכבוש לעצמם בכל מיני הדרכים שיוכלו את הקרקעות ובתי-החרושת הנמצאים בידי אחרים? – את כל הויכוחים האלה אעזוב למי שירצה בהם, ואני אשוב אל הרוח.

לדעתי, העיקר "לא בחיל ולא בכח" היה לכלל גדול בחיים לא להתוגרמים, כי אם לנו.

להדברים "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" יש שני פירושים.  האחד – באותו מובן, שאמר עוד נביאנו הראשון: "ה' ילחם לכן ואתן תחרישון".  בראות הנביא כי אין לישראל שום אפשרות להוָשע בכח עצמו, לא נשאר לו כי אם לסמוך על הנס.  כן אמר ישעיה הנביא בראותו את חיל סנחריב הולך וקרב אל ירושלים: "הנה ה' מסעף פארה במערצה".  הפירוש השני הוא לבטל את החומר ולהגביר רק את הרוח.  אבל דרך זה הוא רק פרי הגלות, והנביא שאמר כן הוא עצמו נולד או נתחנך בגולה.  אנחנו באורח חיינו קבלנו את הכלל הזה בשני הפירושים.  מיום שגלינו מארצנו לא רצינו לשוב אליה באופן טבעי, וחכינו רק לישועות משמים.  למרות דברי ר' אבא הברורים: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא"[2] – נפתינו להאמין באיזה "קץ" נסתר לזמן קבוע, שהתחכמנו לחפש אותו לשוא בספר דניאל, ואשר מחשבי קצין בכל דור דרשוהו ככל העולה על רוחם, "השביעונו" שלא נדחוק את הקץ, הננו מתפללים: "שתעלנו בשמחה לארצנו", "ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ".  ואנחנו בעצמנו מה? – אנחנו "מחכים לו בכל יום שיבוא"!

וכה נשבתה מלבנו התשוקה לעשות בעצמנו דבר לטובתנו, עד שגם אלה שאינם מחכים עוד לישועות משמים אינם מוכשרים לעשות איזה דבר לגאולת עמנו וארצנו.  הנאורים שבנו גם עתה רואים את תשועת עמם רק בחינוך האזרחי, להסתגל להשכלת אירופה.  מורשה היא לנו עוד מימי הבית השני לבכר את עבודת הרוח על עבודת המעשה, כמו שכבר אמרתי במקום אחר, שבעת שהיו בכל דור תלמידים לעזרא, לא היו בנו תלמידים לנחמיה[3].  ובזיווג שתי התכונות האלה אפשר לראות גם את הקרירות שבנו למראה המהפכה בתוגרמה, שהתפלא עליה ה' אחד-העם.  ובאמת מעוררת הקרירות הזו השתוממות נוראה.  מיום שגלינו מארצנו לא היתה שעה מוכשרת לשיבת בנים לגבולם כימים האלה.  בכל הזמן הזה היו לנו מעצורים חזקים.  זמן רב לא היינו רשאים לצאת מאיזו מדינות שישבנו בהן, ואפילו בשעה שגרשו אותנו מאיזה מקום היה הדרך לארץ-ישראל רב מאד ודרושים היו חדשים רבים, טלטולים נוראים וגם כסף רב להגיע אליה.  נוסף על זה היו השעבוד והתלאות בארץ-ישראל עצמה לא פחותים, ולפעמים עוד יתרים, מאשר בארצות הגולה.

עתה אין כמעט מדינה בכל כדור הארץ אשר לא תאבה להפטר ממנו, מלבד תוגרמה.  הדרך מכל קצות אירופה עד ארץ-ישראל לא יותר מעשרים יום, ובארץ-ישראל עצמה זכיות שוות לבני-ישראל עם שאר התושבים, ולא עוד אלא שהם נכונים להתקבל שם בפנים יותר מסבירות לעומת אחרים, ועם זה חופש מדיני כמו בארצות אירופה המערבית.  האם התעורר העם עתה אפילו חלק אחד מאלף ממה שהתעורר בערך לפני מאתים וחמשים שנה? העם באירופה שמע אז, כי במדינת תוגרמה נגלה המלך המשיח בשם שבתי צבי.  היש מספר להרקודים והמחולות, להשירה והזמרה בבתי-הכנסיות, להצירים שנשלחו אליו מקצות הארץ?

