_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תכלית החכמות-היפות ותעודתן

מרדכי צבי מאנה

לתוכן הענינים

 

ההשכלה והחכמות היפות תרדופנה אחרי מטרה ותכלית.  תכלית ההשכלה – האמת, תכלית החכמות היפות – היופי.  – ההשכלה אם לא תוביל אל האמת אך כאפס וכאין הנֶּהָ.  הלמודים בעצמם אין להם על מה שיסמוכו, ואם יסודתם שקר, אף אם יחדדו השכל ויצרפו הרעיון, בכל זאת כל העוסק בהם הוא ממבלי עולם.  ואם רק נִוָּכח לדעת כי אמנם נגיע אל האמת ע" ההשכלה, אז אין עוד מקום להשאלה: מה תכלית הלמודים? כי האמת היא תכלית בפני עצמה, וכל ימי חיינו אנחנו רודפים אחריה לדעתה, ורק שתום עינים ישאל כזאת.  וכן החכמות היפות: חכמת השיר והמליצה (פאָעזיא), חכמת הנגון (מוזיק) וחכמת הציור וחרשת המעשה (דיא קונסט), אם לא יובילונו אל היופי אז המה מהבל יחד, ומוטב להם שלא נבראו.  ואם רק נעיף עין על פרי כבירי הרוח בהחכמות היפות, אז נראה ברור את המטרה אשר שמו להם לקו ולמשקלת, וכי רק היופי הוא מטרתם ותכליתם.  הפאָעזיא בתארה חיי בני אדם ועלילות מצעדי גבר בשירי חזיון (דראַמא טישע געדיכטע) תתן בפי כל איש ניבים נאוים ונאומים נעימים או נמלצים ונשגבים, הבנוים על מוסדות החרוז והמשקל, ולפעמים תבוא גם המוזיק לפארם בנגוני כלי שיר לפי חקי הזמרה; וכל זה בדברי אַחַד האדם, אשר גם צל מזה לא נראה בהחיים ועלילותיהם, אשר ממנו העתיק המליץ את הציור הזה.  ומי נתן לו רשות להוסיף משלו ולפאר דברי האדם בשיר וחרוז? האם אין מקום להתאונן עליו כי רחוק שיר-חזיון מהחיים כרחוק מזרח ממערב? והן חפץ המשורר היה לתאר את החיים בשירו! אך גם המתאונן יודה, כי לוּ עזב המשורר את החרוז והמשקל, את המליצה והשיר, ויתאר דברי בני האדם וחייהם כמו שהם, אז לגעל נפש היה לנו לשבת בבית-המשחק (טהעאַטער) שעות אחדות ולהאזין דברי אנשים, אשר נוכל כל זאת לשמוע בכל עת ובכל שעה בשוָקים וברחובות עד כי יצא מאפינו.  ורגש היופי והנעַם אשר בנו (אֶסטהעטישעס געפיהל) יאַלצנו להבין ולהודות, כי רק היופי הוא תכלית כל שירי חזיון והפאָעזיא בכלל, וזולתה מותר להם אַיִן מניב שפתים אשר כל רוח פאָעזיא אין בו.  כן גם המוזיק בנויה על מוסדות היופי.  כל החוקרים יוכיחו כי המוזיק לקחה ראשיתה מקולות האדם לפי רגשותיו ומצבי נפשו השונים לרגעים, ולכן בלי ספק השיר בפה הוא קודם לכלי שיר.  ואחרי כי קולותינו בעת שאנחנו מרגישים רגשות עדינות, כמו האהבה, הנעם או תוגה חרישית וכדומה, המה נעימים ושאננים, ומתקרבים יותר אל קולות ההברה (וואָקאַל) בלי אֹמר ודברים.  לכן מצאו מקום גם לכלי שיר, אשר יביעו רגשות נפש האדם בלי אמר ודברים, ורק אחרי אשר נתרחבה חכמת המוזיק, השכילו להוציא גם כל יתר רחשי הנפש על ידי כלי שיר.  ואחרי אשר חכמת הזמרה והשיר תכליתה רק להוציא חוצה רגשות האדם  (או רבים) ועלילותיו בעברו ממצב אחד למצב שני; לכן גם פה נוכל לשאול: האם אמנם נראה בהחיים ובקולותינו ודברינו יופי רב ונשגב כאשר נראה בהמוזיק, אשר גם קולות וצעקות, כמו בעת מלחמה או כעס ורצח וכדומה, ימצאו יופי והרמוניא בהמוזיק, אשר לא נראה כזאת בהחיים? אך הן כל איש יורה, כי לוּ לא שם הקאָמפאָ=זיטאָר את רוחו בהקולות והצעקות האלה, כי אז צללו אזנים לשמוע אותן, ונאטם אזנינו ונתרחקנו מן המהומה הזאת.  