_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בקורת של בנין ובקורת של הריסה[1]

אהרן דוד מרקסון

לתוכן הענינים

 

(מכתב גלוי לדוד פרישמאן)

 

עוד הפעם זיכית אותנו ב"מכתב על-דבר הספרות" לידידתך[2].  כל הקוראים,  וגם אני בתוכם,  בודאי שמחו לראות,  כי אתה הסופר בעל הסגנון היפה באת אלינו,  הקוראים באמריקה,  להעניק לנו מפּרי עטך.

לא סופר ולא בן סופר אָנכי.  ומעולם לא הייתי וגם לא אהיה משורר צעיר או מבקר חדש,  שאותם הנך מיסר בשוטים ובעקרבים במכתבך זה,  ובשביל כך אין זה מעסקי להתערב בריב לא לי ולריב את ריב המשוררים והמבקרים האומללים שדנת אותם ברותחים.  אולם קורא פּשוט הנני,  אותו הקורא העלוב,  שאַתה מיצר בצרתו והנך מרעיש שמים וארץ על הזיוף ועל השקר ועל התרמית ועל החקוי שמלעיטים אותו.  ובתור קורא פּשוט הנני נוטל לי רשות הפּעם להגיד גלוי ומפורש את דעתי,  הקבועה בלבי זה שנים רבות,  על מאמרי הבקורת שלך בכלל ועל מכתבך האחרון בפרט.  אגיד ולא אכחד את הרושם אשר אתה עושה עלי,  הקורא,  בתור מבקר.

זה יותר משלשים שנה שבאת אל ספרותנו ועבדת בה את עבודתך בתור מבקר לפי דרכך.  ואחרי קראי את מכתבך האחרון שנדפּס ב"מקלט", חוברת חמישית,  הנני עומד ומתפּלא,  עד כמה לא שונית ברוחך בכל אותן השנים ועד כמה נשארת נאמן להטופס הקבוע במאמרי הבקורת שלך ובסגנונם,  וגם ב"כווני החן וסוד צרופי המלים" שלהם.  יודע אני באחד ממכרי שארס לו נערה,  וכמנהג חתנים היה עליו לכתוב מכתבי-אהבה לארוסתו לכל הפּחות פּעם בכל יום.  אולם מכרי זה טרוד היה בכל ימי השבוע.  מה היה עושה? ביום המנוחה שלו היה עורך שבעה מכתבי-אהבה בבת-אחת,  בקצת שנויים, כמובן,  ואחר-כך היה מריץ אותם אל ארוסתו אחד-אחד מדי יום ביומו.  בעברי על מאמריך,  שכתבת על כל התנועות והזרמים שנתהוו בחיינו ובספרותנו מיום היותך לסופר,  יעלה הרעיון על לבבי, כי גם אתה כתבת את כל מאמריך אלה בבת-אחת,  לפני עשרות שנים,  והנך הולך ומדפּיס אותם פּעם בפעם מן המוכן, ורק בשנוי לשון מעט,  לפי הענין אשר לפניך.  באָה התנועה הלאומית ותפסה לה מקום בחיינו ובספרתנו, והנה יצאת לשפּוך מרורות ולעג כמים על השקר והתרמית, על החקוי והזיוף אשר בתנועה זו.  בקראי עתה את מאמרך על לילינבלום, למשל, שבו רבת את ריב יל"ג, יתאדמו פּני אני, הקורא הפּשוט, מבושה לראות סופר בעל טעם יפה כמוך פּולט מעטו דברים שמקומם יכירם בשוק הדגים שבווילנה.  בא "המהלך החדש" בספרותנו ונצנצו סופרים שונים, אמתים וגם מזויפים, כנהוג בכל תנועה ומהלך וזרם שבעולם, והנה עוד הפּעם הנך עומד ומחרף ומגדף, כיד סגנונך הטובה עליך, על השקר ועל הזיוף וכו' אשר במהלך החדש.  באה התנועה הציונית המדינית לעולם, ושוב אותו האיש ואותו הסגנון ואותם הדברים; אותה עקימת החוטם ואותה האסטניסות העשויה.  עתה באָה תקופה של שירה בספרותנו.  יש לנו הרבה משוררים עברים, גדולים וקטנים, אמתים ומזויפים, כנהוג בכל ספרות שבעולם. והנה נגלית אלינו במכתבך האחרון, ושוב הנך שופך את מרורותיך ואת לעגך ואת שיחך וכעסך על כל המשוררים והמבקרים, שהנם "מאָה אחוזים" זיוף ושקר, תרמית וחקוי, אחיזת-עינים ומעשי-להטים.  "סובב-סובב הולך הרוח – אבל מן המקום, שעמדת לפני שלשים שנה ויותר, לא זזת אַף כמלוא הפּסיעה.  הכל עוד כמו שהיה".  וכמה מהיר וזריז אתה  למצוא תמיד את החקוי והזיוף!