האם היה אז העם רוצה בגאולה יותר מעתה? אי-אפשר להחליט כן, אך אז לא נדרשה מאתו שום פעולה.  הנה בא לו משיחו המקווה, הוא יהדוף את השולטן מכסאו, יביא את העם על כנפי נשרים לארץ אבותיו, והכל יהיה טוב ויפה מבלי שום עמל מצד העם.  עתה הננו דורשים פעולות, פעולות אמיצות ותכופות, הדורשות גם זמן רב, גם עמל גדול.  דבר כזה איננו נקל לעם הרוח.

אמרתי "איננו נקל", כי סוף-סוף לא בזה בלבד אני רואה את סבת הענין הזה.  לפי דרכי לבלי להביט על כל דבר רק מן הנקודה הרוחנית, אבל למצוא לו גם סבות חמריות, צריך אני להודות, כי בני עמנו, לאסוננו, אינם מוכשרים עוד עתה לעלות בהמון לארץ-ישראל, אבל לא מפני חלישות רוחנית, אלא מפני חלישות חמרית.  בארץ-ישראל לא תוכל להיות עבודה לעשרות אלפי ידים, בטרם שיהיו בה דרכים מתוקנים, בתי-חרושת וכיוצא בזה, אך לדברים כאלה, שרק העשירים יכולים לעשות אותם, אין עשירי עמנו מסוגלים.  בעלי-הון באנגליה, צרפת, בלגיה ועוד, הם מלבד עשרם גם מומחים לסלילת דרכים, ליסד בתי-חרושת וכל כיוצא בזה, ועשירי עמנו ברובא דרובא מוכשרים אך למסחר פשוט של מקח-וממכר או לבאנקים.  בעלי-הון, אינז'ינירים, מיכאניקים וכיוצא בזה מעטים בנו מאד, ולדרוש מבעלי-הון פשוטים שיסמכו על בקיאות אחרים להשקיע כסף רב באיזה עסק זר להם קשה מאד.  על-פי-רוב משַנים עשירים את מקומם, בשעה שעסקיהם אינם משתנים, אבל לא הורגלו לשנות עם מקומם גם את ערכי חייהם.

אם יתוקן המעוות הזה, אם לאנשים אמידים בינונים תהי מצויה אדמה לקנותה בכל עת, אם עשירינו יהיו מסוגלים גם לכל מיני עבודה, – אז ינהרו לארץ-ישראל גם מאות אלפי עניינו, הנודדים מדי שנה בשנה לאמריקה גם-כן בלי הכנה רוחנית ומטרה רוחנית.

לאות על אמתת דברי אלה אביא מופת אחד, הידוע גם לה' אחד-העם.  בשנת תרנ"ג עלה לארץ-ישראל איש אחד, הדבוק בשיטת הרוחניות בכל לבו ונפשו לא פחות מה' אחד-העם בעצמו.  בשעה שעלה היה עם לבבו להשתקע שם, ומצד הונו לא היה לזה שום מעצור.  אבל בבואו שם ראה, כי אין תנאי המקום נוחים לו שם וישב לרוסיה.  אם לאיש כמוהו לא הועילה הרוחניות להגביר אותו על התועלת החמרית, מה תועיל לנו הרוחניות שנתמוך עליה את כל תקותנו?