הן יספרו על בעטהאָווען, כי פתגמו היה "לו יכולתי להביא את השאון בחוצות, רעש אופנים ודהרות סוסים, קול המון אנשים וכדומה, במשטר וסדרים, כי אז בראתי מוזיק נפלאה ונעימה!" לא אדע עד כמה יש נכונה בהפתגם הזה, אך זה הוא בלי ספק כי מטרת הקאָמפאָזיטאר הוא לגלות היופי בקולות רגשות האדם, להביאם בסדרים והרמוניא ולהפליאנו ביפיָם, הפאָעזיא והמוזיק מטרה אחת להם, לגלות ולחשוף את היופי בדברים ובקולות.  ולכן נראה אותן על כל צעד הולכות שלובי זרוע כשתי אחיות תאומות, ובהתלכדן יחדו אז עוד תוסיפנה לרומם נפשנו בהדר חין ערכן.[1] – והנה האיש אשר עיניו פקוחות יודה כי בכל זאת לא יחטאו הפאָעזיא והמוזיק נגד החיים, ולא יבראו חדשה; כי אם את אשר כבר היה יביאו בכור המחשבה ויוציאוהו מזוקק שבעתים, ורק אז תפקחנה עינינו לראות את היופי השורר בהדברים והקולות בהחיים אם יֵעָרה עליהם רוח המליצה וההרמוניא ואם בפאָעזיע ובמוזיק כך, על אחת כמה וכמה בחכמת הציור ויצירת-פסל, אשר ההוד והיופי הם תכליתם ומטרתם, וכל האומר כי תעודתם רק להעתיק צלמי האנשים ומפעלות החיים כמו שהם מבלי הוסיף להם שום חן ויופי, אינו אלא טועה; והוא כאומר וחדש מן הפאָעזיא לדבר בלשון ההמון, או מן המוזיק לצרוח בקולות מקולות שונים בלי משטר וערך, כאשר תקשבנה אזנינו יום יום.  גם בחכמת הציור ויצירת-פסל יש הרמוניא וחרוז (ריטמוס, כדברי היונים הקדמונים) ותעודת החרשים והצירים, כהמשוררים והמנצחים בנגינות, לקלות הלוט הלוט על פני היופי ולהציגו לעין השמש; ואחת היא אם יחצוב החרש תמונה משיש, או יְצַיֵר הַצַיָר בצבעים או בעט עופרת: תמיד עליו להוסיף לוית חן ויופי עד מקום שידו מגעת, ולגלות ההרמוניא והפאעזיע השוררים ביצורי הבריאה הנפלאה, הנסתרים מעיני אנשים אחרים והנגלות רק להם.  ובזה לא יחטאו נגד החיים והטבע, כי אם עוד יגיעו למרום תעודתם.  אם נִוָּכַח לדעת כי תעודת החכמות-היפות: הפאָעזיע, המוזיק, והקונסט היא היופי, אז עוד לא נשאל: מה תכלית החכמות האלה? כי היופי הוא תכלית בפני עצמה, כאשר האמת בההשכלה היא תכלית בפני עצמה.  אמנם אם נאמר כי היופי אך למותר, ותעודת כל החרשים והצירים היא רק להעתיק יצורי החיים כמו שהם, אז הן נשאל בצדק: מה תכליתם ומטרתם ומי בקש זאת מהם לעמול ללא הועיל? אם נתבונן על כל האַנטיקים הנשארים לנו מהחרשים והצירים הנפלאים הקדמונים, אז נראה כי רק היופי היה מטרתם ותכליתם; ובכל זאת לא חטאו אף כמלא השערה נגד הטבע, רק שפכו עליה רוח חן ויופי, המושך לב ונפש כל רואיהם.  וגם החן והיופי הזה לא בראו מלבם כי אם אמנם מצאוהו בהטבע, המלאה חזיונות וציורים נפלאים.  המטרה הזאת היתה גלויה וידועה לחרשי צירים של היונים הקדמונים, ולא עלה על לב איש לפון בה.  עד כמה היה רגש היופי נכבד ויקר בעיני היונים הקדמונים לא נוכל גם לשער בנפשנו.  הדר הטבע הנפלאה בְעֶללאַדע[2]  הרוממה, אשר הים יסוב אותה מכל אפסיה, ורוח צח שורר בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, הוד בנין גו אנשיה אשר הצטיינו מעולם ביפים, העירו ויעוררו בקרבם רגש היופי עד למאוד; והארץ הנפלאה ההיא הוציאה מקרבה משוררים נשגבים, מנצחי בנגינות וצירים וחרשים, אשר עד היום יתפלא כל מבין על יצירי כפיהם.  