_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הציר היהודי אפפענהיים

מרדכי צבי מאנה

לתוכן הענינים

 

מאמר מפיץ אור על חכמת-הציור החדשה בישראל

טרם נעביר לפני הקוראים תולדות ימי הציר המהולל הזה, עלינו להעיף עין על התפתחות החכמות היפות בין בני עמנו, מעת היותם לגוי, ועל מצבן בראשית המאה האחרונה, ורק אז נדע להוקיר מפעליו כפי ערכם הרם.

אם נתבונן על מצב החכמות היפות (חכמת השיר והמליצה, חכמת הנגון והזמרה, ומלאכת מחשבת;  חכמת הציור, חכמת יוצרי-פסל וחכמת הבנאים) בין יתר העמים, ועל העת אשר עברה עדי הגיעו מעט מעט לדעת כל יופי ונשגב ולהרחיב כל חכמה ומלאכת מחשבת, גם על המקרים אשר הובילום אל אפריון המדעים וחרשת המעשה;  ואם נערוך התפתחות החכמות היפות בין בני עמנו לעומת העת והמקרים אשר עברו עליהם, - אז נשתומם לראות כי הרבה עמנו בראשית היותו לגוי, להרחיב את החכמות האלה, להרגיש כל יופי ונשגב ולהוציאו לפעולת ידים, מבלי הבט על המכשולים והמעצורים אשר קמו לו לשטנה על דרכו;  ולא נתפלא עוד מדוע עמד ישראל, גוי חכם ונבון, מנגד להחכמות האלה מעת שממה ארצו עד המאה האחרונה.

ההעללענים (היונים הקדמונים) המצוינים בהחכמות היפות ונהיו למשול עמים, הגיעו לשלמותם רק אחרי עבור יותר מן 1100 שנה מעת נהיו לגוי, וכן כל העמים יתגלגלו תחת שואת הבערות והפרעות שנות מאות עד כי יתפתחו כשרוניהם ממסגרותיהם לברא חדשה בארצם;  ובצאת ישראל ממצרים, אך הסיר שכמו מעול סבלו, חיש נהפכו עובדי פרך אלה לגוי חכם ונבון, והמלאכות היפות לקחו לבבם ויעירו בקרבם רגשות חדשים לא שערום עד הנה, וימשכום אל כל הדר ונשגב.  אם הצליח בידי עם נודד במדבר ישימון להקים משכן, ארון העדות וכרובים, מנורת המאור עם כפתוריה, פרחיה וגביעיה, פרוכת המסך בשלל צבעיה, ובגדי השרד לשרת בקדש עם כל הדרם;  אם למרות כל המכשולים בדרך התפתחות כל חכמה ומלאכה והמעצורים אשר פגשו בלי ספק על כל צעד, השכילו להוציא מלאכות כלילות יופי כאלה ולערכן במשטר וסדרים ובטוב טעם ודעת, - מי יודע עד כמה הגיעו ברוח נשגב כזה לו ישבו בארץ מבורכה ומסודרה ומלכם מקרבם יצא?  למען דעת עד כמה הוקירו את החרשים החכמים, די לנו לזכור כי על בצלאל נאמר: "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות" וגו', אשר גם הנביאים וחוזי-יה לא נזכרו בתוארים יותר נשאים מאלה.  לו לא עבדו אז כל העמים פסילי עץ ואבן וישתחוו למעשי ידיהם, אז למותר היה לצוות לנו: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה.  ומה נפלאה חכמת איש האלהים!  כי אחרי אשר חסם בעדנו הדרך ליצירת פסל וכל תמונה, גלה לפנינו דרך אחרת, היא חכמת הבנין, ועדי עדים, על ידי אריגת יריעות עם ציורים ותמונות גם עדי ציצים ופקעים,  פרחים ונצנים, כרובים ותמורות וכדומה, ויוסף לשבח ולרומם את החרש-חכם בצלאל;  למען הראות לנו, כי לא משנאת החכמות היפות אסר יצירת פסל ותמונה, כ"א למען הסיר מכשול מן הדרך המובילה אל הקודש פנימה, אל הכרת אחדות הבורא, שאינו גוף ואין לו שום דמיון כלל.  כן העיר ויעורר איש האלהים לב יוצאי מצרים להכיר את היופי ולרדוף אחרי כל נשגב והדר, והצעד הזה היה נחוץ להעם, לרוממהו משפל עבדותו אשר דכא לעפר נפשו, ולפקוח עיניו לראות אור בהיר השפוך עלי תבל והמון חזיונותיה, להבין פלאי  הצור ולהכיר על ידיהם את היוצר אבי כל נשגב והדר.  אדון הנביאים זה חצב גם להבות אש המליצה בדברו, וירכב על כנפי השירה הנשגבה.  ולא ראינו כזאת בכל עם מעמי הארץ כי ירומם מחוקקם בניב שפתים ובפועל כפים את החכמות היפות למעלה, כמשה איש האלהים;  גם חכמת הנגון צעדה הצעד הראשון במשכנות ישראל בימי משה, אשר חפצו היה לעשות עם אלהי אברהם לגוי גדול, גוי נבון ורב פעלים אשר יהיה לאור עמים רבים.  מחוקקנו זרע בלבנו זרע קודש, ויקוה כי יביא פרי הלולים ברבות הימים לגאון ולתפארת;  אך שבולת הזמן עבר עלינו בשטף מרוצתו, ויסחוף זרע קודש אלה, ותהפוכות העת טאטאו במטאטא השמד נטעי נעמנים ונצני יופי והוד, ולא באשמתנו נשארנו רחוקים מן חכמת הציור ומלאכת מחשבת עד המאה האחרונה.

אחרי מות משה נראה את החכמות היפות בשפל תשבנה.  המלחמות מבית ומחוץ, השוד והמבוסה מידי שכניהם הרעים, עצרו מעוף נפש ישראל בימי יהושע והשופטים להרקיע לשחקים; כן עבודת האדמה אשר היתה מנת חבל הגוי כולו, השפילה רוחו, והחכמות היפות נכריות נחשבו לו, עד כי גם חכמת השיר והמליצה, העולה על כל החכמות בימי משה גם היא שמה ערפל חתולתה, ורק זעיר שם זעיר שם הפיצה אור נגה כברקים באישון ליל.  אמנם בימי דוד קמו חכמת השיר והמליצה גם חכמת הנגון והזמרה לתחיה;  גם חרשת המעשה החלה להתנער מעפר שפלותה ותגיע למרומי ההתפתחות בימי שלמה בנו, ולהחכמות היפות היה אז תור-הזהב בדברי ימי ישראל.  שלמה המלך החכם מכל אדם העפיל עלות על מרומי הרי השיר והמליצה על כנפי רוחו הכביר;  שלמה אדון אוצרות וסגולות מלכים אין קצה, הואיל לפאר ממלכתו בהיכלי עונג וטירות נשגבות, ובית האלהים אשר בנה יעיר עד עתה, זה כשלשת אלפי שנים, רגשי תמהון ופלא בלב כל קורא פרשת גדולתו ותפארתו;  שלמה הציר-האמן, אשר ציר בעטו תמונות יפהפיות ונשגבות בשיר השירים, ידע לשפוך רוח חן ויופי על כל היכליו בביתו ובבית-אל ובכל רחבי ממלכתו;  שלמה בן דוד נעים זמירות ישראל הגדיל והאדיר גם חכמת הנגון והזמרה.  אך התקופה הזאת לא ארכה, ומעת נקרעה ממלכת ישראל לקרעים עד גלות בבל, לא הביאו החכמות היפות פרי חדש, אך גם לא צעדו אחורנית.  הציור הנפלא אשר נתן לנו יחזקאל בבנין הבית יראנו כי ידע חכמת הבנאים ועדי עדים עד תכונתה;  גם חכמת הציור לא היתה מוזרה לו, כאשר יעידו הפסוקים: "קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלים, ונתתה עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סוללה ונתתה עליה מחנות ושים עליה כרים סביב".