אבל מלבד זה – עצתו של ה' אחד-העם להמתין עד שעל-ידי העבודה הרוחנית תבוא מהפכה עיקרית ברוח העם ויתחנך דור חדש אשר ירגיש בכל לבו את מרירות הקרע של נשמת האומה, הרי היא בעיני כעצת שלומי אמוני ישראל להמתין עד ביאת הגואל.  אני, לצערי, אינני רואה שום אפשרות לחנך בגולה "דור שכלו זכאי" כזה.  דור אשר ירגיש את מרירות הקרע של נשמת האומה לא יוכל להיות דור בחורי הישיבות וחובשי בית-המדרש מן הימים הטובים שעברו, כי באויר של חיים כלואים כאלה לא יורגש לעולם שום קרע.  דור כזה יוכל להיות רק דור נאור, הרואה ומבין את חיי עמי אירופה וחיי ישראל הגרים בתוכם ומושפעים מהם בעל-כרחם.  אבל החנוך הוא דבר שאינו תלוי ברצון מנהיגיו.  אלפי סבות טמונות ונסתרות מעין כל רואה משפיעות על כל איש ואיש לתת לו השקפה ידועה.  הרבה קריאת ספרים שונים עושה, הרבה עושים חברים שונים, הרבה הסביבה עושה.  בני צדיקים גמורים עוזבים את עמם ואת דתם, בני פקידים גבוהים נמנים עם מהרסים, ובני יהודים מתבוללים גמורים שבים ללאומם בכל לב.  ובכלל, למה לא יודיע לנו ה' אחד-העם, איך נוכל לחנך דור כזה, בשעה שהחנוך אינו מסור בידינו כלל.  בעל-כרחנו הננו יושבים בתוך עמים אחרים, בעל-כרחנו אנו מקדישים חלק גדול מזמן למוד בנינו לשפות נכריות, לידיעות שונות, שאין להן ענין עם לאומנו, בעל-כרחנו אנו שקועים בסביבה זרה ומושפעים מקולטורה זרה, וכל יום קללתו בענין זה מרובה משל חברו.  די לראות את מצב מכתבי-העת בשפתנו ומצב ספרותנו – ולהוָכח עד כמה נוכל לסמוך על נסים כאלה.  מודה אני שיהיו לנו בכל דור יחידים, אשר ירגישו את הקרע בנשמת האומה, אבל יחידים יש לנו גם עתה, ואם בעוד שלשים או חמשים שנה יהיו יחידים כאלה במספר איזו אלפים יותר (מה שעודנו מוטל בספק), סוף-סוף יהיו רק יחידים, ולא דור שלם.

המהפכה העיקרית צריכה להיות ואפשרה להיות לא כל-כך ברוח העם אך בבקיאות גדוליו ועשיריו.  הוא בעצמו אומר, כי באירופה יריחו מרחוק עסקים טובים, והון רב ינהר לארץ-ישראל לרומם את מצב הארץ.  אם באירופה יוכלו לעשות זאת לא על-ידי עבודת הרוח, כי אם מריח עסקים טובים, למה לא יוכלו עשירינו להביא את ההון הזה בלי מהפכה ברוח.  ההון יגרור אחריו גם את הקרקע.  אם יבנו מסלות – ייסדו על גבולותיה קולוניות להרבות את ההובלה; אם ייסדו בתי-חרושת – יצטרכו לזרוע לפת, פשתן, צמר-גפן וכאלה.  העיקר לנו הוא ההון.  באנשים עניים אשר ישרתו את ההון הזה אין לנו מחסור גם בלי מהפכה ברוח, כמו שהם נוסעים עתה לאמריקה בלי מהפכה כזו.