רגש היופי נתעורר בהם עוד יותר על ידי החרשים והצירים הנפלאים, כמו יוצרי-הפסל פהיריאַס, פאָליקלעטוס ועוד ועוד, אשר לפי עדות ציצעראָ לא היה אז ערוך להם בכל ארצות תבל.  אפלטון יאמר, כי להיוני היו ארבע תאוות אשר אליהן כלתה נפשו בימי חייו: להיות בריא אולם, להיות יפה ואף נעים, להיות עשיר בצדק ומשפט, ולהיות טוב לב ומשתה תמיד בחברת מרעים וידידים.  היופי היה יקר בעיניהם עד מאד, עד כי הובילו שַׁי (פריז) לאנשים או נשים אשר הצטינו ביפי הגֵו, בעיר עפעס הקימו מצבת-זכרון לאיש אחד פהיליפפ, אשר עלה ביפיו על רבים מאחיו ובני עמו, וגם הביאו קרבנות לשמו, ויקדישו את המקום לתת שמה מנחות להאנשים היפים.  עלמות עדינות ויפהפיות יצאו במחול משחקים, ערומות כיום הולדן מבלי כל לבוש, לפני המונים המונים, ולא רק כי לא בושו ולא נכלמו, כי אם הֶראו לעין כל את יפיָן המלא כח עלומים, וישאו מתנות מאת הממשלה על יפיָן.  השופטים אשר נתנו היתרון לאחת על רעותה היו הצירים ויוצרי-פסל.  יפהפיה אחת נגזר דינה למיתה, ורק בעבור יפיה נשארה בחיים.  בבתי האצילים והעשירים נמצאו פסלי שיש או ציורים אשר חותמם היה יופי למען הוליד בנים יפים כדמותם וכצלמם.  הממשלה אסרה אסר על כל החרשים והצירים, לבל יהינו להוציא מתחת ידם תמונה משחתת המראה, אף אם העתיקו אותה מפני איש רע המראה, וכענש קשה רדפה את כל העובר על דברה.  ואם חפץ הַצַיָר לתאר איש אשר מום בו, אז התאמץ להסתיר המום מעין רואה ולהוסיף יופי בהתמונה.  מכל אלה נוכל להבין עד כמה היה רגש היופי נכבד, ונוכל גם לומר, קדוש להיונים הקדמונים, ורק הם ידעו אל נכון תעודת חכמת הציור ויצירת פסל, ובכלל תעודת החכמות היפות, עד אשר לא שאלו: מה תכלית הציור וכדומה[3].  ועתה לא יהין כל איש לומר כי תכלית הציר, רק להעתיק מה שעיניו רואות מבלי חשבון ודעת, כי אם  תכלית חכמת הציור היא היופי.  והיופי יועל מאד לנפשותינו להגביה אותן משפל הארץ למעוני שחקים, מקור כל יופי ונשגב, ולהמתיק חיינו ולהטעימנו מענג שמים בימי החיים! –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] אל נא נשכח כי אנשי יון הקדמונים לא הפרידו בין האחיות האלה, והמשוררים שרו תמיד בפרטם על פי הנבל (לירא), ומאז ועד היום נקראים מחלקות שירים אחדים בשם (לירישע געריכטע) ע"ש הלירא הנזכרת, ושירי המשוררים המהוללים ממין הזה שלמים בתכלית כל כך, עד כי כמעט אי אפשר לקרותם בלי נגון, כאשר כבר העירו ע"ז מליצים רבים, ויתפלאו על המוזיק השוררת בדברי השירים. ויכולתי להביא למשל שירים רבים מגאֶטהע, שיללער, היינע וגם פושקין ושזוקאָווסקי ועוד.. אשר בלי נגון הם בלי טעם ובלי ריח, והנגון ימליץ דבריהם עד להפליא.

[2] העללעס-גריכענלאַנד

[3] רגש היופי היה שלם בתכלית השלמות אצל היונים הקדמונים לא רק בחכמת הציור ויצירת פסל, כ"א גם בחכמת המוזיק, וחוש השמיעה היה אצלם דק ושנון כל כך עד כי חלקו את הטאָן לארבעה חלקים, תחת אשר אנחנו יודעים רק מן טאָן שלם וחצי טאָן. גם ידעו להבדיל בין C ובין DB אשר עתה אין הבדל כזה, וקראו כללים רבים בחכמת הזמרה הידועים בשם: אלטנדיבישע מעאָריע או סיסטעמאַ. ובשיר ומליצה גלוי וידוע לכל כי עלו על עמים רבים. ושם אסכיל, מאַפאָקל, עוזריפיד, ועוד, יהיו לתהלה לדור דורים.