אחרי אשר תלו אבותינו כנורותיהם על ערבי נהרות בבל, נאלמה חכמת הנגון דומיה.  חכמת השיר והמליצה ירדה פלאים ממרום שבתה, וגם על חרושת המעשה עבר כוס וכל חמודותיו נשמדו מתחת שמי ה'.  בלי ספק שפכו החכמות היפות בבבל ובפרס את רוחן על גולי יהודה, כאשר עינינו רואות מבנין בית שני;  אך על דבר היהודים הנשארים בגלותם, אשר מספרם רב מאד, לא נדע שמץ דבר.  התלאות והעמל אחרי שוב גולי יהודה לארצם, הפריעו התפתחות החכמות היפות עד אשר הכניע אלכסנדר מוקדון גם ארץ יהודה, ויביא אתו רוח חדש בעולם חרושת המעשה;  ולולא עריצות אנטיוכוס ורדיפות, אשר העירו שנאה נמרצה לכל הבא מרומא ויון, כי אז הביא הרוח הזה פרי נחמד.  אמנם כשבת הורדוס על כסא מלכי יהודה, שבו חרשת המעשה ומלאכת מחשבת להתרומם על גפי מקומי קרת, והיכלים ומצודות התנוססו לתפארת בבת ציון, ובית מקדש-אל אשר בנה עלה ביפיו ושיא חסנו על כל תהלה ותפארת.  אך גם הימים האלה לא ארכו וממלכת ישראל נטתה לנפול, והחיה הנוראה פטיש כל הארץ, רומא העריצה, פערה פיה לבלי חק ותבלע את בת יעקב בשצף קצף, וכל זיכרונותיה נמחו כליל והיו למאכולת אש.  שארית ישראל הרצוצה והשוממה לא יכלה לאהוב את החכמות היפות אשר פרחו אז ברומא זעומת נפשה, ובעת חייה תלו לה מנגד לא יכלה להשתעשע על ברכי כל יופי ונשגב בתבל ארצה, וכן רדפו באף את בני עמנו גם בימי הבינים ולא נתנו להם מנוח;  מסעי הצלב, גלות ספרד, הרדיפות בצרפת וגרמניא, והעדר זכות אזרח וחוקי אדם בארצות פזוריו, היו לאבן נגף לעמנו על דרך החכמות היפות.  ורק חכמת השיר והמליצה לא חדלה להביא בכוריה לעתים, ושמות משוררי היהודים בדור ר' יהודה הלוי יתנוססו כאבני נזר על לוחות דברי הימים.  המשוררים ההם היו גם גדולי התורה, אשר היתה החוף האחד לנמלטים מפני גלי זעם בים התלאות, ולכן סלסלוה וירוממוה גם בימי נודם ומרודם;  לא כן חכמת הנגון והזמרה, כן חכמת הציור ומלאכת מחשבת, לא תפרחנה רק בעת שקט ומנוחה, בממלכה מסודרה.  אחרי כל אלה לא יפלא בעינינו כי זרו לעמנו דרכי חכמת הציור עד המאה האחרונה, ואך שקר יאמרו כי הטבע חמסה מבני ישראל הכשרון למלאכת חרשי-צירים.  הצירים והחרשים אשר קמו בינינו בשנים האחרונות, יוכיחו כי כשרון היהודי לא נופל מכשרון בן עם אחר, ולעתים לא רחוקות עוד יתר שאת לו עליו בחריצותו ובכחות נפשו;  ונגד האומרים כי דתנו תצרור כל מלאכת יופי ונשגב, כבר ענה משה מענה נמרץ, בהללו את בצלאל, ובהעירו רגשי היופי והנשגב בלב בני עמו.

בראשית המאה האחרונה, אחרי אשר מלכי אירופא האירו פניהם אלינו, ועם ישראל הרגיש כי האדמה לא תרגז תחתיו ושערי הדעת ומלאכת מחשבת פתוחים לפניו;  אז לא עמד מנגד וילך קדימה עם העם אשר בקרבו הוא יושב, וצירים מפוארים גם אמנים מצוינים יצאו מקרבו אשר עשו להם שם עולם לא יכרת.  אמנם הרוב מן הצירים ויוצרי פסל ההם עזבו שדה הספרות העברית וילכו ללקוט בשדה אחר, ותחת לקחת להם החמר (שטאף) ליצורי כפיהם מדברי ימי עמנו הנפלאים ומחייו, השפיקו בילדי נכרים, או בדברי ימי עם ועם, או בספורי המיטהאלאגיע;  ובמגנת לב נראה לעינים תמיד, כי כל מחזות כתבי הקדש או דברי ימי היהודים הם תוצאות פעלי צירים נוצרים, אשר לפעמים לא רחוקות יחטאו נגד האמת בזדון או בשגגה.  ובני עמנו אשר מימי ילדותם גודלו על ברכי כתבי הקודש, והמחזות האלה הופיעו לפניהם עוד בשחר חלדם, אשר חיי בני עמנו כספר נגולו לפניהם וכתובים על לוח לבם בכתב אמת, - הם יקדישו כשרונם ועמלם לתאר חזיונות זרים, וישכחו כי גם לעמם יש דברי הימים נפלאים וחיים של מחזות הוד ויופי, נשגבים ונעלים, השוים להתבונן עליהם.  ובצדק נוכל לומר כי הציר הפראפפעסאר מאָריץ אָפפענהיים מחייב את הצירים!  האיש הדגול מרבבה הזה יוכיח, כי בעל כשרון ורוח כביר יגיע למרומי מטרתו אם גם ישאר נאמן לעמו ולדתו;  האיש הזה יפקח עינינו לראות היופי השורר בחיי בני עמנו המיוסדים על אדני הדת והליכותיה בקודש.  האיש הזה הקדיש שם עמו ודתו בין העמים, בגלותו לפניהם חזיוני קדש מחיי עמנו מעולפי יפעה ויופי, אשר לא ראו כמוהם עד הנה;  האיש הזה זכה לשני עולמות.  מלכים ורוזנים ראו פעלו ויאצלו לו כבוד ויקר, משוררים ומליצים נקשרו אתו בעבותות אהבה, ובני עמו נשאוהו על כפים כבן נאמן, ושמו מבורך בפיהם לדור דורים.

                                    _______________  

מאריץ אפפענהיים נולד בעיר Hanau בסוף חודש דעצעמבער שנת 1799, על ברכי הורים ישרים ותמימים ברחוב היהודים.  אביו מצא כלכלת ביתו מעסק מסחר וקנין, ובאהבתו את החכמות והמדעים לא חשך לשחד מכספו לחנך בניו לפי רוח העת ולהשקותם ממעיני הדת והדעת, וביותר את בנו מאריץ אשר נפש עדינה ומשכלת התנוססה בו.  בעת ההיא החל אור דעת משאלות הזמן להופיע על בני עמנו, וחיי ומנהגי העת הישנה היו עוד בעצם תומם;  ותחת אשר הקנאים  מצד אחד והחפשים מצד השני הועילו לסכסך בני הדור הישן בבני הדור החדש ולשים ביניהם איבה ומשטמה, הצליחו יחידי סגולה בהשכל ודעת, ותושיה ומזמה, לקרב את הלבבות, לשים שלום בין האמונה וההשכלה, כי תהיינה שתיהן תפארת לבעליהן.  ורק אנשים אשר אמונה טהורה והשכלה אמתית באו כשמן בקרבם, רק הם יצלחו לגלות את דרך השלום הזאת, וביניהם יאיר גם שם אפפענהיים כנוגה בין כוכבי אור.