מעולם לא ראיתי עוד בכל אומה ובכל ספרות תנועה או מהלך שאין בהם אלא זהב טהור מבלי כל תערובת של פּסולת.  כמה נביאי שקר וכמה מתנבאים "הלוקחים לשונם וינאמו נאום" היו לנו עד שעמדו לנו הושע ועמוס, הנבאים האמתים?  כמה מחקים כפלטשר, ביומנט, גרין וסיעתם עמדו בספרות האנגלית עד שבא שקספּיר? בתור קורא פּשוט הנני חושב, כי פּסולת זו שבכל תנועה חברתית נחוצה היא לחזק ולאמץ את היסוד הטהור, כי אי-אפשר לזהב בלי תערובת פּסולת כל שהיא.

עובר אנכי על כל "המכתבים על-דבר הספרות" שכתבת, ואני מוצא בהם רק חמס ושוד, רק גנבות וגזלות ספרותיות, רק חקויים וזיופים.  י. ל. פרץ גנב מהיינה ושם בכליו; עזרא גולדין גזל את המשוררים הרוסים וכו', והכל כתוב בסגנון אחד, בשפה אחת ודברים אחדים.

אַתה עלית על במת ספרותנו בהיותך נער.  את שוט סגנונך וכשרונך הנפת על ה"תוהו ובוהו" אשר בספרותנו אָז.  אולם מה שהיה טוב ויפה לך בימי-נעוריך, לא נאה ולא יאה כלל לך עתה בימי זקנתך.

במכתבך האחרון לידידך הנך אומר, כי כל המשוררים והמבקרים "יודעים קצת יותר מדי את סוד המלה וצירופה", וכי "כולם עושים כוני חן באופן ידוע וחולמים בנוסח ידוע וכולם באים בהשתפּכות בסגנון ידוע" וכו'.  בודאי יש גרעין של אמת בדבריך אלה בנוגע להרבה מהם, וגם אתה בתוכם.

והנני לציין פה עובדות אחדות בולטות, אשר יפיצו אור על יחוסך לסופרינו ולקוראינו ואשר לא יהיו נזקקים לכל פירושים.

בשנת תרמ"ה הדפיס מ. ל. לילינבלום מאמר בקורת על המשורר יל"ג. על בקורת זו יצאת אתה, המבקר הצעיר, ב"בקורת לבקורת" במאמר גדול ב"האסיף" תרמ"ו.  מי החפץ לקרוא לשון נקיה של איש בעל טעם דק וחוש אמתי של שירה ונפשו סולדת מכל חקוי וזיוף וכו', יקרא-נא את המאמר הנזכר וישפּוט בעצמו, אם בעל נפש הוא. אולם אָנכי לא באתי כאן לגבות חובות ישנים. חפצתי רק להזכיר את העבודה, כי אַתה הרימות באותו מאמר י"לג עד שחקים, באמרך, כי "פי שנים ברוח העברי הזה על גיתה". שמעו והשתוממו, קוראים תמימים! על גיתה! ובכן, הלא הכל טוב ויפה ונחמד עד כלות הנפש. אולם בשנת תרנ"ז יצא מר ראובן בריינין במאמרו הידוע על יל"ג, שבו העיז לשבר את האליל שלך. ונפלא הדבר, כי אתה לא מצאת לנחוץ לענות אַף מלה אַחת על המאמר הנמרץ ההוא.  עטך זה ששפך קיתונות של רותחים וכל מיני זלזולים ודברי גנות שבעולם על לילינבלום נשתקק לגמרי בשעה שעליך, בתור מעריץ ומאלל של יל"ג, היה לענות למבקר בריינין דבר.  איך אפשר לבאר עובדה זו?