ה' אחד-העם מפצה אותנו ואומר, כי יסוד בתי-ספר בינונים וגבוהים, אשר לפי השערתו, שאינה מבוססת כלל, לא יעסקו בזה בעתיד הקרוב אחרים, לא ידרוש כסף וכחות הרבה כהעבודה המעשית.  והוא מוסיף, שגם העם מרגיש לזה חבה יתירה, והוא יותר מסור לתחית שפת-עבר מאשר לסדור האֶמיגרציה.  אבל אין זה אלא טעות.  לא לבד שהעבודה המעשית מביאה פירות ויכולה למשוך לב רבים לשם תועלת חמרית – בשעה שיסוד בתי-ספר לא יביא שום ריוח לאלה שיתנו עליהם כסף, ודרושים לזה רק בעלי-צדקה – גם בין אותם שאינם דורשים ריוח – יתירה החבה לעבודה מעשית מאשר לעבודה רוחנית, כמו שמוכיחה הקרן לשם החנוך על שם הד"ר פינסקער שנוסד על-יד ועד חובבי-ציון, שנתן במשך שש שנים רק פרוטות.  אם יש גואלים רבים לתחית שפת-עבר יותר ממה שיש גואלים לסדור האֶמיגרציה – הדבר פשוט מאד, לשכות-מודיעין לנודדים יש בהרבה ערים גדולות, וסדור האֶמיגרציה דורש ידיעות רחבות, עמל רב וכסף לא מעט, אבל לתחית שפת-עבר די הוא, שאיזו מורים ופרחי משכילים יתכנסו לפטפט בשפת-עבר או לכל היותר – לקרוא הרצאה, טובה או גרועה, על אדות ספר פלוני.

ה' אחד-העם דורש להשלים עם הרעיון, כי ההתפתחות האֶקונומית בעתיד הקרוב מוכרחת להיות בעיקרה על-ידי זולתנו, רק הוא מנחם אותנו, שסוף-כל-סוף ימלאו בנינו או נכדינו את החסרון וישיבו להם את היד העליונה.  אבל אין סומכין על הנס.  רשות בידינו לקוות, אבל אפשר גם-כן כי לא תבוא תקותנו.  אם תמלא הארץ תושבים זרים לא יוכלו בנינו לנשל אותם מעל אחוזותיהם אפילו בהון רב, כמו שאי-אפשר לנשל יושבי מדינות אחרות, ומי יודע אם במשך הזמן הרב, הדרוש לחנך דור חדש כרצונו לא יתמעטו באירופה רדיפות אחינו, והדור ההוא ישלים עם הרעיון, שאין להקפיד על הקרע שבנשמת האומה, כמו שרבים מאחינו עתה אינם מקפידים על זה?

חושב אני, כי אך בשביל זה הוא דורש להשלים עם הרעיון הנורא, שבעתיד הקרוב תהיה ההתפתחות האֶקונומית בארץ-ישראל על-ידי זולתנו, מפני שהוא הולך לשיטתו, שהמרכז בארץ-ישראל צריך להיות דוקא רוחני, וכי על כן צריכים העולים שמה להיות אנשי-הרוח ומלאי אידאלים במלוא מובן המלה, ולא אנשים פשוטים וכל-שכן גסים.  אבל עם שתי ההנחות האלה, היוצאות מתוך השקפה אחת, צריך להלחם בכל מאמצי-כח.  בשום אופן אין אנו רשאים להשלים עם הרעיון, כי גם בעתיד הקרוב תהיה פעולתנו מצומצמת בארץ-ישראל לעומת פעולות אחרים, וכי לארץ-ישראל צריכים לעלות אך יחידי סגולה.  אין אנו רשאים לחכות לדור זכאי, אשר לעולם לא יהיה בגולה, אין אנו רשאים לדחות ברצון את עבודתנו לדור יבוא,

ואין אנו רשאים לעזוב את הארץ שיקדימונו בה אחרים, ושנהיה אנחנו אחרי-כן מן הצועקים ואינם נענים, וממרומי הרוח נביט בקנאה על הנעשה שם מתחת על האדמה.

נר לרגלנו צריך להיות פתגם הד"ר פינסקער בסוף ספרו "אויטאעמאנציפאציאן": "אם לא עכשיו – אז אבדה כל תקוה!"

את הפתגם הזה עלינו להטיף ולהטיף, עד שתפקחנה עיני העורים ואזני החרשים תשמענה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] יעוורייסקי מיר" חוברת ג'.

[2] סנהדרין צ"ח.

[3] מאמרי "חומר וקודש".