עוד בימי ילדותו נראו במאריץ עקבות הכשרון לחכמת הציור הנטוע בו מידי הטבע, ובהגיעו לימי עלומיו שכל את ידיו בבית הלמוד לחכמת הציור בהנוא לתאר יצורי הטבע ומעלות רוחו עלי גליון.  מלמדו להועיל היה הציר והמחוקק המהולל קאנראד וועסטענמייער אשר אבד כל הונו בעת הפרעות בויימאר בשנת 1806 ונקרא בשנת 1807 להנוא בתור פראפפעסאר יועץ-המלוכה ופקיד משנה בבית למוד חכמת הציור, ושם עשה לו שם על ידי תלמידים מובהקים אשר השכיל ללמדם בטוב טעם ודעת דרכי החכמה היפהפיה הזאת;  ומאריץ היה ביניהם מן הראשונים.  בימים ההם מצא העלם מהלכים בבית שר נכבד, הנודע לשם בספרות, הגראף ווענצעל-שטערנאו, ויקח לבו ולב רעיתו טובת הלב, וימשכו לו אהבה וחסד עד כי אמצוהו כבן, וימים רבים ישב בביתם ויתענג בחברתם.  אהבת האצילים האלה וקרבת אנשים נכבדים תמיד, העירו בקרבו רגשי יופי והוד, וילמדוהו להיות בדברו נאוה ומהלכו נחמד, להפיק רצון ולמצוא חן בעיני השרים המטיבים עמו.  בבית איש חסדו זה מצא אפפענהיים אֹסף ציורים יקרים להעתיק מהם וללמוד לעשות כמתכונתם בדמותם כצלמם.  ספור אחד יוכיח לנו עד כמה גדלה אהבת האצילים האלה להעלם מאריץ, ועד כמה חזקה בלבו אהבת דתו, ומזה נבין את החנוך הטוב אשר גודל על ברכיו;  בכל ימי שבתו בבית השר לא טעם מאומה ממאכלי בשר, ואשת השר הכינה תמיד עבורו מאכלי חלב לבד.  אך מרוב אהבתה אל העלם היהודי שמה לפניו פעם אחת מאכל בשר,  ותבטיחהו כי לקחה הבשר מאת יהודי וכשר הוא, כי נשחטה הבהמה כדת ישראל;  מאריץ בא במבוכה, כי אהבת הגבירה טובת הלב הזאת נגעה עד לבו, אך בכל זאת לא מלא חפצה ולא טעם מאומה מן המאכל הזה.  כן נראה כי האמונה וההשכלה היו תאומים בלבו מימי עלומיו, ועד זקנה ושיבה לא צררו האשה את אחותה.  כמשה אשר ינק משדי אמו אהבה לעמו, ובבית בת פרעה אשר לקחה אותו לה לבן ינק משדי חכמת מצרים, כן מאריץ אפפענהיים אסף במשכיות לבבו הטהור רגשי אהבה עזה לעמו בבית הוריו הישרים ועובדי ה', ובבית אצילי אירופא האיר אל עבר פניו אור הדעת ויאצל עליו מהודו, גם  נתן אֹמץ ועוז בלב בעל הכשרון הנפלא הזה, לרדוף אחרי מטרתו הרוממה, להיות למופת בקרב אחיו ובני ארצו.

בשנת השמנה עשרה לימי חייו עזב אפפענהיים את אבותיו ויסע לעיר מינכען, ויצליח לגמור שם חוק למודו בהאקאדעמיא לחכמת הציור במשך שלש שנים.  עוד בהיותו תלמיד האקאדעמיא ברא רוחו הכביר חזיונות חדשים וציורים יקרים, וביניהם הכי נכבד הציור "משה והלוחות" אשר עשה לו שם, ויראה גלוי לעין כל, כי כשרון כביר יצוק בו להוציא הגיוני רוח מלאי רגש ויופי לפעולת ידים.  גם תמונת פני הרוזן וואללערשטיין מצא חן ותהלה בעיני כל יודע דבר חכמת הציור לאשורו.  מעיר מינכען נסע אפפענהיים לפאריז, וכשרונו הוסיף להתפתח ולחשוף כל שכיות חמודותיו;  ואחרי שבתו שם כשנה אחז דרכו בשנת 1821 לרומא, מרכז ומקור כל יופי ונשגב, למקום אספת גדולי החרשים והצירים בתבל: קארסטען, קארנעליוס, אווערבעק ועוד צירים מפוארים אשר הרימו אז בעיר המהוללה ההיא את חכמת הציור על מרומי קרת, ותלמידים רבים מצוינים נהרו להנות מזיו חכמתם ולעשות כיצורי כפיהם.  אפפענהיים אהב בימי שבתו במינכען ופאריז להתרועע את אחיו בני עמו ולשבת בחברתם, וכן בבואו לעיר רומא היתה ראשית דרכו אל הגהעטא מקום מושב היהודים, טרם צעדו רגליו על ספון היכל הוואטיקאן;  וגם ימים רבים אחרי כן, בהיותו תמיד בחוג צירים אשכנזים בני ארצו באהבה ואחוה ורעות, היתה אהבת עמו ודתו כאש עצורה בעצמותיו.  האהבה הזאת, כאֵם רחמניה, הלכה אתו על דרכו כל ימי חייו;  היא חשפה לפניו את היופי וההוד, השורר בדברי ימי היהודים ובחיי המשפחה והחברה;  היא גלתה לפניו דרך חדשה לא שערוה ראשונים, והוא עבר את הדרך הזאת במרכבת נצחון וזר תהלה על ראשו.  רוחו השואף לנשגבות ונצורות, האוהב לתת להיופי חומר וצורה בצבעים ובתמונות, מצא כל מאויי לבו בחזיוני קדש המרהיבים עין כל יהודי בימי חייו;  תחת אשר רבים שתומי עינים דמו בנפשם למצא את היופי הזה רק בתמונות המיטהאלאגיע או בציורי רפאל ודורו אשר נתנו לו כבוד אלהים ויצאו בעקבותיו, וישכחו מה העת והמקום דורשים מהם.

ברומא הוכיח הנסיון לאפפענהיים, כי גם כשרון היהודי יאבד ערכו הרם בעיני רבים, יען כי ממי יהודה יצא.  בימים ההם הבטיחו בהאקאדעמיא ברומא מחיר-כבוד להציר אשר יעלה על אחיו בציור "הבן האובד שב אל אביו", ופקיד האקאדעמיא האיש הדגול והנשא טהארוואלדזען (יוצר פסל מהולל מאד) נתן את הזכות והכבוד הזה לאפפענהיים, באשר יתר שאת לציורו על כל הציורים הרבים אשר הוצגו לעין רואים.  אך הפראפפעסארים האחרים התאוננו וילונו כי יזכה איש מארץ אחרת וביותר יהודי בכבוד גדול כזה, ופקיד האקאדעמיא נאלץ היה למלאות חפצם ולגרוע השכר הזה מאפפענהיים, אך עמד על דעתו כי לא ינתן השכר לאיש אחר אשר לא זכה בו.