בשנת תרנ"ב הופיע בספרותנו משורר חדש וביאליק שמו.  שנים על שנים עברו וביאליק זה הלך והתחבב על הקוראים.  כמובן, היה עליו לעמול ולהתגיע פּחות או יותר, ככל פּייטן חדש, בכדי לתפוס את מקומו הראוי לו בספרותנו.  בודאי היו אָז רגעים, שביאליק היה נזקק לחזוק, לבלי תרפּינה ידיו.  בודאי היה אָז שמח מאד לקבל תמיכה מוסרית ממבקר אמתי.  ומה עשית אָז אַתה, המבקר הזועם שלנו? אַתה לא מצאת לנחוץ לדבר על ביאליק אַף מלה אחת.  אולם כשהגיעה העת ותהלתו של ביאליק מלאה כל הארץ והוא תפס לו את מקומו הנכון בספרותנו, ומה שנכבד הרבה יותר מזה, הוא תפס את מקומו הראוי לו בלב "הקורא התמים", אָז, רק אָז, כשראית ונוכחת, כי השתיקה אינה יפה לך כלל בנוגע לביאליק, מצאת לנחוץ לבוא במכתב אל ידידתך, ובו השתדלת להוכיח, כי ביאליק איננו כ"הכצעקתה" הבאָה אלינו, וכי הרבה משיריו שהקורא התמים חושב לגדולים ונשגבים, אינם גדולים ונשגבים כלל וכלל וכי הזעם שלו אינו זעם והצער אינו צער, וכי הלאומיות שלו אינה לאומיות.  כי "לסופר הלאומי חסרה לו הפאתיטיות, הדקלומאטוריות, ולמשורר הלאומי חסרה לו הפּרוזה, הפּוזה והג'סטוס וכו' ". הקורא התמים קרא את מכתבך זה ושב לקרוא את שירי הצער והזעם ביחד עם יתר שירי ביאליק, ושב להתענג עליהם ולמצוא בהם את רחשי לבו והרהוריו.

שוב מעשה במשורר אחד גדול שקם לנו, וטשרניחובסקי שמו.  דרכו היתה קשה ומלאה אַבני נגף הרבה יותר מזו של ביאליק, באשר כי זרים היו לקוראים העברים "השיר והשר" גם יחד.  עוד יותר מביאליק נצטרך למבקר נאמן אשר יציגהו לפני הקבל ויעיר את תשומת לבו על הזרם החדש שברא המשורר הצעיר ועל סגנונו החדש והזר.  ואָמנם נמצאו לו גואלים אחדים בספרותנו, שהשתדלו בכל יכלתם לעזור לו לסול את מסילתו החדשה בשירה העברית ולמצוא את דרכו אל לב הקורא העברי.  ראובן בריינין יצא בהקדמתו לקובץ הראשון של שיריו, וכדרך המבקר הזה תמיד היתה ההקדמה מלאה חבה אל המשורר הצעיר.  יוסף קלוזנר, כמו שמעיר בצדק המבקר הצעיר ש. גינזבורג, לא חדל לזמזם באזני הקהל על כשרונו הרענן של טשרניחובסקי.  ואַתה, שופט עליון, היכן היית אתה? אולם כשראית, כי כבר יצא טבעו של המשורר וכבר פּרץ לו דרך אל הספרות, ומה שנכבד יותר מזה, אל לב הקורא התמים, אָז אָזרת את חלציך ושוב יצאת במכתב לידידתך.  ואלה הם דבריך אות באות: "אם ירד אחד מקרבנו אל יערת הדבש אשר להם ולקק מכל הבא לידו ולא עיכל היטב ולקח את ניצשה ואת כל התלויים בו וחזר והגיד לנו בחפּזון ובחצאי פּסוקים את אשר הבין ואת אשר לא הבין, והכל בשם עצמו, ושנים-שלשה קוראים לפניו: הושענא! הושענא! – הזה הוא מהלך חדש? ואם הלך האחד ממנו ומלא את כרסו משיריהם ושב וזמר לפנינו את אשר בא אל לבו ואת אשר לא בא, והמסכים הולך לפניו והמבקר הולך אחריו וקוראים: גאון, גאון – הזה הוא מהלך חדש? ואם את הלשון נשבר ונמגר, ואם את יפיה נתעב ונשקץ אותה בעיני כל קורא, עד כי לא יוכל עוד כל איש לקחת ספר עברי לתוך ידו, – הזה הוא מהלך חדש?" במאמר קצר זה כבר "הצלחת" ל"המית" מיתה גמורה עולמית שני סופרים בבת-אחת, את ברדיטשבסקי ואת טשרניחובסקי.  והקהל? זו "הבהמה הגסה, שאינה יודעת עד מה בין ראשה ובין רגלה", מה עשה הוא? – עוד הפּעם שב לקרוא את שירי טשרניחובסקי ולהתענג עליהם על-פּי דרכו.