אפפענהיים אבד את השכר הזה באשר יהודי הוא, אך תמורתו זכה בשכר גדול ונכבד ממנו, הוא טהארוואלדזען, אשר אמצהו כבן לו, ויהי מגנו ומבטחו בכל עת שבתו ברומא וגם אחרי כן.  החרש-חכם הישיש הזה קנה מאת הציר הצעיר אפפענהיים את ציורו הנעים "שוב טוביה לבית אבותיו", ויפאר בו חדרי משכיתו, והיום נמצא הציור הזה בבית-שכיות-החמדה הבנוי על שם ועל קבר טהארוואלדזען בקאפענהאגען.  על ידי טהארוואלדזען  נודע אפפענהיים לחכם הבנאים המהולל היסטארף, ויציר תמונתו ברוב פאר.  כן נודע להקורפירסטין מהעססען, אחות פרידריך ווילהעלם השני מלך פרייסין, ויציר בעבורה את הציור "שליחת הגר מאברהם".  בימי שבתו ברומא הוציא לאור ציור נחמד "שושנה רוחצת", אשר אין ערוך ליפיו והודו השפוך עליו, עד כי כנוהו בשם "פנינת-חמדת-הציור";  את הציור הזה רכש לו הבאראן קארל פאָן ראטהשילד בנעאפאל.  בין ציורי חזיונות כתבי הקדש אשר פעל ועשה ברומא יתנוסס לתפארת הציור "שוב היונה אל תיבת נח", אשר הוצג אז לעין רואים בבית אסף הציורים בנירענבערג, וימשוך עליו עיני יורש העצר במלכות רוסיא יר"ה ויקנהו בכסף מלא, וחברת-אלברעכט-דיירער הואילה ליקרת ערכו להעתיק ממנו העתקות בפתוחי-נחושת והמחוקק וואגנער מלא חפצה.  בציור הזה נראה כי נח פתח צהר התיבה ויושט ידו להביא את היונה ועלה זית טרף בפיה;  בניו ונשי בניו חשו גם הם אל החלון ועיניהם למרחוק יביטו על הארץ הנשמה אשר תשוב עתה לתחיה;  רגשי ענג ונעם שפוכים על פניהם כעל פני אסיר כלא בעת יפתחו מוסרותיו.  בתקופה ההיא יצא מתחת ידו גם כן הציור "משה סומך ידיו על ראש יהושע" אשר הגישו תלמידי הד"ר עדוארד קליי בהאמבורג למורם ביום חג היובל לפעולותיו, לאות כבוד ויקר.  כן השלים אז את ציורו "כורש נותן רשות להיהודים לשוב לארצם ומשיב להם כלי המקדש", אשר היה לעין רואים בבית-אסף-ציורים בפראַנקפורט דמיין, וימצא חן ותהלה בעיני כל רואיו.

אפפענהיים ישב ארבע שנים באיטאליא וישביע נפשו בחזיונות הטבע הנפלאים, המופיעים באור שבעתים בארץ הברוכה הזאת;  רוחו פרש מוטות כנפיו ויעף על מרחבי יצורי חכמת הציור, ויגיע אל אפריון החכמה הזאת פנימה,  ושמו יצא לתהלה בין שמות הצירים המהוללים.  בעת ההיא היה גם בנעאפאל, פלארענץ, ליווארנא, ויתבונן אל ציורי הצירים הגדולים אנשי השם אשר בהם תתפאר ארץ החכמה הזאת.  אך אהבת ארץ מולדת התעוררה בלבבו, ורוחו משכהו לשוב אל אבותיו ולעירו;  אז עזב בשנת 1825 את איטאליא ויעבור בערי באלאניא, ווענעדיג ומינכען, ושם קבלהו המלך לודוויג מבייערן בכל אותות אהבה וכבוד, ומשם שב לפראַנקפורט דמיין, ולפניו יצא שמו המהולל בפי כל חכמי החרשים ועם הארץ, ובכל מקום בואו נחל זר התהלה והתפארת.

בפראַנקפורט החלה תקופה חדשה במעללי הציר הזה.  אפפענהיים היה נעלה על כל הצירים בפראנקפורט, ובציוריו מחיי משפחת היהודים הגיע למרום מטרתו.  חזיונות הטבע הנשגבים באיטאליא וציורי אנשי השם, העירו בקרבו החפץ לתאר חזיוני כתבי הקדש בחרט צירים;  אך חיי המשפחה והחברה בעיר מולדתו, הנעימים ומלאים ג"כ רוב יופי, לקחו לבבו בקסם הודם, עד כי הקדיש כל ימי חייו לשפוך עליהם מרוחו ולגלותם לעיני השמש, לעיני כל העמים.  הציר ירד מגבהי שחקים, מעולם החזיונות אשר נשאו רוחו שם עד הנה, לעולם החיים, אשר גם הוא בקדש יסודתו;  אף הצליח להוסיף להחיים האלה מחזה שדי ויפעת שמים, ופני יצורי כפיו יהלו באור קדוש וטהור כבני אלהים, מעוררי אהבה בלב כל רואיהם.  אך טרם נעביר לפני הקוראים שמות ציוריו מחיי היהודים אלה, נשוב להביט על תולדות ימי חייו.  בין תמונות פני אנשים רבים פעלי כפיו אחרי שובו לארצו, עלתה תמונת לודוויג באֶרנע (1826) על כולנה, כי הצליח לתאר פני האיש המהולל הזה ברוב פאר ואמת מבלי החטיא השערה, עד כי העתיקו ממנה העתקות רבות להפיצן בארץ אשכנז.  באֶרנע שש מאד על התמונה הזאת, ויהלל את הציור ואת הציר במכתבו לאפפענהיים, ומאז היה לו אוהב נאמן דבק מאח.  כן הגו לו אהבה בלי מצרים גם היינע, ועוד גדולי החכמה והמדע.

עוד בשנת 1826 נודע שם אפפענהיים להמשורר הגדול גאֶטהע, אשר לא חשך ממנו תהלה. המשורר יכתב לאפפענהיים כדברים האלה: "את ציוריו אשר שלח לי למראה אשיב לו בתשואות חן;  מפעלי כפיו ראיתי הכשרון הנפלא אשר חננו אלהים ושבעתי ענג וששון מן המחזות והרעיונות אשר הופיעו לפני על הגליון".  בעת היות אפפענהיים בויימאר בשנת 1827 נתכבד לראות פני גאֶטהע, אשר אצל לו אהבה ותהלה וכרע כאח התהלך אתו.  אז עשה תמונת פני הקאנצלער פאָן מיללער, ובשנת 1828 הקדיש לשמו את ציוריו המתארים חזיונות שיר גאֶטהע "הערמאַן אונד דאָראָטהעא".  בוויימאר ברא גם את הציור, "האַרפנער אונד מיגנאָן", יצורי חזיונות גאֶטהע.  הציור הזה נמצא כעת בבית-אֹסף-ציורים בהנובר, והעתקות רבות נעתקו ממנו בפתוחי נחושת.

מלבד כשרונותיו נשא אפפענהיים חן בעיני אלהים ואנשים, בטוהר נפשו וברגשותיו העדינות, כאשר יעיד על זה איש חברתו במסעו לוויימאר, ה' פאָן האלטעי, במכתביו ע"ד אפפענהיים ומעלת רוחו.  טרם עזבו את וויימאר נתכבד אפפענהיים על ידי ידידו גאֶטהע לראות פני כבוד הגראָססהערצאג מוויימאר, אשר פרש עליו כנפי חסדו ויכבדהו בתור "פראָפפעסאר" בחכמת הציור.  אותות כבוד רבים נחל ממושלים ומלכי ארץ, ואנחנו נזכיר את אות הכבוד של מאוריטיוס-לאַצאַרוס אשר כבדהו בו המלך וויקטאר עמנואל שנים רבות אחרי עזבו את איטאליא, לאות כי זכר הציר הזה עוד חי באיטאליא ובכבודו תתימר.

משנת 1828 קבע אאפענהיים איתן מושבו בעיר פראַנקפורט, ויחי חיים שאננים בחוג משפחתו ימים רבים.  בשנת 1833 הפליא עין רואים בציורו החדש "שוב איש-חיל יהודי מחיל המתנדבים לבית אבותיו כתם המלחמה".  הציור הזה נעטר בזר התהלה בשנת 1837 בבית-אֹסף-ציורים בקאַרלסרוהע, מפי כל לשון ועט.  בשנת 1835 כבדו היהודים תושבי באַדען את האיש הלוחם מלחמת עמו על דרך ההשכלה וזכות אזרח, גבריאל ריעסער, בהציור הנפלא הזה לאות תודה ולמזכרת עולם.  "בעליצות נפש – כתב ריעסער – אביט על הציור היקר הזה, ומאֻשר אנכי בהעלותי על לבי כי אני אדון לו, וביותר כי רעיונו ישא  בד בבד עם מחשבותי בימי חלדי".  את הציור הזה נזכיר עוד הפעם בין יתר הציורים מחיי היהודים אשר נעביר לפני הקוראים.  מיתר ציוריו נזכיר תמונת פני הקיסר יוסף השני, מלא קומתו, אשר עשה עבור הבאראן שלמיאל פאָן ראטהשילד, ותמונת המלך אטטא הרביעי;  גם ציור קטן, נחמד אף נעים "המחזה בחלון בעת הופיע מושל העיר בפראַנקפורט דמיין", הנמצא בבית-אֹסף-ציורים בלייפציג.  הציור הזה ירתק עיני המביטים בחבלי קסם השפוך על פני הנאספים אל החלון לראות בכבוד השר, כולם מלאי עונג, ובקול צהלה ותרועת הידד יקראו שלום להאורח הבא לשכון כבוד בתוכם;  מטפחותיהם הצחורות תתנוססנה בידיהם כדגלים, ועל שפתות העלמות העדינות והילדים הרכים יופיע צחוק ששון וגיל.  החזיון הזה ישאר כמו חי בזכרון המביט ימים רבים ולא ישכחנו.  את הציור הזה החל אפפענהיים בשנת 1848 ויכלהו בשנת 1852.  אך בשנת 1853 הוסיף להפליא עין רואים בציור חדש "בית יוצר-פסל בפראַנקפורט", הנמצא בבית-למוד-חכמת-הציור בפראַנקפורט.  הציור הזה נפלא בהאור השפוך עליו באופן מאד נעלה.  לנגד עינינו חדר יוצר-פסל כנטות צללי ערב;  אשה כבודה אחת עם בנה ילד קטן באו לראות מעשי ידי החרש, ולפניהם שפחת בעל הבית ובידה מנורה מאירה, אשר מנגה נגדה תופיע תמונת שיש צחר, גם קרנים מידה לה סביבה, להאיר באור יקרות אל עבר פני האשה ובנה והשפחה;  בעד פתח החדר נראה את היוצר-פסל בא אל חדרו.  כן מלא חן ויופי הציור הקטן "מחזה ביום הולדת" (שנת 1853): ילדה קטנה תושיט לאשה כבודה צרור פרחים, ושפתיה תבענה הברכה ליום הולדת כאשר שמו בפיה משלחיה, אך עיניה וכל מחשבותיה נשואות אל עוגת-רצפים אשר תשא ילדה אחרת בחדר הזה על קערה;  תומת לב הילדה נראה פה עין בעין.  בשנת 1855 הופיע בבית-אֹסף-הציורים בפראַנקפורט  ציורו "שלשת הטבעות".  רעיון הציור הזה לקוח מן החזיון "נתן החכם" (לעססינג), ועליו מלמעלה כתוב "רק ה' אלהים יגיד פשר דבר".

מלבד כל הציורים האלה אשר ישימו כבוד לאפפענהיים, ויתנו לו מקום בין הצירים הראשונים בהמאה האחרונה.  עוד נעלים ונשגבים עליהם שנים עשר ציורים מחיי היהודים, אשר בהם הוציא כל רוחו הכביר לפעולת ידים.  לך נא אחרי, קורא יקר, להביט על הציורים האלה, ולעיניך יגלו חזיוני קדש, מלאי יופי והוד, חזיונות חיי עמנו בביתו ובחוג משפחתו, הנושאים עליהם חותם הדרת קודש;  והתמונות הנעימות האלה תעירנה בלבבך רגשי אמונים לעמך ולדתו, רגשי אהבה וכבוד לגוי קדוש צור מחצבתך, וברוח דמיונך תחבק את הציר יוצר החזיונות בזרועות אהבה, ותשים על ראשו זר תהלה.  החזיונות האלה יצא ולפעלם בעיר פראַנקפורט דמיין, בתקופת ימי חיי הציר...

                                    ______________ 

השבת, תקות כל איש ישראל בכל ששת ימי המעשה, נחמתו ותענוגו בימי עניו ומרודו;  המתנה הטובה הזאת מבית גנזי אביר ישראל וגואלו, נתנה חזיונות נפלאים להציר המהולל, אשר הוסיף עליהם עוד הדר חכמת הציור ורגש אש דת המפעמהו, עד כי ימשכו עליהם ציוריו עין כל רואה בחבלי אהבה.  נביט נא גם אנחנו על ציורי-שבת אלה!

1) "קבלת שבת".  החדר אשר תחזינה עינינו נקי וטהור ומפואר לכבוד שבת;  רוח מלאכי השלום ירחף על כל אפסיו:  מטפחת לבנה כשלג תכסה את השלחן ושתי החלות, לחם משנה, דמות הברכה ביום הששי לשובתי בשבת קודש.  גם היין והגביע הנה הנם לקידוש;  מנורת המאור התלויה באמצע הבית העלתה נרותיה.  בעל הבית לבוש בגדי שבת נקיים וטהורים.  עמל ששת ימי המעשה נשכח מלבו, מנוחה שאננה שוכנת על פניו, כל תוגה ודאבה לא תקרבנה אליו ברגעי קודש אלה.  עיניו נטיו על מורה שעות כסף אשר הוציא מצלחתו, לראות אם באה העת ללכת לבית הכנסת.  האב עוד יעמוד על עמדו, אך הנער האוחז בידו נכון לרוץ אורח;  רוחו ימשכהו לבית-אל לבלי עבור מועד התפלה.  בן חכם הוא ולשונו תמהר לקרא צחות בסדר התפלה הגדול אשר ישאהו עתה תחת זרועותיו.  אמו רחצה אותו למשעי ותלבישהו מחלצות וכלו יפה אף נעים.  לך לבית אל בשם ה', ילד נחמד!  הן אמך עקרת הבית פה עומדת לפני מאורי אור שבת, פניה וכפות ידיה הנשאות יזהירו באור יקרות, ושפתותיה נעות ברגשי קדש תפלה זכה ועדינה: "כאור הנרות האלה תאירנה נא עיני בני באור התורה הקדושה!"  ומלאך השלום עונה "אמן!".  על קיר הבית תלוי לוח קטן ועליו כתוב "מזרח";  משמאל תלוים הטלית והתפילין, גם הכיור סמל דמות הטהרה בבתי היהודים;  מעל הפתח תחזינה עינינו הדס ובשמים להבדלה, ועל המשקוף כתוב: "ברוך אתה בבֹאך וברוך אתה בצאתך". 