לא סופר ולא מבקר אָנכי, כי-אם קורא פּשוט, ובכן זרה לי כל הטרמינולוגיה של המבקרים המומחים והמושבעים מכל המינים, ובודאי לא אעיז חלילה להורות דעה לסופר כמוך בעניני בקורת.  אולם כשאני לעצמי הנני מחלק את הבקורת לשלשה סוגים:

הבקורת מן הסוג הראשון היא לכתוב דברים יפים ואמתים, בשיר או בפרוזה או באיזו תמונה ספרותית שהיא, והקורא התמים, בקראו ובהבינו ובעכלו את הדברים האלה ילמד מתוך קריאָתו להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע ובין יופי לכעור.  כל המבקרים הגדולים שבעולם לא היו מספּיקים ללמד את הקורא להבחין בין שירה אמתית למזויפת או להבדיל בין פּרוזה טובה לגרועה, במדה שעושים זאת גדולי הסופרים בזה שהם בעצמם כותבים דברים יפים ואמתים, כל אחד על-פּי דרכו.

הבקורת מן הסוג השני היא אותה הבקורת המשתדלת באמת ובתום לב להאיר את דברי הסופרים הגדולים, לנתח את הסופרים המבוקרים בידים אמונות ובזהירות ובחבה יתירה ולעזור להקורא למצוא את סוד יצירותיהם ולרדת עד סוף דעתם.  בקורת כזו היא הבקורת של ראובן בריינין במאמריו על סמולנסקין, מאפּו, יל"ג ועל הרבה אחרים; בקורת כזו היתה של יוסף קלוזנר במאמריו הנכבדים על המשוררים והמספּרים החדשים, או בקורת זו של יעקב פיכמאן במאמריו היפים, ועוד אחרים שהשתדלו למלא את חובתם לפי יכלתם וכשרונם. בקורת כזו ברכה רבה בה לקורא.  אחת היא אם היא של חיוב או של שלילה, אם היא באה להעלות או להוריד את הסופר, כל עוד שנכתבה בכוונה לבנות ולנטוע, כל עוד שיחוסו של המבקר אל הסופר הוא יחוס ישר, נאמן ומלא חבה והכרת אחריות.  מאמרו השלילי של בריינין על יל"ג עשה רושם קיים על כל קוראיו, גם על אלה שלא הסכימו לדעתו של המבקר.  מאמריו השליליים של אחד-העם נהפּכו בלבב הקורא לחיוב גמור.  מאמרים כאלה מעוררים את מחשבת הקורא, בין שיסכים ובין שלא יסכים להם.

אל הסוג השלישי תחשב בקורת זו שהיא באָה מתחילה לשפּוך מרירות או לעג כמים על הסופרים והמשוררים, והקורא התמים מרגיש, כי המבקר איננו נקי בשום אופן מקטנות-הלב ומצרות-עין.