2)  "ליל שבת".  מחזה קדוש מלא יפעת שחקים!  פה נראה בעל הבית ככהן לאל עליון בביתו משכן הקדושה והטהרה;  זיו טהור וזך שפוך עליו מנרות השבת, ובאורן תהלנה גם כל יתר התמונות היפהפיות המופיעות לפנינו בהציור הזה.  פני אדון הבית יפיקו אהבה לצאצאיו היקרים הסובבים אותו כשתילי זית;  מבטו יגלה לעין כל את האֹשר השורר בלבו לראות בניו תמימים וישרים, אהובים ונחמדים בעיני אלהים ואדם, ובצחוק קל תבענה שפתותיו בדממה מקרב ולב עמוק: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וכו'".  הברכה הטהורה הזאת תזל כטל על ראש ילדה נחמדה ונעימה, תלתליה השחורות מלאות הוד והדר, אזרעותיה נשואות אל אביה ככנפי יונים, וכמו תשפוך כל רגשותיה ללב אביה, אשר פרש ידו האחת עליה, והשנית על ראש עלמה עדינה, אשר צרור המפתחות תלוים בצדה, לאות כי על פיה ישק עתה כל בית אביה, וכל התכונה אשר עינינו רואות ערכו ידיה בטוב טעם ודעת;  אמה, אשת חיל, לא תוכל עתה לנהל דרכי הבית: הן היא יושבת שם ויונק ילין בין שדיה... הבת היקרה הזאת תרגיש קדושת ברכת אביה, עפעפיה השפילה לארץ, וכל יצורי פניה מלאים הגיוני קודש.  בין שתי האחיות האלה עומד ילד קטן, ויפרוש כפיו לאביו כי יקחהו על זרועותיו.  האב הישר הזה שב מבית התפלה עם אורח עני קרוא לאכול על שלחנו;  הנה הוא עומד עוד בפתח הבית ומביט בדומית קודש על החזיון הזה;  הנער השב מבית התפלה עם אביו ישא עוד סדר התפלה בידו, וממולו ילד יפה תֹאר ויפה מראה, לבוש מחלצות וצרור פרחים בידו, יופיע בזיו זך מנגה הנרות;  האֵם לבושה בגדי שבת ויושבת עם היונק אצל השלחן הערוך.  מה נפלאת ומה נעמת, חזיון שלום ושלוה!  חזיון כזה יוכל להופיע בארצות החיים רק אז, עת ירדו "מלאכי השלום, מלאכי עליון" "ממעון הברכות" במשכנות גוי קדוש שומר אמונים!...

3)  "ברכת הרב".  לנגד עינינו בית הכנסת, בין הבימה ובין ארון הקודש, ביום השבת בבקר.  על ארון הקודש כתוב: "דע לפני מי אתה עומד", ועל הפרוכת: "זכור את יום השבת לקדשו", ונר-תמיד תלוי לפניו.  מימין ארון הקודש עומדת מנורת המאור עם שבעת נרותיה, ומשמאלו על לוח התלוי על הקיר כתוב: "הנותן תשועה וכו'".  תפלת הבקר נשלמה ובאי בית ה' שבו לביתם, רק איש אחד עוד יושב בצד מזרח עטוף בטליתו ולומד משניות בעומק הגיון.  הרב הנכבד גם הוא עוד יושב על מקום כבודו, טליתו אצלו על כסאו ולפניו גמרא פתוחה;  הישיש הישר באדם הזה יאציל ברכותיו על ראש נער, טרם שובו עם אביו לביתו אחר התפלה;  תום וענות צדק נשקפות מעיני השב הזה, חכמת אלהים תאיר פניו, רוח טהור וטוב ירחף על הצחוק הנעים המשעשע שפתותיו היפות, הפתוחות ונוטפות ברכות שמים;  אזנינו תקשבנה צקון לחש זה בחרדת קודש, הנער יטה ראשו בענוה לברכות מורה הצדק, ורגשי-יה ימלאו כל בתי נפשו.  אביו, איש נשוא פנים, עומד עליו ובדומיה יאזין קול הברכות על ראש בנו ועיניו הרטובות תענינה אחריהן: "אמן!".

4)  "יום-השבת-בצהרים".  חזיון יקר!  לנגד עינינו תרחף המנוחה השוררת בבתי ישראל ביום השבת אחרי סעודת שחרית.  לפנינו יופיע חדר איש עשיר בכל הוד והדר;  על השלחן פרושה מטפחת יקרה, ועליה עוד יעמדו שני גביעים, פרחים ונצנים יתנוססו על החלון הפתוח.  אדון הבית עוד יושב לפני השלחן על כסא הכבוד, תיבת כסף בידו, ובנו הנער הנחמד והיפה יקרא לפניו מעל הספר, אך מטעמי יום השבת ונעים קול בנו סגרו עפעפיו בתנומה נעימה.  האב השקט והשאנן הזה לא ישמע ולא יחוש כל הנעשה ברגעים אלה לפני שלחנו.  הביטו על העלם היפה היושב שם בקצה השלחן!  בן עוני הוא וקרוא לאכול על שלחן אדון הבית כדי שבת בשבתו, ולפניו גמרא פתוחה כדרכו להגות בה תמיד אחרי הסעודה;  אך עתה שכח תלמודו, עיניו וכל מחשבותיו נטיו על העלמה היפהפיה בת אדון הבית, היושבת ממולו לימין אחותה הבכירה, וישאף מליה הנעימים.  מה רב האור השפוך על התמונות והחדר!  האור הזה יפיץ נגהו על פני זקן הבית הנם במנוחה שאננה, ישפוך אור יקרות על הנער הנעים מראשו ועד כף רגלו.  מנגה נגדו יופיעו פני העלם, תלתליו ומצחו בציון האהבה, וישלח קרנים עד האחות הצעירה, ופניה גם הם יהלו באהבה טהורה, וישוב להאיר פני האחות הבכירה היושבת בין הרעים האהובים באור חן וחסד.  האהבה, בת שמים, עפה ממרומים מעל להפרחים בעד החלון הפתוח, ותמלא כל אפסי החדר בזיו זך וטהור אשר לא יתֹאר באומר ודברים!

5) "מנוחת-שבת".  הציר יוסיף לענגנו בחזיוני מנוחת שבת, פה נראה הדומיה העמוקה, הענג והנעם האצורים בתנומת הצהרים בשבת קודש.  התנומה הזאת פרשה כנפיה על כל אפסי רחוב היהודים אשר תחזינה עינינו עתה, וכמו כל הרחוב נם שנתו.  לפני פתח בית מסחרו, אשר עוד ביום אתמול סוגר על מסגר, יושב אדון המסחר בלבושי כבוד, ועיניו נשואות השמימה בדומית שקט ותוגה חרישית.  שתי ידיו פרושות כשתי כנפי חסד, לחבק בזרועות אהבה את אמו הזקנה היושבת לשמאלו, ואת בנו יחידו וידידו, נער יפה אף נעים, העומד לימינו.  רעיתו עזבה ארצות החיים להתלונן בצל שדי, וברגעי מרגוע אלה עלה זכרונה היקר לו על לבבו, ומבטו יבקשה בין צבאות שמים במעון עדן.  הנער נשען אל אביו באהבה, תחת זרועו החומש עם סימן מקום תלמודו, בעמדו היום על המבחן לפני הרב לעיני אביו, ובידו אות-נצחון הוא הפרח ופרי העץ אשר יביט עליהם עתה בגילה שאננה.  האֵם הזקנה, בעלת כל בית בנה, כאשר יעיד צרור המפתחות התלוי מצדה, יושבת והוגה בספר "צאינה וראינה".  מה נעימה האֵם הזאת, ומה רב החן וההוד אשר אָצל לה הציר באהבת לב ונפש!  תום וצדק, שלום ואהבה, חכמה ותבונה, לב טוב ונפש יקרה יחדיו נקבצו באו בפניה; ואיך לא ישלח ה' את ברכתו אל הבית אשר עיניה צופיות הליכותיו?  הלאה מעט בפתח הבית יושבת האָמה הנרדמת;  לרגלי הילד ישכב החתול המתענג גם הוא במנוחת שבת;  שם ברחוב מבעד החלון על המכפלה השניה, תביט אשה ותנומה שוכנת עליה;  שם עומד נער אחר צלול ברעיונותיו ועיניו נשואות השמימה;  שם ברחוב יושב איש נרדם נשען על כף ידו.  כל התמימים והישרים האלה מתענגים תחת קוי השמש המאיר ברחוב היהודים בחצות היום.  מימין הציור תחת המספר 1789 נראה נגה ההשכלה, שום בתוך החדר יושבת בת אדון הבית ובידה ספר אשר תקראהו בשום לב.

6)  "המסה".  ציור נחמד אף נעים!  ביום השבת נראה פה נער רך בשנים, העומד לפני הגמרא הפתוחה על השלחן למעלה מראשו, ובכל זאת ישיב באֹמץ רוח על כל שאלות הרב המנסה אותו בלמודי סדר השבוע.  המורה המנסה יושב על כסאו, עיניו ותנועות אצבעות ידיו תוכיחינה לנו כי מתאמץ הוא לחקור ולדרוש את הנער אם אמנם למודו שגור ושנון על פיו, ככל אשר הורהו בששת ימי השבוע.  בת הרב יושבת לא הרחק מהם, ובכל חפץ לבב תטה אזן קשבת למענה הנער;  בצחוק שפתותיה תעיר בלבו אֹמץ הרוח לענות בחכמה ודעת, עד כי תשמע תהלת הרב כי יצא מזוקק שבעתים מכור הבחינה, כי הגדיל תושיה;  אז תתן לו לאות-נצחון פרי העץ מן הקערה אשר בידה.  רעיון הציור הזה יקר מאד לנו.  הוא יראה לעינים כי הקים ה' הבטחתו לבית יעקב לאמר: "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם".  הוא יגלה לעין השמש כי בני עמנו ידעו תמיד ללמוד לבניהם תורת ה' עוד בשחר טל ילדותם, וכל סערות העת לא יעקרו נטעי נעמנים אלה אם בעודם רעננים היו שתולים על מי התושיה.  וכן בכל יתר ציורי אפפענהיים נראה את הרעיון הזה;  כי הילדים וספרי למודיהם יתלכדו ולא יתפרדו. –

7)  "מוצאי שבת קודש".  הציור הזה הוא ההפך מן הציור "ליל שבת", ותחת כי שמה אור יקר זרוע בכל עבר ובכל פנה, פרש האופל פה את צלליו בכל ירכתי הבית.  בתוך המנורה העלו רק שתי נרות אשר תפיצנה מעט נגה על התמונות העומדות תחתיהן.  אדון הבית עומד באמצע החדר ושופך יין בגביע להבדלה;   תוגה שאננה שוררת על פניו, ושפתותיו דובבות:

     "אלהי אברהם יצחק ויעקב אבותינו,

     שמור עמך ישראל למען תהלתך.

     שבעת הימים נא יבואו אלינו,

     לברכה והצלחה למקדישי שמך.

     השבת הקדוש הן עתה יעזבנו וכו'".

אם הבנים עומדת אצלו, ידיה מול לבה, ועיניה הנשואות שמימה תענינה "אמן";  בתה העלמה תתרפק עליה באהבה ותחבקנה;  הילד האוחז נר ההבדלה בידו ירים אותה למעלה בגאון, ומנגה נגדה יהלו פני התמונות הסובבות את אדון הבית.  הבחור האוכל על שלחן בעל הבית מדי שבת בשבתו עומד נשען על שלחן הכתבים, אשר עליו ינוחו עוד המכתבים מיום השבת  סגורים בחותמם.  האב הזקן יושב עצב לפני השלחן.  לב המביט על הציור הזה ירגיש, כי השבת הנעים יעזוב עתה את הבית הזה, ואתו יחלפו גם הששון והמנוחה, ותחתיהם יבואו ששת ימי עמל וצער, ויקראו את כל המתענגים האלה למלחמת החיים. –

8)  "סדר ליל פסח".  בליל שמורים זה יתרומם היהודי משפל שבתו על כנפי אמונתו הטהורה, ולבבו יתפאר בגאון ישראל ותעודתו הנשגבה בין העמים;  בליל שמורים זה מלך הנהו, ורעיתו המלכה יושבת לימינו, אך אדרת תפארתו הוא תכריך בוץ, כאשר עינינו רואות בהציור הזה, למען לא ירום לבב המלך... בליל שמורים זה ישתו ארבע כוסות לזכרון הגאולה מעבדות לחירות, ואפפענהיים נתן סימן לזה בארבע צלוחיות מלאות יין העומדות על שלחן קטן;  בליל הגאולה הזה תפתחנה דלתות כל משכיות ישראל, והיהודי העשוק ורצוץ משפט, ישמיע ממסתרי הגהעטטא לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, כי יבוא הקץ לאכזריות רצח ורשע כסל;  כי מארת אלהים וקרץ משדי ירדוף עד חרמה כל מעניו ומצמיתיו וישמידם מתחת שמי ה'.  וברגע הנשגב הזה יגלה הציור לעינינו מחזה ליל שמורים:  שם פתח המשרת את הדלת, ומקומו נראה על הכסא העומד לפני השלחן, כי בליל גאולה זה לא יפליא היהודי בין אדון לעבד, ומקומו יכירהו בין יתר בני הבית.  סביב לשלחן ישבו כל בני הבית, תחת אור המנורה השולחת קרנים על כל החדר מסביב, ופניהם נהרו מטוב לב;  אצל כל אחד יעמוד גביע כסף ובאמצע השלחן תתנוסס "כוס אליהו" הגדולה מכול.  לפני הקערה על מטת ההסבה יושב אדון הבית עטוף לבנים וכוסו בידו לקרא "שפוך חמתך".  אך מדוע זה יופיע צחוק קל על שפתי המסובין?  עיני האב יהגו אהבה, פני האֵם יפיקו שמחה נסתרה ועליצות נפש?  שני הנערים הנחמדים כשני תאמי צביה יביטו בעין חודרת על אחותם היושבת ממולם, והיפהפיה הזאת השפילה את עיניה לארץ?  פתרון החידה הזאת, הם דברי האורח היושב לפני השלחן, אשר הרהיב בנפשו להוציא לפני כל המסובין ברכות לבו להאנשים הישרים והתמימים האלה, ויאמר:  לשנה הבאה בליל שמורים, תשב בתכם לפני שלחנה כמלכה לימין אלוף נעוריה – המלך;  לכן יופיע הצחוק על שפתי האב המאֻשר, לכן תעלוזנה כליות האם היקרה, לכן לא יסירו האחים הנאהבים והנעימים את עיניהם מן אחותם, ולכן השפילה חבצלת השרון זאת את ראשה בבושה ובפחד... בהציור השני יראה לנו הציר כי נבואת האורח באה ונהיתה.

9)  "החופה".  ציור יקר הערך לפי תוכנו ומלאכתו המהֻלָּלה.  החזיון יוצא לפעלו בחצר בית הכנסת, תחת רקיע השמים עם צבאות כוכבי ל.ל.  על יציע בית הכנסת מחוץ תלוי דמות מגן דוד ובתוכו כתוב: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה", ובאמצע: "מזל טוב!" החתן והכלה לבושים אדרות תפארת, ושרשרות כבוד יתנוססו על חשן לבבם, לאות כי יתלכדו ברתוקות האהבה;  הטלית יכסה ראשיהם ועליהם מלמעלה נטויה חופת כבוד.  ברגע זה ישים החתן טבעת קדושין על אצבע אהובתו אשר הושיטה לו ביראה ופחד, ובין עפעפיה תזהיר כספיר דמעת בת עין;  עינינו תכיר כרגע את היפהפיה אשר ראינו בליל שמורים.  הרב עטוף בטליתו קורא את הכתובה.  אבי החתן עומד לימין בנו הדור בלבושו, ופניו מפיקים גילה ונחת, גם פני אֵם הכלה ינהרו בעליצות כליות וקרב, על ראשה יתנוסס זר תפארה, ועדיה וחליתה יוסיפו לה יפעה ויופי ברגעי אשרה אלה;  כן יתר נשי החן המופיעות לפנינו לבושות מכלול ועדי עדים כפי חקי העת החדשה.  ילדה נחמדה כלילת יופי מתרפקת על זרועות אמה, ושתיהן תצחקנה מטוב לב על הדוד העשיר אשר לא ידע קרוא השבע ברכות מעל הלוח, ועוד מעט יעורר שחוק בצחות לשונו בשפת קודש.  שם משמאל המחזה ימהר נער אחד בטרם מועד, לקרא בקול גדול "מזל טוב!" והאיש העומד אצלו ישתיקהו.  הנער האוחז בידו היין והכוסות, יביט בתמהון על רעהו העשוי לבלי חת וישמיע קול רעש גדול ברגעי קודש אלה.  פה נראה גם את הבדחן על יציע בית הכנסת והמנגן בכנור, גם נער אשר עלה שמה למען יוכל לראות מלמעלה את כל החזיון הזה. –