קורא אנכי את מכתבך האחרון ולבי ישתומם בקרבי.  אַתה באת גם היום אל הקורא העברי הידוע של "בכל מכל כל" שלפני שנים רבות.  זה היה קורא בטלן שלא ראָה מאורות ההשכלה הכללית ושפה אחרת מלבד העברית לא ידע.  את הקורא ההוא היה באמת קל לרמות ולתת לו מטבעות מזויפות במקום זהב טהור, ומאמריך הראשונים היו טובים ויפים בשעתם.  אולם כמה מוזר הדבר, שגם עתה, אחרי שנים רבות ושנויים כל-כך כבירים שבאו במחננו, עוד לא סר מנגד עיניך אותו הקורא הבטלן, שעליו שפכת את לעגך בראשית דרכך.  אתה מאמין באמת, או אתה רק מעמיד פּנים כאלו אַתה מאמין, כי הקורא העבר לא למד מאומה ולא שכח מאומה, כי צריך לכתוב בעדו באותו הסגנון הליצני של "בכל מכל כל".  קשה למצוא בימינו קורא עברי, שאיננו יודע לפחות שפה זרה אחת, וקורא זה יודע ללכת בעצמו אל שדות הספרות הכללית ולרעות שם ולמצוא את הטוב והיפה והגדול וכו' ואין מן הצורך כלל לבוא אליו תמיד בעב הענן של השמות ביירון וגיתה ודומיהם, אותם הגדולים השגורים תמיד בפיך, כאילו ידועים הם רק לך.  דבריך אינם עושים עוד על הקורא העברי את הרושם שאתה חפץ לעשות עליו, גם כשישמע את ה שמות הנכבדים והנוראים האלה מפורש יוצאים מפּיך.  לחנם הטרחת גם במכתב האחרון לטחון קמחא טחינה בפעם המאה ואחת על הדרך שבה כותבים היוצרים הגדולים ועל המתהווה בנפש הגאונים פּנימה עד אשר יביעו את מחשבותיהם על הגליון.  כל קורא עברי, גם זה שאיננו יודע שפה זרה, יש בידו לפתוח את הספר "גבורים ועבודת גבורים" של תומאס קארלייל בתרגומו העברי ושם בשעור הרביעי בדבריו על דאנטה ושקספּיר ימצא כמעט אותם הדברים.  לחנם הנך עומד תמיד על המשמר להציל את הקורא התמים מן הזיוף והשקר של השירה החדשה והבקורת החדשה.  הנח לו לקורא התמים! הוא הצליח למצוא ולגלות את ביאליק, טשרניחובסקי ויתר הכשרונות האמתים גם למרות בקרתך.

צריך אני להודות, כי שנים היו בין הסופרים העברים שלבך הגה להם אהבה וחבה, והם, רק הם, הבינו את אשר בלבך ולפניהם יכולת לשפּוך את כל לבך על ה"שערוריות" אשר בעולמנו ובספרותנו.  השנים האלה היו הד"ר י. ל. קאנטור והד"ר י. ל. קצלנסון.  עינך לא היתה צרה בהם כלל וכלל.  הם היו "מתי סודך".  בהקדמתך לתרגום ספּורי אנדרסון אתה כותב אל האחרון: "ראה, הלא מביא אנכי היום את ספורי אגדות אנדרסון בשפת עברית לך ולבני ישראל! . . . לך – ואַתה תבין כרגע את משפט הדבר אשר הבאתי.  ואולם לבני ישראל – היבינו הם מה זה אנדרסון ומי הוא להם?" מלבד שני הסופרים האלה "כלו סג יחדיו נאלחו".  ואַתה חושב, כי ברגשי בוז כאלה לכל אשר לנו ובדברים כאלה תצליח לטהר את האויר ולהביא את הטעם הטוב בלב הקוראים ואת הכשרון הבלתי מזויף לסופרים.  אָכן, גם זו היא טעות מרה! אַתה הוא האיש אשר נתן לך אלהים מתנות הרוח, אלא שלא השליטך אלהים להשתמש במתנות אלה לטובתנו והנאָתנו.  הנך הולך וכותב מאמרים העלולים רק להביא רוח רע במחנה ולברוא בטלנות חדשה, בטלנות של בטול-הכל והשפּלת ערך עצמנו.  כבר היה עליך לדעת שעקימת החוטם התמידית שלך אינה משפיעה עוד על הקורא כלל.  הוא קורא את גיתה ואת ביירון, את דאנטה ואת דוסטוייבסקי, אם גם לא יגיעו לקרסולי נביאינו בנוגע ל"מאורעות חיים פּנימיים, שכל רגע ורגע יהיה לך למאורע מחייו".  הוא קורא גם את ספּוריך ושיריך אתה, אם גם כבר באו הגאונים האלה ויתר הלסטים ולסטמו את הכל, לפי עדותך אתה, ולא השאירו מאומה בעד אלה הבאים אחריהם, ואם גם לא נעלם ממנו, כי הרבה מן החקוי ומן הלקוח בהקפה שלא על מנת להחזיר יש גם בספּוריך ושיריך.  הקורא התמים איננו בכלל שופט זועם כמוך.  אולם הקורא העברי יזרה הלאָה את מאמרי הבקורת שלך.  אם לא היום – מחר.  "הזוהר החיצוני הוא רק לשעה, אולם הגרעין הפּנימי האמתי ישאר קיים לדורות", אָמר גיתה, כן, גיתה בעצמו.  הקורא התמים כשהוא קורא מכתבי בקרתך הוא מרגיש, כי "אָמנם דבר לו עם מבקר – אבל דבר קטן אחד חסר לו אצלך – הנפש לא תמלא.  יניח אותו רגע אחד מתוך ידו – והכל נשכח כרגע".

המיטיב לראות ימצא, כי בהרבה מן המשוררים והמבקרים על שני חצאי כדור הארץ יש עצמיות פּחות או יותר וגם כשרון בלתי-מזויף, אלא שאַתה, שגיתה וביירון ודוסטוייבסקי וכו' אינם פּוסקים מעל שלחנך, אינך יכול, או יותר טוב, אינך חפץ, לראות זאת.  אַתה עסוק כל-כך בהפצת ברקיך ורעמיך על ראשי הסופרים והקוראים, עד כי לא הספּקת לראות, למשל, את הדראמה "ברזל בברזל" של יצחק ווילקאנסקי, יצירה אמתית ובלתי-מזויפה כלל, יצירה שאינה כל-כך מצויה "בעולם הגדול ההוא".  אַתה טרוד כל-כך להשכיל את הקורא התמים ולעקור משורש את הסופרים הרמאים והמחקים וכו', עד שלא הספקת לראות את "מול אוהל תימורה" של ב. נ. סילקינר, יצירה מיוחדה במינה וגם כן בלתי-מזויפה כלל וכלל. כן לא התבוננת לעוד הרבה יצירות, גדולות וקטנות, בשיר ובפרוזה, של הספרות החדשה.

הגיעה השעה כי תשמע את האמת המרה מפי קוראים פּשוטים.  ובשם אלה הקוראים שהם מרגישים גועל נפש לכל בטלנות באיזו צורה שהיא, לוא גם נכתבים בסגנון היותר יפה והיותר מזהיר שבעולם, בשם אלה הקוראים היודעים להבחין בין בקורת של בנין שנכתבה מתוך רגש של אחריות ובין בקורת של הריסה, בשם הקוראים שיש להם ישרות-המחשבה ותמימות-הרגש, אָנכי קורא באזניך: הסר ממנו את הנגע הזה! חדל לך מבקורת של הריסה! מאמרים כאלה אינם מעלים ואינם מורידים, באשר כי בעלי הכשרונות יצמחו ויגדלו למרות מכתביך לידידתך על-דבר הספרות, והזייפנים והמחקים יפּלו בתגרת יד הקורא התמים היודע מה לקרב ומה לרחק. "אפשר כי ספרותנו תתפּתח ותלך מחיל אל חיל וייטב לה גם מבלעדי בקורת כזו".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "התורן", שנה ששית, גליון מ"ט.  ניו-יורק, ח' אדר, תר"ף.

[2] "מקלט", חוברת ה'.