10)  "הסֻּכָּה".  ציור כליל תפארה.  לפנינו תופיע סכת חמד מעולפת פרחים ונצנים, ומעוטרת בזרי פרי הלולים מרהיבי עין.  האב יושב ראש ומקדש על היין, וגם רעיתו תפארת ביתו תפאר את הסכה בהוד פניה;  על זרועותיה ילד שעשועים ואחות האם תביט עליו בעיני חן.  הבחור הקרוא לשלחן החג והבנים הצעירים יושבים במנוחה ומקשיבים דברי הקִִדוש.  המבשלת תשא את הקערה עם התבשיל אשר נרדו יתן ריחו באף החתול השואף אליו בפתח הסכה.  שני נערים נוצרים, תלמידי בית הספר, מביטים מבעד חגוי הסכה בתאות נפש על החזיון הזה;  הם לא יצחקו כי אם מלאים חרדת קודש, ואחד מהם הסיר מגבעתו מעל ראשו לאות כבוד.

11) "הסנדק מחכה על הרך הנמול".  הציור הזה מלא רוח חיים ותנועה, ולמלאכתו נאוה תהלה.  לפנינו החדר הסמוך לבית הכנסת.  על כסאו של אליהו יושב הסנדק בגאון, כי חזות פניו והדרת אדרתו יעידו על כבוד עשרו, ומבט עיניו יאמר לכל:  יען כי קצין עם ונשוא פנים אנכי לכן זכיתי לכבוד כזה!  אצלו עומד המוהל עטוף בטליתו, וכל מעיניו לבחון היטב את הסכין אם אין בו פגם.  יתר הנאספים יחכו לראות בעוד רגעים אחדים את הבן הרך נכנס בבריתו של אברהם אבינו.  משמאל החזיון יתאמצו הנערים לעלות על מקום גבוה לראות במחזה.  ואיש את רעהו ידחקון ועוד מעט תטוש המלחמה ביניהם, לולא מהר השמש לעשות סדרים ביניהם ולהפרידם;  נער אחד עומד על הקופה של צדקה, כגבור מנצח על שדה קטל, ועוד ידו נטויה להדוף את רעהו החפץ להסיג גבולו, וגם השמש  חש לעזרתו;  ואזנינו תשמענה קול הנער העומד על הארץ: מדוע נתן רעי במרומים ואני בשפל אשב? – קול השאלה הזאת נקשיב לרגעים בארצות החיים, אך אין לה פתרונים.  מימין המחזה מבעד הפתח נראה שבע תמונות נשים לבושות לבנים, ואחת מהן תשא את היונק על זרועותיה, והאב (געפאטער) העטוף בטלית פרש ידיו לקבל את הרך הנמול.

12)  "שוב איש חיל יהודי מצבא המתנדבים לבית אבותיו בתם המלחמה".  רעיון הציור הזה נעלה ונשגב מאד.  הציור הזה הוא סמל דמות השלום השורר בין הדור הישן והדור החדש, בין האמונה הטהורה והיהדות, ובין רגשי אהבת ארץ מולדת וחובת כל איש למלכו.  מחזה הציור יתאר לפנינו את הבן השב ממלחמה לבית אבותיו, ביום השבת אחרי סעודת הצהרים.  מרחוק נשאתהו האהבה אל אבותיו על כנפיה, ויחיש דרכו לבוא ליום הקדוש בזרועות הוריו, אשר חכו בכליון עינים רגע בואו.  ליל השבת עבר בתוחלת ממושכה, גם בקר יום השבת חלף הלך לו ועקבות הבן האהוב עוד לא נודעו;  אחרי סעודת הצהרים פתח האב הישיש גמרא להגות בה כדרכו תמיד, ופתאום הופיע הבן אשר המה מבקשים, והנה הוא יושב עתה לימין אביו המלא ששון,  וישמיעם מכל אשר עבר עליו בימי עבודתו בצבא;  הזקן יחבקהו ביד ימינו ושמאלו מונחת על הגמרא הפתוחה;  אמו השיבה את נפשו במעדני יום השבת, ובאחזה בידה הקערה לשוב להביא לפניו מטעמים, תטה עוד אזן קשבת לקול בנה האהוב;  אות הכבוד בתמונת שתי וערב המתנוסס על לבו, אשר זכה בו בהצותו את אויבי ארצו על שדה קטל, לא ישיב ימין אביו התם והישר ממנו;  אחותו העלמה תחבק ראשו בזרועותיה, ופניה ינהרו משמחות וגיל, גם פני אחיו ואחותו הצעירים יצהלו מטוב לב;  אחיו הצעיר יתבונן על החרב העומדת בירכתי הבית, ויפחד לגעת בה בקצות אצבעותיו.  הציור מלא הוד ויופי עד כי לא תשבע כל עין ממנו. –

אלה הם מפעלי הציר הדגול מרבבות אחיו, הפראָפפעססאָר מאָריץ אָפפענהיים.  ברוחו הנשגב הגיע עד תכלית החכמה, ובתבונה ודעת ידע להביא תועלת בכשרונו הנפלא לאחיו ובני עמו, ויהי אהוב ורצוי בעיני אלהים ואדם.  עד זקנה ושיבה ישב בעיר פראנקפורט דמיין, וכבוד והדר עטרוהו מכל עברים.  וימת אפפענהיים זקן ושבע ימים בשנת השמונים ושלש לימי חייו ביום ז' אדר תרמ"ב (26 פעברואר 1882) יום בו מת בנשיקה גם אדון הנביאים.  כבוד גדול עשו לו במותו, ושמו לברכה לדור דורים בפי כל יודעי ערכו.  הבו, בני עמנו, גודל לשם אפפענהיים, וצאו נא אתם, צירים צעירים, בעקבותיו, ואז ישמח יעקב ויגל ישראל כי חכמת הציור תציץ ותפרח על שדמות דברי ימי עמנו וחיינו, ותביא פרי קודש לשם, לתהלה ולתפארת לעמנו ולצירינו גם יחד;  ורק אז נקוה כי בני עמנו יאירו פניהם אל החכמה היפהפיה הזאת, יסלסלוה וירוממוה ויקרבו בשתי ידים את הצירים המקדישים ימיהם וכשרונם לעמם ולדתם.

מי יתן והיה אפפענהיים למופת בקרב אחיו עד עולם, כי לא קם כמוהו עד היום ציר יהודי נפלא בכשרונו ובחכמתו, ברגשי אמונים לעמו ולדתו, בלב טהור ונפש עדינה אוהבת כל רם ונשא, נשגב ויפה, המתהלכת גם בימי חייה בין צבאות שמים!  אשריך, אפפענהיים!  כי עשית לך שם עולם, ודור לדור ישבח מעשיך וציוריך, ויירשו זר התהלה עד עולם סלה!

                                                                                                      תרמ"ד, פעטערבורג.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה